בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה ח
כהן שדעתו יפה. בפלפולא חריפא. אפיק שפה. ה"ה כבוד אהו' ידידי החריף ושנון בקי בחדרי תורה. ידין ידין יורה יורה כש"ת מו' מרדכי כ"ץ נ"י לנצח:
אחד"ש מראשית כבר הודעתיו כי נקיטנא מלתא בדעתאי לתת עיון בקונטרסי ולהשיבו דבר כאשר עם לבבי אפס המוני שאלו' הצריכי' למעשה להשיב על אתר ויש מהם משום תקנת עגונות וגם כי סמכוני באשישות ומזגי חלש כעת לע"ע עלה בדעתי לעכב עוד אך אחרי אשר הגיעני דברות שניות ראיתי כי משתוקק מאוד למלקוש אמרותי ורוצה בתשובה חפשתי אחרי קונטרסו וראיתי כי בא בארוכה וכעת לא מצינא לסגויי בהדי' על הדרך הזה ולמען כבודו אנקוט בידאי כל דהוא מה שהשקפתי שנים ושלש גרגרים על ראשית אמריו ועוד חזון למועד אי"ה ב"נ:
פתח דבריו יאיר דלהרמב"ם דשטרות דרבנן אם נתחייב שבועה מחמת שטר לא אמרינן משאיל"מ והביא בשם הנ"ב שהקשה על הרמב"ם וש"ע סי' נ"א גבי ע"א בשטר ע"ש. ואני תמה שלפי דבריו בכל שבועה שע"י ע"א או עדים דאמרינן משאיל"מ כו' נימא דדוקא היכא דהוה דרישה וחקירה דהא ד"ת ד"מ צריך דו"ח ועוד דהא כל דיני הודאות והלואות בעינן מומחין מדאורייתא וכל קבלת עדים צריך מומחין רק שלוחותייהו דקמאי קעבדינן שתנעל דלת בפני עושי עולה ושלא תנעל דלת בפני לוין וא"כ נימא דבטלו כל דיני משאיל"מ אלא ודאי דז"א רק אם טכסיס השבועה מדרבנן וטעמא רבה אית בה לפלוגי בינייהו דהא דבדרבנן לא אמרינן משאיל"מ נלענ"ד הטעם לפמ"ש הפוסקים דהא דשבועה דאורייתא אמרינן מתוך דאמרינן לי' התורה הטילה עליך שבועה או השבע או שלם וזה דוקא בשבועה דאורייתא דאי לא בעי לאשתבועי נחתינן לנכסי' וכל כמה דלא משתבע רמי עליה חיוב תשלומין משא"כ בשבועה דרבנן דקי"ל דלא נחתינן לנכסי' דלא אלמוה כולי האי לתקנתא דידהו לירד לנכסיו כשאינו רוצה לישבע ממילא דל"ש או השבע או שלם דהא אף אי מצי לאשתבועי ולא בעי לא גבינן מנכסי' רק דמנדינן לי' וממילא כיון דלא מצי לאשתבועי אין כאן שמתא ויש ליישב בזה כמה ענינים רק אני כותב בחפזי כאשר ינוד הקנה:
והנה הא דלא נחתינן לנכסים בשבועה דרבנן אף דודאי יש כח ביד חכמים ואלימי לאפקיעי ממונא כמבואר בגיטין וביבמות וכדחזינן שמוציאין ממון בלא דו"ח או בשטר להרמב"ם אלא ודאי שהכל הולך אחר צורך התקנה וטעמא דזימנא דחזו רבנן שאין צורך להפקעת ממון כגון בשד"ר המה ראו שדי בזה לגדור גדר לחייבו שבועה ואם לא ירצה לישבע מנדין אותו או מכין אותו מכת מרדות אבל בתקנה שתיקנו לדון בזה"ז אף שאין מומחין או להוציא ממון בלא דו"ח י בשטרות להרמב"ם ע"כ הוצרכו לתקן דניחות לנכסי' כיון שכל עיקרו של התקנה הוא משום שלא ת"ד בפני לווין ואם לא ניחות לנכסים מה הועילו חכמים בתקנתן דאכתי המלוה יחוש לעצמו וימנע מלהלוות ולכך מעיקרא הכי אתקין דנחתינן לנכסי':
ומעתה החילוק מבואר דאם טכסיס השבועה מדרבנן שפיר לא אמרינן משאיל"מ כיון דלא נחתינן לנכסי' ל"ש או השבע או שלם משא"כ בזה שתיקנו רבנן להוציא ממון בלא מומחין ובלא דו"ח או להרמב"ם שיועיל עדות בשטר כיון שתיקנו כעין דאורייתא להוציא ממון חזר הדין להיות משאיל"מ כדאורייתא דהא שפיר אמרינן בי' או השבע או שלם כמו בכל שבועה דאורייתא והוא נכון מאד לענ"ד:
אך בלא"ה אין כאן מקום קושי' על הרמב"ם שהרי פשיטא שהוא מדברי קבלה ובש"ס קרו ליה דאורייתא רק דהרמב"ם מכנהו מד"ס אף שהוא ד"ק כמבואר כ"ז בש"ך בשם הכ"מ ומהר"י דילואין וא"כ פשיטא שי"ל דד"ק כד"ת דמי שהרי גם הם מפי הגבורה נאמרו ומה דמות אערוך לו לשבוע' שהוא מתקנת חכמים ממש הם אמרו שישבע והם אמרו דלא נימא ביה משאיל"מ אך דנמתוק טעמא טפי מ"ט לא תיקנו בזה כעין דאורייתא מסתברא כדכתיבנא שלא הוצרכו רק לסייג וגדר ע"י נידוי ולא ע"י הפקעת ממון וממילא דלא אמרינן בי' משאיל"מ:
ומה שהביא בשם ספר שערי בינה להקשות על הרמב"ם מדאמרינן בשבועות דאפקיד לי' בשטר וכבר קדמוהו רבנן כמה מחברים בקושיא זו אך לענ"ד לק"מ דהא בלא"ה קשה לפמ"ש הש"ך סי' ס"ט דבפקדון הי' גובה בשטר ממשעבדי אי לאו משום מגו דנאנסו ולפ"ז קשה מאי משני דאפקיד בשטר נימא דהוה כפירת ש"ק לפי דעת הרמב"ם והמחבר דלא ס"ל תי' התוס' והרא"ש דקרא מיירי באין לו קרקע או מחל השעבוד אלא ס"ל הטעם משום דבמלוה ע"פ אינו גובה ממשועבדים אף דשיעבודא דאוריית' משום דלא גבי ממשועבדים וא"כ באפקיד בשטר דשפיר גבי ממשועבדים שוב ה"ל כפירת ש"ק וגם דאם נימא דאין לו קרקע או שמחל השיעבוד א"כ שוב שאין חושש להניחו לפי דלא גבי ממשעבדי ושוב הו"ל החזרתי טענה בפ"ע בלא מגו דנאנסו וא"כ מה יועיל דאפקיד בשטר נימא דמהימן נאנסו במגו דהחזרתי ודוחק לומר דמיירי דהשתא בשעת שבועה בב"ד מחל השיעבוד ושוב מצאתי בקצה"ח שהרגיש בזה בסי' פ"ח וכתב דעכשיו שטוען נאנסו ותו לא גבי ממשעבדי לא הוה ש"ק וזה צ"ע דמה בכך שע"י טענת נאנסו לא מצי גבי כיון שאם לא הי' טוען היה גובה א"כ כי מחייבינן ליה שבועה הוא לפטור עצמו מש"ק ואין נשבעין ע"ז ובתשובה הארכתי בזה:
ועכשיו נלענ"ד ליישב בפשיטות דהא דקאמר דאפקיד בשטר שפיר י"ל דמיירי באין לו קרק' או מחל השיעבוד וטעמא דלא מהימן החזרתי דמיירי בשטר שיש בו נאמנות ואף לפי מ"ש דדעת הרמב"ם בזה דלא כהתוס' והרא"ש מ"מ י"ל דמיירי בכת"י ואף שדעת הרמב"ם דבכת"י נאמן לומר פרעתי מ"מ בכת"י בנאמנות א"נ לומר פרעתי ואפ"ה ל"ה כפירת ש"ק ואף לפמ"ש הש"ך דלהרמב"ם גם בזה פטור דה"ל הילך שא"י לכפור ואליבא דרמב"ח שומרים צריכים כפירה במקצת אך ז"א דכיון שבאמת טוען נאנסו אין כאן הילך וכדאיתא בש"ס דב"מ וא"כ מה בכך דאפקיד בשטר שפיר יכול לכפור שיטעון נאנסו ואין להאריך:
ודאתאן עלה מה דמקשו לשיטת הרמב"ם דשטרות דרבנן איך קאמר דש"ש דחייב רחמנא מיירי דאפקיד בשטר לפי מ"ש א"ש בפשיטות דמיירי בכת"י בנאמנות ואף בלא נאמנות י"ל דא"ש דא"נ לומר בכת"י בשטר פקדון החזרתי שהרי הרשב"א הקשה על הרמב"ם דס"ל בכת"י נאמן לומר פרעתי משטר פקדון ומ"ש הש"ך דהתם גופא לא גבי ממשעבדי משום מגו דנאנסו כבר כתבתי בתשו' סימן דז"א כמבואר בתשו' המכונות להרמב"ן דעיקר ראייתו מהא דלא מהימנינן ליה החזרתי כ"א בשבועה חמורה כמו טענה דנאנסו ואם נימא דכל שאינו גובה ממשעבדי אין חושש להניחו ה"ל החזרתי טענה מעליא לעצמה:
וראיתי בקצה"ח שכ"כ מסברא דנפשיה ובאמת כן מבואר בתשו' הנ"ל וגם מ"ש הש"ך דאין הכל יודעין שהוא שטר פקדון הוא דחוק ולענ"ד י"ל לדעת הרמב"ן דכת"י דהלוואה ל"ד לשטר פקדון דלכאורה הך מלתא שאין חושש להניחו בידו הוא טעם קלוש דלמה יעשה זאת בחנם וע"כ דהיינו משום דהוא מלתא דשכיח לפי שבהלוואה עשה לו טובה ועבד לוה לאיש מלוה שפיר י"ל דלפעמים מניחו בידו כשאומר המלוה שנאבד ממנו ובחישנא ליה עד דמשכחנא ליה ואחזרנו לך קרוע או דזייר ליה אפשיטי דספרא וכיוצא בו באמתלא כל דהו דכיון שמוטל עליו לפרוע חובו עכ"פ אלא שיש לו שטר בידו אינו יכול להעיז נגדו לעכב מעותיו שלא לפרוע עד שיחזיר לו השטר כיון שאין לו קפידא כ"כ שהרי אין גובה בו ממשועבדים ולא זילי נכסיה משא"כ בשטר פקדון אף שאין בו קפידא דזילי נכסיה מ"מ מי מכריחו לתת לו הפקדון מבלי חזרת השטר שהרי לא עשה לו טובה ולמה יכניס עצמו בחנם במלתא דלא רמי עליה שהרי יכול לבוא לידי טעות ופסידא בחנם ולכן בפקדון הוי הך חזקה דשטרך בידי מה בעי חזקה אלימתא אף בלא הך סברא שגובה ממשועבדים ולפ"ז י"ל דגם בכת"י בפקדון נמי דינא הכי שאין יכול לטעון החזרתי כ"א בשבועה במגו דנאנסו כמו שטר פקדון גמור דדוקא במלוה שקיבל עליו לפרוע בזמנו אינו מעכב הפרעון בשביל עיכב הכת"י באיזה אמתלא דלא קפיד עליה כולי האי כיון דלא גבי ממשעבדי משא"כ בפקדון שלא עשה טובה אף בכת"י הוה חזקה אלימתא דשטרך בידי מאי בעי:
שבתי וראיתי שהחילוק הזה אשר אמרתי מסברא דנפשאי מבואר הוא בתוס' דבב"ב דף ע' ועוד כתבו שם לחלק משום דלוה מקיים במלוה תומת ישרים תנחם כו' ושמחתי כמוצא שלל רב ואף דבאמת קי"ל דאף בפקדון נאמן החזרתי בשבוע' במגו דנאנסו דוקא במגו אמרינן הכי כיון דאית ליה מגו אמרינן דלא הקפיד משא"כ בלא מגו לא דחינן גבי פקדון חזקה דשטרא בידי מה בעי אף שאין בו טריפות משועבדים והלכך בשבועה דוקא מהימן כיון דלא מהימן רק מחמת המגו וברור נלענ"ד ולפום הך חילוקא שכתבו התוס' דבפקדון ל"ש אפשיטי דספרא כו' לכאורה יש לעיין אף בהלואה בכת"י דל"ש אפשיטי דספרא כשהוא כת"י הלוה אלא דלפ"ז גם בשטר הלואה גמור נמי נימא דל"ש אפשיטי דספרא זייר כשהשטר כולו מכת"י הלוה וצ"ל דלאו דוקא נקט פשיטי דספרא אלא ה"ה דמי ניירא בעלמא ושאר אמתלאות כאילו וזה שייך גם בכת"י ולכך ס"ל להרמב"ם בהלואה דנאמן אבל בפקדון לא שייך אפשיטי דספרא זייר כמ"ש התו' בב"ב ובשבועות:
ומ"ש בשם הפמ"א בחידושיו לגיטין שהקשה על הרמב"ם מגיטין דף יו"ד דקאמר אי ת"ק אפי' שאר שטרות נמי ומשמע דשטרות כתיבי כו' ועיין בפ"י בסוגיא זו שעמד בזה ולענ"ד לק"מ שהרי מבואר טעמו של הרמב"ם שנאמר ע"ע שנים עדים מפי העדים ולא מפי כתבם ובאמת פשוטו של מקרא אינו רק לומר ע"י שני עדים וסיבתם וכמו על פי הגורל וכיוצא בו רבים ואף שרש"י בבמדבר כ"ז כתב שהיה הגורל צווח וכו' ועיין בב"ב דף קכ"ב מ"מ אין זה פשוטו של מקרא רק מדרש חכמים לבד וכן כאן דדרשינן ולא מפי כתבם אינו רק מדרש חז"ל שכך קבלו הל"מ דרכים שהתורה נדרשת בהם וא"כ שפיר קאמר הש"ס בגיטין דשטרות כתיבי וכותים מזהר זהירי בהא שהרי הכותים ל"ל דרשת חז"ל ולדידהו גם ע"י כתבם ע"פ שני עדים קרינן ביה משא"כ אנן בדידן ממדרש חכמים סבירא לן דשטרות לאו דאורייתא דגלי קרא מפיהם ולא מפי כתבם. אך באמת א"צ לזה דאפי' תימא דכותאי נמי מפרשי להאי קרא דע"פ שני עדים מפיהם ולא מפי כתבם מ"מ לק"מ דהא אנן נמי לא אשכחן שטרות דכתיבי באורייתא וע"כ משום קרא דירמיה דכתיב וכתוב בספר וחתום ומהאי קרא אמרינן בגיטין דשטרות דאורייתא וממילא דא"ש נמי אף לשיטת הרמב"ם דס"ל דהא דקאמר דאורייתא הוא משום שהוא מדברי קבלה ושפיר קרי ליה כתיבא משום האי קרא דדברי קבלה ואף לגבי כותאי מיקרי כתיבא מה"ט וכדמוכח בהוריות דף ד' דדברי קבלה הצדוקים מודים בו דקאמר התם הוצאה הא כתיבא ולא תוציאו משא מבתיכם והאי קרא בנחמיה כתיב והוצרך למנקט האי קרא דהא דילפינן בהזורק הוצאה מג"ש דהעבר' העברה צדוקים ל"ל ג"ש וע"כ למנקט קרא דד"ק ועיין בבאר שבע שם ועכ"פ מבואר דאף קרא דד"ק הצדוקים מודים וכן מבואר להדיא בנדה דף נ"ז שנאמנים על ציון קברות אע"ג שהוא מדרבנן כיון דכתיבא ביחזקאל מזהר זהירי ע"ש וא"כ לק"מ על הרמב"ם:
ומ"ש בשם האו"ת שהקשה דלהרמב"ם למה תיקנו בע"א בשטר הא ליכא נעילת דלת כו' אני אומר ולטעמך הא מה שאנו דנין כל דיני הודאות והלוואות משום נ"ד הוא והרי אנו דנין גם שבועה דע"א ושבועת היסת בלא עדים כלל מחמת תקנה זו עיין בסמ"ע סימן א' ובאורים גופי' שם ס"ק ב' כתב דבלא עדים ל"ש ת"ה דהוא גרם הפסד לעצמו וע"ז אמרו דגורם קללה לעצמו רק כיון שתיקנו בהודאה והלואה בעדים תיקנו לכל מילי יהי' שבועה דאורייתא ודרבנן בלי הבדל ע"ש וא"כ ה"ה לענין שטר בע"א וכן במאי דקי"ל דאף דד"ת בעי דו"ח מדרבנן לא בעי משום נ"ד גם בע"א אמרינן הכי ואף שהריב"ש כת' בתשובה דע"א בשטר יכול לחזור בו ולא אמרינן גביה דהוה כמו שנחקרה עדותו בב"ד והביאו רמ"א סס"י מ"ו עיין ש"ך שם שכתב דלסניף בעלמא אמרה ולדינא אין לחלק דכ"מ ששנים מחייבין ממון אף שהוא ע"י תקנת חכמים ע"א מחייבו שבועה וכ"כ בתומים גופי' סימן מ"ו סס"ק ט"ו דכמו דבשני עדים כשר משום תקנת השוק כמו כן י"ל בע"א דמ"ש דמנ"ל לחלק בכהאי גוונא:
ומ"ש בשם הג"ת להקשות על בעה"ת שכתב שדברי הרמב"ם אמורים בטוען פרעתי כו' דכיון דנימא דכפירת שטר לית ביה שבועה א"כ מה משאי"ל שייך בזה והוא באמת תימא לכאורה ואחר העיון נלענ"ד דלק"מ דבשטר זה יש שני ענינים חדא שהוא מורה על ענין ההלואה ואידך שהוא מורה שלא נפרע דאל"כ היה לו ליקח השטר ועדיף מכת"י כיון שכתוב בלשון שטר וגם חתום עליו ע"א מן השוק וכמ"ש הסמ"ע סימן נ"א ולכן אם הנתבע מכחיש השטר לגמרי ואומר שלא לוה כלל בזה ס"ל לבבלי וירושלמי דע"א בכתב לאו כלום הוא אבל אם טוען שאמת שלוה אבל לא צוה לכתוב שטר כלל ולכך פרע בסתם נמצא שהוא מכחיש לדברי העד שהרי העד חתום על השטר וה"ז כמעיד לפנינו שכתב בצוואת הבע"ד בכה"ג לא פסלינן לשטרא כיון שגוף הלוואה הוא אמת ומקבלין בזה עדות העד שמעיד שצוה לו לכתוב שטר וממילא דלפי דברי העד ודאי שלא פרע בלא השטר וכשהוא מכחישו שלא צוה לכתוב שטר ולכך פרע מתחייב שבועה להכחיש העד כיון שאם היה שנים בשטר לא היה נאמן לומר שפרע והשטר נכתב שלא מדעתו ולכן עתה כשמודה שאמת שלוה בע"א בשטר ונכתב מדעתו אלא שאע"פ כן פרע ה"ל משאיל"מ שהרי אלו היו שנים היה צריך לפרוע דודאי מדעתו נכתב ובע"א הוא צריך לישבע ע"ז שכתב שלא מדעתו וכיון שמודה בזה לדברי העד שכתבו מדעתו ואינו יכול לישבע ע"ז נגד העד מחויב לשלם ואף דאית ליה מיגו דאי בעי אמר שלא לוה כלל או שלוה ולא ציוה לכתוב שטר דאז הי' נאמן עכ"פ בשבועה להכחיש העד מ"מ כל משואי"ל לא מהני ליה מיגו ומשלם דוק בכוונתו ותשכח שכן הוא אלא שקיצר:
ומ"ש כ"ת ליישב כ"ז ע"י המרגניתא טבא לאפס הפנאי לא עיינתי בזה אף דרך העברה ועוד חזון למועד זולת את זה חזיתי מה שכתבת על שער המלך דאישתמיטתי' דברי התוס' דסוכה דף למ"ד ומתוך דבריך מבואר שנשענת בזה על דברי הגאון בעל פ"י ז"ל שנראה מדבריו שהתוס' מחלקין בין תקנתא דרבנן לתקנת השבים ובמחלה מכ"ת הגאון ז"ל אגב שיטפי' רהיט ליה והבין מ"ש התוס' דהתם משום תקנת השבים אתקנת מריש קאי וליתא והדבר פשוט ומבואר למעיין דמעיקרא בעי התוספ' למימר דאף דקנו מדרבנן לא נפיק מדאורייתא והקשו ע"ז מההוא סבתא וכתבו אלא יש לתרץ דהתם משום תקנת השבים כו' ור"ל דעתה חזרו התוס' מזה וס"ל דודאי קנין דרבנן מועיל לדאורייתא רק דטעמא דשינוי החוזר קונה מדרבנן הוא משום תקנת השבים ודוקא שינוי החוזר גמור משא"כ שינוי החוזר כי האי דגבי לולב דנקל להתיר אוגדו אף מדרבנן לא קני הלכך לא נפיק ביה ולפי הבנת הפ"י שינוי החוזר דקני מדרבנן לאו משום תקנת השבים הוא וז"א כמבואר להדיא בב"ק דף צ"ד אר"י ד"ת גזלה המשתנית כו' וא"ת משנתינו משום תקנת השבים ומוקי לה התם בשינוי החוזר וכ"כ התוספ' בסוכה שם ד"ה ולקנייה בשינוי השם ע"ש שכתבו כן בפשיטות ומ"ש בשם ש"ב הגאון בעל ח"ד בספר מק"ח על ה' פסח שהביא ג"כ דברי התוספות דסוכה לענין סומטתא וקנין אגב אפשר שר"ל דאף למאי דס"ד דהתוס' דקנין דרבנן אין מועיל מדאורייתא מ"מ בחמץ שבטלו שפיר מועיל ולמסקנא בלא"ה אתי שפיר:
ומ"מ הך דינא דמק"ח וקצה"ח לפוט ריהטא צ"ל דביטול מהני היכא שאינו מוכרו כלל אבל כשהוא מוכרו פשיטא שאין זה בכלל הביטול וכיון דמדאורייתא אין כאן מכר לא מהני להפקיע איסור חמץ דאורייתא לפי מה דס"ד דהתוס' וצ"ע כי אני כותב מבחוץ מבלי עיון בגוף הספר. ומ"ש מדברי הר"ש בן הרשב"ץ שהביא ראיה דבי"ט שני יוצא בגזול מהך דלא ליקני לינוקא דמשמע בי"ט שני שפיר דמי דבריו תמוהים לפע"ד דהך דינוקא נהי דלא קני ולא הוי שלו מ"מ אין שם גזל עליו כיון שהקטן נותנו לו מדעתו וה"ל כשאול וביו"ט שני יוצאין בשאול:
שוב עיינתי בספר מק"ח סימן תמ"ח סק"ה ונראה מדבריו דקנין דרבנן מהני לדרבנן גבי חמץ דהוי ג"כ דרבנן היינו מטעם שכ' המ"ב דחמץ דבלא"ה אינו ברשותו בגילוי דעת דלא ניחא ליה סגי וכיון שגיל' דעתו שרוצה למוכרו סגי לאפקועי איסור דאורייתא. אך לענ"ד גם המ"ב לא אמרה כ"א לסניף בעלמא דגם בביטול גופא שכתב הר"ן דהוי גילוי דעתא לא היינו מפקיעין איסור ב"י דהא מ"מ עשאו הכתוב ברשותו רק דמחמת דגלי קרא תשביתו שהוא ביטול בלב כפירש"י והיינו דוקא בביטול שבלבו הוא להפקירו ולהוציאו מרשותו אלא דה"ל דברים שבלב וכיון דבלא"ה אינו ברשותו אלא שעשאו הכתוב מהני הביטול בלב כאלו הוציאו בפה וכמו דמהני אומדנא דמוכח בדברים שבלב אבל בגילוי דעת למכירה מה מועיל זה שיצא מרשותו אם אינו קנין המועיל דהא אדרבה דעתו עליה שאם לא יהיה קנוי לחבירו שיתחייב ליתן לו דמי תמורתו יהי' שלו וכיון דמדאורייתא אין המקח כלום ואין זה חייב לו עדיין דמי שויו מדאורייתא אכתי דידיה הוא לעבור עליו בב"י מדאורייתא וצ"ע כעת:
ומ"ש בספר הנ"ל לחלק בין לולב לסוכה והביא מדברי התוס' דב"ק דף ס"ח דיאוש הוי הפקר שכל המחזיק זכה רק הגזלן אינו זוכה משום דבאיסורא אתי לידיה דבריו מרפסין איגרי שמבואר בש"ס ר"פ הגוזל ומאכיל ובטור וש"ע ח"מ סימן שס"א וכן בכל הפוסקים דכל היכא דליכא ש"ר כגון בע"כ של גזלן או ברשות יורש דלאו כרשות לוקח והגזלה קיימת הנגזל מוציא אותה מיד המחזיק בה מן הגזלן אם היא בעין וגם מ"ש דהגזלן א"י לזכות מן ההפקר משום דבאיסורא אתי לידיה לדבריו יהיו דברי התוס' סותרים זא"ז דבדף ס"ו הוכיחו דיאוש אינו כהפקר גמור דאל"כ אף דבאיסורא אתי לידיה הוא זוכה מן ההפקר וגם דלדבריו למה כתבו שאסור לזכות שצריכה לגזלן וגם צריך לשלם דמים מה טעם יש בה הא מצי אמר אנא מהפקירא קא זכינא אך הדבר ברור דלכך אין הגזלן זוכה ביאוש לבד כדאמר בש"ס כיון דבאיסורא אתי לידיה ויאוש אינו הפקר גמור כמ"ש התוספות אבל המחזיק אחר יאוש זכה לענין שאין הנגזל יכול לתבוע ממנו ומשום דהוי יאוש וש"ר נגעו בה וכמבואר מדברי התוספ' דדייקו למלתייהו מדר"ח גזל ולא נתיאשו אבל נתיאשו אין הנגזל יכול לתבוע מן השני כלום ומבואר להדיא בתוספות ר"פ הגוזל ומאכיל דאם לא אכלו חייב להחזיר היכא דליכא ש"ר כגון שנתיאש לאחר שבא ליד השני מבואר דאם נתיאש קודם הו"ל יאוש וש"ר ולא ס"ל להתוס' כמ"ש הרא"ש והרשב"א דאם לקח בע"כ של גזלן לא הוי ש"ר ואני תמה על הב"י שלא הזכיר מדברי התוס' אלו דס"ל דהוי ש"ר אפי' בע"כ של גזלן ולכך הוצרכו לומר דמיירי שהיה היאוש אח"כ ומה"ט שפיר כתבו התוספ' דאי יאוש כדי ל"ק המחזיק זכה מטעם יאוש וש"ר ואין הנגזל יכול לתבוע ממנו ומ"מ אינו בכלל הפקר לפטור מן המעשר דהא לא הועיל היאוש שיוכל כל אדם לזכות לכתחלה ואף דיעבד חייב דמים להגזלן והיינו משום דהיאוש אין דינו כהפקר גמור ועיין בהג"א ר"פ הגוזל ומאכיל בשם ר"י שמבואר מדבריו ג"כ דגם אחר יאוש מחויב לשלם להגזלן ואף ע"ג דגם הנגזל מצי גבי מדר"נ לא מיירי מזה כו' ע"ש וקצת צ"ע דמדברי הכ"א משמע דאף באכלו ואין גזלה קיימת הדין כן דמחויב לשלם לגזלן עכ"פ:
וכן נראה מדברי התוס' בדף ס"ט מהא דגנב שני משלם קרן לגנב ראשון ומשמע אף דליתי' בעיני' ומדברי התוס' והרא"ש שכתבו דבאין גזלה קיימת הוי גזירת הכתוב משמע דהאוכל אחר יאוש פטור לגמרי בין משני ובין מראשון ואם ר"ל דלא נפטר רק מן הראשון לא הו"ל לסתום אלא לפרש ואפשר דכיון דאמרינן דפטור מן הראשון א"כ ע"כ דמיירי שהגזלן מחל לו או פרע לו להגזלן דאל"כ הא הנגזל גובה ממנו מדר"נ ולכך נקטו סתם פטור דממילא שהוא פטור משניהם ומ"מ היכא שלא פרע או מחל מתחייב הוא לגזלן מדין גזל וגם הנגזל יכול לתבוע מדר"נ:
ולכאורה משמע הכי ממ"ש הטור סי' ש"ן בגונב מן הגנב אף שנתיאשו פטור מד' וה' והוא מדברי הרמב"ם משמע דקרן חייב וקשה דהא בטבח ומכר הו"ל כאכלו ואפי' קרן נמי פטור מגזה"כ שהרי הטור גופי' פסק הכי בסי' שס"א דנהי דבעין חייב באכלו פטור אלא ע"כ דלא מפטר באכלו אלא מנגזל וקאי אדלעיל בלא נתיאשו דלא מפטר מנגזל אף שפרע או מחל לו הגזלן וע"ז אמר בנתיאשו דפטור מן הנגזל אבל לגזלן חייב אם לא מחל לו כיון שלקח ממנו בע"כ ואכלו והיא צריכה לו לפטור עצמו מן הנגזל ולכך גונב מן הגנב אף שנתייאשו פטור מד' וה' אבל קרן חייב לשלם לגנב ראשון אף שאין הגניבה קיימת ולפי שיצאתי מענינינו קצרתי:
ומ"ש דצווחו עלי' בבי מדרשא מש"ס דיבמות דיליף מאלה ראשי המטות וכתב שמצא בג"פ כדבריו מבואר למעיין בג"פ שמתחלה רצה להעמיס כן בדברי הטור שכתב ותקנהו לבעל ושוב הביא כל הפוסקים שא"צ הקנאה וכן פירשו דעת הטור וכן מוכח ממ"ש הפוסקים בענין ד' אמות לגיטין וקידושין ועיין בב"ק דף ס"ח ד"ה הוא דאמר כצנועין כו' וי"ל דאפקינהו מרשות ע"ה כו' והארכתי בזה במ"א בפרט ענין זה ולקצר אני צריך ועיין בחיבורי בית אפרים ח"ב בשו"ת סי' ב' שכתבתי ג"כ על ענין כזה ע"ש:
ודרך כלל נלענ"ד בענינים אילו דודאי לאו כל הקנינים שתיקנו חז"ל הם מחמת הפקר ב"ד רק במקום שהוצרכו לעשות תקנ' שלהם ע"י הפקר ב"ד כגון בקנין ד' אמות בגיטין וקידושין שתיקנו שיועיל משום עגונא והוצרכו להקנות לה הד"א מצד הפקר ב"ד ולמשוי' כחצרה וכמ"ש הר"ן וכן בגיטין בההיא דפרוזבל כיון דרחמנא אמר דמשמט ובשביל נ"ד הוצרכו להפקיע ממון המלוה מצד הפקר ב"ד וכן ביבמות וכיוצא בו משא"כ היכא שהוצרכו חז"ל לתקן קנין בשביל תיקון סוחרים וכיוצא לא הוזקקו לבא מצד הפקר ב"ד אלא כופין לשמוע מצות חכמים ויש כח ביד חכמים לתקן שיקנה קנין מדרבנן וראי' לדבר שתיקנו לקטן יד לזכות וע"כ אין זה רק קנין דרבנן דמה יועיל לזה הפקר ב"ד דאדרבא מהפקר פשיטא דלא מצי לזכות דהא דעת אחרת מקנה עדיף ואיכא דס"ל דזוכה מן התורה וגם א"ל דמקרא דאלה הנחלות שפיר מצינו למילף כמו דאבות מנחילין לבניהם מה ירצו כו' ז"א דגם אבות גופייהו אין בידם להנחיל לבניהם הקטנים מה שירצו כמ"ש המפרשים על דעת הר"ן דקטן יש לו זכי' ע"י אחר מדרבנן א"כ האיך אמרינן בב"ב יכיר ל"ל לא יהא אלא אחר אי בעי למיתב במתנה כו' הא אינו אלא מדרבנן וא"כ כמו שהאב אין יכול לעשות יד לבנו קטן כמו כן אין כח ביד חכמים לעשות יד למי שאין לו יד אלא ודאי שאין זה רק קנין דרבנן והכי משמע מדברי הרמב"ן הובא בש"מ ב"מ דף ע"ב העמידו אצל עכו"ם שהקשה הרמב"ן דנהי דהוי זכי' מדרבנן מ"מ מה"ת הוי ריבית והריטב"א השיג עליו דהפקר ב"ד הפקר ומהני כי' מה"ת ולפמ"ש א"ש דכיון דעכו"ם לית לי' יד לזכות לא מצי משוי זלי' רבנן בהפקר ב"ד שלהם יד לזכות מדאורייתא וס"ל להרמב"ם דה"נ בקטן שהיתה תקנת חז"ל שיקנה הלוקח או המקבל ממנו משום כדי חייו לאו מתורת הפקר ב"ד אתינן עלה כ"א מתקנתא דרבנן בעלמא ולכן אינו מועיל לצאת י"ח מצוה דאוריית' דהא באמת בהתירא אתי לידי' מיד הקטן שנתן לו דמים בעבורו או משום דעביד לי' נייח נפשי' עד דיהיב לי' מתנה רק דמדאורייתא לא קני לי' והוא ברשות הקטן אבל מ"מ אין עליו חיוב מצות השבה ואם נאבדו מידו פטור בין שבא לידו בפקדון או בהלואה או במתנה אף מדאוריית' כמ"ש הטור ח"מ סי' צ"ו בשם הרמ"ה ע"ש ותיקנו רבנן דאף אם קיבל מן הקטן דרך מכירה או דרך מתנה יהא קנוי לו ובהלואה מתחייב באחריותו מדרבנן כמבואר בטור שם וכיון שקנין דרבנן מספיק לזה לא עשו בו הפקר ב"ד לעשותו קנין דאורייתא ולכך שפיר קאמר הרמב"ם כיון דאקנויי לא מקני מדאורייתא לא נפיק בי' אבל בקנינים שתיקנו רבנן בגזל כגון תקנת מריש וכיוצא בו דבאיסור' אתי לידי' ומיד נתחייב במצות עשה דוהשיב את הגזלה מה יושיענו זה שיתקנו שיקנה בתקנתא דרבנן סוף סוף במה נפטר ונסתלק מעליו מצות השבה דאוריית' וכיון שמשום תקנת השבים תיקנו שיטול דמיו ולא יחזירנו ממילא א"א לתק' זה כ"א מצד הפקר ב"ד שנסתלק מעליו רשות הבעלים מדאורייתא ואין עליו חיוב השבה רק הדמים לבד וכמו תקנת חכמים בד' אמות דגיטין וקידושין שהוצרכו לתקן בהפקר ב"ד שיועיל מה"ת ולכך א"ש בההיא סבתא דנפיק בי' ובזה יש לישב בכ"ד לענין פדיית מעשר וכיוצא וקצרתי:
ואם נפשך לומר דגם היכא דתקון רבנן משום תקנת השבים לא הוצרכו לעשותו קנין דאוריית' וסגי להו בקנין דרבנן לחוד ובזה פקע מעליו חיוב השבה כיון שהנגזל מוטל עליו לשמוע דברי חכמים ולקבל דמים תמורת החפץ מ"מ א"ש דלא תיקשי על הרמב"ם מההיא דסבתא וגם מה שהקשו התוס' משינוי החוזר אההיא דסבתא דהרמב"ם דמיירי לענין לולב ביום הראשון דבעינן לכם ובהכי מיירי ההיא דשינוי החוזר ובזה שפיר י"ל דבקנין דרבנן לא נפיק מדאוריית' דהא מ"מ מדאוריית' לאו דידי' הוא משא"כ בסבתא דמיירי בסוכה דהחשש משום מצוה הבאה בעבירה פשיטא דכיון דתיקנו רבנן שא"צ להחזיר הדמים וסילקו מעליו מצות השבה זו הדרך מוציאתו מידי עבירה ופשיטא שא"א לומר דמדאוריית' הוה מה"ב וחלילה להם מעשות כדבר הזה לתקן ענין שיהיה עליו שם עבירה דאורייתא ונמצא תקנתם קלקלתם וע"כ שלזה מועיל קנין דרבנן לסלק שם עבירה מעליו אף מדאוריית' ולכך א"ש בסוכה דנפיק בי' וכן מבואר מלשון התוס' בב"ק דף ס"ז וז"ל ועוד אומר שם האי כשורא דמטללתא כו' וסוכה לא בעינן משלכם ולא מפסיל אלא משום מצוה הבאה בעבירה וכי קני' בתקנתא דרבנן לא חשיב מה"ב כו' ע"ש וכ"כ הרמב"ן במלחמות פ' לולב הגזול וז"ל וכן מה שהשיב מסוכה גזולה כו' אינה תשובה שכיון שתיקנו חכמים תקנת מריש ואפי' בא לצי"ש ועושה תשובה נותן לה דמי עצים הרי שאין הסוכה בעבירה ברשותו ולא קאי השתא בעמוד והחזר אלא דמים:
ולפום מה דכתיבנא א"ש נמי הא דקשיא לך אמ"ש בספר מק"ח לחלק בין לולב לסוכה דהא בש"ס מבואר הכי גם אליבא דר"א ור"א ס"ל סוכה שאולה פסול ושפיר קא מותיב כ"ת לדידי' אך לפי מה דאמינא אנא א"ש דהא אמרינן התם אמר רבינא האי כשורא דמטללתא עבדו לי' רבנן תקנתא משום תקנת מריש ופירש"י ולא אמרינן דלא הוי הפ"מ ויסתור סוכתו דמצוה משוי לי' כל שבעה כבנין קבע והיינו שגם בזה גופי' יש תקנת השבים שלא יצטרך לסתור ולבטל המצוה ולפ"ז אליבא דר"א דשאולה פסול ע"כ אלמוה רבנן לתקנתא דידהו שיקיים המצוה כתקנה והפקיעו מעליו חיוב השבה ע"י הפקר ב"ד וחזר להיות שלו ממש אף מדאורייתא ולרבנן באמת א"צ רק קנין דרבנן להפקיע מידי מה"ב וכן בההיא דלא ליקני לולב אינו רק קנין דרבנן וכמ"ש:
ומלתא אגב אורחא ראיתי לבאר דברי הרשב"א בגיטין דף ס"ה שכתב דמהך דמערימין על מ"ש מוכח דזוכה ד"ת דאל"כ מדאוריית' של אב וצריך להוסיף חומש ושוב כתב דהך דלא ליקני לולבא כו' אם הגיע לעונת הפעוטות מתנתו מתנה ע"ש וזה תימא כיון שהקטן זוכה מה"ת ע"י דעת אחרת מקנה א"כ שוב ל"מ מה שהגיע לעה"פ דאין מתנתו רק מדרבנן ונמצא דבריו סותרים זא"ז תכ"ד וראיתי בשעה"מ הל' לולב שהרגיש בזה ושם הביא לשון הפר"ח שכתב שא"א לפרש דברי הרא"ש רק דר"ל דלישנא דאקנויי לא מקנה משמע דאף מדרבנן לא קנה ולכך מוקי בשלא הגיע לעה"פ ובאמת שהמעיין יראה שאין מקום לפרש כן בדבריו וכ"כ בשעה"מ שהוא דוחק ומכ"ש מ"ש הפר"ח שכן דעת הר"ן ג"כ לענ"ד ליתא שמבואר להדיא שהר"ן כ"כ לדינא והובאו דבריו כן בב"י ובש"ע לדינא וכ"כ ג"כ הריטב"א בסוכה לדינא אמנם הריטב"א שם כתב אף למאן דס"ל דזכי' מדרבנן כשדעת א"מ מ"מ זכי' דרבנן זכי' גמורה היא והפקר ב"ד הפקר ואם לא הגיע לעה"פ לא מצי לאקנויי אבל הגיע לעה"פ אף הקנאתו הקנאה בתקנתא דרבנן וכשם שקונה מדבריהם כך חוזר ומקנה כו':
ולפ"ז לכאורה למאן דסבר דקני ד"ת אף שהגיע לעה"פ לא מהני אך לענ"ד הריטב"א לא נחית להך שיטתא דדעת א"מ ד"ת ומ"ש אף למאן דס"ל דזוכה מדרבנן היינו לומר דעכ"פ זוכה מדרבנן לאפוקי מציאה שאינו רק מפני ד"ש והוא שיטת הר"ן ג"כ כמ"ש לקמן בשם השי"מ לב"מ וגם דברי הר"ן בסוכה נראה שהם כדברי הריטב"א בזה אלא שקיצר בדבר דבאמת גם למאן דס"ל דזוכה ד"ת ג"כ אם הגיע לעוה"פ כיון שהקנאתו הקנאה גמורה כקונה ד"ת דמי וע"ש שגם מ"ש הר"ן שם דהו"ל תנאי שא"א לקיימו הוא כדברי הריטב"א שם וידוע למעיין ורגיל בדבריהם שהרבה פעמים סגנון א' עולה להם (וראיתי מי ששגה בזה וסבר ששעה"מ קשי' לי' אדברי הרשב"א בגיטין בהך דמערימין מדברי הרשב"א בסוכה בהך דלא ליקני וליתא שבסוכה אינם חידושי הרשב"א רק מכונה שבע שיטו' להרשב"א אבל באמת חידושי סוכה הם להריטב"א ז"ל גם בלא"ה מדברי הריטב"א שם מבואר דגם אינו קונה רק מדרבנן וכדכתיבנא אך דברי הרשב"א סותרים תכ"ד דבאותו ענין גופא סיים הרשב"א דהגיע לעוה"פ מהני אף לולב דאוריית' וזה כוונת שעה"מ כמבואר בדבריו ומ"ש שם ליישב עפ"י הך סברא דקנין דרבנן אין מועיל רק לעשות הפקר כבר דברנו מזה למעלה וכבר הביא כ"ת מ"ש בזה בק"א לשו"ת ב"ח וגם במ"א בחידושי לקידושין באתי בארוכה ואני איני כותב כעת רק מה שבעזה"י מתחדש לי דרך עיוני בדברי כ"ת אך בלא"ה אין דבריו נכונים דאפי' תימא שאין ביד חכמים לעשות שאינו זוכה כזוכה מה"ת וכמש"ל דאף לפום הך דרשא דמה אבות נוחלין כו' מ"מ אין להם כח לעשות יד למי שאין לו להיות קונה מה"ת מ"מ התם לענין פדיית מעשר כיון שעכ"פ מצד קנין חז"ל פקע רשות האב מן המעות ואין זה מעותיו מחמת הפקר ב"ד וא"צ להוסיף חומש וע"כ דהרשב"א ס"ל דקנין חז"ל ל"מ לדאורייתא כלל אף לעשות הפקר ב"ד וא"כ סותר למ"ש דאם הגיע לעוה"פ דמקנה מדרבנן מהני לדאורייתא. והנלענ"ד בדברי הרשב"א בזה הוא דאין ספק לענ"ד דהרשב"א ס"ל דודאי מהני קנין דרבנן לדאורייתא כמבואר בדבריו כאן דהגיע לעה"פ מהני וכמ"ש ג"כ גבי פרוזבל וכן מבואר בדבריו להדיא בגיטין דף מ"ם בההיא דאקני' לבנו קטן כו' ע"ש במ"ש בשם הרשב"ם זצ"ל דדוקא לענין השטר אין כח ביד ב"ד לעשות השטר שעושה התינוק שטר מדאוריית' לפי שצריך כוונה כו' ומעמידין אפטרופ' שיכתוב לו שחרור שהפקירוהו ב"ד והעמידוהו ברשות האפטרופוס כו' ע"ש וכך מטין דברי הרשב"א ביבמות דף ס"ז בהא דאמרינן כיון דאיכא בן בהדה כו' תמי' לי דאה"נ דעדיף כו' והאיך אתיא תקנתא דרבנן ומפקיע מאיסור לזרים דאורייתא ואפשר לומר דמאן דמוקי בהכי ס"ל כר"ח דב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת ומפקינן תרומה לחולין כו' ע"ש (ומבואר דאף בכה"ג דלא אתי ליד הזוכה מהני תקנתא דרבנן במלתא דאוריית' ולא משום זכי' מהפקר אלא יש כח ביד חכמים לעשות קנין ד"ת וכמש"ל):
אמנם מדברי הרשב"א ביבמות שם דף פ"ט ד"ה שוגג אמזיד קרמית כתב דהלכה כרבה דאין ב"ד מתנין לעקור כו' אך נראה דזה דוקא בתקנתא אבל לא לענין קנין ולקמן אבאר בזה ועכ"פ מבואר דכל קנין דרבנן מהני לדאוריית' ומ"ש הרשב"א להוכיח דזוכה ד"ת מדאינו מוסיף חומש נלענ"ד דא"ש עפ"י מ"ש הרשב"א בגיטין דף ל"ט גבי הא דאמרינן קטנים כל המחזיק בהם זכה לפי שאין להם יד לזכות בעצמם דקשה מסוכה מהא דאמרינן דינוקא מיקני קני ותירץ ר"י דמדאוריית' אין לו זכי' אבל מדרבנן אית לי' זכי' מפני ד"ש א"נ שאני התם דאיכא דעת א"מ עכ"ל נראה מדבריו דלפום תירוצא קמא דהוה זכי' מדרבנן אין זה רק משום ד"ש כמו מציאה רק בפירוקא אחרינא משום דעת א"מ משמע דהוה אפי' קנין דאוריית' ונראה דהרשב"א סובר דודאי אם נימא דמדאוריית' אין לו זכיי' כלל כ"א מתקנתא דרבנן א"כ לית לן לפלוגי בין מציאה לדעת א"מ דאם איתא שרצו לתקן קנין גמור שיהי' גזל ממש מדבריהם היו מתקנים גם במציאה וכיון שראו שדי בתקנה שיהיה גזל מפני ד"ש גם בדעת אחרת לא תיקנו יותר מזה והך חילוקא בין דעת א"מ ל"ש כ"א אם נאמר שהיא קנין דאוריית' ובמציאה אין לו יד מה"ת כלל ותיקנו חכמים שיהי' גזל מפני ד"ש וגם לענין דאוריית' מגמגם הש"ך בסי' רמ"ג בחילוק זה אבל לענין דרבנן מסתבר לי' להרשב"א דליכא לאפלוגי בהכי וגם בדעת א"מ כגון ההוא דלולב אינו רק גזל דבריהם מפני ד"ש אם נימא דלא קני דעת אחרת מה"ת וכן מבואר להדיא דעת רש"י בסוכה דינוקא מקני קני להיות גזל מפני ד"ש וכל העולה דדעת א"מ ל"ש לומר שהוא קנין גמור מדבריהם אלא או דנימא שהוא קנין מה"ת או שאינו רק מפני ד"ש כמו מציאה ולפ"ז צדקו דברי הרשב"א במ"ש דמוכח דזוכה מה"ת דאל"כ ר"ל שאינו זוכה מה"ת רק שהוא כמו מציאה מפני ד"ש א"כ פשיטא דלא מהני לאפקועי רשות האב שבו מדאורייתא וצריך להוסיף חומש משא"כ בההיא דלא ליקני כו' שפיר כתב הרשב"א דדוקא בלא הגיע לעה"פ רק למדת צרור וזרקו דקנה מה"ת משום דעת אחרת ואקנויי לא מקני כלל משא"כ בהגיע לעה"פ שהוא קנין דרבנן גמור משום כדי חייו פשיטא דקנין זה מועיל שיהי' שלו ד"ת ומתנתו מתנה מה"ת ושפיר נפק בי' ידי חובת לולב דאוריית' ונכון מאד ושמחתי שזכיתי ליישב דברי הרשב"א לאמתת כוונתו בעזה"י ובהכי א"ש נמי מ"ש הרשב"א בר"פ האיש מקדש שהתוס' כתבו בשם רש"י דזכי' מדין שליחות ולפ"ד קטן ל"ל זכי' כלל מדאוריית' לא ע"י עצמו ולא ע"י אחרים כו' וקשי' לי' הא דאמרינן בהשולח אקניי' לבנו קטן כו' ואם איתא לכפיי' לאב למכתב לי' שחרור דהא דידי' הוא אכתי ד"ת וזכיית הקטן אינו אלא מדרבנן ואתי דאוריית' ומפיק דרבנן כו' וראיתי בקצה"ח סי' רל"ה שכתב וז"ל ובעיקר קושי' הרשב"א לא ידענא לפמ"ש באה"ע במעמד שלשתן דהוי דאוריית' משום הפקר ב"ד כו' ע"ש ולפמ"ש לק"מ דהרשב"א קאי התם להקשות לשיטת רש"י דס"ל דקטן לית לי' זכי' מדאוריית' רק דרבנן מפני ד"ש ובכה"ג פשיטא דלא מפיק דרבנן וכשיטתו כאן בפרק התקבל ואע"ג דרש"י פירש שם בהשולח דהאי קטן הגיע לעה"פ מ"מ הרשב"א בקידושין לא קאי לפירש"י שהרי מסיים בה הרשב"א ואי משום דלא לישכחי' ינוקא בשוקא ומסריך בי' כו' וזה שיטת האלפסי ור"ת שם בהשולח ע"ש דמפרשים דהאפטרופוס משחרר וע"י קבלת דמים שהרי הוא כמוכרו לו ע"ש בתוס' ורשב"א:
ולפ"ז צ"ל דמיירי שלא הגיע לעוה"פ דאל"כ ל"ל אפטרופוס שהרי עיקר השחרור קבלת הכסף גומר בו וא"צ שטר רק משום לעז בעלמ' כמבואר בתוס' והרא"ש שם ופשיטא דלזה הוי מהני שטרא דינוקא גופא וע"ש בפ"י דמפרש לשיטת ר"ת וכתב שטרא ע"ש דינוקא וכתב שכן נראה מהראב"ד אלא ע"כ דלהך פירושא מיירי שלא הגיע לעוה"פ ולכך צריך אפטרופס שיקבל מהעבד דמי עצמו או שטר על דמיו כמ"ש הרא"ש והכי משמע מדברי הרי"ף בהשגות שכתב אקני' לבנו קטן דינוקא מקני קני אקנויי לא מקנה והיינו כלישנא דסוכה דמוקי לה הרשב"א והריטב"א בשלא הגיע לעה"פ וכן הרשב"א בקידושין שם העתיק לשון דינוקא מקני קני כו' וכן מבואר ג"כ מדברי הרשב"א בגיטין דף ל"ט שכתב בההוא דגר שבזבז כו' וכן בב"מ אזל אקניי' כו' וכן לקמן בעבד של שני שותפין אזל אקניי' לבנו קטן תירץ ר"י ז"ל דמדאורייתא אין לו זכיה אבל מדרבנן אית ליה זכיה מפני ד"ש כו' הרי מבואר דמוקי גם ההיא דאקני' לבנו קטן בזכיה דרבנן מפני ד"ש ושפיר קא קשיא ליה עלה דלכפי' לאב שהרי פשיטא דמפיק מהך דרבנן שאינו רק משום ד"ש ואף דהרשב"א מקשה שם על שיטת רש"י דזכיה משום שליחות ורש"י מוקי לה להך דגיטין כשהגיע לעה"פ מ"מ אין קושיא על רש"י גופיה רק על הר"י בעל התוס' העומד בשיטתו בזה דזכיה משום שליחות ואין זכיה לקטן מה"ת ואיהו ס"ל בגיטין כפירוש ר"ת שם ע"ש בר"ן וכ"נ דעת הרשב"א גופיה שהוא פיר' המחוור לו ולפום הך שיטתא מקשה ע"ד הסוברים דזכיית קטן אינו דאורייתא וזה מבואר דאל"כ יש לתמוה על הרשב"א דק"ל על שהוצרכו להעמיד אפוטרופא כו' איפכא הו"ל לאקשויי דמה מועיל שחרור הינוקא או האפטרופס כיון דמדאורייתא לא קני ליה ועדיין הוא של אב מה"ת ובע"כ צריך שחרור מהאדון וע"כ דרש"י ס"ל דהך קנין דרבנן שהגיע לעה"פ הוא מועיל לדאורייתא שיכול התינוק לשחררו בלא האב וא"כ מה קא קשיא ליה דלכפייה לאב כו' דהא ע"כ לומר שהאב אין לו עוד רשות בו אף מדאורייתא וממקומו הוא מוכרע וגם בלא"ה מה קושיא דלכפייה לאב ואתי דאורייתא ומפיק דרבנן דלמא אה"נ דכפינן לאב לצאת י"ח דאורייתא ומ"מ כיון דמדרבנן הוא שלה קטן הרי יש עליו תורת עבד מדרבנן וצריך שחרור מינוקא מדרבנן ובהכי א"ש נמי מ"ש בשם רשב"ם שהרי אין גיטו מועיל להתירו בבת חורין לאפקועי איסור דאורייתא דקטן אינו בר שילוח ולפי מ"ש י"ל דבאמת עיקר השחרור הוא ע"י האב אלא שאנו צריכין לאפקועי איסור דרבנן ולזה מהני נמי גיטא דידיה וכמו חרש כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה אף לגבי גט אשה ומה דמייתי רבינו שמואל ראיה מקטן שבא על יבמתו שאין נותן גט לפי שקנה מה"ת אין זה ראיה רק אי נימא דדעת א"מ קונה מה"ת או אם נימא דמה שקנה מדרבנן ע"י שהגיע לעה"פ הוי כאילו יש לו בו קנין גמור דאורייתא וא"כ הוה כקטן שבא על יבמתו שקנה מדאורייתא וגיטו אין מועיל אבל אם נימא שאין לו רק קנין דרבנן י"ל דאף שחרור שלו מועיל אף שאינו בר כוונה דמ"מ מדרבנן בר כוונה הוא ומועיל כמו שמועיל הקנאתו לממון וע"ש בתוספ' ושאר מפורשים שמבואר מדבריהם דקושית רשב"ם הוא משום דס"ל דבעי גיטא דחירותא מדאורייתא וחזרנו למ"ש דאין קושית הרשב"א לשיטת רש"י דמפרש דמיירי בהגיע דלדידי' לק"מ בין אם נאמר דהקנאה דרבנן מהני לדאורייתא בין אם נאמר דל"מ דהא מ"מ צריך להעמדת אפטרופס להתירו בבת חורין שהרי יש עליו תורת עבד דרבנן דמהני הקנאתו מדרבנן אך עיקר קושית הרשב"א על הך שיטתם דס"ל דמוכרו בדמי עצמו ומיירי בלא הגיע לעה"פ רק דחיישינן דינוקא מקני קני מפני ד"ש בזה להני ליה הכפאת האב לבד ומשום ד"ש דינוקא דלא לסרוך בזה נקרקש ליה בזוזי וזה שיטתו בגיטין דף ס"ה גבי הך דמערימין ג"כ דכיון דאינו מדרבנן גמור רק משום ד"ש לבד אינו מפקיע מידי מדאורייתא כלל. והנה לפי מש"ל דאין כח ביד ב"ד לעשות יד לקטן לזכות מדאורייתא אף להך ילפותא דמה אבות משום דאבות גופייהו לא מצו להנחיל לקטן מה שירצו כיון דבצרי להו ידות ממילא דלק"מ מ"ש בקצה"ח דקנין דרבנן מהני מה"ת דשאני הכא בקנין דקטן ואף שכתבתי לעיל בהך דמערימין דלא איכפת לן בהכי דמ"מ לאו מעשרו דאב הוא וא"כ ה"נ מאי מהני גיטא דאב אפילו מה"ת דהא עכ"פ הפקר ב"ד הוא אלא שאין יד לקטן לזכות בו רק מדרבנן אין הנדון דומה דהתם שהאב הוציא המעות מידו ונתן ליד הקטן שפיר י"ל דפקע רשות האב מן המעות אף מדאורייתא מחמת הקנין דרבנן משא"כ בזה אף שזכה הקטן בעבד באחד מדרכי הקניות מ"מ קניות אלו אינם מועילים לו רק מדרבנן ובמה יצא מרשות האב מדאורייתא וא"ל כיון שמדעתו נתנו לו הו"ל כהפקר ז"א שלא חל עליו ענין יציאה מרשותו כ"א ע"ד שיזכה הקטן וכההיא דאמרינן אדעתיה דבריה אפקריה כו' וכבר כתבתי לעיל שצ"ע על הרשב"א שהביא בש"מ לב"מ לענין ריבית דנכרי על הרמב"ן דכל דבר שבממון משום הפקר ב"ד נגעו בה דאפילו תימא שיש כח בידם לזכות לזה אף שלא הגיע לידו וכההיא דהתם שהישראל זוכה בשבילו דהא אפ"ה לא מצי לשויה לנכרי יד לזכות ומכ"ש לפי פשיטת לשונות הרשב"א בקידושין ובגיטין דף ס"ה משמע דלא מהני דרבנן לדאורייתא כלל ולפי מ"ש י"ל דבגיטין וקידושין שפיר קאמר הרשב"א לפי מה דס"ד השתא דאף אם הגיע לידו ודעת א"מ לא זכה בו רק מדרבנן כיון שאין לו דעת לקנות ובכה"ג לא מצו למשויה ליה יד לזכות מה"ת משום הפקר ב"ד דמה ענין זה ליד משא"כ בעכו"ם דאית ליה זכיה לנפשי' מדאוריית' כשהגיע לידו בקנין המיוחד לו במכירה ומתנה רק דזכיה ע"י אחר ל' כיון שאין לו שליחות לעכו"ם וממילא דשפיר מהני הפקר ב"ד לאוקמי ברשותיה אף מדאורייתא:
ובהכי א"ש גבי מ"ש בקצה"ח שם ראיה מהא דתנן בשקלים גבי קטנים אם שקלו מקבלין מידם מוכח דרבנן מהני לדאורייתא שהרי מקריבין קרבן וכבר קדמו בספר שעה"מ פ"א מהלכות שקלים שהם מבני חיובא דמה"ת אף במטבע בטל ברוב ע"ש כן עלה במחשבה לפני ג"כ בהשקפה ראשונה בקצה"ח ועמי היתה ושלחתיה דאכתי תיקשי למה מקבלין מידם ומערבין אותם בידים לכתחלה דהא קי"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה ויש פוסקים דס"ל דאפילו מדאורייתא אסור אך לפי מ"ש א"ש דהתם לענין שהקטן יהיה מקנה להגזבר לציבור וימסור להם יפה שפיר מהני מדרבנן למשויה דאורייתא שהפקיעו חכמים רשות הקטן והעמדוהו ברשות הצבור משא"כ להיפך שהקטן יהיה קונה וזוכה לנפשיה לא מצו למשויה מדאורייתא:
וגם נלענ"ד דכל מה שנאמר בפוסקים דקנין דרבנן ל"מ לדאוריית' אין הדברים אמורים אלא כ"ז שהחפץ ההוא שהקטן תופס בו מדרבנן הוא בעין ובזה אמרינן דמדאורייתא ברשותא דמריה קאי אבל אם הקונה מוציא החפץ ההוא מידו במכירה או נתינה לאחר פשיטא שהלוקח מידו הוא קונה מדאורייתא דלא גרע תקנתא דרבנן שתיקנו שיקנה מיאוש וש"ר ואפילו בקטן שי"ל דמה בכך הרי אין יאוש שלו מועיל מ"מ פשיטא דלא עבדו רבנן תקנתא כה"ג שתקנה זו קלקלה שהלוקח אינו לוקחו ע"מ כן שלא יהא לו בו רק קנין דרבנן והרי זה המוכר התירו לו חז"ל להוציאו ולמוכרו לכתחלה וכמ"ש הרמב"ן במלחמות פרק לולב הגזול דאפי' לצי"ש א"צ להחזיר אלא ודאי שלא אמרו אלא בעוד שהחפץ קיים ביד הקונה בקנין דרבנן בזה אמרו דלא מהני לדאורייתא וכההיא דלולב לתינוק או כההוא דאקניא לבנו קטן או כההיא דמעשר שני אבל אם כבר בא ליד אחר ודאי הוא שלו דאורייתא ומכ"ש מה שלוקח תמורת חפץ זה שתופס בו קנין דאורייתא וכיון שאנו לוקחין בעד שקלי הקטנים בהמות לקרבן פשיטא שהם קנויין לצבור מדאורייתא שהרי מיד שהוציא הגזבר המעות ברשות המוכר קיימי והם ניקנין למוכר קנין גמור והבהמות שלוקחין מהמוכר נגדם פשיטא שהם קנויים להקדש אף מדאורייתא ואין כאן בית מיחוש:
שוב ראיתי בשו"ת הריב"ש סימן רע"ו שהקשו לו אהך דב"מ דמתרץ רבינא זכיה מדרבנן אית ליה דמה מועיל לעקור דבר מה"ת בקום ועשה שמקבל ישראל ריבית מחבירו והריב"ש תירץ כיון דתקינו ליה זכיה והפקר ב"ד הפקר הרי אין מעות אלו של הישראל ולא שקיל ישראל מישראל רביתא והו"ל כההיא דמקדש בחמץ מו' ולמעלה כו' כיון דחכמים אסרוהו בהנאה לאו ממון הוא וכאן נמי כיון שזכה העכו"ם בממון זה ואם קידש בו ישראל את האשה אינה מקודשת כמו אם קדשה בגזל ובחמס שהרי גזל גמור הוא מדבריהם ומוציאין אותו בדיינים למאן דאית ליה גזלו של עכו"ם אסור כדאמרינן במציאות חש"ו לר"י גזל מדבריהם ומוציאין אותו בדיינים עכ"ל והפ"י שם רמז לדבריו בקצרה ע"ש ומשיחתו נאה למדנו דא"ש בפשיטות מ"ש על הרשב"א דמה בכך דהפקר ב"ד הא נ"ל יד לזכות אך הריב"ש בלשונו הזהב כתב הרי אין מעות אלו של הישראל ולא שקיל ישראל מישראל רביתא וא"כ א"ש דלא איכפת לן בזה שאין ידו של עכו"ם זוכה לו מה"ת דעכ"פ אף מה"ת לאו של ישראל הוא לשום דבר לקדש בו אשה וממילא שאין כאן ריבית של ישראל וכמש"ל גם לענין הך דפדיון מ"ש דמהני הפקר ב"ד שלא להוסיף חומש משום דמעשרו כתיב וגם למדנו מדברי הריב"ש אלו דדוקא גזל גמור מדבריהם שמוציאין אותו בדיינים מפקיע מידי דאורייתא אבל מה שאינו גזל רק מפני ד"ש אכתי ברשותיה דמריה קאי לכל מילי דאורייתא ולכן שפיר דייק הרשב"א דדעת אחרת מקנה מה"ת דאל"כ דאין חילוק בין דעת א"מ א"כ לעולם אין כאן גזל רק מפני ד"ש וא"כ לא נפיק המעות מרשות האב כלל ויצטרך להוסיף חומש וכן בפרק האיש מקדש קאי התם לשיטת רש"י דזכיית קטן לעצמו מדבריהם והיינו כתירוץ קמא דהרשב"א בדף ל"ט דמה שאמרו אקניה לבנו קטן אינו רק גזל מפני ד"ש ואהא שפיר מקשה דליכפיה להאב כו':
איברא דמה דכתיבנא בדעת הרשב"א דאם נימא דאין דעת א"מ זוכה מה"ת שוב אין לחלק בתקנתא דרבנן לענין דעת א"מ וגם בזה אינו רק מפני ד"ש אין זה דעת הר"ן הביאו בשי"מ ב"מ דף י"א שכתב וז"ל והר"ן כתב אבל מר אמר חדא כו' נקטינן השתא דקטנה יש לה יד כו' אבל קטן אין לו יד ולא חצר מדאורייתא דאי אית ליה יד חצר נמי אית ליה והא דאמרינן צרור וזורקו כו' זוכה היינו מדרבנן והא דתנו מציאת חש"ו כו' מפני ד"ש אלמא מדרבנן נמי לא זכה רק מפני ד"ש התם במציא' דליכא דעת א"מ אבל במכר ומתנה זכיה גמורה אית ליה מדרבנן כו' וכן דעת הריב"ש הובא בשי"מ ב"מ בסוגיא דמציאת קטן לאביו ד"ה ופליגא דרחב"א ובשיטת הר"ן רבי' אמרה וכך הוא דעת היש מי שאומר שהביא הריטב"א בסוכה גבי לא ליקני לולבא (אבל שיטת הריטב"א גופא נראה דס"ל דדעת א"מ מה"ת שבש"מ ב"מ בסוגיא הנ"ל בהא דאמר רבא עשו שאינו זוכה כו' כתב דדעת א"מ הוי דאורייתא) וכן נראה מדברי הר"ן בחידושיו פרק בן סורר שכתב אם גר זה שנתגייר שהוא קטן קשה כו' וכיון שאין לקטן זכיה מה"ת האיך היה לגר זה הקטן ממון כו' ע"ש ונראה שיש שם חיסור לשון וט"ס וצ"ל וגם קשה כיון שאין לקטן כו' ושני קושיו' הם כמבואר למעיין בתוספות וכן דעת הנ"י פ"ק דב"מ ומעתה מה שהחליט בשער המלך שדעת הר"ן דהוי מה"ת ממ"ש בפ"ק דקידושין גבי אומר לבתו קטנה כו' ומיהו כי אמרינן דקטן אית ליה זכיה מדאורייתא לנפשיה ה"מ כי איכא דעת א"מ אבל במציאה כו' ותמה בזה על הפר"ח שפי' דברי ר"ן בסוכה ע"ש ולפמ"ש אדרבה מבואר דהר"ן ס"ל דדעת א"מ אינו מה"ת ובקידושין לדברי האומר כן קאמר וגם י"ל דכוונת הר"ן מ"ש דקטן אית ליה זכיה כו' ר"ל דמהני זכייתו מדאורייתא דהא ממילא הכי הוא דכל שתיקנו לו זכיה מדרבנן הדר הו"ל זכיה דאורייתא ולא אתי אלא לאפוקי מציאה דזכייתה לא מהני מדאורייתא כיון שאינו רק משום ד"ש ומה שנסתפקו בזה בדעת הר"ן דסוכה אם יש לפרש כוונתו דזכיה דרבנן מהני כדאורייתא הנה הדבר מפורש יוצא מדברי הר"ן דגיטין פרק התקבל בההיא דצרור וזרקו שכתב דכיון דרבנן תיקנו זכיה הא קי"ל הפקר ב"ד הפקר ומיהו אשכחן זכיה דרבנן דקלישא מזכיה דאורייתא בפ"ב ומודה שמואל שאם נתנו במתנת ש"מ כו' אלמא כיון דממונא לא אתי לרשות זוכה ולא זכי ביה אלא מדרבנן לא אלימא זכיה דיליה כדאורייתא ומצי מחיל כו' ומיהו התם איכא למימר דרבנן הכי תיקנו הם אמרו והם אמרו אבל הכא היכא מפרקינן בפשיטות דלא מהני בדאורייתא ולפיכך נראה דברי רש"י עיקר עכ"ל. מבואר דס"ל דמלתא דרבנן שפיר מהני למלתא דאורייתא ומכאן מוכח ג"כ דלא כמ"ש במק"ח שאין כח ביד ב"ד לעשות הפקר וכיון דלא אתי לרשות זוכה אינו קונה מה"ת ולכן במעמד שלשתן מקודשת מדרבנן וכבר הזכרתי סברא זו בק"א לתשובת ב"ח החדשות אך מדברי הר"ן מבואר שז"א דהא שם איירי בשיתופי מבואות דהקטן זוכה לאחרים מדרבנן ואפ"ה ס"ל דהוי מהני לדאורייתא אף דמדאורייתא אין יכול לזכות ולא אתי ליד זוכה וע"כ לומר דהפקר ב"ד מצי לאוקמי ברשותיה אף דלא אתי לידיה ולכן נלענ"ד שהר"ן בסוכה לא נחית לדיעות אלו אי קני מדאורייתא או מדרבנן דבין כך ובין כך אם הגיע לעה"פ מהני מה שחוזר ומקנה אף דנימא דדעת א"מ הוי זכיה דאורייתא ומכ"ש אם נימא דאף דדעת אחרת מקנה לא הוי רק דרבנן דכשם שקונה מדרבנן כך חוזר ומקנה וכמ"ש הריטב"א (וקצת צ"ע בדברי הריטב"א שם שהוכרח לומר דזכיה דרבנן זכיה גמורה היא דהפקר ב"ד כו' ואינו יוצא אף לד"ת דל"ל כולי האי דהא אפילו תימא דד"ת היה יוצא בו מ"מ כיון דזוכה מדרבנן ולא מצי לאקנויי אף מדרבנן כיון שלא הגיע לעה"פ אם כן עכ"פ מדרבנן לא נפיק ואפשר דא"ש לפי מ"ש הר"ן פרק התקבל שם דעיקר כשיטת רש"י דאין זוכה לאחרים אף מדרבנן ומ"מ בשתופי מבואות דרבנן זוכה אף לאחרים ע"ש ולפי זה י"ל דה"ה בלא הגיע לעה"פ אף דלא מצי מקני אף מדרבנן מ"מ בדרבנן הקילו משום מצות חינוך שיהיה מועיל חזקת הקנאתו ולכן הוצרך לומר דזכיה דרבנן מועלת שאין יוצא ד"ת וכולי האי שיהיה מועיל חזרת הקנאתו לד"ת לא הקילו משום מצות חינוך) ומ"מ מדברי הר"ן בגיטין שם שכתב דלר"י אף ע"ג דזכיה מדין שליחות מ"מ בזכיה כיון דאיתיה בדנפשיה דהא זוכה לעצמו הו"ל כגדול ושמואל פליג וס"ל דלאו בר שליחות היא כו' מבואר דס"ל דלכ"ע ס"ל דבזכיה לנפשיה מיהא איתא מדאוריית' ואם כן דברי הר"ן לכאורה סותרים זה את זה ונראה שהר"ן כ"כ בשיטת התוספות דס"ל דפלוגתייהו בזוכה לאחרים היינו בדאוריית' ואם כן פשיטא דזוכה לעצמו נמי היינו דאורייתא משא"כ למאי דמסיק שם דעיקר כשיטת רש"י דזוכה לאחרים מדרבנן גם הא דזוכה לעצמו היינו מדרבנן דוקא ושם לעיל מינה כתב הר"ן החילוק בין הא דאמרינן זוכה לעצמו והתם אמרינן מציאת חש"ו כו' משום ד"ש דדעת אחרת מקנה שאני סתם הדברים ויש לפרש שר"ל שקונה מדאורייתא ואיכא למימר שאינו רק דרבנן וכמ"ש בש"מ ב"מ בשמו וכמש"ל:
והנה מ"ש הר"ן דר"א ושמואל פליגי אי מהני שליחות בזכיה דאיתיה בדנפשיה כ"כ התוספ' שם ובהכי א"ש לענ"ד מ"ש התוספות בסנהדרין פרק בן סורר אחר שכתבו דדעת אחרת מקנה מה"ת ובא"נ משמע דאית ליה זכיה מדאורייתא דגרסינן ברוב הספרים קטן נהי דשליחות לית ליה זכיה מדרבנן אית ליה ויש ספרים דל"ג מדרבנן ולכאורה תימא דהתם לענין שיזכו לו אחרים מיירי וזה מדין שליחות וכיון דשליחות לית ליה גם זכיה אין לו מה"ת רק מדרבנן וכמ"ש התוספות בתחלת דבריהם משא"כ לענין אם הוא בעצמו זוכה שפיר י"ל דקונה מה"ת אם הוא בן דעת ולפי מ"ש התוספות והר"ן בגיטין אליבא דר"א דלכך זוכה לאחרים משום דאיתא בנפשיה שהרי זוכה לעצמו והרשב"א בקידושין דף י"ט כתב שדעת התוספות לפסוק דזוכה בין לעצמו בין לאחרים וא"כ שפיר דייקו התוספות למלתייהו דמדקאמר התם דאין זכין לו רק מדרבנן מוכח דגם דעת א"מ אין זוכה מה"ת דאל"כ הו"ל לזכות ע"י אחר מדאורייתא דאף דנימא דזכיה מטעם שליחות הא איתא בדנפשיה ובזה יש לו תורת שליח ומה לי שהוא יהיה נעשה שליח לאחרים לזכות להם אז אחרים יהיו שלוחים לזכות לו:
ועוד י"ל דהתוספות ס"ל הכא כמ"ש התוספות בכתובות דף י"א די"ל דאף דזכיה מטעם שליחות ואין לקטן שליחות מה"ת ה"מ בדבר שיש בו קצת חובה כגון תרומה כו' אבל היכא שזכות גמור הוא לו יש לו שליחות והתוספ' כתבו שם להך גרסא דל"ג מדרבנן אך באמת אף לפום הך גרסא זכיה מדרבנן אית ליה שפיר מצינן לקיומי הך סברא דבזכות גמור יש לו שליחות אך דמ"מ אין השליחות מועיל משום דקטן לא מצי זכי לנפשי' מה"ת וכל מלתא דאיהו לא מצי עבד לא משוי שליח ולכן אף אם זוכה לו אחר אינו רק מדרבנן ובעי רבינא למילף מיניה לעכו"ם דאפשר שתיקנו לו רבנן זכיה אף דל"ל שליחות (וא"ל דבעכו"ם נמי נימא דבזכות גמור מהני שליחותיה ועכו"ם הא מצי זכי לנפשיה כמש"ל דז"א כמבואר להדיא בתוספ' דכתובות שם שכתבו דכיון שבא להתגייר חשבינן ליה כישראל קטן ואע"ג כו' משמע דאף זכות גמור לא מהני לעכו"ם לעשות שליח וטעמא דדוקא בקטן דילפינן מנין שזכין כו' ועיין בשי"מ ב"מ דף ע"ב בשם הרשב"א ויבואר לקמן) ולפי זה שפיר כתבו התוס' דלפום הך גרסא דגרס זכיה מדרבנן אית ליה מוכח דאף ע"י עצמו אין לו זכיה מה"ת דאם נימא דע"י עצמו זוכה מה"ת כשדעת אחרת מקנה אז אף ע"י אחרים זוכה היכא שהוא לו זכות גמור ויותר נראה שכוונתם דפשטא דלישנא דקאמר זכיה מדרבנן אית ליה הוא כולל בין זכיית עצמו ובין זכיה ע"י אחרים וכן משמע מדברי הרשב"א בקידושין פרק האיש מקדש שהבאתי לעיל מ"ש:
ובזה מיושב דברי הנה"כ ביו"ד סימן ש"ה שכתב שוב מצאתי להדיא בתוספ' ר"פ בן סורר כו' ובקצה"ח סימן רמ"ג כתב שאינו ענין כלל דהתם מיירי שזוכה הקטן מנפשיה בדעת אחרת מקנה והך דרב גידל מיירי במזכה ע"י אחר ותמה במה שחשב למציאה כו' ועיין סימן רל"ה שכתבנו שיטת הפוסקים דקטן זוכה מה"ת ואילו ע"י אחר אין זכין לו מה"ת ואע"ג דכתבנו דעת הרמב"ם כו' אבל דעת התוספות והפוסקים דדעת אחרת מקנה אינו משום זכיה כלל עכ"ל ולענ"ד מציאת הש"ך הוא מציאות גדול לעצמו שהרי מבואר שם בתוספות דהוא תלוי בחילוף הגרסא דב"מ דמיירי לענין זכיה ע"י אחר וכמש"ל ולפום הך גרסא זכי' מדרבנן אית ליה אף שע"י עצמו אין זוכה ובנה"כ שם כתב דעיקר כהך גירסא דל"ג מדרבנן ומוכרח כן מדברי התוספ' שהכריעו דזוכה מה"ת וממילא דגם לענין זכיה על ידי אחר הוא מדאורייתא כמש"ל באורך בדברי אך מה שסיים הש"ך שיש ראיה ברורה מדר"ג לדברי התוספ' דזוכה מן התורה זה צריך עיון דיש לומר דנהי דעל ידי אחר שפיר זוכה וכדר"ג מ"מ עצמו לא וכדמשמע מדברי התוס' גופייהו בתחלת דבריהם שם דאי לאו דזכיה מטעם שליחות איכא למימר דמהני זכי' ע"י אחר אף דאין זוכה ע"י עצמו וכן מבואר בשו"ת המכונות להרמב"ן סימן פ"ו שכתב לא אמרו בפחות מצרור וזורקו אין זוכה לא לו ולא לאחרים אלא ע"י עצמו לפי שאין לו יד כלל אבל בקנין ע"י אחרים או במזכה ע"י אחרים זכין לו דאפי' במזכה לעובר איכא מ"ד דקנה אבל בילוד ודאי קנה ואפשר דזכין להם מה"ת כדמשמע פרק הא"מ כו' אלא כי הא דרב גידל כו' אלמא זכין לקטן ד"ת ואפי' לקטן המוטל בעריסה כו' עכ"ל וכן מבואר ממה שפסק הרמב"ם וטור וש"ע במזכה לשוטה ע"י בן דעת קנה אע"ג דשוטה אין לו זכיה ע"י עצמו כלל וע"ש בב"י שכתב הטעם דזיכוי ע"י א' מהני משום דזכין שלא בפניו (ובקצה"ח גמגם בזה משום דלא אתי לכלל שליחות וא"ל דאתי לכלל שליחות כשישתפה עכו"ם נמי אתי לכלל שליחות לכשיתגייר אלא ע"כ משום דמחוסר מעשה כו' עכ"ל הנה התוס' בסנהדרין דף מ"ז כתבו כמו דישן ממילא מתער כמו כן בשוטה ממילא משתפי ומה שקשה ע"ז מפרק מי שאחזו הארכתי בתשובה סימן אמנם י"ל דהתם דמיירי שעתה נשתפה אמרינן למפרע דלא הוי מחוסר מעשה דממילא משתפי. משא"כ כאן דמאן לימא לן שישתפה. ואפשר לומר דנהי דלא דמי לקטן דודאי סופו ליגדל מ"מ גם לעכו"ם לא דמי דאף לכשיתגייר השתא מיהא מחוסר מעשה משא"כ שוטה אם ישתפה ממילא הוא ולפי"ז י"ל דגם שוטה הוא בכלל ההיא דר"ג דיליף דזכין שלא בפניו מנשיא א' למטה שהרי הם זיכו לכל ישראל באי הארץ ומי לא עסקינן שהיה ביניהן חרשין ושוטים ג"כ דהא אינהו נמי בני ירושה נינהו משא"כ עכו"ם מה"ת לומר שיהא בר זכיה כיון דלא אתי לכלל שליחות בלא מעשה וגם י"ל דמה שיתגייר אין זה אתי לכלל שליחות דלכי מתגייר גופא אחרינא הוא משא"כ בשוטה שנשתפה ואין להאריך שוב מצאתי בשער המלך הל' נחלות שכתב ג"כ כמ"ש דחרש ושוטה עדיף מנכרי דלכשיתגייר פנים חדשות באו לכאן כו' ונהניתי) וע"ש שה"ה הביא ראי' מפקח שכתב כתובה לאשתו חרשת כתובתה קיימת שרצה לזוק בנכסיו וע"כ שיש זכות לשוטה ע"י בן דעת ולענ"ד צ"ע דמה ענין זה לזכיה ע"י אחר ואי מצינן למילף מהא נילף מינה דשוטה זוכה ע"י אחר עצמו ובאמת גם בקטן כה"ג לא זכי כמ"ש הר"ן דאין זוכה אלא במה שהגיע לידו אבל במתחייב לקטן בשטר לא אא"כ זיכה ע"י אחר והובא דעתו בש"ע סימן רמ"ג ובכתובה לא שייך זיכוי ע"י אחר והר"ן שכתב אא"כ זיכה ע"י אחר ר"ל דאם מתחייב לתת לו חפץ בשטר או בקנין אינו מועיל אף אם החפץ בעין אא"כ זיכה לו החפץ ע"י אחר.. אבל לענין חיוב שמתחייב על דבר שאינו בעין מה זיכוי ע"י אחר שייך בזה וא"כ תיקשי בההיא דפקח שנשא כו' אך לענ"ד דאף דשוטה לית ליה זכי' כלל בחפץ בעין מ"מ חיוב שמתחייב א' לתת לו מהני כמו בדבר שלא בא לעולם דלא קנה בדרך הקנאה ודרך חיוב מהני וה"נ אע"ג דהשוטה ל"ל יד לזכות מ"מ המתחייב פקח הוא וחיובא רמי עליו לתת לזה מה שנתחייב לו ועכ"פ ללמוד משם לענין לזכות לשוטה ע"י בן דעת אנו אין לנו ראיה משם:
ה"ח ראיתי שכ' לדחות ראיית ה"ה דשאני התם דזה אינו מתנה אלא כמו שפחה לשמשו וכדאמרי' ר"פ חרש אילו קנה שפחה לשמשו כו' ושכר מלאכה אפי' חרש ושוטה אית לה כמ"ש התוספ' ר"פ בן סורר כו' ע"ש ולדבריו לא הו"ל למימר מפני שרצה לזוק בנכסיו דהא לדידיה שוה שכר שפחה לשמשו וא"ל דבשביל שכתב לה מאה מנה קרי ליה היזק בנכסיו דא"כ מה דיהיב טפי משווי' דשכר שפחה הוא בתורת זכיה ושפיר קאמר ועוד לדבריו אף בלא כתב לה כתובה ניתב לה מה דשוי שכר שפחה אלא ודאי דז"א שהרי ניזונת משלו וטב לה למיתב טן דו ודאמרינן התם בפ' חרש אילו רצה שפחה לשמשו שם מיירי לענין חרש שהב"ד משיאין לו פקחת וכותבין לה כתובה על נכסי החרש כשרואין שאינו מוצא אשה אלא בכך כמו שמפקחין על שאר ענינו ולוקחין שפחה לשמשו שהב"ד אביהם של חרשים וכמ"ש הנ"י שם משא"כ כאן דאף ע"פ ששכר מלאכה וטרחא הוא חייב לקטן וה"ה לחרש ושוטה מ"מ אין זה מצד שזה שיעבד נפשו להקטן דהא לא מצי זכי רק שהוא מחויב לשלם שכרו כפי פעלו אבל גוף הענין שנעשה בינו ובין השוטה הוא בטל כמו שמשאו ומתנו במקח וממכר הוא בטל שלא תיקנו בשוטה משום כדי חייו ופשוט שאם שכר שפחה שוטה לשמשו ופסק לה עבור זה מאה מנה שהענין בטל דמה לי השכיר גופו או כליו שהשכירן או מכרן שהשכירות והמקח בטל וא"כ ע"כ דמה דאמרינן דכתובתה קיימת היינו מצד זכי' ולכן הביא ה"ה ראיה משם אך שצ"ע כמ"ש דהתם לאו בזכוי ע"י אחר מיירי ואינו מצד זכיה רק מצד חיוב ושפיר יכול לחייב עצמו ומ"ש בקצה"ח מדברי הרא"ש פ"ב דכתובות כבר עמד בזה בספר מחנה אפרים והביא שם דברי הש"ס דפ' א"נ דלעיל וכתב דאם נימא שנעשה שלוחו של בעל הממון א"ש ובאמת לא משמע כן מדברי התוספ' ושאר מפרשים שכתבו דאי זכיה מטעם שליחות אין זכין לקטן ואם נימא דהוא שלוחו של בעל הממון א"כ מה בכך שאין שליחות לקטן הא בעל הממון אית ליה שליחות ואמנם באמת מדברי התוספ' שם בפרק א"נ מבואר דהזוכה נעשה שלוחו של בעל הממון וכ"כ הנ"י פ"ק דב"מ בשם הר"ן והביאו במחנה אפרים שם וכן הוא באורך בש"מ שם בשם הר"ן ולפ"ז קשה במה דזכין ע"י אחר כיון דע"כ שנעשה שלוחו של בעל הממון וגם נעשה שלוחו של המקבל מתנה לזכות עבורו א"כ לא חזרה שליחות אצל הבעל:
וראיתי במחנה אפרים הל' שלוחין שכתב דבממון לא בעינן וע"ש שכתב הטעם בשם הרא"ה משום דהו"ל כטלי גיטך מע"ג קרקע ולפי מ"ש במחנה אפרים שם החילוק משום דבגט בעינן שיבא לידה מיד הבעל או שלוחו וכל שלא חזרה שליחותו לא מיקרי שלוחו של בעל אבל במתנה לא בעינן שיבא מיד הנותן הלכך אף דלא חזרה שליחות לא הוי שלוחו של הנותן רק של המקבל והיינו משום דאזיל בשיטת הר"ן רפ"ק דגיטין שכתב שיכול כל אדם לעשות עצמו שליח אף שלא עשאו הנותן שליח וע"ש מ"ש בסוף דבריו בסתירת דברי הר"ן כלפי מציאה דוקא הוא דאמרה כו' וע"ש דלא משמע הכי ומדברי התוספ' משמע איפכא דבמציא' ודאי יכול להעשות שליח ע"ש בפ' א"נ דף ע"ב וא"ל דהתם נמי משום מיגו דזכי ולענ"ד דלא בעינן רק שעכ"פ בתחלת הזכיה יהי' שלוחו של נותן ויצא בזה מכלל תופס לבע"ח ואף שאח"כ נעשה שלוחו של מקבל לא איכפת לן בהכי ויכול לזכות עבור המקבל שהרי אינו תופס לבע"ח משא"כ בגט דאם כלתה שליחות הבעל הו"ל טלי גיטך מעג"ק:
והנה סברא זו דצריך להיות שלוחו של בעל הממון איתא בירושלמי דמ"ש הביאו במחנה אפרים אך בתשוב' כתבתי דעיקרא דהא מלתא בירושלמי דגיטין פרק התקבל דמחלק בין שליח לקבלה דגט לשליח קבלה דמתנה משום דתמן זיכתה אותה תורה לקבל את גיטה ברם הכא אין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו ובזה דחיתי דברי קצה"ח סימן קפ"ב שכתב על דברי הנ"ב שכתב גבי שחרור שהוא שליח של עבד וע"ז כתב בקצה"ח דז"א דע"כ הוא שליח של הנותן והביא דברי התוס' דב"מ דף ע"ב ע"ש ולא ראה דברי הירושלמי הללו דדוקא לענין ממון אמרינן הכי אבל בגט וה"ה בשחרור התורה זיכתה לעבד לקבל שחרורו כדאמרינן בקידושין דף ך"ג דאפילו לרשב"א דאיהו גופיה לא מצי לקבל גיטו שליח משוי דיליף לה מאשה ע"ש:
והנה לפום הך סברא דנעשה שליח של בעל הממון א"ש טפי הא דאמרינן דזכיה לאו מטעם שליחות דהיינו שאינו שלוחו של המקבל אבל מ"מ הוא שלוחו של הנותן לזכות בשביל זה וזה הזוכה זכה אף שלא בקנין בחפץ הזה ובזה מסייע לן הך שיטתא דדעת אחרת מקנה קונה מה"ת דאף דהזכיה מצד הקטן לאו כלום הוא מ"מ הוא נקנה לו על דעת אחרת מקנה שהוא מקנה לו דא"ל כיון דהקנין מצד הקטן אינו כלום במה קנה דז"א דהא גם בזכי' ע"י אחר אין הקונה עושה כלום וזכה ובשלמא אם נימא דזכי' מטעם שליחות א"כ י"ל דמה שזה האחר עושה קנין הוא כשליחותו של המקבל משא"כ אם זכי' אינה מטעם שליחות דהא אף לקטן זכין ע"י אחר אף דלאו בר שליחות הוא א"כ ע"כ שזכייתו הוא ע"י שנעשה שלוחו של בעל הממון לבד והזוכה או שלוחו לא עבדי מידי וא"כ אף בלא אחר נמי כשדעת אחרת מקנה אותו דהא הקטן עושה הקנין וקטן יש לו מעשה אלא שאין לו יד לזכות בעצמו אבל כשדעת א"מ מהני מעשה דידי' כמו דמהני מעשה האחר אף שלא פשט הקטן ידו לזכות ולא עבד מידי:
ובאמת התוס' בפ' בן סורר דקיימא בשיטתא דזכיי' מטעם שליחות הוצרכו להביא ראיות אחרות דדעת א"מ מה"ת והש"ך שם שהכריע עיקר דזכיה לאו מטעם שליחות מהך דרב גידל שפיר כתב דיש להביא ראיה גם מהא דר"ג דדעת א"מ מה"ת וא"ש נמי הא דבשוטה אינו זוכה לעצמו וע"י בן דעת זוכה משום דאף שדעת א"מ מ"מ אין כאן מי שיעש' מעשה הקנין כשזוכה ע"י עצמו דשוטה אין לו מעשה כלל אבל כשמזכה לו ע"י בן דעת זכה שהבן דעת הוא שעושה מעשה הקנין להוציא מרשות הנותן וממילא שזכה בו השוטה דכשלא בפניו דמי וזכין שלא בפניו אף שלא מטעם שליחות וראיה לדינו של הרמב"ם בזה נלענ"ד מהא דאמרי' בב"מ דף ח' בשלמא חרש קנה דהא מגבה ליה בן דעת ולפי פירש"י שם היינו שהפקח מגביה שיזכה החרש בהחצי ע"ש ואין פנאי לעיין כעת. ובקצה"ח סימן רל"ה תמה על ה"ה במ"ש על הרמב"ם בדין קטן שקנה קרקע כו' שהביא ראיה מדר"ג ותמה דהתם זכיה ע"י אחר הוא ולכן כתב בדעת ה"ה והרמב"ם שדעת א"מ הוא מדין זכיה שהנותן בעצמו זוכה לו כו' והאריך בזה ולדבריו תיקשי דשוטה נמי יהא זוכה ע"י עצמו כמו דמהני כשזוכה לו ע"י אחר ולפמ"ש א"ש ונראה לבאר עוד דודאי מה שאמרו זכין לאדם שלא בפניו אין הפרש בין אם הנותן בעצמו עושה מעשה זכות לחבירו או שמצוה לאחר לזכות בשבילו בכל גוונא אמרינן זכין לאדם שלא בפניו אך הסיבה המונעת שאין שוטה וקטן יכולים לזכות ע"י עצמם כ"א ע"י אחר אין המניעה מצד הנותן שהנותן נותן בעין יפה ומזכה לו אלא שהזוכה הוא מקצרי יד שאין קנינו כלום ולא מי שרוצה לזכות בדבר שלא היה עד עתה שלו צריך שיזכה בו באחת מדרכי ההקנאות ואין במעשה השוטה והקטן כלום ולכן כשהזוכה הוא איש אחר שזוכה בשבילו ועושה הקנין כגון משיכה או הגבהה ושאר קנינים המועילים וזה יש בו דעת לעשות הקנין ואהני מעשיו שיזכה הקטן אבל היכא שמצד הקונה א"צ שום מעשה שפיר המזכה מזכה לו אף שלא בפניו או כשהוא קטן כגון במחילת חוב או שעבוד וכיוצא בו משום דזכין שלא בפניו וא"צ בזה יד אחר באמצע ועיין בריטב"א בקידושין דף י"ט וא"ש דברי הרמב"ם בקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בה שזוכה בה שהרי זה מזכהו בקרקע וזוכה בה אף שהוא קטן דהא זכין שלא בפניו ואין כאן עיכוב רק מצד קנין שיעשה הקטן וכיון שנותן דמים קבלת המוכר את הדמים ממי שהוא גורמת הקנין וא"צ יד לזה וממילא הקרקע ניקנית לו וזה מבואר ג"כ ממ"ש הרי"ף והרמב"ם ורש"י בעבד שיוצא לחירות בכסף ע"י אחרים שאחרים נותנים לרבו שיצא בו לחירות אף שלא מדעת העבד שזכין לו שלא בפניו ע"ש והתם לא שייך זכי' ע"י אחר דדוקא בשטר שחרור שנותן לשליח שייך לומר שהשליח זוכה בשבילו אבל בזה שהאחר נותן הכסף לרב לא שייך שאחר זוכה בשבילו רק דקבלת רבו גורם השחרור שהרב משחררו ומזכהו שלא בפניו והאחרים הם העושים מעשה הקנין וא"כ ה"ה בקטן שקנה קרקע בכסף דזכה מהאי טעמא ועת לקצר:
הנה משכא לי שמעתתא מענין לענין ואסתגר בקמיית' במה שהתחיל כ"ת בשיטת הרמב"ם דשטרות מדרבנן ולכאורה יש להקשות מדאמרינן בשבועות הכופר במלוה שיש עליו עדים חייב שיש עליו שטר פטור אמר ר"פ מ"ט עדים עבידי דמייתי שטרא הא מנח כו' ובריש פרקין שם אמרינן בראוין להעיד אמר ר"פ לאפוקי כו' אבל משחק בקוביא מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו וכתבו התוספות שם הא דבעד מיתה חייב אף שהוא מדרבנן משום דאזלינן בתרווייהו לחומרא ע"ש והשתא קשה לפי שיטת הרמב"ם דשטרות מדרבנן לר"פ גופי' למה יפטור במלוה שיש עליו שטר כיון דמחמת השטר אין מתחייב רק מדרבנן ואם היו מגידין העדות בע"פ הי' מועיל מדאורייתא ולמה לא אזלינן בתר דאורייתא לחומרא כמו משחק בקוביא וצריך לחלק בין הך דמשחק בקוביא שמדאורייתא הי' מועיל אף שעתה אין מועיל מדרבנן מ"מ חייב משא"כ מה שהי' מחויב מדאורייתא ע"י העדאת עדים לא איכפת לן מה שעתה בלא הגדה אין מועיל כיון דסוף סוף השתא מיהא מוציאין ממון אף בלא הגדה שלהם ועדיין הדבר צריך תבלין ולפי מ"ש בספרי בית אפרים בקונטרס התשובות בפי' הך מלתא דאמר מדאורייתא מחזי חזי' כו' לק"מ וע"ש:
ועוד נשתייר בקולמוס כמה דברים בענינים אלו והואיל ואתרחיש נוסע תנוח דעתו בזה שכתבתי ויקבל ע"י מוכ"ז חלק שני מספרי בית אפרים וידי נטוי' ב"נ להשיבו במילי אחרנייתא וה' יישר חילו לאורייתא אורך ימים ישביעהו וכבוד והדר יעטרהו:
דברי זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד תשובת