אור ברסלב

בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה יג

שאלה יב

בדבר השאלה באחד שערב בעד חבירו ומובן מתוך התשובה:

הנה בדין אם יכול הערב לומר למלוה בשעה שהגיע הזמן שיוציאנו מהערבות דעת הרמב"ן בתשובה הביאו הטור שאין הערב נפטר אף שהתרה למלוה בזמנו והמלוה האריך הזמן והב"י כ' שכ"כ רבינו ירוחם בשמו ובב"ה תמה ע"ז וכתב דלאו הרמב"ן חתים עלה ולענ"ד שכ' כן לפי שלא מצא מקור דבר הרמב"ן כ"א בטור וגם רי"ו כ"כ בשמו:

אבל באמת נפלאתי על הב"י שהרי כן מבואר בבעה"ת שער ל"ה שכ' וז"ל ובתשובה לקמאי ערב שבא למלוה בזמנו וא"ל תבע ממונך מן הלוה ולא רצה לתובעו והאריכו נפטר הערב ע"כ וזה שקשה בד"מ ואצ"ל בקבלן כו' אלא אף בערב נדון כן ששניהם תלוים ברצון המלוה ומפני אריכותו ושתיקתו לא הפסיד כלום והנה שאלתי להרמב"ן והשיב לי ערב שבא בזמנו כו' והן הן דברי הטור בשם הרמב"ן ופוק חזי מאן גברא רבא מסהיד עלה דמלתא דבעה"ת ז"ל שכך השיב לו הרמב"ן ז"ל ואפס מקום לומר דלאו הרמב"ן חתים עלה ואמנם מ"ש הרמב"ן שם ומהא דקי"ל אישתדיף ב"ח גבי ממשעבדי אף ע"ג דאשתדיף לאחר זמנו כו' וכללו של דבר נכסוהי דבר אינש אינון ערבין ביה כו'. ולענ"ד צ"ע שאין הנדון דומה לראיה דהתם שיעבוד נכסיו על חוב זה למלוה והשיעבוד נמשך לעד לעולם כל זמן שלא יפרע החוב ואף ע"פ שכתב בשטר זמ"פ פשיטא שלא נכתב על דעת שלא ישתעבדו נכסיו אלא עד הזמן אלא עיקר הזמן לענין שלא יוכל לתובעו קודם אבל מ"מ פשיטא שכל זמן שהחוב קיים לא נסתלק השיעבוד והלקוחות שקנו שעבודו של זה הפסידו אנפשייהו ואף אם נאמר שדעת הלוה היה שלא לשעבד נכסיו כ"א עד הזמן מ"מ לאו בדעתו תליא מלתא שהמלוה לא הלוה לו ע"ד כן כ"א עד שישתעבדו נכסיו כל זמן שלא יפרע לו כמ"ש התוס' בב"ק דף ק"ו ובכתובות דף מ"ז בלוקח חפץ ואירעו אונס דלא אמרינן אדעתיה דהכי לא קני ובטל מקח דלאו בדעת הקונה לבד תליא מילתא דהא איכא נמי דעת מקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא יפרש וזה שייך דוקא לענין נכסי הלוה גופא שביד הלוה לשעבד נכסיו כרצונו אבל זה שנכנס ערב מאין הרגלים לחייבו אחר הזמן המבואר בשטר וא"ל בזה שהמלוה לא נתרצה כ"א שיהיה ערב לעד לעולם וע"ד כן הלוה ללוה דמה"ת לומר כן שהמלוה לא רצה כ"א באופן זה וע"כ שהערב מרוצה בזה כיון דבאמת יש זמן בשטר והוא יכול לנגוש על הלוה בזמן ההוא לגבות חובו כמו שבאמת התרה בו הערב במלוה שיגבה חובו ומה אית ליה גביה דערב שיתחייב בע"כ לאחר הזמן וזה דומה לנותן דאמרינן אדעתיה דהכי לא יהיב וזה דעת הב"י בב"ה שתמה בזה על הרמב"ן דהערב מצי טעין לא ערבתי אלא לזמן ובאותו הזמן היית יכול לגבות ולא גבית אפסדת אנפשך:

אמנם טעמא דהרמב"ן בזה נראה שסובר דכיון שלא נסתלק השעבוד מעל הלוה ונכסיו אחר הזמן ממילא נמשך השעבוד גם על הערב שהערב נשתעבד בסתם כל זמן שחל השעבוד על הלוה שקביעות הזמן לא היה אלא שלא יוכל לגבות קודם אבל מ"מ אין המלוה מוכרח לגבות ולכן אם הוא מאריך זמן ללוה אין הערב נפטר שהזמן לא נקבע עבורו לומר שעד כה יגיע משך זמן הערבות שזה לא נזכר בשטר רק שעד הזמן לא יוכל לתבוע למלוה ולערב ומן הזמן ההיא והלאה הרשות בידו ולפום הך סברא נראה פשוט דגם ללוה אין יכול לכוף שיוציאנו מן הערבות אחר הזמן אם המלוה אינו נוגש על הלוה כיון שכל עיקרו של הזמן שבשטר לא נעשה בשביל הערב והוי כאלו נשתעבד בסתם להיות ערב שכל זמן שלא יסלק הלוה יחול עליו הערבות וכיון שהלוה יש לו הרחבת זמן מהמלוה אין כאן מקום כפיה שהלוה מצי אמר מתחלה נשתעבדת כל זמן שאני חייב למלוה וקביעת הזמן לא נעשה בשבילך כלל. ואמנם מדברי הטור לכאורה לא משמע הכי שאחר שכתב דברי הרמב"ן שאין הערב יכול לכוף למלוה כתב ונראה שאם תובע את הלוה בזמנו שיוציאנו מן הערבות הדין עמו שיכול לומר לא נתרציתי להתערב בשבילך אלא עד זמן פלוני עכ"ל משמע מדבריו דאף דמודה להרמב"ן שאין יכול לכוף למלוה מ"מ יכול לכוף ללוה וכן מבואר בפרישה שם שכתב דהא דלא כתב הטור הך ונראה אבבא ראשונה דהרמב"ן משום דקודם שידענו דביד המלוה להרחיב הזמן בע"כ של הערב אין נ"מ בזה שיכול הערב לכפות הלוה בזמנו דבלא"ה יפטור מהערבות שיתרה במלוה כו' ע"ש. ולפי מ"ש ז"ל דלפי סברת הרמב"ן שביד המלוה להרחיב זמן ללוה בע"כ של הערב ממילא דע"כ שאין הזמן הכתוב בשטר תועלת לערב כלל א"כ גם ללוה אינו יכול לכוף כאילו לא היה כתוב בשטר זמן כלל רק כל אימת שירצה המלוה יגבה חובו וזה נכנס ערב דפשיטא שאין הערב יכול לכוף ללוה כלל שיוציאנו מהערבות וה"נ בדכתב זמן כיון שאין הזמן רק לאפוקי תוך הזמן אבל אחר הזמן אין שיעור לדבר וברצון המלוה תליא מילתא לכוף ללוה ולערב לשלם אימת שירצ' וע"ד כן נשתעבד הערב מתחלה וכשם שהוא משועבד לגבי מלוה כמו כן לגבי לוה דמסתמא מעקרא נתרצה ונתפייס להיות ערב כ"ז שיהיה החוב קיים ולא ידחוק המלוה לגבותו:

ובזה עמדתי על כוונת אא"ז הש"ך שכתב בס"ק וא"ו שהרמב"ן סובר שא"י לכוף ללוה וזה תלוי במ"ש המחבר בשם הרמב"ן בתחלת הסעיף דכשם שא"י לכוף למלוה כך א"י לכוף ללוה כ"ז מוכח בבעה"ת א"כ צ"ל דמור"ם נמשך למ"ש כי יש חולקין כו' ע"כ לשונו ובאמת לא משמע כן בטור וכמ"ש ומ"ש הש"ך שכן מוכח בבעה"ת לא מצאתי שם הוכחה. אך נראה שר"ל כיון שכתב בעה"ת בשם הרמב"ן טעמא שאין זמנו של הערב עם הלוה אלא אחר שפרע והיינו דהזמן שכ' בשטר אין בו שייכות להערב כלל והיינו אם נימא דא"י לכוף למלוה דאז שפיר אמרינן דהזמן אין מועיל להערב ולכן רמ"א שנמשך להיש חולקין וסוברים דכופה למלוה בטענה שלא נעשיתי ערב אלא עד הזמן א"כ גם ללוה יכול לומר הוציאנו מן הערבות ומ"ש בפרישה שאין נ"מ בזה דבלא"ה יפטור שיתרה במלוה יש ליישב דמיירי היכא שאין המלוה כאן שיתרה בו או שהוא גברא אלמא וכיוצא בזה ולכן הוא רוצה לכוף ללוה שישלם למלוה ויוציאו מהערבות:

וראיתי באו"ת שכתב על הש"ך ג"כ שמדברי הטור נראה לחלק דלמלוה אינו יכול לכוף אבל ללוה יכול לכוף וכתב לחלק מסברא דללוה יכול לכוף משום דעבד לוה כו' ובאמת לא מצינו הך סברא רק לגבי מלוה אבל לא לענין הערב וגם לענין המלוה גופא אינו יכול לכוף תוך זמנו והרמב"ן מדמה ערב למלוה תוך זמנו כמ"ש טעמא שאין זמן הערב על המלוה עד שיפרע בשבילו ומ"ש באו"ת שם לתמוה על הדין שכתב רמ"א באם הלוה מוכן ליתן למלוה מעותיו דמקור דין זה ממהרי"ו ומהרי"ו מדמ' למ"ש בא"ז בלוה שאמ' למלוה תא ושקיל זוזך דפטור מאחריות אבל הרמ"א פסיק בסי' ע"ד דלא נפטר א"כ גם בערב אין לו ליפטר. ולענ"ד נראה דהתם דפסק רמ"א דחייב היינו מטעם המבואר שם בב"י בשם מ"כ דאי מתרמי לי' עסקא מי לא זבין בהו וכן מבואר במרדכי פרק מי שאחזו:

ולפ"ז נראה דאע"ג דהוא חייב באחריות מהאי טעמא היינו שעכ"פ יש עליו דין שומרי' כיון דמצי לאשתמושי בגווייהו וכדאמרי' גבי דמי אבידה אבל מ"מ כ"ע מודו דנפטר מתור' לוה כיון דפרעון בע"כ הוי פרעון וכמ"ש הרמב"ן שהובא בב"י סי' ק"ך ולפ"ז ברור שאם בא הלוה עם הערב ואמרו למלוה תא שקיל זוזך ולא רצה לבא אע"ג דהלוה לא נפטר מאחריות המעות כיון שהמעות ברשותו ואי בעי עביד בי' עסקא מ"מ הערב כבר נסתלק מערבותו דמאותו שעה ואילך בטלה תורת מלו' וכן נראה ממ"ש בעה"ת שער נו"ן שהשכל מורה כי כל מלו' שאחר שהלוה רוצה לפרוע לו ואומר לו טול מעותיך אם המלוה מסרב ואינו רוצה לקבל מה לנו בכך וכי ע"כ יהיה עבד לוה לאיש מלוה אחר שהגיע זמנו ורוצה לפורעו כו' ע"ש וא"כ פשיטא שכמו כן לגבי הערב כיון שרוצה לסלק לו ולצאת מערבותיו שאינו יכול לכופו בע"כ שיהא לו ערב ועבד בחנם אך כ"ז באם המעות הוא מוכן תחת יד הלוה ורוצה ליתן לו אבל באם הערב אומר לו רד עם הלוה לדין זה דינו של הרמב"ן דסובר שאין המלוה צריך להוציאו מן הערבות. אך לענ"ד אפשר דאפי' אם המעות מוכן ביד הלוה מ"מ א"צ להוציאו מן הערבות דהרמב"ן לטעמי' לפמ"ש בעה"ת בשמו הביאו הב"י בסי' ק"ך שכתב בחילוק הב' בין ההיא עובדא דשומשי דא"ל תא ושקיל זוזך כו' דהתם בביתי' דמוכר וברשותי' הוו מחתי ע"ש א"כ י"ל דגם לענין ערב נמי הדין כן אע"פ שהמעות מוכני' ביד הלוה וברשותו ומהרי"ו שכתב לפטור הערב היינו דס"ל כמ"ש הטור דאף אם א"ל הלוה הנה מעותיך צרורים בביתי מהני ולדידי' צ"ל דההוא דשומשמי הוי טעמא משום שעדיין צריך לקבל המוכר מי שפרע וכחילוק הא' של הרמב"ן ומשמע בבעה"ת שם קודם לזה דאזיל בההוא חילוקא ולכך נראה שתפס הטור זה לעיקר ולפום הך סברא שפיר י"ל דנפטר הערב כל שהמעות מוכן ביד הלוה לשלם וזה דעת מהרי"ו וזה דעת רמ"א ג"כ ואע"ג דבסי' ע"ד ובסי' ק"ך הביא דעת החולקים על הטור היינו משום חיוב שמירה שמוטל על הלוה ולקצר אני צריך:

ומעתה נדון בדין אם יכול הערב לכוף ללוה שיוציאנו מן הערבות והנה לדעת הרמב"ן אין יכול לכופו דס"ל דאפי' אחר זמן כתוך זמן דאין זמן הערב על הלוה עד שיפרע בשבילו ועיין בכנה"ג בזה ונראה לפ"ז באם הוא בגוונא שהברירה ביד הערב לכוף את המלוה שיוציאנו כגון שהתנה עם המלוה בע"פ בשעת הלואה שאינו ערב רק עד זמן פלוני דבכה"ג מהני כמבואר בב"ח והמלוה אומר כיון שאין הערב רוצה להיות ערב עוד אזי איני רוצה להמתין עוד ללוה אם לא שיתחייב הערב שיהא ערב מכאן ולהבא והלוה טוען שבע"כ הוא מוכרח להיות ערב שהרי התחייב מתחלה להיות ערב כל זמן שהחוב קיים נראה שאינו יכול לכופו דנהי דהערב אינו יכול לכוף ללוה להוציאו מ"מ כמו כן אינו יכול הלוה לכוף הערב בע"כ מכאן ואילך ומחמת אפס הפנאי קצרתי דברי זעירא מן חברייא:

הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד תשובת

תוכן העניינים

בית אפרים חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה