בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה יא
שאלה ראובן שאמר לשמעון שיקח אצלו מעות בהלואה ולא פירש סכום כמה ואמר לשמעון שישלח משרתו עמו שיקח המעות וכן נעשה ובא המשרת והביא ללוה סך מאה זהו' שמסר לו המלוה ושוב בא המלוה ואמר שנתן להמשרת מאה וחמשים זהו' והמשרת מכחישו ואומר שלא קיבל ממנו רק ק' זהו' מה דינו:
תשובה לכאורה דין זה יש ללמוד ממשנה שלימה בפרק כל הנשבעין באמר לחנוני תן לבני סאתים חטים תן לפועלי בסלע מעות הוא נשבע ונוטל והם נשבעין ונוטלין ומבואר בפוסקים דאף אם אין חייב לשלם לבנו כלום מ"מ כיון שצוה לחנוני לתת לו והחנוני אומר שכן עשה הוא נשבע ונוטל והא דאיתא בירושלמי הביאו הרי"ף פרק האיש מקדש גבי חד דאפקיד גבי חברי' גרבא דחמרא וכפר בי' ועשה ר"י הכתף עד לחייבו שבועת התורה ולא דן בי' דין חנוני על פנקסו דהתם הכתף לא הי' שליח הנפקד אלא שליח המפקיד רק מחמת שהשליח אמר שמסר לנפקד חייבו שבועת התורה וכמ"ש הפוסקים דמיירי שהמפקיד הלך עמו בענין שלא הי' הכתף נוגע אבל אם הי' הנפקד שלוחו להביא הפקדון מבית המפקיד והמפקיד אומר שבא אצלו ונטלו אף אם הי' הכתף מסייע לנפקד ואומר שלא נטל הי' המפקיד נשבע ונוטל כדין חנוני על פנקסו ומטעמא דאמרינן בריש ב"מ דאמר לי' חנוני לבעה"ב מאי אית לי גבי' שכיר את הימנתי' דלא אמרת בסהדי הב לי' וה"נ דכוותה גבי שליח ששלחו לוה ליקח מעות מהמלוה דמצי המלוה אמר מה אית לי גבי דשליח את הימנתי' כו' ואין להביא ראי' ממה דאיתא בסי' קכ"א לוי שבא בשליחות ראובן וכו' והוא לשון הרמב"ם ופירשו הב"י דמיירי בראובן ששלח ללוות משמעון כו' ראובן נשבע ש"ד כו' והש"ך שם ס"ל דא"צ רק ק"ח ע"ש אך באמת אין ראי' דהתם מיירי שראובן טוען שלא שלחו ללוות רק ך' וא"כ לא איכפת לי' במה שנטל השליח יותר משא"כ היכא שלא נתן קצבה כמה יליה ולכן כתב התם שישבע (לפי פירוש הב"י או קב"ח לפי דעת הש"ך) שלא שלחו ללות רק ך' משום דאם הי' מודה ששלחו ללות נון אף שישבע שקיבל רק ך' משלוחו לא נפטר בזה כיון שהרשה שיתן לשלוחו נון וזה טוען ברי שנתן לו הרי הוא מתחייב אף שהשליח מעל בשליחותו ולא נתן לו רק ך' וכן נראה מבואר ממ"ש הש"ך שאם שמעון טוען ברי ששלחו ללות נון ישבע ראובן ש"ד נגד שמעון כו' מבואר דבהך ברי לחוד ששלחו ללות נון מתחייב ראובן בדין מודה במקצת אף שאין שמעון יכול לטעון ברי שנתן לראובן נון כיון דלפי דברי שמעון הרשהו ראובן ללות נון ויודע בנפשו שכך נתן לו הרי טענתו טענת ברי כנגד ראובן שנתחייב לו נון וראובן מודה בכך והו"ל מ"מ ולכאורה צ"ע דלמה נדון בזה דין מב"מ דאף דטענת שמעון הוא טענת ברי שנתן לו מ"מ אף אם הי' ראובן מודה לטענתו ששלחו ללות נון אכתי אין עליו חיוב תשלומין דמ"מ שמא לא נתן לו שמעון רק ך' ואף שהי' שמעון נאמן בשבועה מדין חנוני על פנקסו מ"מ כיון שאף ע"י הודאת הנתבע לטענת התובע אין יכול ליטול כ"א בשבועה אין כאן דין מב"מ וכמ"ש הפוסקים בסימן ע"ה ושאר דוכתי לענין מחויב שואי"ל ואמנם נראה דהש"ך לשיטתו בסי' צ"א ס"ק ך"ו שכתב שאין הרא"ה והר"ן חולקים על בה"ת ואינך רבוותא דהרא"ה מיירי שהפועלי' מכחישין ואומרי' לא נטלנו וכאן מיירי שהפועלי' מודים שנטלו (אלא שבעה"ב אומר שלא צוה ואינו חייב להם) א"כ הי' החנוני נוטל בלא שבועה כו' ע"ש וכיון דכאן סי' קכ"א מיירי שהשליח אומר ג"כ שנתן לו נון ואם היה ראובן מודה שצוה ללות לו נון הי' שמעון נוטל בלא שבועה דמפי השליח אנו חיין להאמינו שנתן לו כמו שהרשהו ראובן ומה איכפת לי' לשמעון אם נתנם לראובן או לא והלכך כל שראובן כופר שלא צוה לתת כ"כ יש לו דין מב"מ אלא שצ"ע מ"ש הש"ך דהשליח נשבע היסת שנתן נון לראובן דלמה יצטרך השליח לישבע ע"ז כיון שאינו יכול לטעון טענת ברי שלא נתן לראובן ונשארו מעותיו תח"י ואי משום אמירתו דראובן שאומר שלא נתן לו רק ך' הרי לפי דברי שמעון עצמו ראובן כפרן וחשוד על השבועה שנשבע שלא צוה ליקח רק ך' ושמעון יודע בעצמו שצוה לקבל נון וא"כ איך יסתייע שמעון מטענת ראובן למשו' ברי ולחייב השליח שבועה עי"ז וצ"ע ועכ"פ אין ראי' מהש"ך לומר דשאני דין שליח מדין חנוני דהתם אומר שלא עשאו שליח ללות כ"כ אך מ"מ אין ראי' משם ג"כ דנימא שאם מודה שעשאו שליח יש לו דין חנוני דשאני התם דמיירי שהשליח מסייע להתובע ואומר שקיבל משא"כ אם השליח הי' אומר שלא קיבל רק ך' נהי שאין נאמן בתורת עדות דהוי נוגע מ"מ מהני טענת ברי דידי' שצריך התובע לישבע וליטול כדין חנוני ואפשר דגרע מחנוני שהרי כתב הרמב"ן גם בחנוני עיקר דינו מה"ת שילך לו בפחי נפש דהא הוי א"י אם נתחייבתי ומה דאמרינן משום דלא א"ל בסהדי הב לי' טעמא דתקנתא הוא כו' ולכאורה אינו מובן בזה טעם התקנה דס"ס הוא טוען א"י אם נתחייבתי ואם נפשך לומר דכיון שזה הוציא ממונו על פיו שהרשהו לתת לזה אף בלא סהדי הוא מתחייב ז"א דודאי אם הי' הדין נותן שיהי' נאמן שנתן לו לא הי' זה עיוות מה שנתן לו בלא סהדי כיון דלא א"ל בסהדי הב לי' אבל מה"ת נאמין לזה שנתן ואם מחמת שמטילין עליו שבועה הרי מן התורה אין שבועה ליטול ולא עדיף מאם אמר תן מנה לפלוני ואתחייב אני לך דמתחייב לשלם מדין ערב ומ"מ צריך לברר שנתן לפלוני או ע"פ הודאת הערב שיודע שלוה כמבואר בסי' קכ"ט דאם אמר הלוה לא לויתי מעולם צריך לפרוע וכתב הסמ"ע שם ס"ק ך"ד פירוש הערב מודה שלוה מש"ה חייב דליכא לספוקי דלמא פרעי' דכל האומר לא לויתי כו' וע"ש בש"ך ס"ק ל"ב דכמה פוסקי' ס"ל דאף בקבלן דינא הכי דמצי הלוה למטען פרעתי ואין מוציאין מהקבלן ואף מי שחולק שם נראה דבטענת לא לויתי מודה דגם בקבלן אינו יכול להוציא ממנו ע"ש וא"כ ה"נ כאן אם מטעם שהרשהו לתת לזה והוציא על פיו שהוא מתחייב מדין ערב אתינן עלה א"כ עכ"פ צריך לברר שעשה כן וכאן הרי הבן או הפועלים מכחישין שלא נטל ונלענ"ד דהיינו טעמא דתקנתא דודאי שזה שאמר לחנוני שיתן לבנו או לפועלי' וקיבל עליו שיעשה שליחותו ויתן כאשר צוהו והרי זה כאילו הלוה החנוני לבעה"ב ונתחייב לו כפי הסך הלז במלוה ע"פ ושוב נעשה שלוחו לתת לבנו או לפועלים וחיוב שנתחייב בעה"ב לחנוני הוא נקנה באמירה שאמר לו להיות שלוחו וקיבל עליו וכיון שהחיוב הוא מיד וחזר ונעשה שלוחו ליתן בשבילו לפלוני ותרי מילי נינהו וכיון שהבעה"ב מודה שצוהו ליתן הרי הוא מודה בחיוב ודאי אלא שטוען ספק שמא לא עשית שליחותי ולא נתת הרי זה כטוען ספק פרעון וכיון דבעלמא בכה"ג א"י אם פרעתיך חייב והתובע נוטל בלא שבועה בכאן תיקנו שעכ"פ בשבועה יטול וזה נלענ"ד דעת הר"י בן פלאט שבבעה"ת הביאו הש"ך שכתב בטעמא דחנוני נשבע ונוטל אע"ג דחזקת ממון עדיף מברי ושמא מ"מ איכא נמי חזקה שליח עושה שליחותו ודמי להא דמשארסתני נאנסתי דאי איכא חזקת הגוף לא אזלינן בתר חזקת ממון ומסייע לברי ושמא כו' ע"ש:
ולכאורה הדברים תמוהים דבגיטין אמרינן דחזקה שליח עושה שליחותו לא אמרינן לקולא וגם נראה דלא אמרינן הכי כשהשליח נוגע בדבר שבממון וכבר עמד ע"ז ברו"ת והדבר פשוט דלא שייך לומר חזקה שעושה שליחותו במקום שיש לומר שעושה כן משום מלוה ישינה או מספקא לי' אם נתן לפועלים אם לאו וא"ל דבחזקת שנתן כיון דחזקה שליח כו' דז"א דודאי בדבר שיש לו שהו' זמן לא אמרינן דודאי עשה שליחותו על אתר וזימנין דלא מתרמי לי' לקיים השליחות וביני ביני מטריד ונופל לו ספק אם עשאו אם לאו והרי בכל דוכתא נמי איכא חזקה דאין אדם מעיז כו' ומשום מלוה ישינה וכיוצא חיישינן לי' ולכן נראה דודאי לא מסתבר שנאמר חזקה שליח עושה שליחותו וחזקה שכבר נתן לבנו של הבעה"ב או לפועלים כאשר צוהו רק אנן הכי קאמרינן כיון דהבעה"ב צוהו ליתן ועשאו שליח לעשות כן וסמך על אמונתו בזה שיקיים צווי בודאי סמכה דעתי' שיעשה כן דחזקה שליח עושה שליחותו ומיד מתחייב הבעה"ב כפי צווי שלו ונשתעבד לתת לו והלואה אית לי' גבי' רק שהוא חוזר ועושהו שליח שיתן מה שנשתעבד לו לפלוני עבורו ונמצא החיוב גמור והטענה שמא לא עשית שליחותי הוא ספק ולכך ס"ל דמדינא החנוני נוטל מבעה"ב והא דמדמי לי' להך דמשארסתני נאנסתי על הדין אורחא איתמר דהתם נמי כיון דאיכא חזקה דגופא שבתולה היא עד עתה ממילא מחמת החזקה ההיא אנו דנין חיוב כתובתה מאתים כחוב ברור וכל שהחוב ודאי והפטור ספק אין פוטרין אותו מחמת חזקת ממון וע"ש בבעה"ת שכתב ומאי דקשיא לי' למר המוציא הוצאו' כו' גבי חנוני איכא תרתי חדא חזקת שליח עושה שליחותו דהא מזומן ועומד להקיף לבני אדם ואיכא ברי ושמא כו' נראין הדברים כמ"ש דכיון דמזומן ועומד להקיף בני אדם סמכה דעתי' דבעה"ב וגמר ומשעבד נפשי' מיד על הודאי ולא בתורת ספק וספק הנופל עכשיו הוא ספק בפטור (אמנם שם בשער ק"ט חלק ז' כתב והיכא דלא קץ לי' כו' משום טעמא דאמרינן לעיל דכי היכא דכי אמר הב לי' מנה אמרינן קיבל שליחותו ובחזקת שעשאו הואיל ומזומן לשליחות הקפות הוא ה"נ דא"ל הב לי' מאי דמצטריך פועל חזקה קביל עלי' וסמכה דעתי' ועבוד שליחותי' וכקציצה דמי כו' ע"ש ולשון זה ובחזקת שעשאו משמע דהחזקה הוא על גוף הנתינה עצמה שנותן לפועל ועושה שליחות הבעה"ב ויש לדחות דלאו דוקא נקט ור"ל שבחזקת שיעשה הוא וצ"ע) וחכמים תיקנו שהחנוני ישבע הואיל ואיכא פועלים דמכחשי לי' בברי וס"ל דאם מתו פועלי' א"צ שבועה כמבואר שם כך הוא דעת הר"י בן פלאט אך הרמב"ן ס"ל דמדינא אין מקום לחייבו דאף דנימא דקיבל עלי' בחוב ועשאו שליח וכאילו הלוהו ושוב נתן לידו לעשות שליחותו והאמינו שיעשה שליחותו מ"מ מעיקרא לא קיבל עלי' רק כשיעשה שליחותו מתוקן ולא בעוות וכיון דאף לפי דברי החנוני לא עשה השליחות כתיקונו אע"ג אין להוציא מיד החנוני מחמת פשיעה זו דלא הוי פשיעה גמורה כיון דלא א"ל בסהדי הב לי' ולא דמי להך דאבימי בכתובות שהזכיר לו לקיחת השטר וכמ"ש התוס' שם ובריש ב"מ מ"מ לענין זה שהחנוני בא להוציא מחמת שנדון הבעה"ב כלוה גמור שקיבל עליו בחוב דז"א שלא קיבל עליו בחוב אלא ע"ד זה שיעשה השליחות בתיקון גמור ואף בעוות כה"ג שאינו פשיעה גמורה לא היה דעתו שיתחייב ולכן אף אם היה החנוני נאמן לבעה"ב שנתן והפועל מוציא ממנו שלא כדין לא היה יכול להפטר מהחנוני בטענה דלמה לא יהיב ליה בסהדי כיון דלא אמר בסהדי הב ליה מ"מ עתה שהבעה"ב אין מאמין לחנוני מסופק בנתינ' עצמה ורגלים לדבר מהכחשת הפועלים אין דנין הבעה"ב כמחויב גמור אלא חזר הדין לאומר א"י אם נתחייבתי לך דפטור וזה כוונת הרמב"ן במה שסיים ואת"ל נמי פשע בהא אפ"ה פטור והדברים מגומגמים ולענ"ד יש כאן ט"ס וצ"ל ואת"ל נמי לא פשע בהא אפ"ה פטור ר"ל דאף ע"ג דאין כאן פשיעה מחמת האי טעמא דהו"ל לתקוני אפ"ה פטור משום דהו"ל כא"י אם נתחייבתי והש"ך בס"ס צ"ב השיג על הרמב"ן מדברי התוס' והפוסקים דכתבו דלא שייך לתקוני שדרתיך כ"א בעובדא דאבימי שהזכיר לו לקיחת השטר ולפי מ"ש א"ש ואפילו כפי הנוסחא שלפנינו בהרמב"ן הרי הרמב"ן בעצמו כתב שאת"ל פשע נמי בהא אפ"ה פטור ור"ל שאפי' נימא דהבעה"ב פשע בזה שלא אמר בסהדי הב ליה וגרם לחנוני שיתן עי"ז בלא סהדי ומתחייב משום גרמי (ואף ע"ג די"ל שצ"ל חזי דעלך קא סמיכנא להאמין לפועל מ"מ י"ל דהוי כאמר לו כן כיון שסתם ואמר תן בשבילו ולא הזכיר סהדי) מ"מ פטור מטעם שאפשר שלא נתן לו כלום ודברי הפועל אמת הוא והו"ל א"י אם נתחייבתי אך לענ"ד אפשר להגיה כמ"ש דלפי הנוסחא שלפנינו מגומגם לקרוא פשיעה לבעה"ב וגם דפתח בא"י אם נתחייבתי וסיים משום דה"ל לתקוני ולפי מה שהגהתי א"ש:
ואם כנים אנחנו במ"ש דבין אם נאמר דהחנוני נוטל מדינא או משום תקנה הוא מטעמא דלא הו"ל א"י אם נתחייבתי כיון שקיבל שליחותו של בעה"ב ובעה"ב סמכא דעתיה עליו נשתעבד מיד ומתחייב בסך שיאמר השליח שנתן ומה שנעשה שליח הוא מלתא אחריתא וכאילו נתן הבעה"ב מעות לחנוני שלוה ממנו וצוהו ליתן לפועלים דבכה"ג דמי ללוה ששלח מעות למלוה כדאיתא בקידושין וכמ"ש בעה"ת באם מסר בעה"ב מעות לחנוני ליתן לפועלים דהיינו הך דקידושין ע"ש ואפילו שבועה לא היה צריך רק משום הכחשת פועלים או שזהו עיקר התקנה כיון שנעשה שלוחו יש לדון כנתחייב וכמ"ש בשיטת הרמב"ן א"כ נראה דהיינו דוקא בענין חנוני ופועלים או בן בעה"ב שהחוב שהיה מוטל על בעה"ב לשלם לפועלים עשה לחנוני שליח שיעשה זה עבורו או מה שרצה ליתן מתנה לבנו עשה לחנוני שליח ובזה אמרינן דחזקה שליח עושה שליחותו והבעה"ב האמינו מתחלה ע"ז שישלים חפצו ונשתעבד לו מיד וכן נראה מל' הט"ז ריש סימן צ"א שכתב פירו' דאין נאמנות לחנוני על פנקסו אלא דוקא היכא שבעה"ב מודה שהאמינו תחלה שיתן בשבילו עכ"ל. וכן נראה מלשון הגמרא דא"ל חנוני לבעה"ב אני שליחותא דידך קעבידנא והיינו בכה"ג שבזה שנותן החנוני נשלם חפצו של בעה"ב וע"ז נעשה החנוני שליח משא"כ בלוה ששלח ללות אצל המלוה וכתב לו או הרשהו בע"פ שיתן לזה פשיט' שאין לומר שהמלוה נעשה שלוחו של הלוה ליתן ליד שלוחו שנאמר חזקה שליח עושה שליחותו שהרי אין על המלוה שם שליח רק ע"ז ששלחו לקבל המעות רק שיש לו רשות למסור לזה והמלוה בעצמו יודע שאין הלוה צריך ליתן לזה כלום שנאמר שהוא שלוחו ליתן לזה ואף כשימסור לו הוא צריך להביא הממון לבעליו דהיינו הלוה וכיון שאינו שלוחו של הלוה נראה דאין כאן לא דינא ולא תקנתא ושפיר הוה טענת הלוה טענה דא"י אם נתחייבתי לך ואף דלא א"ל בסהדי הב ליה אין לחייבו אלא אם היה הלוה מאמין למלוה שנתן אלא שהשליח כופר אין לחייב למלוה בשביל שלא נתן לו בעדים וכמ"ש הפוסקים משא"כ אם הלוה אינו מאמינו בזה והשליח אומר שלא נטל פשיטא דלא שייך בזה אנא שליחות' קא עבידנ' דאין עליו דין שליח ואעפ"י שהוא אומר שנתן עפ"י צוויו והרשאתו והלוה מודה לו בכך מ"מ אין זה אלא כדין ערב והיה מתחייב אם היה הלוה מאמין או שנתוודע לו בבירור שנתן לשליח ואף אם נאבד או נאנס כדאמרינן בהשואל א"ל שלח לי ביד בני כו' אבל לא כשהשליח מכחיש והלוה מסופק אם נתן כלל ליד השליח ואף בשבועה לא מהימן כי אם בחנוני שנעשה שלוחו של בעה"ב. וגם נראה דהתם גבי חנוני טענת בעה"ב הוא טענת שמא והחנוני טוען ברי שנתן על פיו ובכה"ג דהאי ידע והאי לא ידע משתבע האי דידע ושקיל ואע"ג דמצי בעה"ב למימר הפועלים מהימני לי שאומרי' שלא נתת ואני טוען ברי על פיהם לאו כל כמיניה כמבואר בסימן ע"ה שאין טענתו טענת ברי על פי אחר היכא שאחר נוגע והלכך אין כאן טענת ברי כלל ודי בזה שאנו מצרפים טענת הפועלים לחייב החנוני שבועה וכן להיפך מועיל ברי של החנוני לחייב הפועלים שבועה אף ע"פ שהחנוני נוגע. אבל בלוה ששלח שליח למלוה אין השליח שאומר שהמלוה לא נתן מיחשב נוגע דהא אית ליה מיגו דאמר נתתים ללוה יכול לומר לא לקחתי מהמלוה ואף דהשתא דתיקנו היסת לא חשיב עד מטעם שהוא עד הצריך שבועה מ"מ נוגע לא מיקרי לפסול ברי שלו דהא בין כך ובין כך יצטרך לישבע וא"כ שפיר יכול הלוה לטעון טענת ברי ע"פ שלוחו ובכה"ג שיש לחשוב טענת הנתבע טענת ברי אע"פ שהוא ע"פ אחר נראה דלא תיקנו ולא מיבעיא להר"י בן פלאט שכל יסוד דין חנוני הוא מחמת ברי ושמא ונגד חזקה דממונא איכא חזקה דשליח עושה שליחותו אלא אפי' להרמב"ן דמה שנשבע ונוטל הוא מצד התקנה מ"מ נראה דהבו דלא לוסיף עלה ודוקא היכא שאין לבעה"ב שום טענת ברי לא בעצמו ולא מפי אחר משא"כ היכא שהבעה"ב טוען ברי אף שטוען ברי מפי אחר נראה דהרמב"ן מודה דלא תיקנו בכה"ג:
ואמנם בהא דתן לבני סאתים חטים לכאורה נראה דאף בכה"ג שטוען ברי מפי אחר תיקנו דהא התם נמי טוען ברי מפי הבן שלא נטל ושם אין הבן נוגע דהא אינו חייב לבן כלום רק שנותן לו דרך מתנה ומה איכפת ליה לבן אם היה אומר שנטל אפ"ה תיקנו שהחנוני ישבע ויטול ואפשר דגם בכה"ג מיחשב הבן נוגע דניחא ליה לומר שלא נטל ויתן לו אביו מה שהבטיח לו אף אם לא הבטיח לו מ"מ כיון דחזי דמקרבה דעתיה דאבוה למיתב ליה מימר אמר אימא לא שקילנא מהחנוני והדר יהיב לי משא"כ כאן שאינו נוגע באמירתו שלא נטל שהרי המלוה יכול להשביעו בטענת ברי שלו שנטל ממנו וא"כ מה הוה איכפת ליה אם היה אומר שנטל ומסר להלוה ג"כ לא היה עליו רק שבועה ועכ"פ אחר שנשבע יש להועיל טענת ברי שלו לפטור את הנתבע בלא שבוע' רק בק"ח לבד ואפי' תימא דמהך דאמר תן לבני מוכח דבכל גוונא תיקנו דגם התם לא מחשב נגיעה מחמת שחושב בדעתו שיתן לו פעם אחרת מ"מ י"ל החילוק אשר כתבתי דלא תיקנו כ"א היכא דנעשה שלוחו של זה ליתן על פיו למי שחייב לו משא"כ בזה דאינו שליח של הלוה רק הוא מורשה מאתו ליתן לזה:
וכיוצא בזה מצאתי בקצות החושן סימן קלמ"ד לענין ערב דלא שייך הכא חזקה שליח עושה שליחותו דבשלמא גבי ממונו דעשאו שליח ליתן אמרינן ודאי עשה שליחותו ונתן אבל ערב כו' ואפי' אומר לו ערבני ושלם נמי לאו לשליחות איכוון שיפרע דוקא עבורו אלא נותן לו רשות לפרוע חובו שלא מדעתו אבל חזק' דשליח לא שייך ביה ע"ש סק"ד אך מ"ש שם דלמאן דס"ל בחנוני מצד התקנה נשבע ונוטל גם בזה הדין כן לא נהירא לפענ"ד דודאי כל שלא נעש' שלוחו אין כאן תקנה כלל ועיין בספר נתיבות משפט שחיבר שארי הגאון האב"ד דק"ק ליסא שהשיג ג"כ עליו ע"ש:
ועוד נלענ"ד דכאן לא שייך לומר שהמלוה ישבע ויטול מטעם חזקה שליח עושה שליחותו שנעשה שלוחו של הלוה למסור ליד שלוחו דזיל בתר איפכא שהרי השליח שעשה המלוה לקבל המעות ולמסור לידו אומר שלא נטל ממנו ולא מסר כלום ליד הלוה ואם איתא שהיה נוטל ממנו אית לן למימר חזקה שליח עושה שליחותו והיה מוסר המעות ליד הלוה וכמ"ש הרשב"א בקידושין גבי הן שלוחיו כו' דמשביע הלוה למלוה כיון דל"ה ברי ששלח לו וחזקה שליח עושה שליחותו והעדים טוענין ברי שנתנו לו עושין טענת מלוה כברי וא"כ ה"נ אית לן למימר איפכא דאם היה נותן לו חזקה שהיה עושה שליחותו והרי זה טוען ברי שלא נתן לו ולכך לא עשה שליחותו והו"ל טענת הלוה כברי ואף שהשליח נוגע דשמא עיכב המעות לעצמו ולכך לא עשה שליחותו א"כ בטלה נמי חזקת המלוה שהוא נוגע ושמא לא נתן כלום לשליח ופשיטא שא"ל דחזקה שהמלוה עשה שליחותו ומסר לזה ואמרינן דגם השליח באמת עשה שליחותו ונתן ללוה דז"א שהרי טוען הלוה בברי שלא מסר לו כלום והשליח עצמו מודה לו בזה וע"ז אינו נוגע כמש"ל ומלבד השליח טענת ברי של הלוה לחוד מהני בזה שלא עשה השליח שליחותו ולא מסר לו מידי וא"כ לא דמי לתקנת חנוני ע"פ שלא נתקנה אלא על טענת שמא של בעה"ב דאז מצרפין חזקה שליח כו' לברי דחנוני אבל נגד ברי דבעה"ב לא מהני כלל וה"ה כאן כיון דלפי טענת ברי של הלוה אזלא לה חזקה שליח כו' א"כ אין כאן דינא ולא תקנתא כלל ומכ"ש שהשליח גופא אומר שלא נתן ליד הלוה כלל דאז לולי שהיינו אומרים דכל שמסר המלוה לשליח הלוה נתחייב מיד לא היה למלוה דין על הלוה לחייבו מחמת חזקה שליח כו' והלכך כיון שיש ספק שמא לא נתן לשליח כלום אף שנאמר שאילו נתן הו"ל כנתן ליד הלוה השתא דמספקא לן הו"ל כא"י אם הלויתני וחזקה דשליח כו' אינה מסתייע לברי שהרי יש נגדה חזקת השליח להליכה של הלוה שע"כ לא עשה שליחותו והדרינן לדינא דא"י אם נתחייבתי לך פטור:
ועוד נראה דע"כ לא שייך חזקה שליח כו' אלא היכא שהבעה"ב נתן קצבה שיתן לו כך וכך או שתלה הדבר במאמר הפועלים שיתן להם מה שיצטרכו כמבואר בסימן צ"א משא"כ בלא נתן קצבה ולא תלה הדבר במאמר הפועלים וגדולה מזו כתב הש"ך שם ס"ק כ"ב דבמוציא הוצאות על נכסי חבירו ברשות ליכא חזקה דשליח כו' הלכך צריך לישבע אע"ג דליכא מאן דמכחיש ליה ע"ש והביא מדברי בעה"ת שכתב לחלק בין הך דמוציא הוצאות על נכסי אשתו וחבורהון כו' ולענ"ד דברי הש"ך בזה צ"ע דמה בין זה לההוא דסעיף ז' שלא נתן הבעה"ב קצבה כמה יתן לפועלים ומ"ש הש"ך ס"ק כ"ט לתרץ דשאני הכא הואיל ותלה הדבר במאמר הפועלי' כקצץ דמי וכן מחלק בבעה"ת להדיא כו' אמת שכן הוא בבעל התרומות וכתב שם להדיא דגם בלא קצב ותלה במאמר פועלים שייך חזקה כו' ודבריו נכונים ואין סותרים למ"ש דבמוציא הוצאות ליכא חזקה משום דהתם קאי שמוציא הוצאות על נכסי אשתו דאף ע"ג דעביד ברשות מ"מ לא שייך ביה חזקה כו' דמאן שויה שליח דנימא חזקה שליח עושה שליחותו איהו לגרמיה הוא דעביד ואינו שליח משום אדם רק דחכמים נתנו לו רשות להוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהנכסים צריכים אבל הש"ע דמיירי בהוציא על נכסי חבירו ברשות חבירו והיינו ע"כ שהרשהו ואמר לו ראה מה שנכסי צריכות ואחזור לך א"כ מה בין זה לאמר תן מה שהפועלים צריכין וכמו דהתם אמרינן דחזקה שעושה שליחותו ונותן מה שהפועלים צריכים כמו כן לענין הוצאות על הנכסים ואף דבאמת יש לעיין דמה בכך שתלה הדבר במאמר הפועלים לתת מה שצריכים דמאן לימא לן שאמרו לו שצריכים כ"כ ובאמת עשה שליחותו ונתן להם מה שאמרו לו אבל הם לא אמרו שצריכים כ"כ ומכ"ש היכא דהפועלים מכחישין ואומרים שלא אמרו לו כ"כ מה סיוע יש מחזקה דשליח כו' לטענת החנוני שהרי גם לפי דברי הפועלים נתקיימה החזקה ועשה שליחותו ואפשר לומר כיון דעכ"פ מחמת החזקה אמרינן שנתן להם קצת שוב נאמן על הכל דהו"ל כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא שהרי במקצת הב"ד מחייבין אותו ואף שגם על המקצת צריך שבועה אם הפועלים מכחישין לגמרי ואומרים שלא נטלו כלום מ"מ בעה"ת לשיטתו דס"ל דאף שהחנוני צריך שבועה אמרינן מתוך כו' ואף ע"ג דהש"ך כתב דבעה"ת מיירי שהפועלים מודים שנטלו אלא שהבעה"ב אומר שלא צוה לתת להם א"כ היה החנוני נוטל בלא שבועה ע"ש ס"ק כ"ו לענ"ד אין נראה כן למעיין בבעה"ת שער כ"ט חלק ח' שכתב מאי דליכא גבי שליחות סתמא בדא"ל זיל הב ליה מה דמיצטרך כו' וה"ה נמי היכא דלא קיץ ליה כו' משתבע חנוני ושקיל מטעמא דבעה"ב לאו בר אודיתא הוא דבשלמא אי איסתפק בעיקר שליחות כגון שאמר שדרתיך למיתב חמשין והשאר א"י כיון דבר אודוי הוא הו"ל משואי"ל משלם אבל הכא כיון דתרווייהו מודו בעיקר שליחות מיהו בעה"ב טוען שנתן כך וכך ומסתפק ליה לבעה"ב במה דיהיב חנוני לפועל אית דאמרו דחייב בעה"ב שבועה וליתא דהא לא ידע כי היכא דלודי עכ"ל:
ומדבריו נראה דבחד גוונא מיירי הא דמסתפק בעיקר שליחות והא דמסתפק כמה יהיב וחלוקים בדינם דבהא הו"ל בעה"ב משואי"ל ובהא משתבע חנוני ושקיל. והנה בהא דקאמר משתבע חנוני היינו כשהפועלים מכחישין דאל"כ שקיל בלא שבועה כמ"ש שם חלק ז' וכן סיים להדיא בסוף חלק ח' והאי דאמרינן משתבע חנוני בדמכחש ליה פועל וא"כ הך מלתא דמסתפק בעיקר שליחות נמי בכה"ג מיירי בהכחשת פועל ואפ"ה קאמר דהו"ל משואי"ל דאי הך מלתא דמסתפק בעיקר שליחות מיירי בהודאת פועל שנטל ואז החנוני נוטל בלא שבועה משום משואי"ל א"כ אין חילוק בין זה למודה בעיקר שליחות ואמר הב ליה מה דמצטריך דאי מודה פועל שנטל נוטל בלא שבועה דהא אפי' ליתא לפועל דמכחיש ליה הדין כן וכמ"ש במודה אלא ודאי דגם במחולק עם החנוני בעיקר השליחות מיירי שהפועל מכחיש ואומר שלא נטל ומ"מ מתחייב בעה"ב מדין משואי"ל משא"כ במודה בעיקר השליחות משתבע חנוני ושקיל ולא אמרינן דבעה"ב משואי"ל ואין החנוני צריך שבועה משום דבעה"ב לאו בר אודיי הוא:
ואפשר ליישב דבעה"ת ס"ל דאי הוה אמרינן דדמי מודי' בעיקר השליחו' ומסופק בענין הנתינה הוה מדמינן זה למחולקי' בשליחות ופועל אינו מכחיש דאמרינן ביה משואי"ל כיון שהחנוני נוטל בלא שבועה וא"כ גם בזה יש לו ליטול בלא שבועה כיון שמודה בעיקר השליחות ולכן כתב דלא דמי משום דבעה"ב לא ידע דלודי ולענ"ד דבעה"ת לשיטתו דס"ל דחנוני מדינא נוטל בלא שבוע' והלכך שפיר דיינינן ליה בכה"ג למשואי"ל. שוב ראיתי באו"ת וקצה"ח שדברו מזה ובנת"מ לשארי הגאון נ"י כתב דמיירי שכבר נשבע החנוני שנתן לפועלים וא"כ הו"ל כפירת ממון ממש וכמ"ש הר"ן לענין נחבל ע"ש. וגם זה אינו במשמע אלא נראה דס"ל כיון דלפי טענת החנוני גרם לו היזק שצוהו ליתן והוא עשה שליחותו והבעה"ב מודה שצוהו על המקצת אף שאם היה מוד' שצוהו על הכל אעפ"כ לא היה החנוני נוטל בלא שבועה מחמת שמא של בעה"ב השתא דאמר א"י ה"ל משואי"ל משום שאם היה הודה שהאמת כדברי החנוני לגמרי שצוהו ונתן היה מחויב לשלם בשביל טענת שמא דידיה שמא לא צוהו ושמא לא נתן לא מפטר דרגלים לדבר אם צוהו היה נותן משום חזקה דשליח עשה שליחותו ועל השמא לא צוהו הוא מ"מ שצוהו שפיר דיינינן בזה דין משואי"ל ולא דמי למ"ש ברמ"ה בסימן ע"ה היכא דלא שקיל בלא שבועה כגון שכיר כו' משום דאיכא הכא חזקה דשליח כו' וכן משמע ממ"ש שם דהוי גורם לממון וחזקה שליח כו' ומ"ש הש"ך דא"צ לגרמי כיון דעל פיו נתן כו' לפי מ"ש דמיירי שהפועלים מכחישין א"כ אף שנתן ע"פ ציויו עדיין יש פתחון פה לבעה"ב דעיוות החנווני שלא נתן בעדים וע"כ שהחנוני אומר שזה מפשיעת בעה"ב דלא א"ל בסהדי הב לי וסמך ליתן לזה על פיו ודמי למראה מטבע לשולחני וא"ל חזי דעלך קא סמיכנא דחייב מדינא דגרמי וצ"ע:
ומ"מ לפי דברי סה"ת דכתיבנא א"א לומר כמש"ל דטעמא דאם לא קצץ נוטל בלא שבועה משום דהו"ל כחמשין ידענא שהרי בעה"ת ביאר דבריו דבזה שאין מחולקים בעיקר השליחות רק כמה נתן לא אמרינן משואי"ל כיון דבעה"ב לא ידע דלודי וע"כ דטעמא משום שאין כאן הכחשת פועלים וזה צ"ע דהא מ"מ אין כאן חזקה שליח וכו' דאפשר שלא אמרו הפועלים כ"כ ובאמת קיים שליחותו אך לפי מש"ל בטעמא דמלתא דאמרינן הכא חזקה שליח כו' ומיד שקיבל עליו גמר ומשעבד נפשי' והרי נתחייב לו הבעה"ב חיוב גמור כל מה שיאמר החנוני כיון דלא א"ל בסהדי הב לי' ושליחות נגמר בדברים וא"צ קנין והחנוני קיבל עליו ונתחייב ליתן לפועלים ומה שהבעה"ב טוען עכשיו שמא לא נתן אינו פוטרו מחיובו וא"כ אין חילוק בין קצץ ללא קצץ דגם בלא קצץ שייך למימר הכי דמיד שקיבל עליו נשתעבד לו בעה"ב בכל אשר יאמר כי הוא זה שנתן לפועלים רק אם הם מכחישים משוו לטענת בעה"ב ברי אבל כשאין מכחישין שפיר נוטל בלא שבועה ואמנם לשון בעה"ת קצת לא משמע הכי כמש"ל שכתב כי היכא דכי א"ל הב ליה מנה אמרינן קיבל שליחותו ובחזקת שעשאו הואיל ומזומן לשליחות הקפות הם ה"נ דא"ל הב ליה מאי דמיצטרך חזקה קביל עליו וסמכא דעתיה ועביד שליחותו וכקציצה דמי וקצת יש לדחוק וליישב על דרך שכתבתי:
וחזרנו למ"ש דלענין מוציא הוצאות לכאורה א"א לומר דלית בי' חזקה שליח כו' דדמי ללא נתן קצבה לפועלים ודוקא לענין מוציא הוצאות על נכסי אשתו כתב בעה"ת דליכא חזק' וראיתי בנת"מ לשארי הנ"ל וכתב דלק"מ דבמוציא הוצאות חייב שבועה משום דטרח והוי כבן הבית ושליח ודבריו תמוהים לענ"ד דלדע' ראשונ' בסימן צ"ג דשליח הוי כבן הבית וא"כ אף אם אינו נוטל יכול להשביעו וכאן לאו מה"ט אתינן עלה דנ"מ טובא דאם מטעם נשבע ונוטל א"כ הוא חשוד אינו נוטל משא"כ אם הוא נוטל בלא שבוע' רק שצריך לישבע משום תקנת חכמים שמשביעין בטענת שמא אם הוא חשוד פטור כמבואר בסימן צ"ב ולדעה השניה שהוא דעת הרשב"א ס"ל דבשליח לא אמרינן דמורי היתרא משום דטרח רק כשבא ליטול צריך לישבע כדין מוציא הוצאות ובא ליטול וא"כ מה מקום לתלות שבועות מוציא הוצאות בשבועות שליח דאין שבועה בשליח כלל משום מורי היתרא:
אמנם בבעה"ת מבואר להדיא דס"ל דשליח דינו כבן הבית דהיכא דטרח הוא מחויב לישבע אף ליפטר ע"ש בשער כ"ט חלק ו' ע"ש שכתב ועוד דאפי' בשליחות אחריתי איכא לפלוגי דאיכא דמשתבע כו' ע"ש (ועיין בש"ך סימן צ"ט ס"ק שיש שם ט"ס וכצ"ל ע"ש סימן צ"א ס"ק ל' ודו"ק במ"ש בעה"ת איכא דמשתבע כו' ובנת"מ הגיה ודוק במ"ש באם הפועלים בכאן משתבע כו' וליתא אלא כמ"ש:
ודאתאן עלה נראה ברור שאין מקום לומר חזקה שליח כו' כ"א בחנוני אע"ג דלא נתן קצבה שפיר אפשר לומר בזה חזקה שליח כו' וכן כל כיוצא בזה שלא תלה הדבר ברצון השליח רק במאמר הפועלים ואיכא למימר נמי הכי במוציא הוצאות על נכסי חבירו שהרשהו להוציא מה שיצטרכו הנכסים וכמש"ל אבל היכא שתלה הדבר ברצון השליח שאמר לו תן לפלוני עבורי כמה שתרצה או כמה שיש בידך וכל כה"ג פשיטא דלית דין ולית דיין שיאמר שיש בזה חזקה שליח כו' להאמינו שנתן כפי מאמרו ויהי' נשבע ונוטל כשהשליח מכחישו דמה חזקה יש כאן שנתן כ"כ דהא ברצון עצמו תליא מלתא ולא רצה יותר או לא הי' לו יותר וזה מבואר להדיא בלשון בעה"ת שכתב הואיל ותלה הדבר במאמר הפועלים ושמע החנוני וקיבל כו' ע"ש מבואר שאילו תלה ברצון החנוני ולא קצב מה שיתן לא שייך בזה חזקה כו' וא"כ לא מיבעיא לשיטת בעה"ת שהסכים עמו הש"ך דטעמא דחנוני מדינא שקיל בלא שבועה משום חזקה כו' א"כ בהא ליכא חזקה כלל אלא אפי' לשיטת הרמב"ן ודעימיה דגבי חנוני תקנתא היא כבר כתבתי דגם להרמב"ן טעמא דתקנתא משום חזקה כו' ולא עיוות שליחותו כיון דלא א"ל הב ליה בסהדי ומצאתי שהאו"ת כתב כן בשיטת הרמב"ן וא"כ הבו דלא לוסיף עלה דבמקום דלא שייך חזקה זו ליכא תקנתא כלל ואפ"ת דלהרמב"ן אין טעם התקנה משום חזקה מ"מ ברור דלא תיקנו כ"א במקום שנעשה שליחו ליתן וכלישנא דהש"ס אנא שליחותא דידך קעבידנא (והוא מלשון רב יהודאי גאון) כו' אבל היכא שלא נעשה שלוחו אף ע"פ שנתן לו רשות ליתן לזה מ"מ כיון שאינו יכול לתובעו שעשה זה בשליחותו ונתחייב מיד כשנעשה שלוחו לא תיקנו וחזרנו לדין תורה ששורת הדין שילך בפחי נפש כדין האומר א"י אם נתחייבתי ופשיטא שאין להתעקש ולומר דגם היכא שאמר לוה למלוה שלח לי ביד פלוני הוה המלוה כשלוחו של הלוה למסור ליד פלוני של הלוה דאטו אשה שאמרה לבעלה שלח לי גיטי ע"י פלוני שלוחי נעשה הבעל שליח של האשה למסור הגט ליד שלוחה וכן בקידושין כה"ג הא ודאי שאין דנין בזה תורת שליחות כלל רק הוא בעל דבר ומראה מקום הוא לו שרשאי למסור ליד פלוני ולרווחא דמלתא נראה ראיה ברורה מהא דב"מ דאמרינן השואל את הפרה כו' א"ל שלחה לי ביד עבדך כו' והתוס' שם כתבו בד"ה הכיש' במקל ואע"ג שעבדו מוליכה לא חשיב שאלה בבעלים כו':
ועיין בשיטה מקובצת שהראב"ד האריך בתירוץ קושיא זו והר"ן כתב דלאו שאלה בבעלים היא דמה שחייב כששלחה ביד עבדו אינו אלא מדין ערב כו' ע"ש ועיין בנימוקי יוסף ואם איתא דכל שאומר שואל למשאיל שלחה לי ביד בנך כו' נעשה המשאיל שלוחו של השואל למסור ליד שלוחו של השואל א"כ הו"ל שאלה בבעלים דבשעה שהוא מוסר הפרה לשלוחי השואל וזוכה בה בשבילו שליחותא דשואל עביד וכל שהוא עושה שליחותא הוה שאילה בבעלים כדאמרינן לימא אשקין מיא כו' וקי"ל היה עמו בשעת שאילה א"צ להיות עמו בשעת שבורה ומתה אלא ודאי שאין בזה תורת שליחות על המשאיל ואף שא"ל הכישה במקל אין בזה משום שליחות דמה דקעביד לאו בשליחותו קעביד רק לפי שאמר לו השואל שיעשה כך כשירצה להגיענה לידו הוא עושה כך מדעתו שהוא בעל דבר ולא בשליחותו של זה וכ"ש כשאומר שלחה ע"י פלוני שאין זה כעושהו שליח למסור לפלוני רק נתינת רשות בעלמא שבידו למסור לפלוני וכיון שאין כאן בנ"ד שם שליח על המלוה רק הוא בעל דבר ויש לו רשות למסור לזה אין כאן תקנת חנוני ע"פ שנתקנה היכא דבשליחות' דבעה"ב קעביד דהבו דלא לוסיף עלה:
עוד נלענ"ד לפי מ"ש התוס' דף ע"ב ד"ה בשלמא סיפא לחומר' דנהי שאם הנכרי היה מפקיר מעותיו היה יכול לזכות לחבירו השתא מיהא שהנכרי אינו מפקירן אלא בא לזכות מעותיו למלוה ע"י זה הלוה אין לו כח לזכות שא"כ היה ישראל המקבל שלוחו של הנכרי לזכות לישראל ואין שליחות לנכרי כו' וכ"כ בש"מ ב"מ דף י"ב בשם הר"ן גבי חצר משום יד איתרבי כו' דמ"ד מגביה מציאה לחבירו קנה הוא מטעם מגו דזכי לנפשיה ולא מטעם שליחות וטעמא לפי שא"א לזכות לחבירו בתורת שליחות אא"כ נעשה שלוחו של בעל הממון והיינו דליכא דעת אחרת מקנה אין כאן בעל ממון שיהא זה שליחו כו' והביאו הנ"י שם בקצרה ועיין בתשובה בענין גט בע"כ שהבאתי שכן איתא בירושלמי דגיטין פרק התקבל לענין מתנה שאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו רק בגט לפי שהתורה זיכתה אותה לקבל את גיטה ע"ש ולפ"ז נראה דמה שעוש' הלוה שליח לקבל המעות מהמלוה אין בזה תורת שליחות שהלוה יעשה שליח לקבל מהמלוה מה שאינו שלו שהרי אפי' במלוה ששולח לקבל מעות שלו מן הלוה כתבו התוספ' שאין לו כח לזכות עבור המלוה אא"כ יעשנו הלוה שליח שיזכה במעות בשביל המלוה וא"כ גם כאן אין השליחות חל אם לא שהמלוה נותן לו ועושהו שליח לו ע"י פלוני שהמלוה נעשה שלוחו של הלוה ומקיים שליחותו של הלוה בזה שנותן לו המעות שיזכה בהם ללוה שהרי בעת שנותן המעות צריך להיות בתורת בעל הממון ולעשות זה שליח שלו שיזכה עבורו וא"א שיהיה עליו שם שליח ושם בעל הממון כאחד וכן נראה ממה דאמרינן בגיטין דף כ"ד והא לא חזרה שליחות אצל הבעל ופרש"י שליח לא מיקרי אלא המשתלח בזה לזה שראוי לחזור אצל שולחו ולומר עשיתי שליחותך (נראה שט"ס וחסר תיבת ונתתי) לחבירך וזו אינה ראויה לחזור שהרי לא נשתלחה אלא לעצמה ואח"כ נעשית היא בעל המעשה ובטל השליחות קודם שתחזור עכ"ל וה"נ דכוותה שאם נאמר שנעשה המלוה שלוחו של הלוה לזכות מעותיו של המלוה ע"י פלוני נמצא ששליחות זה הוא משתלח לעצמו שיעשה את פלוני שליח שיזכה במעותיו בשביל המלוה ושליחות כה"ג לאו כלום הוא ולכן דוקא בחנוני על פנקסו שמצוה לו לתת לבנו או לפועלים שהמעות מקבל הבן או הפועלים לעצמם שפיר חל על החנוני תורת שליחות של בעה"ב וכל שנעשה שליח מן הדין אנו אומרים שמיד בעת שקיבל עליו ושליחות נגמר בדברים וא"צ קנין אפילו במכירת קרקע וכל מילי ואף ע"פ שלא זיכה השליח בהקרקע או בהמטלטלין אנו רואין כאילו מסרם לידו וזיכה אותו בהם ומה שעשה עשה וה"נ כיון שנגמר השליחות שיתן המעות רואין כאלו מסר לו המעות שיתן ומה שמצוה שיתן לו הלואה אית ליה גביה ומשתעבדי נכסים מיד להחנוני ומה שהבעה"ב טוען עתה שאינו יודע ה"ל כספק פרעון כן הוא בחנוני ע"פ מדינא והתקנה היה דלא נימא דשייך לתקוני כו' כדמשמע מהרמב"ן או עכ"פ מצד התקנה כן הוא שעשו שליחות זה של חנוני כאילו נשתעבד לו הסך ההוא תיכף שא"ל תן וזה קיבל עליו ונגמר השליחות אבל זה שהלוה שלח למלוה אחר מעות כיון שע"כ אין המלוה שלוחו של הלוה ולא נשתעבד לו כלל בעת אמירתו שלח לי ע"י פלוני רק שהשעבוד מתחיל שזה נותן לשליח שיזכה בו בשביל הלוה אז אם הלוה טוען איני יודע אם נתת שום דבר לשליח פשיטא דה"ל כא"י אם נתחייבתי ומכ"ש אם השליח כאן ואומר שלא קיבל כלל:
ומצאתי בשו"ת מהרי"ט צהלין סימן י"ט במלוה שכתב ללוה שלח לי המעות שבידך וזה אומר ששלח לו ע"י איש אחד ולקח ממנו חתימה ששלח על ידו והמלוה טוען שהחתימה אינה מקויימת והשליח טבע בים עם המעות והאריך בזה ומסקנת דבריו דבמלוה ע"פ מהימן אף שלא נתקיים אבל במלוה בשטר צריך לברר שפרע ואם לא ימצא קיום לחתימה ההוא צריך לפרוע שנית ע"ש וא"כ ק"ו הדברים כיון דבשטר צריך לברר שפרע ואם לאו אע"פ שכתב המלוה בידו שישלח לו לא מהימן שלחתי ע"י פלוני ואע"פ שיש לו כתב ממנו ואע"פ שהוא בא להוציא וא"כ כ"ש היכא שכתב הלוה ביד המלוה שישלח לו מעות שאין לחייב הלוה ע"פ טענת המלוה שאמר שלחתי ביד פלוני (וע"ש דקאי אפי' לשיטת הסוברים דכשאומר שלח לי סתם יכול לשלחם ביד מי שירצה אלא שאח"כ כתב דאפי' ימצא קיום מטעמא אחרינא דכתיבנא מחייב כיון שלא א"ל שלח לי ע"י פלוני כסברת הרי"ף והרמב"ם כו' ע"ש) ומ"מ אפשר לחלק דבכה"ג שאמר לו שלח לי ע"פ פלוני וטען ששלח על ידו אף בשטר מהימן וכמ"ש הש"ך סימן קכ"א ס"ק מ"א דגם המלוה בשטר הלוה או הנפקד נשבעין שנתנו לשליח ופטורין והביא ראיה מחנוני ע"פ שיכול להוציא הואיל והרשהו ליתן כו'. (וכבר כתבתי דאין ראיה מחנוני ע"פ שהחנוני נעשה שליח וכמו שהארכתי לעיל) ולפי"ז י"ל דגם במלוה שבא להוציא ע"פ מה שכתב לו הלוה או אמר לו בע"פ שלח לי ע"י פלוני ואומר שמסר לפלוני מהימן בשבועה כמו חנוני ע"פ ואין פנאי להאריך דברי זעירא מן חברייא:
הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד תשובת