בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה ו
שאלה ראובן מכר ביתו לשמעון בקנין אשה והד"ב כנהוג ואחר המכירה קנה ראובן ב' בתים קטנים והנה ראובן שבק לן חיים ובאותן ב' בתים בא' מוחזקת אלמנות ראובן ובתו עבור כתובתה ובתו היה לה על אביו שטר חוב ובא' מוחזק אחי ראובן:
והנה עתה בא א"י ותבע בכת"י ראובן מבית שמוחזקת האשה הנ"ל ובראותו כי שכירת הבית מועטת כי בדיניהם שלא ימכור הבית רק יקח מההכנסה והבית צריך תיקון ולא נשאר לו לפרעון חובו כלום החזיר א"ע לשמעון שלקח הבית הגדול ושמעון סילק להגוי במעות עם הוצאות וריבית וקנסות שעליו אחר מות ראובן כי ראובן לוה בלא ריבית לשלם פרוטרוט מ"מ אחר שעבר הזמן חושבין בדיניהם ריבית והנה עתה בא שמעון לגבות מב' בתים הנ"ל בכח שטר מכירה שכתוב שם וקבלנו עלינו הזוג אחריות וכו' וגם אחי ראובן קנה אחר קניתו וטענה האשה שלא קבלה עלי' אחריות רק שסילקה שעבודה מהבית הגדול שקנה שמעון אבל לא שתשלם מכתובתה ובת ראובן הוציאה שטח"ז שבשבילה תופסת בבית הנ"ל כל הנ"ל טענו כו':
תשובה גלוי וידוע לכל יודעי דת ודין פלוגתת הפוסקים אם בכת"י יכול לטעון פרעתי ודעת הרי"ף והרמב"ם והרבה פוסקים שיכול לטעון פרעתי:
אך דעת הר"י בתוספות דכתובות דף כ"א והביאו בסמ"ג וכן דעת הרז"ה סוף בב"ב והטור בשם הרמ"ה וכ"כ בשם הרשב"ם והראב"ד דאינו נאמן לומר פרעתי והרשב"א כתב שלזה דעתו נוטה והרמ"א בסי' ס"ט הביא דעת י"א אלו ולכאו' דלפי דעת הי"א אלו אף מיתומים גובין בכת"י ולא טענינן להו דלמא פרע אביהן כיון דלדידהו כ"י יש לו דין שטר לענין טענות פרוע ולכאור' לא משמע כן ממ"ש הסמ"ע שם ס"ק י"ז דאפילו כתב בשטר נאמנות סתם לא מהני הנאמנות לגבי היורשים כו' וכ"כ הש"ך שם שכן הוא בתשובת מיימוני כו' ע"ש הרי מבואר דאע"ג דלגבי דידיה מהני נאמנות סתם דלא מצי למימר פרעתי מ"מ ליתמי טענינן וא"כ י"ל דה"ה להנך דסברי דבכת"י לא מצי למטען פרעתי מ"מ ליתמי טענינן אך לענ"ד נראה שיש לחלק ביניהם דבאמת צריך להבין לדעת הפוסקים דנאמן לומר פרעתי והטעם לפי שאינו חושש להניחו וע"כ שאין הטעם לפי שיסמוך עצמו שיטעון פרעתי דאיפכא הוי לן למימר שלא יהא נאמן לומר פרעתי והלוה יחוש לעצמו וכ"כ הרשב"א בתשובות המכונות להרמב"ן סימן ע"ו דבשלמא בשטר שיש בו נאמנות ללוה שהוא יודע שהוא נאמן לומר פרעתי א"נ בשטר פקדון שהתורה האמינתו בטענות נאנסו אינו חושש אם מניחו לפי שסומך הוא על נאמנותו אבל כאן מי האמינו שיסמוך על אמנותו אלא שאתה בא להאמינו מפני שאינו מקפיד אם ישאר שטרו ביד המלוה ויגבה שנית מב"ח ואילו מצינו בפירוש כן לבעלי הגמרא היה ראוי לשאול למה כ"ש עכשיו כו' ע"ש. אך דעת הפוסקים הסוברין דשפיר מצי טעין פרעתי הוא כמ"ש הרמב"ן במלחמות סוף ב"ב דכיון שאינו גובה בו ממשועבדים אין מקפידין עליו ומניחין אותו ביד המלוה אף ע"פ שהוא פרוע ואין נוהגין בכת"י עדים מפני שיש לו קול וזילי נכסי שהרי גובה בו ממשועבדי' עכ"ל ולפי"ז שוב אין טעם לדבר באם יש בו נאמנות שכתבו הטור וש"ע דאינו נאמן לומר פרעתי דהא מ"מ לית ליה קלא ולא זילי נכסי ונימא שאין חושש להניחו בידו וצ"ל הטעם כמו שכתב הש"ך ס"ק י"ז לחלק בין כתב שאין לו דין שטר ובין כתב בו נאמנות משום דבכתב נאמנות ודאי משקר שהרי הוא האמינו ועוד דאמרי' ליה אפילו האמת כדבריך את הוא דאפסדת אנפשך דהמנת ליה עליך כו' ע"ש ולפי"ז א"ש דלא מהני נאמנות דידיה לגבי יורשים דלגבי דידהו אמרינן דלמא פרע והניחו בידו לפי שלא חשש עליו דכיון דלא זילי נכסי דהא לגבי יורשים לא הימניה כלל וכ"ז להפוסקים שנאמן בכת"י לומר פרעתי אבל להפוסקים דלא איכפת לן במה שאינו גובה ממשועבדים וגם בכת"י הוא מקפיד עליו שלא להניחו ביד המלוה כמו שטר בעדים א"כ גם ליתמי לא טענינן דלמא פרע כמו שטר בעדים אך צ"ע מלשון הטור וש"ע שכתבו להדיא טעמא דבנאמנות א"נ לומר פרעתי שאילו פרע לא היה מניח בידו כיון שיש בו נאמנות ונר' שלמדו לומר כן ממ"ש בעה"ת שער ג' ויש לברר כו' א"ד כיון דאית ביה נאמנות אמרינן ליה אם איתא שטרך בידי מאי בעי ומסתברא דודאי מהני כו' ולפי טעם זה נראה לכאורה דאף בנאמנות סתם מהני דאף להיורשים לא טענינן שפרע דא"כ לא היה מניחו בידו כיון שיש בו נאמנות ומ"ש הש"ך שמהטור שכתב בסעיף יו"ד ואם כתב בו נאמנות שהאמינו עליו ועל יורשיו כו' משמע דבנאמנות סתם לא מהני לגבי יורשים לענ"ד צ"ע שהרי ע"כ הטור קיצר בדברי בעה"ת שהרי הטור שם לא מיירי רק לענין אם הוא נאמן לומר פרעתי ופשיטא דלגבי דידיה אין הפרש בין אם כתב בו נאמנות לגבי יורשים או לא ונראה שהטור שיטפא דלשון בעה"ת נקיט ואתי ובעה"ת שם מיירי גם לענין היורשים ומלשונו אין הכרע דבעה"ת אתי למימר דגבי מיתמי בלא שבועה ולהכי נקט שכתב בו נאמנות גם על יורשין וכן הוא בלשון בעל העיטור דף ס"ב ע"ד ואי אית ביה נאמנות גבי בלא שבועה אפילו מיתמי ע"ש והיינו כשכתב בו נאמנות גם לגבי יורשין אבל לענין דלא טענינן פרעתי ומהימן מלוה בשבועה אפשר דגם בנאמנות סתם הדין כן דכיון דלא חיישינן שהניחו בידו ולפי"ז צ"ע על הסמ"ע שהביא בזה דינא דתשובת מיימוני וכן הב"י הביא בזה דברי תשובת מיימוני ובאמת י"ל דתשובת מיימוני ס"ל הטעם דכת"י בנאמנות א"נ לומר פרעתי משום דהא הימני' וכמש"ל בשם הש"ך ולגבי יורשים הא לא הימניה כלל משא"כ לפי הטעם המבואר בטור וש"ע אין מקום לחלק בין אם נכתב נאמנות לגבי יורשים או לא דלא טענינן ליתמי מה דלא מצי אבוהון למטען:
ועיינתי בתשובת מיימוני וראיתי שכתב וז"ל הלכך בנדון זה אף דלגבי דידיה מהני נאמנותו דהימנינהו לגבי יורשים לא מהני מידי וכמאן דלא הימנינהו דמי וכדחזינן בפרק הכותב נקי נדר נקי שבועה ממני יורשין משביעין אותו לכ"ע ולגבי יורשין כמאן דלא הימניה דמי ולא שקיל אלא בשבועה וא"כ הכא דליכא שטרא אלא כת"י נמי נימא הכי דהיכא דהימנינהו לגבי דידיה לגבי יורשים כמאן דלא הימנינהו דמי ואי לא המנינהו הוי טענינן ליתמי פרוע כי היכא דמצי למטען אבוהון השתא נמי דהמנינהו טענינן להו הכי וליפטרו כיון דליכא שטרא אלא כת"י דדלמא שכח ופרע ולא דמי לחייב מודה כו' אבל הכא דלמא פרע ולאו אדעתיה דכתב ליה נאמנות דנשקול מיניה כ"י כי היכא דאמרינן התם נקי נדר נקי שבועה ממני דאמרינן דלא פרעיה ושכח ולא הוציא השטר מידו או מידה ואדרבא נראין הדברים ק"ו ומה התם דאפילו הימנינהו הו"ל לאפוקי שטרא מינייהו דלא נהדר ונגבה בהאי שטרא אפ"ה אמרינן בשביל תקנת יתומים דלמא פרע ושכח ולא מהני המנותיה לגבי יתמי כ"ש הכא בכת"י דאילו שכח לנאמנותו דהימנינהו לא בעי לאפוקי מידייהו כת"י דסמיך אהא דכל שעתא מצי למטעון פרעתי דנטעון להו דלמא פרעיה כו' ע"ש הנה העתקתי רוב לשונו שמבואר ממנו טעם נאמנות סתם דלא מהני ליורשין אף ע"ג דמהני לגבי נפשיה משום דגבי דידיה לא אמרינן דלמא שכח ופרע ולאו אדעתיה דכתב ליה נאמנות דהא מ"מ הימני' אבל לגבי יתמי אמרינן הכי דהא לגבי יתמי הוה כלא הימני' כלל ואמרינן דלמא שכח לנאמנותו ולא חשש לאפוקי כת"י וזה מבואר כדברי הש"ך דהא בכת"י בנאמנות אינו נאמן לומר פרעתי היינו מטעם דהימני' לגבי נפשיה וכמ"ש משא"כ אם נאמר כיון שיש בו נאמנות אינו מניחה בידו ולשכחה לא חיישינן א"כ גם לענין היורשין י"ל דלא הימני' כיון דלא הוי מצי אבוהון למטען:
אמנם באמת הסמ"ע סימן ע"א ס"ק ל"א כתב הטעם דנאמנות סתם לא מהני לגבי יורשין אף ע"ג דאבוהון לא מצי למטען פרעתי מ"מ טענינן ליורשין ואם היה אבוהון לא הי' מעיז פניו נגדו לומר שלא נפרע ומש"ה הימנוהו המלוה נגדו ולא הימנוהו נגד יורשיו מפני שמעיז נגדם לכפור הפרעון שפרעוהו הלוה ע"ש ולפום הך טעמא אתי שפיר מה שכתב הסמ"ע דכת"י בנאמנות אין מועיל לגבי יורשים אף לפי דאיתא בטור וש"ע הטעם דכת"י בנאמנות א"נ לומר פרעתי לפי שלא היו מניחו בידו מ"מ כמו דבשטר גמור צריך לישבע ואמרינן דשמא אף ע"פ כן הניחו בידו וסמך עצמו שלא יוכל לכפור כנגדו ומ"מ לגבי יורשיו לא הימני' דבבנו מעיז ה"נ לענין כת"י בנאמנות אמרינן הכי לגבי יורשים דשמא אע"פ כן הניחו וסמך שלא יוכל להעיז נגדו:
ובקשתי חבר לדברי הסמ"ע ומצאתי שהרי הרב אומר כן רבינו הרשב"א ז"ל הובא בשטה מקובצת דף פ"ז שכתב וז"ל ולפי דבריהם כי כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך היורשין משביעין אותה אפילו על מה שנשתמשה בחיי בעלה שלא פטרה אלא ממנו לפי שהיא או יורשיה בושים ממנו יותר שהוא יודע בעסק הנכסים יותר ואין מעיזין פניהם אבל בבנו ובבאים ברשותו מעיזים ומעיזים וכ"ש בפגימת כתובה דטוען ברי שאין מעיזין אבל בבנו מעיזין כו' ע"ש:
אך לענ"ד צ"ע על הרשב"א דלפום הך סברא נראה דלא מהני נאמנות לנפרע שלא בפניו וכ"כ הריטב"א בכתובות שם שדעת רוב הגאונים דאפילו בשכתב נאמנות מפורש צריכה שבועה כשנפרעת שלא בפניו דכי הימנה בפניו שאינו מעיזה בו אבל שלא בפניו לא הימני' וא"כ הרי הרשב"א בתשו' סי' אלף א' דעתו בנפרע שלא בפניו מהני נאמנות וכתב דכיון שהאמינו על נכסיו נפרע שלא בשבועה ואינו דומה לנפרע מן היתומים שהרי יצאו הנכסים מן המתנה (ר"ל הלוה שהתנה שיהא המלוה נאמן) והרי הן של היתומים ורבן גמליאל ובית דינו אבוהון של יתומים והם אמרו שאין נפרעין מהם אלא בשבועה כו' ע"ש וכ"כ הב"ח סימן ק"ו מדעתא דנפשיה וטעם הרא"ש דנפרע מלקוחות ומיתומים שאני שלא האמינו להוציא מיד אחרים אבל בנפרע שלא בפניו דנכסי דידי' נינהו מועיל לנאמנות סתם ודעת הרמ"א דסובר דלא מהני נאמנות דדוקא בפניו הימני' דקסבר אין מעיז פניו בו א"נ דמפני הנאמנות שכתב לו פרע לו בעדים ושובר ואין אנו יודעין הלכך בעי אשתבועי וע"ש ועכ"פ דברי הרשב"א לכאורה סותרין זא"ז:
ולכאורה הי' אפשר ליישב דאע"ג דהרשב"א ס"ל הטעם דבבנו מעיז מ"מ שפיר אמרינן דהנאמנות סתם קאי אף אם יפרע שלא בפניו דאע"ג שהלוה עתה אינו בכאן הרי הוא עתיד לבוא וידע שלא יוכל להעיז נגדו ולכך האמינו בתחלה אף אם ירצה ליפרע שלא בפניו ולכאורה ממ"ש הריב"ש סימן קכ"ז לענין אשה שאמרה גרשתני דשלא בפניו מעיזה אף שאומרת אח"כ בפני בעלה גריעי טענתה כו' ע"ש ולא אמרינן כיון שידעה שעתיד לבוא ותצטרך להעיז מעיקרא אינה מעיזה אלמא דאין דנין אלא על אותה שעה דכיון דשעת אמירתה שלא בפניו הוא שפיר מעיזה עכשיו א"כ ה"נ י"ל כן וקצת יש לחלק וגם י"ל דהרשב"א לשיטתו דס"ל דבגרשתני בכה"ג ג"כ נאמנת וע"כ לומר דמ"מ עתה שאומרת בפני בעלה לא היתה יכולה להעיז אעפ"י שכבר אמרה כן שלא בפניו וא"כ גם בזה י"ל דהאמינו אף לנפרע שלא בפניו דסמיך נפשי' שלא יגבה שלא בפניו שמה יעשה באחריתו כשיבא הלוה וכחשו בפניו יענה ולא יוכל להעיז נגדו הלא יכלם אך דמ"מ מדברי הרשב"א מבואר דהתם הטעם לפי שלא האמינו רק על עצמו ועתה הנכסים ברשות יתומים והב"ד חייבוהו שבועה וממילא היכא שאין כאן חיוב שבועה רק אנו באין לטעון ליתומים לפוטרם נראה דלא עדיפי מאיהו גופי' הטוען ברי ואיכא אומדנא דמוכח דלא הי' מניח שטרו ביד המלוה כיון שיש בו נאמנות לא טענינן להו ונראה טעמא דחייש לשטר בנאמנות די"ל דבלא נאמנות אפילו תימא שא"נ לומר פרעתי מ"מ אפשר שיפרע ויניח את השטר ויסמוך עצמו שאם יכפור בו המלוה יטעון השבע לי ולא חשיד כולי האי שישבע לשקר משא"כ כשיש בו נאמנות ואם יכפור אף שבועה לא יצטרך דכה"ג הוא חושש להניחו בידו וא"כ גם ליורשים לא טענינן ומדברי מהר"ם בתשובת מיימוני נראה דבשביל תקנות היתומים אף שיש נאמנות לגבי דנפשי' לגבי יתמי חיישינן שפרע ושכח שכתוב בו נאמנות או שכח שטרו לגמרי ומחו' הגאון החסיד בחידושיו להלכות כתובות סימן צ"ז תמה על טעם הסמ"ע משום דמעיז נגד יורשים וכתב הטעם משום דשבועות יתומים חמירא טפי מטענות אשתבע לי לענין מת לוה בחיי מלוה ולענין חשוד ולכן אע"פי שפטרה משבועה לא פטרה משבועת יתומים דחמירא טפי עכ"ל והוא כעין שכתבתי לעיל בשם תשובת הרשב"א וא"כ אפשר דוקא התם דמטעם נאמנות לפטור משבועה אתינן עלה אבל בהא דמוכחא מלתא דלא פרע והניח בידו הכת"י שיש בו נאמנות גם לענין היורשין י"ל כן ואפשר שרצה לומר כמו שכתב מהר"ם דבשבועות היורשין החמירו טפי ואמרינן דשמא שכח שכתב לו נאמנות וא"כ גם בכ"י בנאמנות אמרינן הכי לגבי יורשים ופטורין לגמרי דהא גם בשבועות היורשים לפעמים מהאי טעמא פטרינן להו לגמרי כגון במת לוה בחיי מלוה או בחשוד ואמרינן דהיורשין פטורין שמא פרע אביהם ושכח אף שיש בו נאמנות סתם ולדעת קצת פוסקים לא מהני נאמנות לגבי יורשין כלל וצ"ע על מהר"ם בתשובת מיימוני שם שכתב ואין לחלק מסברת הכרס לומר דהתם אי טענינן דלמא פרע לא פסלינן לשטרא אלא דמזדקינן לאשבועי למרי דשטרא כו' דטפי הול"ל דהתם זימנין דפסלינן שטרא לגמרי כגון במת לוה בחיי מלוה ולענין חשוד ומשמע בפשיטות דאף בנאמנות סתם דינא הכי כיון דמחויב שבועה ואין יכול לישבע:
ועכ"פ נראה ברור לענ"ד דלדעת הרשב"א ודעימי' דבכת"י אינו יכול לטעון פרעתי גם בבא לגבות מיתומים הדין כן כיון דלדידי' דין שטר יש לו וזה מבואר שהרי הרשב"א למד זה משטר פקדון דאי לאו מגו דנאנסו א"נ לומר החזרתי והרי בשטר פקדון הא דאינו גובה מן היתומים נמי מטעם דטענינן להו החזרתי במגו דנאנסו הוא וכמבואר בבבא בתרא דף ע' בשטר כיס היוצא על היתומים ס"ל לדייני גולה דנשבע וגובה כולו אף המחצה פקדון משום דס"ל דלא אמרינן החזרתי במגו דנאנסו הרי מבואר דשפיר גובה מן היתומים בשטר כזה ולא אמרינן דלמא הניח השטר בידו דסמך שלא יוכל להעיז נגדו אלא שזה אפשר לדחות דא"ל דלמ"ד דגובה כולו ולא מהימן החזרתי במגו דנאנסו אף מלקוחות יכול לגבות דלא טענינן ללקוחות נאנסו דלא שכיחא וכיון שגובה מהלקוחו' ממילא חזר הדין שגם ליתומים אין טוענין דבכה"ג דגבי מלקוחות אין מניח הנייר בידו דזילי נכסי' ולכך גובה בין מיתומים ובין מלקוחות ולא טענינן שהחזיר ודינו בזה כשטר מלוה וכיוצא בזה כתב הש"ך לדחות ראיות הרשב"א משטר פקדון דהתם מהאי טעמא גופא אין גובה ממשעבדי לפי שיכול לטעון החזרתי במגו דנאנסו ע"ש ולפי"ז למאן דס"ל דלא מצי טעין החזרתי במגו דנאנסו באמת גובה ממשעבדי אך ראיתי בתשובת המבי"ט המכונות להרמב"ן שכתב ראיה זו בביאור יותר וז"ל דהא איכא מ"ד בהמוכר את הבית שא"נ לו' החזרתי משום דאמר לי' שטרא ביד ימאי בעי ואף דקיי"ל כמ"ד נאמן אין הדעת נותנת שנחלקו בדבר הזה שזה אומר כיון שאינו גובה ממשועבדים אינו חושש וזה אומר בהיפך ולא נעשה מחלוקותו של הרי"ף והר"ם מחלוקת שנוי' בגמרא ועוד דאפילו לדידן דקיי"ל דמצי טעין החזרתי אינו אלא דוקא משום דאי בעי אמר נאנסו ובשבועה חמורה ואם איתא דכל שטר שאינו גובה ממשעבדי מאיזה צד שיהי' יכול לומר פרעתי ה"נ כי אמר החזרתי יהא נאמן כדינו שלא בשבועה ולהוי כמפקיד אצל חבירו בעדים אלא כל שבשטר צריך להחזיר לו בעדים אא"כ יש שם מגו כאותה דהמוכר את הבית עכ"ל ולפי מ"ש אין כאן ראיה ממ"ד דלא מהימן החזרתי במגו דלהך מ"ד אף מלקוחות נמי גבי כיון דהלוה לא הוי מצי לטעון החזרתי ונאנסו לא טענינן ללקוחות אך ראייתו ממאי דקיי"ל דאינו נאמן החזרתי לדידן כ"א בשבועה חמורה א"ש דלדידן דקיי"ל דמצי טעין החזרתי במגו א"כ עכ"פ מלקוחות לא מצי לגבות וממילא שהיה להיות נאמן החזרתי אף בלא שבועה כלל דכל דלא גבי ממשעבדי שוב הוי החזרתי טענה מעלייא בפ"ע:
וראיתי בקצות החושן שכתב כן מסברא דנפשי' ובאמת כך מבואר בתשובות המכונות הנ"ל וכן מבואר עוד שם בסימן צ' לענין עד אחד בשטר כתב דבכת"י א"נ לומר פרעתי וראי' ממפקיד בשטר דאמר דנאמן לומר החזרתי דוקא בשבועה ומשום מגו דנאנסו הא לא"ה לא ואעפ"י ששטר פקדון אין גובין בו ממשעבדי ע"ש ובתשובת הרשב"א סימן אלף צ' איתא שם תשובה זו בקצרה ונשמט שם תיבת דוקא בשבועה ובאמת נראה שזה עיקר ראייתו וגם בנ"י פרק המוכר את הבית קיצר בראיות הרשב"א בזה אך מ"ש הרשב"א ממ"ד אינו נאמן משום דאמר ליה שטר' בידי מאי בעי צ"ע דלהך מ"ד י"ל דגבי ממשעבדי ג"כ וכמ"ש וטפי הו"ל לאתויי מדאמרינן דכ"ע אית להו דר"ח ומ"ד דגובה כולו א"א דפרעי' מימר הוה אמר ואם נימא דכשאין גובה ממשועבדים יכול לטעון פרעתי א"כ כיון דא"ל דרב חסדא שוב אינו גובה ממשועבדים א"כ גם מיורשים אין לו לגבות כמו שאינו גובה מהם מלוה בעדים מטעמא דמימר הוה אמר כמ"ש התוס' שם דאין לו לומר כל מה שלוה ופרע כל ימי חייו רק התם ס"ל הכי כיון שיש שטר וכיון דלהפוסקים דכת"י שאינו גובה ממשועבדים כמלוה בעדים בלא שטר דמי גם בשטר זה כמאן דליתא הוא שהרי אינו גובה ממשועבדים ואפשר לדחות לענין שיצוה ליורשים אין לדמות למלוה ע"פ בעדים לחוד דמ"מ הו"ל לחוש כיון שהניח השטר הי' לו לצוות כי פרוע הוא אף דלענין טענ' פרעון לגבי דידי' גופא אין דינו כשט' כיון דאית ליה מגו וגם אין גובה ממשועבדים ומ"מ אין ללמוד מזה לדידן בכת"י שנאמר אע"ג דאבוהון מצי למטעון פרעתי וגם לא גבי ביה מלקוחות מ"מ מיתמי גבי מטעמא דאם איתא דפרעיה מימר הוה אמר דז"א דהא אנן לא קיי"ל כדייני גולה אלא קיי"ל כמ"ד גובה מחצה והיינו משום דאמרינן אימר מ"ה אנסי' ובאמת צ"ע במ"ש הרא"ש בב"ב לענין ת"ז דבלקוחות צריך שבועה וביתומים א"צ שבועה דאם איתא דפרע הוי פקיד בעידן דמית ע"ש בסמ"ע וש"ך סי' ע"ח ולכאורה זה צ"ע דהא אנן לא קיי"ל כהך סברא דמימר הוי אמר אלא חיישינן דלמא מ"ה אנסי' ואפשר דדוקא היכא דפטרינן ליתמי לגמרי משום דאבוהון הוי מצי למטעון הך טענה והי' פטור שפיר אמרינן הך סברא דלמא מ"ה אנסיה ואין להוציא מהיתומים אבל לענין ת"ז דשטרא מעלייא הוא רק שאנו רוצין לחייב המלוה שבועת הבא ליפרע מיתומים כיון דאבוהון לא מצי למטען לא טענינן ליתמי ואע"ג דבלקוחות משבעינן מ"מ ביתמי לא כיון דאיכא נמי סברא דמימר אמר משא"כ בלקוחות וצ"ע:
וראיתי בשו"ת נ"ב חלק ח"מ סימן חי"ת שהקשו לו דלמה לא כתב רמ"א להגיה דלי"א דבכת"י א"נ לומר פרעתי גם ביורשין כן גם הקשה בכת"י בנאמנות וכתב ליישב דמיניה גבי לפי שלא היה מניחו בידו ואם מפני שהיה בטוח בו שלא יכפור האמין לו א"כ גם עתה מאמינים לו הב"ד שאינו כופר אבל ביורשין טענינן שפרעו והיה בטוח בו כו' ולא חייש למיתה ע"ש ובאמת מתשובת מהר"ם שהבאתי לעיל מבואר דלאו מהאי טעמא אתי עלה אלא משום דטענינן ליתמי שפרע ושכח שכתב נאמנות גם מ"ש דלהפוסקים דא"נ בכת"י פרעתי הוא מהאי טעמא שלפ"ד שפרעו והניח בידו א"כ האמינו שלא יכפור לכך נאמן גם אצל הב"ד אבל לגבי יורשים כו' משא"כ בשטר גמור לא היה מניחו בידו שמא יפרע מלקוחות שלא בפניו ע"ש ולפענ"ד ז"א דהא י"ל דלתקנות לקוחות לא חשש כמבואר בסמ"ע וש"ך סי' ע"ח לענין ת"ז ועוד דלפי דבריו א"כ גם שטר שאין בו אחריות נימא דלא גבי מיורשים דשמא הניחו מחמת שהיה בטוח ולמיתה לא חיישינן אלא ודאי דז"א דלהנך פוסקים כ"י דין שטר שלא באחריות יש לו וכמ"ש הרא"ש פרק ב' דכתובות ובודאי שגובה גם מיתומים והעיקר כמו שכתב המחבר בעל נודע ביהודה שם תחלה דסמך אדלעיל שהביא דברי הי"א שיש לו דין שטר לענין טענות פרעתי וגם כתב שהוא לפי ראות עיני הדיין אבל במקום שהוא א"נ לומר פרעתי לא טענינן ליתמי וכמש"ל משטר פקדון וכן מוכח לענ"ד דהא הא דקי"ל שאין גובה מיתומים בשטר פקדון היינו במיגו דנאנסו ומשמע להדיא היכא דליכא מיגו כגון במקום שהעדים מצויין שאינו נאמן בזה במיגו כמבואר סימן רצ"ו שפיר גבי מיתמי ואע"ג דמשמע ודאי דמלקוחות לא גבי אף בכה"ג דאע"ג דהשתא הכי איתרמי שהיה הפקדון במקום שהעדי' מצויין מ"מ הלקוחות לא מסקי אדעתייהו וסמכו אהא שיהא נאמן החזרתי במיגו דנאנסו במקום שאין שם עדים ולכן גם עידי הפקדון אין מוציאין קול כלל וכיון דהרשב"א מדמה כ"י לשטר פקדון בלא מיגו ודאי דגבי מיתמי וגדולה מזו נלענ"ד שמ"ש הש"ך לדחות ראייות הרשב"א דבשטר פקדון הא דלא גבי ממשעבדי הוא משו' מיגו דנאנסו וכתבתי לעיל דבזה נדחה ראיית הרשב"א ממ"ד דס"ל נשבע וגובה כולו ולפי מ"ש נראה דא"ש דבאמת מ"ש הרשב"א בשטר פקדון לא גבי ממשעבדי לאו משום מיגו דנאנסו הוא ותדע דא"כ במפקיד בשטר וידוע שהוא מקום שעדים מצויין באופן שלא יהיה יכול לטעון נאנסו גבי ביה אף ממשעבדי וז"א במשמע מדברי הפוסקים אלא נלענ"ד דבשטר פקדון בכל גווני לא מצי לטרוף ממשעבדי אף היכא דלא שייך טענת נאנסו וטעמא דמלתא כיון דקי"ל דלא משתעבדי נכסי דנפקד עד שעת אונסין וכ"ז שהפקדון בעין אין כאן שעבוד על הנכסים כלל ועיין ש"ך סימן רצ"א דל"ד להלואה דלהוצאה ניתנה וא"כ חיובא רמי מיד אנכסי' אבל שאלה כיון דהדרא בעינא א"כ לא רמי חיובא אנכסי דשואל דכל זמן שהוא בעין מחויב להחזיר ע"ש וא"כ לא מצי טריף מלקוחות שהרי הלקוחות יכולין לטעון שהפקדון עדיין בעין תח"י הנפקד ואפי' יש עדים שנאבד מידו בפשיע' באופן שנתחייב הנפקד לשלם מ"מ לא מצי טריף מלקוחות שקנו אח"כ כיון דבשעת כתיבת השטר עדיין אין כאן שעבוד נכסים ועתה שנאבד ומתחיל השעבוד מ"מ עדים לא מפקי לקלא דמה"ת יחושו שיהיה נאבד בפשיעה בעדים שיזהרו לקוחות מזה הלכך בכל שטר פקדון לא גבי מלקוחות כלל ושפיר מייתי הרשב"א ראיה ממ"ד דאינו נאמן לומר החזרתי וכן מהא דקי"ל דבלא מיגו דנאנסו אינו גובה דהא גם בלא מיגו לא גבי בהאי שטרא ממשעבדי ונראה להביא ראיה לזה דאלת"ה א"כ למאן דס"ל דלא מצי טעין החזרתי במיגו אף מלקוחות נמי גבי א"כ שבועות שומרים דחייב רחמנא היכא משכחת לה דהא דמוקי בשבועות דאפקיד ליה בשטר לא א"ש לדידיה דא"כ הו"ל כפירת שיעבוד קרקעות וזה יש לדחות דהך מ"ד ס"ל דשבועת שומרין הוא אף בלא שטר דלא אמרינן דיכול לומר להד"ם דהו"ל מיגו לאפטוריה משבועה ודלא כרמב"ח התם או משום דהוי מיגו בדדמי כמ"ש המפרשים שם לדעת רבא ולרמב"ח התם דמשני דאפקיד בשטר י"ל דס"ל דנאמן החזרתי במיגו דנאנסו ומ"מ אי לאו דפטר רחמנא בשבועה לא הוי מהימן החזרתי וכמ"ש התוס' בב"ב בשם ריב"ם אך לפי מ"ש התוס' בשבועות בשם ריב"א משמע בפקדון לחוד א"נ החזרתי דלא שייך אפשיטי דספר' זייר ולכך קאמר דצריך להחזיר בעדים א"כ קשה דהא הו"ל שיעבו' קרקעות ומצאתי בקצה"ח סוף סי' פ"ח שהרגיש בזה וכתב דליתא כיון דעכשיו הוא טוען נאנסו ותו לא גבי ממשעבדי כיון דכבר טען נאנסו תו לא הוי שע"ק ע"ש וזה צ"ע דמה בכך שע"י טענת נאנסו אינו יכול לטרוף מלקוחות כיון שאם לא היה טוען נאנסו הי' המפקיד יכול לטרוף מלקוחות א"כ כי מחייבינן ליה שבועה הוא לפטור עצמו משיעבוד קרקעות ואין נשבעין על ש"ק:
וגם קשה לפר"ח דס"ל דלא מחייב שבועה בנאנסו כ"א בדאיכא נמי כפירה והודאה שהוא מודה במקצת וקשה דהא הך דכופר ומודה הוי ש"ק ואפשר לומר דלא אפקיד בשטר רק ההיא דטעין נאנסו דעיקר קושית הגמר' שיהיה נאמן אההוא דנאנסו במיגו דלהד"ם (דס"ל דבפקדון לא מחייב אכפירה והודאה לחוד כדמשמע בתוספות דב"מ בסוגיא דשאלה ושכורה ובאמת בב"מ ובשבועות הקשו ע"ז) אבל אההיא דהודה בלא"ה אין שם מיגו כמ"ש התוס' דהוי כשאר מב"מ דלא אמרינן מיגו דכ"ה ועיין בבבא קמא שם בסוף הדיבור ובמ"ש אא"ז מהרש"א ז"ל ואין כאן מקומו ויותר נראה לומר דאפילו תימא דאפקיד לכל הג' פרות בשטר מ"מ לא הוי ש"ק בההיא שכופר ומודה כיון שביד הנפקד לטעון נאנסו ולהיות פטור אע"ג דהשתא כשמודה הוה ש"ק מ"מ כיון שיכול לכפור לא איכפת לן בשיעבוד קרקעות לחוד כיון דמחמת השטר אין אנו יכולין לחייבו ש"ק כ"א מצד הודאתו ועיין בסימן פ"ח בעניין כ"י בנאמנות ולקצר אני צריך:
אך לפי מ"ש דכל שטר פקדון אין גובה ממשעבדי כיון דלא רמי שיעבודי' אנכסי עד שעת אונסין א"ש בפשיטות אך בש"ך סימן רנ"ה ס"ק חי"ת כתב וז"ל ואי לאו דנאמן הש"מ לא היה גובה מן ההקדש דהא אף במפקיד בשטר נאמן החזרתי במיגו דנאנסו כו' ואם כן טענינן להקדש החזרתי כמו דטענינן ליורשים ולקוחות משמע דאי לאו האי טעמא היה גובה מן ההקדש אע"ג דהקדשות דין משועבדים יש לו כמבואר בסימן קי"א וכן משמע בחידושי הרשב"א במסכתא שבועות דף ל"ז שכתב ופקדון נמי אינו גובה מן המשועבדים כדאמרינן בהמוכר את הבית בשטר היוצא על היתומים שגובה מחצה שהנפקד יכול לומר נאנסו או החזרתי במיגו דנאנסו עכ"ל משמע דמהאי טעמא הוא דלא גבי ממשעבדי כדברי הש"ך ומ"מ כבר כתבתי דראיית הרשב"א נכונה כפי אשר ביאר דבריו בתשובות המכונות ואין להאריך:
ועתה נשוב אל עיקר הדין הנה הרשב"א ודעימי' ס"ל דאינו יכול לטעון פרעתי ולדבריו אף מיתומי' שפיר מצי גבי ומ"ש הש"ך דמשמע ממתניתין דנקט המלוה בעדים גובה מב"ח הוציא כת"י גובה מבני חורין משמע דחד דינא א"ל באמת שהרמב"ן סובר כן אבל הרשב"א בתשובות המכונות שם הרגיש בזה וכתב ואם מפני ששנינו אותה בהדי מלוה בעדים ולא להשוות אותו בדינו לגמרי אלא לענין ב"ח ומשעבדי לבד ע"ש וכדעת הרשב"א הוא דעת כמה פוסקים ועיין בסמ"ע שכתב על דברי הרמ"א וכן פסק מור"מ ז"ל ועיין בהגהות ד"מ והוא ט"ס וצ"ל וכן פסק מור"ש ז"ל ור"ל הרש"ל וכן הוא בהגהות דפוס בטורים שנדפסו מחדש דפוס ד"פ שכתב וז"ל מורי הרש"ל כתב בהגהותיו לטור ז"ל ואני כתבתי בספרי פ"ב דכתובות שאינו נאמן לומר פרעתי ע"ש ואף הש"ך ז"ל שהפריז על המדה לומר דאף תפיסה בעדים לא מהני מ"מ כתב כשהדיין רואה איזה אומדנ' שלא היה מניח הכ"י בידו אם היה פרוע הכל לפי ראות עיני הדיין וכמ"ש הרב עכ"ל ולפי זה נראה לכאורה דבנידון דידן שהשטר היה ביד אדוני הארץ ובדיניהם פשיטא דלא מצי לטעון פרעתי ובכחו לגבות גם מהמשועבדים כ"ע מודו דלא מצי למטעון פרעתי דהא ידע אינש בנפשי' שאם יניח השטר בידו יוכל לכוף אותו לפרוע בדיניהם ויהיה מהצועקין ואין נענים ואף שממשועבדים יגבה ג"כ ואף שיש לחלק בדבר דדוקא בשטר גמור בעדים אמרינן שלא היה מניחו בידו משום דעדים מפקי קלא וזיילי נכסי משא"כ הכא נהי שיגבה ממשועבדים אם ירצה מ"מ לית ליה קלא ולא זילי נכסי מ"מ אומדנ' דמוכח הוא שלא היה מניח השטר ביד העכו"ם ולא גרע מכ"י בנאמנות דמודו כ"ע שאינו נאמן פרעתי לפי שלא היה מניחו בידו כיון שיש בו נאמנות:
ומצאתי בשו"ת המכונות להרמב"ן סימן כ"ב בעכו"ם שגבה בית בכת"י ומכרו לישראל ואח"כ הוציאו שטר על הלוה בעדים כו' וכתב וז"ל עוד אני סבור כי אין יכול לטעון פרעתי וראיה ממפקיד בשטר דא"נ פרעתי אלא בשבועה דאורייתא כו' ואילו הוציא העכו"ם שטר חובו בב"ד של ישראל היה גובה ממש ואפילו היה הלוה טוען פרוע הוא וכמו שאמרתי כו' כ"ש אילו שאינו טוענין אלא בשמא כו' כ"ש היכא דאיכא הרמנותא דמלכא ואילו אפקי בערכאותיהן גבי ביה ולא מצי טעין פרעתי אף הוא אי פרע ליה לא שביק שטרא בידיה דאף אי עביד לו דין שטר בעדים אף לטרוף מהלקוחות דינו דין שאין כאן פלא שעושה חותם ידו של זה כחותם ידו של ערב דמדינא לא מהני ומשום דינא דמלכותא הוי חת"י כשני עדים כשרי' וגבי אפילו מלקוחות כדאיתא בפ' המביא וכדשמואל דאמר דד"מ דינא ואל תתמה איך נשמע למלך מן הדין שיאמר שיטרוף בכת"י ויפקיע זכות המוקדם בשטר זה דשמא מזויף הוא ויש קנוניא הא ליתא שאנו אומרין לאו מזויף הוא וזמנו מכוון ועוד דכל שיש טעם במה שהמלך מצוה ומנהיג דבר לתיקון הנהגת המדינה יכול הוא לומר ממון שראוי להיות לזה מן הדין יהיה לחבירו ולא אמרינן חמסנותא הוא ולאו דינא אלא כשנוטל בלא טענת דיני המלכות וכ"ש במדינה שהארץ כולה שלו ויכול הוא לעשות חוקים כמו שירצה שע"מ כן הוא מחלקו להם ועפ"י חוקי המלך קבלוה יושביה וכ"ש כשהכריזו ויש כח למלך להפקיע ממנו בכי הא דתיקוני מדינה הם כו' עכ"ל מבואר מדבריו דבכה"ג דאיכא הרמנותא דמלכא שלא יהיה יכול לטעון פרעתי אז אף בדינינו אין יכול לטעון דאי פרע ליה לא שביק שטרא בידיה ומבואר מדבריו דבזה כ"ע מודים אף מאן דס"ל דבכת"י יכול לטעון פרעתי מ"מ בזה דהוא הרמנותא דמלכא שלא יוכל לטעון גם אינהו צד אף כשבא לדון בדינינו כיון דאי אפק' בערכאותיהן וגבי ביה לא סנית שטרא בידיה ועיין באו"ת שכתב דבח"כ נהגו כל בתי דינין שכ"נ לומר פרעתי ונסתייע מדברי הרמב"ן אלו וכתב ולכן במ"ל שדרכו למסרו מזה לזה אפילו ליד עכו"ם ואפילו למדינות רחוקות וא"כ ודאי מקפיד עליו כו' וא"כ מכ"ש בזה שאנו דנין על הכת שמתחילתו ביד עכו"ם ובידו לגבות אפילו מן המשועבדים דודאי א"נ לומר פרעתי אף אם היה בא לדין בדין ישראל ומכ"ש לפי מ"ש ה"ה בטעם הפוסקים דנאמן לומר פרעתי משום דאי בעי מזכין לכולהו נכסי ולא טריף מידי וזה לא שייך הכא:
ואמנם הש"ך הקשה על הך טעמא דה"ה דהא בשטר שאין בו אחריות נמי שייך למימר הכא ואפ"ה א"נ לומר פרעתי ולענ"ד י"ל דה"ה נמי ס"ל בחילוק שכתב הש"ך דכל ששם שטר עליו אין מניחין אותו ביד הלוה אף שאינו גובה בו ממשועבדים וכדמשמע מדברי הרא"ש וכ"כ הריב"ש סס"י תע"ח והביאו במשנה למלך ובקצה"ח ד' אלא דמ"מ הוי מלתא בלא טעמא דמאי בכך שאין עליו תורת שטר דמ"מ נימא שטרא בידי מאי בעי לזה כתב דלא חשש להניחו בידו דהא אי בעי יהיב ומזבין לכולהו נכסי כו' משא"כ בשטר גמור דאי בעי זבין כו' מ"מ מקפיד מלהניחו בידו כמ"ש הש"ך ולכך כתב ה"ה לענין ע"א בשטר כיון דבאמת אין עליו תורת שטר גמור שוב לא שייך שטרך בידי מאי בעי דדמי לכת"י כו' ע"ש וכן מבואר מדברי הש"ך שכתב ותדע דהא הרשב"א גופיה כתב גבי ע"א בשטר כו' עכשיו שאומר שפרע אפשר שהוא נאמן כו' אלא ודאי כמ"ש עכ"ל ור"ל דע"א בשטר אין תורת שטר עליו ולכך סובר דנאמן אך לענ"ד דבריו תמוהים דהא להרשב"א אף בכת"י דינו כשטר גמור לענין שאינו נאמן לומר פרעתי אם כן בע"א בשטר נמי נימא הכי אעפ"י שאין תורת שטר עליו ואדרבא מהרשב"א מבואר להדיא דלא מחלק בזה דהא מייתי ראיה משטר פקדון ולדבריו יהיה דברי הרשב"א סותרין זא"ז (ומה שהקשה המ"ל על הריב"ש סס"י תע"ח דמחלק בין תורת שטר שהרי בסימן תנ"ד הביא ראיות הרשב"א משטר כיס כו' לק"מ דהריב"ש סימן תע"ח לאו אליביה דהרשב"א כ"כ אלא לדעת הסוברין דנאמן לומר פרעתי ואינהו מחלקי בהכי):
אך באמת דברי הרשב"א נכונים וקיצור לשון שקיצר הב"י בס"ס מ"ו ס"א בהעתקת תשובה זו גרם לו שהיה סובר דהרשב"א כ"כ אליבי' דנפשי' ובאמת המעיין בתשובות המכונות סימן צ' ובשו"ת הרשב"א חלק ג' סימן מ"ב מבואר שם באורך שזה לדעת הגאונים שנאמן בכת"י לומר פרעתי אבל מן הגדולים האחרונים יש שאמרו שא"נ ולזה דעתי נוטה כו' וכיון שכן אף שטר חתום בע"א א"א דפרע דשטרא בידו דמלוה מאי בעי כו' ע"ש וכ"כ בקצרה בתשובת הרשב"א סימן אלף צ' ע"ש:
ועכ"פ מה שכתבתי בדברי ה"ה דס"ל דתרווייהו בעינן שלא יהא עליו תורת שטר וגם שיהיה בידו שלא לפרוע דאי בעי מזבין כו' תדע דאף בדברי הרמב"ן דיהיב טעמא מחמת שהעדים מוציאין קול שיגבה ממשועבדים זיל נכסי לכך מקפיד על שטר משא"כ בכת"י אם כן תקשי משטר פקדון ומשטר שאין בו אחריות דגם שם אין העדים מוציאין קול כיון דאין כאן טריפת משועבדים וע"כ לומר דתורת שטר עדיף דודאי אין מניח בידו שטר בעדים אלא דמ"מ גם כת"י לא מסתבר שיניח בידו אי לאו משום דאין גובה ממשועבדים ולא זילי נכסיה וא"כ בנידון דידן לא מבעי' לטעם ה"ה דא"נ לומר פרעתי דהא לא שייך טעמא דאי בעי מזבין כו' אלא אפילו לטעם הרמב"ן ה"נ כיון דגבי ממשועבדי' זילי נכסי וא"ל דדוקא בשטר בעדים שמוציאין קול שפיר מקפיד עליו דהא מחמת זה זילי נכסיה משא"כ בנידון דידן אעפ"י שיש ביד העכו"ם לגבות ממשועבדים מ"מ בשביל זה לא זילי נכסיה דהא ליכא קלא אך ז"א לפי המבואר בשו"ת מהרי"ט בחלק ח"מ סימן ל"ח כיון דבני נח מצווין על הדינים להתנהג בנימוסיהם דיניהם דין כו' דאינהו אית להו המלוה בעדים צריך לפרעו בעדים דעדים מפקא לקלא אע"ג דאמרינן בהלוא' מאן דיזיף בצנעא יזיף לדידהו מאן דמוזיף בפרהסי' מוזיף כי היכא דהוי סהדי ויגבה ממונא על פיהם דלא מהימן לומר פרעתי כו' עיין שם וא"כ אף בכת"י אמרינן דיזיף בפרהסיא וחייש לקלא דזילי נכסי ונראה דעדיף טפי משטר שאין בו אחריות ושטר פקדון שאע"פ שתורת שטר עליו מ"מ הא לא גבי ממשעבדי וכת"י אע"פ שאינו בתורת שטר מ"מ הרי גובה ממשועבדים ואדרב' מחמת זה דינו כשטר ממש ולכ"ע לא מצי טעין פרעתי ונראה דאף לטעם שכתב הרא"ש דכיון שאין לו קול אפשר ששכח כת"י וכתב מהראי' דאף בכתב ח"י דלמטה תעיד כמאה עדים איכא למימר הכי זה דוקא בין איש לרעהו לפי שמורא לא עלה על ראשו שיבא עליו בעקיפין עביד דמינשי שמסר לו כת"י אבל בגווני' דנידון דידן שהוא כבוש תחת ידו ואימתו עליו בודאי בשעת פרעון מדכר דכיר שנתן לו כת"י שהרי אין רגילות שילוה לו בלא כת"י ולכן אין לחוש כלל שפרע והניח הכת"י:
ועדיין יש בזה מקום עיון אם הי' העכו"ם בא לפנינו לגבות בכת"י זה אם הוא יכול לגבות בו דנהי דנימא שלא הי' הלוה נאמן לטעון פרעתי מ"מ עתה שבא לפנינו לגבות בו מן היתומים נראה דלא עדיף משטר גמור דמנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה והך לא מהימן בשבועה ודינו כחשוד שבא לגבות מנכסי יתומים דאינו גובה כמבואר בסימן צ"ב וכיוצא בזה כתב בתשובת מהרש"ך ח"ב סימן ק"ב שעכו"ם הפוגם את שטרו דינו כחשוד הפוגם את שטרו וא"כ ה"ה בבא לגבות מיתומים אבל מתשובות המכונות דלעיל מבואר דאין דינו כחשוד לענין זה שהרי שם הוי עובד' שהעכו"ם גבי בכת"י הבית ומכרו לאחר ובא ב"ח מוקדם בשטר להוציא ממנו וכת' שם וז"ל מאי אמרת יכול בעל השטר לטעון שמא פרע אותה הלוה כשעבר הזמן לא היא שכבר אמרת שאפי' הלוה עצמו שטוען ברי א"נ לומר פרעתי כמו שאמרתי ויכול לטעון זה שטרך בידי מאי בעי וכ"ש אלו שאינו טוענין אלא בשמא כו' כ"ש הכא דאיכא הרמנותא דמלכא כו' ע"ש ואם נימא שהעכו"ם דינו כחשוד לענין זה א"כ מה בכך דאין הלוה נאמן לומר פרעתי מ"מ הא צריך המלוה שבוע' נגד ב"ח מאוחר כמבואר בסי' פ"ב דאפי' נאמנות לא מהני נגד ב"ח מאוחר כמו לגבי לקוחות ולעולם צריך לשבע נגדו ועיין סי' קי"א ופשיטא דלקוחות וב"ח מאוחר לא גריעי מיתומים וכן מוכח לענ"ד מש"ס דעירוכין דף ק"ב דאמרינן אין נזקקין לנכסי יתומי' אא"כ ריבי' אוכלת בהן ומקש' עלה ממתניתין דשום היתומים ועוד כמה משניות ובכולהו משני דקיבל עליו לדון בדיני ישראל ופריך א"ה רבית נמי נשקול כגון שקיבל עליו לזו כו' וכן פריך בתר הכי אליבא דר"פ אי בשקיבל עליו לנטר להו עד דגדלי כו' ע"ש ואם איתא דעכו"ם הוי כחשוד ואינו יכול לגבות מיתומים כלל ל"ל למפרך דלא נשקול ריבית ולנטר כו' דהא אף הקרן ומשגדלו נמי לא נישקול בדיני ישראל שהרי עכו"ם אין גובה מיתומים כלל אלא ודאי דלא דיינינן לי' כחשוד לענין זה ומריש הוי קא קשי' ליה דאמאי לא מייתי בעירוכין התם מתניתין דנפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה דהא לא משכחת בכותי דאף שקיבל לזו הא אסור להשביע את הכותי כדאיתא בסנהדרין דף ס"ג ובריש בכורות ובכתובות דף פ"ז הקשו התו' כן ממתניתין דאין אלמנה נפרעת כו' ע"ש ותירצו דהוי מפרשינן דמיירי ביתומים גדולים ע"ש וכבר עמדו המפורשים שם על זה דקשה מש"ס דלא מוקי הא דשום היתומים בהכי עיין בפ"מ שם ומ"מ אף לדברי התו' קשה דאכתי ה"ל להש"ס לאתויי מדתני אביי קשישא דאף בקטנים לא תפרע אלא בשבועה:
ומצאתי שהתוס' בגיטין דף נו"ן ד"ה יתומים עמדו בזה וכתבו דלר"ת דמפרש דוקא שותפים אסרו חכמים כו' אבל לרבינו שמואל דאסור לקבל שבועה מן הנכרי קשה וי"ל דמיירי בגר תושב כו' וכ"כ הרשב"א שם בחידושיו וכ"כ התוס' בכתובות דף צ"ד ע"ש ונהנתי ועכ"פ מהא דעירוכין מוכח דעכו"ם גובה מיתומים בלא שבועה כלל אף אם בא לדין בדיני ישראל דהא אסור לקבל ממנו שבועה ונראה דאף דמעיקרא נדחקו התו' אליבא דר"ת דס"ל דמות' לקבל שבועה מן העכו"ם אם כבר נתחייב היינו מעיקרו בקושייתם דלא אסקי אדעתייהו דאיכא לתרוצי בגר תושב או כדמוקי בירושלמי כו' אבל לפי תירוצם נראה דגם לר"ת לא מפרשינן הך דנפרע בשבועה היינו בעכו"ם שדוחק גדול הוא כיון דתקנת חכמים שלא יפרע אלא בשבועה לא משכחת לה לרב אסי כ"א גבי עכו"ם לא הי' להם לחכמים להשביע העכו"ם וא"ל לפי שהוא כמציל מידו כיון דמדינא הוא נאמן בשטר שבידו ואמרינן שאומר אמת שלא נפרע משום חששא בעלמא שמא נפרע מאבוהון ולא ירצה בשם ע"ז שלו לשקר לא הי' להם לחכמים לתקן כיון דאיכא אסמכתא דלא ישמע על פיך ואף אם נאמר דלר"ת כן הוא שמשביעין העכו"ם מ"מ לפי דעת רבינו שמואל ומשמע שכן דעת הפוסקים ע"כ שנוטל בלא שבועה:
ולכאורה היה אפשר לומר דלפי תירוץ התוספ' דמיירי בגר תושב גם הא דמוקי בערוכין בעכו"ם שקיבל כו' לאו דווקא נקט עכו"ם אלא ר"ל גר תושב ובאמת גובה ע"י שבוע' אבל בלא שבועה לא גבי כלל אבל ז"א דלפום מאי דס"ד שקיבל לדון בדיני ישראל הא בד"י שבועת גר תושב נמי לאו כלום הוא דאף שקיבל ז' מצות מ"מ חשוד הוא על השבועה וא"כ בפשיטות ה"ל למפרך דהא לא גבי כלל ועדיין אפשר לדחות דכיון דאליבי' דרב אסי דע"כ לפרש הא דנכסי יתומים יפרע בשבועה נמי בגר תושב מיירי א"כ מעיקרו הכי איתקן שיהיה גר תושב נאמן דידיה. אלא שלענ"ד צ"ע לפי מה דקי"ל בר"ס צ"ב דאף שהתובע רוצה לקבל שבועת החשוד אין שומעין לו והטעם כמ"ש בסמ"ע כיון שהוא נחשד שיוציא ש"ש מפיו לשקר יש חילול השם בדבר ואין הב"ד מניחין אותו לישבע וכן מבואר במרדכי פרק שבועות הדיינים בשם ראבי' וכן משמע לענ"ד לשון הירושלמי שהביאו הפוסקים גבי שכיר היה עבד וכי ב"ד מוסרין שבועה לעבד הי' חשוד וכי ב"ד מוסרין שבועה לחשוד ע"ש והך מלתא משמע דבב"ד תליא מלתא ואף אם שניהם רוצים בשבועה אין שומעין להם מפני חילול השם ולפ"ז קשה דלפי מה שתירצו התוס' דמיירי בגר תושב שאינו נשבע בשם ע"ז אלא בשם המיוחד והא עכ"פ חשוד הוא על השבועה שהרי אינו מז' מצות ואיך תיקנו חכמים למסור לו שבועה ולא עדיף מעבד שישנו במצות ואפ"ה אין מוסרין לו שבועה כמבואר בירושלמי דלעיל ואפשר לפי מ"ש הגאון חכם צבי ז"ל בהגהות ט"ז סימן פ"ז סעיף כ"ה לחלק דסתם עבד הוא פסול לשבועה לפי שרובן רשעים משא"כ במוחזק בכשרות כטבי עבדו של ר"ג כשר לשבועה אע"פ שפסול לעדות ע"ש א"כ גם בגר תושב י"ל כן היכא שמוחזק בכשרות לא מיקרי חשוד:
אך באמת אין הנידון דומה דבעבד שאני דהא חייב במצות שהאשה חייבת וכמו שכתב החכם צבי שם משא"כ בגר תושב שאינו חייב רק בז' מצות לבד ואין השבוע' בכלל ודוחק לומר שהוא בכלל ברכת השם שב"נ מצוין עליו דז"א דהא הנשבע לשוא או לשקר אינו חייב משום ברכת השם כלל אלא ודאי דאין זה ענין לזה ואפשר דכיון דאין מצווין שפיר משבעינן לי' ולא חיישינן לחילול השם רק בישראל חשוד כיון שהוא מצווה שלא לשבע לשקר וכל העולם נזדעזע יש לחוש שמא ישבע לשקר והמכשל' הזאת על ידיה באה משא"כ כשאינו מצווה אנן משבעינן לי' דשמא אעפ"כ יהיה אימת שבועה עליו ויפרוש ואם ישבע לשקר לא איכפת לן בהכי כיון שהוא אינו מצווה ע"ז וצ"ע:
שוב מצאתי במשנה למלך הלכות מלכים שנשא ונתן בענין זה דאין בני נח מצווין על השבועה וכתב ג"כ דאפשר שהוא בכלל ברכת השם וגם צ"ע כמש"ל וע"ש שהביא ראי' מזה שהשביע יעקב לעשו ולענ"ד אין ראיה דהא עשו גם הז' מצות לא שמר כדאמרינן חמש עבירות עבר באותו היום כו' אבל מ"מ השביעו שכך היא נימוס המדינה שמחויב לקיים כשנשבע וכאשר הי' דרכם בענין כריתות ברית ואין להאריך:
והנה לעיל כתבתי ראיה מכרחת מתשובות המכונות דעכו"ם ב"ח מוקדם גבי נגד ב"ח מאוחר אף ע"ג דצריך שבועה ולכאורה לפי מה דמשמע בסימן ק"ח דדוקא לענין יתומים הוא דאמרינן כשמת לוה בחיי מלו' אין אדם מוריש אבל לגבי לקוחות לא אמרינן הכי ע"ש וא"כ ב"ח מאוחר שדינו כלקוחות שפיר גובה החשוד דדוקא ביתומים אמרינן הכי. אבל לענ"ד דלקוחות דינם כיתומים לענין זה דהא בכל דוכתי לקוחות עדיפי מיתומים ועכ"פ לא גריעי מנייהו ומ"ש הפוסקים דיתומים מיתומים דוקא אבל מלקוחות שפיר גבי טעמא אחרינא הוא כמבואר בחידושי הרשב"א בשבועות בשם הרמב"ן דדוקא יתומים מיתומים אבל יתומי' מלקוחו' שפיר גבי בשבועות היורשין משום דליכא למימר כבר נתחייב המלו' שבועה ללקוחות שאין נתחייב שבועה עד שיעמוד עם הלקוחות בדין דאפשר שיפרע מן הלוה עצמו מנכסי ב"ח משא"כ ביתומים מן היתומים דמיד שמת לוה א"א לומר לו למלוה שיפרע אלא בשבוע' אלא מיהא אם עמד בדין מלוה עם הלקוחות ומת בכי האי גוונא ודאי לרב ושמואל פקע לפי שכבר נתחייב מלוה שבועה ללקוחות ואין אדם מוריש שבועה לבניו עכ"ל והן הן דברי רי"ו שהביא בסמ"ע ס"ק למ"ד בשם הרמב"ן ומ"ש הסמ"ע שלא חש למשמעות הגמרא כו' הנה בדברי הרמב"ן דלעיל מבואר החילוק בזה ובזה אפשר ליישב תשוב' הרא"ש בכלל פ"ו דסתרי אהדדי מ"ש בדין ג' ובדין י"ב ע"ש ולפי מ"ש י"ל דס"ל להרא"ש דהתם בדין ג' כיון שכבר עמד בדין עם הלוקח אע"פ שכבר נשבע מ"מ כיון שלא נפטר בשבועה וצריך לישבע שנית בשעת הורדה אמרינן אין אדם מוריש כו' לפי שמשעה שעמד בדין עם הלוקח שוב עיקר סמיכתו על נכסי אלו וצריך שבועה משא"כ בדין י"ב שלא עמד בדין עם הלקוחות כלל שפיר אמרינן דהמלוה עדיין לא נתחייב שבועה כיון שאפשר שיגב' ממנו זה מלוה עצמו ולא יבוא לידי שבועה וכ"כ הרא"ש שם וע"ש בסמ"ע ס"ק מ"ה ודברי הרא"ש הם דברי הרמב"ן ולפי שאין כאן מקומו קצרתי:
ועכ"פ יש ללמוד מדברי הפוסקים הללו דלקוחות כיתומים דמי דאי אמרינן אין אדם מוריש כו' אין גובין מהן בלא שבועה ודוקא היכא שלא עמד בדין לפי שהוא ממון שאין עליו שבועה בבירור דהא אפשר שיגבה מבני חורין אינו בכלל אין אדם מוריש כו' אבל בעמד בדין כיון שכבר נתחייב שבועה שוב א"א להוציא מלקוחות בלא שבועה כמו מיתומים ואף ע"ג דפוגם שטרו ונתחייב שבועה ומת שפיר גובין מחמת הבו דלא לוסיף כיון שהם באים לגבות מלוה עצמו אבל כשהן באים לגבות מיתומים או מלקוחות כשכבר עמד בדין לא מצי גבי דהיינו דרב ושמואל ולפ"ז נראה שהמלוה חשוד אינו יכול לגבות מלקוחות כמו שאינו יכול לגבות מיתומים דבזה אין לחלק בין לקוחות או יתומים דכל שאינו יכול לישבע מפסיד וא"כ ה"ה נגד ב"ח מאוחר דכלוקח דמי וא"כ שפיר הוכחתי לתשובות המכונות דלעיל דאף בכה"ג הכותי גובה ולא דיינינן ביה דין חשוד ועוד נראה דבלא"ה הרשב"א מהסוברים דבכל הני דמתניתין כגון פוגם וכה"ג אם אינו יכול לישבע מפסיד וכמו שכתב בתשובות המכונות סימן פ"ה שכתב ואם הוא מלוה בשטר צריך להחזיר לו שטרו מן הטעם שאמרנו ועוד שהוד' שקיבל ממנו קצת דמים כבר פגום שטרו וצריך שבועה בטוען ברי ועכשיו שאינו יודע אינו יכול לישבע הלכך אינו נוטל וחייב להחזיר השטר עכ"ל והב"י הביאו בקצרה סימן ע"ב ועיין במשנה למלך ה"ל הרי מבואר דהרשב"א ס"ל כהרמב"ם דבכל שבועות אלו אף שהם מתקנות חכמים אם אינו יכול לישבע מפסיד ומכ"ש בשבועות לקוחות ובע"ח מאוחר ואפ"ה כתב הרשב"א דבדין יכול העכו"ם לגבות ולכאורה הי' אפשר לדחות ולומר דהתם שכבר גבה העכו"ם והוי כתפס ולדעת הרא"ש והטור אפי' באינש דעלמא אם תפס ולא רצה לישבע לא מפקינן מיניה וא"כ בגוונא דמיירי התם בתשובות המכונות שכבר גבה העכו"ם הוי כתפס ולא רצה לישבע:
אבל לענ"ד אין כאן דעת הרשב"א ואפי' אם נאמר דוקא בתפס מעות אבל לא מטלטלין ומכ"ש קרקע עיין בשיט' מקובצת כתובות פרק הכותב ועוד שהרי כתב שם בתשובה וז"ל ואלו באו כולם בב"א לגבות מבני חורין ולא היה בהם אלא כדי שטר אחד אפשר היה יכול לומר דלמלוה בשטר יהבינן הכל שאין לזה עדים ממש ששטרו קדם ומשום אותו חששא שאמרתי (ר"ל שעשו קנוניא והקדימו הזמן) אבל היכא שקדם זה וגבה כו' ע"ש מבואר שאם יש עדים ששטרו קדם ואזלא הך חששא שפיר היה גובה אף לכתחלה נגד בע"ח מאוחר אף ע"פ שלא נשבע שלא נפרע ודוחק לומר דבאמת היה משביעין אותו שלא נפרע וכדעת ר"ת דלעיל אלא ודאי דלא דיינינין ביה דין חשוד הבא לגבות כלל וכן מוכח לענ"ד מבב"ב דף קע"ד ההוא ערבא דנכרי דפרעי לנכרי מקמי דלתבעינהו ליתמי כו'. אמנם הך מלתא טעמא בעי דהא ודאי עכו"ם חשוד הוא ולמה יהיה עדיף מחשוד ישראל דאינו גובה מן היתומים ולכאורה היה אפשר לומר ע"פ שנתבאר סימן צ"ב בשם הראב"ד שאם ידע כשעסק עמו שהוא חשוד לא דיינינן ביה דין חשוד להיות שכנגדו נשבע ונוטל והש"ך שם הסכים לזה וכתב דכשידע בבירור שהוא חשוד ה"ל כאלו קיבל אנפשיה שיהיה החשוד פטור בלא שבוע' ע"ש ואף לפי דעת היש חולקין שהביא הרמ"א שם והוא מדברי הרא"ש בתשובה (ומ"ש הש"ך שם דדברי הרא"ש צ"ע כבר עמד ע"ז באו"ת) מ"מ הרי מבואר שם בדברי הרא"ש הטעם דאדרבא ראובן אפסיד אנפשיה דמאחר שהוא חשוד היה לו לפרוש ממשא ומתן שמא יתחייב ש"ד ושכנגדו ישבע ויטול וזה לא שייך אלא בישראל חשוד אבל לא בעכו"ם והלכך כיון שזה נשא ונתן עמו ודאי דמעיקרו אדעתא שלא ישביענו הוא הלכך שפיר גבי בלא שבועה כלל:
אלא שצ"ע ממ"ש הטור בסימן ש"ח וישראל התובע לעכו"ם וכופר ויש לגוי ע"א יכול להעידו שגם בדיני ישראל העד המסייעו פוטרו והב"י שם כתב דמיירי במודה במקצת דבדינינו הוי מחויב לישבע ועכו"ם אינו יכול משום דלא מהימנא לי' ומשלם אפ"ה אם יש עד המסייעו פוטרו ע"ש הרי מבואר דגם בעכו"ם דיינינן דין חשוד ולא אמרינן דה"ל כאלו קיבל אנפשי' שיהי' פטור בלא שבועה ועיין בש"ך סימן ע"ב ס"ק ס"א רמז לדברי ב"י אלו אך בדברי הטור י"ל שכוונתו בפשיטות לפי מ"ש שם בח"מ סימן קפ"ב כדעת ר"ת והרא"ש שאם כבר נתחייב לו העכו"ם שבועה מותר לקבל ממנו כדי להציל ממונו ע"ש ובזה ש"ד לע"א להעידו כיון דאפי' בדיני ישראל עד המסייעו פוטרו משבועה אבל דברי הב"י צ"ע ועוד נראה דאפי' בכה"ג שישראל תובע לעכו"ם והוא כופר ונתחייב שבועה לא דיינינין ביה דין חשוד כיון שידע בפסולו ולא שייך דהחשוד אפסיד אנפשיה וכמ"ש מ"מ היכא דהעכו"ם הוא התובע ונתחייב שבועה אינו נוטל בדינינו דהא סוף סוף לא מצי אישתבע דאי לא תימא הכי א"כ בהך דינא דחשוד הבא לגבות מנכסי יתומים מפסיד נמי נימא הכי דהיינו דוקא כשלא ידע אביהן בשעה שעסק עמו שהוא חשוד ומסתימת הפוסקים לא משמע כן וכן מוכח ג"כ ממ"ש הרא"ש בשבועות ראיה לדין זה דחשוד אינו נפרע מיתומים מהא דאמרינן בגיטין רב לא גבי כתובה לארמלתא והיינו משום שהיתה חשודה בעיניו ומוכח מזה דחשוד מפסיד וקשה דהא ארמלתא דהתם הוי כידע מעיקרו שהיא חשודה (וראיתי בפ"י דגיטין דף ל"ד שכתב ג"כ טעמא דמתניתין נמנעו מלהשביעה והפסידה משום דחשוד מפסיד וגרע מפוגם שטרו ומת דחשוד מפסיד ע"י פשיעתו כו' ע"ש וזה צ"ע דמה חטאה ומה פשעה זו אטו אנן ידעינן דהיא חשודה רק אנן חשדינן לה דמוריא היתרא ולמה נפסיד אותה בשביל זה) וצ"ל דאף ע"ג דידע מעיקרו מ"מ לא הוי כאלו הימנה לגבי יורשין ליטול בלא שבועה ומה שכתב לה כתובה היינו שתגבה לכשתתגרש או אם יצוה קודם מותו שלא נפרעת ממנו ובהכי א"ש מה שהקשה הפ"י שם דמה הועילו חכמים בתקנתן שתיקנו כתובה שלא תהא קלה כו' דהא יגרשנה ויטעון אישתבע לי וכיון דאין משביעין אותה תפסיד כו' ע"ש ולפי מ"ש י"ל דבזה שפיר אמרינן כיון דמעיקרו יהיב לה כתובה וידע שאין משביעין אותה שפיר היא נוטלת בלא שבועה ודוקא בפוגמת שמעשיה גרמו לה ומ"ש ראיה מהש"ע דבאשה חשודה מפסדת אין מזה ראיה דההיא אליבי' דידן שמשביעין את הגרושה ונוטלת כתובתה ולכן אם היא חשודה מחמת מעשיה מפסדת משא"כ במאי דס"ד התם אפילו גרושה נמי פשיטא דאינו יכול להפסידה כתובתה מחמת שיטעון השבע לי ואנו חושדין אותו דז"א דהא מעיקרא אדעתיה דהכי יהיב לה כתובה וידע בה שאין אנו משביעין אותה רק דהש"ס מיירי בגרושה הנפרעת מנכסי יתומים או בפוגמת או כיוצא בזה שהיא מתחייבת שבועה שלא מחמת טענתו ואין להאריך:
וחזרנו למ"ש דדוקא במתחייב שבועה לפטור לא דיינינן דין חשוד אם ידע כו' שהוא חשוד משא"כ במתחייב שבועה ליטול ולכן שפיר מייתי הרא"ש בהא דלא מיגבי כתובה לארמלתא ואפשר לומר דהרא"ש לשיטתו דס"ל דאף בידע שהוא חשוד נמי שכנגדו נשבע ונוטל ואף ע"ג דגם הכא לא שייך לומר דאיהי אפסד' אנפשה מאחר שהוא חשודה היה לה לפרוש כיון דבאמת אינה חשודה מצד עצמה רק דאנן לא יהבינן לה שבועה דחשדינן לה מ"מ אין הכרח להיפוך שהוא נתחייב נגדה שתטול בלא שבועה ואפשר דאתפסי צררי ובחייו היה סובר שלא תוכל להעיז נגדו ואחר מותו באמת לא תגבה או דלא מסיק אדעתיה דמיית כו' וא"כ י"ל דבחשוד מעיקרו כגון עכו"ם נמי מפסיד גבי יתומים ואפשר דגם הראב"ד מודה לענין שבועה ליטול ולא קאמר אלא לענין שבועה לפטור:
אך נראה לענ"ד דאף דלענין כותים שנתחייב שבועה לפטור אפשר שדנין בו דין חשוד כמ"ש הב"י סימן כ"ח מ"מ בנידון זה שיש שטר בידו ומדינא גבי בלא שבועה רק משום חשש צררי אצטרכי רבנן שבועה גבי מיתמי י"ל דהיינו דווקא בישראל אבל בכותי לא חיישינן לצררי וזה מבואר ממה דאיתא בב"ב דף קע"ד ההיא ערבא דנכרי דפרעי לנכרי מקמי דלתבעינהו ליתמי א"ל רב מרדכי כו' אפילו למ"ד חיישינן לצררי ופירש הרשב"ם דאין הלוה מתפיסו לעכו"ם צררי דהא ידע ישראל דכותי הדר וגבי זימנא אחריתא מן הערב ואע"ג דאמרינן אדרבה אפי' למאן דלא חייש כו' היינו שחוששין שהתפיס צררי מתחלה לערב אבל לנכרי לא חיישינן שהתפיס צררי דידע דהדר וגבי זימנא אחריתי ולכאור' מאי דקאמר כיון דבתר ערבא אזיל לא חיישינן לצררי משמע דאי לאו האי טעמא הוי חיישינן אף בנכרי אבל ז"א לענ"ד דמהיכא תיתי נימא שאין מתפיס צררי בשביל שחושש שיגבה מן הערב פעם שנית ואינו חושש שיחזיר ויגבה מיניה דידיה גופיה או מיתמי דידיה ולכך לא מתפיס צררי וא"ל דלמיתה לא חייש ושלא יהיה חוזר עליו ג"כ לא חייש שבטוח בו שלא יעיז דא"כ גם על הערב לא יוכל לחזור שהרי הערב יחזיר על הלוה ויהיה נתפס בשקרו וכחשו בפניו יענה אלא ודאי דמעיז ומעיז כדכתיב העז רשע בפניו וא"כ ממילא שאינו מתפיס לעכו"ם צררי כלל והא דקאמר טעמא דבתר ערבא אזיל משום דהתם הוי ס"ד דיש לחוש לצררי טפי מבעלמא מחמת שהעמיד לו ערב והוא חושש שלא ידחוק המלוה את הערב מתפיס ליה צררי כמבואר שם לעיל מיניה בסוגיא לענין ערב ישראל ע"ש בתו' לענין כתב לו התקבלתי ולכן קאמר דאע"ג דבישראל כה"ג חיישי' שמתפיס צררי כדי שלא לדחוק את הערב מ"מ בנכרי לא חיישי' אף בכה"ג להתפסי צררי דכיון דבתר ערב' אזיל ועיקר סמיכתו על הערב הוא חושש שמחזיר על הערב ג"כ אבל היכא דליכא ערב רק דאפ"ה חיישינן לצררי כדי להצריך שבועה ביתומים גדולים היינו דוקא בישראל אבל בעכו"ם לא חיישינן דבישראל י"ל שסומך ע"ז שיצטרך שבועה משא"כ בעכו"ם שיגבה בדיניהם בלא שבועה לא מתפיס ליה צררי ומ"ש לעיל מדברי התוספות דכתובות וגיטין דהך דאין נפרעין אלא בשבועה מיירי בכותי א"כ משמע דגם העכו"ם חוששין לצררי התם מיירי בקיבל עליו לדון בד"י וממילא דשוב שפיר חיישינן להתפסת צררי (עדיין צ"ע דא"כ למה תקנו שבועה לא הו"ל לתקן שבועה וממילא דלא מתפיס צררי אלא ע"כ דבכל גווני חיישינן לצררי) משא"כ בלא קיבל עליו בד"י לא מתפיס ליה צררי כלל:
אך לענ"ד נראה דכוונת הש"ס בהא דקאמר ה"מ ישראל שר"ל דבישראל כיון שתחילת דינו על הלוה חיישינן שתבע הלוה והתפיס לו צררי אבל בעכו"ם כיון שתחלת דינו על הערב ואינו הולך אצל הלוה כלל לתובעו תחלה אין לנו לחוש שהלוה התפיסו צררי דהא מסתמא לא תבע ליה מעיקרא כלל וא"כ לענין הלוה גופיה אין חילוק בחשש דהתפסת צררי בין ישראל לעכו"ם כלל אך לשון הרשב"ם דהא ידע ישראל דכותי הדר וגבי כו' משמע דמהאי טעמא לא חיישינן לצררי בעכו"ם משא"כ בישראל דכי תבע לי' מתפס צררי ולא חייש דלמא הדר וגבי מן הערב שהערב לא ירצה לפרוע לו עד שידון עם הלוה ויברר לו שהתפיס לו צררי או שבטוח שלא יוכל להעיז וצ"ע ולדינא כבר כתבתי דמשמע מהש"ס וכן מבואר מתשובות המכונות דלא דיינינן דין חשוד בעכו"ם הבא לגבות בשטר שבידו ונראה שטעמו כמ"ש דלעכו"ם ודאי לא פרע ולא מתפיס לי' צררי עד שיקבל השטר כיון שידע שהעכו"ם יכול לבוא עליו בעקיפין לגבו' ממון בלא שבועה כלל ושם בתשוב' הנ"ל מבואר דהעכו"ם לא נשבע כלל שהרי משמע שם שהישראל הודה להעכו"ם שחייב לו וגבה השופט ממנו הבית ולכך היתה דעת השואל למיחוש לקנוניא שהקדים הזמן בכתב ידו ואפ"ה כתב הרמב"ן שהעכו"ם גבה כדין אף בדיני ישראל והיינו מטעמא דכתיבנא ומצאתי בא"ח סימן ק' יו"ד שכתב אהא דאין גובין מיתומים קטנים אא"כ יש בו ריבית שלוה מכותי כו' כתב וז"ל ואע"ג דקי"ל חשוד הבא לפרע מיתומים מפסיד וזהו חשוד כמ"ש הב"י סימן ק"ח צ"ל דמיירי שיש בו נאמנות ומ"מ אין נזקקין ולהנך רבוותא דס"ל נאמנות מועיל צ"ל דפליגי אהך דסימן צ"ב עכ"ל ולא ידענא מאי קא קשיא דהא העכו"ם לא קיבל עליו רק שימתין עד שיגדלו אבל לא קיבל עליו שלא יגבה כלל כדין חשוד ואפשר שכוונתו למ"ש לעיל דמהש"ס מוכח הכי מדפריך א"ה ריבית לא נשקול כו' דטפי ה"ל למפרך דאפי' הקרן לא לגבה למאי דלא אסיק אדעתיה שקיבל עליו לזו וכבר כתבתי לעיל דלר"ת י"ל דמשביעין את העכו"ם או דמיירי בגר תושב ועכ"פ על הש"ע לק"מ ומ"ש דמיירי שיש בו נאמנות צ"ע דא"כ הוי מצי הש"ס לאוקמי דמיירי שנתן לו נאמנות נגד עידי פרעון ונגד שובר דבכה"ג שפיר גובין מיתומים קטנים אף בישראל דהא ליכא למיחש למידי:
אמנם הראב"ד פ"ב מהל' מלוה כתב באמת להוכיח מזה שלא תירץ בש"ס דמיירי בשטר שיש בו נאמנות אפי' על שובר ואפי' על מאה עדים ש"מ דאין שום נאמנות מועיל לקטנים וה"ה שם כתב שלא היה מורגלים בשטריהם לעשות בהם נאמנות נגד עדים ונגד שובר וראיתי בשו"ת מהר"א בן חיים סימן צ"ד שכתב דמהני כה"ג לגבי יתומים קטנים והוקשה לו דאמאי לא מוקי בש"ס הכי וכתב דהש"ס ניחא ליה לאוקמי בהאי גווני' גופי' דאיירי ביה ר"א שריבית אוכלת בהן ע"ש ונפלאתי שלא הזכיר מדברי הרמב"ם והראב"ד וה"ה ומצאתי בכה"ג שהרגיש בזה ע"ש ומ"ש הוא"ת דלדעת האומרים דנאמנות מועיל כמ"ש בעה"ת (ע"ש בשער י"ג דאיכא מרבוותא דבשטר שיש בו נאמנות גובה אפי' מקטנים) צ"ל דפליגי אהא דסימן צ"ב עכ"ל ולפי דבריו צ"ל דגם ר"ח וגדולי נרבונא והרז"ה והראב"ד ועוד פוסקים (עיין בריטב"א כתובות דף פ"ז) דמשמע מדבריהם דאין נאמנות מפורש מועיל לפוטרה משבוע' לגבי יתומים נמי פליגי אהך דסימן ל"ב דלדידהו א"א לפרש הך דעירוכין והרמב"ן והרשב"א ושאר פוסקים והרא"ש שכתבו הך דינא דחשוד אינו גובה מהיורשין לשיטתייהו אזלי דנאמנות מפורש מועיל לגבי מיורשים וסבירא להו דנאמנות מפורש מועיל לגבות מיתומים קטנים דשמא ימצא שובר או עידי פרעון ולדידהו שפיר מתוקמא הך דעירוכין שהעכו"ם היה לו נאמנות מפורש משא"כ להפוסקים דאין נאמנות מועיל לגבי יורשים או להפוסקים דמועיל אף לגבות מקטנים ע"כ דפליגי אהך דסימן צ"ב אך לפי מ"ש לעיל יש לדחות דעכו"ם שאני מחשוד וגם י"ל דהסוגיא דעירוכין לא אזלי אליביה דרב ושמואל וס"ל כמ"ד התם דאף במת לוה בחיי' מלוה גובה מהם. ונשוב לעיקר הדין דלפי מה שכתבתי והוכחתי לעיל מתשובות המכונות דבכה"ג העכו"ם שגבה כדין גבה אף בדיני ישראל ואע"פ שלא נשבע א"כ גם בנידון שלנו פשיטא שהלוקח יכול לחזור על היתומים מצד קבלת אחריות שקיבל אביהם בשטר המכר אלא שעדיין יש מקום פקפוק בזה לפי מה שנראה מדברי הרב המשיב ידו הראשונה שלא היה השטר מקויים א"כ פשיטא שלא היה יכול לגבות בו מדינא דאף אם נימא דלא טענינן ליתמי מזייף מ"מ פרוע במגו דמזויף טענינן להו וא"כ אין לו זכות בדיני ישראל רק מה שגבה הוא ע"פ דינא דמלכותא לבד וא"כ יש מקום לומר דאין הלוקח חוזר עליו רק אם גבה ממנו מן הדין ממש ולא מצד דד"מ כדמשמע מלשון הרמב"ם פרק י"ט מהל' מכירה וכפי מ"ש הכ"מ שם שי"ל דסתם מקבל אחריות אינו מקבל אלא אם יתחייב בדין תורה לא בדינא דמלכותא אמנם הכ"מ כתב בעצמו שאין זה מספיק ובסמ"ע כתב הטעם דדוקא מה שהמלך עושה מדעתו אמרי' שדינו דין משא"כ זה שפוסק הדין ע"פ עדים כותים ויש לחוש שהם משקרים לפניו כו' וכן מבואר מדברי הב"ח:
אך מדברי הכ"מ נראה שמפרש שהוציא בדין המלך ממש כגון שהיתה קרקע זו מתחלה של עכו"ם ודין המלך מי שקנה קרקע מעכו"ם החזיר לו בלא דמים וכל כיוצא בזה ובכה"ג ס"ל דאינו חוזר על המוכר ובאמת אין מקור בש"ס לדברי הרמב"ם הללו ואפשר לומר שהרמב"ם הוציא דינו מהש"ס דגיטין דף נ"ח גידל בר ר' עילאי קיבל ארעא בטסקא מבני באגי אקדים ויהיב זוזי דתלת שנין לסוף אתי מרוותא קמאי א"ל שתא קמייתא דיהבת אוכלת השתא אנן יהבינן אנן אכלינן אתי לקמיה דר"פ סבר למכתב טרפא אבני באגא א"ל ר"ה בריה דר"י א"כ עשי' סקריקין אלא הניח מעותיו על קרן הצבי:
והראב"ד כתב שהמלך שינה את הגזברים והמלך מינה אחרים לבקש מס בתחלה וגזירת המלך היתה ע"ש בחידושי הרמב"ן והרשב"א ור"פ דסבר למכתב טרפא א"ל ר"ה א"כ עשית סקריקון ר"ל שדן את הבני באגי שמכרו לגידל כאלו הם סקריקון ומכירתן מתחילה שלא כדין היתה אבל באמת ז"א דודאי הם מכרו כדין ואם לא היה המלך מבקש מס מחדש לא הי' יכולין מרוותא קמאי להוציא כלל לפי שהמלך מתחיל לבקש מס מחדש ואז מרוותא קמאי מוציאין בדין המלך שכן דינו מאן דיהיב טסקא אכיל ארעא וכיון שבדין המלך לקחו מאתו אין לו על בני באגי כלום וזה דינו של הרמב"ם דאם הוציא ממנו בדין המלך אינו חוזר על המוכר:
ועוד נראה לענ"ד שהרמב"ם הוציא דינו ממה דאמרינן בגיטין דף פ"ו אתקין ר"י בשטר זבינא דעבדי עבדי דנן פטור ועטור מן חרורי ומן עלולי ומן ערורי מלכא ומלכתא כו' משמע דאי לא הוי כתוב ליה ערורי מלכא בהדיא אינו בכלל ערורי עלמא ולא היה חוזר עליו ולכך הוצרך לכתוב לו ערורי מלכא בהדיא לפי שאינו בכלל סתם אחריות וס"ל להרמב"ם דאין לחלק בין ערעור מצד המלך עצמו ודינא דמלכותא שיש לו על העבד או אם אחר יש לו בו זכות בדין המלך אך התוספות שם הקשו מהא דאמרינן בב"ב דמוכתב למלכות הוי מקח טעות ואומר לו הש"ל וכתבו דמה דאתקין לכתוב בשטרי ערורי מלכא לשופרא דשטרא הוא אלמא דאף אי לא כתוב ערורי מלכא אפילו מקח טעות הוי אם נתברר שיש עליו דין המלך וא"כ אדרבא מבואר מהך דמוכתב למלכות דדינא דמלכותא גרע דאפי' מקח טעות הוי ולכאורה היה אפשר לומר דדוקא התם שנתחייב הריגה למלכות וגברא קטילא הוא שפיר הוה מקח טעות. אבל באמת ז"א אע"פ שרש"י ותוספ' מפרשים מוכתב למלכות היינו על עסקי נפשות אבל מדברי הרמב"ם פרק ט"ו מהלכות מכירה מבואר דמוכתב למלכות היינו שמוכתב שיעבוד עבודת עבד למלכות כשיצטרך שכתב דמוכתב למלכות ה"ז מום שהמלך תובעו למלאכתו בכל עת שירצה וכ"כ בש"ע סימן רל"ב:
ואמנם באמת צ"ע על הרמב"ם דלמה באמת במוכתב למלכות כה"ג הוי' מום במקח ומ"ש מכל טרופה דעלמא שהב"ח טורף מן הלוקח בדין דס"ל לשמואל דאחריות לאו ט"ס משום דזבין אונס ארעא ליומא וא"כ ה"נ מה בכך שהמלך יתפסנו למלאכתו כשירצה מ"מ עביד דזבין ליומא ואפי' לדידן דס"ל אחריות ט"ס היינו שהוא חוזר על המוכר לגבות ממנו מחמת אחריות שכתוב לו אבל מ"מ מקח טעות לא הוי אע"פ שנתברר הדבר שאף בשעת מכירה היה קרקע זו משועבדת ועתידה לצאת מתח"י אך באמת החילוק מבואר דטריפה שטורף בתורת בע"ח שאני דמ"מ הלוקח שלקח סמכה דעתיה שהלוה יסלק את המלוה בזוזי שזה עיקר חובו ואפי' באפותקי נמי מהאי טעמא לא הוי מקח טעות אפי' מכרה אחר שחל הזמן משום שסבור היה לפייס הבע"ח בזוזי וחילוק זה מבואר בתוס' דב"מ דף ט"ו בין לוקח מגזלן שלא חל המקח כלל משא"כ בב"ח אפי' אפותיקי סבור לפייס בזוזי וחל המקח ע"ש וזה שמוכתב למלכות לשדה גזולה דמי שהרי דין המלך על העבד עצמו ואינו מתפייס בזוזי כלל הלכך הוי מקח טעות ועיין ברמב"ם ריש פרק המוכר פירות שכתב אהא דמוכתב למלכות אומר לו הש"ל ואיכא דקשיא מהא דגרסינן אתקין ר"י עבדא דנן פטור כו' ואיכא למימר שופרא דשטרא הוא א"נ התם לא מוכתב הוא כבר למלכו' אלא ערעור יש לו עליו ושמא יצא פטור בדין אבל מכיון שהוא מוכתב גברא קטילא הוא ומקחו מקח טעות אע"ג דלא כתב ליה הכי עכ"ל ולפי"ז בבע"ח נמי אף ע"ג דהשתא טריף מ"מ בשעת המקח כערעור לבד דמי דשמא יצא פטור ויתפייס בזוזי משא"כ בדין המלך לעצמו דהוה מקח טעות אם בדין המלך הקרקע שייך למלך ולא אמרינן דאפשר שיתפייס בזוזי כיון שאינו דינו על מעו' כ"א דינו על הקרקע עצמו ה"ל כשדה גזולה אף דאפשר שהנגזל יתפייס בזוזי מ"מ אין דינו של הנגזל על מעות כלל כ"א עיקר דינו על קרקע וזה ברור:
לפ"ז אכתי צ"ע במה שכתב הרמב"ם שבא עכו"ם והוציא הקרקע בין בדין המלך שכתבתי לעיל שיש לפרש כגון שדין המלך מי שקנה קרקע מהעכו"ם תחזור לו בלא דמים וכיוצא בזה ומדסת' לה סתומי משמע דבכל גווני אינו חוזר עליו אף שאינו בא עליו בתורת חוב ולמה לא נימא כיון שדין המלך ברור הוא שאין הקרקע שלו רק של העכו"ם ה"ז כמוכר ונמצאת שאינו שלו שהרי דינו על הקרקע עצמו ודוחק לחלק בין אם המלך בעצמו יש לו דין על הקרקע או עבד ובין אם איש אחר שיש לו כח להוציא בדין המלך דבכה"ג לא די שאינו מקח טעות אלא אף בתורת אחריות אינו חוזר עליו דלא מסתבר למימר הכי דמה לי המלך בעצמו או איש אחר שבא בכח המלך כיון שידו תקיפה בדין המלך ודינו דין על הקרקע גופיה הרי מוכר דבר שאינו שלו ולכן נלענ"ד דודאי אם בשעת המכירה כבר היה דין המלך על הקרקע זו ופקודתו יקח אחר קרקע זו או המלך לעצמו א"כ הוי מקח טעות דה"ל למוכר לגלויי' ללוקח ואין זה בכלל אונסא דמתיליד כלל ובכה"ג מיירי הא דמוכתב למלכות אומר לו הש"ל שבשעת המכירה היה כבר מוכתב למלכות אבל אם בשעת המכירה עדיין לא היה דין המלך כלל ושלו הוא מוכר ועתה נתחדש בין המלך שיקחו הקרקע המלך או אחר אע"פ שהוא בא מחמת המוכר כגוונא דכתיבנא או כגון שלא פרע מס שנים שעברו ואז בשעת המכירה לא היה דין המלך ליקח הקרקע עבור זה ועתה חידש המלך חק חדש לקחת הקרקע עבור העבר וכל כיוצא בזה כיון שעכ"פ עתה היא נתחדש ובשעת מכירה לא אסיק אדעתיה כלל אונס הוא שהרי נולד אחר המכר ובכה"ג מיירי הרמב"ם דאם הוציא ממנו בדין המלך אינו חוזר דאונס הוא ויצא לנו מזה דדוקא היכא שאין ידוע בשעת מכר אבל היכא שהיה ידוע בשעת מכר דין המלך על הקרקע זו פשיטא שלא נחשב אונס וכשיש לו דין על הקרקע עצמו ה"ל מקח טעות וכשאין לו דין על הקרקע עצמו רק בתורת חוב ואפשר לסלוקי בזוזי אע"פ שהמקח חל בכה"ג כמ"ש לעיל מ"מ עכ"פ בכלל קבלת אחריות הוא לפי שאין זה אונס שנולד מחדש שאף בשעת המכירה היה המוכר יודע כן שזה יש לו שטר עליו ואם לא יתפייס בזוזי יטרוף הקרקע בדין המלך שדינו דין וכל כה"ג כ"ע מודה שהוא בכלל אחריות שקיבל עליו המוכר ומכ"ש בשטרי קנין שלנו שכותבין באר היטב הכל לטובת הלוקח ותקנתו אם יבוא א' מסוף העולם קרוב או רחוק או יהודי או ארמאי כו' דפשיטא שחל עליו האחריות שמוציא העכו"ם ואין סברא לומר דדוקא אם יוציא בדיני ישראל דודאי הך לישנא יתירא לטפויי' אתי דאף אם יוציא בדיניה' הוא מחויב לפצות וגם נראה דבלא"ה אין לומר בזה יד בעל השטר על התחתונה כמבואר בח"מ סימן מ"ב דהרבה מהמפרשים כתבו בשטרי דידן שכותבין דלא כאסמכתא ודלא כט"ד אמרינן בכל לשון מסופק יד בעל השטר על העליונה:
ודרמ"א כתב דכל לשון שהוא כולל יותר ליפוי כח בעל השטר וסתמא משמע כך לפי דעת השומעין דנין אותו כך אפי' ליפוי בעהש"ט ע"ש והיינו דבשטרות הולכין אחר לשון בני אדם ודבר רחוק קצת הוא לפרש לשון השטר על עכו"ם שיבוא לדון ולהוציא בדיני ישראל ויוציא כדין כיון דהוא מלתא דלא שכיחי כלל שהרי מי יכריחנו ללכת בדינינו אחרי שידו תקיפה לגבות בדיניהם ומכ"ש בשטרות שלנו שדרך לכתוב בשטר המכר שכל לשון שבו יהא הכלל נדרש לזכות ויפוי כח בעל השטר ומכ"ש שאין להוציא הלשון מפשוטו ומכ"ש אם לפי ראות עיני הדיינין לא בא העכו"ם בעלילה רק באמת מגיע לו החוב ולא נפרע וכבר כתבתי שהרשב"א בתשובות המכונות כתב דבכה"ג אומד הדעת הוא שלא היה מניח שטרו בידו כיון שגובה בו מדינא דמלכותא ואף ממשועבדים גובה בו מדינא דמלכותא כאשר עינינו הרואות שגובה באמת ע"פ דיניהם וא"כ לא היה להניח בידו ואף לו יהא שהדבר מסופק קצת מ"מ עכ"פ אין זה אונס הנולד דהא בשעת מכירה היה יודע בו ששדה זו שמוכר לו הוא משועבדת ומסוכרת ביד אדונים קשה ע"פ השט"ח שבידו ואחריות דנפשיה הוא וקיבל עליו וגדולה מזו היא אפשר לומר דאף שאפשר שפרע אח"כ ולא הוציא השט"ח מת"י מ"מ אין זו דומה לאם הוציא העכו"ם בערכאות ע"פ עידי גזילה וכיוצא דהוא אונס דכתיב אשר פיהם כו' דאונס זה אינו מחמת המוכר ומה ה"ל למיעבד אבל בנ"ד פשע המוכר במה שהניח השטר תחת יד העכו"ם דה"ל לאסוקי אדעתי' שהעכו"ם יבוא לגבות בשט"ח זה ויטרוף ואין מידו מציל וכן מבאר בסוף סי' שפ"ח בשם הרשב"ץ דאם מסר שטר פרוע לכותי וידע שיתנו לשר ויכוף הישראל לפרוע שנית חייב לשלם. אמנם הש"ך שם חולק על הרמ"א וכתב דליכא כאן גרמי כמ"ש הרשב"א בתשובה הביאה ב"י ס"ס שפ"ו שכתב שאין ראובן זה יתחייב מיד בחזרת השטר לגוי וכל שאינו ניזוק מיד אינו קרוי דיני דגרמי אלא גרמא בניזקין ותשובה זו הוא בתשובת הרשב"א ח"ג ד' ליורנו סימן ע' וכתב וז"ל שאינו ניזוק ראובן בהחזרת השטר למלוה מיד אלא שהשטר בעדים למלוה שראובן חייב לו מה שכתוב בשטר זה ולא עדיף זה משוכר עידי שקר להעיד לחבירו שפטור בדיני אדם וכ"ש בזה עכ"ל:
ולפענ"ד דברי הרשב"א בזה צ"ע דשוכר עידי שקר לחבירו דבשע' ששכרם לא הוי ברי הזיקו דשמא אעפ"כ לא יעידו וכיון שבדעת אחרים הוא תלוי' לא מחשב גרמי משא"כ במוסר שטר פרוע דמיד שזה מסר לו השטר וידוע לנו שבודאי יכוף אותו לשלם הרי זה כדן את הדין לדברי האומר אין מחזירין דחייב וכמ"ש להדיא הרמב"ן בדיני דגרמי שלו וז"ל כלל גדול יהיה בידך הגורם ומחמת גרמתו בא ההיזק ואינו תלוי בדעת אחרים כו' ונקר' ברי הזיקא לפיכך דן את הדין לדברי האומר אין מחזירין דחייב דמעידנא דאמר איש פלוני חייב ונתחייב לשלם ממון ועפ"י ישולם מהאי שעתא הוא דגרם היזק ואע"פ שאח"כ הוא משלם כיון שהדיין חייב וע"כ הוא משלם הדיין הוא הגורם משעה שחייבו כו' והשוכר עידי שקר לאו איהו מזיק ולא גורם היזק אלא אינהו גרמו ולאו בידו הוא דאי בעי לא מסהדי כלל וקס"ד נמי בש"ס למפטרי' בי' משום האי טעמא דדברי הרב כו' עכ"ל ואע"פ שהרשב"א בתשובה סי' אלף נ"ב כתב בשליש שהחזיר שטר למלוה והמלוה גבי כל החוב השליש פטור דהוי גרמא בניזקין ע"ש הרשב"א לטעמי' דס"ל דכה"ג דמי לשוכר עידי שקר אך צ"ע על הרמ"א סי' נ"ה שהעתיק דין הרשב"א בזה ובס"ס שפ"ח הביא דברי הרשב"ץ ונראה דהרמ"א ס"ל לחלק בין היכא שהדבר ידוע לנו שיכוף הלוה לפרוע כגון ההיא דס"ס שפ"ח דזה הוי ברי הזיקא משא"כ כאן בשליש שהחזיר השטר דמ"מ אין הדבר ידוע אם יוציא ממנו כל דמי השטר שלא כדין ולא הו' ברי הזיקא ועיין בסמ"ע שם שהקשה מהך דסימן מ"ו דעדים שחתמו על השטר בשקר שחייבין לשלם וכתב שיש חילוקים בין גרמי לגרמא בין אם ההיזק נעשה מיד או ברי הזיקא ובאו"ת שם האריך בזה וכתב דהא סוף סוף עדיין מחוסר גוביינ' ובסוף דבריו כתב הטעם משום דיכול להשביעו ואף דבתשובת הרשב"א מבואר דאפילו מסרו לגוי מ"מ פטור (נראה שכוונתו לתשובת הרשב"א שהביא הב"י סי' שפ"ו) ואולי בכוונה לא העתיקו הרמ"א דדעתו לפסוק כהרשב"א רק במסרו לישראל כו' ע"ש ונפלאתי שלא הביא דברי הרמ"א סס"י שפ"ח שהעתיק דברי התשב"ץ וגם לא הזכיר מדברי הש"ך שם וראיתי בקצה"ח שם סי' נ"ה שכת' דשליש שהחזיר השטר הוי כשוכר עידי שקר דאיהו אינו מזיק אלא העדים החתומים בו משא"כ עדים שחתמו שקר דאינהו קא מזקי כו' ע"ש וכבר כתבתי דבאמת דעת הרשב"א לדמות מחזיר שטר פרוע לשוכר עידי שקר אבל לפי דברי הרמב"ן שהבאתי לעיל דסיים בה דאינהו גרמו ולאו בידו הוא דאי בעי לא מסהדי כלל א"כ הך טעמא שייכא דוקא בשוכר עידי שקר ולא במחזיר שטר פרוע או שליש שהחזיר השטר שאין הדבר תלוי ביד אחרים כלל ולפי מ"ש דגם הרמ"א לא מחייב כי אם כשידוע שיכוף לפרוע דהוי ברי הזיקו צ"ל דבהך דסי' מ"ו כיון שזה ששטר בידו פיתה אותם או אנסם לחתום לו בשקר ודאי שדעתו להוציא ממון בשטר זה וכברי הזיקא דמי משא"כ בשליש שהחזיר השטר אין זה ברי הזיקו ועדיין יש פ"פ שהחזיר לו לגבות מה שמגיע לו עוד וגם המלוה לא יגבה בו יותר מזה ולא ברי הזיקו כלל וכן מבואר דעת הפוסקים בסימן ל"ח בעדים שאמרו שקר העדנו חייבים לשלם מה שהפסידוהו בעידותן מדיני דגרמי והיינו משום דזה הוי ברי הזיקא שהרי זה התובע שכר אותם להעיד לו בשקר בכדי להוציא ממון מהנתבע ואע"פ שהטור בסי' ל"ח הביא דברי הר"ח באומר שקר העדנו אין משלמין ע"פ עצמם כבר האריך בש"ך שם דהיינו אם באנו לדון מדין הזמה ואמנם באמת דברי הש"ך בפירוש דברי ר"ח הם צ"ע וכבר עמד בזה באו"ת סימן כ"ט וע"ש דמדמה לה לשליש שהחזיר שטר וכבר כתבתי מה שנלענ"ד לחלק ביניהם אך לדידי חזי לי ואנהירנהו לעיינין מן שמיא שלא עלה זה בדעת ר"ח כי לשון הר"ח שהביא הטור מצאתיו ברמב"ן בחידושיו למכות וז"ל הרמב"ן שם תדע שהרי ממון ביד בעלים ומשלמין לאו למימר' שאם שלמו אין משלמין אלא לומר שאעפ"י שלא שלמו משלמין ומיהו כיון דאם לא שלמו משלמין קנסא הוא ולא משלמין עפ"י עצמן לכ"ע כלומר שאם אמרו הוזמנו בב"ד (ר"ל ועדיין לא נגמר הדין לחייבם ממון בב"ד דאז הוי מודה בקנס אין משלמין אעפ"י ששילם עפ"י אא"כ הודו באמת שקר העדנו דודאי משלמין מדיני דגרמי דלא גרע מדן את הדין וכיוצא בו והא דאקשינן כ"ש כיון שהגיד כו' לאו מכלל דלא משלם דאעפ"י שאין חוזר ומגיד לבטל עדותו אפשר לו שישלם אלא הכי קא קשיא ליה כו' כמ"ש בדיני דגרמי להרמב"ן הביאו הש"ך כי חידושי הרמב"ן למכונות הם מוטעים טעות הדפוס ודילוגי' כידוע) דלא מיקרי עד זומם דהא עידותן קיימת ור"ח ז"ל כתב באומר עדות שקר העדנו וכה"ג לא סגי' דלא משלם אלא עדותו שהעיד נכונה חשבינן ליה ומתקיימת והא דאר"ע אין משלמין ע"פ עצמן לא משכחת לה אלא בשאין (אומרין רק הוזמנו כצ"ל) אבל לא העדנו עדות שקר וקא סבר ר"ע מה שחדשה תורה לשלם עפ"י מזימין והאמינהו אולי קנס הוא א"נ י"ל דאפי' לר"ע אם שילם ע"פ וא"א להחזיר ממון לבעליו ודאי משלמין בהזמה ואפילו ע"פ עצמן ולא אמרי' אין משלמין ע"פ עצמן אלא בגמר דין (ר"ל שעדיין לא הוציא ממנו ע"פ) והרב ר' משה הספרדי ז"ל פוטר בהם אע"פ ששילם על ידם והודו עכ"ל ומעתה מה שהעתיק הטור בלשון ר"ח לא מיבעיא דאינן משלמין ע"פ עצמן אלא אפילו העדות כו' נוסחא מוטעת נזדמנה לו לרבינו הטור ז"ל בדברי הר"ח שהרי פירוש לשון הר"ח שהביא הרמב"ן הוא להיפך שהרי כתב לא סגיא דלא משלם אלא עדותו שהעיד הוא נכונה ומתקיימת וזה מבואר ג"כ ממ"ש הרמב"ן על דברי ר"ח והא דאמר ר"ע כו' ודברי רבינו ירוחם שהביא הב"י הן הן דברי הרמב"ן אלו והנה רש"י כתב כל כמיניה בתמיה וכי יכול הוא לחזור בו ויפטר הנידון מלשלם והביאו הב"י ולכאורה אינו מובן דמה בכך שאינו יכול לחזור בו ולא נפטר הנידון מ"מ שפיר קאמר דהעד משלם וכמ"ש הרמב"ן בד"ג ואדרבה הכי ניחא טפי דכיון שזה אינו יכול לחזור בו ומחויב הנידון לשלם הא אפסדי בעידותן פסידא דלא הדר וכיון דאיהו גופיה מודה ששקר העיד מחויב לשלם וכן הקשה בחידושי הריטב"א ומ"ש הרמב"ן דא"כ למה קרי ליה עד זומם כיון שעדותו קיים אין זה במשמע מדברי רש"י וצ"ל כמ"ש הריטב"א דמשמע דמדין עד זומם הוא דמשלם וא"כ בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה וכיון שזה אינו יכול לחזור מעדותו הוי כאשר עשה וכ"כ אא"ז מהרש"א ז"ל ע"ש ועכ"פ דמשני דאומר העד שקר העדתי ולא פריך עלה אלא כל כמיניה כו' מבואר דבאומר שקר העדתי מחויב לשלם וכ"כ הב"ח ע"ש ולפי"ז אפשר דמ"ש הטור בשם ר"ח לא מיבעיא דאין משלמין כו' שלשון זה הוא מוקשה מאוד ועמדו עליו כל הפוסקים וגם מ"ש הב"י לתמוה דש"ס ערוך הוא ואיהו גופא הביא להדיא שרבינו ירוחם כתב דמשלם מדיני דגרמי וטפי הו"ל לאקשוי' ארבינו ירוחם שהוא להיפך מדברי הש"ס ומה שפירשו האחרונים דברי הב"י דקאי אמ"ש דהעדות מתקיימת הוא דחוק ולפי מ"ש י"ל שנוסחת הב"י בטור היה ג"כ כמו שכתב הרמב"ן בשם ר"ח וט"ס הוא בנוסחת הטור שלפנינו וצ"ל ג"כ דלא סגי דמשלמין אלא העדות כו' וע"ז שפיר תמה דתלמוד ערוך הוא דהא מפשיטת דברי הש"ס מוכח הכא דמחויב לשלם והעדות נכונה דהא לא פריך אלא כל כמיניה כיון שהגיד כו' והיינו שאין לקרותו עד זומם אבל מודה שפיר דמשלם ופשיטא שאין מקום לפרש דהכי פריך כיון שהעדות קיימת מכ"ש שהן פטורין דהא בהא תליא כמ"ש הלח"מ דבאמת אין מקום לתלות זה בזה דאע"ג דלא מהימנא לבטל העדות מ"מ לגבי דנפשייהו נאמנים כמ"ש הרמב"ן והריטב"א והרא"ש ורבינו ירוחם ז"ל אך מסתפינא להגיה בטור בזה וגם דאכתי קשה דהאיך כתב כי תלמוד ערוך הוא כיון שהרמב"ם כתב להדיא דבאומד עדות שקר העדנו אין משלמין ע"פ עצמן:
וממ"ש מבואר שלדעת ר"ח שהביא הרמב"ן ורבינו ירוחם אעדים שאמרו שקר העדנו חייבין לשלם מדיני דגרמי וכ"כ הריטב"א וכתב שהתוספות אמרו כדברי הרמב"ן וגם הוא ז"ל הסכים לזה אך הרמב"ם פי"ח מהלכות עדות כתב באומרם שקר העדנו אין משלמין ע"פ עצמן ולכאורה באמת טעמא בעי דלמה לא ישלם בכה"ג מד"ג ואפשר לומר דע"כ לא משלמין מד"ג אלא היכא שיש כאן היזק ברור משא"כ באומרם שקר העדנו מ"מ אפשר שגוף הענין אמת אלא שהם לא ראו אותו וא"כ י"ל חזקה אין אדם שתובע אא"כ יש לו עליו ואע"ג שאין מוציאין ממון ע"י זה מ"מ עכ"פ אין כאן בירור דודאי לא לוה וא"כ אין כאן הכרח שעשו היזק ברור ואין חייבין מד"ג אלא דאכתי צ"ע מדן את הדין דמשמע התם דבכל גווני' חייב והתם נמי אפשר דבאמת זה חייב ואע"פ שהדיין טעה לחייב את הזכאי מ"מ אינו מוכרח שהוא זכאי באמת רק לפי שאי אפשר לעמוד על הבירור להוציא ממון מחזקתו וגם מלשון הרמב"ן שכתב ואח"כ אמרו שקר העדנו ואין לזה ע"ז כלום דאף כשנתברר שאמרו שקר ובודאי שאין זה חייב לזה כלום והעדים הפסידו אפ"ה פטורין ומ"מ נראה דגם הרמב"ם לא קאמר אלא דאין משלמין ע"פ עצמן דס"ל דגם בכה"ג קנסא הוא וכן מבואר שם מדבריו דמהאי טעמא אתי עלה אף באומר שקר העדנו (ובאמת שזה צ"ע דאי מד"ג היה לנו לחייבו שפיר מתחייב ע"פ עצמו קנס דלענין קנס דגרמי לא אמרינן מודה בקנס פטור וכמו שתמה הש"ך בסימן שפ"ח על הרש"ל ולקמן אבאר בזה) אבל אם נתברר על העדים שהעידו והוציאו ממון ע"פ ועתה נתברר ששקר הוא וא"א למהדר עובדא גם הרמב"ם מודה דלמאן דדאין גרמי מחויבין לשלם דאל"כ הו"ל לפרש רבותא טפי דאפילו נתברר שקר האחד או שניהם אין מחוייבים לשלם ובדברי הרמב"ם משמע דמטעם הודאת קנס אתי עלה: