אור ברסלב

בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה כא

שאלה כ

שאלה ראובן עשה מעמד עם שמעון שיעמיד סחורתו למקום אחד על אחריותו ושמעון התחייב למסור לו הסחורה ההוא במקום ההוא בשלימות וע"ז יתן לו משכון רק. שלא יהא המשכון תחת ידו רק ביד לוי שהוא יהיה שליש על החפיצים האלו שנותן למשכון וכן נעשה והושלשו החפיצים האלו של שמעון תחת יד לוי ולוי נתן לראובן כתב שלישות ע"ז ולפי שהענין אחריות הוא מחמת העברת מכס לא פירש בכתב השלישות רק נכתב בתוכו שאחר כלות י"ד ימים מי שיביא לו הכתב בחתימת ידו מחיוב למסור לו החפצים או סך פלוני והלך שמעון עם הסחורה והצליח שהביא' בשלום ומסרה ליד ראובן והחזיר הכתב ליד שמעון. ואחר איזה ימים עשו ראובן ושמעון שנית מעמד בניהם בלי ידיעת לוי השליש ומסר ראובן לשמעון סחורה על אחריותו. ועל סמך הבטחון המונח ביד לוי וראובן מסר הכתב בחת"י לוי לשמעון בלי ידיעת לוי ולא עלתה בידו בשני' ונלקחה הסחורה על בית המכס ועתה בא ראובן ותובע את לוי שימסור לו הבטחון או תמורתו כפי הכתב ולוי משיב שהוא יש לו חוב אצל שמעון ובראשונה נתרציתי שליש ביניכם שאם יופסד הסחורה אמסור לך הבטחון ואחרי שהושלם התנאי בפעם ראשונה ומסר לך הסחורה בשלימותה נתבטל ענין השלישות והכתב וחזרו' החפיצים ההם להיות פקדון בידי והיה רשות בידי להחזיר החפצים לשמעון אחר שנתברר לי שהשלים תנאך אף אם לא היה מחזיר לי הכתב שלא נעשה אלא לאמתת הדבר. והכתב הלז הוא חספא בעלמא ונמחל חיובו ושיעבודו של המשכון ותפסתי החפיצים האלו שהם פקדונו של שמעון על החוב שלי ומה איכפת לי במעמד השני שעשית עמו בינו לבינך והבטיחך על החפיצים האלו ואת פי לא שאלת ואני זכיתי בו תחילה להיות קונה המשכון ושעבודי קודם ולא כל כמיניה דשמעון לשעבדם לאחר וע"ז הגישו דברי ריבותם לפני הב"ד. ושאלוני לחוות דיעי היכי לידייני דייני להאי דינא:

תשובה נראה ברור דהדין עם השליש שמאחר שעל אחריות הסחורה שהושלש המשכון מתחלה ע"ז כבר פקע השיעבוד והעמיד הסחורה לידו כפי תנאו ונסתלק שם משכון מעליו ונעשה פקדון אצל השליש מה"ת לא יהיה יכול לתוספו על חובו ומה שזה חזר ושעבדו שנית לראובן בשביל אחריות הסחורה שקיבל ממנו שנית אין זה כלום ולא כל כמיניה לאפקועי תפיסת השליש על חובו דא"כ בכל תפיסת בע"ח מטלטלין לחובו ילך זה וישעבד אותם לאחד למשכון. ואפילו מכירה לגמרי אינו מועיל לו להוציא מיד התופס ומכ"ש שעבוד ואע"פ שזה לא ידע שהוא חייב לזה ותופסו בשביל חובו. ולכך נתרצה לקבל למשכון שנית מה איכפת ליה לזה השליש כיון שלא שאל את פיו אם עוד המשכון ת"י ולא הודיע שהוא מחדש השעבוד על החפיצים אלו שתחת ידו ואם היה עושה על פיו אפשר שהיה מחייב לשלם לו מדינא דגרמי כיון דעליה קא סמוך והוא לא הודיע שתופס למשכון על חוב שלו אבל אחרי שלא הודיעו כלום אין אחריותו עליו. וכיון שתפיסתו קודם לשעבודו של זה הא קיי"ל דאפי' בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ומכ"ש שהוא מוקדם וקדם וגבה טרם נתחדש חוב של זה ושעבודו:

ועוד נראה דאפי' אם לא היה החוב מגיע להשליש שהוא תפוס ועומד בחפיצים אלו אלא בע"ח אחרים של בעל החפיצים היו באים לדין עתה עם זה כיון שאין במטלטלין דין קדימה חולקין בשוה שאין לבעל הסחורה דין מלוה על המשכון כלל דדוקא במוסר ליד המלוה בתורת משכון שקנה משכון להיות שעבודו קודם. אבל בפקדון ביד אחר ואמר הלוה להמלוה פקדון שיש לי ביד פלוני יהיה משועבד לך למשכון נראה שלא קנאו למשכון כיון שלא עשה בו שום קנין וכשם שתיקנו משיכה בשומרין ולקוחות כך צריך לעשות קנין בקניות משכון וכיון שזה לא עשה בו קנין משיכה וגם קנין מעות אין כאן שהרי לא קיבל מעות כלל רק נשתעבד לאחריות הסחורה ולא קנה בעל הסחורה המשכון להיות שעבודו קודם. ובע"ח באים ונוטלין חלקם עמו בשוה. ומכ"ש אם זה התופס הוא בעל חוב שיכול לתפסה בחובו דמשכון אין כאן:

ועוד נראה דאפי' אם הוא מוסר ליד הסוחר עצמו על אחריות הסחורה חפצים למשכון אין שם משכון עליהם כיון דמעות אין כאן ומשיכה לא מהני רק לענין קניית הגוף אבל לא לקנות שעבוד. וכתבו' הנ"י רפ"ק דב"מ בשם הר"ן שמפרש כן לשיטת הר"י הלוי שאין מטלטלין נקנין במשיכה למשכון בעלמא כשאין כאן מעות לקנות. ודוקא משכנו בשעת הלואה מעות קונות או שלא בשעת הלוואה משום דבגוביינא דב"ד אתו לידיה כו' ע"ש. ולדבריו אפילו בפעם הראשון שנמסר ליד השליש להבטיח אחריות סחורתו של זה אין תורת משכון עליו דהא אפילו נמסר מיד בעל החפצים ליד בעל הסחורה אין עליו דין משכון ומכ"ש כשנמסר ליד שליש:

ועוד נראה דאם אירע איזה אונס שש"ש פטור עליו גם זה היה פטור אף ע"פ שהתנה להתחייב באונסין והא קיי"ל מתנה ש"ח להיות כשואל מ"מ היינו דוקא בשקנו מידו אז בההוא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה וא"כ כאן דלא קנו מידו וגם לא שייך בההוא הנאה דקא מהימן ליה דהא קמן דלא הימניה שהרי הוצרך לתת לו משכון ע"ז א"כ לא גמר ומשעבד נפשיה. ולכן אף המשכון לא מהני לחייבו כדקיי"ל בקידושין דף ח' מנה אין כאן משכון אין כאן.. וכתב הרא"ש דאדם יכול לשעבד נכסיו לדבר שנתחייב בו אבל בדבר שלא נתחייב לא חל שיעבוד נכסיה כו' לפיכך לא נשתעבד המשכון במשיכתו כו' ע"ש. ובח"מ סימן ר"ז ובאה"ע סימן נו"ן:

ועוד נראה דאפי' אם אירע ענין שהוא חייב בו מצד חיוב אחריות שקיבל עליו מ"מ כיון שאין כאן חיוב מיד בשעת מסירת החפצים למשכון אלא שאפשר שיולד איזה חיוב ע"י הפסד הסחורה מ"מ מה שמייחד החפצים למשכון שאם יארע חיוב יהיה משועבדים למשכון אין זה מועיל כיון שהחיוב עדיין לא בא לעולם וכמ"ש התוס' בכתובות דף מ"ב בייחד לו כלי למשכון שאם יתחייב כשיעמוד בדין על הקנס יגבה מכלי זה לא מהני דהו"ל דשב"ל. וק"ו הדברי' דהא התם כבר התחיל עכ"פ קצת חיוב משעת ביאה ואפ"ה הוי דשב"ל כ"ז שלא עמד בדין דאי מודה מיפטר ולכן לא מהני מה שמייחד כלי לכשיעמוד בדין ומכ"ש בזה שאין כאן התחלת חיוב כלל ואפי' למ"ד דגבי שומרין משעת משיכה רמי שעבודא על נכסיה מ"מ אין שייך משכון ע"ז שהרי עכ"פ חיוב עדיין אין כאן לומר שמשכון זה משועבד לגבות ממנו חיוב זה ומכ"ש להסוברים דעיקר שיעבוד נכסים דשומרים משעת אונסין. וכיון דאכתי לא מטא זימנא דחיובא בשעת מסירת המשכון לא מהני דחיובא ליתא בעולם וה"ל כמשעבד משכון אם יתחייב איזה סך וזה לא מהני דבשעת דמשעבד המשכון מנה אין כאן משכון אין כאן:

מכל הלין טעמא נראה ברור שהדין עם השליש ויכול לטעון אני תפסתי בעד חובי ומה שחזרת וקבלת אותו לשעבוד משכון לא כל כמינך להוציא בזה מידי תפיסתי וכמו אם היה מייחד לך כלי שלי למשכון ממש דכיון שגביתי קודם שהתחיל שעבוד שלך לית מאן דפליג שזכיתי בו לחובי. וכל אינך טעמי דכתיבנא נכוחים וישרים למוצאי דעת ואף כי מילי דסברא נינהו מ"מ להפקת רצון השואל אברר הענין בראיות נכוחות ואשא ואתן בהם קצת:

ומתחלה אבאר שאין ספק בדבר שמיד שקיבל זה סחורתו שעליה שעבוד החפצים למשכון חזרו החפצים להיות פקדון ביד השליש וברשותא דמריה קיימי עד שיבא הלה ויטול את שלו ואע"פ שהשליש נתן כתב להסוחר שאחר כלות י"ד ימים מי שיביא לו הכתב יתן לו החפצים או סך פלוני. ואותו הכתב לא הגיע לידו עדיין גם אחרי חזרת הסחורה פשיטא שאין חזרת הכתב מעלה ומוריד כלל שעיקרו של הכתב הוא לאמתת הדבר ומיד כשיתברר הדבר להשליש שזה קיבל סחורתו. אף ע"פ שאין כתב שלישותו בידו מחויב להחזיר החפצים לבעל החפץ וכל שלא החזירם הרי הם כפקדון גמור בידו ויכול לעכבם לעצמו עבור חובו ואע"פ שאין הדברים צריכים לראיה. מ"מ אמינא לברר דהכי הוא שכן מבואר בסימן ע"ב סעיף מ"ג דאחר שפרע הלוה להמלוה ה"ל המשכון כפקדון גביה ואף ע"פ שלא החזירו עדיין לבעליו ועיין בש"ך שם ס"ק י' בשם מהרשד"ם ובס"ק צ"ז דאם צוה אביהם להחזיר המשכון ונאבד פטורין היתומים דמיד נסתלק שם משכון ונעשה פקדון (וקצת צ"ע לפי דיעות הסוברים דבמשכון לא מהני מחילה עיין לקמן סימן רמ"א. ובמחנה אפרים דף למד ובקצה"ח סימן הנ"ל וקצרתי):

ועיין במחנה אפרים בענין משכונו של גר שמיד דפקע ההלוואה פקע קנין המשכון. ולכן במקדש במחילת מלוה מקודשת אף ע"פ שלא החזיר לה המשכון דמיד כשמחל המלוה פקע שעבוד המשכון מעצמו ומכ"ש היכא שנפרע מזה מה שנתחייב לי שנתבטל שם משכון ממני לגמרי ולפי שהדברים פשוטין קצרתי ואם מחמת שלא הוחזר לו הכתב פשיטא שאין זה מעכב מלסלק השעבוד מעל המשכון דמיד כשקיבל סחורתו נתבטל חיוב הכתב ומחויב להחזירו לבעל המשכון או להשליש אם כבר החזיר המשכון ובשביל שעיכוב הכתב ת"י לא הוכשר אחר שנפסל ונתבטל וחספא בעלמא הוא ואף ע"פ שחזר זה ושעבד לו המשכון שנית ע"פ כתב זה אין בכך כלום שאם היה נמסר לידו שנית מיד השליש גופא היה מקום לדמות זה למ"ש הסמ"ע סימן מ"ח בשם הע"ש דבכת"י שאין טורף ממשעבדי חוזר ולוה בו. והש"ך שם כתב דאם כתב בכת"י כל מי שמוציאו גם הב"ח מודה וע"ש בש"ך הטעם דכיון שהחתום בעצמו חזר ולוה בו ואומר אתחייב לך בכת"י הרי הוא כאלו חתם עצמו מחדש ע"ש וזה שייך כשהחתום בעצמו מוסר הכתב משא"כ בזה שהשליש לא חידש מסירת הכתב כלל רק בעל החפצים מסר הכתב של השליש לבטחון שנית פשיטא דלא מהני דאפי' אם הוא נותן לו היום בשטר ובקנין שמשעבד לו את החפצים המונחים ת"י השליש לא מהני כשהשליש טוען שתפס לחובו ואפי' בלוה בכת"י שרוצה לחזור וללוות עליו כתב בסמ"ע דדוקא שלוה בו ביום דאל"כ הא קיי"ל מלוה על פה מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר ועכ"פ למלוה ע"פ מאוחר כו' ע"ש אך באמת א"צ לכל זה דאף מאן דס"ל דבכ"י חוזר ולוה בו או בממרם היינו לענין שיהיה מועיל שלא יוכל לטעון פרעתי כשיש בו נאמנות כמבואר שם אבל גוף החיוב מחמת ההלואה קא אתי שהלוה לו שנית אבל כאן דמחמת ההלואה שהלוה לו שנית לא נשתעבד המשכון כיון שזה תפוס בו לחובו ואם נאמר שיתפוס בו שעבוד חדש ע"י מסירת הכתב של השליש פשיטא שאינו מועיל אפי' תאמר דמה שבעל החפצים מוסר הכתב כאלו מסרו השליש לא מהני להטיל שעבוד על המשכון מצד מסירת השטר ולהוציא אותו מרשות התופס בו דפשיטא דלענין זה הוי כשטר שנמחל שעבודו וגרע מיניה אבל בלא"ה הדבר פשוט דמה שהוא מוסר לו כתב השליש לאו כלום הוא אפי' לגבי בע"ח אחרים שאין להם תפיסת יד בפקדון זה דחספא בעלמא הוא:

ועוד נראה דאפי' אם היה מועיל מסירת הכתב של השליש מיד בעל החפצים ועי"ז נשתעבדו החפצים לבעל הסחורה אף להוציאם מיד השליש התופס מ"מ פשיטא שיכול השליש לומר שלא היה בדעתו להתחייב בכתב זה נגד בעל הסחורה רק על פעם ראשונה בלבד לפי שהייתי צריך שיהיו החפצים מונחים אצלי וכאשר יצאתי י"ח נגד בעל הסחורה יהיה נכון לבי בטוח בחובי על החפצים הללו ועל שתחזור ותתן לו בפעם שנית על כתב ידי לא צויתי ולא עלתה על לבי וכל שנמסר שלא בציויו ה"ז כחרס כמבואר בסי' ל"ט לענין שטר בעדים וק"ו הדברים וא"ל דכיון דנכתב סתם ה"ל כאלו נתרצה על כמה פעמים הדבר מבואר בתשובת בת מהרשד"ם חלק ח"מ סימן ל"ח במי שכתב שהוא ערב קבלן לכל מי שיתן לפלוני סך פ' ונתן לו פעם שנית וטען שלא נתערב רק בפעם ראשונה וכתב מהרשד"ם שיכול לומר מה שנמצאתי ערב הוא אם יתנו לו באותו הפעם שהלך מאתי כו' אבל אם יתנו ופרע לזה לא נתכוונתי ואיני רוצה להיות עוד ערב כו' וכ"כ בשו"ת משפטי שמואל סימן מ"ה ועיין בקצה"ח סימן ל"ח שלמד מזה דאף בממרני או שכתוב בו לכל המוציאו לא מהני בנמחל שעבודו שכבר פרע עליו פעם אחת וכתב שכן נראה מהט"ז וכ"ז אם היינו אומרים שמסירת כתב השליש מועיל להוציא מידי תפיסתו של זה. הדבר פשוט ומבואר שאין מועיל אף לגבי בע"ח אחרים ומכ"ש להוציא מיד זה שמוחזק בהם ותפסו ברשות שאין הלוה יכול למוכרם או לשעבדם לאחר כלל:

וא"כ הדבר פשוט ומבואר שתפיסת השליש מועיל ואין מידו מציל ע"י טענה שנשתעבד לו שנית וגדולה מזו שאפי' אם בפעם ראשונה האמין בעל החפצים לבעל הסחורה ומסר החפצים לידו למסור אותם ליד השליש וכאשר מסר אותם לידו ורצה ליקח ממנו כתב שלישית לא רצה ליתן לו ואמר לו שכיון שהם של פלוני אני תופס אותם לחובי שפשיטא דמהני תפיסתו כמבואר בסימן נ"ח ע"ש דכ"ע מודים בכה"ג ונראה דאפי' אם זה המביא להשליש עמד וצווח אני נתתי לו סך פלוני על החפצים הללו מ"מ כיון שמודה שלא נמסרו בידו שיהיה ת"י למשכון רק שהאמינו שיוליכים לפלוני ויהיה הוא שליש על המשכונות וא"כ עדיין לא זכה בהם בתורת משכון כלל וכיון שכאשר באו ליד השליש לא קבלם ע"מ לזכות בשביל זה בתורת משכון כ"א קבלם לטובת עצמו ואמר לעצמי אני מציל פשיטא שאין זה מוציא מידו אף ע"פ שקיבלם בשתיקה וכן מבואר בח"מ סי' פ"ג דאם שלח עם המלוה מעות לאחרים וקיבלם בשתיקה יכול לומר אח"כ אקבלם לעצמי ומה ששתקתי כדי שתתן לי המעות והש"ך כתב דאפי' מסר לו בעדים ואמר לו הולך לפלוני או תן לפלוני וכן מבואר בשו"ת תולדות אדם להרשב"א סימן ק"ג והביאה בשו"ת מהרא"ה ששון סי' ו' ודלא כאו"ת שם. ומה שהקשה האו"ת שם מסימן רס"ט כתבתי במקום אחר ישוב נכון:

ועיין בקצה"ח וקצרתי דבנ"ד נראה דאפי' אם בעל הסחורה אמר להשליש זכה בעבורי בחפצים הללו בתורת משכון לא מהני כיון שלא נתן לו מעות רק על אחריות סחורה ואכתי לא מטא זמן חיובא ואין נופל בזה שם זכיה כלל ומכ"ש שבאמת לא אמר לו שיזכה עבורו וכיון שאין כאן זה הרי זה יכול לומר אף ע"פ שקבלתי ע"ד שיהיה לבטחון עבורך אני חוזר בי ומעכב לעצמי כמבואר בדברי הש"ך באומר צא ופרע לפלוני בע"ח חובי דלא הוי כזכי אף אם קיבל מתחלה לצורך פרעון הבע"ח שוב יכול לעכב לעצמו. וכ"כ בספר נתיבות משפט לשארי הגאון אב"ד דק"ק ליסא דאם אמר לשון דלא הוי כזכי כגון צא ופרע לו לפלוני וכדומה כל כמה דלא נתנם לידו יכול לעכבם לעצמו בחובו וא"צ שיהיה דעתו מתחלה לכך כו' עכ"ל וא"כ פשיטא בכה"ג בנ"ד שזה היה יכול לתפשם לעצמו בפעם ראשונה ומכ"ש כגוונא דנ"ד שכבר נסתלק השלישית והשעבוד מפעם ראשונה לגמרי לית דין צריך בשש שזה זוכה לעצמו ואע"פ שזה חזר ושעבד לזה במשכון פעם שנית לאו כלום הוא ובטעם זה לבד יש די להכריע הדין אך לרווחא דמלתא ולהתלמד במקום אחר אבאר דאפי' אם אין השליש בע"ח רק בע"ח אחרים באים לדין אין לבעל הסחורה דין קדימה שדבר ברור הוא שאין בע"ח קונה משכון אלא א"כ בא לידו וקנה אותו באחד מדרכי הקנין שהמטלטלין נקנין בהם וכמבואר מדברי הנ"י פ"ק דב"מ שהבאתי לעיל וכ"כ הר"ן בפרק שבועות הדיינין דמשכון בשעת הלוואה מעות קונות ושלא בשעת הלוואה משום דבגוביינא ע"פ ב"ד אתי לידיה וכן מבואר בפ"י גיטין דף ל"ז שכתב דכיון דחזינן דשלא בשעת הלוואה קנה לגמרי אף ע"ג שלא נתכוין להקנותו קנין גמור אפ"ה קנה לגוביינא מדר"י ושלא נעשה מטלטלין א"צ בניו וכן לענין בע"ח מוקדם אלמא משעת תפיסתו קונהו במשיכה להא מלתא אע"ג דהוי קנין לחצאין א"כ ה"ה במשכנו בשעת הלוואה קנה במשיכתו למלתא שאם לא יפרענו יזכה בו למפרע ומה"ט לא נעשה מטלטלין אצל בניו ולענין שאין בע"ח מוקדם יכול להוציא מידו כו' עיין שם הרי מבואר דמטעם שקנה המשכון במשיכתיה למילתיה לכן אין בע"ח מוקדם יכול להוציא מידו וא"כ היכא דליכא משיכה בגוונא דאיירינן הכא שהיה לו פקדון ביד אחר ושעבדו למלוה שלו בתורת משכון בדברים בעלמא לא קני ליה כלל ובע"ח מוקדם מוציא ממנו לפי שלא חל עליו שם משכון כלל:

ולכאורה מדברי הפ"י נראה דאף בשעת הלוואתו לא קני ליה כ"א במשיכה וטעמא דאע"ג דד"ת מעות קונות ובשעת הלוואה איכא מעות מ"מ כיון דרבנן תקנו משיכה לענין מקח וממכר גם לענין קניות המשכון צריך משיכה מדרבנן עכ"פ:

אך מדברי הר"ן ונ"י בשמו שהבאתי לעיל נראה דבשעת הלוואה מהני מטעם מעות דאיהו ס"ל דקנין משיכה לא מהני למשכון שאינו רק לשעבוד בעלמא ע"ש. ונראה דהר"ן לטעמיה אזיל לפי מ"ש הב"י רס"י קצ"ח בשמו דשכירות מטלטלין נקנין בכסף דליכא למימר שמא יאמר נשרפו כו' דכיון שהגוף שלו טרח ומציל כו' ע"ש ולפי"ז נראה דה"ה לענין קנין משכון שפיר נקנה בכסף לחוד מה"ט דהא עכ"פ אין הגוף שלו ובדעתו לפרוע למלוה ולהחזיק המשכון לעצמו הלכך שפיר טרח ומציל אך בב"י ס"ס ש"ז כתב בשם הנ"י פ' השואל דשכירות מטלטלין הוי כמכירה. ואינו נקנה אלא במשיכה וכ"כ הרשב"א והסכימו עמו האחרונים:

ועיין בשיטה מקובצת ב"מ דף צ"ט שכתב דמדברי רש"י נראה שאין שכירות נקנה בכסף ותמהני לר"י דאמר מעות קונות כו' ואיכא למימר הואיל ותיקנו רבנן במכירה לא פלוג בשכירו' דהא נמי מכירה ליומא הוא כו' והאי תירוצא לא ניחא לי כו' ע"ש ולפי זה י"ל דגם במשכון נמי משיכה דוקא בעי דלא פלוג בין קנין משכון לממכר ואע"ג דלא שייך בזה הך סברא דשכירות ליומא מכר הוא מ"מ במשכון נמי הוי כמכר כיון שאם לא יפרענו יפרע מהמשכון ומכ"ש לפי מ"ש הפ"י דהוי מכירה למפרע ולפי שיטה זו שפיר כתב הפ"י דבשעת הלוואתו נמי בעי קנין משיכה דוקא ועכ"פ אין ספק דגם לקנות משכון לא נקנה בדברים בעלמא רק במשיכה או אי עכ"פ במעות וכן מוכח לענ"ד מהא דאמרינן בב"מ דף מ"ח קרא ומתנית' מסייע לר"ל כו' כגון שייחד לו כלי להלוואתו וע' בפ"י שם ובקידושין דף מ"ח שכתב שמזה סיוע להרמב"ם דמלוה קונה במכר ובאמת שכבר קדמו בראיה זו תלמידי הרשב"א והביאו הב"י סימן קצ"ט וכתב שם בשם בעל החידושין לדחות זה דמיירי כגון שייחד לו כלי בשעת הלואה דאיכא מעות ובש"מ בב"מ שם דף מ"ח כתב ראיה זו ודחיי' זו בשם הרמב"ן וכ"כ בפ"י בב"מ ובשם תוספות חיצונות כתב דמיירי שמייחד כלי בהנאת מחילת מלוה ע"ש ועכ"פ מוכח דמשכון למכירה דמי להצריך קנין משיכה או מעות דהא משמע דהך ייחד כלי היינו בתורת משכון דאם מייחד הכלי בתורת מכירה א"כ מאי פריך לר"ל היינו פקדון לר"י נמי תיקשי והי כיון שקנאו קנין גמור ממילא דפקדון ממילא אית ליה גביה וכן מאי משני תרי גווני פקדון דמאי תרי גווני הוא דהא כיון שהכלי קנוי לו קנין גמור מה איכפת לן אם קנה אותו במלוה או במחילתה וכה"ג ס"ס הכלי שלו הוא והפקידו אצלו וע"כ לומר דהאי דייחד לו כלי אינו בדרך הקנאה ממש רק בדרך משכון בלבד וא"כ שפיר הוי הפרש בין זה לפקדון וא"כ משמע דגם במשכון צריך קנין הצריך במכירה:

וע"ש בש"מ בשם הריטב"א שכתב אפ"ה חשיבא כפירה כל שזכה בשעבוד הכלי במעות או במשיכה משמע מזו כמ"ש (וע"ש בשם הראב"ד דמוקי לה כגון שאמר ליה לא יהא לך פרעון כו' וע"ש מ"ש בשם הריטב"א להוכיח שהאומר לחבירו עשה מלאכה פלוני ואתן לך כלי פלונית אם לא משך לא קנה ע"ש ולכאורה אם נאמר דבמשכון מיירי יש לחלק וקצרתי) דהך דייחד כלי היינו בתורת שעבוד וכן מבואר מדברי התוספות דכתובות דף מ"ב ע"ב ד"ה מאי לאו כו' ואומר רשב"א דלר"ל מיירי שנתן לו כלי בתורת משכון לקנסו וחזר והפקידו וכו' מבואר דאף שאינו נותן לו רק בתורת משכון לא מהני בלא קנין משיכה לר"ל ומבואר דלא נקנה למשכון אם לא בקנין של מכירה וגם בלא ראיה מצד הסברא יש לנו לומר כן דכל קיום איזה ענין בדבר שבממון לא נקנה בדברים בעלמא וא"כ בנ"ד לא מיבעיא לפי מה שכתוב הפ"י דבמשכון אפי' בשעת הלואה לא מהני בלא קנין משיכה וכן נראה לפי דעת רש"י והרשב"א והאחרונים בענין שכירות מטלטלין א"כ בנ"ד שלא היה כאן משיכה לא קנה משכון ובעל חוב מוקדם מוציא ממנו אלא אפי' לפמ"ש הר"ן דמעות קונות בשעת הלואה ומשמע דמהני קנין מעות לדידיה אף מדרבנן וכמו דס"ל בשכירות מטלטלין מ"מ עכ"פ בעינן שיהי' הלוואת מעות משא"כ בנ"ד שלא נתן לו מעות ולא הקנה לו שום דבר רק ששעבוד לו עבור אחריות הסחורה אם תופסד א"כ אין כאן קנין למשכון זה דמנה אין כאן קניית המשכון אין כאן דליכא לא משיכה ולא מעות ובע"ח מוקדם יכול להוציא ומכ"ש אם תפס שאין מוציאין מידו והדברים ברורים בס"ד:

ועתה אבאר לטעם הג' שכתבתי דאפי' אם היה מוסר ליד הסוחר עצמו החפצים על אחריות הסחורה לא היה מועיל דקנין מעות אין כאן וקנין משיכה לא מהני לפי דברי הר"ן לשיטת הר"י בן מיגאש דבמשכון לא מהני קנין משיכה הלכך במשכון לא הוי הילך שאין כאן קנין מעות דהלואה אינה קונה ע"ש:

ואמנם הר"ן בפרק שבועות הדיינין סיים בה וז"ל ואפי' תאמר נקנה הוא במשיכה לשעבודו כשם שנקנה בכסף לשעבודו במשכנו בשעת הלוואתו מ"מ אינו ככסף לקנות בו אמה עבריה וה"נ משכון לאו הילך הוא עכ"ל:

ולכאורה צריך ביאור שהרי כבר כתב שדחו בזה ראייתו מאמה העבריה וקידושין דהתם שעדיין לא נתחייב במנה אין כאן חוב שיהיה נתפס בו המשכון כו' וצ"ל דהשתא ס"ל דמסתבר למימר איפכא דהקנין נתפס באמה העבריה וממילא שיש כאן חוב ונקנה המשכון מתורת כסף ומה חזית למימר מנה אין כאן דהקנין אינה כלום אדרבא נימא ע"י שזה מקנה לו האמה העבריה והוטל עליו לתת כסף תמורתה משתעבד לזה המשכון אלא דע"כ דאף אם תאמר כן אין המשכון שהוא שעבוד בעלמא במקום כסף ולכן גם הילך לא הוי וכן התוספות בקידושין דף ח' כתבו שאין המשכון תחת הכסף כיון שלא ישאר ת"י האשה ועכ"פ מדברי הר"ן מבואר דמספקא ליה בהא אם מועיל משיכה בזה שאינו רק למשכון בעלמא והנ"י בב"מ השמיט סוף דברי הר"ן בזה ונקט רק סברא קמייתא דהר"ן שאינו מועיל משיכה לקנין משכון:

וכן נלענ"ד סברת הריטב"א בזה שכתב בקידושין דף מ"ד גבי האי דהשואל קורדם כו' ובשאלה דלא מיקני גוף הכלי כלל אלא לתשמיש שבו אין לקנות במשיכה כשם שאין אותיות ניקנית במסירה לחודא לענין שעבוד שבהם שאין משיכה קונה אלא במושך גוף הדבר הנקנה כו' ע"ש וא"כ ה"ה לענין משכון שאינה מקנה לו גוף הדבר רק לשעבוד לבד אין משיכה קונה בו וגרע טפי מהאי דשאלה דהתם קנין הגוף איכא לתשמישו ואפ"ה כתב הריטב"א שם דלא דמי למקנה גוף לפירות שהפירות יוצאין מגוף הקרקע משא"כ בנותן כלי לתשמיש כו' ע"ש שכתב דאפי' למאי דלא קי"ל כר"ה אלא כר"א דתיקנו משיכה בשומרין מדינא לא מהני ביה משיכה אלא מדרבנן דתיקנו הכי וכן מבואר בש"מ בב"מ דף צ"ט בשם הריטב"א אלא דשם משמע דדוקא משום דמשיכה אין רק מדרבנן ולא תיקנו רבנן רק במכר או במתנה שהוא קנין הגוף כו' ומדברי הר"ן משמע דבמשכון אין משיכה מועלת אף אם היה מועיל קנין משיכה לקנות הגוף מן התורה מ"מ שעבוד בעלמא לא נקנה במשיכה:

ועיין בפ"י דגיטין דף ל"ז שכתב דאי לאו דרבי יצחק לא הוי ידעינן הא מלתא גופא שקונה במשיכה דאפשר דמשיכה אינה קונה אלא היכא דנפיק מרשותא דמריה לגמרי כמוכר ונותן מתנה אבל דרך שעבוד ומשכונא לא מש"ה מייתי מדר"י ע"ש:

וגם בקידושין דף י"ט כתב הפ"י בתוספות ד"ה במלוה שיש עליו משכון כתב הך סברא גם לענין קנין מעות דאפי' למ"ד מעות קונה י"ל דהיינו היכא שהגוף קנויה לו משא"כ במשכון כו':

וגם בפסחים דף ל"ב כתב דעיקר מלתא דר"י אינה אלא לענין דשייך צד קנין במשכון אף ע"ג שאינו מקנה לו הגוף אלא לשעבוד ולבטחון בעלמא אפ"ה קונה ד"ת כאלו הוא שלו וכיון דבשלא בשעת הלוואתו דאף כסף מהני כ"ש בשעת הלוואתו דאיכא תרתי כסף ומשיכה פשיטא דקונה אלא לענין אחריות משמע להש"ס כו' ע"ש. ולפמ"ש לעיל מוכח מהך דב"מ דקאמר כגון שייחד לו כלי דמהני קנין מעות או משיכה גם לגבי משכון ולפי דברי הר"ן י"ל שיחד לו כלי להלואתו היינו דשקליה למשכון ע"י שליח ב"ד שהוא לגוביינא דבהא ודאי קונה משכון:

וראיתי בקצוה"ח סימן ע"ב סק"ב שהקשה לסברת הר"ן דלא שייכא משיכה למשכון בעלמא א"כ מאי קאמר תשומת יד לא אהדריה משום דמחוסר משיכה דהא היכא דלא שייך משיכה קונה בכסף לר"ל כמ"ש הג"א פרק הזהב כו' ע"ש ולק"מ דע"כ לא קאמר התם אלא לענין עובר פרה שאין נתפס בו קנין משיכה כמבואר שם דלא משכח ביה משיכה אבל מידי דשייך ביה קנין משיכה מצד גוף החפץ רק שע"ד שרוצה להקנותו אין קנין משיכה נתפס בו כגון שעבוד משכון שהרי לא נקנה לו גופו ממש רק שעבודו בזה לא מהני אף קנין מעות והוי כההיא דאין אותיות נקנות במסירה שהביא הריטב"א ומה שמדמה זו למ"ש התוספות במציאה ומתנה לר"י וכ"כ בח"ב סימן)(דעת לנבון נקל שאין זה ענין לזה ובגוף דברי הג"א בשם א"ז הארכתי בתשובה אחרת וכאן קצרתי. וגם כי בקנין מעות גופא יש לפקפק דשמא לא מהני קנין מעות כי אם היכא שקונה הגוף כמ"ש הפ"י. ואפשר שזה טעם הסוברים דר"י לא אמר אלא שלא בשעת הלואה משום דאז נקטו ליה ב"ד לגוביינא משא"כ בשעת הלוואה אף דאיכא מעות לא מהני כיון דלא קניא לגופא כ"א לשעבוד לבד וגם י"ל כיון דר"י ור"ל ס"ל דשעבודא דאורייתא א"כ הא קמן דמעות מהני לשעבד נכסי הלוה וה"נ מהני לענין שעבוד משכון ועיין בסי' ל"ט דאם אמר להלוות על משכון והחזיק במשכון אינו יכול לחזור בו:

ולכאורה צ"ע לפי מ"ש הר"ן דמשיכה אינה מועלת לשעבוד המשכון ומעות אין כאן שיקנה בו שהרי עתה הוא שרוצה שילוה לו ע"י שהחזיק במשכון וא"כ למה לא יוכל לחזור בו דהא כל כמה שלא לוה לו לא נכנס המשכון לשעבוד כלל והרשב"א בתשובה שם לענין משכונות קרקע מיירי ובאמת בקרקע לא שייך בע"ח קונה משכון כמ"ש התוס':

והרשב"א כתב מיהו אם זה המלוה ירד למשכנתא והחזיק בקרקע לא היה לחזור בו כו' אבל כשלא זכה עדיין בקרקע לא נתחייב בכלום דאי מחמת שטר המשכון קרקע אינו נקנה בשטר לבדו אלא בכסף ושטר עכ"ל משמע דאע"ג דלא שייך בע"ח קונה משכון בקרקע מ"מ כיון שעשה מעשה קנין המועיל במכירה כגון חזקה נתחייב המעות לזה:

ולכאורה צ"ע דגם בחזקה י"ל דאינו מועיל כ"א לקנות הגוף אבל לא לקנין שעבוד וכמ"ש הר"ן לענין משיכה ואפשר דהתם מיירי בהחזיק בקרקע לאכול פירות בנכייתא דזהו כמו מכירה הוא וכמש"ל בשם הריטב"א דבפירות שדה עדיף שהפירות יוצאים מגוף הקרקע משא"כ במשכון מטלטלין אף ע"פ שמשך לא מהני בלא מעות וכמ"ש הרשב"א דשטר המשכון לא מהני בקרקע בלא מעות ומצאתי בקצה"ח שכתב ג"כ דהאי דהרשב"א במחזיק באכילת פירות בנכייתא משום דקשיא ליה מהאי דמנה אין כאן כו' ויבואר לקמן אי"ה:

ועכ"פ קם דינא ואתברר דינא דלפי מה שכתב הר"ן דבמשכון אין קנין משיכה מועיל וכן הוא סברת הריטב"א וכן נראה דעת כמה פוסקים הסוברים דהאי דבע"ח שלא בשעת הלוואתו קונה משכון היינו דוקא בגביה שע"י ב"ד וכמ"ש במקום אחר וכמבואר בפ"י ואף לפי מ"ש שם דלהכי מייתי מדר"י דאשמועינן קרא שקונה משכון. נראה דלא שייך דר"י אלא בנתן לו משכון על הלוואה דשייך ביה ולך תהיה צדקה אבל בכה"ג שלא לוה עליו כלום רק שמשעבד לו על אחריות הסחורה דליכא למימר ביה שקונה משכון שהרי עדיין לא מטא זמן חיובא א"כ אין קנין המשיכה מועיל להיות קודם לשאר בע"ח וכמ"ש לעיל בשם הפ"י והלכך אפי' בפעם הראשון שנמסר ליד השליש להבטיח אחריות הסחורה לא מהני להקדימו לשאר בע"ח:

ועתה נבוא לטעם הדבר דמה שהמשכון ביד השליש אינו קנוי לבעל הסחורה משום דמנה אין כאן משכון אין כאן וזה מבואר בקידושין דף ח' ובדברי הרא"ש שהבאתי לעיל ובטור אה"ע סימן נו"ן. והנה הב"י הקשה שם דלפי מ"ש הטור קודם לזה דבשידוכין אין דין אסמכתא מחמת הבושת א"כ מנה יש כאן. והט"ז שם כתב לתרץ דנהי דמתחייב מצד בושת מ"מ החיוב שלו אינו כלום מצד אסמכתא רק שחכמים קנסוהו מצד הבושת א"כ מנה אין כאן דדוקא אם יש לו ממון מצד שהוא חייב ע"ז ומשעבד לו המשכון כו' והביאו ב"י:

וכתב הט"ז וא"ל דמאי נ"מ לענין משכון סוף סוף כיון דמהני לענין חיוב הבושת יכול לגבות מהמשכון ז"א דנ"מ אם קנאו ממש אף שיש חובות אחרים על המבייש ואין לו לשלם לשניהם הו"ל זה שיש משכון בידו מוקדם לשאר בע"ח מאחר שהוא קנה המשכון ואע"ג דאינו ברשותו כגון שחזר והשאילו לזה או שהוא ביד אחר בענין שאינו מוחזק מ"מ הו"ל משכון שלו ויש לו זכיה בגופו ואין לזרים חלק בו משא"כ אם לא קנאו ממש אז אין לו זכיה בו טפי מאחר רק מצד שהוא מוחזק ת"י ותו לא עכ"ל. והעתקתי דבריו לפי שהם עסוקים באותו ענין ממש דנ"ד דאף שכשיעבור זה יתחייב מצד הבושת מ"מ אין זה עושה קנין למשכון להיות שלו ואין לו דין קדימה לגבי שאר בע"ח. וממנו נקח לנ"ד דאע"ג שאם נפסד הסחורה ע"י פשיעתו של זה הוא מתחייב עליו מצד מעשה הפשיעה מ"מ החיוב שלו שנתחייב בשעה שנתן המשכון אין לו מקום לחול אז כלל דאפי' שעבוד נכסים אין כאן רק משעת אונסין ולא משעת משיכה כמבואר סימן שמ"א סעיף ד' ע"ש בסמ"ע וש"ך שכן דעת רוב הפוסקים:

ועיין בש"ך סימן רצ"א שכתב הטעם משום דלא דמי להלוואה דלהוצאה ניתנו וא"כ חיובא מיד רמי אנכסיה אבל שאלה כיון דהדרא בעיניה א"כ לא רמיא חיובא על נכסיה דהשואל דכ"ז שהיא בעין חייב להחזירה כו' ע"ש. וא"כ נראה ברור דכמו דלא רמי חיובא אנכסיה דהשואל מטעם דאכתי ליכא חיובא דהא איתא בעינא כ"כ אי אפשר למרמי' חיובא על המשכון דהשתא מיהא ליכא חיובא ואמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן:

ולפי זה נראה שא"צ לדוחק שכתב הט"ז לחלק משום דאין לו ממון מצד החיוב דלכאורה מה חילוק יש דס"ס אם יחזור יתחייב וע"ז משעבד לו המשכון דלפי מ"ש בפשיטות י"ל דאף ע"ג שאם יחזור יתחייב מ"מ עתה אין כאן חיוב כלל ולא משתעבדי נכסים וה"ה המשכון אינו משתעבד כלל ואפשר דהט"ז ס"ל דכיון שהוא נותן משכון על אותה שעה שיתחייב א"כ נהי שאין לו חלות עתה יחול אז וע"ז כתב דמה שמחויב לשלם אז הוא מצד הבושת דהיינו המעשה ולא מצד התנאי של עכשיו והמעשה הוא מחודש בעת ההוא והו"ל כנותן משכון על חיוב דלהבא שאפשר שיבא איזה חיוב ונותן משכון על זה א"כ יש על שעבוד המשכון דין אסמכתא ואינו נקנה. וא"כ כן הדבר גם בנ"ד דנהי שלבסוף הוא מתחייב על המעש' מ"מ המשכון אינו נקנה לו שהרי אסמכת' הוא וגם כי כל כמה שלא נתחייב גופו אין חל שיעבוד על המשכון וא"ל שיחול בשעת החיוב מ"מ יכול לחזור בו קודם לזה ואפשר דאפילו אם לא חזר בו ג"כ אינו חל דהו"ל כנותן משכון על חיוב שלא בא לעולם וכמבואר בש"ע סימן ס' סעיף ו' דאם מקנה דשב"ל אפילו נתן לו משכון אינו כלום והיינו מטעם דחיוב אין כאן משכון אין כאן:

אך יש לחלק דהתם גם כשבא לעולם אין כאן חיוב ואין מקום למשכון לחול משא"כ בזה שיש לו מקום לחול בשעת החיוב וחילוק זה מבואר בדברי הרא"ש בקידושין דמחלק בין האי דמנה אין כאן לההוא דב"מ כשבא חבילה לידו וכתב דבמתנה שאמר ליתן לא נתחייב ולא יתחייב בה לעולם לפי שיכול לחזור בו לפיכך לא נשתעבד המשכון במשיכתו אבל האי דפועלים כיון דדבר אבוד הוא וחזרו בהן חייבין לשלם לו ההפסד הלכך נשתעבד לו המשכון שלהם לשכור עליו עד כדי דמיו עכ"ל ועיין בתוס' שם הרי מבואר דכל שאין כאן חיוב אף לאחר זמן פקע תורת משכון לגמרי משא"כ היכא שבא לידי חיוב אע"פ שאין החיוב בשעת לקיחת המשכון מ"מ שפיר משתעבד בעת החיוב (אך דברי הרא"ש בזה צריכין ביאור ועיין בח"מ סי' של"ג ואין כאן מקומו) ונעשה משכון על החיוב שנתחייב בעת ההוא:

אלא שצ"ע לפי מ"ש התוס' בכתובות דף מ"ב דמיירי שיחד לו כלי כשיעמוד בדין ויתחייב לו יהיה כלי זה מיוחד לו לגבות ממנו דמי אונסו והקשו על זה דהא הוי דשב"ל כיון שאינו נותן לו הכלי מיד אלא שמיחדו לגבות ממנו אם יתחייב כשיעמוד בדין והא דשב"ל הוא ע"ש ואפשר לומר דודאי לענין שיהיה הכלי זה מיוחד לגבות ממנו אע"פ שעודו בבית הבעלים א"כ בעינן לזה קנין ע"פ אמירתו של זה שיחדו מתחילתו לכך וליכא דאף דמטא זמן חיובא לא נקנה להיות מיוחד לו לגבות ממנו דבשעת אמירה שמייחד לו היה החיוב דשב"ל ולא מהני אמירה זו כמו בכל מקנה דשב"ל שלא קנה אף שאח"כ בא לעולם משא"כ כאן שנתן משכון ליד זה שאם יתחייב ישתעבד לו משכון זה כיון דמשכונא בידיה אין אנו צריכים לאמירתו ששעבדו מתחלה לכך אלא כיון דעכ"פ גלי דעתיה שנתחייב לו עתה הרי זה תופס למשכון על החיוב שנתחייב לו וכההוא דחבילה:

ולפי זה א"ש דברי הט"ז דהט"ז שם מיירי בגוונא שעתה בשעת חזרה וחיוב הבושת אין המשכון ברשותו ויש ג"כ בע"ח אחרים ובכה"ג פשיטא דלא מהני דקניית משכון מחמת החיוב והשעבוד בעת נתינת המשכון אין כאן דהא אכתי לא נתחייב כלל וא"כ מה שמשעבדו לו לכשיתחייב דשב"ל הוא וא"כ אין לנו לדון אלא מצד שממילא נעשה משכון בשעת החיוב ז"א רק אם הוא מוחזק בו אז בלא"ה יכול לתופסו נגד בע"ח אחרים ואם אינו מוחזק בו בעת ההוא אין עליו תורת משכון להקדימו לבע"ח אחרים ויד כולם שוים בו אלא דלפ"ז לא היה הט"ז צ"ל דלא מהני טעמא דבושת אהא דמנה אין כאן דהא אין לו מנה מצד החיוב דהחיוב שלו אינו כלום אלא דחכמים קנסוהו והפקיעו דין אסמכתא מחמת בושת כו' ולכאורה ל"ל כולי האי ת"ל דחיוב הבושת אינו אלא בשעת חזרה וא"כ אי אפשר לתת עליו תורת משכון מחמת אמירתו שמשעבד עכשיו ונראה שכוונתו דודאי אם החיוב שלו מועיל ולא היינו דנין בו דין אסמכתא ע"כ לומר שהוא בענין שהחיוב מתחיל מיד (וכגוונא דאמר התם דקנו מיניה דלא כאסמכתא כו' ור"ל כיון דקנו מיניה כל קנין מעכשיו הוא דאל"כ הדר סודר למאריה וא"כ מיד נתפס השיעבוד למשכון) דא"כ אין מסולק מדין אסמכתא ובכה"ג שהחיוב מתחיל מיד באמת היה מועיל השעבוד בתורת משכון ולכן כתב הט"ז דהא באמת אין לו מנה מחמת החיוב דאינו כלום משום אסמכתא וא"כ אינו מתחיל מיד רק דהחיוב בעידן חזרה מצד בושת אבל אינו מועיל לשעבד החפץ בתורת משכון כשאינו מוחזק בידו וכשמוחזק בו בלא"ה זכי לנפשיה כדין בע"ח שקדם וגבה:

וראיתי בק"א לספר המקנה בסימן נו"ן כתב על דברי הט"ז שכתב דנ"מ אם החוב מתחיל מעכשיו אז חל עליו תורת משכון להיות קודם לבע"ח צ"ע לדין זה דאף אם הוא בתורת קנס (תיבת קנס נ"ל שט"ס וצ"ל קנין ור"ל דאף שהיה החיוב מועיל שיתחייב לכשיחזור) אינו חל אלא משעה שחזר בו ואם אינו ברשותו באותו שעה לא קנה את המשכון קודם החיוב ואם הוא ברשותו בשעת חזרה זכה בו מדין תפיסה קודם בע"ח אחר עכ"ל:

ולפמ"ש דברי הט"ז נכונים דהט"ז מהאי טעמא גופא אתי עלה דכיון דחיוב מחמת בושת אינו אלא בשעת חזרה ואם בההוא שעתא לאו ברשותו קיימא אין כאן דין משכון משא"כ אם היה מקום לחיוב שיתחיל מעכשיו שקנה המשכון לשעבודו מיד ואם כוונת הגאון ז"ל דאפילו כו' בתורת קנין ר"ל היכא שקנו מיניה בקנין דס"ל להטור דמהני דמ"מ אינו חל אלא משעה שחזר בו. לענ"ד ז"א דקנין מהני שפיר דכל קנין מעכשיו הוא דאל"כ הדר סודר למאריה ועיין ס"ס קצ"ג וא"כ ע"כ דהכי קאמר ליה אני מחייב לך מנה מעכשיו בקנין זה רק ע"מ כשלא אחזור בי בטל החיוב ואם אחזור חל החיוב למפרע וא"כ שפיר חל השיעבוד על המשכון ג"כ על אופן החיוב ממש:

וראיתי בקצה"ח סימן ר"ז שכתב ג"כ ליישב דעת הט"ז ע"ד שכתבתי דכיון דחיוב הבושת אינו אלא כשיחזור לא מצי לשעבד המשכון לחיוב שיתחייב אח"כ דה"ל דבר שב"ל ומה שכ' בסוף דבריו שם דקושית הב"י נהי דבעי קנין מ"מ למה צריך ב"ד חשוב דהא הקנין מעכשיו הוא ולא הוי אסמכתא רק היכא דגזים אבל לא בגורם לו היזק ואף דהבושת אח"כ מ"מ גמר ומקני מעכשיו ע"ש ולענ"ד י"ל בדעת הט"ז דמ"מ כיון דבשעת נתינת המשכון אין כאן חיוב רק מחמת הקנין שאם יתחייב יהיה קנוי מעכשיו מ"מ לענין שיהיה המשכון קנוי לו מהשתא אכתי דין אסמכתא יש לו שלא היה בדעתו להקנות לו קנין גמור במשכון מעכשיו שהקנין מעכשיו לאבי' רק על גוף החיוב אבל לא על משכון שישתעבד מעכשיו אלא כשיתחייב בעת שיחזור משא"כ אם נעשה בב"ד חשוב שנסתלק דין אסמכתא לגמרי אמרינן גם המשכון הקנה לו ע"ד שאם יתחייב יהיה קנוי לו למפרע לשעבודו להמנה שנתחייב בהקנין מעכשיו וגם מה שהקשה שם על התוספ' כתובות שהקשו מה מהני יחוד כלי לכשיתחייב דה"ל דשלב"ל ולא מתרצה שמזכה לו בגוף המשכון מעכשיו ובתנאי כשיתחייב הקנס כו' לק"מ דהתם איירי שאינו מוסר לו המשכון כלל רק שמיחדו לו שיקנה כשיתחייב במעות של קנס וא"כ איך יזכה לו עתה בגוף המשכון מעכשיו אחרי שאין כאן עתה שום קנין כלל ומה שאמרו שמועיל כשאומר תזכה בגוף המשכון היינו כשמוסר המשכון לידו והוא פשוט וא"ל דנוקמא כשמוסר המשכון לידו ז"א דהא לר"י אין משיכה קונה וגם דהא לר"ש קיימינן ור"ש ס"ל מעות קונות אף לר"ל וכמבואר בבבא מציעא וכן תירצו התוספות שם קושית דכתובות ד"ה מאי לאו. ועיין בדברי אא"ז מהרש"א בזה ומ"מ הכא לא מצי לאוקמי כשאמר תזכה בגוף המשכון כיון דלר"ש אין קנין רק במעות אין זכיה במעכשיו כלל ועיין בספר כתובה שכתב ג"כ דנוקמא שיחד לו ע"י משיכה גמורה רק שהתנה אם יתחייב כו'. ולפי מ"ש לק"מ דהא אליבא דר"ש ודאי אין משיכה קונה כלל ומ"ש הקצה"ח על הט"ז מדברי התוס' ד"ה מאי לאו כבר כתבתי לעיל מזה. אך לענ"ד אין צריך לזה להך סברא דרשב"ל משום דהתוספ' שם דמיירי לענין שיהיו קנוי לו בקנין מעות שפיר כתבו דמיירי במייחד שיגבה כשיעמוד בדין וא"כ אף קודם העמדה בדין ה"ל כפירת ממון כיון שאם יעמוד בדין יהיה זוכה בכלי ועיין בב"ק דף ק"ה גבי הא דשורי גנבת כו' וע"ז הקשו דהא אף כשיעמוד בדין לא יזכה במעות הקנס מחמת היחוד של עכשיו דה"ל דשב"ל. אך בנידון הט"ז אפי' תימא דכה"ג לא הוי דשב"ל ס"ס אין מקום לשעבוד המשכון לחול בלא חיוב וא"כ אף שיועיל הקנאה זו כשיתחייב יהיה המשכון משועבד היינו אם היה המשכון בביתו ה"ל כאומר משוך פרה ותקנה אחר ל' יום ואז עומדת בר"ה עיין בכתובות דף פ"ו דלא קנה וקנין מעות בההיא שעתא ליתא דודאי אין קונה במעות הקנס שמגיע לו מחמת הבושת וגרע ממעות מלוה דהכא לא היה בעין בעולם ברשותו ועיין בספר כתובה ר"פ נערה מ"ש בזה על דברי התוס' שם וקצרתי:

ואמנם הט"ז לאו מהאי טעמא כתב דמיירי באינו ברשותו רק משום דקשיא ליה דמאי איכפת לן בקנין המשכון כיון דמחייב משום בושת והך משכון נכסי דידיה נינהו וגבי מינייהו וע"ז כתב דנ"מ אם יש עליו תורת משכון לענין בע"ח אחרים וקצרתי. והנה הארכתי בדברי הט"ז מפני שדבריו הם קרובים לענינינו וכמעט ממש כענין נ"ד ומבואר מתוך דבריו ודברי הגאון בספר המקנה ובקצה"ח דכל כה"ג שנותן משכון לחבירו שאם יתחייב יהיה המשכון קנוי לו לשעבודו אפי' אם המשכון ברשותו י"ל דלא מהני דה"ל דשב"ל ומכ"ש כשאין המשכון ברשותו בעת ההוא אין ספק שאינו נקנה בתורת משכון ואם יש בע"ח אחרים גם הם באים ונוטלין כמ"ש הט"ז בהדיא ואפי' אם המשכון הוא מונח ביד שליש והשליש רוצה לתפוס בו בשביל זה שהושלש עבורו לא מהני כיון שלא זכה בו בשביל זה בשעה שנמסר לידו ומה שרוצה עתה לזכות עבור זה ה"ל כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים כמבואר בח"מ סימן ק"ה סעיף ו' נפקד שתפס בפקדון כו' כמבואר דבחב לאחרים אף שהופקד בידו מכבר אינו יכול לתפוס ואפי' אם בעל החפץ גופא אומר הולך או תן לפלוני בע"ח דמבואר שם סעיף ב' דמהני היינו כשהוא נותן לו עתה החפץ בידו לזכות לזה אבל אם מתחלה לא בא לידו ע"ד לזכות לזה ואח"כ אמר לו תנהו לפלוני לא קנה אלא במעמד שלשתן ואפילו אם תופס החפץ בידו כו' כמבואר בסימן קך"ה סעיף ז' ובש"ך שם ס"ק ך"ח דאף בחוב ופקדון לא הוי הולך ותן כזכי אלא כשמסר לידו עתה כו' ע"ש וכ"ז אפי' ברוצה לזכות לו החפץ עצמו לשם זכיה אבל בכה"ג שאינו מזכה לו החפץ עצמו רק שאומר לו לתפוס לשם בע"ח למשכון לבד נראה דלא שייך בזה זכיה ועיין בסמ"ע שם ס"ק ד' שכתב דהטור דנקט לפלוני בע"ח לאו דוקא קאמר בע"ח כו':

ולפי מ"ש י"ל דרבותא אשמועינן דאפילו אמר לבע"ח דסד"א שאינו אומר לו אלא שיזכה בו בתורת משכון לבד לצורך בע"ח וזה לא מהני קמ"ל דאפי' דאמר לבע"ח כוונתו שיזכה עבורו בגוף החפץ לצורך בע"ח אבל אם אמר לו זכה בתורת משכון נראה דלא מהני זכיה כיון שאין לו זכות בגופו וגרע ממשיכה אליבא דהר"ן כמש"ל וא"כ אינו אלא רק תופס לבד בשביל המלוה ולא מהני תפיסתו במקום שחב לאחרים:

ומ"מ אפשר דאם הושלש מתחלה בידו ע"ד זה שיהיה משועבד לזה למשכון כשיתחייב א"כ י"ל דהשליש במקום הבע"ד קאי לזכות בו כשיגיע זמן החיוב לצורך הבע"ד וה"ל כנמסר מתחלה לידו וא"ל זכה למשכון דבשעת מסירה ראשונה לא שייך חב לאחרים וכיון דבמקום בע"ד קאי ה"ל כאלו המשכון ברשות הבע"ד בעת החיוב וגם זה צ"ע וקצרתי כיון דבנידון זה שכבר עבר ענין השלישות הראשון והוא לע"ע כנפקד בעלמא ועיין בסי' קכ"ה בש"ך ס"ק כ"ג בשם הב"ח דנ"מ אם היה מלוה זה חייב לאחרים כיון דלא זכה בהם השליח וכאילו לא יצא מיד הלוה או הנפקד א"כ כל בע"ח חולקים בחוב זה כו' ע"ש וכ"ש בזה שהנפקד עצמו הוא הבע"ח ותופס לצורך עצמו שלא נגרע זכותו בשביל שבעל החפץ ובעל הסחורה תקעו כף וערבו משאות שזה החפץ המושלש ביד פלוני יהיה משועבד לו כשיהיה הפסד בסחורה שאין בדבריהם ממש להוציא מיד השליש שהרי לא עשה בו בעל הסחורה שום מעשה קנין הצריך לשיעבוד משכון שאין כאן לא קנין מעות ולא קנין משיכה וגם אפילו לכשיתחייב לא זוכה לו כלום בגוף המשכון אפילו שיזכה השליש עבורו רק מבואר בהכתב שמסר לו שהרשות בידו לתת לו סך פלוני עבורו א"כ אין זה זולתי קול בעלמא ואותיות הפורחות באויר אפילו נגד בע"ח אחרים ומכ"ש נגד השליש המוחזק וחוב שלו קודם לכל אדם:

סיומא דפסקא שהשליש זכה במה שבידו להשתלם מהחפצים אלו כדי חובו וכמ"ש בח"מ סימן ק"ד ועיין שם בש"ך ס"ק יו"ד שדעתו אף בתפס מעצמו ובלא שומא נקרא גביה ומכ"ש בזה דהתפיסה ברשות הוא דמהני תפיסתו ועיין בקצה"ח שם ס"ק ח' דבתפס מטלטלין כיון דבע"ח קונה משכון מיקרי קדם וגבה אף בלא שומא כלל ודבריו נכונים וזה לענין אם היה כאן בע"ח מוקדם אבל כיון שאין כאן בע"ח אחר שיערער על תפיסת השליש רק בעל הסחורה שהוא בע"ח מאוחר פשיטא שזה התופס זוכה שהרי דעת הרמב"ן בתשובה הביאו הב"י והסמ"ע סימן ק"ד ס"ק א' דאף במטלטלין דוקא קדם המאוחר וגבה אבל אם באו שניהם כאחד לגבות אין למאוחר במקום המוקדם כלום ואף ע"ג דלא קי"ל הכי כמ"ש בסמ"ע שם מ"מ כיון שזה תופס ועומד זוכה בו בתורת משכון ופשיטא שאין בע"ח מאוחר מוציא מידו וכל הנך טעמי דכתיבנא כולהו סלקי כהוגן לדינא ואפילו באחד מהם יש די להכריע הכף לזכותו של השליש וכל מה שטרחתי לא טרחתי אלא להוציא מלב מי שהולך על דרך שיחו ובפיו ידבר העולה על רוחו. ועד מהרה ירוץ דברו כך ראוי לדון ולהורות מבלי שים לב אם כך הוא דרכה של תורה או אם הוא ע"פ ההרגל מפסקי בעלי בתים המרבים בסחורה וע"ז נאמר לא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה כו' ולא אדבר פה מזחוחי הלב התוקעים עצמם לדבר הלכה מבלי העמק שאלה ומשימים עצמם על דברי תורה כהדיוט קופץ בראש ועל רוב יעמדו למשפט במשפטם ישפטוהו וישרפוהו בהבל פיהם כמעט רגע ידברו יחד יתלחשו ימהרו ויחושו לא יתבוששו כדי פתיחת ספר ועיונו רק מיד חותכין את דינו. וכותבין עליו אונו. וכבר צווחו קמאי ובתראי ואנן מה נעני אבתרייהו ומצלינן האידנא למהדר ארעא והדר דינא. דברי קטינא זעירא מן חברייא:

הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:

בעז"ה יום ה' י"ד מנחם תקנ"ו לפ"ק:

הלכות נזקי שכנים

תוכן העניינים

בית אפרים חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה