אור ברסלב

בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה ז

שאלה ו

בדבר המשפט שא' תבע לחבירו בשטר שבידו וזה טוען השבע לי שלא פרעתיך וטען המלוה ואמר הבא מעות ואשבע לך ואמר אין לי מעות רק קרקע ואני מעמיד לך הקרקע באפותקי שתגבה ממנה לכשתשבע וזה אומר איני רוצה בקרקע ואמתין לך עד שתביא מעות וזה טוען איני רוצה שתמתין כי זיילי נכסאי ואם תרצה לשבע תיכף ליטול הקרקע מוטב ואם לאו פטור אותי מתביעתך וכן הוא האמת דזילי נכסי' לפי ראות עיני הב"ד וגם כי הלוה שרוי בלא אשה ועי"ז שיש עליו קול שהוא חייב לזה אינו מוציא ליקח והדבר מבואר בכנה"ג סי' ק"ד דגם בכה"ג מיקרי זילי נכסי' ויורינו רבינו הדין עם מי ושכמ"ה:

תשובה לענ"ד יש בזה הפרש בין אם יש בשטר נאמנות או לא ומתחלה אבאר בשטר שאין בו נאמנות איך דינו:

והנה בש"ס דשבועות דף מ"א אמרינן אמר ר"פ האי מאן דמפיק שטרא אחברי' וא"ל שטרא פרוע הוא אמרינן לי' לאו כל כמינך זיל שלים ואי אמר אישתבע לי דלא פרעתיך אמרינן זיל אישתבע ולכאורה י"ל דפירושו דמשתבע לי' אחר שמשלם לו. אבל באמת ז"א דודאי צריך לישבע קודם שישלם שהרי היא שבועה בנק"ח ואם נאמר שישלם תחילה אין לו רק היסת דלאחר הפרעון אין לו לישבע רק היסת וזה מבואר ממה שהקשה בש"ס וכי מה בין זה לפוגם שטרו אלמא דהך שבועה ושבועות פוגם חד מילתא הוא וליכא בינייהו אלא צריך למטען ובפוגם הוא איתא שהוא מן הנשבעין ונוטלין והיינו שצריך לישבע כדי ליטול:

איברא דהרמב"ם פי"ד מהל' מלוה והעתיקו בש"ע סי' פ"ב וז"ל מי שטען שפרע השטר ואמר ישבע לי המלוה ויטול אומרי' לו הבא מעותיך ואח"כ ישבע ויטול ואם טען שאין לו כו' ולא נמצא מקור לזה בש"ס רק ה"ה כ' זה נראה פשוט בטעמו דלמה נשביע המלוה על חנם ויש קצת סעד לזה ממה שאמרו פ' הכותב כתובו לי זכותא כו' ויש לדחות ראי' זו עכ"ל ובאמת שראי' זו אינה ראיה כמבואר למעיין שם בהדי' ובמגדול עוז כתב שהוא מהוראת הגאונים ז"ל והוא אמת כמש"ל ומ"מ מ"ש ה"ה שהטעם פשוט אני נבוך בזה דכל כמה שלא טען הלוה אין לי מה"ת נחוש לזה דילמא הוא גברא דלית לי' שנצריכו להשליש מעות ומכ"ש לפמ"ש הש"ך דאף משכון שמא לא מהני וצריך מעות דוקא ובאמת אין טעם לדבר זה ופשטות הש"ס בכל הנשבעין ונוטלין משמע שאין שואלין הלוה כלל אם יש לו לשלם אלא פוסקין שבוע' על התובע בסתם ואח"כ יגבה ממה שימצא ואם הנתבע אין לו קרקעות והתובע מתירא פן יבריח זה הכל ולא ימצא מה לגבות ואינו רוצה לישבע עתה עד שימצא מקום לגבות מה איכפת לנו בכך והרמב"ם גופיה בתחלת הפרק שם כתב הפוגם שטרו כו' ואומרים לו כשיתבע השבע ואח"כ תיטול ושם דין ב' כתב טוען הלוה ואמר ישבע לי שלא פרעתי ויטול משביעינן אותו בנק"ח שלא פרע כו' ואח"כ יטול וע"כ צריך לפרש דמ"מ צריך להזמין המעות לפני ב"ד אלא שמ"מ אינו נשבע ונוטל עד שישבע וכן נוהגין עתה והיינו שכתב ואח"כ יטול ומ"מ משמעות לשונו שא"צ להזמין המעות כלל והסמ"ע סי' ע"ב הרגיש בזה ודעתי דהא דמשמע מהרמב"ם שאומרים לו הבא מעות והיינו שטוענין לו הב"ד היינו היכא שהלוה תובע המלוה שטר פרוע יש לי בידך כו' אבל היכא שהמלוה תובע את הלוה אי לא טען לא טענינן ליה וכ"כ בפרישה בביאור יותר וכתב שקצת משמע כן ברמב"ם שכתב בתחלת הפרק כשטוענין המלוה לא כתב האי דינא אלא בסוף הפרק דלא איירי בטענת המלוה כו' ולולי דמסתפינא הוי אמינא דודאי דברי הסמ"ע נכונים דהכא בטענת הלוה מיירי שטוען שטר פרוע יש לי בידך החזירהו לי או תשבע ותטול ולכך אומרים לו הבא מעות אבל מאי דמשמע מדבריו ואם המלוה תובע אין טוענין לו אבל אם טען המלוה יביא מעות הדין עמו לא משמע דכל כה"ג לא הו"ל לסתום אלא לפרש שאם טען המלוה הבא מעות שומעין לו ומשמע דכל שהמלוה תובע צריך לישבע מקודם ואח"כ יטול ואם יטעון הלוה שאין לו באמת צריך לישבע מתקנת הגאוני' ובאמת דעת הטור להדיא שאם טען המלוה שיביא המעות לפני ב"ד שומעין לו:

אך מהרמב"ם לא משמע מידי לפי מ"ש הסמ"ע דמיירי בטענת הלוה ואז טוענין לו ג"כ ולדבריו א"ש נמי מ"ש הרמב"ם שאם טוען הלוה שאין לו ישבע תחל' הלוה מתקנת הגאונים והט"ז תמה בזה דלמה ישבע הלוה תחילה בחנם דשמא לא ישבע המלוה שמגיע לו ממנו יעו"ש ולפמ"ש א"ש כיון שהלוה רוצה שהמלוה יחזיר לו שטרו אם לא ישבע אז צריך או שיניח המעות בב"ד או שישבע שאין לו ואח"כ בע"כ מוכרח המלוה או לישבע או להחזיר השטר וזהו נראה ג"כ מל' הרמב"ם שכתב משביעינן אותו כתקנת הגאונים שאין לו ולכשתשיג ידו יתן לבע"ח וישביעו שלא פרע ואח"כ יתן לו ולכאורה קשה דה"ל לכתוב ולכשתשיג ידו יביא מעותיו וישביעו:

ועיין בטור שכ' בשם הרמב"ם וכשתשיג ידו ויתן לבע"ח ישבע ואח"כ יתן והלשון מגומגם ונראה שצ"ל ליתן לבע"ח וכן הועתק לשון הרמב"ם בס' התרומות שער ב' ועיין בדרישה מ"ש בזה ודבריו צ"ע ולענ"ד נראה שהטור וסה"ת מפרשים דלהך ולכשתשיג ידו דינא קאמר דלכשתשיג ידו ליתן לו דהיינו שיביא בב"ד ואח"כ יתן ובאמת אין לשון הרמב"ם מורה ע"ז אלא כוונתו שזהו נוסח בשבועה מתקנת הגאונים שאין לו ולכשתשיג ידו יתן כמבואר בפ"ב מהל' מלוה והיינו לישנא דיתן לבע"ח דאילו לפמ"ש שנראה מהטור הו"ל למימר יתן לו לשון נוכח וגם דלא הו"ל למימר יתן אלא יביא המעות לבד א"ו כמ"ש שזהו מל' השבועה ולכך קאמר סתמא יתן לבע"ח שאין נשבע לנוכח שנתן לו שהרי כיון שעדיין לא נשבע המלוה י"ל שאין מגיע לו כלום וא"כ קשה למה לא ביאר שצריך להביא המעות קודם שישביעו וא"ל דכיון דכבר נשבע שאם תשיג ידו ליתן לו שוב א"צ להביא המעות בב"ד דמה בכך שמא יתוזל בו הלוה ויניחנו לישבע ואח"כ יאמר לו שאין לו אלא ע"כ דל"ח להכי דדוקא קודם שבועה שאין לו חיישינן דשמא אחר שישבע המלוה ישמט ממנו ונמצא שבועתו לבטלה משא"כ אחר שכבר נשבע שאין לו ולכשיהי' לו יתן לו א"כ שפיר יכול הלוה להשביעו למלוה שאינו מעכב שטרו בחנם. ומ"ש הרמב"ם וישביעו שלא פרעו היינו ששוב הלוה יכול להשביעו בכל עת שירצה ואם לאו מוכרח לו להחזיר השטר ומ"ש ואח"כ יתן פירושו לכשיהא לו יתן ובלא"ה צריך לפרש כן לשון הרמב"ם לפי מ"ש דהך דולכשתשיג ידו אינו רק מל' השבועה וא"כ מ"ש ואח"כ יתן ע"כ פירושו דאח"כ לכשתשיג ידו יתן אבל השבועה יכול להשביעו תיכף אחר שנשבע שאין לו אבל קודם שנשבע אינו יכול להכריח למלוה שישבע על שטרו כיון שהמלוה שותק ואינו רוצה לתבוע לו רק הוא תובע למלוה שיחזיר לו השטר שפיר צריך ליתן המעות או לישבע משא"כ היכא שהמלוה תובע גם הרמב"ם מודה שצריך המלוה לישבע שלא פרע ואח"כ יתן לו הלוה או ישבע שאין לו ולכשתשיג ידו יתן לו וכן הדין בשאר נשבעין ונוטלין:

ובהכי א"ש מ"ש הטור שהרמב"ם חולק עם הגאונים שכתבו שאין אחד מהם נשבע כו' אלא אם רצה התובע נשבע אם נתן לו מוטב כו' והוא מדברי בעה"ת בשם תשובה לקמאי והוא בתשובת הרי"ף סי' וכ"כ בפסקי מהר"ם רקנטי בשמו וכ"כ בבעל העיטור בשמו סוף דין מלוה ע"פ בדף ס"ח בשם תשובת הרי"ף ולכאורה הוא רחוק שהרמב"ם יחלק על הרי"ף וגם בבעה"ת נראה שהרמב"ם חולק עם תשובה זו ולפמ"ש י"ל דהתם דמיירי שכ"א תובע לחבירו שזה רוצה ממונו וזה רוצה שיחזיר שטרו וכנרא' מלשונו שכ' שהנתבע אינו חייב כו' והתובע אינו חייב כו' ועיין בפרישה שפי' שר"ל שהלוה תובע ג"כ החזיר לי שטרי שלא תתפס או דלא ליפשי שטרי חנם ועכ"פ מיירי שגם המלוה תובע לכך קאמר אין אחד מהם נשבע ר"ל שאין אחד יכול להכריח לחבירו בע"כ שישבע אלא אם התובע רוצה ישבע. והרמב"ם לא הוצרך לכתוב האי דינא דודאי מילתא דפשיטא הוא שאם התובע רוצה לישבע ולהשביע הלוה אח"כ רשות בידו רק כ' דין מחודש שאם הנתבע רוצה יכול להכריח למלוה ג"כ כגון שישבע הוא תחלה שאין לו ואח"כ התובע חייב לישבע או להחזיר השטר ואפשר שגם הרי"ף מודה בזה ואע"פ שבלשון הרי"ף איתא והתובע אינו חייב שבועה עד שיהא ממונו מזומן היינו כל כמה שלא נשבע שאין לו אבל כל שזה נשבע שאין לו מה לו לעשות עוד ואף ע"פ כן הוא חפץ שלא יהיה לזה שטר עליו שעי"ז ב"א נמנעין לישא וליתן עמו וכה"ג טובי והא דלא נקט הרי"ף בהך גווני משום דלא שכיח שהלו' יכוף להמלוה שיקבל שבועתו שאין לו בכדי להכריחו שישבע או יחזיר שטרו אבל אה"נ אם מתרמי שהלוה דוחק המלוה ע"ז ורוצה לישבע תחלה שומעין לו:

ועכ"פ מ"ש הטור וצריך להכין המעות קודם שבועה אינו מוכרח מהרמב"ם וגם בתשובת רב אלפס שכ' והתובע אינו חייב עד שיהא ממונו מזומן לא מוכח מידי כמ"ש דשם מיירי שהנתבע אינו יכול לכוף להתובע לישבע כיון שאין ממונו מזומן והיינו לישנא דהתובע אינו חייב כו' וכמ"ש בפרישה וגם כי בתשוב' רב אלפס גופיה בסימן אין זה רק בלשון השואל אך דמשמע שם דמיירי שכבר אמר הנתבע שאין לו מה ליתן ולכך קאמר התובע אינו חייב כו' וה"ל למימר שאינו רוצה ואדרבה מתשובות הרי"ף הלזו מבואר להדיא להיפך שהרי כ' שהנתבע אינו חייב עד שישבע התובע וכ"כ הרי"ף באמת שאינו יכול לכוף לנתבע לישבע אלא אם רצה התובע נשבע כו' הרי מבואר להדיא שאין ביד התובע להכריח לנתבע שיתן לו מעות קודם השבועה ובאמת ה"ט דהרמב"ם שכ' שצריך זה לישבע תחלה שאין לו לפמ"ש תחלה שאומרים לו הבא מעותיו א"כ מוכרח הוא לישבע אלא שכבר כתבתי שנראה דמיירי כשהלוה תובע אבל כשהמלוה תובע שא"צ להזמין המעות כלל וכמו שנראה מהרי"ף שהנתבע אינו חייב כלום עד שישבע התובע ומ"ש והתובע אינו חייב עד שיהא ממונו מזומן כבר כתבתי לעיל בזה ובבעל העיטור ראיתי שכ' עד שיהא ממון לזה והאי לישנא א"ש בפשיטות דר"ל שכל כמה שזה אמר שאין לו למה ישבע לבטלה אבל אם אינו אומר כן מה"ת נאמר שהמלו' יכול להכריח שיביא מעות קודם השבועה ומצאתי בתשובת הגאוני' סימן ש"ב דאיתא שאלה מי שנתחייב לחבירו שבועה וחבירו אמר הבא מעות בעין ואח"כ אשבע. תשובה יביא ממונו ואח"כ ישים אותם לפני ב"ד ואח"כ ישבע דילמא אישתבעי ליה לבתר הכי לא יהיב ליה ולא מידי עכ"ל:

ונראה שמכאן הוציא הרמב"ם דינו בזה אלא שהוסיף דטענינן ליה הכי וגם שם משמעות הלשון שהנתבע תובע שישבע ויטול כמבואר מלשון מי שנתחייב כו' וגם י"ל דהא דהתם קודם התקנה הוי שתיקנו הגאונים לישבע ולכן יש שאחר שישבע יטעון זה אין לי וילך בפחי נפש משא"כ אחר שתיקנו שבועה ע"ז אין לנו לחוש ע"ז שהרי אם יטעון אין לי יצטרך לישבע ולשמא באמת אין לו ל"ח דא"כ לא היה משמיט עצמו בטענות אחרים פרוע וכדומה שלדברי התובע הוא שקר אלא היה טוען האמת שאין לו ואע"ג דשם איתא דילמא אשתבעי ליה לבתר הכי כו' נלענ"ד שיש כאן ט"ס וצ"ל דילמא אישתבעי ליה ולבתר הכי כו' ור"ל שמא ישבע לחנם שאחר שישבע ג"כ לא יתן לו שיטעון אין לי ואפשר כוונתו דאף בלא טענת אין לי מ"מ יש לחוש שישמט עצמו ולא יציית דינא ולכך צריך להביא הממון בב"ד קודם השבועה ומ"מ אין זה מוכרח:

אך דלכאורה משמע הכי מתשובת הרא"ש הלזו דצריך שיהיה מעותיו מזומנים בידו ולענ"ד יש מקום לחלק דגבי הלוואה כיון דקי"ל שאם הלוה מבקש זמן שיפרע נותנין לו למ"ד יום או יותר לפי ראות עיני הב"ד כמבואר בסימן ק' וא"כ אינו יכול לכפות ללוה שיזמין מעות לפני ב"ד ואף אם נקבע לו זמן למ"ד יום מ"מ זה יכול לטעון מה לי לדחוק עצמי להמציא מעות שאני יודע שהאמת אתי וקרוב שלא ישבע ואם ישבע בנפשו הוא נשבע כי שקר הוא משא"כ כשתובע לו שנשאר בידו מעות מעסק שותפות שביניהם וי"ל דבכה"ג אין קובעין לו זמן כלל וצריך לשלם לו תיכף אם יודה ואפי' תימה דגם בכה"ג כהלוואה דמי ומהני קביעות זמן מ"מ התם היה נראה שזה רוצה להשמט שהרי הוא טוען שאחר שתשבע שלא רציתי אותך אז אדון עמך אח"כ שאני אומר דלא טעות עמי כלל וע"ז השיב הרא"ש שהדין עם ראובן דאיך ישבע זה שבועה לבטלה ר"ל שאח"כ יטעון שלא טעה ע"ש בב"ח הגירסא בתשובות ולפיכך הצריכו הרא"ש שיתן משכון דכל היכא שנראה לדיין שרוצה להשמט ממנו צריך להעמיד ערב כמבואר בטור סימן ק' ואפ"ה דהרא"ש בזה קאי בשיטות הטור סימן פ"ב לענין נשבע ונוטל בשטר שצריך להזמין המעות וה"ה בנשבע ונוטל לענין היפוך מ"מ מתשובת הרי"ף הנ"ל משמע דאין הנתבע חייב כלום עד שישבע זה התובע שמגיע לו:

והנה בש"ע בס"ק י"ג כתב ג"כ שאין מחלוקת בין הרי"ף והרמב"ם דהרי"ף מיירי בשאר נשבעין ונוטלין כגון נגזל ונחבל וחנוני על פנקסו שמן הדין שאף בשבועה לא יטלו כו' (והנה מה שכלל חנוני על פנקסו צ"ע לפי שיטתו ס"ס צ"ב שמסכים לדברי בעל המאור בזה דחנוני על פנקסו מדינא היה נוטל בלי שבועה) ובאמת לשון הרי"ף לא משמע הכי שהרי השואל שאל לו בסתם מי שהוא מהנשבעין ונוטלין כו' וע"ז השיב לו שאין א' מהם נשבע ואם איתא דס"ל לחלק בין נשבע ונוטל בשטר כל כה"ג הו"ל לפרושי. וגם מ"ש דכה"ג מחלקינן בסימן צ"ב כו' הנה דעת הרי"ף והרמב"ם גופייהו שם במשנה שאין לחלק בכך ואין התובע החשוד נוטל בלא שבועה וא"כ אדרבא משם ראיה דהא חזינן שהתובע מפסיד זכותו לגמרי לפי שאינו נשבע וא"כ ה"ה הכא כ"ז שלא נשבע אין תביעתו תביעה כלל להשביע ללוה בתורת חיוב ואע"פ דהתם לאו סמי' בידיה שא"א לו לישבע כלל משא"כ בזה שבידו לשבע מ"מ הנתבע צועק למה אשבע בחנם כל כמה שלא נשבע הוא שאני חייב לו ושמא לא ישבע אח"כ כלל ומכ"ש בזה שברור הוא שאחר שישבע הלוה שאין לו לא ישבע המלוה כלל דלמה ישבע בחנם שאף אם יהיה ראוי ליטול אין לו א"כ למה נשבע הלוה עתה ואף שי"ל שאנו חוששין דאשתמוטי הוא דקא משתמיט וטוען שא"ל כדי לדחות המלוה משבועתו מ"מ נראה דבכה"ג בק"ח בלבד סגי ובאמת הטעם שכ' הש"ך בשאר נשבעין ונוטלין כיון מדינא אף בשבועה לא יטלו רק מתקנה וכיון שזה טוען אין לי ג"כ אין מחויב לשבע רק מתקנה לכך אין א' נשבע כו' נלענ"ד דזה הטעם שייך ג"כ אף כשיש שטר ביד המלוה שהרי הלה מצי טעין למה תכריח אותי לשבע תחלה דאי בתר דאורייתא אזלית והוי חוב ברור ליטול אף בלא שבועה א"כ מדאורייתא בטענותי אין לי אני נאמן וא"צ לישבע כלל ואי בתר תקנתא אזלית שצריך הלוה לישבע דווקא שאין לו א"כ הרי תקנת חכמים ודאי דעדיפא מתקנת הגאונים ואחרי שעליך מוטל לישבע בתקנת חכמי' קודם שתטול אין לך עלי כלום עד שתשבע. אך לפמ"ש דבטענת הלוה מיירי א"ש דכיון שהוא תובע למלוה שיחזיר לו שטרו שפיר צריך הוא לישבע תחלה:

והנה הט"ז כתב ג"כ דעיקר לפסק הלכה שהתובע צריך לישבע תחלה אלא שהביא ראיה מתשובת הרא"ש כלל י"ג תשוב' ט"ז שכ' באחד שהיה לו ספרים ביד בן אחותו כו' ואני תמה על ראיה זו דהתם שאני דאין הבת צריכה להאמינו כלל שהספרים הקדיש עד שישבע ובלא זה דברים בעלמא נינהו ואדרבה אני תמה דאף שבועה למה יועיל לו ואף בלא שט"ח הבת לא מהני וכדאיתא בסנהדרין אמר להם ראיתי אביכון. שהטמין כו' אם אינו יכול ליטלו לא אמר כלום ואיתא בשו"ע סימן רנ"ה ע"ש והכא משמע שהספרים היו ידוע שהם בידו כמשמעות הלשון המבואר בתשובות הרא"ש שם ואם נאמר דמיירי שהיה יכול לומר להד"ם ולכך שבועה בעי דליהמן במגו דלהד"ם והוא רוצה להיות גזבר ההקדש הזה ולפיכך הוא צריך לישבע כנגד הבת מ"מ אין משם ראיה דכל כמה דלא נשבע הנכסים בחזקתה ולא מהימן רק מטעם מגו וא"כ בעי אישתבועי דאל"כ הוי רק כדברים בעלמא משא"כ הכא שזה שטר מקוים בידו ודינא הוא שיטול אף בלא שבועה כמ"ש הש"ך פשיטא שאין הנדון דומה לראיה. ומ"מ לדינא לכאור' שפיר כתב שאין להכריח ללוה לישבע ומצאתי במ"ל פ"ג מה' שכירו' שהביא תשובות הרא"ש הלזו וכ' דלא נתיישב בעיניו למה יהיה דברים בעלמא דהא ע"כ ליכא עדים וראי' דאל"כ אף בשבועה לא מהימן ע"ש:

והנה הש"ך בס"ק י"ג מסתפק כשאומרים לנתבע הבא מעותיו אי סגי במשכון כמ"ש הרא"ש בסימן צ"ג וכת' דאפשר שאני התם שאין השבועה רק מצד היפוך משא"כ הכא צריך מעות דוקא כיון שיש שטר בידו א"צ לישבע רק מדרבנן. ולענ"ד זה צ"ע דאטו משום הא נכוף הלוה לשבע שאין לו מעות רק משכון ולא מבעיא לדעת הפוסקים בסימן ק"א והוא דעת המחבר והרמ"א שכן עיקר שאין עליו אלא חרם סתם שאין לו מעות א"כ פשיטא דהכא שרוצה לתת משכון דסגי בהכי אלא אפילו לפמ"ש הש"ך שם דעיקר בזה דצריך לישבע מתקנת הגאונים גם בכה"ג שטוען אין לי מעות והביא כן מדברי הרא"ש מ"מ נראה דהיינו דוקא כשמגיע למלוה חוב בבירור בכה"ג שיש תקנת הגאונים וכמ"ש הרא"ש טעמא שמנדין אותו לישבע דאל"כ כ"א יאמר איני רוצה ליתן מטלטלין ולא לישבע הגבו לבע"ח קרקע משא"כ בזה שעדיין לא נתברר שחייב לו א"כ אפילו נימא שצריך להזמין לו מעות קודם השבועה מ"מ פשיטא דבכה"ג במשכון סגי דעיקר הטעם שיאמר המלוה למה זה אנכי הולך לישבע שמא לא יתן אח"כ ונמצא השבועה לבטלה משא"כ כאן כיון דאיכא משכון ליכא שבועה לבטל' וצריך המלוה לישבע ואח"כ באמת יצטרך הלוה לישבע שא"ל מעות לדעת הרא"ש ולדעת ש"פ יקבל בחרם (ומצאתי באו"ת שהרגיש קצת בזה אלא שקיצר בדבריו) אבל להכריחו שישבע קודם או יקבל בחרם שאין לו רק מטלטלין או קרקע לא מסתבר כלל שזה יאמר איני חפץ לישבע ולא לקב"ח אפילו באמת ועי"ז אהיה מוכרח למכור הקרקע או המטלטלין שלי ושמא אח"כ לא ישבע ונמצא שאני משחית את נחלתי בחנם והרי מבואר שם בסי' ק"א דהיכא דאיכא פסידא מגבינין ליה קרקע ובכה"ג אין לך פסידא גדולה מזה שעדיין לא נתברר שמגיע לו וביני וביני סגי בקרקע:

ואפשר דהש"ך מיירי היכא שזה באמת יש לו מעות אלא שאינו רוצה ליתן רק משכון בזה כתב הש"ך דאע"ג דגבי היפוך משמע דבמשכון סגי ואף בכה"ג שהרי לא הוזכר שם כלל שזה טוען שאין לו מעות רק הרא"ש כ"כ מדעתא דנפשיה שיתן משכון מ"מ הכא שאני וצריך ליתן מעות דווקא אבל היכא שהלוה טוען שאין לו מעות רק משכון אין לנו להכריחו למכור וליתן מעות ואפילו תימא שכוונת הש"ך שצריך להמציא מעות אף שטוען אין לי מעות מ"מ נראה דמודה דבכה"ג בק"ח שאין לו מעות לחוד סגי כמש"ל שאין בזה תקנת הגאונים ומכ"ש לפמ"ש דעיקר הך דינא אם צריך להזמין מעות קודם שישבע. הוא רופף בידינו וכבר כתבתי דלפי הגירסא בתשובות הרא"ש דפוס וויניציא שנת שס"ז והובאה בב"ח סי' צ"ג הכוונה שם שיתן משכון כדי שלא יוכל לטעון אח"כ לא טעיתי עמך כלל ונמצא שהתובע נשבע לבטל' וא"כ אין משום ראיה כלל לנדון דהכא:

אך כ"ז כשהמלוה דוחק הלוה ורוצה לישבע ואומר שיבוא המעות משא"כ כשהלוה תובע למלוה שישבע או יחזיר שטרו ולא היא תלוי בדין לכאורה מסתברא שהמלוה יוכל לומר לא אשבע עתה דהא קי"ל נזקקין לתובע תחלה שאומר איני רוצה שתשבע לי עתה וה"ה להיפך היכא שהתובע יש לו לשבע וליטול שיוכל לומר איני חפץ לישבע עתה וכ"כ ביש"ש פרק הפרה להדיא ואע"ג דהיכא דזיילי' נכסיה נזקקין לנתבע וא"כ בכה"ג יכול הנתבע לומר אם אינך רוצה לישבע תחזור שטרי וכ"כ הסמ"ע להדיא בסי' פ"ב ס"ק כ"ב שזהו החילוק בין ת"ח לאחר דאם אין המלוה ת"ח יכול זה לטעון או תשבע או תחזיר שטרי מ"מ י"ל דהיינו דוקא כשזה אומר תשבע ואז אסלק אותך כדינך במעות משא"כ היכא שהלוה אומר שאין לו מעות רק קרקע א"כ יכול המלוה לומר איני רוצה לישבע עתה וליטול אלא אמתין עד שיהא לך מעות כמבואר בסימן ע"ד וסי' ק"א בשם תשובת הרא"ש ומשמע התם דאע"ג דזיילי נכסי דלוה מ"מ המלוה יכול לומר לא אקבל ממך קרקע וכמ"ש הרא"ש בטעמו של דבר דמצי אמר אילו הוי לי זוזי לא הייתי לוקח קרקע כי אני צריך לדברים אחרים ועכשיו בשביל שמעותיך בטלים אצלי תכפוני ליקח קרקע ותשובה זו נמצאת בדפוס ווינציא הנ"ל כלל פ' ושם הביא ראיה מהך דב"ק דאמר אי הוי לי זוזי שקילנא כדהשתא כו' וכן מהמלוה את חבירו בישוב כו' וכ' שגם בזה יש משום נ"ד בפני לוין ע"ש וא"כ נראה דאף שהלוה טוען דזיילי' נכסי ואתה צריך לקבל ממני תיכף הקרקע מ"מ המלוה יכול לומר מה איכפת לי בזה ודווקא היכא שהלוה רוצה לסלק הכל כדינו כשישבע המלו' רק שהמלוה אומר אולי אמצא עדים וראיה אז אמרינן דאי זיילי נכסי' שומעין לנתבע משא"כ היכא שאינו נותן לו מה ששורת הדין מחייבת הרי יוכל המלוה לומר מה איכפת לי מה שקרקעותיך זלין איני רוצה לגבות עד שיהא לך מעות ואגבה כדיני וכ"כ הרא"ש בכלל פ' סי' ח' לענין גביות קרקע שאם הוצרך לגבות יגבוהו ב"ד שיהיה כמטלטלין או מעות ואין לחוש כלל להפסד הלוה ע"ש וא"כ ה"ה לענין זה איברא דאף דלכאורה משמע הכי מלשון תשובת הרא"ש שלעולם יכול התובע לומר איני חפץ לקבל קרקע עתה ואמתין עד שיהא לך מעות ולא חילק בין היכא דזייליה נכסיה דהתובע או לא מ"מ י"ל דהרא"ש אזיל בזה לשיטתו שכתב בפרק מי שהיה נשוי על דברי התוספות שם בדף צ"ב שכתבו דמהא דאמרינן אי פקח הוא מגבי להו ארעא כו' מוכח דהיכא דאיכא פסידא יהיב ליה ארעא לב"ח והרא"ש כ' דאינו ראיה כ"כ דא"ל דהתם משום שהמלוה מחמת הקרקע שקנה כו' והלכך שפיר ס"ל להרא"ש דל"ח לפסידא דלוה אף דזיילי נכסי' ולעולם יכול המלוה לומר אמתין עד שיהא לך מעות משא"כ לש"פ שלמדו מזה דכל היכא דאיכא פסידא ללוה יהיב ליה ארעא א"כ גם בזה אי זיילי נכסיה דלוה צריך לקבל קרקע ואינו יכול לומר אמתין. מיהו מדברי הטור משמע דלדינא גם הרא"ש מודה להתוספ' רק שכ' שאין ראיה כ"כ ועיין בב"י ובב"ח שם. ולפ"ז משמע לכאורה דבכה"ג לא מיקרי פסידא לכוף למלוה משום זה:

ובהיותי מסתפק בזה כה הראני גיסי וב"ד החריף ובקי מוהר"ר צבי הירש מרגליות נ"י בן כבוד דודי מ"ו הגאון מו' סענדר ז"ל שהספק שלי במחלוקת הוא שנוי' בתשובת הרשב"א ושמחתי ששאילתינו כשאילת הראשונים והנה ז"ל הרשב"א בתשובה ח"ג הנדפס בק"ק ליורני' בסימן מ"ג כתב וז"ל והיכא דלא בעי מלוה לאיפרועי אלא בזוזי ובעי לאמתוני עד דמתרמי ליה זוזי ללוה יש מגדולי הדור שאמרו שהדין עמו ואין הלוה יכול לכופו ליטול קרקע דזוזי שקול וזוזי יהיב כו'. ומרבותי ג"כ אמרו דלעולם מצי אמר ליה שקיל ארעא דעיקר גוביינא בקרקע הוא מדלא מחייבינן ללוה למיטרח ולזבוני ולמיתי והלכך מצי למימר רוצה אני לפרוע דכל שיצא שמי שאני חייב זיילי נכסאי ודעתי נוטה לזה ודנתי לפני רבותי בשעה שנחלקו על דבר זה לכאורה ממה שאמרו הלוהו על שדהו ואמר לו כו' ומ"מ אינה ראיה גמורה כו' דיש לדחות כו' ומיהו לכאורה כן נראה לי כמו שכתבתי ובזה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות עכ"ל הרי להדיא דהיכא דזיילי נכסי' דלוה עי"ז נחלקו בה רבותיו של הרשב"א והוא ז"ל נוטה דעתו לדעת האומרים דבכה"ג צריך המלוה לקבל הקרקע וא"כ פשיטא דבכה"ג שפיר הלוה יכול לכוף למלוה ואומר החזר לי שטרי או השבע וטול קרקע שאין לי ד"א ליתן לך וזיילי נכסאי ולכאורה היה אפשר לומר דהמלוה מקרי מוחזק לענין זה ומצי אמר קים לי כאידך מ"ד דס"ל דבכל גווני אין הלוה יכול לכוף למלוה לקבל קרקע. אבל באמת ז"א דע"כ לא נחלקו אלא בחוב ברור אבל בזה שהלוה צועק עליו בב"ד למה תעכב שטרי שבאמת איני חייב לך כלום ולדבריך השבע וטול ואם מדאגה מדבר פן תשבע לבטלה הילך קרקע נראה פשוט דבכה"ג גם אידך מ"ד מודה שצריך לקבל הימנו קרקע כיון שזה אית ליה פסידא דזילי נכסיה ואין החוב ברור ל"ש האי טעמא שכ' הרא"ש דאית ביה משום נ"ד בפני לוין דבכה"ג שהלוה מכחישו אין לחוש לזה:

ועוד דאפילו תימא דאף בכה"ג אית ביה משום נ"ד כיון שלאחר שישבע ויהא החוב ברור לא ימצא ליקח אלא קרקע. מ"מ נלענ"ד דמ"מ שפיר מצי הלוה למטען כיון דזילי נכסאי אתה צריך לישבע שאני אומר שלא תשבע כלל ואי משום שאינך חפץ בקרקע מי יכריחך ליקח קרקע שאחר שתשבע ויהא החוב ברור אם תרצה תמתין אח"כ כאוות נפשך. אבל כעת איני רוצה שאהי' תלוי עמך בדין כי אני אומר שאין מגיע לך כלום ובודאי לא. תשבע. ולכן נלענ"ד דאם אין בשטר נאמנו' הדין עם הלוה ומכ"ש אם הלוה חפץ למכור איזה קרקע שאין המלוה יכול לעכב ולמחות כלל שהרי הוא אומר לו השבע וטול ואם אינך רוצה לא תעכב על ידי ולענין זה פשיטא דהלוה מיקרי מוחזק ויכול לומר אע"פ שאם תשבע אין דינך ליטול קרקע מ"מ בזה דזיילי נכסאי צריך אתה לקבל קרקע וכדעת הרשב"א:

אמנם אם יש נאמנות בשטר שאז הדין שהמלוה נוטל בלא שבועה רק שמ"מ אנו פוסקים לו שבועת היסת דהוי כשבועת היסת לאחר הפרעון כיון שהלוה מביא המעות לב"ד ולפ"ז לכאורה בזה הדין עם המלוה שהרי הוא אומר לי מגיע אצלך חוב ברור שהרי יש נאמנות בשטר ואם תתן כדיני במעות אקבל ממך ואשבע לאחר הפרעון משא"כ כשאין לך מעות אני רוצה להמתין:

אמנם לפי דעת הרשב"א הנ"ל א"כ אף בשטר שיש בו נאמנות יכול לכופו ליקח קרקע שהרי הלוה אית ליה פסידא דזיילי נכסי וא"כ אומר אני מסלקך בקרקע וע"כ אתה מוכרח לישבע לאחר הפרעון וגם לפי טענתו אית ליה פסידא טובא כיון שהוא אומר שע"כ הוא מוכרח לעשות עמו סוף בנידון התביעות שיש לזה עליו כיון דזיילי נכסיה וגם צריך לישא אשה ואם תכריחני להשליש לך מעות אני מוכרח למכור קרקע בזול כדי להשליש המעות ושמא לא תשבע ונמצא אני משחית את נחלתי בחנם:

ואמנם נראה דבכה"ג שהמלוה אומר איני רוצה לתובעך עתה ואני רוצה להמתין עד שיהא לך מעות אף שהלוה טוען שאינו רוצה מ"מ נקרא המלוה מוחזק לענין זה ויכול לומר קים לי כדעת רבו של הרשב"א דאף דזיילי נכסיה הלוה צריך לסלק במעות דווקא ויוכל המלוה לומר אמתין כו' וכדמשמע מפשטות דברי הרא"ש שהביא הטור סימן ע"ד שלא חילק בין זילי נכסיה וכיון שהשטר בנאמנות א"כ חוב ברור הוא ויכול המלוה לומר אם תרצה שאשבע לך צריך אתה לסלק אותי במעות קודם ואח"כ תתבע אותי לישבע היסת שלאחר הפרעון אך אם הלוה רוצה לעשות איזה חילוף בקרקע וכדומה והמלוה מעכב על ידו ועושה מחאה בב"ד בכה"ג אפשר דהלוה מקרי מוחזק לענין זה ויכול לומר הרי קרקע לפניך השבע וטול וכאותה דיעה שהביא הרשב"א דהיכא דזילי נכסיה אין המלוה יכול לומר אמתין כו' והרשב"א כתב שדעתו נוטה לזה וא"כ אין המלוה יכול לעכב ע"י:

וראיתי בעטרת צבי סי' פ"ב שכ' אהא שכתב הש"ך להסתפק אם במשכון סגי או צריך מעות דווקא שיש לחלק שאם כתב בשטר במזומנים בת"כ בפ"מ צריך ליתן מעות דווקא ואם לא כתב במזומנים בת"כ בפ"מ במשכון סגי וכך נהגתי עכ"ל. ולא ידעתי טעם למנהג זה שאם נאמר שכיון שעדיין לא נשבע המלוה רק שהוא צריך להזמין מעותיו כדי שלא תהא שבועתו לבטלה במשכון סגי א"כ אף שכת' במזומנים בת"כ דינא הכי שאע"פ שאחר שנשבע המלוה הוא צריך ליתן לו מזומן מ"מ מועיל המשכון לענין זה שאין שבועתו לבטלה ואחר שנשבע צריך הלוה ליתן לו מעו' ואם אין לו יטריח עצמו למכור' המשכון לקיים ת"כ שלו ואם נאמר דגם קודם השבועה צריך ליתן לו כמות שהוא חייב לסלקו כשהחוב ברור שהמלוה אומר כיון שאני צריך לישבע יסלק לי כדיני כדי שלא אצטרך להטריח עצמי עמו אחר השבועה למיקם עמו בדינא ודיינא על המעות ושומעין לו לפי ששבועה זו לא הוטלה עליו אלא מדרבנן א"כ אף שאין כתוב במזומנים נמי דינא הכי שצריך לסלקו במעות ואם טוען שאין לו צריך לקבל בחרם או ישבע לדעת הש"ך ואפשר שכוונתו דאם כתוב במזומנים דווקא לא מהני משכון אף אם הלוה יקב"ח שאין לו מזומני' ולא סגי במשכון משא"כ כשאין כתוב במזומני' אז די במשכון כשיקב"ח שאין לו מעות ואפשר ג"כ דס"ל דאף ק"ח לא צריך בכה"ג כיון דמ"מ אין החוב ברור עד שישבע המלוה וקצת משמ' ג"כ באו"ת כן. ונראה דאף לפמ"ש דאם הלוה תובע שישבע לו או יחזיר לו שטרו ורוצה ליתן לו קרקע שכתבתי לעיל דבאין כתוב בשטר נאמנות הדין עם הלוה דמיקרי פסידא וגם דלדעת הרשב"א אין המלוה יכול לומר אמתין כו' מ"מ אם כתוב מפורש בשטר במזומנים דווקא א"כ בזה לכאורה נראה דאין לחוש כלל לפסידא. וגם הרשב"א מודה בכה"ג שאין משגיחין במה דזילי נכסי' דהלוה וא"כ אין הלוה יכול לכוף המלוה שיקח הקרקע בחובו אלא דמ"מ נלענ"ד דבכה"ג שאין בשטר נאמנות שפיר הוא יכול לכופו שישבע עתה כיון דזילי נכסי' ומטעם שכתבתי לעיל שיכול לומר השבע עתה ויתברר חובך ואח"כ תעשה מה שלבך חפץ ואם לא תרצה ליטול הקרקע מי יכוף אותך באמת תמתין ועכ"פ לע"ע איני חפץ ממך רק השבועה שאני אומר שלא תשבע כלל ולא אהי' תלוי עמך בדין בחנם כנלענ"ד. הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד בעזה"י יום ד' כ"א אייר תקע"א לפ"ק בראד

תוכן העניינים

בית אפרים חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה