בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה כ
פרצידא דתותי קלא. קנקן חדש ישן מלא. דעתיה צילא. דלא מעיל פילא ה"ה אהובי ש"ב וח"ג ידידי הרבני המופלג החריף ושנון האברך מוהר"ר משה זאב וואלף נ"י:
אחד"ש הגיעני דבריך. ושמחתני בפעליך ללכת בדרכי הישרים. ולבלתי לכת אחרי הבזורים. מובטחני בזה אם ככה תעשה כל הימים. להיות גדל בין החכמים. ותעיר אוזן לשמוע בלמודים. יהיה לך מהלכים בין העומדים. ואם אמנם כי כעת טרידנא טובי במילי דשמיא ודעלמא כידוע לגיסי חותנך הרבני המופלא הנגיד נ"י פניתי להשיבך שלא תאמר כי השלכתי דבריך אחר גווי אולם לא יכולתי להניף ידי בארוכה על גוף הספק שנסתפקת ולהראות פנים לכל צד כמראה האופן כדרכי מעולם רק באתי בקצרה להשיב על דבריך:
אמרת שנסתפקת מי שקנה מחבירו קרקע וזקף הדמי' במלוה ונתן לו שט"ח על המעות אם הוי כמו שנתן לו הכסף או לא וכתבת דמתשובת מבי"ט שהביא הש"ך מבואר דקני זה א"צ לפנים דהמבי"ט בתשובה ח"ב סימן ר' וסי' רי"ג הוא ושכנגדו החלוקים עליו הם המדברים על הנדון ופלפלו באורך בתשובת הרמב"ן שבבעה"ת המובא בס"ס ל"ט ואי"ה כשאפנה לעיין בגוף הדין אשנה בדבריהם:
ואמנם מ"ש ראיה מהראב"ד המובא בסימן ר"ה לפירש הסמ"ע דשטר היינו זקיפת דמי המקח בהלוואה וכתבת מזה דמשמע אם לא תלוהו אפילו נתן לו רק שטר דקני דהוי ככסף ושגית בזה דאף לפי מה שמפרש הסמ"ע אין משם ראיה דשם מיירי שקנה קרקע בשטר או בחזקה או בחליפין רק כיון דלא יהיב זוזי אע"פ שנתן לו שטר על מעות אלו לאו זביני' זבינא וזה פשוט ואמנם באמת פי' הסמ"ע בזה תמוה וכמ"ש הש"ך דהמעיין בב"י יראה דקאי אשטר מקח. ואולם נלפענ"ד דהסמ"ע למד כן מדברי הד"מ והוא אצלי בכת"י שכ' וז"ל וכתב ב"י משמע מדברי הרי"ף והרא"ש פ' הנזקין דאף אם לא קיבל המעות אלא שכ' לו שטר בלבד קנה כ"ז שרוצה ליתן לו אח"כ המעות שבשטר. אבל דעת הרמב"ם והראב"ד פ"י מהלכות מכירה אינו כן שכתבו דלא קנה אלא שכבר קיבל המעות עכ"ל משמע דבשטר על המעות מיירי וכן משמע להדיא לשון רמ"א שבהג"ה שכת' דבעינן דווקא שנתן לו המעות אבל אם נתן לו שטר עליו כו' משמע דנותן המעות ונותן השטר חד נותן הוא ואם בשטר מקח מיירי איפכא שנותן המעות הוא הלוקח ונותן השטר הוא המוכר ונראה קצת שלמד כן מלשון הרי"ף שהביא הב"י אבל הכא גבי אשה וסקריקין ליכא מאן דיהיב להו זוזי הלכך לא מהני כתיבת שטר עלייהו כו' והבין שר"ל במ"ש עלייהו על זוזי קאי והא ליתא ועלייהו אאשה וסקריקין קאי ור"ל דאף אם האשה או הבעה"ב כותב שטר על עצמו לא מהני וכדמסיים בה עד דכתבו אחריות והנה פלוגתת הראב"ד והב"י עליו בפי' דברי הרי"ף הוא דלהב"י אף שעדיין לא קיבל המעות לידו רק שהוא רוצה ליתן לו עתה וזה אינו רוצה לקבל מ"מ כיון שכבר נתן לו שטר מקח מעיקרא אדעתא דזוזי נחתי וזה רוצה ליתן אין זה יכול לחזור בו משא"כ להראב"ד דווקא אם כבר קיבל המעות לידו אע"פ שבשעה שנתן לו השטר לא נתרצה רק אח"כ בשעת נתינת המעות נתרצה מהני יעו"ש בב"י והש"ך סתם קצת הדברים:
אמנם לענ"ד מה שפירש הב"י דעת הראב"ד ותמה עליו דמי דחקו לפרש כן דברי הרי"ף הוא תמוה בעיני ומי דחקי להב"י לפרש כן דעת הראב"ד אליבא דהרי"ף דודאי גם הראב"ד מפרש דמיירי שלא נתן מעות בשעת המכר רק שטר לבד נתן המוכר ועתה נותן לו המעות וזה החילוק בין אשה וסיקרוקין דבעינן דיהיב להו זוזי בשעת מעשה דאל"כ לא מהני שטרא כיון דלא נחתי אדעתי' למישקל זוזי משא"כ בתלוהו וזבין כיון דאדעתא דזוזי הוא מזבין כשקיל זוזי בשעת מעשה דמי אע"ג דלא ארצי לי' המעות בשעת מכירה ותליי' רק לבסוף מכירה דהיינו עתה כשרוצה לגמור סוף המכר ולא בא אלא להשיג על הרמב"ם דמפרש לא ארצי לי' בעדים דז"א דודאי עדי' בעינן אבל מ"מ א"צ שיהיה מרוצה בשעת נתינת המעות כמו שפי' הב"י בדעת הראב"ד ולדבריו צ"ל דמה שמבואר מדברי הרי"ף בדלא ארצי זוזי דקני בתלוהו וזבין היינו דלא ארצי בשעת נתינת השטר רק אח"כ נתן לו מעות ונתפייס ברצי כסף ואם הדבר כן צריכא למימרא בכה"ג דקני שבעת שנתן השטר אמר להדיא בע"כ אני מוכר ואח"כ בשעת נתינת הכסף נתרצה במכר ונראה לכאורה דבכה"ג אף באשה וסיקריקין קני כיון דיהיב זוזי ונתרצה דל שטרא מהכא הא קני בכספא ועיין באבן העזר סימן ואפילו תימא דבאשה וסיקריקין אף בכה"ג לא קני מ"מ ודאי דזה דחיק למאד ולא נזכר לא בדברי הרי"ף ולא בדברי הראב"ד רק כוונתו פשוטה דכל שנתן בסוף מכירה סגי בין שנתן לו בפני עדים אחר המכירה והתלוי' או שרוצה ליתן לו המעות עתה בפנינו ג"כ סוף מכירה מיקרי ולפי שאינו מענין זה קצרתי ועכ"פ בין להסמ"ע בין להש"ך לא מיירי הכא שרוצה לקנות ע"י השט"ח רק לענין אם גמר ומקני או לא:
והנה הבאת דברי המחנה אפרים והשונה הלכות מ"ש בשם ר"ה גאון ז"ל והשגת עליהם והנה ס' שונה הלכות אין בידי אך ראיתי בס' דברי אמת להגאון ר' יצחק בכר דוד ז"ל שכ' ג"כ בקונטרס ז' סי' ב' וז"ל ואף שמצינו לר"ה גאון הובא בס' המקח בשם גאון דהמוכר לחבירו ולא משך הקונה רק שנתחייב הקונה בחיוב ובקנין לתת לו מעות נקנה המקח כו' והמבי"ט סי' ר' ורי"ג האריך כו' ואין ספק שאילו הי' רואה דברי ר"ה בס' המקח הי' שמח שמחה גדולה כו'. והנה לפענ"ד יפה אמרת בזה שלא כוונו יפה בפי' דברי ר"ה במחילה מכ"ת הרמה אולם ילדות היתה בך ופיך ענה לדבר גבוהות עליהם ונתקיים בך כל המתייהר כו' ונטית מן הדרך בפירוש כוונתו כי מ"ש בכוונתו שקונה הסחורה ע"י משיכת השט"ח שאע"פ שאינו נקנה בחליפין נעשה חליפין הא ליתא דכיון שאינו נקנה ג"כ אינו נעשה ואדרבה גבי מטבע הי' ס"ד דאע"ג דאינו נעשה מ"מ נקנה מידי דהוי אפירי לר"נ ומסקינן דאינו נקנה וכ' התוס' ולפ"ז כ"ש דאינו נעשה:
ועוד דכיון שכ' ר"ה סתם ויקח השט"ח ולדבריך מתפרש שמושך השט"ח לקנות הסחורה וכיון שלא הזכיר שכותב קני לך ג"כ א"כ במאי קני דהא השיעבוד שבו לא קני וא"כ במה יעשה חליפין דבניירא בעלמא ודאי אינו נעשה חליפין דכלי בעינן והרי מבואר בתוס' והרא"ש בב"מ דף מ"ה ובקידושין דמטבע דאיצטרך למעוטי היינו משום דמיקרי שפיר כלי שראוי לשקול בו כו' וגם לפמ"ש הגמ"ר הביאו הסמ"ע דבכל דבר הנעשה בידי אדם כלי מיקרי נלפענ"ד דדווקא בכגון מטבע דמיירי התם מינה אבל לא ניירא בעלמא דכיון שלא קנה השיעבוד לאו כלי הוא וכן נראה מדברי הרמב"ן במלחמות דדווקא מטבע כלי מיקרי דהיינו אם נפסל קונין בו והביא ראי' מדברי ס' המקח שער י"ג שפסק לדר"ל ע"ש ודוחק לומר דמ"מ מיקרי כלי הואיל וראוי לצור עפ"י צליחותו ועוד נלפענ"ד כיון דדעתא אשיעבוד שבו ושיעבוד הא לא קני במשיכה זו רק הנייר בלבד א"כ הוי כאותו שאמרו במטבע דדעתי' אצורתא ועבידי דבטלה וגרע מינה דהתם לשעתה מיהא לא בטלה משא"כ הכא וכן מבואר בדברי הנ"י שכ' שם דעתי' אצורתא כו' וכיון דבטלה לית בי' ממשא והו"ל כאותיות שאין גופן ממון ומ"ה אינן נעשין חליפין ואין נקנין בחליפין עכ"ל מבואר מזה דאותיות ג"כ אין נעשין חליפין. וגדולה מזו נלענ"ד מדברי הנ"י דאף בכ' לו שטר כתיבה קנה לך כו' מ"מ אינו נעשה חליפין דבעינן דווקא שאותו הכלי גופא שקונה ע"י משיכתו יהא גופו ממון דומיא דנעל משא"כ אותיות ולקמן יבואר עוד טעם דל"ש חליפין במה שקונה שיעבוד קרקעות:
ואמנם אפילו דבכה"ג שכותב לו קני לך שייך חליפין ע"י שזה קונה השיעבוד ולפ"ז שוב לא הי' מקום לדחות דברי הגדולים הנ"ל דגם בנותן שט"ח על עצמו ומשעבד קרקעותיו שייך חליפין וכמו שכתבת אתה לדחות ראיית מהראנ"ח (אמנם מדבריהם נראה שמתורת קנין כסף הוא אבל אין להעמיד זה בלשון רב האי שכ' סתם ויקח השטר ולא הזכיר כתיבה כלל וגם שהרי מבואר למעיין בגוף ס' המקח ובלקוטי הס' הנדפס עם שערי שבועות יראה שהלקוטים הם מסודרים על הסדר אחת אחת אותן הדינים המבוארים בגוף הס' ואם יש קצת שינוי בלשון הוא לפי שנעתקו הדברים מלשון ערב ונפל שינוי בלשון המעתיקים אבל מ"מ אין שם בליקוטי הס' דין חדש שלא נזכר בגוף הס' והרי גוף ס' המקח לפנינו ולא נזכר מאומה לא מדין שחידש המחנה אפרים בשמו ולא מהדין שכתבת. ואמנם הדבר ברור ופשוט להמעיין בס' המקח גופי' שכ' סוגיא דלא הספיק בעל הפרה כו' ואח"ז כ' והשער הב' הזה כו' אבל אתה מוצא אותו בכל דבר המתחלף כו' והיכא שיש לראובן שטר כו' ואע"פ שראינו לקצת גאונים שהשיבו דאותיות ניקנין בחליפין אין לסמוך על אותו הדעת כו' השער הה' מכירה וכן בס' הקצר בלקוטו מקצר והולך על הסדר הזה ומ"ש שם ויש גאון שאמר אם יתן לו סחורה בקנין שט"ח כו' הדברים כפשוטן בדבר האמור בגוף הס' בשם הגאוני' דהיינו שהוא נותן לו סחורה כדי לקנות שט"ח ומ"ש ויקח השט"ח ר"ל שיקנה השט"ח בכל מקום שהוא ע"י חליפין ודעת גאון דמהני וע"ז חילק וס"ל דלא מהני כמ"ש מקודם זולתי שט"ח וההכרח שהכריחך לכך לפרש דמיירי לענין שיהא נעשה חליפין כמדומה לי דלישנא דולא הכריעה דעתי קו יתיך שהרי באמת הכריע בס' המקח שאין נקנה בחליפין ואין זה דקדוק דודאי ר"ל שלא הכריעה דעתי כהגאון בזה כידוע שע"פ רוב הגאוני' לישנא קטיע נקטי ובפרט בדבר הנעתק מלשון אחר וכן ראיתי בבעל העיטור והביאו הגמיי' והש"ך שכ' על דברי ר"ה על דברי הגאון שאמר דשטר נקנה בחליפין ולא איתברר לי עכ"ל וגם ר"ל במ"ש לא איתברר לי דהיינו שאין זה מחוור בעיניו אלא ס"ל להיפך וכן הוא הכוונה בלשון לקוטי הס' על הדין השנוי בגוף הס' והוא ברור בלי פקפוק והנך גדולים דלעיל לא היו לפניהם גוף הס' רק הלקוטים לבד ולפי שהלשון מגומגם קצת כתבו מה שכתבו וברור כדפירשתי (ועל המחנה אפרים יש לתמוה שכפי הנראה בסי' שאחריו שהיו בידו גוף הספר שהעתיק ממנו משער י"ג בענין המחאה ראובן זבין חפץ כו' יעו"ש וגם שם דבריו תמוהים שנותן טעם לפי שקיבל דמים ואסור לחזור תן כזכי דמי וכתב דדמי להא דסימן קכ"ה אם המקבל עני כו' והא ליתא דהא התם טעמא דהוי כנדר וכיון שמסרו ליד אחר אין מועיל התרה ע"ש בסמ"ע ובש"ך גם מ"ש על הב"י בסי' ר' דלא דק לא ידעתי למה ואדרבא דברי הב"י נכונים עפ"י דברי ספר המקח ומ"ש הש"ך בסימן ר' על דברי הב"י כיון שלא מסרם עתה אין התן כזכי גם לענ"ד אין זה דחויה כלל דלאו מטעם זכיה אתינן עלה אלא כיון שקיבל הנפקד עליו הו"ל כאילו השאיל או השכיר לו המקום לקנות על ידו וכן משמע מספר המקח ועיין בסמ"ג והגמי"י שהביאו תוספתא כיון שקיבל הנפקד לזכות ללוקח כו' ולפי שאין זה מקומו קצרתי). והנה לדבריך צא ופרנס מ"ש בספר הלקוטים קנה כדרך שקונה הכסף ואם בתורת חליפין קאמר הא אדרבא הכסף אינו נעשה חליפין ולא נקנה ולדחוקי ולומר דר"ל כסף שאינו טבוע אין נראה כלל וגם דמה אריא כסף דנקט הו"ל למינקט מטלטלין וכל דבר הנקנה בחליפין וזה דחקו לפרש למחנה אפרים דמיירי בתורת דמים דבכה"ג מבואר שם בלקוטים מקודם דמהני ע"ש שכתב והשיבו כי מי שקיבל הסחורה נתחייב בדמים כו' ועם כל זה אינו נכון דהתם כשמשך הסחורה נתחייב בשומתה משא"כ בזה שאפילו תימא שהשט"ח במקום כסף הא כסף גופיה לא קני רק למי שפרע ומ"ש המחנה אפרים דעדיף מכסף וקונה קנין גמור דל"ש נשרפה חיטך כמ"ש התוספות בק"ס לענ"ד אין הנדון דומה לראיה דגבי ק"ס כיון שאין לזה ראיה בידו שקנה החפץ אצלו ונתחייב בדמים ואפילו היה הקנין לפני עדים טורח הוא לחזור אחריהם שפיר טרח ומציל משא"כ בשט"ח כיון שהשט"ח בידו והוא בטוח במעותיו לא איכפת ליה אם ישרפו חיטין של זה ולא טרח ומציל ואפי' תימא דסברא הוא דגם בשט"ח דטרח ומציל כיון שלא קיבל המעות ולא יסמוך על מה שיכפנו בשט"ח שבידו מ"מ מה זה שאמר כדרך שקונה הכסף נהפוך הוא כסף לא קני ושט"ח קני:
ואמנם לפי מ"ש יראה לענ"ד ביאור הדברים ע"פ מ"ש בספר המקח דף כ"ט ע"ב וז"ל וגם מי שמקנה לחבירו שט"ח שיש לו על אחר אין נקנה בחליפין כדגרסינן אין אותיות ניקנין בחליפין עד שיכתוב וימסור כמ"ש ואע"פ שסתם קנין לכתיבה הוא עומד כל זמן שאין כותבין העדים לא הוי כלום לענין אותיות עכ"ל ונראה מדבריו שבא לאפוקי מדעת הגאון שהיה סובר שא"צ כתיבה דהקנין במקום כתיבה וקאמר דליתא וכן מבואר להדיא בדבריו בדף כ"ז שכתב ומצינו לקצת גאונים שהשיבו מי שמוכר שט"ח במטלטלין שדנו בו דין חליפין ונקנה אותו השטר באותן חליפין ולא צריך למיכתב כתב מכירה עליו ואין לסמוך על דבריהם כו' ומעתה אני אומר שמ"ש בספר הליקוטים כדרך שקונה הכסף הוא ט"ס וצ"ל כדרך שקונה הכתב ור"ל שהקנין הוא כמו כתיבה וזה ברור ותימה בעיני על הרמב"ן הביאו בעה"ת בשער נ"א שהשיב עליו דדעת הראב"ד דחליפין במקום מסירה אבל כתיבה בעי ואולי מה שהזכיר רבינו האי שמצא למקצת גאונים ע"ד תשובת שאלה שאותיות ניקנין בחליפין ע"ז הדרך נאמר כלומר בחליפין וכתיב' אע"פ שלא נכונו דבריהם אצל הגאון ז"ל עכ"ל בעה"ת בשם הרמב"ן וזה תימא דלהדיא מבואר בספר המקח דהגאונים ס"ל דל"צ למיכתב כתב מסירה עליו וכפי הנראה לא הי' לפניו ספק המקח רק מה שהעתיק לו הבעה"ת משמו וכמו שמעתיק שם קודם לזה דברי ס' המקח מ"ש בג' מקומות שאין שטר ניקנה בחליפין ולא הזכיר מדברים אלו הכתובים בדף כ"ז: ואמנם לענ"ד גם ממ"ש בדף כ"ט ע"ב יש לדקדק דשכנגדו היה סובר דקנין במקום כתיב' וכמש"ל וכן בבעה"ת שם מתחלה נסתפק בזה והביא דברי הר"י מיגאש בזה דלא מהני קנין ע"ש ואמנם לפי מה דמסיק בעה"ת בשם הרמב"ן דקנין חליפין אינו מועיל שיהא במקום מסיר' דלא סמכא דעתי' עד שיגיע לידו יעו"ש א"כ איכא למימר דאדרבא הגאונים ס"ל להיפך ממ"ש הרמב"ן ורצה להעמיד בדבריהם אלא ס"ל דמסירה ודאי בעי מהטעם שכתב הרמב"ן רק כתיבה לא בעי דהקנין הוא במקום כתיבה כמ"ש להדיא בס' המקח בשמם ובזה חולק ר"ה וס"ל דבעינן שיכתוב ג"כ וכן משמע לענ"ד קצת ומדקדק במ"ש ולא צריך למיכתב כו' משמע שאינו עולה רק במקום כתיבה:
ומעתה מ"ש בליקוטים ויקח השט"ח אין ר"ל שיקנה השט"ח אם אמנם שזה אינו רחוק לרגיל בלשונ' ז"ל אבל לפי מ"ש עתה א"ש כפשטי' דמיירי שנותן לו סחורה בעד שט"ח וזה מושך הסחורה וזה לוקח דהיינו מסירה קונה כדרך שקונה הכתב דהקנין הוא במקום כתיבה:
והנה רבינו ירוחם הביאו הב"י כתב בשם רבינו האי דחליפין שוה בשוה קנה אף בפירות ונראה לדקדק כן ממ"ש בשער הא' דמיירי בחליפין דק"ס שאינו שוה בשוה דברי ר"נ ואח"כ לא הזכיר וכן יש לדקדק עוד מדבריו כאן ובשער מ"א ע"ש ולפי זה נראה מ"ש בסוף שער א' וגם מי שמקנה לחבירו שט"ח היינו בתורת חליפי ק"ס ובסוף שער הב' שכתב והשער השני הזה שפרשתי בחליפין לא יתכן אלא במקח וממכר כו' יעו"ש דמיירי חליפין בהעריכו זה נגד זה ע"ז כתב והיכא שיש לו לראובן שטר כו' לומר דאף בחליפין שוה בשוה נמי לא מהני בשטר ולפי"ז צ"ע דלכאורה בחליפין שוה בשוה ל"ש סתם קנין לכתיבה עומד וא"כ מ"ש בשם הגאונים בדף כ"ז מי שמוכר שט"ח במטלטלין דנו בו דין חליפין ול"צ למיכתב כתב מכירה דהא כיון שנותן מטלטלין משמע שבתורת שוה בשוה הוא וא"כ ל"ש קנין לכתיבה עומד ולמה לא יצטרך לכתוב וזה צ"ע ג"כ בליקוטין דמיירי ג"כ שנותן סחורה תמורת השט"ח ואפשר דס"ל כיון דשוה בשוה הוא וגם יש בו תורת חליפין אלים תורת קנין חליפין כמו כתיבה ואף בקרקע דעת קצת פוסקים דאע"ג דשטר לא קני עד שיתן דמים אלים כח קנין טפי:
ועתה אשובה אראה מ"ש לדחות דברי המחנה אפרים שהביא ראיה מקידושין וכתבת שלפי דברי הרשב"א שכתב דלמסקנא דגופו קנוי לא מהני איני יודע מה חידשת בזה הרי המחנה אפרים שם במקומו כתב שראיה זו דחויה לפי דברי הרשב"א והתוספות רי"ד יעו"ש ומ"ש בשם התוספות בב"מ דף צ"ט דהא דע"ע גופו קנוי היינו בהענקה דווקא ולא משמע כן בס' המקח שער ב' גם בש"ס ב"ק דף קי"ג לא משמע כן עכ"ל. הנה מ"ש בשם התוספות דהיינו בהענקה בין הענקה לגרעין נתחלף לך וז"ל התוספות אע"ג דאמרינן בקידושין ע"ע גופו קנוי היינו לענין שאין גרעין מחיל אם מחל בע"ע אלא בשטר עכ"ל וכוונתם דהא דאמרינן בב"מ דע"ע לא קני ליה גופו היינו ענין זה שיש לו יד בפ"ע ולא אמרינן גבו יד עבד כיד רבו ומה דאמרינן בקידושין שגופו קנוי היינו שהגוף הוא משועבד למעשה ידיו וקנוי לו הגוף לענין זה ולכך לא מהני ביה מחיל' וא"כ מה לך כי נזעקת מדברי רב האי דשפיר כתב דאף שמעשה ידיו אין בו ממש מ"מ כיון דגופו קנוי למעשה ידיו שפיר הוי מכירה וא"ש נמי בב"ק כיון דהגוף קנוי למעשה ידיו אין זה בכלל הפקעת הלוואה ועיין בס' מחנה אפרים הל' עבדים ובספר בני דוד שם ואין להאריך כאן:
ומ"ש לדחות ראיות ראנ"ח מפדיון בכור וקידושין וגם הא דמשמע מתוספות רי"ד דלא קני בשט"ח וכתבת די"ל דשפיר קונה ומטעם חליפין שהרי נשתעבדו קרקעותיו של זה וראיה מהרמב"ן שכתב אם צוה לכתוב שטר ללותו א"י לחזור דכיון דנשתעבדו נכסיו של זה בשטר מיקני בחליפין כו' והתם אגב שיטפי' נקט חליפין והארכת בזה:
והנה אוכיחך ואערכה לעינך דאגב שיטפך רהיט לך ונעלם ממך פשט דברי הרמב"ן. ומה אעשה לך בני שנהגת עם הרמב"ן ז"ל מנהג בני גליל דלא דייקי לישנא וכתבו שאגב שיטפיה נקט ולא כן אנכי עמדי ידעתיו אף אם מהרה ירוץ דברו לשונו תמהר לדבר צחות כאספקלרי' המאירה ואיך לא יראת לדבר ברבינו משה טרם ירדת לעומק הענין:
ובאמת דברי הרמב"ן בזה פשוטי' כמו שאבאר אך כדי להשתעשע עמך אמרתי להרחיב הדבור קצת ומתחלה אען ואומר שלפי הבנתך במה נשתעבדו קרקעותיו של זה הלוה שיקנה המעות בחליפין הרי מיירי התם אף שלא מסר לו השטר רק שנכתב עפ"י ציוויו ומה בכך אכתי לא משעבדי נכסי דלוה עד שיגיע השטר ליד המלוה והרי אין המלוה רוצה לקבלו כלל ומה חליפין יש כאן:
ואמנם הדבר ברור דהתם בשטר שיש בו קנין מיירי דאל"כ אין כותבין כלל עד שימסור לו בפנינו וא"כ כבר נשתעבדו נכסי הלוה משעת קנין וממילא שנתחייב המלוה ליתן המעות תמורת השיעבוד כמו אם משך חפץ שהוא מתחייב ליתן דמי החפץ ולא מתורת חליפין רק מתורת דמים וכדאמרינן הזהב מחייב כו' וכמו שאבאר אי"ה:
ומעתה יתבאר לך שמ"ש ה"ה פרק כ"ג מהלכו' מלוה בשם הרמב"ן שכיון שנשתעבדו לו נכסי הלוה בחליפין מעכשיו אף הוא חייב ליתן לו דמים כו' והבנת הדברים שתיבת בחליפין מעכשיו נמשכין אחריהם לומר שמתורת חליפין הוא מחויב ליתן דמים ואין זה מכווין בלשונו כלל וגם דהא אין מטבע נעשה חליפין כלל ומה שנדחקת לומר דאולי ס"ל דשוה בשוה מהני כמ"ש בש"מ בשם תוספות שאנ"ץ הם דברים של מה בכך דלהדיא מבואר שם בש"מ תיכף אח"כ שיטת הרמב"ן בפי' הסוגיא דלא כר"ת וגם מבואר למעיין במלחמות יעו"ש ועוד דלפי זה אם לא היה אז הדמי' בעין ביד המלוה א"כ לא שייך לומר שיהיו ניקנין ללוה והרמב"ן סתמא קאמר שמחויב להלוות לו משמע בכל גווני:
ועוד אבאר לך שלענ"ד אין מועיל בזה קנין לפי מ"ש דמיירי אף שלא נתן השטר ליד המלוה רק שע"י הקנין כבר נשתעבדו נכסיו וא"כ ע"י הסודר שנתן המלוה ללוה הקנה לו קרקעותיו שישתעבדו בתורת חליפין ושוב איך שייך לומר שיחזרו מעות המלוה להיות ניקנין ללוה ע"י חליפין הללו שאין זה דרך חליפין רק בפעם אחת זה תמורת זה ואין דרך להיות חוזר וה"נ הקרקעות הם תמורת הסודר שנתן המלוה ותו לא מידי וכוונת ה"ה בשם הרמב"ן כפשוטו דכיון שנשתעבדו נכסי לוה בחליפין מעכשיו ר"ל ע"י הקנין שהוא תורת חליפין נשתעבדו לו הנכסים מעכשיו אף הוא חייב לתת דמים ר"ל שהוא מתחייב בדמים כמו כל קונה מחבירו חפץ ע"י ק"ס וכה"ג מיד נתחייב הלוקח דמי החפץ למוכר וה"נ נתחייב המלוה הדמים תמורת שיעבוד הקרקעות שקנה ולא בתורת חליפין וכ"ז מבואר להדיא בבעה"ת שער מ"ח בשם תשובת הרמב"ן שכתב ועכשיו נחזור לענין השאלה דבר פשוט הוא לך שהלוקח קרקע וקנאו בשטר או בחזקה אין אחד מהם יכול לחזור בו והדמי' מלוה על הלוקח וכן במטלטלין שקנאו במשיכה או בהגבהה ומשנה שלימה שנינו הזהב כו' ותני מחייב ומתני' ומאי דאיתמר בגמרא בהדיא בכולא נזיקין שהקונה כלי מחבירו ומשך נתחייב זה ליתן לו דמים:
ומעתה יש לדון במלוה כיון שנשתעבדו לו נכסי הלוה בחליפין מעכשיו אף הוא חייב לתת לו דמים כלומר שמחויב להלוותו עד זמן שקבע לו כו' הרי מבואר להדיא דבתורת דמים אתי עלה ולא בתורת חליפין ומ"ש בחליפין מעכשיו אדלקמי' קאי שהמלוה נשתעבדו לו נכסי הלוה בחליפין מעכשיו וכמבואר בדבריו שם קודם לזה דבשטר שיש בו קנין מיירי והוא פשוט אמנם ראיתי שכתבת דהרמב"ן אגב שיטפי' נקט חליפין ודלא כאורים ותומים סי' ל"ט דס"ל דחליפין דוקא עיינתי שם וראיתי שלא דקדקת היטב הדק בדבריו והרי האו"ת הזכיר שם כמה פעמים דברי בעה"ת בשם הרמב"ן שהבאתי לשונו לעיל דלאו מתור' חליפין אתי עלה כ"א מתורת דמים וכוונת האו"ת שם הוא דכיון דלרמב"ן שעבוד קרקע וקרקע עצמו חד מלתא הוא שהרי הרמב"ן למד ממה דחזינן שהקונה קרקע בשטר או בחזקה נתחייב הדמים ה"ה לקונה שעבוד קרקע שמתחייב בכך (והכא ל"ש חליפין דהא מטבע הוא ועוד שהרי השיעבוד בא ע"י ק"ס וכבר גמר פעולתו בפעם אחת) בתור' דמים וכיון דהרמב"ן מדמי לה רוצה האו"ת ללמוד מזה דגם לענין חליפין דומה שיעבוד קרקע לקרקע היכא דשייך חליפין כגון שמשעבד נכסיו בשטר ומוסר לו השטר ורוצה לקנות כנגדו מטלטלין הניקנין בחליפין דא ודא אחת הוא (אבל לענין שיתחייב להלוו' אין כאן תור' חליפין ומ"ש האו"ת שם קודם לזה לשון נתחייב בחליפין וזכה בחליפין פשוט שאין כוונתו בתורת חליפין כ"א ר"ל דמי חליפי החפץ) אבל בשיעבו' קרקעותיו ע"י קנין אף במטלטלין גם האו"ת אזיל ומוד' לסבר' שכתבתי דל"ש בזה חליפין ומכ"ש גבי מטבע שאינה ניקנית בחליפין:
ואמנם אעפ"כ אין דברי האו"ת נראין בזה לע"ד חדא מטעמא שכתבתי לעיל דאע"ג דהשטר יש בו ש"ק מ"מ אין גופו ממון ואינו דומי' דנעל ואם אתה אומר שש"ק שבשטר גופו ממון דש"ק כקרקע אף אנו נאמר ששטר יהא נקנה בחליפין דיחול הקנין חליפין על השיעבוד שבשטר א"ו דליתא ובכל דוכתי דממעטינן שטרות אמרינן דאין גופן ממון ועוד נראה דאע"פ שהוא יכול לשעבד קרקעותיו בק"ס וש"ק נקנה בחליפין מ"מ אין נעשה חליפין כיון שאין זה נותן לו דבר המסוים וניכר מה הוא מקנה לו ואין זה דומיא דנעל שהוא דבר ידוע וע"כ לא אמרו במחליף קרקע בקרקע דקני אלא בקרקע ידוע שהוא דומיא דנעל. אבל כוונת הרמב"ן הוא דווקא לענין חיוב הדמים כיון שזכה זה בשיעבוד הקרקע נתחייב בדמים שעבורם ולהרמב"ן הדבר דומה למשכון דאף במטלטלי כיון שהחזיק במשכון א"י לחזור בו ואף הרשב"א מודה בזה כמבואר בב"י וכ"כ רמ"א בהג"ה ס"ס ל"ט והא ודאי ג"כ לאו מדין חליפין הוא דהא מטבע הוא וגם אפשר דלא הי' בעין אלא בתורת דמים נתחייב:
וראיתי באורים ס"ק ס"ד שכתב וז"ל בתשובה שם נזכר משכונת קרקע והרמ"א סתם דאף במטלטלין דהא ב"ח קונה משכון לכמה דברים כו' ונראה מדבריו שהטעם הוא מפני שב"ח קונה משכון ולענ"ד לא נהירא ואדרבא ממקור הדין הוא מוכרע שהרי שם בתשובה בקרקע מיירי ובקרקע קי"ל דאין ב"ח קונה משכון כלל כמ"ש הש"ך בסי' רע"ח יעו"ש ובפרט בשעת הלוואה בכה"ג לא קני כלל. ועוד נלענ"ד דלא אמרו ב"ח קונה משכון אלא היכא שכבר לוה ונתן לו המעות אבל כיון שעדיין לא נתן לו המעות במאי קני ומכ"ש אם נימא דדינא הוא שיכול לחזור ממה שהבטיחו להלוות א"כ אכתי לא קני ואיך תאמר שזה לא יוכל לחזור מפני שקונה וה"ז כתולה עצמו בחגורתו א"ו דאין זה ענין לקניית המשכון דאע"פ שנא' דבשעת הלוואה לא קני משכון כלל אף לענין זה שיהא נחשב קצת כשלו מ"מ כיון שעכ"פ קונה אותו שישתעבד לו זה המשכון עבור המעות שיתן לו הרי הוא מתחייב לתת לו דמי השיעבוד לבעל המשכון וכן הוא בקרקע ג"כ שנתחייב במעות מחמת שירד במשכונא וזכה בשיעבוד זה ובזה אין מקום לחלק באמת בין קרקע לשיעבוד קרקע דכל מה שאדם זוכה מחבירו בתורת מכירה הוא מתחייב בדמיו מיד שזכה זה לשכנגדו בתורת חיוב ואף מטבע ופירות וטובת הנא' וכל דבר שאינו נוהג בחליפין הוא מתחייב בדמיו מיד שיזכה זה בא' מדרכי הקניות ואף הרשב"א בתשובה שהביא הב"י נראה שמודה לזה אלא דס"ל דאין שטר וקנין קונה בלא כסף ע"ש:
ואמנם דברי הרשב"א בזה צריכין ביאור דהא ודאי שאע"פ שנא' דקניית קרקע אינה רק בכסף מ"מ הא ודאי דמשתעבד' בשטר או בקנין והרי הם פירשו הך דשטר אקניית' היינו שטר קנין ומשתעבדות נכסי' מיד אע"פ שלא לוה וכן מוכח בדוכתי טובי ומה ענין קניית קרקע בתורת מכירה לכאן וצ"ל דהרשב"א ס"ל דודאי מחמת שיעבוד הנכסי' לחוד לא נתחייב זה במעות כמבואר בתשובת הרשב"א סי' אלף וד' והביאו הש"ך שכ' וז"ל וכ"ת שאני הכא דאיכא שטרא וקנה המלוה נכסי הלוה לשיעבוד חובו דהא קי"ל שיעבודא דאורייתא אי משום הא מ"ט דמ"ד שמלוה יכול לחזור כו' ודוקא בהחזיק במשכונא ס"ל דהוי קצת כעין מכר וכ"כ להדיא שם בתשובה ומיהו אם המלוה ירד למשכנתו וזכה בקרקע לא היה יכול לחזור שהרי כבר נתחייב במעות עם ירידתו בתוך המשכונא דדומיא דמכר הוא דלא עייל ונפיק אזוזי (ועיין סי' קצ"ה בשם הרשב"א דחזקה לחוד מועיל כל דלא עייל ונפיק אזוזי) ונראה הא דמדמי לה למכר היינו משום דכיון שזה החזיק במשכונא זו לאכול פירותיו בנכייתא והוי כמו שוכר קרקע מחבירו ושכירות יש לה כל דין מכירה הלכך כיון שהחזיק בה הוי כמו שוכר שקנה הקרקע בחזקה ונתחייב בשכירות וה"נ נתחייב להלוות לו המעות שהם שכירות הקרקע משא"כ במשכונא דמטלטלין מה בכך שהחזיק במשכונא מה"ת לא יהא יכול לחזור בו וכבר כתבתי דלא שייך בזה ב"ח קונה משכון שהרי לא נתן המעות עדיין ויש לי אריכות דברים ולקצר אני צריך וצ"ע:
ועכ"פ אין בין הרמב"ן להרשב"א אלא דמר סבר שמועיל על מה שקנה הנכסים לשיעבוד שיתחייב בדמיהן ומר סבר דאינו מתחייב בזה אבל בתורת חליפין ליכא למ"ד שיועיל. ואמנם אף בתורת חיוב אין נלפע"ד שאם קנה קרקע וכ"ש חפץ שיועיל מה שנותן שט"ח עליו. ומ"ש המבי"ט שמחויב הוא לתת הצמר שקנה ולדעת הש"ך עכ"פ מחויב ליתן לו הצמר איזה שיהיה ולענ"ד צ"ע בזה דע"כ לא קאמר הרמב"ן רק לענין כיון שזה קיבל עליו קנין ושיעבד נכסיו לחבירו עבור סך מעות נתחייב לו עי"ז הסך הזה משא"כ בצמר וכה"ג שעשה עמו מקח למכור לו צמר בכך וכך מעות ולא עשה שום קנין בצמר רק שנתן לו שט"ח על המעות ובשטר לא נזכר צמר כלל רק שמשעבד נכסיו עבור סך מעות במה יקנה זה הצמר וקנין אין כאן שטר אין כאן וא"ל שקונה בכסף כיון דודאי אין שטר זה במקום כסף ממש רק שע"י שיעבוד הוא מתחייב לו בסך כך וכך מעות והוי כאילו המעות אצלו מלוה ע"פ וכמ"ש הריב"ש בסי' קס"א לענין שטרי אקנייתא וא"כ הא קי"ל דבמלוה לא קני וכמו בקדושין ועיין בש"ך ח"מ סי' ק"ץ בענין מעשה שבא לפניו בא' שקנה קרקע בממרני שהי' לו על לוי וכ' דיש שרצו לומר דלא קנה הואיל ואין גופו ממון ומסיק דלענין מכר לא תלי בהכי ושפיר קני כל שאין המוכר יכול לחזור ולמחלו ע"ש ונראה דזה דוקא בשטר שיש לו על אחרים אבל בנותן שטר על עצמו לא שהרי הש"ך למד זה מקדושין ובקדושין קי"ל דאם נתן שטר על עצמו אינה מקודשת וכמ"ש מהראנ"ח ראי' זו וכ"כ הרשב"א להדי' בטעם הדבר בקדושין דף ח' גבי מנה אין כאן כו' ואפי' אמר הריני חייב לך בקנין והתקדשי לי בו אינה מקודשת דמנה אין כאן אלא מלוה ולא קנה ואפי' כתב לו שטר עליו אינה מקודשת וכמ"ש גבי מה לכסף שכן פודין כו' עכ"ל וא"כ גם לענין קרקע לא קנה מה"ט גופא שאין כאן מנה אלא מלוה וכ"כ בדף ה' בהא דמה לכסף כו' דאילו האומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה ומחייב אני עצמי לך בשטר באותו מנה אינה מקודשת דמנה אין כאן ושטר אין כאן שהרי אינה מקדשה בשטר (ור"ל כדין קדושי שטר שיכתוב הרי את מקודשת לי) אלא במנה ומנה אין כאן כו' עכ"ל והיינו טעמא נמי שייך לענין מכירה וכדאמרינן התם בני ר"ה זבין אמתא אותיבו נסכא עלי' ואמנם הריטב"א ז"ל שם פי' דטעמא משום שלא קדם לו חיוב שנתחייב בו דאז אין המשכון נשתעבד כו' וכן הדין במכר ובכל דבר כגון שאמר לחבירו אתן לך מאתים זוז והרי לך משכון עליהם ולא זכה כלל כו' ולפ"ז אפשר דדוקא במשכון איתמר אבל בשטר שמשעבד עצמו בו ככסף דמי וכמ"ש שם אח"כ וז"ל אבל אם נתחייב מנה בקנין וחזר וקידשה בו או שלוקח ממנו שדה אשה מקודשת ושדה מכורה עכ"ל וא"כ מה לי נתחייב בקנין או בשטר וראיתי במחנה אפרים שהרגיש בזה שבמחלוקת היא שנויה בין הרשב"א והריטב"א:
ואמנם מ"ש שמדברי הר"ן ז"ל שכ' טעמא משום דאגיד גבי' דבעל א"כ אפשר דה"ט משום דמקיש הויה ליציאה לענין זה אבל במכר אפשר דיודה שיועיל. דבריו תמוהים ובמחכ"ת אישתמיטתי' דברי רבינו מהרי"ט בחידושיו לקידושין על הרי"ף שהוכיח מהך דאמתא שא"א לומר כן וכ' דגם בקדושין לא אמרינן הך סברא דאגיד גבי' רק בגירושין מטעמא דכריתות בעינן (והארכתי בזה בתשובה אחת בענין זה) ולא בא הרמב"ן אלא לחלק ולומר דכה"ג שלא יצא עדיין מרשותו לא חשיב נתינה וה"ה בקרקע ועבד דמיקני בכסף נתינה מעליא בעינן כו' (ואפשר דהמ"א דוקא מהר"ן דייק וכמ"ש במהרי"ט דמהר"ן משמע מדכ' בדברי הראב"ד ודכוותה הא דאמר בסמוך פריטי אין כאן כו' משמע דאליבא דהרמב"ן לא הוי הא דבסמוך דכוותה משום דל"ש אגיד לענין ממון כו'. אבל לענ"ד דקדוק קלוש הוא זה ואדרבה י"ל דלהרמב"ן הוי פשיטא לי' דחד טעמא הוא משא"כ להראב"ד הא אפשר לומר כיון שהוא קונה אצלו דבר ומתחייב בדמיו שפיר משתעבד המשכון שנתן עלי' קמ"ל דכוותה גבי פריטי כו' וכ"נ מדברי הריטב"א ע"ש:
ודרך אגב אען ואומר שתמהני על מהרי"ט בחידושיו להרי"ף שכ' וז"ל וראיתי לרבינו ישעי' מטראני בתוס' (והוא תוס' רי"ד) שכ' וז"ל קשיא לי טובא כו' עד וזה רצה לקדשה בתורת חליפין שיתחייב הוא בדמים ולא יוכל לחזור מחיוב הדמים וכיון דזה א"א שיתחייב אלא מתורת חליפין איתעקר להו מתורת קדושי כסף וקמו בתורת חליפין כו' אבל כשרוצה לקיים הדבר שלא יחזיר כו' מתורת חליפין קאתי ולכאורה תמי' דלענין שלא יחזור על הדמים שיתחייב מה מועיל הסודר שנותן לאש' שהרי כליו זה של מקנה ודווקא גבי קרקע שקונה הקרקע ע"י הסודר:
שוב ראיתי שדבריו נכונים ואה"נ קאמר דכיון דלענין שלא יוכל לחזור ע"כ למייתי עלה בתורת חליפין דהיינו שהאשה ניקנית לו בתורת חליפין כמו בקרקע ועי"ז לא יוכל לחזור מחיוב הדמים ובאמת אין אשה ניקנית בתורת חליפין וכן מבואר ממ"ש אח"כ ואעפ"כ אני מהסס כו' אם הק"ס גורם וכן י"ל שאם אמר לאשה התקדשי לי ואתחייב לך כו' ע"ש:
ותבנא לדינא דקונה קרקע ונותן שטר על הדמים לדעת הרמב"ן אין זו נתינה כיון שהכסף לא יצא מרשותו ומה שזה מתחייב בדמים שהי' המוכר מחויב ליתן בעד שטר זה לדעת הרמב"ן בזה א"י לקנות דאף אם יש לו מלוה ביד המוכר לא קנה כדאי' בסי' קצ"ט. ולכאורה הי' אפשר לומר לפי מאי דאיתא התם דעת קצת פוסקים דבמלוה הבאה מחמת מכר שפיר מצי לקנות א"כ אפשר דבכה"ג כמלוה הבאה מחמת מכר דמי שע"י שזה שיעבד לו נכסיו שנעשה מעות זה אצל המלוה כמלוה ע"פ שפיר קמו מטלטלין וקרקעות בדין זה. ולפי"ז הך מלתא במחלוקת היא שנוי' כמבואר בסי' קצ"ט ולפ"ז אפשר לדחות ראיית מהראנ"ח מפדיון הבן וקידושין וגם מעבד דלענין פדיון הבן וקידושין וכה"ג נראה דכ"ע מודי' דאין לחלק ואף מלוה מחמת מכר לא מהני והלכך לא מהני שטרא משא"כ כאן אבל נלענ"ד דהדין דין אמת דגבי פדיון הבן ובקידושין לא מהני מלוה מחמת מכר וגם כאן י"ל דלא מהני כאן שט"ח די"ל טעמא עפמ"ש ה"ה בפ"ה מהל' מכירה וא"ת במה יקנה והא הני מעות ליתנייהו בעולם איכא למימר כיון דמחמת מכר נינהו הו"ל כאילו לא נתחייב לו מעולם במעות וכאילו החליפו פרה בשור דכיון שמשך הא' כו' ולפי"ז זה שייך דוקא במלוה הבאה מחמת מכר ממש אנו דנין כאילו מחליף עתה המטלטלין עצמן שהמלוה הוא מחמתן משא"כ בזה דבאמת מעות אין כאן וגם מטלטלין מעולם לא הי' כאן וא"כ חזרנו לומר דהוי כמחליף על השיעבוד קרקעות שהמלוה בא מחמתן והרי כבר כתבתי ששיעבוד הקרקע אין בו תורת חליפין:
ועתה אני בא בדבריך למה שאתה סבור דכיון שזה כותב לו שטר ומקנה לו נכסיו ושעבודן קנה החפץ בחליפי הש"ק א"כ צריך אתה לומר שמה שזה קונה הש"ק הוי כאילו נתן סודר לידו שהרי גבי חליפין נמי נתינה בעינן דכתיב ונתן לרעהו וכדאית' בב"מ דף ז' אבל הכא נתינה בעינן והא איכא וכן מבואר בדף מ"ז ע"ש בתוס' דאע"ג דנתינת ממון ל"ב מ"מ נתינה בעינן כמו ונתן בידה דגבי גט וא"כ דש"ק שמקנה מקרי נתינה א"כ למה לא יועיל גבי פדיון הבן וקידושין ושפיר הביא מהראנ"ח ראי' משם דכה"ג לא מיקרי נתינה דמ"ש דטעמא דשם ל"מ משום דמתנות כהונה ל"מ חליפין ואשה נמי אינה ניקנית בחליפין. דבר שאינו כתבת. דמה ענין חליפין בזה דאטו אנו צריכין לומר שיהא הבן פדוי בתורת חליפין או האשה אנן הכי קאמרינן אי איתא דכה"ג נתינה מיקרי א"כ גבי אשה ופה"ב מ"מ יהא קרוי נתינה ומה בכך דנתינה כתיב בהו בחליפין נמי נתינה כתיבה וקאמרת דכה"ג נתינה חשיב אע"כ שזה אינו קרוי נתינה כיון שגוף הכסף אגיד גבי' א"כ גם לענין קנין דעלמא נמי לא מהני דלאו נתינה הוא. ומ"מ שפיר קאמר הרמב"ן דמחמת נתינה נתחייב להלוות לו דלענין זה ס"ל דנחשב כמזכה לו קרקע בתורת מכר וזה מתחייב בדמי':
והנה גם לענין עבד כתבת הא דמשמע מתוס' רי"ד דלא מהני שטרא אדמי' משום דמהרי"ט והמ"ל כ' דאין נקנה בחליפין ובאמת מ"ש במהרי"ט ז"א דהכא לענין שיקנה עצמו ואדרבה מבואר בדבריו במהדורא שני' בב' מקומות דמהני וכ"כ המ"ל בשמו. אך המ"ל גופ' כ' דלפמ"ש הריטב"א בדף י"ד מבואר דאם איתא שקונה עצמו הי' נקנה ג"כ ואני תמה דהריטב"א שם כ' בס"ד אבל באמת פריך ע"ז אשכחן אמה העברי' כו' ופי' הריטב"א דהש"ס הוכיח דאין זה תלוי בזה דאל"כ ל"ל ויצאה והיתה כו' ולפ"ז אף להריטב"א י"ל דדוקא לענין שיזכו בו אחרים אינו מועיל משא"כ לענין לזכות בעצמו כמ"ש מהרי"ט להקשו' על הריטב"א ואמנם אף לפי דעת המ"ל נראה שאין דבריו אמורים כ"א בחליפין הוא שיש מקום לבע"ד לחלוק עמ"ש מהרי"ט לחלק בין מחל על גרעונו בדבריו ובין מחל בקנין משא"כ בזה שמקנה לו קרקעותיו לשעבוד שעולה במספר הגרעון רק שמקנה לו בתורת ש"ק אין זה ענין לקונה עצמו בחליפין ואין להאריך:
ולעיקר הדין נ"ל דאם כותב בשטר השיעבוד עבור המעות המגיע לו ורוצה שיקנה החפץ בתורת חליפין ודאי ל"מ כיון שבשטר כ' שהשיעבוד תמורת מעות ואיך יקנה החפץ בתור' חליפין הרי אין זכרון לחפץ כלל וגם אם כותב בפירוש שמשעבד קרקעותיו עבור חפץ פלוני י"ל דל"מ כמש"ל דש"ק אינה נקנה בחליפין ואין נעשה חליפין ואם רוצה לקנות בתורת דמים לכאורה במחלוקת שנוי' בההוא דמנה אין כאן ולדברי הריטב"א לכאורה קנה (ומ"ש בש"מ ב"מ דע"ז בשם הריטב"א הנה המח"א הזכיר דברי הריטב"א הללו) ואם יהי' ד' עמדי לעמוד על חוקי דין הלז אבא בארוכה אי"ה בכמה סוגיות וכעת לפי הפנאי הוצרכתי לקצר בשגם כי בינותי בספרי' וראיתי בקצה"ח סי' ל"ט שעמד ג"כ על קצת פרטי דין הזה וקצת דבריו מגומגמים וארשום לך קצת חדא מ"ש וראיתי בתוס' רי"ד כו' וכ"כ הריטב"א מיהו מלוה לאו היינו כסף כו' ואשתבש כהנא שאדרבא הריטב"א ס"ל כפי' הראב"ד והוא דעת התוס' והרא"ש שכ' מקודם כמבואר בד"ח וע"ש שכ' דלא מחוור שיהא דין זה כדין מלוה שהי' ת"י קודם לכן כו' וכן בב"מ מבואר בדבריו החילוק בין מלוה דמכבר בין מה שיזקוף עתה וא"כ מ"ש הריטב"א בד' ט"ז מיהו מלוה לאו כסף הוא הכוונה מהופך ממה שהבין הקצה"ח ור"ל דדוקא בכותב שטר על הדמים דהיינו שהעבד מתחייב עכשיו עבור גרעונו ואין לזה שם מלוה שענין מלוה הוא להיפך שמגיע להעבד ממנו וע"ז פריך שפיר דהיינו כסף משא"כ מלוה ר"ל אם מגיע להעבד מלוה אצל האדון לאו היינו כסף וכן מבואר שהבין במח"א:
ומצאתי בריטב"א בחידושי כתובות דף צ"ב ע"ב ד"ה ואמר רב"ח כו' וזקפן במלוה שביאר להדיא שקונה במלוה שמתחייב בה עכשיו דפרעון גמור הוא וקונה מדין כספו כו' דדינא קמא פשיטא דפרעון כסף גמור הוא חשיב זקיפא במלו' עכ"ל ועיין בחידושיו שם בפ' הנושא ד"ה א"ה אמאי אין בנו פדוי כו' וזקיפת מלוה כפרעון חשיב ואפ"ת שאין פדוי מהשתא כו' משמע דלא ברור ליה כ"כ ויש לדחות וע"ש שיש ט"ס בדבריו ואין להאריך שדעת הריטב"א מפורשת דמלוה שנתחייב בה עכשיו ל"ד למלוה שבידו מכבר וקונה מדין כסף וכמ"ש ג"כ בב"מ וטעם החילוק ע"פ מ"ש הריטב"א בקידושין ד"ה טעם דמקדש במלוה אינה מקודשת דכיון דלא אמר בהנאתה ודעתה אזוזי הו"ל מקדש בדבר שאינו שלו דמלוה להוצאה כו' ואין למלוה בה כלום אפי' הגיע זמ"פ כו' וזה ל"ש במחייב עצמו עכשיו:
אמנם מדברי התוס' שם בכתובות משמע דהא דזקפן אינו רק לענין עייל ונפיק אזוזי וכן מדברי הר"ן והרא"ה והריב"ש נראה שהקנין היה בשעת המכר רק כיון דלא קני עד שיתן דמים לזה מועיל זקפן ואפשר דשטר על הדמים שאני והתם זקפן סתמא קתני ויש לפלפל בזה הרבה. וגם מ"ש להקשות דאם אגיד ביה מועיל בחליפין א"כ גבי אמתא קנה בחליפין ואין זו קושיא כלל דהתם לאו בתורת חליפין יהבין ואה"נ אי הוי יהיב בתורת חליפין דמהני ואע"פ שאינו נותן הטכא לחליפין הא דעת רוב הפוסקים דגם סודרא אי תפיס ביה לא מתפיס (ומ"ש בשם הב"י בסי' ר"ג בשם הרמב"ן הוא ט"ס וצ"ל הרמב"ם ולפ"ז אין משם ראי' דאדרבה הרמב"ן ס"ל להיפוך כמש"ל):
ואמנם בעיקר הענין דמסיק התם הוא נכון דבאמת אין דעת הרמב"ן כלל דמחויב להלוות מתורת חליפין רק מתורת דמים וכמש"ל באריכות משא"כ לקנות ע"י שט"ח אינו יכול לא מתורת חליפין שהרי אין גופן ממון ומקצה"ח משמע דאף בגופו ממון כגון נסכא כיון דאינו מוציאו מרשותו לגמרי אינו בתורת חליפין וליתא כמ"ש דכל סודר אינו יוצא מרשותו והדר למארי' ואין ראוי לקנות בו רק בממון או שיעבוד הכתוב בו וזה אגיד גביה ועוד טעם שכתבתי לעיל) וגם לא מתורת דמים וכמש"ל ועת לקצר:
והנה מ"ש על בה"ג לרב האי ז"ל בענין אותיות נקנין במסירה שכתב דתלוי בהא דע"מ כרתי זו שאילת ראשונים וכבר עמד בזה הגאון מוהר"ר ישעיה מטראני בס' המכריע סימן ק"א וכאן קצר המצע ואי"ה כשאפנה אשנה ב"נ פרק זה בארוכה וכל שאלות שיש לך לשאול שאל וכמותך ירבו שואלים בישראל ואנכי לא אחשוך מלהשיבך כיד ה' הטובה. דברי ש"ב ובד"ז:
הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: