אור ברסלב

בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה י

שאלה ט

לכבוד אהו' ידידי הרבני המופלג החריף ובקי מוה' דוד נ"י:

בדבר שאלתו בנידון המחאה במעמד שלשתן אם יכול לחזור על הממחה ועוד דברים בגו. ואף כי ידי רפות ולא אוכל לצאת ולבא על פרטי הענין. אך אכתוב מעט בדבר הנוגע לשורש הדין. תשובה הנה בש"ע ח"מ סימן קכ"ו סעיף ט' הביא שני דעות במע"ש אם יכול המומחה לחזור על הממחה ובש"ך שם כתב שהריטב"א כ' שיכול לחזור שאם היה הממחה נפטר א"כ לא הו"ל מע"ש הלכתא בלא טעמא שהרי חייב מדינא שהרי הוציא שיעבודו על פיו של זה כו' והש"ך כתב דאין זה הכרע דאם לא תיקנו מע"ש לא היה קונה כלל וזה היה יכול לחזור אבל השתא דתיקנו דקנה גם המומחה א"י לחזור בו דסמכה דעתיה שיגבה מהמומחה והוי כפטרו בפירוש להממחה עכ"ל. ולענ"ד דברי הריטב"א ברורים דלפי סברת הש"ך דכל היכא שהמומחה יצטרך ליתן לו סמכה דעתיה ופוטר את הממחה לגמרי א"כ שפיר הוי מלתא בטעמא כיון דאם הוא פוטר לגמרי לממחה המומחה מחויב ליתן לו מטעם שהוציא שעבודו על פיו א"כ שפיר סמכה דעתיה לפטור לזה כיון שזה יצטרך ליתן לו וא"צ לדין מע"ש כלל דאפילו לא היה לו בידו דליתא למע"ש שפיר מחויב ליתן לו לפי שזה פטור על פיו ואנו אומרים שפטרו דבהכי סמכה דעתיה שכשיפטרנו יתחייב זה ליתן אלא ע"כ דאף היכא שזה מתחייב ליתן מ"מ לא סמכה דעתיה על השני לבד לפטור הראשון לגמרי דחושש שמא אע"פ שהוא מחויב מדינא לפי שהוציא שעבודו על פיו לא יתן ואין דעתו לפטור הראשון לגמרי וא"כ גם כשמתחייב ליתן לו מדין מע"ש לא סמכה דעתיה לפטור הראשון לגמרי דמה לי אם מה שמחויב ליתן הוא מחמת שזה פוטר על פיו או מחמת שקונה מדין מע"ש והוא ברור לפענ"ד. ובשיטת הש"ך צ"ל דס"ל לחלק דבלא מע"ש לא סמכה דעתיה לפטור לגמרי ויתחייב זה ליתן דמימר אמר שמא יטעון המומחה לא היה לך לפטור אותו לגמרי ומי ביקש זאת מידך וחזור עליו וההיא דפוטרו בפירוש דאמרינן שמחויב ליתן לו היינו כשאומר המומחה להנמחה שיפטור להממחה והוא יתן לו או עכ"פ שמע שזה פוטרו על פיו ושתק. ועיין סימן קכ"ט שדין זה דפוטרו על פיו נובע מתשובת מהר"מ שבמרדכי בענין המלצר ושם מיירי בכה"ג שפוטרו בפירוש בפני המומחה והמומחה קיבל עליו ולכן כתב דזה הוי כערב בשעת מתן מעות אבל כשלא פטרו בפני המומחה אין המומחה מתחייב ליתן מחמת שזה פוטרו דמצי אמר אני יכול לחזור ואם מחמת שאתה פטרת להממחה לא היה לך לפוטרו שמא אחזור בו וא"כ אם פטרת את אפסידת נפשך משא"כ היכא שאין המומחה יכול לחזור מחמת דינא דמע"ש שפיר י"ל דגם הנמחה א"י לחזור על הממחה משום דינא דסמכא דעתיה שזה מחויב ליתן ומסתמא פוטר את זה לגמרי כן צריך לחלק לשיטת הש"ך:

אך עדיין צ"ע על הש"ך דמאי סמכה דעתיה ע"ז שמחויב ליתן מן הדין דמע"ש דמ"מ ל"ל לעשות זאת שיפטור את זה לגמרי דהא אפשר שהממחה ימחול חובו להמומחה ואם יפטור את זה לגמרי לא יהיה לו על מי לחזור וכה"ג אמרינן בש"ס דאשה אינה מקודשת דלא סמכה דעתה דלמא מחיל וה"נ מה"ת לומר דסמכא דעתיה שיגבה מזה ויפטור זה לגמרי דה"נ לא סמכה דעתיה דלמא מחיל וצ"ל דאזיל לשיטתו דבמע"ש א"י למחול א"כ שפיר סמכא דעתו ואפילו למ"ד דגם במע"ש יכול למחול מ"מ סמכא דעתיה לפטור הראשון לגמרי מעתה ואם ימחול באמת יחזור עליו משום דינא דגרמי. וא"ש נמי אף לפמ"ש הש"ך שם ס"ק י' דלאו הא בהא תליא וי"ל דהנותן יכול למחול ומקבל א"י למחול משום דאף לפי מ"ש הש"ך טעם דא"י לחזור משום דסמכא דעתיה ג"כ י"ל דאף דהנותן יכול למחול סמכא דעתיה דהמקבל שאם ימחול יחזיר עליו משום דינא דגרמי ולפיכך שפיר הוי ליה כפטרו בפירוש אך לפענ"ד ז"א דאם עיקר סמיכתו שיחזור עליו משום דד"ג א"כ אף דטבא ליה עביד מעיקרא לא פטר ליה לגמרי כלל אך אי אמרינן דמע"ש א"י למחול א"ש כמ"ש:

ובהכי א"ש הא דמשמע מהפוסקים בפרע בחובו חוב שיש לו במע"ש דלמ"ד יכול למחול אם מחל הוא פטור ולא אמרינן דמ"מ מחויב לשלם לפי שכיון שזה מחויב ליתן לו מדינא דמע"ש סמכא דעתיה וא"י לחזור על הממחה וממילא דהמומחה חייב כיון שעל פיו הוציא שעבודו ופטר את זה לגמרי. אך לפי מ"ש א"ש דכיון דהשתא קיימינן דמע"ש יכול למחול א"כ שוב אין כאן סמכא דעתיה כלל לפטור את זה לגמרי דהא מסיק אדעתיה דלמא מחיל ואינו פוטר הראשון לגמרי וא"ל דמ"מ פוטר הראשון לגמרי דנהי דמחיל יתחייב מהאי טעמא גופיה שזה נפטר ע"פ אך כבר כתבתי דליתא לפי סברת הש"ך דמשום טעמא שיתחייב לפי שזה נפטר ע"פ לא אמרינן שזה סומך דעתו ופוטר לגמרי דאל"כ אף בלא מע"ש י"ל כן וכן אצ"ל דמע"ש הלכתא בלא טעמא וכמש"ל וע"כ דהש"ך ס"ל כמ"ש שאינו סומך ע"ז שזה יתחייב ליתן מה"ט גופא שהוא פטרו רק היכא דחיובא רמי עליה מדינא דמע"ש וא"כ להך מ"ד דמע"ש יכול למחול לא סמכא דעתיה מחמת דינא דמע"ש דאכתי תועיל מחילתן ומצד שזה פוטר ע"פ נמי לא סמך דעתיה דזה מצי א"ל לא היה לך לפטור לגמרי וא"כ ממילא דבאמת לא פטר ליה לגמרי וא"כ אין זה המומחה מתחייב מדין ערב שהרי זה לא הוציא שעבודו ע"פ דבאמת לא פטרי לגמרי רק מטעם דין מע"ש ולכן אם מחל לו הממחה המומחה פטור וכמ"ש:

וראיתי לכ"ת שכ' בשם מחו' הגאון המפורסם מוהר"ר יעקב אב"ד דק"ק לבוב נ"י שהקשה לפי שיטת הש"ך כסברא אחרונה דא"י לחזור. א"כ האיך הוכיחו דמע"ש א"י למחול מקדושין במע"ש דלמא שפיר יכול למחול רק כיון שהאשה נתקדשה במע"ש ממילא זה מחויב ליתן מדין ערב שעל ידו נתקדשה ומה מחילה שייך בזה וכ"ת הקשה בזה דהביאו ראי' דמהני מחילה מב"ק ותזבין ר. ולפי מ"ש א"ש דאם נאמר שיכול למחול במע"ש א"כ מעיקרא אין כאן חלות קידושין דהא לא סמכה דעתי' דלמא מחיל ונתבטל מע"ז דין ערב דבאמת אין הקדושין חלין. וא"ל דאדרבה נימא דהקדושין חלין ואז סמכה דעתה שיצטרך לשלם מדין ערב. כבר כתבתי דליתא להך סברא לפי שיטת הש"ך דא"כ א"צ הלכתא למע"ש ונימא שזה צריך לשלם מדין ערב. דא"ל דלא סמכה דעתי' לפטור את זה דשמא לא ירצה זה ליתן. ז"א דהא כשפוטר צריך זה ליתן וגם תיקשי דהיכא דליכא דינא דמע"ש כגון שלא הי' בידו נימא הכי דזה פוטרו וזה מתחייב בפטורו של זה אלא ודאי דהש"ך סובר דלית לן למיזל בתר איפכא ואמרינן דלא סמכא דעתיה לפטור את זה לגמרי ובדעתו לחזור על הראשון כשלא יתן זה. וממילא שאין זה מתחייב ליתן מחמת ערבו' כלל:

ואם נאמר להיפך שהוא פוטר מחמת שסומך שע"י הפטור יתחייב זה הוא כתולה עצמו בחגורתו ודוקא היכא שבלא הך מלתא דפוטר זה הוא מתחייב ליתן מחמת דינא דמע"ש משא"כ אם אין החיוב רק מחמת הפטור וא"כ אף לבתר דתיקנו מע"ש והוא מחויב ליתן אם נאמר שיכול למחול אכתי אין כאן סמיכת דעת שיצטרך ליתן מחמת החיוב של מע"ש דדלמא מחיל לי' המלוה ולא יצטרך ליתן ומה לי שא"צ ליתן מחמת שלא הי' דין מע"ש או קודם תקנה ומה לי שיש דין מע"ש אלא שאפשר שלא יצטרך ליתן מחמת מחילת המלוה וא"כ אין דעתה להתקדש על סמך זה שזה יתן מחמת הדין דמע"ש רק שנאמר אדרבה היא גורמת להתקדש מחמת קנין המע"ש וממילא אף שימחול המקדש יתחייב זה ליתן מדין ערב וע"ז סומכת דעתה לגמור הקדושין הא ליתא דא"כ אף בלא מאן דס"ל מע"ש דוקא בפקדון ולא במלוה נמי נימא דהיא גורמת להתקדש. וממילא שזה מתחייב ליתן מדין ערב. א"ו שזה אינו כיון שחיובו של זה תלוי מחמת שיחולו הקדושין אנו אומרים להיפך שאין דעתה סומכת לגמור הקדושין דשמא ימחול וממילא דאין כאן חיוב ערבות כלל ודעת לנבון נקל גם בההיא דהחובל דלק"מ וא"ל דיש כאן סמיכה כיון דאם ימחול יתחייב מדינא דגרמי כבר עמדו התוס' בזה בלאו הך חיובא דערבות ותירצו ע"ש וקצרתי:

אמנם באמת בלא"ה אין ענין קדושין לזה כלל דאם נימא דמחילה מועלת במע"ש א"כ אם ימחול פשיטא דאין הקדושין כלום אפילו נימא שזה מחויב לשלם מדין ערב מ"מ הא פקע לה כסף קדושין הבא מצד הבעל שהרי הבעל אין לו אצל זה כלום רק שזה יתן לו את שלו מטעם שנכנס ערב ואין זה מועיל בקדושין כיון שאין כאן קיחה דכסף של הבעל וכיון שאם ימחול אין כאן קידושין ממילא דגם זה א"צ לתת לה כלום דהא בטלו הקידושין וקידושין אין כאן ערב אין כאן וממילא שאף אם לא ימחול אינה מקודשת דלא סמכה דעתה דלמא מחיל וממילא שלא יצטרך לשלם בין מדין מע"ש בין מדין ערב כיון שאם ימחול יבטלו הקידושין וכמ"ש. ומהך דב"ק בלא"ה לא קשה מידי דודאי לא שייך חיובא דערב אלא כשקיבל עליו ברצון דאז י"ל שפטרו ע"פ או נתן ע"פ משא"כ בע"כ לא שייך זה והך דב"ק אין קו' רק לענין בע"כ דמדעתו אין קושיא דהבעל לא ירצה וכמ"ש התוס' דשם. ובזה א"ש נמי הך דקידושין דאכתי תיקשי נימא דמיירי בע"כ. ולכך לא סמכא דעתי' דלמא מחיל ומטעם ערבו' אינו שייך בע"כ אך שבאמת א"צ לזה וכמ"ש:

ומ"ש כ"ת על קו' הנ"ל דאף להריטב"א קשה קו' הנ"ל דבזה דנתקדשה ע"פ או נתן ממונו ע"פ פשיטא דהוי כערב בשעת מתן מעות ומה בכך דיכול לחזור ולתבוע הראשון הלא כל ערב דינא הכי שתובע הלוה תחלה ואח"כ חוזר על הערב פשיטא דלק"מ דלהריטב"א דקנין מע"ש הוא באופן זה שאם לא יתן זה בידו להיות חוזר על הלוה הממחה א"כ גם המומחה לא נתחייב רק כשהוא מחויב לשלם אבל לא כשימחול לו הממחה שאז באמת יחזור הנמחה על הממחה ואין לו עליו כלום אף מדין ערב. ולכן גם בקדושין אם נאמר שע"י מעמ"ש היא גומרת להתקדש לגמרי ע"י שתטול מהמומחה. אז דאף שימחול זה יתחייב לו זה מדין ערב והיינו לשיטת הש"ך שבמע"ש הוא מקבל עליו שלא יחזור על המומחה כלל וא"כ הוא סומך ע"ז שישלם לו בכל אופן וע"ד כן הנמחה מקבל עליו משא"כ להריטב"א שיש בידו לחזור על המומחה א"כ גם זה אינו מקבל עליו רק באופן שיתחייב מן הדין ולא כשימחול שאז יהי' פטור. ולכן גם בזה אין המתקדשת דעתה על המומחה לבד רק גם על המקדש וממילא שאין זה מקבל עליו שיתן אף כשלא יהי' חייב ליתן שימחול לו המלוה ואין כאן דין ערב שלא נכנס ערב לזה אלא שיתן לו מן החוב שבידו וכשנמחל החוב הוא פטור. אך באמת גם לשיטת הש"ך אין כאן דין ערב כשנמחל החוב שזה לא נכנס להתחייב לשלם משלו רק ממה שיש תחת ידו משל הממחה הא למה הדבר דומה תן מנה לפלוני מפקדון שיש לי בידך וקיבל עליו זה בענין שאין קנין מצד מע"ש ושוב נתן המפקיד הפקדון לאחר במתנה או אפילו להנפקד עצמו אין זה יכול להוציא ממנו מטעם ערב שהרי לא קיבל הערבו' על עצמו רק על נכסי המפקיד וכיון שעתה אין בידו מנכסי המפקיד הוא פטור. וה"נ דכוותיה כיון דשעבוד הגוף אינו נקנה במע"ש ומהני המחילה של זה א"כ אין כאן ערבות שלא נתערב אלא לתת מנכסי המפקיד:

ואמנם צ"ע ראיית הריטב"א דאם נאמר שאין יכול לחזור על הממחה הו"ל מעמ"ש הלכתא בטעמא שזה מתחייב מדין ערב. ולכאורה אין זה ראיי' דהא קיי"ל דמעמ"ש קונה אפי' בע"כ של הנמחה. וא"כ כשאין הנמחה מתרצה הרי לא פטרו ע"פ והלכתא בלא טעמא הוא מה שהוא מתחייב אפי' בע"כ אמנם נראה דהריטב"א בזה לשיטתו דס"ל דמעמ"ש אין קונה בע"כ ודחה ראיית ר"ת מהך דאיסור גיורא ע"ש משא"כ לדידן דקיי"ל דקונה בע"כ שוב אין ראיי' להריטב"א כלל. והנה התוס' בגיטין דף י"ג כתבו להוכיח דמע"ש קונה אף בע"כ דאל"כ אף שאין פקדון ביד הנפקד יקנה באודיתא ותמהו כל המפרשים דהרי אודיתא נמי מהני בע"כ ול"ל מעמ"ש. והנלענ"ד דמבואר באשר"י ובפוסקים דמע"ש נתקן בשביל תקנת השוק דמי שקונה סחורה ואין בידו מעות מעמידו אצל בע"ח ומקנה לו במע"ש. והוכיח מזה דמע"ש אינו יכול למחול דאל"כ בטלה עיקר תקנה דהסוחר לא יסמוך ע"ז דשמא ימחול ולפ"ז קשה דמאי מקשין התוס' ליקני באודיתא הרי מבואר בח"מ סי' מ"ז מי שאמר על דבר שהוא בידו שהוא משל אחרים אם יודע אח"כ שהוא חייב לאחרי' אינו נאמן בהודאתו כלל. ולפ"ז ע"כ הוצרכו חכמי' משום תקנת השוק לתקן מעמ"ש דעל אודיתא לא יסמוך הסוחר וליחוש לעצמו שמא הוא חייב לאחרים ואין הודאתו כלום וצ"ל דנאמן במיגו דאי בעי שקיל מן הנפקד ויהיב לי' דאף בכה"ג שאינו בידו רק ביד הנפקד אמרינן מיגו כמבואר באה"ע סי' פ"ו גבי קיבל מן האשה. אך דעדיין קשה לשיטת הש"ך סי' מ"ז במודה במעות שתחת ידו שהם פקדון שהפקיד פלוני בידו אפ"ה אין דינו של זה שהודה לו כשאר ב"ח דכיון שהנפקד יכול להשתמש במעות וא"צ להחזיר לו המעות עצמן רק אם ירצה נותן לו מעות אחרי' ולכך לא עדיף זה משאר ב"ח וא"כ אכתי לא מקשי התו' מידי דבאודיתא לחוד שזה המעות הם של פקדון אכתי לא יסמוך הסוחר ע"ז דבשלמא במעמ"ש שקונה גוף הממון שפיר יסמוך ע"ז. משא"כ באודיתא דודאי לא ירצה הסוחר לסמוך ע"ז שלא יהא אלא בע"ח כשאר ב"ח. אך י"ל דז"א דדוקא היכא שהמעות ת"י הלוה והוא אומר שהמעות הוא פקדון של פלוני אז שפיר אמרינן כיון שרשות לנפקד להשתמש בהם וליתן לאחרי' א"כ אין דינם רק כהלואה משא"כ היכא שהמעות אינם בידו רק ביד אחר. וראובן אומר לשמעון אותן המעות שהפקדתי אצלך הם פקדון בידי של לוי תן אותם לו ולוי עומד שם א"כ בלא תקנת חכמים במע"ש הרי בזה יצאו מרשות ראובן לגמרי דהוי כאילו מסרם לשליח המפקיד. ואפי' אם בא לחזור אינו חוזר. ושוב לא שייך לומר דשמעון יכול להשתמש בהם. ז"א דכיון דכבר יצא מתורת נפקד ונעשה שליח להחזיר לזה פקדונו ולגבי שליח ודאי לא הוי כמעות הלואה וצריך ליתן לזה פקדונו ומה צורך למע"ש:

אך דכ"ז בס"ד דהתוס' דלענין מדעת הנפקד מיירי א"כ לא הוצרכו לתקן מעמ"ש דבאודיתא מהני כיון שזה קיבל עליו להיות שליח המפקיד להחזיר לו. משא"כ למסקנא דאפי' אם שמעון אינו מתרצה קנה לוי ע"כ לא ק' דליקני באודיתא כיון דבעובדא דאיסור גיורא מוכח דמהני בע"כ דהתם היינו משום שאין שייך שם תקנת השוק רק שהי' רוצה להקנות לרב מארי משא"כ הכא דמחמת תקה"ש רצו לתקן קנין דמהני אף בע"כ הלכך הוצרכו לתקן מע"ש דאודיתא בע"כ אין בה תקה"ש כלל כיון ששמעון לא נתרצה להיות שליח המפקיד ועדיין ברשותו עומד לענין שאם ירצה יכול להשתמש בה עדיין והוי כמעות הלואה ואין כאן תקה"ש דהסוחר לא יסמוך ע"ז שיהא כשאר ב"ח (ולמאי דמסקינן דמע"ש תיקנו אף במלוה אע"ג דבלא"ה אין דינו רק כבע"ח מ"מ י"ל דאודיתא לא מהני במלוה כמבואר במרדכי בב"ב ע"ש) ולכך הוצרכו חכמי' לתקן מעמ"ש כלענ"ד נכון דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:

תוכן העניינים

בית אפרים חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה