בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה ט
לקביל אלפא שיננא וחריפא ה"ה כבוד ידידי הרבני המופלג החריף ובקי בחדרי תורה קולע אל השערה בפלפול ובסברא ישרה כבוד שם תפארתו מוהר"ר מרדכי כ"ץ נ"י:
אחד"ש הטוב. דבריו הנעימים הגיעני באילין יומא דחושבנא והנחתים עד עבוד המועד וחושבנא הוא דלא סליק לי עד השתא. אף כי הקיפו עלי יחד ענינים שונים לא מנעתי עצמי מלעיין בדבריו כפי הפנאי אחרי רואי כי ערב לנפשו קושט דברי אמת ושמעתתי עלי' חביבי'. כטל וכרביבים. והואיל ומקלעי אורחים אשר ילפתו ארחות דרכם דרך פק"ק. אמרתי בחפזי להשיב בקצרה. והנה מ"ש כ"ת להשיב על מה שכתבתי דלדברי הנ"ב נימא בכל מתוך שאי"ל ע"י ע"א או ב' דבעינן דו"ח ועז כתבת דבע"א לא בעינן דו"ח כמבואר בפוסקים עכ"ל. וע"ז אמינא לא תתלי בוקי סרוקי בפוסקים ולא ראיתי בדבריהם מי שכתב כן ושכנגדו קאמינא דודאי ד"ת גם ע"א צריך דו"ח דכללא הוא כל ששנים מחייבין ממון כו' וכיון דבב' בעי דו"ח לחיוב ממון הא דע"א קם לשבועה נמי דוקא ע"י דו"ח הוא ואם בשביל שע"א אין בו תורת הזמה מה בכך שאם הוזם פטור מ"מ עדותו בטל ע"י הזמה כמבואר בב"מ דף ד' בהא דאמר התם ר"ח תורת הזמה לא פריך עיין בפרש"י ובתוס' שם ומשם מוכח ג"כ דע"א בעי דו"ח דאל"כ ה"ל למימר מה להצד השוה שכן א"צ דו"ח וגם דלפי האמת תיקשי על ר"ח דדוקא תורת הזמה דהוא פרכא כל דהוא דמה שאינו משלם אינו יפוי כח של העדות ולכן לא הוי רק פרכא כל דהוא ולא פריך ר"ח אבל אם נימא דא"צ דו"ח פשיטא דהוי יפוי כח ופרכא גמורה הוא ומ"ט לא פריך לי' ר' חייא. וא"ל דכיון דטעמא דלא בעי דו"ח משום שאין בו תשלומי הזמה לכך לא חשיב לי' פרכא גמורה זה אינו דמ"מ לענין קיום העדות יפוי כח גמור הוא שעדותו מתקיימ' בלא דו"ח משא"כ בשני עדים. אלא ודאי דז"א דגם עד אחד בעי דרישה וחקירה שאם יוזם יתבטל עדותו וז"ל הרמב"ם פ"ב מהלכות עדות מצות עשה לדרוש את העדים ולחקרן כו' כדי שישתקו אז יחזרו בהם אם יש בעדותן דופי כו' וכן מבואר לשיט' הרמב"ם דדרישות שבגוף המעשה כגון חביות יין ושמן או סייף וארירן עדותן בטלה אף שאין הזמה תלוי' בו וכן מבואר מהא דאמרינן בסוף יבמות דר"ט ס"ל דעדות נשים נמי בעי דו"ח ואמרינן שם דקדק עליו ב' וג' פעמים ונמצא עדותו מכוונת והשיא ר"ט את אשתו ומאן דסבר דלא בעינן דו"ח אמרינן התם דס"ל כיון דאיכא כתובה למשקל כד"מ דמי הא לאו הכי הוי בעי דו"ח אף שאין בו תורת הזמה וכן דעת הרבה פוסקים בעידי קדושין ועידי זנות להצריך דו"ח:
ומ"ש הנ"י פרק אד"מ והביאו הש"ך סי' ל"ג שכת' ד"מ א"צ דו"ח ומינה דלא בעי עדות שאי"ל דטעמ' דדו"ח משום דבעי עשאי"ל הוא עכ"ל לאו למימרא דעיקר טעמ' דדו"ח משום הכי הוא אלא ר"ל דכיון דא"י בדו"ח עדותו בטל' משום עשאי"ל כמבואר בש"ס שם אלמא דהזמה תליא בדו"ח וכיון דבד"מ לא בעינן דו"ח ממילא דלא בעינן עשאי"ל אבל פשיטא דאף היכא דלא שייך דין הזמה מ"מ לא בטל דין דו"ח והא קמן דבבדיקות אם אמר א"י עדותו קיימת אף בד"נ לפי שאין הזמה תלוי' בו ומ"מ דין בדיקות לא בטל כיון שאם הוכחשו בבדיקות עדותו בטלה משום והצילו העדה צריך בדיקות לכתחלה ואף בדיעבד אם לא בדק מעכב דשמא היו חוזרין בהם מחמת הבדיקות או היו מוכחשין ומכ"ש בחקירות ודרישות אף במקום שאין שם דין הזמה מכל מקום אם אמר איני יודע עדותן בטלה לפי שדרכם לדקדק בזה שהזמה תלוי' בהם לבטל עדותן והא דאמרינן בכל דוכת' דבעינן עדו' שאי"ל דהיינו תשלומי ממון או מיתה היינו היכא דשייך כאשר זמם ומ"מ היכא דלא שייך כאשר זמם לשלם ממון או מיתה לא בטל דין הזמה לבטל העדות ולענין מלקות עיין בתו' ריש מכות ובריטב"א שם (וצ"ע בלשון רש"י סנהדרין דמ"א שכ' אהא דעדות שאאי"ל משום שנאמר ודרשת וחקרת כו' ואפשר דאסיפא סמוך דכתיב כאשר זמם) ולא בטל מיני' דין דו"ח כלל ומכ"ש ע"א המעיד לשבועה דאע"ג דא"א לקיים בו כאשר זמם לא בטל מניה דין דו"ח מה"ת וקרא דלא יקום כו' אבל קם לשבועה בהך גוונא גופא דממון או מיתה דהיינו ע"י דו"ח מהנך טעמא דשמא ישתוק או יחזור בו או אם יוזם יתבטל עדותו וגם דאי אתי אחרינא ומצטרף בהדיה יחייב ממון ומעיקרא עדות שאי"ל הוא. ועיין בקצה"ח סוף סי' ל"ח דמסתפק ושואל בע"א דאמרינן בי' מתוך כו' אם יש בו דין הזמה וכיון דאנן לענין מתוך קיימינן אם נימא דיש בו דין הזמה פשיטא דצריך דו"ח:
אך באמת העיקר כמ"ש דמה"ת בכל גוונא ע"א צריך דו"ח כמו ב' עדים ובדקתי בנ"ב גופי' בסי' ע"ב שהאריך בענין זה ומצאתי שם דף פ' ד"ה ועפי"ז כו' שכ' להדיא דגם ע"א המעיד לחייב שבועה ג"כ בעי מה"ת דו"ח כו' ע"ש:
ומזה יש להשיב על מ"ש באו"ת סי' נ"א דלמה שטר בע"א כשר משום נעילת דלת דבע"א לא שייך נ"ד כו' ולדבריו לבעי בע"א דו"ח דמה שבטלו דו"ח נמי משום נ"ד הוא אלא ע"כ דגם בע"א שייך נ"ד או דלא פלוג רבנן בתקנתם כיון שבטלו דו"ח מד"מ לגמרי בטלו וה"ה לענין תקנת שטר בכל גווני תיקנו דזימנין מתרמי דליכא רק חד או שדעתו הי' לחתום עוד ונטרפה השעה וכיוצא בזה ומ"ש כ"ת על מ"ש בב' עדים לבעי דו"ח וע"ז כתבת דודאי כוונתי היכא דאיכא למימר מתוך ע"י שבועה דר"ח קמיית' והבאת ע"ז מדברי הבשמים ראש שכ' דבשבועה דר"ח לא אמרינן מתוך כיון דמג"ש ילפינן לה ובג"ש לא אמרינן מתוך כו' ותלית לה כיפי להך מלתא בדברי התוס' שהקשו בשבועת חשוד ישבע כנגדו נימא מתוך והאריכו בלשונם משום דאהך דר"ח לא קשי' משום דלא אמרינן בזה מתוך רק אדינא דחשוד בעלמא קשי' להו ועוד הארכת ליפות הדבר מדברי הרא"ש ואני אומר לאו מר ברי' דרבינ' חתי' עלה ולא מהרא"ש יצאו הדברים שהרי הרא"ש בב"מ כתב וז"ל מסקינן דיליף לה מביני' דפיו וע"א כו' ולא הזכיר בדבריו ג"ש כלל וכן מבואר ממ"ש אח"כ אתיא מג"ש דע"א מדבעי למילף העדאת עדים לחייבו שבועה מהודאת פיו ומג"ש דע"א אלמא ב"ד פוסקין שבועה כו' ע"ש מבואר מלשון זה מדבעי למילף כו' דמסקנא לא הוי הכי רק ילפינן לה מע"א גופא וזה דעת רש"י כמבואר בש"מ שם שכתבו דרש"י גרס במסקנא מה לע"א שכן על מה שהוא מעיד כו' ונראה שם שהוא ג"כ גרסת רבינו אפרים והר"י מיג"ש ז"ל ועיין בר"ן בפרק שבועת הדיינין גבי הא דאמרינן ל"ש אלא טענת מלוה כו' שכ' ועוד שהרי יש מי שפירש שם דמגלגול שבועה מייתי לה כו' ע"ש ומבואר דלדעת ר"א והר"י מיג"ש מע"א גופא מייתי לה וזהו גרסת הרא"ש ג"כ וכן מוכרח מדבריו בפרק שבועות הדיינים שכ' לדחות ראיות הר"א והר"י מיג"ש מהא דב"מ דקאמר הצד השוה שע"י טענה וכפירה הם באים דאפילו בטענת שמא תובע מיקרי ואי הוה גרס דמייתי מג"ש בפשיטות ה"ל לדחויי דהא מג"ש מיירי שהוא אפילו בטענת שמא שאומר התובע מגלגלין וכמ"ש הרא"ש בקדושין ובסוף שבועות וא"כ ע"כ הא דקאמר שע"י טענה וכפירה היינו אפי' טענת שמא ואפילו תימא כיון דעכ"פ בעינן רגלים לדבר דומיא דסוטה כמ"ש הרא"ש שם ולכן הוי כאילו טען טענת ברי וכמ"ש הרשב"א בקדושין וא"ש לישנא שע"י טענה וכפירה כו' מ"מ עכ"פ אין מקום להביא משם ראיה לענין שבועה עפ"י ע"א ממש והני דנקטי גרסא שכן שבועה גוררת כו' ומפרשים דמג"ש מייתי לה באמת דוחים ראי' זו מהאי טעמא ע"ש בש"מ ב"מ בשם הרמב"ן והרשב"א והר"ן בשבועות (וקצת צ"ע על הרשב"א דבקדושין נראה שמסכים להר"א והר"י מיג"ש והביא ג"כ האי ראי' מב"מ דקאמר שע"י טענה כו' ובחידושיו לשבועות חולק עליהם וגם דוחה ראיה זו משום דמפרש דמג"ש מייתי לה וכ"כ בש"מ ב"מ בשם הרשב"א ע"ש) וא"כ ה"ל להרא"ש לדחויי ג"כ מה"ט אלא ודאי דאיהו מפרש ג"כ דבמסקנא מייתי לה מע"א ואהא קאמר הצד השוה שע"י טענה כו' וכן מבואר ג"כ מלשון הרא"ש בב"מ שכתב בענין עד המסייע וז"ל ועוד הביא ראיה מדגמר ר' חייא מבינייהו דפיו וע"א כו' וכל מה הצד פרכינן לי' פרכא כל דהו כו' ע"ש מבואר שתופס עיקר כגרסת רש"י דבמסקנא מע"א מייתי לה ולא מג"ש:
ועוד נראה דבלא"ה אי אפשר לומר שהרא"ש סובר דבדר"ח לא אמרינן מתוך שהרי הרא"ש בשבועות כתב הטעם דבחשוד שכנגדו נשבע ולא אמרינן מתוך ויטול בלא שבועה משום חיותי' דחשוד תיקנו כך כו' ואם נימא דלא אמרינן מתוך בהא דר"ח א"כ גם לענין שכנגדו נשבע נמי אית לן למימר דליתי' להך תקנתא בהא דר"ח והרי מפורש יוצא מפי תלמוד ערוך דאמרינן שכנגדו קאמינא ושם בבשמי' ראש בהגהותיו כ"ד שם באמת כתב דבעל התשובה סובר שאין טעם חשוד משום משאי"ל כו' והרי הרא"ש כת' בהדי' הך טעמא שהוא כתירוץ השני דהתו' וא"ל דבשלמא לענין מתוך שפיר אמרינן דליתי' בדר"ח כיון דליתי' בג"ש משא"כ שבועת שכנגדו בחשוד איתי' נמי בגלגול דז"א דבג"ש גופא לכאורה משמע דלמאן דס"ל דלא אמרינן מתוך בג"ש גם בחשוד אין שכנגדו נשבע רק על גוף הטענה ולא על הגלגול לפום הך תירוצא דהתוס' והסכימו לזה רוב המפרשים דהשבועה תיקנו לטובת החשוד ואף שהב"י סי' פ"ז כ' בשם מ"כ דבחשוד נשבע ונוטל אף על שבועת גלגול ע"ש י"ל דהך מ"כ ס"ל כמ"ד דגם בגלגול אמרינן מתוך:
ומצאתי באו"ת ריש סי' צ"ד שהביא דברי המ"כ וכתב כמ"ש ונהניתי ועיין שם שהשיג על הש"ך דמפרש כוונת המ"כ בענין אחר והדין עמו והנה באו"ת שם כתב ראי' מדברי הרמב"ם בסי' צ"ב בחשוד שומר (ולזה נראה שכיוון בהגהת כ"ד שכ' דבסי' צ"ב פסק כן בש"ע בפשיטות) ולכאורה י"ל לפי מ"ש הסמ"ע בסי' ע"ב ס"ק צ"א דכל שהג' שבועות באין עליו בענין א' דיינינן להו כחדא ואף מאן דסבר דלא אמרינן בגלגול מתוך מודה בהא דאמרינן מתוך א"כ אין ראי' דגם בחשוד שומר אמרינן דנשבע ונוטל אף על שבועת שלא שלחתי בה יד כיון דהשבועות באים כאחד. אך הט"ז והש"ך השיגו שם על הסמ"ע וגם ממקור הדין דבגלגול לא אמרינן מתוך שהוא נלמד מסוגיא דשאלה ושבורה מבואר סתירת דבר זה ושפיר מייתי האו"ת ראי' מזה דאף בגלגול אמרינן דחשוד שכנגדו נשבע אף על הגלגול ונוטל אבל אחר העיון נלענ"ד דאין משם ראי' דהתם בשומר חשוד שטוען נגנב או אבד ודינא הוא שישבע שד"א שאינה ברשותו וע"י גלגול צריך לישבע על שליחות יד ופשיעה ומדינא כיון דא"י לישבע שאינו ברשותו משלם אלא כיון דחז"ל תיקנו לטובת החשוד שכנגדו ישבע וכאן אי אפשר לו שישבע שהרי שכנגדו טענתו ספק פטר לי' הרמב"ם ברישא ואהא שפיר כתב דאם טען ברי ששלח יד שכנגדו נשבע כתקנת חכמים ואף שהוא משבועה שע"י גלגול מ"מ כיון דמדינא הי' חייב לשלם משום שאי"ל עיקר שבועה איש ברשותו רק מצד שתיקנו חכמים שבועה על שכנגדו ומדוייק בזה לשון הרמב"ם וש"ע שכתבו הרי זה נשבע כתקנת חכמים ונוטל וכל שיכול לקיים כתקנת חכמים די בכך דהא עיקר הטענות והגלגול הכל על אותו ממון עצמו הוא משא"כ היכא שהם שני ענינים כגוונא דהמ"כ שהתביעה על מטלטלין והגלגול על קרקע והוא חשוד דאף שעל גוף הטענה דמטלטלין שכנגדו נשבע כיון דמדינא אית לן למימר משאיל"מ ותיקנו שבועה לטובת החשוד מ"מ על הגלגול שמגלגל עליו קרקע דלית בי' דינא דמשאיל"מ גם ע"י שבועה שכנגדו אינו נוטל ומ"מ שפיר השיגו הט"ז והש"ך על הסמ"ע בסי' ע"ב דהתם לאו בדין חשוד מיירי רק לענין משאי"ל והוא שני עניני ממון ג"כ דמה בכך שאי"ל שלא שלח בה יד ואינו ברשותו מ"מ יכול לישבע כמה הוא ומה בכך שהשבועות באים מחמת עסק אחד מה שאין כן בחשוד שומר כיון שהדין על אותו ממון עצמו לומר משאי"ל כיון שכנגדו טוען ברי על הגלגול אמרינן דנשבע ונוטל:
ולפ"ז אין לנו ראיה מכרחת דבחשוד נשבע על הגלגול למ"ד דלא אמרינן בגלגול מתוך כיון דעיקר כהך תירוצא בתוס' דהשבועה לטובת החשוד דמדינא אמרינן מתוך וזה שייך בעיקר הטענה ולא בגלגול ומ"ש בהגהות כ"ד דע"כ אין טעם חשוד משום משאי"ל דהא אף לרב ושמואל הדין כן אין זה נכון דודאי לרב ושמואל דאמרי חזרה שבועה לסיני הכי הוא כמ"ש להדיא הרשב"א והר"ן בשבועות דלדידהו בחשוד תקנת מלוה היתה כיון דהלוה חשוד שלא יהא חוטא נשכר הוציאוה משם ותקנוהו על שכנגדו וישבע ויטול ואם גם שכנגדו חשוד בטלה התקנה וחזרה לסיני אבל לר' אבא מדינא מחויב לשלם כשאי"ל אלא שתקנוהו משום לא שבקת חיי כל ששניהם חשודין חזר למחוייב לה ומוקמינן לי' אליבא דמשאי"ל ואנן השתא אליבא דר' אבא קיימינין שתקנת השבועה לטובת החשוד דלא נימא מתוך ויטול שכנגדו בלא שבועה וא"כ בגלגול ליכא למימר הכי. אך מסתימת הפוסקים שלא כתבו פלוגתא בזה בענין גלגול רק לענין מתוך ולא הזכירו דגם לענין חשוד שישבע כנגדו שייכא הך פלוגתא נראה מדבריהם דבחשוד כולי עלמא מודו שכנגדו ישבע ויטול אף בגלגול. ולכן נלענ"ד דיש הפרש בין אם הריעותא מצד השבועה עצמה ובין אם השבועה מוטלת עליו כדת של תורה רק גברא הוא דלא חזי דמה שכתבו הפוסקים דבגלגול לא אמרינן מתוך היינו היכא שנתחייב שבועה בעיקר הטענה מחמת מודה במקצת או ע"א ועל הגלגולים טען איני יודע ואלו הי' כן בטענה עצמה לא הי' נופל ע"ז שם שבועת התורה דהא אין שד"א באיני יודע רק שבעיקר הטענה היינו אומרים מתוך דכיון שאם הי' כופר לא הי' נפטר משבועה השתא דטען א"י אמרינן מתוך ואין זה רק בעיקר הטענה אבל בגלגול לא דיינינן לי' דין משאי"ל כיון דאין טכסיס שבועה כלל בענין זה דאיני יודע וגם י"ל דעיקר גלגול הוא שבועה גוררת שבוע' וכיון שטוען איני יודע אין נופל על זה שבועה לומר שבועה גוררת שבועה וכיון דגרירת שבועה אין כאן תשלומין אין כאן משא"כ היכא שאין הגריעותא מצד השבועה שמגלגלין עליו טענה שישבע עליו וכך הוא דרכה של תורה שישבע בטכסיס הזה רק זו עכבה שהוא מן האיש שהוא חשוד ולכן כיון שעכ"פ חלה עליו שד"א מצד הגלגול ושפיר אמרינן בי' שבועה גוררת שבועה רק גברא הוא דלא חזי לישבע לפי שהוא חשוד שפיר הוי אמרינן בי' משאי"ל משלם אף בלא שבועה שכנגדו רק משום לא שבקת חיי תיקנו שישבע ויטול כמו בגוף הטענה:
ומעתה מ"ש כ"ת שהתוס' אין קושייתם אהא דההיא רעיא דבזה כיון דמכח דר"ח אתינן עלה לא אמרינן מתוך ואין קושייתם רק אחשוד דעלמא ולפי מ"ש ז"א דאפי' אם נודה לך להך סברא דבדר"ח לא אמרינן מתוך כמו בג"ש מ"מ אין זה כ"א בטוען על אידך חמשין לא ידענא דאז בגלגול לא אמרינן מתוך משא"כ בהך דההי' רעיא דמיירי מחשוד שפיר קשיא נימא מתוך ואף דילפינן מג"ש מ"מ לפי מה דס"ד בקושייתם דלא קים להו עדיין סברא דלא שבקת חיי גבי ג"ש גופא אית לן למימר גבי חשוד מתוך דהא השבועה שגלגל חלה עליו והעכבה מצדו ומינה גם בהא דר"ח נימא מתוך וצריכים אנו לתירוצי התו' בעובד' דההוא רעיא ג"כ כמו בחשוד דעלמא ועיין בפ"י שכתב בפירוש דאדרבא קושיות התו' הוא דוקא על סוגיא דהכא כו' מבואר מדבריו דס"ל דאמרינן מתוך אף בדר' חייא קמייתא:
ועוד נראה לענ"ד מדברי הרא"ש בתשובה כלל צ"ד הביאו הב"י סי' ע"ה נראה מפשיטות דבריו דכיון שמחוייב שבועה מחמת העדאת עדים ע"י צירוף וחי"ל מחמת שהוחזק כפרן משלם והובא ג"כ בש"ע סי' למ"ד ואף שהד"מ והש"ך סי' ע"ה מפרשים דבריו דהיינו ע"י שזה נשבע לענ"ד למעיין בתשובה עצמה מבואר שכוונתו שמשלם בלא שבועה כלל שחזר ב' וג' פעמים וכתב שחייב לשלם ולא אישתמיט למימר שזה צריך לישבע. ומ"ש הש"ך דבדפוס שס"ז איתא נשבע ונוטל אפשר שהוגה כן מחמת קושיא דלמה יטול בלא שבועה אבל לשון התשובה לא משמע הכי והג"ת כתב ליישב דכיון דלא הי' חשוד מעיקרא רק בשעת תביעה וגם בשעת תביעה לא היה לו עדים רק שהגידו עפ"י חרם לכך לא שייך לא שבקת חיי כו' ובההיא רעיא שאני שהי' לו עדים כו' ע"ש והש"ך כתב שדברי הג"ת דחוקים בזה והאמת כדבריו דכה"ג הי' לו להרא"ש לפרש ועכ"פ מדברי הג"ת והש"ך נלמד שהם סוברים דגם בדר"ח שייך מתוך דאל"כ ה"ל לדחות דברי הג"ת בפשיטות דבעובד' דהרא"ש דמחמת דר"ח אתינן עלה א"ל מתוך אלא ודאי דסבר דבכל גווני אמרינן ועיין בש"ך סוף ס"ק נ"א שכתב ודברי רי"ו תמוהים כו' ובסוף ח"ה כתב גבי ב' עדים דה"ל משאי"ל משלם וכתב מכאן ראי' שאפי' בגלגול אמרינן משאי"ל משלם עכ"ל ולכאורה דברים אלו הם כמ"ש בבשמים ראש דכיון דבב' עדים אמרינן מתוך ע"כ דגם בגלגול אמרינן דהא ב' עדים מגלגול ילפינן לה:
אך ראיתי שמה שנדמה אלי כב' עדים הוא ט"ס וצ"ל גבי עבדים וכוונתו לראי' שכתב בעה"ת והנ"י כגון שטענו עבד בכסותו כו' עיין ברי"ו שם. שוב ראיתי במכתב כ"ת שהביא דברי הג"ת והש"ך וכ' דמוכח דלא כהג"ת שהרי הרא"ש סובר דלא אמרינן מתוך וליתא דודאי אין זה דעת הרא"ש כלל וכמ"ש וגם מ"ש בבשמי' ראש שרוב חכמי ישראל דחו דברי הרמ"ה ליתא לענ"ד ואדרבא הנ"י כתב שהסכימו האחרונים כהרמ"ה ודעת הרא"ש גופי' בפרק השואל לא ברירא כולי האי שהרי כתב גם אידך תירוצא דהתוס' ועיין באו"ת שהאריך בזה וגם מ"ש וכ"כ הר"מ ז"ל וכוונתו על הרמב"ם אין מוכרח כלל די"ל כמ"ש ה"ה שם דדוקא כשעיקר התביע' היא שמא לא אמרינן בגלגול מתוך ואין להאריך:
ולכאורה יש לסייע לסברת הג"ת מדברי הריב"ש סי' שנ"ד שכתב דכיון שראובן הוחזק כפרן נאמן שמעון גם בשיווי החפיצים כל שיערוך אותו בדבר שהוא אמוד בהם וא"צ שבועה כו' והש"ך בסי' ע"ט ס"ק ט"ו כתב ע"ז וצ"ע אמאי יהא נאמן על שיווי החפצים בלא שבועה הלא ע"ז לא הוחזק כפרן ולפי סברת הג"ת א"ש דהתם נמי הוי עובדא שלא הי' חשוד מעיקרא רק מחמת תביעה זו וגם לא הי' לו עדים בשעת תביעה רק שהגידו עפ"י חרם וא"כ הוי ממש כנידון דהרא"ש דאמרי' בי' משאיל"מ ונוטל בלא שבועה ואף שהעדים לא העידו רק על חפצים סתם מ"מ יש בו דין מ"מ כיון שעכ"פ הי' שוים פרוטה וכמ"ש הרא"ש בענין מלוה על המשכון עיין בסי' ע"ב סעי' י"ב אלא דמלשון הריב"ש משמ' דלאו מטעם מחויב שבועה אתי עלה שלא הזכירו בדבריו מזה כלל רק מדין שהוחזק כפרן ונראה דהריב"ש סובר כיון דבשעת תביעה שתבעו זה החפצים ששאל לו לא פרט את דמיהם הרי יש בכלל תביעתו ערך שיווי חפצים כאילו כפי מה שהוא אמוד בהם ואם הי' פורט בשעת תביעה שהוא תובע אותן חפצים שהם שוים מנה והוא אומר להד"ם הוחזק כפרן על חפיצים ששוים סך כזה דהוה כהודה שחפיצים אלו שוים כך אלא שהוא לא קיבלם (ויש לפקפק בזה דכיון שהוא טוען להד"ם לא איכפת לי' לטעון על שווין ואין זה כהודאה על שיווי החפצים) ואף השתא שלא פרט סתמו כפירושו שהרי יש בכלל תביעתו גם סך כזה והוא כפר בכל ואמר להד"ם הוחזק כפרן על חפיצים ששוים סך כזה ונאמן שמעון לומר שעדיין הם בידו וצ"ע:
אך גם בדברי הרא"ש נלענ"ד דרך אחר ממ"ש הג"ת והוא עפ"י מה שמבואר שם הענין שהתובע תבע שאביו צוה מחמת מיתה ליתן לו ק"ק זהובים ושקיבלם ר' עוזי' דודו להשביחם לו כו' ולשון ושקיבלם ר' עוזי' כו' הוא מגומגם קצת שאם הכוונה שהתובע טען ברי גם על זה שמחמת ציווי אביו קיבל ר' עוזי' איפכא ה"ל למימר שהתובע תבע שקיבל ר' עוזי' ק"ק זוז שצוה אביו מ"מ להשביחם לו. ונלענ"ד דהך וא"ו ושקיבלם הוא ט"ס וצ"ל שקיבלם והיינו שלא ידע התובע רק עפ"י אביו שאמר כך שאותן הרי' זוז קיבלם ר' עוזי' להשביחם לו והוא מצו' ליתנם לו או אפשר צ"ל ושיקבלם ר' עוזי' ור"ל שאביו צוה ליתן וגם צוה שיקבלם ר' עוזי' כו' ומסתמא קיבלם:
ואף בלא הג"ה כלל יש לפרש כן דהך ושקיבלם אינו טענת ברי רק ע"פ אביו. ובזה כהרא"ש שמתחייב שבועת התורה ע"י צירוף העדים על נון זוז ואף שאינו טוען טענת ברי מ"מ אמר לי אבא מחשב טענת ברי כדעת הראב"ד בסי' ע"ה סעיף ך"א דס"ל דאם הודה במקצת חייב שבועת התורה. ואף החולקים שם וסוברי' לענין מ"במ אין נשבע שה"ת דהוי כמשיב אבידה היינו דוקא בהודה מעצמו אבל בזה שהוא מתחייב במקצת עפ"י עדים מודה דחייב שבועת התורה. וכיון שהוחזק כפרן ואינו יכול לישבע וגם שכנגדו אינו יכול לישבע כיון שאינו טוען רק בא בטענת אביו חזרה שבועה למחוייב לה ואמרינן מתוך וכדעת ה"ר ישעיה והרמ"ה לענין אם הי' החשוד שומר. וכ"כ באו"ת סי' צ"ב דלפי מ"ש הב"ח בטעם הפלוגתא ס"ל להרא"ש כהר"י והרמ"ה ע"ש ולכך שפיר דן הרא"ש את הדין שזה משאיל"מ:
ולכאורה הי' אפשר לומר דהראב"ד דס"ל באמר לי אבא חייב שבועת התורה במ"מ אם הנתבע חשוד שכנגדו נשבע שכך אמר לו אביו ויטול. וא"כ לא הו"ל להרא"ש לסתום דנוטל בלא שבועה כלל ואין זה דומה לנידון דהר"י והרמ"ה בחשוד שומר שטענתו ספק ממש ולכך אמרינן בי' משאיל"מ משא"כ כאן דחשבינין מה שטוען אמר לי אבא דזה הוא טענת ברי שלו. אך נראה דז"א דמה שתיקנו בחשוד שכנגדו ישבע היינו בטענה שהנתבע מכחישו בברי בזה הפכו חכמים השבועה מן הנתבע לתובע משא"כ בטענה דאמר לי אבא הרי אין הנתבע יכול להכחישו בברי שלא אמר לו אביו א"צ שכנגדו לישבע כלל כמו דאין משביעין על טענת שמא של התובע לנתבע וזה נכון לענ"ד. ומה שיש לעיין בזה הוא לפי מה דקיימינין השתא בהך סברא דלא שבקת חיי כו' תיקשו דמה הועילו בתקנתן דכל יורש שידע שמגיע לאביו מחשוד מנה יטעון עליו אמר לי אבא שמגיע לו מאה מנה ויטול ממנו בלא שבועה:
וכבר הרגיש הט"ז לדעת הר"י והרמ"ה בחשוד שומר ותירץ שיזהר שלא יקבל שמירה וגם לטעם הב"ח א"ש דהתם השבועה באה מחמת המאורע שנעשה שומר ונגנב או נאבד ע"ש ובשניהם חשודים ג"כ צ"ל דהו"ל ליזהר שלא יעסוק עם חשוד שלא בעדי' ועיין בתשובת הרא"ש ריש כלל י"א שכתב הך סברא דהחשוד אפסיד אנפשי' שהי' לו לפרוש ממשא ומתן שמא יתחייב ש"ד ע"ש שכ"כ לענין אם היה מוחזק לחשוד. אך נראה שלא כ"כ אלא לענין דמסתמא קיבל עליו שהעוסק עמו יטול בשבועה אבל בלא שבועה כלל א"ל דאיהו אפסיד אנפשי' שהי' לו לפרוש ממו"מ דאל"כ נפל הך סברא דלא שבקת חיי' בבירא והרא"ש גופי' כתבה בשבועות ועכ"פ בנידון כגוונא דמיירי בי' הרא"ש לכאורה שייך לא שבקת חיי' מתביעת יורש. ונראה דחזי לאיצטרופי נמי סברת הג"ת כיון שלא נעשה חשוד רק ע"י תביעה זו לא שייך לא שבקת ע"ש שהביא סיוע לזה מלשון הרא"ש בב"מ גבי הוחזק כפרן וצ"ע:
והנה במה דכתיבנא שמשמעות הפוסקים דלענין חשוד נשבע שכנגדו אף על הגלגול אף למ"ד דבגלגול לא אמרינן מתוך וכתבתי טעם לדבר דיש חילוק בין מתוך שהוא בא על טענת חמשין לא ידענא ובין שבועת חשוד שאין הריעותא בשבועה כ"א בגברא ונלענ"ד עוד תבלין לדבר דהנה י"ל בטעם הסוברים דלא אמרינן בגלגול מתוך דכיון דעיקר דין הגלגול מסוטה ילפינן לי' ולכן אין לגלגל רק דומיא דסוטה ששבועה גוררת שבועה שהיא יכולה לישבע אבל לא שיגלגל עליו שבועה שא"י לישבע. וכן כתב בש"ך סי' צ"ד סק"ה ע"ש. וכל זה לענין טענת איני יודע אבל אם הריעותא שא"י לישבע הוא מחמת שהוא חשוד הרי שפיר אנו למדין מסוטה שהרי סוטה ג"כ היא חשודה שהרי יש עדים שנסתרה וקיי"ל החשוד על העריות פסול לעדות אשה וכאן היא נשבעת להתיר עצמה אע"ג דבעלמא אין חשוד נאמן בשבועה חידוש חדשה תורה שתהי' מותרת ע"י שבועה זו בצירוף השקאת המים. ולכן אף שאין אנו לומדים מסוטה להשביע חשוד ומהפכים השבועה על שכנגדו עכ"פ אנו למדין משם שמגלגלין שבועה אף על החשוד וממילא דגם בזה מהפכים על החשוד כמו עיקר השבועה ובמאי דכתיבנא צ"ע קצת על האו"ת סי' פ"ז ס"ק ך"ג. וגם מ"ש שם וכי מי שיצרו תקפו לזנות חשוד לגזול צ"ע מסי' ל"ד סעיף ך"ה דדוקא חשוד מחמת קול. אבל בא על הערוה ממש לא כמ"ש התוס' גבי פלוני רבעני כו' ועיין בב"י שם ואף דיש פוסקים כר"נ מ"מ לא הו"ל לכתוב כן בפשיטות שהרי הרמ"א אינו פוסק כן ועכ"פ הי' לו להזכיר הך דסי' ל"ד וצ"ע וגם הלום ראיתי בספר כתובה בסוגיא דהפוגמת שכתב בד"ה וסמוך סהדי כו' בסופו דא"ש מה שלא פירש"י דנ"מ לענין חשוד כיון שהעצה טובה שתשבע שד"א ע"י גלגול וקיי"ל דבחשוד א"י לגלגל עליו עכ"ל והוא תמוה שנראה שכוונתו למ"ש הש"ך בסי' צ"ד לדעת הריטב"א ותה"ד והתם מיירי לענין שאין החשוד יכול לגלגל על שכנגדו אבל מ"מ שפיר מגלגלין על החשוד לענין שישבע כנגדו על הגלגול ג"כ וכמש"ל דאף מאן דס"ל דלא אמרינן בגלגול מתוך מודה בהא דלענין חשוד שכנגדו נשבע על הגלגול וצ"ע:
ומ"ש מדברי האו"ת שהקשה על דברי התוס' ד"ה תקנתא לתקנתא כו' דלתירוץ הא' משום לא שבקת מאי איכא למימר לא ידענא מאי קא קשי' לי' דדברי התוס' פשוטין דהש"ס משני דלא עבדינן תקנתא דישבע ויטול על תקנתא דר"ט משבקינן לי' אדיני' ואהא קשיא להו דאדרבא אי שבקינן אדינא נימא מתוך דמתוך לאו תקנתא אלא סברא הוא אליבא דר"א דקי"ל כוותי' ואמרינן דמי שהוטלה עליו שבועה או ישבע או ישלם וא"כ מה לי שנתחייב שבועה דאורייתא או שבועה דרבנן סוף סוף הרי אינו יכול לישבע השבועה שהוטלה עליו ויתחייב לשלם וע"ז כתבו דלא שייך הכא מתוך כדפרישית ר"ל דבחשוד לא אמרינן מתוך שא"י לישבע מחמת שהוא חשוד ישלם אף בלא תקנה שתיקנו חכמים ומדינא הוי פטרינן לי' ולא הוי אמרינן בי' מתוך אי מטעמא דלא שבקת חיי אי מטעמא שהוא רוצה לישבע אלא שאין מניחין אותו רק בשד"א תיקנו בחשוד שישבע ויטול ובשד"ר מוקמינן לי' אדינא שיהי' פטור והא דלא כתבו התוס' בפשיטות דבשד"ר לא אמרינן מתוך וכמש"ל בד"ה ובכולי בעי דלודי לי' דנסכא דר"א הוי שד"א דאי הוי שד"ר. לא הוי אמר הכי התם שפיר כתבו התוס' דבשד"ר לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע דמה"ת לא יהי' יכול לישבע דחכמים לא תיקנו השבועה רק שישבע שאמת כמו שהוא טוען ואם לא הי' כאן עד והוא טוען אין חטפי ודידי חטפי הוא נשבע מדרבנן שכדבריו כן הוא וכן כשטוען איני יודע יכול לישבע ע"ז ולכן כתבו התוס' דאי הוי שם שד"ר לא הוי אמר הכי והוי משבעינן ליה שכדבריו כן הוא אין חטפי ודידי חטפי ודוקא בשבועה דאורייתא שהוא צריך לישבע להכחיש העד בלשון לא חטפתי דאל"כ הו"ל העד כשני' יכיין שאיל"מ וכן בחמשין לא ידענא ששבועת התורה הוא שישבע כי הוא זה ואין מגיע ממנו יותר וכיון שאיל"מ אבל בשד"ר יכול לישבע כמות שהוא טוען רק גבי חשוד דאינו יכול לישבע אף שד"ר קשי' להו דנימא מתוך לזה כתבו דמתוך לא שייך הכא מטעמא דפרישית לעיל שהוצרכו לעשות תקנה בחשוד לענין שד"א ולא שבקוה אדינא דמתוך משום דלא שבקת כו' או מטעמא דברצון נשבע כו':
וראיתי בקצה"ח סוף סי' צ"ד שכתב שם בשם מהרש"ך ומהר"ש הלוי שנתקשו בדברי התוס' וכתב כעין מה שכתבתי ודברי הרא"ש שכתב תל"ת לא עבדינן שלא תיקנו חכמים שישבע כנגדו ויטול אלא במחוייב שד"א נלענ"ד בכוונתו אף דרב ושמואל ור"א פליגי בענין התקנה דלמר מדינא פטור ותיקנו שכנגדו ישבע ויטול ולמר מדינא משלם ומשום לא שבקת חיי הוי פטרינן לי' לגמרי ותיקנו שאעפ"כ יטול בשבועת כנגדו ולא עשו תקנה כ"א בשד"א אבל בשד"ר לא עשו תקנה זו וממילא דלמר פטור מדינא ממש ולמר פטור מדינא דלא שבקת חיי כו' כמו אם לא היו עושים תקנה בשד"א דאפילו הוי פטרינן לי' בחשוד משום לא שבקת. ומ"ש המפרשים שלפום הך תירוצא תקנת השבועה הוא לטובת החשוד האמת כדבריהם לגבי דינא דאורייתא דבעלמא משאיל"מ בלא שבועת שכנגדו כלל והכא צריך שבועה אבל גוף התקנה שישבע אם לא היינו מתקנין אותה שיטול בשבועה היינו צריכין לתקן שיהיה פטור לגמרי משום לא שבקת ובשבועה דאורייתא באמת כן הוא שלא תיקנו וממילא דפטור לגמרי משום לא שבקת כו':
ומ"ש מדברי שארי הגאון בעהמ"ח ח"ד שכתב בספר נתיבות משפט סי' א' דלא בעינן מומחין מדאורייתא שנמסר הדבר לחכמים ולא עשו אותנו לשלוחין אלא במקום נעילת דלת ועפ"ז כתבת דל"ק קושיית הר"ן ריש סנהדרין שהקשה דבסנהדרין אמרינן משום נ"ד ובגיטין אמרינן משום דשליחותייהו עבדינן ולפי הנ"ל ניחא דבאמת צריכין לשלוחי' קמאי בכדי דליהוי דאורייתא כו' ע"ז אמינא להו לא תיזלו בתר איפכא שהרי הר"ן רצה לומר כן דמשום נ"ד עבדינן שליחותייהו והיינו לענין דרבנן (שבאמת אין מקום כלל לומר שיועילו מדאורייתא כמ"ש לקמן) ודחה זה דהא בש"ס תלי טעמא דלא בעינן מומחין בדר"ח לענין דו"ח ובדו"ח אף דלא שייך עבדינן שליחותייהו מהני טעמא דנ"ד לחוד כו' וא"כ אם נרצה לומר שהוא דאורייתא פשיטא תיקשי טפי מה לו לתלות טעמא דל"ב מומחין בדר"ח שאינו רק דרבנן וה"ל למימר בפשיטות דהא דלא בעי מומחין משום דשליחותייהו עבדינן ומה לו להזכיר ענין נ"ד בזה ואף אם תאמר שכן הוא האמת שלא עשו לשלוחים אלא במקום נ"ד מ"מ אין זה ענין לקושיית הש"ס בסנהדרין דבפשיטות מיתרצא הך קושיא במאי דאמר ר"י לאביי בגיטין דשליחותייהו עבדינן. וגם קשה דאמאי הוי' קשי' לי' לאביי טפי בהא דחזי לרב יוסף דמעשי אגיטי ממה דחזא מעשים בכל יום שאין בודקין עדות נשים בדו"ח וגם מכשירין בדיעבד אף גט שאין בו זמן דאי הוי מצריכין דו"ח הי' פסול וע"כ דידע משום תקנת חכמים אפקעינהו כו' וה"ה לענין מומחין. ומ"ש דחשיב לי' לאביי לדוחק הא דאפקעינהו הרי ע"כ צריך לדוחק זה אף לפי מה דשני לי' ר"י דשליחותייהו עבדינן דתינח לענין מומחין לענין דו"ח מא"ל ומבואר להדיא בכל המפרשים דבין בד"מ בין בעדות נשים וכיוצא הכל משום תקנה אתינן עלה ועיין בנימוקי יוסף ריש פרק אד"מ ובשאר מפרשים ואמנם גוף הענין שכתב הגאון נ"י שנמסר לחכמים לא ידענא מאי קאמר ואף כי נמצא כזה לענין מלאכת חה"מ וכיוצא בזה כתב הרא"ש בסוכה לענין פרי עץ הדר מ"מ אין זה ענין לכאן כלל וכאן אלקי' כתוב בפרשה כדאמרי' בב"מ בעינן אלקים וליכא ומאין הרגלים לומר שמסר הכתוב לחכמים שיעשו שלוחים ואין רשות ביד סמוכים לסמוך חכמי' אחרים בדין סמיכה כמ"ש בש"ס וברמב"ם הל' סנהדרין כיצד סומכין ולא בדין שלוחים ומכ"ש מא"י לח"ל דאפי' סמיכה לא מהני ומכ"ש שליחות ואשכחן בש"ס דר' הוי מצטער למסמכי' כו' ומה זו סמיכה. ובהא דכתיבנא דלכאורה קשה אהא דאמר דאפקיד לי' בשטר הא הוי ש"ק ע"ז השיב כ"ת שצ"ע דכיון דא"ג ממשעבדי משום דמצי טעין החזרתי במגו דנאנסו או משום נאנסו גופי' לדעת הרמב"ם והמחבר דטענינן לכן לא הוי ש"ק כמו מע"פ לדעתם ועיין בפ"י ב"מ דף ד' כו' עכ"ד בקצרה ולא דק בדברי שהקשיתי כן לפי מ"ש הש"ך דהא בהא תליא דאם א"ג ממשעבדי יכול לטעון החזרתי בלא מיגו והוא דעת הרמב"ם והמחבר דקיימי בשיטת הרמב"ן לענין כת"י וא"כ ע"כ הא דמוקי דאפקיד בשטר היינו לומר דגבי ממשעבדי מאיזה טעם שיהי' (או כמ"ד בב"ב דלא מהימן החזרתי במגו וכמ"ש הרשב"ם אהא דאמר רבא הלכתא כדייני גולה או כתירוץ ריב"ח ונאנסו גופא לא טענינן כמ"ש לקמן) דאל"כ אכתי תיקשי יהא נאמן נאנסו בלא שבועה במגו דהחזרתי כיון דהחזרתי טענה מעליא בפ"ע וע"כ דכיון דאפקיד בשטר גבי ממשעבדי וא"כ הו"ל ש"ק וזה פשוט ובגוף הענין אם בכה"ג מיקרי ש"ק תליא בפלוגתא דהרמב"ן והרא"ש ס"פ שבועות הפקדון. ונפלאתי על הפ"י שכתב לולי דברי התוס' כו' ולא הזכיר שהרמב"ן באמת כ"כ על קו' התוספות דהא בורכתא והרא"ש חולק. ומדברי הר"ן והריטב"א והנ"י שהביא הש"ך סי' פ"ו שכתבו בדר"ח קמייתא שעד א' אם פרע כו' מבואר בדבריהם כרמב"ן ובש"ע סי' פ"ח כתב כהרמב"ן דאפילו שטר שא"א לקיימו או שאבד אינו ש"ק ולא הזכיר שהרא"ש חולק ובאו"ת עמד בזה ע"ש ר"ס ע"ה וסי' פ"ח:
והנה מהרמב"ן מבואר דשטר שאבד יותר מסתבר שיהיה ש"ק ממלוה ע"פ וטעמא משום דמלוה ע"פ בלא עדים או למאי דקיי"ל א"צ להחזיר בעדים עיקר ההלואה מעיקרא נעשה ע"ד שלאו יגבה ממשועבדים אף אם נימא שד"א אם לא שיודה הלוקח או כשיש עדים על ההלואה ואומרים לא זזה ידינו שהוא ענין רחוק ולכן אין זה ש"ק משא"כ בשטר שא"א לקיימו או שאבד שעיקר ההלואה הי' ע"ד שיגבה ממשעבדי אלא שזו עכבה מחמת סיבה שנתחדשה אחר ההלואה בזה י"ל כסברת הרא"ש כיון שאם היה הלוקח מודה הי' גובה וא"כ אינו רק לפי דלא מהימן לנו לגבי לקוחות ולכן שפיר הוי ש"ק והרמב"ן ס"ל דאף בזה לא הוי ש"ק כיון דהשתא מיהא אין הודאת הלוה מחייבת ש"ק דלא הוי מצי למיטרף כיון שאין השטר בידו:
ואמנם יש סברא להיפך דאפילו תימא דבמלוה ע"פ למ"ד שד"א מיקרי ש"ק היינו משום ששלילת טענה זו שאנו משביעין אותו עלי' היא ש"ק כגון תבעו מנה עפ"י ע"א או שהודה לו בחמשים וכפר חמשים אם לא הי' נאמן בשבועה להכחיש העד או אם היו כאן שני עדים הי' כאן ש"ק ואף לטרוף מלקוחות הי' יכול אם הי' הלוקח מודה ובשביל זה שאין מאמינים לו לא פקע מיני' שם ש"ק נמצא כי עיקר טענה שאנו משביעין אותו עליו הוא על כפירת ש"ק משא"כ אחר שתיקנו דמע"פ אינו גובה רק שיש ש"ק מחמת השטר שהי' בשעת ההלואה י"ל דכיון דעכשיו אין לו שטר שפיר משביעין אותו דהא על הטענה שהוא נשבע אין כאן ש"ק שהרי הוא נשבע שאין מגיע לו רק חמשים ואין השבועה ענין לשטר דאף בלא שטר אם הי' מודה במקצת וכופר מקצת הי' מחוייב שבועה גם עתה נשבע ואף שבאמת הי' כאן שטר אין אנו דנין מצד השטר ושלילת טענה זו שאנו משביעין אותו עליו אין בזה ש"ק שאפילו אם גם הלוקח יהי' מודה על החוב לא הי' טורף ממנו מחמת ההלואה עצמה רק מחמת השטר והרי אינו לפנינו ואין אנו משביעין אותו על כפירת השטר וי"ל דבכה"ג גם הרא"ש מודה דלא הוי ש"ק ולפ"ז י"ל דלענין אבד השטר או א"א לקיימו אין הרא"ש חולק על הרמב"ן ועיין בהרא"ש ריש פ"ב דכתובות וכבר האריך בזה באו"ת ועדיין צ"ע בל' הרא"ש בשבועות שכתב הלכך אין ש"ק תלוי לא בעדים ולא בשטר כו' משמע דגם מ"ש הרמב"ן לענין שטר פליג עליו ע"ש:
והנה בתשובתי הקשיתי על דברי הש"ך סי' ס"ט דמדברי הרשב"א המכונות מבואר שראייתו מהא שצריך שבועה בנאנסו ובקצה"ח כ"כ מסברא דנפשי'. וליישב דברי הש"ך הי' נלפענ"ד עפ"י המבואר בסי' רצ"ו דטענות נאנסו לא מהני אלא במקום שאין עדים מצויין ולכן במקום שהפקדון במקום שעדים מצויין ובשטר אינו נאמן החזרתי דהא לית לי' מגו דנאנסו ובמשנה למלך סוף פרק ך"א מהלכות מלוה שדקדק ממ"ש הרמב"ם בהל' שלוחין גבי עסקא סתם נשבע וגובה מחצה ולא כתב התנאי שכתב בהלכות שכירות דדווקא במקום שאין רואין משום דבהלכות שכירות בסתם פקדון שהוא שומר עליו ואינו יכול להוליכו ממקום למקום ומסתמא בביתו שמרם כו' ע"ש. וכחילוק הזה מבואר ג"כ בדברי מהרי"ט בתשובה סי' ע"ש וארווחנא בחילוק זה דהשתא לא צריכנא לחילוק הריב"א שכתב דפקדון בלא עיסקא מהימן החזרתי במגו כיון דלא שייך אפשיטי דספרי זייר אלא י"ל דבשבועות דמיירי בסתם פקדון אע"ג דהכי אתרמי שהי' במקום שאין רואין מ"מ כיון דבסתם פקדון לא שכיח זה וכמ"ש מהרי"ט א"כ החזרתי טענה גרוע דלא הי' לו לסמוך ע"ז להחזיר הפקדון בלי שטר לפי שיהי' נאמן במגו דנאנסו דשמא לא יארע כך שיהי' במקום שאין רואין ולא יהי' נאמן במגו משא"כ בעיסקא שפיר קאמר רבא נשבע וגובה מחצה די"ל דסמך שיהא נאמן במגו ומעתה לפמ"ש בסתם שטר פקדון שהוא במקום שעדי' מצוין גבי בי' ממשעבדי. וכן מבואר באו"ת סי' ס"ט בשם חדושי הגרשוני והאו"ת הסכים בזה שכדבריו כן הוא לדעת הש"ך:
ולפ"ז א"ש דברי הש"ך אליבא דהרמב"ן דאין ראי' משטר פקדון כלל דבאמת הי' גובה ממשעבדי אי לאו מגו דנאנסה דהשתא מיירי באין רואין ואעפ"כ צריך שבועה דהחזרתי בפ"ע לאו טענה מעליא היא דאף דהשתא אמרינן שאין רואין ויכול לטעון נאנסו ובכה"ג אינו גובה ממשועבדים מ"מ הרי השטר עלול לגבות בו ממשועבדים במקום שיש רואין ופשיטא ששטר כזה מקפיד עליו דהא זילי נכסיה מחמתי' ובודאי לא הי' מניחו ולכן החזרתי בזה אינה טענה בפ"ע כ"א במגו דנאנסו לכך א"נ החזרתי כ"א בשבועה וממקום שבא בחדושי הגרשוני להקשות על הש"ך אדרבה עפ"י יעמדו דברי הש"ך על מכונם:
ואחרי הודיע כל זאת קמה קושיתי בהא דמוקי דאפקיד בשטר דהא הוי"ל שיעבוד קרקעות ואף דהשתא איירינן שהוא טוען נאנסו והוא במקום שאין רואין מ"מ גוף השטר הוא נעשה ע"ד שיעבוד נכסיו שאם יהי' במקום רואין יגבה מלקוחות ובכה"ג שפיר הוי ש"ק דתרי גווני איכא ש"ק חדא היכי דעיקר הענין לא נעשה ע"ד טריפות לקוחות כגון במלוה ע"פ אע"ג דשד"א ואידך במלוה בשטר או שאבד שאף שעיקרו נעשה ע"ד טריפות לקוחות מ"מ השתא מיהא אין השטר לפנינו ולא טרף וההכחשה שנופלת ביניהם שאנו משביעין הלוה עליו אינה ענין לשטר וכל ששלילת הטענה שאנו משביעין אותו אינה מחייבות טריפות לקוחות לאו ש"ק מקרי. ומעתה בשטר פקדון אי בתר מעיקרא אזלת הרי עיקר הענין נעשה ע"ד שיהיה בו טריפת לקוחות ולא מצי טריף לקוחות בשטר זה מ"מ הך טענה דנאנסו שאנו מחייבין אותו שבועה שלילות טענה זו הוא ש"ק ממש שהרי אם היה במקום רואין או שהלוקח הי' מודה שיודע שלא נאנסו הי' גוב' ממשעבדי שהרי השטר לפנינו וע"י טענת נאנסו הוא נפטר אם אנו מחייבין אותו שבועה ע"ז הוי שבועה על כפירות ש"ק. וכתבתי זה בכדי לטייל עמו אריכות וקצרות אבל כוונתי הפשוטה כמש"ל דלהש"ך ע"כ להך אוקומתא היא גובה ממשעבדי מאיזה טעם שיהיה וכן כתבתי בביאור בתשובתי שרמזתי עליה וע"ז כתבתי שבקצה"ח הרגיש בזה כו' ומ"ש שבקצה"ח כיון יפה שכ"כ לדעת ריב"א כו' הנה קיצר במקום שהיה לו להאריך חדא די"ל דהריב"א סובר דמיירי באין לו קרקע כו' וכמ"ש ג"כ כ"ת ועוד י"ל דס"ל דטענינן נאנסו ואפילו תימא דמסתמא קאי בשיטת התוס' דלא טענינן נאנסו מ"מ י"ל דווקא ליתמי לא טענינן נאנסו כיון דלא שכיח אי איתא דאתרמי הוי פקיד והי' מברר דבריו לטובת היתומים אבל לטובת הלקוחות לא חש וכמבואר סימן ע"ח לענין תוך זמנו ואף להרמב"ם שם דאף לטרוף מלקוחות א"צ שבועה בתוך זמנו היינו משום דתוך זמנו חזקה אלימתא הוא משא"כ כאן אף דנאנסו לא שכיח מ"מ מיעוט המצוי הוא וטוענין ללקוחות (ולקמן אבאר שיש מקום לומר להיפוך דאף למ"ד טוענין ליתמי אפשר דללקוחות לא טענינן) ומה שכתבת דהרמב"ם פוסק בהדיא דטענינן ליתמי וללקוחות נאנסו משגה הוא בידך שלא נמצא כן בהרמב"ם ואפשר שהטעך ט"ס שבש"ך סי' ק"ח ס"ק ח' שכתב שם מ"מ הרי התוספ' כו' מסכימים לדעת הרמב"ם ובאמת הוא ט"ס וצ"ל הרמב"ן אבל הרמב"ם י"ל דס"ל כהתוס' דלא טענינן נאנסו, וא"ל דמסתמא הרמב"ם אזיל בשיטות הרי"ף רבו בב"מ פרק המקבל וכן משמע בכ"מ פ"ז מהל' שלוחין הנה במהרי"ט סימן ע"ב כתב גם דעת הרי"ף שאין טוענין נאנסו ע"ש ואפי' לפי פירוש הרמב"ן ברי"ף א"ש לפמ"ש במהרי"ט דס"ל נאנסו שכיחא בעיסקא אבל זה שאינו רק תוך העיר ל"ש ולא טענינן ע"ש:
ואמנם לפי מ"ש בלא"ה א"ש שהרי מבואר בכללי מגו דמגו דל"ש לא אמרינן רק דאפ"ה טענינן החזרתי במגו דנאנסו משום דס"ל נאנסו שכיח ולכן גם נאנסו גופא טענינן ליתמי וכמ"ש הש"ך שם אליבא דהרמב"ן ולפי"ז י"ל דמ"ד דס"ל דא"נ החזרתי במגו דנאנסו היינו משום דס"ל נאנסו ל"ש והחזרתי בפ"ע לאו טענה היא דא"ל שסמך שיטעון נאנסו דלמה יעשה זאת שיסמוך על טענה דל"ש והלכך א"ל שטרך בידי מאי בעי ולהך מ"ד כ"ע מודו דלא טענינן ליתמי נאנסו וכיון דהא דמשני דאפקיד בשטר אזלא כמ"ד דא"נ החזרתי במגו דנאנסו כשיטת רשב"ם וכמש"ל דע"כ צ"ל כן להש"ך ממילא דאין טוענין ללקוחות נאנסו ולכן שפיר טרף ממשעבדי ולא הוי החזרתי טענה בפ"ע ולכן א"נ נאנסו במגו דהחזרתי וממילא דהו"ל ש"ק וגם בלא"ה א"ש דהא למ"ד טוענין נאנסו צריך ליישב קושית התוספות בב"ב כמ"ש הרמב"ן במלחמות וכמ"ש הש"ך סימן ק"ח והיינו לומר דמ"ד גובה כולו ס"ל דלא טענינן נאנסו משום שלא בא אביהם לב"ד ע"ש וא"כ כיון דקיימינן להך מ"ד ודאי לא טענינן החזרתי או נאנסו ללקוחות כמו ליתמי וגובה גם מלקוחות והוי ש"ק והנה התוספ' בב"ב דף ע' כתבו הא דיורשים פטורים בטענת החזרתי במגו דנאנסו ולא אמרינן דהו"ל מתשאיל"מ משום דביורשים לא אמרינן מתוך דדרשינן שבועות ד' כו' ולכאורה צריך להבין הא דלא קשיא להו בהא דקיי"ל דמלוה ע"פ אינו גובה מהיורשים אף בעדים דטענינן שמא פרע אביהן ונימא דהו"ל א"י אם פרעתי דבכה"ג אביהן חייב ואף קי"ל דא"ג מלקוחות אף שהלוה מודה שלא פרע דחיישינן לקנוניא ולכאורה טעמא בעי כיון דעכ"פ שיעבוד נכסים ודאי והפרעון ספק. וראיתי בקצה"ח סימן ל"ט ס"ק ה' שהקשה דלמה בערב גובין ממנו כשהלוה מודה שלא פרע ולא חיישינן לקנוניא ומ"ש מערב וכתב לתרץ דבערב טעמא כיון שהוא עצמו נתחייב ומסופק בפרעון הוי א"י אם פרעתיך אבל ביורש ולוקח שהם לא נתחייבו מחמת עצמן והנכסים הוא שנשתעבדו טענינן להו טענות המוריש והמוכר והוי כמו טענות ברי וכדחזינן לענין משאיל"מ ואפי' מודה, דחיישינן לקנוניא ע"ש. ולא נהירא לענ"ד דהא נכסוהו דבר אינש אינון ערבין ביה והנכסים נשתעבדו ודאי והפרעון המוציאם מידי שיעבוד הוא ספק ואם היה קיים אפשר שהי' מודה שלא פרע ומכ"ש בלקוחות שמודה לפנינו ועוד דלדבריו גבי ערב נימא דאפי' מת הלוה או אינו בפנינו נמי גובה מערב דה"ל א"י אם פרעתי וז"א כמבואר סימן קכ"ט סעיף י"ב ע"ש. אך נראה דהיינו טעמא דבערב גובה מהלוה ולא חיישינן לקנוניא שהערב ע"ד כן מתחלה נכנס לשיעבוד זה נגד המלוה שכשיגיע הפרעון ויתחייב הלוה ולא תשיג ידו לשלם ישלם הוא עבורו וכיון שעתה הלוה מודה ומתחייב בדין לשלם הרי הערב מחויב לשלם עבורו משא"כ היכא שמת הלוה או שאינו בפנינו שאנו מסופקים שמא לא נתחייב הלוה גם הערב פטור ואף דהספק שאנו מסופקים בלוה הוא ספק פרעון מ"מ טענינן כמו שטוענין ליתמי ולקוחות אלא דהיא גופא טעמא בעי למה טוענין ליתומים ולערב ול"א דהוי כא"י אם פרעתיך והא דבחמשין ידענא ביורשים פטורי י"ל שהתורה לא הטיל' חיוב שבועה על היורשים שא"א להם לשבע אבל מ"מ מנין לנו לומר שמה שאנו טוענין בעדם כטענת ברי הוא והא עיקר טעמא דא"י אם פרעתיך משום דהלוואה ודאי והפרעון ספק ואין לך פרעון ספק יותר מזה:. ומצאתי בתומים סימן ע"ה ס"ק כ"ב שרוצה להוכיח מזה דא"י אם פרעתיך בלא הו"ל למידע פטור ומדייק כן מל' בעה"ת שער ל"ח שכתב כן להדיא דאע"ג דא"י אם פרעתיך חייב ה"מ בלוה גופא דהו"ל למידק ולידע כו' ע"ש וכ"כ בטור סימן ע"ה והסמ"ע ס"ק מ"א והש"ך כתב שבסימן ע"ב כתב טעם אחר לחלק בינו ליורשים. והנה בסימן ע"ב כתב הטעם משום דלאו בע"ד דידהו הוא אלא דאבוהון ודילמא אי הוי אבוהון קיים הוי טוען וכו' ע"ש וטעם זה אינו עולה יפה כ"א לענין נ' ידענא דאפשר שהיה אבוהון טוען שלא לוה ולא נשתעבדו הנכסים כלל אבל היכא שההלוואה ידוע בעדים וספק בפרעון אין טעם זה מספיק שהרי הנכסים אלו שהם רוצין לירש המה בע"ד דידיה ונשתעבדו לו בבירור. והחילוק השני שכתב הש"ך שהיכי שהתובע עצמו יודע שהנתבע א"י א"כ אינו רוצה להשביעו כו' ג"כ לא כתב הש"ך רק לתרץ הך דפרק הפרה אבל לא הך דחמשין ידענא לפי שבסימן ע"ה כתב שמדברי רש"י והפוסקים משמע כהר"ן דאפי' טענו ברי שהוא יודע לפי שהיה שם בשעה שהודה אביו כו' ע"ש ומשמע להדיא דה"ה אם התובע אומר בפניך הודה לי אביך סמוך למיתתו וזה אומר אף שהלוואה אמת ע"פ עדים מ"מ א"י אם פרעך מ"ה פטור וכן בכל דוכתי שטוענין ליורש וללוקח לא איכפת לן בטענת ברי שטוען התובע שהלוקח והיורש יודעים שהאמת אתו וטעמא דחמשין ידענא כתב הר"ן דאע"פ שהוא תובעם אביכם הודה וכו' והוא משיב נ' אני זוכר כו' פטורים דלא הו"ל למירמי אנפשייהו כולי האי ולפמ"ש האו"ת דעת כמה פוסקים דלענין א"י אם פרעתיך לא איכפת לן במאי דלא הו"ל למידע וא"כ הא דטענינן ליורש שמא סימן אביהם טוע' ברי שפרע טעמא בעי:
ועיין בקצה"ח סי' ע"ה ס"ק ט"ז שהביא דברי מהראנ"ח שהוכיח מזה דה"ה בדידיה כו' וטעמא דיורשים פטורי משום דנאנסו משום וה"ל כמו ברי עכ"ל ולא ידעתי מה כח ב"ד יפה הרי הם טוענין שמא ולא כדי ומכ"ש גבי לקוחות והלוה מודה שהב"ד טוענין שמא הלוה יש לו קנוניא ומפקיעים בזה חוב ודאי של המלוה בטענת ספק פרעון:
ואפשר לומר דכיון דכשמת אבוהון נפלו נכסי קמי יתמי והם בחזקת היתומים בודאי ואף שהבע"ח היה לו שיעבודי' על נכסים אבל בודאי מ"מ כשבא לגבות מהם אינו אלא מחמת שיעבוד של אביהם ואפשר שלא היה גובה ממנו שהי' טוען ברי שפרע וא"א להוציא בשיעבוד זה הנכסים מחזקת יתומים משא"כ בדידי' גופא שנתחייב בודאי והפטור ספק אין ספק מוציא מידי ודאי חיוב. וזה דעת הש"ך כמ"ש כיון דלאו בע"ד דידהו הוא אלא דאבוהן:
ועיינתי בדברי בעה"ת שער ל"ח וראיתי שכתב וז"ל ואף ע"ג דאמרינן שאם הלוה אומר א"י אם פרעתיך חייב שאין ספק מוציא מידי ודאי ה"מ בלוה גופא כו' אבל יורש כיון שאנו טוענין לו דילמא אי הוי אביהם קיים וכו' שהיורש לא פשע כשא"י מהפרעון הלכך נעמוד ההלוואה בחזקת פרעון דהא לפרעון קיימא ועביד אינש דפרע לאחר זמנו ובודאי דמי דפרוע היה ואף ע"פ שיש חילק בסברתינו כך נ"ל עכ"ל. ומבואר מדבריו שרוצה להסביר הענין דשמא זו שאנו טוענין בעד היורש דומה לברי דהלווא' לפרעון עומד ובחזקת דפרעי' בזמנו. ועפי"ז י"ל דה"ט דהפוסקים דלא טוענין ליתמי נאנסו דגם מה דטענינן נאנסו הוי כא"י אם החזרתי וכמ"ש הש"ך סימן רצ"א בשם תה"ד אפי' למ"ד דנכסים משתעבדי משעת אונסין ומכ"ש להרמב"ם דס"ל דנכסי משתעבד משעת משיכה ולא מבעיא היכי שהמפקיר טוען ברי שלא נאנס נאנס אלא אפי' המפקיד טוען שמא י"ל דחייב דאע"ג דבמלוה ע"פ וטענו שניהם ספק פטור כמ"ש הש"ך סימן ע"ה ס"ק ס"ה מ"מ במלוה בשטר חייב וא"כ ה"ה בפקדון בשטר לענין טענות נאנסו:
אמנם באמת לכאורה אין טעם לחלק בין שטר למלוה ע"פ כיון דשניהם מודים בהלוואה רק שטענות שניהם ספק בחזקה וע"כ לומר דה"ט דבשטר מחמת חזקה דשטרי' בידי' מאי בעי מסתברא שלא פרעו דמה"ט יש מי שסובר דבשטר אפי' הלוה טוען ברי ומלוה שמא לא מהני לבטולי שטרא כמבואר בבעה"ת שער נ"ג ולפ"ז דוקא בשטר הלוואה אבל בשטר פקדון לענין טענות נאנסו דלא שייך שטרך בידי מאי בעי שוב הוי כטענו שניהם ספק במלוה ע"פ דפטור אבל צ"ע בזה דבאמת בהך דינא דבעה"ת שכתבו הטור בסימן נ"ט דבמלוה אומר שמא ולוה ברי בעל השטר מבואר שם הטעם משום דברי ושמא היכא דמסייע ליה חזקת ממון ודאי ברי עדיף ע"ש באו"ת וקצה"ח. ובאמת מהא דקיי"ל בעלמא היכא דחזקה מסייע לברי ברי עדיף אין משם ראיה לכאן דאיכא סברא טובה דשטרא בידיה מאי בעי דמסייע לשמא של הלוה. וה"ט דמ"ד דס"ל דהשטר בחזקתו ועכ"פ לא ה"ל למיפסק שהמלוה מחויב להחזיר השטר ודי בזה דנימא איתרע שטרא וע"כ לומר דבעה"ת והטור ס"ל דודאי הך סברא דהשטר בחזקתו משום דשטרא דידיה מאי בעי הוא סברא דחוי' וכמ"ש בבעה"ת שם דדוקא ביורשים סגי להו בשבועה שלא פקדנו אבל כשהוא חי וא"י פושע הוא דהו"ל למידק כו' וא"כ הדרינן למאי דקי"ל ברי וחזקה דממונא מהני ולפי"ז י"ל דגם בשניהם אומרים שמא כיון דעכ"פ מחמת שמא דמלו' אדחי ליה הך סברא דשטרא בידי מאי בעי כיון דפשע ולא דק אף שהלוה טוען ג"כ שמא אין לנו להעמיד השטר בחזקתו ועכ"פ אית לן למימר דאיתרע שטרא ובטור וש"ע סי' פ"ב גבי אומר השבע לי מחמת טענות שמא א"צ לשבע אפי' המלוה טוען ג"כ שמא צ"ע לענ"ד כיון דחזקת השטר איתרע לה מחמת שמא דמלוה עכ"פ לא הי' לו ליטול בלא שבועה על טענתו שעכ"פ א"י אם נפרע ואי משום מגו ה"ל מגו לאפטורי משבועה ובפרט שבא ליטול:
והנה הטור והש"ע הוציאו כן מדברי בעה"ת ולענ"ד כפי הנוסחא בבעה"ת שלפנינו ליכא למשמע מיני' וז"ל בעה"ת שער כ"א ודוקא דאתי לוה בטענות ברי כו' הא אתי בשמא לא משבעינן ליה כלל גם אם ישוב המלוה א"י אם פרוע הוא אם לאו והלוה טוען ברי שפרעו זה אנו עתידה לפרש דינו בשער צ"ג עכ"ל ומלשון הטור נראה דמפרש מ"ש בעה"ת גם אם הוא ישיב הוא נמשך למעלה לומר דאף בכה"ג אין משביעין אותו רק הוא ענין לעצמו וקאי אבא דאי טעון אשתבע לי צריך לשבע וע"ז בא לומר שיש חילוקים בדבר חילוק אחד דדוקא היכא דהלוה טוען ברי ושוב כתב גם אם ישוב המלוה כו' ר"ל עוד יש חילוק בזה היכא שהמלו' טוען שמא והלוה ברי שיבואר דינו בשער נ"ג ואולי היה לו נוסחא אחרת בבעה"ת אבל כפי הנוסחא שלפנינו מבואר כמ"ש וא"כ דין טוענין שניהם שמא לא נזכר בבעה"ת ואולי לזה כיון מהרשד"ם שהביא הש"ך סימן נ"ט וסימן ע"ה ס"ק ס"ה שהביא מסימן נ"ט והש"ך כתב שכן מבואר בסי' פ"ב ולפי מה שכתבתי אפשר דמהרשד"ם לא ברירא ליה הך סברא דסי' פ"ב כיון שדברי בעה"ת אינם כן רק שמוכיח כן מכללא דההוא דסימן נ"ט דמשמע דוקא דטוען לוה ברי אבל שמא לא. אך לענ"ד אינו מוכרח דאפשר דנקט הכי בעה"ת בשער נ"ג בלוה ברי לאשמעינן דאף בכה"ג איכא מאן דסבר שהשטר בחזקתו ומשניהם שמא לא מיירי ועכ"פ איתרע שטרא אם טוען הלוה אשתבע לי צריך לישבע בכה"ג ודברי בעה"ת בשער כ"א מתפרשים כמ"ש וצ"ע:
ולפי מ"ש א"ש מ"ש בקצה"ח סימן נ"ט ראיה דאין המלוה גובה בטוען שמא מסוגיא דפוגמת דאמרינן דמפרע לא דייק ואם איתא דבשמא גובה לא יהא שטוענת שמא בב"ד ע"ש ולכאורה צ"ע על בעה"ת שלא הביא ראיה זו. ולפי מ"ש א"ש דבאמת אין ראיה כלל מהתם דודאי אי הוה ידעינן דאף אם תרמי אנפשה לא אתיא זכורה לידע שנפרעת רק שעדיין ישאר בפסק אצלה באמת לא היתה צריכה לישבע רק דאנן השתא מספקינין דילמא כיון דמפרע לא דייק לכך כמדומה לה שלא קיבלה כלל והיא לא רמיא אנפשה לזכור היטב ולכך רמו רבנן שבועה עלה כי היכי דתידוק ותרמי אנפשה ואולי עי"ז תזכור בבירור שנפרעת (ובזה נדחה נמי מ"ש במומים סימן ע"ה ס"ק ו' ראיה לדידן דספק פרעון קודם הלוואה דחייב מספק מלוה ישינה ע"ש ולפי מ"ש אין ראיה ע"ש) וכן באומר א"י אם נפרעתי כשטוען השבע לי צריך לישבע ובפוגמות דרגלים לדבר אף בלא טעין השבע לי הר"ן כן. ואמנם אפי' תימא כדברי הטור דא"צ לישבע אף בטוען השבע לי זה דוקא כשגם הלו' טוען שמא אבל אם הלוה טוען ברי אפי' תימא כהך דעה דבעה"ת דמחויב לשלם מ"מ עכ"פ צריך המלוה לישבע כשטוען הלוה אשתבע דשמא ע"י השבועה רמי אנפשיה ומדכיר בבירור שנפרע וא"כ אין ראיה מפוגמות לומר דבטוען המלוה שמא השטר בטל די"ל דשפיר השטר בחזקתו רק צריך שבועה וקצרתי:
ודאתאן עלה בשטר פקדון בטענות נאנסו הנה ממ"ש המשנה למלך פרק י"א מהלכות מכירה דין ט"ז ז"ל כתב הל"ר דא"כ הוי א"י אם פרעתיך דפטור כיון שהמלוה בעצמו א"י בבירור שלא נפרע ועוד דשאני א"י אם פרעתיך דריע טענתיה דהוי ליה למידע כו' ומשמע דאף בשטר הדין כן שהרי הל"ר קאמר אם יברר היתום בראיות כו' וא"כ אפשר שהיה מברר בשטר ואפ"ה קאמר המ"ל דפטור ע"ש והיינו מטעמא דכתיבנא דהתם אין השטר מעלה ומוריד כיון דלא שייך שטרא בידיה מאי בעי ולכן כיון שגם המלוה אינו יודע בברי שלא נפרע פטור וכ"כ בפ"ד מהלכות שאלה ופקדון אהך מילתא גופא ע"ש במ"ש על הרש"ך במ"ש על דברי התה"ד סימן של"ג שכתב וע"ק לי דשאני א"י אם פרעתי דהמלוה טוען ברי משא"כ בזה שגם המפקיד א"י ושם בהגהות המ"ל כתב בשם הבני שמואל דמהרשב"א פרק הזורק משמע דחייב והרב מהר"א נבון אמר לתרץ דעל המלוה רמי טפי למידק אם נפרע מחובו טפי מהלוה ומש"ה דווקא בספק פרעון משא"כ בההוא דהרשב"א ע"ש:
ולענ"ד צ"ע דהא איפכא אמרינן גבי פוגמות דפרע דייק דמפרע לא דייק ואפשר לומר דהתם בשטר דמפרע לא דייק כמה פורע לו כיון שלא יבא לידי היזק שהשטר בידו משא"כ במלוה ע"פ יש לו להמלוה לדקדק היטב ולשים לב כשהוא נפרע וכמה נפרע ולכך ריעי טענתיה לגבי הלוה. ולפי סברא זו בפקדון בטענת נאנסו הו"ל כא"י אם החזרתי דחייב אף דספק גם למפקיר משום דדוקא בהלוואה אמרינן הכי דהו"ל למלוה למידק ועיין בש"מ ב"מ דף ל"ה סוגיא דשוכר פרה והשאילה לאחר שכתב בשם הראב"ד דאם לא היה השוכר שם בשעה שמתה וא"י לישבע משלם דהו"ל כא"י אם פרעתיך (ואמנם מלשון הראב"ד שהביא בקדושין המכונות להריטב"א בב"מ דף נ"ז לכאורה לא משמע כן אלא דוקא היכא דהו"ל למידע אם בפשיעה או באונס ותחלת הלשון הובא בש"מ שם) וכן מלשון הנ"י בשם הרא"ה משמע דאף בכה"ג שהמשאיל טוען שמא אי הוי א"י אם החזרתי חייב. ודברי הש"ך שם צ"ע וארכבה אתרי ריכשי ואין כאן מקומו:
ונחזור לענין שלפנינו אם נימא דטענת נאנסו ליתומים הוה כטענות חזרה ולא כטענת חיוב א"כ י"ל דאף בהלוואה טענינן להו פרוע ולא הוי כא"י אם פרעתיך היינו משום דלפרעון קאי וחזקתו שהוא פרוע וכטענת ברי דמי וכמש"ל מל' בעה"ת משא"כ בפקדון נהי דטענינן להו טענת חזרה היינו גם כן משום דסתם פקדון לחזרה קאי משא"כ טענת נאנסו סתמא לאו למתניס קאי ואם אנו טוענין שמא נאנסו הוי כא"י אם החזרתי שחייב:
שוב ראיתי בבעל המאור פרק המוכר את הבית שכתב ג"כ חילוק זה שסתם פקדון לחזרה עומד כמו שהמלוה עומדת לפרעון אבל נאנסו לא כיון שהיה ביד אביהם במקום המשתמר ומונח במקום המוצנע נהי דאי הוה אבוהן טעין כו' אבל אנן לא טוענין להו ליתמי להוציא הדבר מחזקתו כו' ואע"פ שדבריו סובבי' לומר שטענה רחוקה קצת אין טוענין וכמ"ש בב"ק פרק הגוזל ע"ש במאור וברמב"ן מכל מקום נראה שנתכווין גם כן למה שכתבתי דכיון דפקדון לאו לאונסין קאי אין לטעון עבורם נאנסו ואפשר דאיהו ס"ל ג"כ כדעת הפוסקים דטענות נאנסו הוי כא"י אם נתחייבתי ולכך הוצרך לומר דלא שכיחא או אפי' אם נימא דהוי כא"י אם פרעתיך מ"מ פטור דלא הו"ל למידע. אבל לפי מ"ש דעת הפוסקים דחייב בכה"ג א"כ אצ"ל נאנס ולא שכיח דאפי' תימא שכיח לאו להכי קאי והוי כטענינן א"י אם החזרתי וחייב ולפי"ז י"ל דלקוחות גרועי מיתמי דאף דטענינן להו החזיר שהיה המוכר נאמן במגו דנאנסו מ"מ נאנסו גופא ליתמי טענינן דשמא היה הענין ברור לאביהם שהחוב מחמתו משא"כ בלקוחות אם המוכר קמן ואומר שלא החזיר או פשע אין כאן פטור רק מצד חשש קנוניא וזה הוי כא"י אם פרעתיך ואף דבהלוואה לא מהני הודאו' הלוה לטרוף מלקוחות משום קנוניא היינו משום שעומד לפרעון הוי כודאי ומוקמינן נכסים בחזקתם אבל לא לענין נאנסו (ועיין ש"ך סימן רצ"ו דמשמע דזימנין דטפי מסתבר לטעון ליתמי מללקוחות) ועיין בש"מ ב"מ דף צ"ז שכתב בשם הריטב"א דאף למ"ד דבשומר משתעבד משעת משיכה מ"מ היינו דכשנגנב' חל השיעבוד למפרע ונ"מ למי שמכר נכסיו בנתיים כו' מבואר דס"ל דשטר פקדון גבי ממשעבדי ואפשר דמיירי דמקבל בשטר כל אחריות אונסין או בגווני דכתיבנא לעיל במקום רואין וליכא טענות אונס ועיין בקצה"ח שהביא דברי הריטב"א ליישב דברי הנ"י בשם הרא"ה ובמקום אחר כתבתי בזה:
ומ"ש על מ"ש דמיירי הא דאמרינן דאפקיד בשטר בכת"י בנאמנות דמדקאמר הש"ס מכלל דתרווייהו כו' מוכח שהוא משום דאליבא מילי דשטרא דמצד נאמנות גם בעדים א"נ כו' הנה אם באנו לדקדק בזה בלעדי זה תקשי מי הכריחו לנוד מאוקומתא דאפקיד בעדים ובנאמנות או באמר אל תחזיר לי אלא בעדים אך לפי מ"ש א"ש דכבר כתבתי דהא דמוקי דאפקיד בשט' היינו כמ"ד דא"נ החזרתי במיגו דנאנסו דאל"כ אית לן למימר דאף דאפקיד בשטר נאמן החזרתי ושוב ליכא שד"א בנאנסו ולפי"ז היינו דווקא היכא דאפקיד בשטר דאז אפילו מיגו לא מהני אבל באפקיד בעדים אף שאמר אל תחזיר לי אלא בעדים נאמן לומר שהחזירו שלא בעדים במיגו דנאנסו וכמ"ש הרא"ש בסוגיא דאומן בב"ב ואף דהרא"ש כתב שם דנשבע שד"א כמו אי הוי טען נאנסו היינו כעין דאורייתא כמ"ש הש"ך סימן רצ"ו ואפילו תימא דהרא"ש ס"ל שד"א ממש היינו משום דס"ל דהך דשבועות א"ש אף לר"ח ומשום דעכ"פ שד"א בעי אף לר"ח משא"כ לפי מ"ש בשיטת הרשב"ם דס"ל דשבועות מיגו לאו שד"א הוא וכמ"ש הבעל המאור וא"כ בעדים וא"ל אל תחזיר אלא בעדים אין כאן שד"א וא"כ גם בנאנסו לא משכחת שד"א דהו"ל מיגו דהחזרתי וגם לפי מ"ש הרא"ש בסוגיא דאומן אם אמר החזרתי בפני פלוני ופלוני נאמן אף בלא שבועה וא"כ היה נאמן לומר נאנסו במיגו דהחזרתי בפני פלוני ופלוני והלכו למדה"י ואף דהרא"ש כתב דאין זה מיגו דהרוצה לשקר ירחיק עדותו היינו לענין טענות פרעתיך בינו לבינו אבל לענין טענת נאנסו הרי ג"כ מרחיק עדיו וגם נאנסו לא שכיח ושפיר הוי אמרינן מיגו דהחזרתי בעדים וא"כ אי בעינן לאוקמי בעדים ע"כ בנאמנות דבכה"ג לא מהימן אף במיגו דנאנסו וכמ"ש הרשב"א בתשובה שהביאה הב"י דנאמנות הוי כעדים שלא החזיר והוי מיגו במקום עדים ולא הוי מצי לאוקמי הכי דהא בדאורייתא קיימינן וא"כ למ"ד שד"א הוי ליה כפירות ש"ק דהא ד"ת מלוה ע"פ בעדים גובה מלקוחות והיינו היכי שודאי לוה ולא היה נאמן על הפרעון שאז נכנסו הלקוחות בשיעבודו ואף לדעת האומרים דאין נאמנות מועיל לגבי לקוחות היינו לענין לפוטרו משבועת המשנה בבא ליפרע מלקוחות אבל לדינא דאורייתא ודאי גבי וא"כ הו"ל ש"ק משא"כ בכת"י בנאמנות א"ש דבכת"י ודאי לא טרף ממשועבדים אף מדאורייתא ומלבד זה אמינא לדון בדבר חדש והוא דמבואר בש"ע ובטור דעת הרמ"ה דנאמנות לא מהני כ"א בשעת הלוואה או בקנין ויש להסתפק בנאמנות בפקדון מה דינו ומה שהביאני לידי ספק זה הוא משום דהפוסקים כתבו סתמא דשעת הלוואה א"צ קנין ולמדו כן מדברי רש"י בשבועות ולכאורה משמע דטעמא כמ"ש הנ"י והמרדכי הביאם הש"ך דבשעת משיכת המעות גמר ומשעבד נפשי' ודמי לקנין וכ"כ הר"ן בחדושיו לסנהדרין פרק ז"ב דכיון דבשעת הלוואה אתני בהדיה כשהודה המלוה משתעבד דומיא דערב בשעת מתן מעות אף דלא קני מיניה:
ועוד י"ל טעם אחר דשעת הלוואה לא צריך קנין לנאמנות בההוא הנאה דקא מהימן ליה שמלוה לו מעותיו גמר ומשעבד נפשיה וכמו דאמרינן גבי מתנ' שומר חנם להיות כשואל וטעם זה מבואר בבעה"ת שער כ"ו (ואם אמנם הש"ך כתב דלדעת בעה"ת אף שלא בשעת הלוואה א"צ קנין והיינו מטעם שכתב שם דהוי כמו התראה כו' צ"ל דס"ל שגם אחר הלוואה שייכא הך סברא דקא מהימן ליה כיון שאינו תובע מעותיו וכמ"ש בג"ת שם וע"ש בג"ת דמשמע מהמרדכי דגם הך דמתנה אדם כו' היינו בשעה שמושך החפץ לשמור) וס"ל להרמ"ה דדווקא בשעת הלוואה שייך לומר דקא מהימן ליה ולכן משעבד נפשיה אבל אחר הלוואה לא משתעבדי ונ"מ בין הני טעמי דאם נימא דטעמא דבשעת משיכת המעות משתעבד נפשיה י"ל דהיינו דווקא בהלוואה שהשעבוד מתחיל מיד במשיכות המעות ואז משתעבד ג"כ על הנאמנות וא"צ קנין משא"כ בפקדון דבשעת משיכה אין כאן שיעבוד כלל רק משעת אונסין ואפי' למ"ד משעת משיכה כתב הריטב"א דהיינו לומר דכשנאנסה משתעבד למפרע משעת משיכה אבל בשעת משיכה גופא אין כאן שיעבוד דהא הפקדון היא בעין וברשותא דמריה קאי וא"כ לענין טענת החזרתי אין כאן מקום שיעבוד למפרע כלל. וא"כ כיון דשיעבוד נכסים אין כאן רק שזה קיבל עליו לשמור ומה שנותן לזה נאמנות שלא יהיה נאמן לומר שהחזירו אינו רק דברים בעלמא ולא משתעבד משא"כ אם נאמר טעמא בההוא הנאה דקא מהימן ליה הך טעמא שייך בפקדון ג"כ כמו ההוא דמתנה ש"ח כו':
אמנם י"ל דאף להך טעמא דאמ' התם מתנה ש"ח כו' כמ"ש התוס' בב"מ דף נ"ח גבי ההוא דשוכר לשמור את הזרעים דהיכי שהיה פטור בלא שבועה לא משעבד נפשיה בלא קנין ולפי זה בטענות חזרה בפקדון שהיה פטור בלא שבועה לא משעבד נפשיה וכן לאידך תירוצא שכתבו התוס' שם משום דכיון שמתחייב כשואל סבורים העולם שהשאיל לו או לפי מ"ש הש"ך הטעם דהוי כאלו אמר הריני שואל כו' ע"ש בסי' ס"ו א"כ לענין נאמנות לא שייך זה ועיין בג"ת שם:
ועוד נראה דלענין נאמנות שלא החזיר לא שייכא הך סברא בההוא הנאה כו' דלכאורה גם במתנה ש"ח כו' קשה מאי קאמר בההוא הנאה דנפיק עליה קלא דגברא מהימנא הוא דמאי מהימן ליה שהרי בפירוש מתנה עמו שאף אם יטעון אונס יהיה מחוייב לשלם ודוחק לומר משום דאיכא דשמע בהא שהפקיד אצלו ולא שמע בהא שהתנה להיות כשואל דמה"ת לומר כן דמאן דידע מפקדון ידע נמי מתנאי. וא"ל דמהימן ליה במתה מחמת מלאכה ז"א דהא בר"פ המפקיד אמרינן דלא מקני לי' כפילא דבמאי הי"ל למיפטר נפשי' במתה מחמת מלאכה לא שכיח וא"כ גם לענין זה אין לתלות הנאמנות בזה שיהי' יכול לפטור עצמו במתה מחמת מלאכה. אך י"ל דשפיר מהימן לי' דאף דאפקיד לי' בעדים הרי יכול לטעון החזרתי ולמ"ד צריך להחזיר בעדים י"ל דמיירי דאפקיד שלא בעדים. ובהכי א"ש מה הקשו התוס' בב"מ בהא דהשוכר את הפועל כו' דלמה לי' קנו מידו ת"ל בההוא הנאה דקא מהימן ליה כו' ולפמ"ש א"ש דהתם שהב"ד שוכרים אותו ומתנין עמו שאם יקלקל שמירתו ישלם מאי גברא מהימנא הוא לפיכך בעינן קני מידו דווקא:
והשתא דאתינא להכי י"ל דדוקא בכה"ג דמהימן החזרתי או להד"ם משא"כ היכא דאפקיד לי' בעדים ומתנה עמו שלא יהי' נאמן לומר החזרתי ואף שהי' יכול לטעון נאנסו מ"מ עכ"פ שבועה בעי ואיך נאמר דמשעבד נפשי' בשביל דנפיק עליו קלא דאינש מהימנא היא כיון דהא קמן שאדרבה מתנה עמו שיהא הוא נאמן נגדו מה שאין דרך המפקידי' בעדים להתנות כך אלמא דלא מהימן לי' ואף דמהימן לי' בשבועה כשיטעון נאנסו אין זה נאמנות שישתעבד נפשו בשביל כך:
ולכאורה י"ל דגם בכה"ג שפיר מקרי מהימן לי' דהא אמרינן בגיטין באפטרופוס שמינהו ב"ד קי"ל כאב' שאול דאמר ישבע דכיון דנפיק עלי' קלא דאינש מהימנא הוא משום שבועה לא אתי לאמנועי אלמא דסוף יצטרך לשבע מ"מ נפיק קלא וכו' ועיין בב"ח סי' ר"ץ דיש לחלק דהתם בשעת שממנים אותו ב"ד אינו ידוע לכל שיצטרך לשבע ואין העולם דנין אותו ע"ש סופו רק מוציאין קול שהוא איש נאמן וגם עיקר הוא שסומכין עליו הב"ד להאכיל היתומים וכמה ענינים הנעשים ע"י אפטרופוס וכדאמרינן התם דסמיך ב"ד עליו משא"כ כאן ואדרבא מוכח מאפטרופוס שמינהו אבי יתומים דאמרינן אתי לאמנועי ולא אמרינן דנפק קלא דגברא מהימנא שהרי זה ממנה אותו אלמא דווקא מינוהו ב"ד שאין ממנין אלא לאחר בדיקה ושבח גדול הוא לו וחילוק זה מבואר בתשובות הרשב"א הביאו הב"י בסי' ע"ב ועיין ש"ך שם ס"ק י"ב ועיין בב"מ דף צ"ו בהג"א שם דמסתפק להו לענין שוכר ומשכיר אי שייך הך מלתא דנפיק קלא כו' ומסתברא לענ"ד דלענין נאמנות למפקיד לא שייך דמשתעבד בשביל דמהימן לי' נאנסו בשבועה ואפי' תימא דאף בכה"ג משתעבד מ"מ בשואל שהוא חייב באונסין וא"כ לא מהימן לי' כלל רק לענין מתה מ"מ וכבר כתבתי דזה לא מקרי נאמנות וכדאמרינן דלא מיקני לי' כפילא מחמת זה:
ולפמ"ש יש לפרש לשון הטור סי' ע"א שכתב וגם במלוה בשטר שייך נאמנות כו' וכתב הב"י דסד"א כיון שיש בידו שטר מה צורך לנאמנות לכך אמר דשייך נאמנות כו' ולפמ"ש י"ל דסד"א דדוקא בע"פ דהא הימני' שאע"פ שיש כאן עדות מ"מ אולי ימותו או ילכו למדה"י אבל בשטר הא לא הימני' כלל וא"כ במאי משתעבד קמ"ל דשפיר משתעבד בשטר דכתיבה כמו קנו מידו הוא עיין באו"ת ועוד י"ל דלכאורה קשה על טעמא דבעה"ת שכתב בנאמנות בהלוואה טעמא משום דקא מהימן לי' וצ"ע במאי מהימן לי' דהא הלוואה בעדים מחויב בכל אופן לשלם רק שיהא נאמן לומר פרעתי ועכשיו דהימני' למלוה נמצא שלא האמין ללוה כלום ובמאי משתעבד ודוחק לומר כמ"ש דהימני' כי אולי ימותו העדים וכו' אך י"ל דהימני' במאי שמלוה לו שהרי יכול להבריח נכסיו ולמכרם ולא ימצא המלוה מקום לגבות ולפ"ז סד"א דבשטר שהוא מוציא מיד הלקוחות נמצא היכי שהי' ללוה קרקעות בשעת הלוואה לא הימני' כלל שהרי אינו יכול להבריח קמ"ל דאפ"ה שפיר משתעבד בשטר על הנאמנות שלא יצטרך לישבע אף כשטוען השבע לי ולפ"ז גם בפקדון בעדים ומתנה עמו על נאמנות שפיר י"ל דמשתעבד דהא מהימן לי' שלא ישלח בו יד ויכפור בפקדון ויבריח נכסיו שלא ימצא ממה לגבות וא"ל דווקא במלוה בשטר שעשה לו טובה אמרינן בההיא הנאה דקא מהימן לי' דהא במתנה ש"ח כו' אמרינן הכי גם לענין פקדון וכיוצא בזה איתא בב"ב דף קע"ג לענין ערב אמר רב אשי בההוא הנאה דקא מהימן לי' גמר ומשעבד נפשיה והתם נמי אין פירושו שנאמן לו שלא יכפור בו אלא ר"ל שעל אמונתו הוא מלוה לו ובטוח בו שישלם לו ולא יבריח נכסיו ממנו ולכן משעבד נפשיה וא"כ גם גבי פקדון י"ל כן אך כבר כתבתי דלפי מ"ש התוס' בב"מ דף נ"ו לא שייכא הך מילתא כ"א לענין מתנה ש"ח להיות כשואל וא"כ לענין פקדון לא מהני נאמנות אף בשעת פקדון כ"א ע"י קנין:
ואחרי הודיע כל זאת חזרנו למ"ש דלא הוי מצי לאוקמי בשבועות שומרים דאפקיד בעדים ובנאמנות דבאמת לא משתעבד כ"א בקנין דוקא וכי איכא קנין בנאמנות גובה ממשעבדי ושוב ה"ל כפירת שיעבוד קרקעות וא"ל שאין עדים על הקנין א"כ שוב נאמן החזרתי במגו שהי' יכול לכפור גוף הנאמנות כמבואר בסמ"ע ובש"ך סי' ע"א וממ"נ איכא עדי' באופן שאינו יכול לומר החזרתי א"כ גובה ממשעבדי מחמת הקנין ואי מיירי בדליכא עידי הקנין בפנינו דשפיר גבי ממשעבדי א"כ שוב יוכל לטעון פרעתי משא"כ לפי מ"ש דמיירי בכת"י בנאמנות א"ש דבכת"י א"צ קנין על הנאמנות ובכת"י לא גבי ממשעבדי ואין כאן ש"ק. ואף לפי מה שנראה מדברי הש"ך דגם בכת"י צריך קנין מ"מ שפיר י"ל דמיירי שהי' כתוב בכת"י שנעשה בקנין ומ"מ אין כאן גבי' ממשעבדי ועיין ש"ך מה שמחלק בין נאמנות סתם לנאמנות כב"ת דבנאמנות סתם א"צ קנין מ"מ לחד תירוצא דסמ"ע לא מהני סתם נאמנות אף במקום מגו דנאנסו ועיין באו"ת וא"כ אף בעדי' ונאמנות סתם לא מצי לאוקמי דא"כ שוב נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו וכנ"ל ולקצר אני צריך:
אך בעיקר הקושיא שהקשינו דהא הוי כפירות ש"ק נראה דלק"מ כיון דבפקדון איירי דכל דאיתא הדר בעינא ואין כאן שעבוד כלל ועיקר שד"א היא שבועה שאינו ברשותו אלא שע"י גלגול משבעינן אותו שלא שלח בה יד ולא פשעי. ולפ"ז כשזה תובע פקדונו וזה טוען נאנסו ואנו מחייבין אותו שבועה שאינו ברשותו דחשדינן לי' שהפקדון בעינו אין כאן שבועה על ש"ק כלל שאין השבועה רק על חפץ הפקדון עצמו וכיון שנתחייב שבוע' ע"ז שגוף הפקדון אינו ברשותו שפיר משביעינן אותו שלא שלח בה יד ולא פשע אף דבזה יש ש"ק הא קי"ל נכסי' שאין להם אחריות זוקקין ונשבעין על ש"ק ע"י גלגול ונכון לענ"ד:
ובמה שכתבתי על דברי הפ"י בסוכה דף למ"ד שהבין מתוספות דשינוי החוזר אינו מתקה"ש וז"א וע"ז כתב כ"ת ולענ"ד דברי הפ"י מוכרחים כו' דלדברי אביי ב"ב דף צ"ג לאו משום תקה"ש בעי לאוקמי הסוגיא אף לאביי והתוס' בב"ק ד"ה וליקני בשה"ש שכתבו דשינוי החוזר קני משום תקה"ש אזיל אליבא דרב כו' עכ"ד בקצרה. הנה אף כי התשובה בזה אך למותר כי אנכי תרגלתי אפרים שלא לכנוס בפרצה דחוקה במקום שרבים בוקעים בו בפתח רחב כפתחו של אולם:
אך באמת אפי' ע"צ הדוחק אינו מתקיים דבאמת כל היכי דאתמר לענין גזילה דקני מדרבנן ודאי משום תקנות השבים אתינן עלה דאל"כ למה תקנו רבנן קנין לגזלן ויהא חוטא נשכר ועיין בגיטין דף נ"ה. ועיין בכפות תמרים בד"ה ומה שנקצץ שם על התוס' ד"ה וליקנינהו מבואר בדבריו להדיא שמפרש דברי התוס' כמ"ש דלכך לא קני שינוי החוזר מדרבנן משוה דנקל להתיר אגדו וכן מבואר בשער המלך הלכות גזילה שהביא כן בדברי התוס' דלמסקנתם בשינוי החוזר דקני מדרבנן מהני לדאורייתא ומ"ש דבין כך דברי המחנה אפרים צ"ע שלא הביא דברי התוס' דסו עיינתי במחנה אפרים ומצאתי שכתב להדיא כמ"ש וז"ל שם כמדומה לי ששמעתי ממורי ז"ל שהי' אומר שגם מדברי התוס' דסוכה ד"ה שינוי החוזר נרא' דס"ל אע"ג דלא קנהו אלא מדרבנן יוצ' י"ח מדאורייתא ואע"ג דבתחלת דבריהם לא הבינו כן מ"מ אח"כ חזרו בהם כמבואר למעיין עכ"ל ושמחתי. ומ"ש דהפ"י מפרש דמ"ש כאן הוא לאביי ואח"כ לר"י ליתא כמ"ש הפ"י עצמו בב"ק ר"פ הגוזל ד"ה וליבון מי הוי שינוי וז"ל ומ"ש התוס' פרק לולב הגזול דשינוי מעשה החוזר קונה מדרבנן אפילו לפני יאוש נרא' דהיינו דווקא לשינוי דאביי דלעיל כו' מבואר דבין אביי לר"י ליכא ולא מידי וגם טעמ' דאביי משום תקה"ש. ומ"ש בשם הפ"מ דמפרש אביי ור"י לא ס"ל דהדדי דלמר מדרבנן ולמר משום תקה"ש דבריו אינה מחוורים לענ"ד כמ"ש דגבי גזלן כל דתיקן רבנן דמיקני משום תקה"ש הוא:
ואמנם אף לדבריו הוי ראיה לסתור שלדבריו קנין דרבנן הוי קנין טפי מתקה"ש ע"ש ואלו למ"ש הפ"י בדברי התו' תקה"ש עדיף טפי שמועיל אף להיות דאורייתא משא"כ סתם קנין דרבנן ואמנם המעיין בדברי התוספ' שכתבו אלא יש לתרץ כו' והכא באגודות לולב בעלמא ליכא תקנות השבים כו' מלשון אלא וגם במה שלא כתבו בפשיטות דשאני תקה"ש משאר תקנתא דרבנן מבואר בפשיטות כמ"ש ואין מקום לומר שמ"ש דהכא לא שייך תקה"ש היינו דלא תיקשי דנימא גם בזה תקה"ש כמו במריש פשיטא דז"א דלא יעלה על לב לעולם לדמות זה לתקה"ש דמריש אף בלא הך דנקל להתיר אגדו דודאי אין תקה"ש דמריש כ"א בבנין גמור ועיין בב"ק דף ק' ובתוס' בד"ה והוא שהניחה ע"פ ארובה פ"ה דלא קבעה בבנין דלא הוי שינוי וכו' ותימא כי קבעה נמי לא קני דשינוי החוזר לברייתו הוא כו' ונראה דס"ל דמאי דכתב רש"י ולא קבעה בבנין היינו ששם ע"פ הארובה לא שקבעה בבנין רק הניחה שם דמתקנת מריש אין כאן קנין דמאי דבנאה ע"פ ארובה אין בזה תקנות מריש דבקל יכול ליטלו משם ודווקא כשבנאו בבירה ומשום פסידא דבירה שויהו רבנן כדליתא כמבואר בהגוזל משא"כ בזה ליכא פסידא שלא נקעקע את הבירה במה שיטול קורה זו מפי ארובה והלכך אין כאן תקנות מריש רק רש"י ס"ל דקביעות בבנין הוי שינוי ותוס' ס"ל דהוי שינוי החוזר:
אך צ"ע על התוספ' שהקשו בפשיטות דהוי שינוי החוזר שהרי נראה מדברי התוס' דסוכה דס"ל שינוי החוזר קונה מדרבנן וכן מבואר בפסקי התוס' שם ונראה שטעמם מדסידר הש"ס הך דר"י בסוף הסוגיא שם דקאמר ד"ת גזילה המשתנית כו' משמע דס"ל דהלכתא כוותיה וא"כ כיון שקונה עכ"פ מדרבנן ודאי חשוב הוצאה מרשות הקדש ומעל ולכן נלענ"ד דהתוספ' ס"ל דלא שייך בזה תקנות מריש ולא תקנות שינוי החוזר כיון שמחמת תקה"ש אתינן עלה לא שייך זה לענין שיפקיעו רבנן מיד ההקדש וגם דלא שייך למימר בזה תקה"ש דבאמת אין זה תקנתם רק קלקלתם וכיון שלא תקנו בזה לא מעל ועיין בשער המלך מה שהביא בזה בשם ד"ז הגאון בת"ח ומ"ש ע"ז מהשואל קורדם וכו' ולפמ"ש לא דמי להתם דתקנת משיכה בשומרים שתקנו חכמים בין איש לרעהו שייכא התם שפיר וכיון שהקורדם של הקדש שפיר מעל וקצרתי וגם י"ל דהא שמואל דקאמר להך מילתא והוא שהניחה ע"פ ארובה ושמואל קאמר בריש הגוזל הלכה כרשב"א דשינוי במקומו עומד ומפרשינן מילתא אליבא דרבא בכחשא דהדר אלמא דס"ל שינוי החוזר אף מדרבנן לא קנה ומקשין התוספ' שפיר אליבא דשמואל אך במעילה וחגיגה הגירסא אמר רב והוא שהניחה כו') ובשיטת רש"י נלפע"ד דלאו מטעם שינוי קונה אתי עלה דהא בשינוי קונה בעינן שיתכוין לקנו' כמ"ש התוספ' דף צ"ה ע"ב ד"ה כשבא דצבע לא קני לפי שאין מתכוין לקנות והכא נמי אין מתכוין לקנות דהא מסורות לגזבר וכסבור שלו הוא וכמ"ש התוספ' שם ד"ה נתנה אך נראה שכוונתו משום דגבי מעילה בעינן או הנאה או שינוי כדאיתא במעילה דף י"ח ומעלה מעל אין מעל אלא שינוי וכן הוא אומר איש כי תשטה כו' וע"ש בתוס' שכתבו דבסוטה ליכא שינוי רשות שהרי אין יוצאה מרשות הבעל בכך מ"מ איכא שינוי קצת ומינה ילפינן למעילה ולכן ס"ל דאם בנאה בתוך ביתו אע"ג דלענין קנין לא קני בשינוי כי האי מ"מ לענין מעילה מקרי שינוי כמו בסוטה דאף שאין יוצאה מרשות הבעל בכך מעל קרי ליה. ולפ"ז י"ל דלרש"י דווקא למעילה קרי ליה שינוי אבל לקנין אף שינוי החוזר לא מקרי ולא דמי לעצים משופים ועשאם כלים דזה שחברו לקרקע לא מהני דתלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש וכדאיתא במעיל' שם משא"כ בנסרים שחברם במסמרים ויתידות שנעשו חבור והוי שינוי דמעיקרא נסר והשתא כלי וגם התוספ' באמת ס"ל הכי:
ומ"ש דהוי שינוי החוזר היינו לפי מה שהבינו בדברי רש"י שסובר דהוי שינוי לקנות ע"ז כתבו דהא עכ"פ הוי שינוי החוזר כו'. אבל באמת ס"ל להתוס' דמה שקבעה בבנין לא מיקרי שינוי כלל כיון דתלוש וחברו הוא רק דהכא מיירי בסתתה וכמ"ש הרשב"א וכ"כ רש"י בחגיגה:
ובזה מיושב מה שהקשה בקצות החשן סימן על דברי רש"י ותוס' דס"ל דהוי שינוי ועל כל פנים שינוי החוזר דקשה ע"ז מהך דמריש הגזול כו' ותירוצו שם צ"ע ולפמ"ש א"ש דבאמת לא מיקרי שינוי כלל בהך דמריש במה שנקבע בבנין ע"י טיט דתלוש ולבסוף חברו תלוש הוי ולא מקרי שינוי כלל רק לענין מעילה וס"ל לרש"י דהוי שינוי אף דלא הוי קנין כמ"ש:
וחזרנו למ"ש דמ"ש התוס' דליכא תקה"ש דנקל להתיר אגדו היינו כי היכי דלא תימא דקני מטעם תקה"ש בשינוי החוזר. וראיתי בכפות תמרים דקשיא ליה מ"ש מכשורא דמטללתא דעבד תקנתא משום דחיוב המצוה משוי ליה קבע ומ"ש לתרץ משום דבלולב מדאגביה נפיק ביה ואח"כ מסיר אגדו כו' ע"ש הוא תמוה כמבואר למעיין דהא אנן השתא לענין למיפק ביה איירינן וא"כ נימא דהמצוה קבעתו אך לענ"ד פשוט שאין זה ענין לזה דהתם תקה"ש משום דהפסד מרובה הוא לסתור בנינו וה"נ בסוכה אף דלא הוי הפסד מרובה כיון שאינו בנין קבוע רק לשבעה אמרינן דהמצוה כבנין קבע משוי ליה לחשבו הפ"מ אבל לענין שינוי החוזר אמרינן דד"ת חוזרת בעיניה דאמרינן והשיב את הגזילה מ"מ ולר"י מיירי רבויא דקרא בשינוי החוזר והיינו משום דכה"ג אף דעכשיו אינו כעין שגזל מ"מ כיון שחוזר לברייתו אם ירצה כגון נסכא ועבדינהו זוזי דהדר עביד ליה נסכא ובכה"ג מרבינן ליה כיון דאפשר להחזיר כעין שגזל אם ירצה שיחזירו לברייתו רק משום תקנת השבים הואיל וטרח בה הגזלן ושינה אותה ממה שהיה לא מטרחינן ליה תו להחזירו לברייתו ולהחזירה ושויה רבנן כשינוי שאינו חוזר. אך זה דוקא היכא דאיכא טורח קצת להחזירו לברייתו אבל היכא דליכא טורח כלל כגון באגודות לולב דנקל להחזירו לברייתו ע"י שיתיר אגדו מוקמינן ליה אדיני' שמחוייב להחזיר הגזילה בעינ' כיון שבלא טורח הוא יכול להתירה ואף שבשביל המצוה הוא רוצה שיהא אגוד אין בזה משום תקה"ש שעשו בשינוי החוזר ואדרבה מצוה הבאה בעבירה הוא משא"כ גבי תקנות מריש דמחמ' פסידא עבדו תקנתא שלא יסתור בנין קבע שלו ומחמת המצוה הרי הוא אצלו כאלו אנו מצוין לו לסתור בנין קבוע שלו ואית ביה משום תקה"ש ואין תקה"ש דבתקנת שינוי החוזר דומה לתקה"ש דמריש וכל חד לפום טעמיה ועיין בב"ק דף צ"ה ע"ב ד"ה שבח:
ומ"ש על מ"ש שבעל ספר מק"ח נטה מדרך הפשט בתוס' ב"ק דף ס"ח וע"ז הבאת דלאו יחיד הוא כי גם בקצה"ח סי' שס"ב מבואר כן כו' אומר אני תרי גברי רברבי כי הני ליטעו בהא מלתא אך לא אמרו דבר אחד דמק"ח אזיל ומודה דלהתוס' המחזיק מגזלן אף בע"כ של גזלן זכה בחפץ אלא שלכתחלה אסור לעשות כן מפני שצריכה לגזלן ועכ"פ מחויב לשלם דמים לגזלן. אבל מ"מ הנגזל אין לו על השני כלום לאחר יאוש והלכתא כוותיה בדינא אליבא דהתוס' ולא מטעמיה דאילו הוא סבר שטעם התו' דהיאוש הוא הפקר גמור אלא שאינו מועיל לגזלן דבאיסורא אתי לידיה ומועיל למחזיק מן הגזלן שזוכה מן ההפקר וליתא כמ"ש בקונטרסי הראשון אלא טעמא דאע"ג דהיה הפקר היה מועיל אף בכה"ג מ"מ יאוש אינו כהפקר וכל דליכא ש"ר כדיניה באיסורא אתי לידיה הוא ואין מועיל לגביה יאוש אבל בהפקר גמור ודאי מועיל כמ"ש התוס' וכ"ש בהפקר ב"ד כגון היכא דתקנו רבנן דליקני פשיטא דהגזלן זוכה שהרי כל עצמו של ההפקר ב"ד הוא ע"ד כן שיזכה הגזלן משום תקה"ש ואיך נאמר שלא זכה משום דבאיסורא אתי לידיה א"כ בטלה תקנת חכמים לגמרי ודלא כמ"ש במק"ח דיאוש הוא הפקר ואינו מועיל לגזלן עצמו ויליף מיניה להפקר ב"ד: