אור ברסלב

בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה ה

שאלה ד

בהגיע עת דודים. אורה ושמחה ליהודים החיים והשלום יחדיו יהיו תמים. על ראש ידיד לידידים. ה"ה כבוד אהו' מחו' החריף ובקי חכם וסופר. נותן אמרי שפר. כש"ת מוהר"ר שמחה נתן נ"י כאור הבהיר:

אחד"ש אען ואומר כי בעת הגיע מכתבך הבהיר לא מצאה ידי די השב מטרדת עיון בעסק נוגע למעשה והשעה הצריכה וכעת לאהבתך נתתי פני לעיין בדבריך וראיתי שכתבת להשיב על מ"ש בישוב קושית התוס' בסוגיא דרבוצה והקשית ע"ז דהא גם במנסך א"י לומר הש"ל וא"כ נימא דלמפרע הוא קנה מדאגביה כמו בעומדת הבהמה ושחטה וקושית התוספות במקומ' עומדת עכ"ד. ונפלאתי עליך שהיית נבהל להשיב ואגב שיטפי' רהיט לך מה שמבואר לכל מעיין בהשקפה ראשונה כי דברי נכונים וברורים דודאי למ"ד אדם אוסר דבר שא"ש או למאי דמוקי בשותפו' שפיר אמרינן דא"י לומר הש"ל ל"מ למ"ד היזק שא"נ שמיה היזק דהוי כליתא בעינ' אלא אף למ"ד ל"ש היזק מטעם שלא יהיה כ"א הולך כו' עשאוהו כהיזק ניכר כמבואר בש"ס דגיטין ובתוספות שם ובחולין פריך שפיר למ"ד אין אדם אוסר דש"ש ולא אסיק אדעתי' דמיירי בשותפות א"כ ל"ש כאן חיוב ופטור דהא אין כאן התחלה לאיסור כלל דאע"ג דאגביה אכתי ברשותיה דמריה קאי דלא קני ליה רק לאונסין והרי הוא עדיין בעין בידו ורשות בעליו עליו וא"כ אפילו למ"ד שמיה היזק פשיטא דל"ש לומר דע"י שנאסר ומתחייב לשלם הוי שלו למפרע שהרי אין כאן היזק וחיוב תשלומין כלל דאין איסור חל על דשא"ש ומכ"ש למ"ד ל"ש היזק דל"ש לומר שלא יהא כ"א הולך כו' דהא לא אהני מעשיו והיין שרי בשתייה לבעלים כבראשונה משא"כ בבהמה שהגביהה והרביצה ושחטה לע"ז דדל מהכא מחשבתו לע"ז הרי עשה היזק הניכר במעשה השחיטה דהוי כתברה או שתיה כמבואר בב"ח דף ס"ה ושפיר קמא ליה ברשותי' למפרע ונאסרה ע"י מחשבתו לע"ז אף למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש והגע עצמך אם בשעת הגבהה הוי שוי ד' ובעת ששחטה לא שוי רק זוזא מי לא משלם ד' כשעת הגבהה והיינו משום דאוקמי רחמנא ברשותיה מההיא שעתה ונתחייב דמי שוויה של אותה שעה וממילא דיכול לאסור ג"כ וזה ברור:

וכדי להשתעשע עמך לא אוכל מלט מלהודיעך מה שעלה במחשבה לפני מדי עברי בענין זה דמסתייע סברא דילי מדברי הרמב"ם פ"ג מהל' שאלה ופקדון שפסק הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים להחזיר דנשתעבדו נכסים משעת שאל' וה"ה שם תמה על הרמב"ם דבהל' גניבה פסק בפרה שאולה וטבחה בשבת דפטור וע"ש בכ"מ ולח"מ ומ"ל ובקצה"ח סימן מ"ש בזה:

והנלענ"ד דלכאורה צריך להבין בהא דאמרינן בכתובות ושאר דוכתי' מדאגבי' קני' מתחייב בנפשו לא כו' ופשטא דמילתא הוא דכיון דבשעת הגבהה חל חיוב אונסין שאירע אח"כ ואפי' אם תשרף מתחייב הוא לשלם וא"כ אף שאכל בחיוב מיתה ואין לחייבו על אכילה ההוא מ"מ לא יהא אלא שאירע אונס שנאבד מן העולם מ"מ הוא חייב עלי' משעה שהגביהה לגזלה וכן מבואר בדברי רש"י בכתובות ע"ש ולכאורה קשה לפי מאי דאמרינן בסנהדרין דף ע"ב אמר רב הבא במחתרת ונטל כליו ויצא פטור אמר רבא מסתברא מלתיה דרב כששיבר כו' והנה דעת רש"י ותוס' ורז"ה אפי' כששיבר כשיצא מהמחתרת ולפמ"ש ה"ה גם דעת הרמב"ם כן ולפי שיטה זו צ"ל כמ"ש הרז"ה דאף מה דהדר כי איתיה בעינא חומרא הוא דרמי רבנן עלה דליהדר ומדינא קנינהו בדמי כמ"ש רב טעמא דמלתא והיינו שלקח בעת שנתחייב מיתה ה"ז כנתן דמי הכלים לבעליו וליכא למימר דאינו מחויב בהשבה אף שהם בעין ומ"מ לא קנה אותם להיות שלו דז"א כדמוכח מעובדא דהני דינרי דאגניבו לרבא כו' דמוכח מהתם דקנה אותם קנין גמור ולפ"ז קשה בהא דאמרינן מדאגבי' קניה כו' ומדמה מה שאכל בחיוב מיתה לשאר אונסין דאין הנדון דומה דבשאר אונסין שפיר י"ל שנתחייב עליהם משעת הגבהה משא"כ בזה שבאמת לא נאנס רק שזה קנה אותו בדמי חיוב מיתה שלו והרי זה כנתן דמים לבעל החפץ דפטור שהרי אפי' אם הם בעין א"צ להחזיר אותם מעתה כל שהחזיק בהם בחיוב מיתה דרחמנא אקניה ליה כלים אלו כאלו נתן הדמים בעבורם ולפמ"ש א"ש דגבי גזלה גזה"כ אתיא לקרן כעין שגנב דכל שנשבר עתה וא"א שוב להחזירו אוקמיה רבנן ברשותיה למפרע כאלו קנה אותו ונתחייב הדמים והלכך שפיר אמרינן מדאגביה קניה מתחייב בנפשו כו' דחל עליו למפרע דמי תמורת החפץ משעת הגניבה ומה שאכלו אח"כ בחיוב מיתה אין זה רק כאדם העושה בשלו ולא מהני לפוטרו מדמים שנתחייב בשעת הגניבה ולפ"ז א"ש דעת הרמב"ם כמ"ש הכ"מ דל"ג והיינו דר"פ ושפיר פסק דמשתעבדי נכסים משעת שאלה ואפ"ה שפיר פסק כר"פ דבשאלה קי"ל דאין משלם רק כשעת הפשיעה והיינו מדמים דאף שהשעבוד חל משעת שאלה מ"מ ל"א דאוקמי ברשותיה ממש למפרע ועיקר החיוב הוא על שעת הפשיע' וכיון שבשעת הפשיעה יש כאן חיוב מיתה אמרינן בדמי קנינהו ואין זה דומה לשאר אונסין שאפילו היורשין חייבין לשלם דמחיים אשתעבדי נכסיו לאונסין אבל הכא שנטבחה בשבת הוי כאלו קיבל בעל החפץ את הדמים בעת הפשיעה ונכסים דידיה לא אשתעבדו אלא על חיוב אונסין שהוא מתחייב עליהם בעת האונס אבל בזה דהוי כנתן דמים אין כאן שיעבוד כלל:

ובאמת גם לפמ"ש הכ"מ והמ"ל צ"ל דס"ל דטביחה בשבת לא דמי לאונס משום דלא נתחייב מתחלה רק על אונסין שיבואו והוא מתחייב בהם אבל לא חל השעבוד על אונסין שהוא פטור וכיון דטביחה בשבת בפטור הוא מעיקרא לא נשתעבד ע"ז אלא שיש לפקפק בזה ולפמ"ש דהך דטבח בשבת ל"ד לאונסין משום דבדמי קנינהו א"ש טפי ודוק:

וגם לכאורה משמע הכי מהא דאיתא בב"ק דף י"א אין שמין לגנב ולא לגזלן וכתבו התוספו' שם ואע"ג דקי"ל ישב כו' גנב וגזלן שאני כו' דקני מיד כשהוציאו מרשות בעלים כו' וה"ט דמ"ד אף לשואל כיון דנתחייב באונסין נמצא שקנאו משעה שהוציא מיד הבעלים והדמים הוא דנתחייב כמו גנב וגזלן עכ"ל. ולכאורה אין מובן לדברים אלו דהא להדיא אמרינן דלא אוקמי ברשותיה רק לענין אונסין אבל לענין מקנה ברשותיה דמרא הוא אפי' גבי גנב וגזלן ומכ"ש שואל ולפמ"ש א"ש דודאי כ"ז שהוא בעין ברשותי' דמרא הוא אבל אם מת או נשבר שנשתנה אמרינן דהשינוי קונה למפרע משעה שהוציאו מיד הבעלים ונתחייב בדמים תמורת החפץ ומחויב לסלקו בזוזי כמו ב"ח ומוכר וכן הפחת על הגזלן ומ"ד אף לשואל אפשר דסבר אף בשואל אמרינן הכי שנקנה לו למפרע משעת שאלה ולא קי"ל הכי דאפילו למ"ד משעת משיכה חייב באונסין אינו רק דמשעבדי נכסים אבל לא לאוקמי ברשותיה להיות קנוי לו:

ובהכי א"ש דברי התוס' שכתבו והיינו טעמא דגנב וגזלן קנו מיד כו' ולכאורה הוא אך למותר דבפשיטות הו"ל למימר טעמא משום דשינוי קונה וכדאיתא להדיא בב"ק דף צ"ו דמוכיח הש"ס דשמואל ס"ל שינוי קונה מדאמר אין שמין לגנב כו' ע"ש ולכן נראה דהתוס' קשיא להו נהי דשינוי קני והוי דידי' מהשתא מ"מ למה לא יפרע לו אפי' סובין כמו מזיק וכמ"ש התוס' בב"מ דף צ"ו שהקשה רבינו שמואל על רש"י ולזה באו ליישב דטעמא דמלתא דגנב וגזלן קנו מיד כו' ומשעה שנשתנה קנה למפרע ונמצא הדמים הם חוב עליו כמו לוקח חפץ ונתחייב בדמי' דמחויב לסלקו בזוזי משא"כ מזיק שלא עשה שום מעשה לקנות וזה כוונת התוספו' בב"ק דף ס"ח ד"ה מה טביחה כו' שכתבו וקשה לפי' רשב"ם כו' וכן בב"מ שם כתבו ולפ"ז הא דפליג ר"א ואומר שמין לגנב יש להוכיח דשינוי אינו קונה כו' ולכאורה אינו מובן דהא גם לפירש"י תליא מילתא בשינוי קונה כמבואר להדיא בב"ח דף צ"ד אך כוונתם דאליבא דרש"י י"ל דאף דר"א ס"ל ג"כ דשינוי קונה והיינו מכאן ולהבא הוא שלו ומ"מ שפיר שמין לגנב וגזלן דהיינו שיכול לסלקו בזה כיון דהתשלומין בתורת גזלה יכול לסלקו אפילו סובין והשתא אפילו אית ליה כמה נבלות כו' משא"כ להרשב"ם דס"ל דלענין הפחת מיירי ולר"א הפחת על הנגזל אלמא דס"ל שינוי אינו קונה (ובאמת שצ"ע לענ"ד דמה בכך דשינוי אינו קונה אפילו בכחשא דלא הדר מ"מ הא ודאי דמודה דחייב באונסין אלו מתה או נשברה רגלה רק דאכתי הוי דמרה והוא צריך לשלם מה שעכשיו שוה פחות וא"כ פשיטא שצריך לשלם כשעת הגזילה כדאמרינן בב"מ דף מ"ג אי לימא בחסר מי לית ליה מתני' דכל הגזלנים כו' וא"כ פחת נבילה ג"כ הוא על הגזלן ואף דקאמר כחשה אומר הש"ל מ"מ למאי דס"ל לאביי דמיירי בכחשה דלא הדר אין ר"ל שלא יצטרך לשלם כלל כשמתה או נשברה רגלה דודאי חייב באונסין אף שלא נאבד מן העולם לגמרי רק שר"ל לענין מה שאינו קנוי להגזלן אך פשטא דלישנא דקאמר השביחה נוטל שבחו משמע דבכחשה דאומר הש"ל פטור לגמרי ואין הפנאי מסכים עמדי לעיין בזה) דאל"כ פשיטא שהפחת על הגזלן אהא קשיא להו מדקאמר דטביחה אהני מעשיו אלמא דשינוי קני אבל לשיטת רש"י לק"מ דאיכא למימר דשמואל ור"א תרוייהו ס"ל שינוי קונה אלא בהך סברא פליגי דשמואל ס"ל דנקנה למפרע משעה שהוציאו מבית הבעלים כבע"ח וחייב לסלקו בזוזי ור"א ס"ל דשינוי קונה מכאן ולהבא ובעוד שהיה בעין אין כאן קנין נמצא מה שהוא מחויב לשלם הוא כמזיק ולכך ס"ל דשמין לגנב ולגזלן והארכתי בזה לפי שדברי התוס' סתומים קצת:

וגם נראה דמסתייע הדין סברא דילי ממה דכתיבנא לעיל שדעת רש"י והתוספות ולדעת ה"ה הוא דעת הרמב"ם ג"כ דבא במחתרת ונטל כלום ושיבר אף ששיבר אחר שיצא פטור והרז"ה העומד בשיטה זו נדחק בטעם הדבר דהא אי איתא הדרא בעיניה וההוא שעתא דתברה מגזל גזליה ולכן כתב דאף אי איתא בעיניה חומרא הוא והרמב"ן השיג עליו בזה דמשמע מש"ס דמדינא הוא וכ"כ הר"ן ולפי מ"ש י"ל דדעת רש"י והתוספות והרמב"ם דהיכא דאיתא בעיניה מדינא רמי עליה חיובא ואזלי ומודו בזה לסברת הרמב"ן ומ"מ ס"ל דכל ששיבר אף שהשבירה היתה אח"כ מ"מ כיון דמהשתא קם ליה החפץ ברשותו למפרע רק דמים הוא דנתחייב לו והוה כליתא בעינא בשעת חיוב המיתה והמיתה פוטרתו מתשלומין והא דקי"ל בהוקרה בשעת שבירה משלם כדהשתא מטעמא דכל כמה דאיתא בעינא ברשותיה דמריה הוא וההוא שעתא דתבריה מיגזל גזליה היינו דעיקר גזלת הממון הוא באותו שעה וכיון דהשתא הוא דגזליה אע"פ שזה גורם קנין החפץ למפרע מ"מ מתחייב בדמים ששוה בשעת היזק הממון שמזיקו עכשיו ומ"מ בין בהוקרה בין בהוזלה אמרינן שנקנה לו החפץ למפרע ובשעתא דגנב הוא מתחייב או שיחזור החפץ או אם יאנס ויאבד ישלם דמי שוי' והחפץ יהא קנוי לו באותו שעה שהוציאו מבית בעלים וכיון שכן השתא שנשבר רמי חיובא למפרע רק על דמים לבד וכיון דאיכא חיוב מיתה פוטרתו מחיוב תשלומין:

ובלא"ה צריך להבין בהא דקאמר רב אפילו נטל והתוספות הקשו דהא גזלן לפני יאוש גם רב מודה דלא קנה וכתבו לחלק בין היכא דבעי התראה עכ"פ מבואר דעיקר הקנין הוא רק מצד חיוב המיתה אבל בלא המיתה אין כאן מקום לקנין כלל וכך מורה פשיטות לישנא דרב דאמר בדמי קנינהו ויש לתמוה דהא עיקר ראייתם מיש לו דמים ונאנסו דחייב דמזה מוכח דברשותיה דגזלן קאי אף שאין כאן חיוב מיתה כלל דאל"כ למה יתחייב באונסין דהא הו"ל כפקדון גביה דהא לא ס"ד לחייבו מטעם שואל שכל הנאה שלו והר"ן בחידושיו כתב גם כן דודאי אין מקום לקנין כ"א היכא דאיכא חיוב מיתה וכתב בדוחק להסביר דברי הש"ס דקאמר דהא יש לו דמים כו' ע"ש שאין הדברים עולים ע"פ פירש"י ז"ל וצריכין אנו ליישב פשטא דשמעתא ע"ד פירש"י ז"ל ונראין הדברים דודאי אם נאמר דגבי גזלן אינו תופס שם קנין כלל בעת הוצאה מבית הבעלים פשיטא דאפילו איכא חיוב מיתה לא מהני לקנות כמו אם מקבל פקדון ובעת הפקדון הוטל עליו חיוב מיתה דמ"מ אין קונה הפקדון דאין כאן משום חיוב שני רשעיות דמה שהפקדון חוזר לבעלים אין זה מחמת חיוב השב' עליו רק דממילא הדר הפקדון למרי' דלא נפיק מרשות הנפקד כלל רק אם נימא דגזלן יש לו תפיסת יד וקנין בחפץ ההוא אלא שחל עליו חיוב השבה ממילא היכא דבההיא שעתא איכא חיוב מיתה נסתלק מעליו חיוב השבה וממילא הקנין במקומו עומד ושפיר קני ליה וע"ז מייתי ראיה מיש לו דמים ונאנסו דחייב דאם איתא שאין כאן קנין נהי שעל פשיעה וגניבה ואבידה חייב כיון שסילק מעליו שמירת הבעלים נכנס תחתיו מ"מ באונסין למה יתחייב דמה לי הכא ומה לי התם וע"כ לומר דקני ליה משעת הוצאה מבית בעלים אלא שא"א לקנין שיחול כ"ז שהחפץ בעין שהרי הוטל עליו מצות השבה ובכל שעתא בעמוד והחזיר קאי ומתלי תלי וקאי ולכי מקנים חייל הקנין למפרע שהרי זה כקונה החפץ מעכשיו ע"מ שיחזור גוף החפץ או דמים ולכך האונסין חיילי עליה דגזלן מפני שהוא קנינו. והלכך היכא דאיכא חיוב מיתה דאין כאן התחלה לחיוב השבה כלל ממילא שחל הקנין מיד וא"צ להחזיר כלל. ובהכי א"ש מ"ש התוספות גבי הני דוכרי דלמה לא קבלינהו רבא הא אתנן אמרה תורה כו' וחייב לצאת י"ש ולפמ"ש י"ל דכיון דנפיק מפומיה דרב שהם קנוים לו קנין גמור לפי שלא חלה מצות השבה א"כ אע"ג שאם בא לצאת י"ש צריך להחזיר מ"מ אין זה מעכב על הקנין שיחול ואם בא להחזיר לצאת י"ש צריך להחזיר ולהקנות לו בק"ג והני גנבי לא באו להקנות לו בתורת קנין רק בתורת השבה לבד וחשש רבא לדרב ולכך לא קבלינהו משא"כ גבי דאתנן ושאר דוכתי ל"ש למימר הכי ואין להאריך:

וראיתי בדברי הרא"ש בב"ק דף ס"ה שכ' דאמר רב בשוי ד' והשתא זוזיא משלם כעין שגנב מילתא דפשיטא הוא דאילו אתברה ממילא ע"כ משלם ד' דבשעת שבירת' לאו מידי עביד ואפי' איתבר בפשיעה דגזלן לא מקבל עליו שמירתה ואשעת גזלה מחייב לי' וההוא שעתא הוי שוי ארבעה וכ"ש אי תברה או שתי' הוה משלם דאל"כ מצינו חוטא נשכר וגניבה וחיים לא אתי אלא לדיוקא דכפל דלגופי' לא איצטרך כדפרישית כו' ע"ש ומילתא דפשיטא לי' מיבעיא לי טובא דמ"ש דאילו אתברא ממילא משלם ד' דבשעת שבירתה לאו מידי עביד כו' רואה אני שלכאורה דבריו הם כדברי הש"ס בסנהדרין אליבא דרב דאמרינן כיון דיש לו דמים ונאנסו חייב אלמא ברשותי' קיימי ופירש"י ולא אמרינן דהוי פקדון גבי' ואבדו לבעלי' ורוצה להוכיח מזה דנקנו לו בשעת גזילה ואמרינן שם ולא היא כי אוקמי' רחמנא ברשותי' לענין אונסין כו' מידי דהוי אשואל ופירש"י דכיון דכל הנאה שלו אוקמי' רחמנא ברשותי' לענין אונסין כו' הרי מבואר דלאו אשעת גזילה מחייבינן לי' רק משום דהוי כשואל ובשואל קי"ל דאזלינן בתר שעת אונסין ולא בתר שעת שאלה ומ"ש דגזלן לא מקבל עלי' שמירתה זהו לכאורה נגד דברי הש"ס דקאמר מידי דהוי אשואל אלמא אע"ג דאיהו לא קיבל עליו נטירותא מ"מ חל עליו מחמת שגזל או שלח יד וכל הנאה שלו והא דאמרינן בכל דוכתי מדאגבי' קניה היינו שמאז נתחייב בכל אונס שאירע אח"כ ומ"מ אינו מחויב לשלם כפי שוי' בשעת מעשה ואמנם לפ"ז צריך להבין בהא דקאמר רבא ולא היא כי אוקמי רבנן ברשותי' לענין אונסין אבל למיקני לא מידי דהוי אשואל ופירש"י מטעם שכל הנאה שלו א"כ לפי דברי רבא אין כאן קנין בגוף החפץ למפרע רק בההוא שעתא דמיתניס מתחייב עלה כמו שואל (ומ"מ אין לדחות בזה מ"ש ליישב דברי התוס' ברבוצה דהתם ר"ה תלמודו דרב קאמר וס"ל כרב בהא דגזלן יש לו קנין בגוף החפץ) וא"כ צ"ע דהא בההיא דאין שמין לגנב כו' קי"ל דלגנב ולגזלן הוא דאין שמין אבל לשואל שמין וכבר כתבתי דהא תליא בהך סברא אם נאמר שחל הקנין בשעת הוצאה מבית הבעלים הלכך אין שמין והיינו דמחלקינן בין גנב לשואל והתם בסנהדרין דק"ל כרבא דדוקא שבר א"כ ע"כ לומ' דחיוב האונסין מטע' דהוי כשואל אתינן עלה ועיקר חיובו משעת אונס משום דכל הנאה שלו א"כ למה אין שמין לו השברי' כמו לשואל וכן בההיא דתברי' או שתיה דבגנב קי"ל אתיא לקרן כעין שגנב אף אם איתבר ממילא משלם ד' כשעת הגניבה אלמא דבגנב אמרינן דקני למפרע משעת גניבה ולפי מה דקאמר בסנהדרין דטעמא דחייב באונסין משום דהוי כשואל תיקשי טפי דהא בשואל קי"ל דאין משלם כ"א כשעת הפשיע' וצ"ל דלא מדמי לה לשואל אלא לומר דאע"ג דלא הוה קנין שלו בעודה בעין מ"מ חייב באונסי מטעם דכל הנאה שלו כמו שואל ומ"מ כיון שנתחייב בתשלומי החפץ מחייבינן לי' על שעת גזילה דאתי' לקרן כעין שגנב ואין לדמותו לענין זה לשואל ומש"ה נמי אין שמין השברי' דהא מחייבינן לי' דמי שווי' אההיא שעתא דגזלי' ומ"מ אם לא שבר אינו פטור דכפקדון הוא גביה:

והנה מבואר ממה שכתבתי דגם בשאלה משתעבדי נכסי' משעת שאלה ולפ"ז היה לנו לומר דגם לענין יוקרא וזולא אזלינן בתר שעת שאלה ובש"ך סי' רצ"ה דמבואר דשומרי' משלמין משעת פשיע' ועיין בקצה"ח סי' רצ"א שהאריך בזה דלכאורה מ"ט בגזילה משלם כשעת הגזילה וע"ש מה שהביא בשם הרמב"ן והריטב"א ונלענ"ד לפמ"ש הש"ך סי' רצ"א לחלק הא דבמלוה משתעבדי נכסי מיד משא"כ בפקדון ושאלה לדעת הפוסקים דמשעת אונסין משום דמלוה להוצאה ניתנה משא"כ שאלה ופקדון דהדרא בעיני' ולפ"ז אף לפמ"ש הכ"מ וכ"כ בשם הריטב"א דחיוב בפועל מתחיל משעת אונסין הוא מה"ט דכ"ז דאית' בעיני' ל"ש חיובא ולפ"ז י"ל דבגזלן ושולח יד דמי בזה למלוה דלהוצאה ניתנה דהרי הגזלן לוקח החפץ ע"מ להחזיקו לעצמו ואנו דנין כפי מחשבתו שמחזיק בחפץ הרי החיוב עליו שישלם את דמיו ואין חילוק בין מלוה לגזלן אלא דבמלוה הוא להוצאה מרצון הבעלים ובגזלן הוא רוצה להוציא לצרכו שלא ברצון הבעלים וסוף סוף לפי רצונו ודעתו הוא מתחייב בדמיו כפי שיווי החפץ בשעת הגזלה ולא דמי לשאלה שהרי גם הוא אין דעתו להחזיק בחפץ כלל רק לתשמיש בלבד ואין כאן חיוב דמי' כלל עד שעת האונס וזה ברור לענ"ד ועיין בב"ק גבי הא דמחלק היכא דנחית אדעתא דגזלנותא ובין היכא דנחית אדעתא דאגרא:

והנה מ"ש הרמב"ן והריטב"א דמ"ש גזלן משואל דמשלם כיוקרא דשעת פשיעה אף דאיתבר ממילא י"ל דלכאורה קשה למה גבי שואל יצטרך לשלם כשעת פשיעה אף שנתייקר דשמא לא קיבל שמיר' כ"א כפי שיווי דשעת השאלה וכדאמרינן בנותן דינר זהב ואמר הזהרו של כסף דאמרינן לא קיבל נטירתא דדהבא אף שפשע בו ודווקא מזיק בידים חייב וצ"ל דהוה כאלו התנה מתחלה שאם תאנס יתחייב לשלם וא"כ הוי כקיבל עליו שישלם כפי השווי דשעת אונסין ולפ"ז קשה מאי קאמר בסנהדרין דחייב באונסי' מידי דהוי אשואל ומה דמיון הוא לשואל שמקבל שמירה משא"כ גזלן שאינו שומר כמ"ש התו' בהכונס דף נ"ו והרא"ש בפרק מרובה שהבאתי לעיל וצ"ל דודאי גם גזלן כיון שגוזל החפץ מבעליו ומסלק מעליו שמירת הבעלים ונכנס הוא תחת הבעלים לכך אוקמי רחמנא ברשותיה בע"כ להיות שמירת החפץ עליו וכיון דכל הנא' שלו הוא מתחייב באונסין ג"כ והיינו דאמרינן מידי דהוי אשואל אך דמ"מ ליכא למימר גבי' דהוה כהתנה שיתחייב כשווי' דשעת אונסין שהרי הוא מדעתו לא קיבל עליו שמירה כלל רק שהתורה הטילה עליו חיוב השבירה מחמת שבכח אלמותו סילק שמירת הבעלים ממנו א"כ אין מקום לחייבו על שעת האונס דהא איהו לא עביד מידי ולא קיבל שמירה רק שהוטל עליו חיוב שומרין בעת שגזל וא"כ אם נתייקר אח"כ אין מקום לחייבו דאף בשואל אין לחייבו רק משום דהוי כקיבל שמירה מעת שאלה עד עת החזרה וזה לא שייך בגזלן שאין בדעתו להחזיר כלל:

ועוד נלענ"ד בהך דינא דשוי ארבע ובשעת שבירה זוזא דמשלם ד' ולא מהני בגזלן שישלם כלי אחר ממש כזה וכמ"ש בקונטרסי הראשון דמוכח מפ' כל שעה אך בשוה זוזא ובשעת שבורה ארבע ובשעת תשלומין זוזא נראה דשפיר מהני שישלם כלי אחר או זוזא דלענין השבת הגזילה הרי משלם כעין שגזל ולענין חיוב ההיזק שהזיק לחבירו בעת השבירה מתחייב מטעם מזיק ובמזיק מהני כשמשלם חפץ אחר כזה שהזיק וכיון דמהני להחזיר החפץ כזה והשתא שוה זוזא הרי יכול לקנות חפץ כזה ועיין במחנה אפרים ריש הלכות נזקי ממון שכתב שיש דעות בזה ולענ"ד נראה דמזיק אין דינו כגזלן לענין זה וכמ"ש שם מדברי רש"י והתו' וכן נלענ"ד בשומרי' שמשלם כשעת הפשיעה אף שנתייקר אז מ"מ אם בשעת התשלומין הוזל ועומד כדמעיקר' או אפי' הוזל יותר מדמעיקרא א"צ רק לתת לו כשעת התשלומין דהא קיבל שמירה על חפץ זה ואם נאבד הוא מחויב להעמיד לו חפץ אחר כזה וכל שנותן לו חפץ אחר כזה הוא נפטר בכך וכן מבואר בהנהו שקולאי דתברי חבית' דחמרא ע"ש בב"מ דף צ"ט ובאשר"י שם ובמחנה אפרים שהבאתי לעיל ועיין בקצה"ח סי' ד"ש שתמה על ה"ה דהא לא קי"ל כר"ע דאמר כיום התביעה ודבריו תמוהים דכוונת ה"ה דסגי כשישלם חביות כמה שהזיק ולא דמי לגזלן דהכא אינו רק פושע ודווקא גזלן שרוצה לזכות בחפץ וא"כ מאי ראי' מייתי בקצה"ח מדאמרינן הלכה כב"ה ודלא כר"ע דאמר מיום התביעה ובאמת אין קושי' כלל דהתם בשולח יד מיירי דה"ל גזלן כמבואר שם משא"כ בהך דשברו חבית יין שכתב ה"ה דלא דמי לגזלן מטעם שכתבתי וממילא שמיושב קושית הרמב"ן והריטב"א דמ"ש גזלן משואל לענין יוקרא ולפמ"ש א"ש בפשיטות דשואל חיובו על גוף החזרת החפץ ואם נאבד חיובו להחזיר חפץ כזה ומה"ט מהני אפי' חזרת חפץ כזה והלכך אם הוקר בשעת שבירה וגם היא ביוקר בשעת תשלומין משלם כדהשתא שהרי חל עליו חיוב השבת חפץ כזה משא"כ בגזלן דדרשינן מאשר גזל כעין שגזל דלא מהני חזרת חפץ כזה רק הדמי' ששוה בעת השבירה הלכך באיתבר ממילא דלא עביד מידי אף שהוקר משלם כדמעקרא שהרי אין מוטל עליו חיוב לתת לנגזל חפץ כזה רק דמים וחומרא הוא לגביה היכא שהוזל בשעת שבירה ותשלומין:

ולכאורה י"ל בטעמא דגזל ושוי ד' ואח"כ זוזא דמשלם כשעת הגזילה דמההוא שעתא אישתעבדי נכסי' על ד' זוזי ולא דמי להלוואה דאע"ג דבההוא שעתא דלוה אשתעבדי נכסי' מ"מ הית' הלוואתו ע"מ לשלם לזמ"פ וקי"ל ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ואף למ"ד למפרע מ"מ הרי בפירו' מחייב עצמו לשלם לזמן פלוני ולא חייל השעבוד רק כפי שיהיה אז משא"כ בגזלן דלאו אדעתי' דלאהדורי שקיל הלכך אע"ג דאיתי' בעיני' רמי שעבודא אנכסי' והשעבוד הוא כפי השיוי שהוא בשעת הגזילה כיון שאין לו זמן אחר לפרעון כלל ולכך משלם כשעת הגזילה וקצרתי:

והנה בהא דאמרינן בב"ק אין שמין לגנב כו' כתב בש"ך סי' שנ"ד להקשות על הרמ"א שכתב דדוקא באית לי' מעות דזה לשיטת הרמ"ה דקאי בשיטת הרשב"ם אבל לשיטת רש"י ודעימי' לעולם אין שמין השברים ולענ"ד ז"א דודאי צריך ליישב לשיטת רש"י מה שהקש' הרשב"ם דגם בגזלן משלם אפי' סובין דהא מבואר בש"ס דף צ"ד דטעמא דאין שמין משום שנוי קונה וא"כ מה בכך שקונה השברי' הרי אפי' כמה נבלות דידי' יהיב לי' וע"כ לומר דמיירי באית לי' מעות אך הרשב"ם דמקשה על רש"י סובר דהא דמרבינן ישיב אפי' סובין היינו אפי' אית לי' מעות למזיק וה"ה לגזלן דהוי דינא הכי אע"ג דאית לי' מעות וא"כ אדרבא פסק הרמ"א כרש"י ודלא כהרשב"ם:

אך נלענ"ד שהוצרכו התוס' להאריך בטעם משום דגזלן קנה מיד ולא כתבו בפשיטות משום דקונה בשינוי וממילא שאין יכול לסלקו בשברי' כיון דאית לי' זוזי משום דאע"ג דקונה השברי' והוה כקונה חפץ מחבירו שצריך לסלקו במעות אי אית לי' זוזי כמו ב"ח מ"מ היינו לענין דמי שווי' של השברים אבל מ"מ ההיזק שעשה בשביר' זו יש עליו דין מזיק וא"כ מה שהשברים פחותים מדמי כלי שלם היה יכול לסלקו בשברים כדין שאר מזיק וע"ז צריך לבא מטעם הירושלמי דכתיב חיים ישלם שאף תמורת דמי ההיזק שעשה הגזלן צריך לשלם בדמים ולא בשברים אלו או שאר שבריו שיש לו ולזה הוצרכו לטעמא דקונה מיד והיינו דשאני מזיק שאין לו קנין כלל אבל גזלן אע"ג דכל כמה דהוא בעיניה ברשותי' דמריה הוא השתא דאזקי' נקנ' לו למפרע וא"א לומר דמהני קנין משיכתו והוצאתו מבית הבעלי' שיהא קנוי לו בעת שבירתו ז"א דהא בההוא שעתא כלתה משיכתו והוי כאומר משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים דאי אמר מעכשיו קנה ואם לאו כלתה משיכתו וא"כ עכ"פ בנשבר מאליו אין כאן חיוב:

ומה שכתבת ליישב קושייתי על התוס' בב"ק דף צ"ו עפ"י דברי הב"ח סי' שס"ג גבי האי דאדקי' באינדורנא כו' ורצית ליתן טעם בזה למ"ש היכא דבשעת גזלה שוה ד' ולבתר זוזא משלם ד' משום דבשעת הגזלה ה"ל כמזיק בידים ולכך חייב אף הזולא דגרם לו אי לא גזל הי' מוכר החפץ בשעת היוקר והארכתי בזה והנה לדבריך בגזל חפץ והוזל או מטבע ונפסל אף דאיתיה בעיני' מ"ט מצי א"ל הש"ל הא גרם לו היזק שהיה יכול למכור החפץ בשעת היוקר או להוציא המטבע קודם שנפסל שהרי ע"כ לומר דמה שהוא מעוכב ביד הגזלן עד שעת השבה חשוב כמזיקו בידים וכה"ג ל"מ אמירת הש"ל כמבואר למעיין בב"ק דף מ"ד ודף צ"ח דרבנן סברי אין גומרין כו' אי הוה גבאי הוה מעריקנא ליה כו' ואף לפמ"ש רש"י שם דמיירי שהתפיסו ביד ב"ד בידי' מ"מ הרי כאן נמי צ"ל דעכבה זו כמזיק בידים הוא וא"כ אין חילוק בין איתי' בעיני' וליתא בעיני':

ואמנם דבר זה קשה על הגאון מוהר"י באו"ת שמוכיח מתוס' דלא כרש"ל דאל"כ מאי קשי' להו מגזל דבגזל חייב דאי לא גזל הוי מוציא המטבע וגר' לו היזק וז"א דאי מה"ט אתינן עלה א"כ אף אם הוא בעין מ"ט מצי א"ל הש"ל וכן תיקשי בחמץ בפסח וכל הני דמתני' מ"ט מצי א"ל הש"ל דהא מצי טעין הוי אכילנ' קודם פסח וכדומה ועיין בדברי הבעל המאור והרמב"ן במלחמות פרק שור שנגח דו"ה ואיפכא הוי לי' לאקשויי דאי כסברת מהרש"ל מ"ט בגזל מצי א"ל הש"ל אך לענ"ד סברת רש"ל בזה א"ש לפמ"ש הרא"ש דחצר דקיימא לאגרא ולא עביד למיגר חייב אע"פ שעל החסרון אינו חייב מ"מ חייב על שאכל חסרונו של זה אע"פ שזה מוצא לשכור במקום אחר וא"כ בהלוואה כה"ג ודאי יש לחייבו על גרמא זו שהרי זה אוכל חסרונו של זה שזה הוציא המטבע בעת שלא נפסל וק"ו הדברים דהתם אף שלא נהנה שה"ל לשכור במקום אחר חייב וכ"ש הכא דקא משתרשי לי' ועיין בש"ך ח"מ סי' ק"ז מ"ש ביתומים שמכרו נכסי אביהם דהיכא דקא משתרשי לי' אף בלא דינא דגרמי חייב וא"כ ה"נ אין זה ענין לגזלן היכא דליתי' בעינא דהיינו אף שנאבד מידו מ"מ חייב לשלם אף שלא נהנה כלל ואם איתא דדמי להלוואה א"כ ל"ל למימ' דינא דהש"ל דאפי' נאבד רק שלא נהנה חייב ולכך הוצרכו התוס' לתרץ דטעמא משום דבגזילה משלם כדמעיקר' וזה ברור ובזה יש ליתן טעם לדברי הראב"ן שכ' דאם הוא בעין אף במלוה אומר הש"ל וכבר כתבתי שלכאורה טעמא בעי כיון דמלוה אינו ברשות בעלים ולפמ"ש י"ל כיון שהוא בעין אצלו א"כ לא נהנה כלל ולא הוי רק כמו גרמא משא"כ היכא שאינו בעין ס"ל דמחייב לשלם מה שנהנה:

ומ"ש בקצה"ח לתמוה על הב"ח דטעמא משום דאין שבת בבהמה ובשאר ממון רק באדם יש שבת תמה אני עליו דהא להדיא מבואר בהרא"ש דאף באדם דמחייב לי' משום שבת היינו דווקא כשהביאו ממקום אחר דאל"כ הו"ל גרמא אלמא דכל היכא דהוי גרמא אף באדם אינו חייב משום שבת וכיון דהרא"ש כ' דגם בגירש חבירו מביתו ונעל בפניו ה"ל גרמא א"כ שפיר קשי' לי' דלמה יתחייב משום שבת אף באדם דהב"ח ס"ל דמה שגירש חבירו מביתו אינו דומה להביאו ממקום אחר דהתם עביד מעשה בגוף האדם שמביאו במקום אחר ועי"ז נמשך הנזק אח"כ ג"כ שמתבטל ממלאכתו ובתר מעיקרא אזלינן דעביד מעשה בגופי' וכמ"ש הרא"ש הראי' מפרק הנשרפין ההוא גברא דצמצמא לחיותי' דחברי' בשמשא ומתה דהלכתא כרבינא דמחייב דהוי גרמי ולא גרמא כי הוא עצמו עושה ההיזק לממון חבירו שהוא מצמצם בהמתו וברי הזיקא כי ודאי תמות וההיזק מתחיל מיד והולך וחזק עכ"ל ולפ"ז ה"ה בהביאה ממקום אחר למקום שסוף צינה לבא כיון שהוא עצמו עביד מעשה לברי הזיקא שודאי יתבטל ממלאכתו ואף שאין ההיזק מתחיל מיד מ"מ כיון שסופו ודאי לבא חייב משא"כ בגירשו מביתו שאין במעשה זו כדי ההיזק לומר שסוף ההיזק ודאי לבא עד שנועל את הבית ואינו מניחו להכניס דיורים בתוכו ונראה שזה ג"כ כוונת הב"ח בזה:

ומ"ש בקצה"ח סי' שס"ג כ' על דברי הרמ"ה דמייתי ראי' מהא דאדקי' באנדרונא שהוא תימה דהא אדם באדם חייב משום שבת אבל בנועל חנות דה"ל אדם בשור פטור משבת וכ"כ הרבה פעמים ומכלל דבריו נראה שגזירת הכתוב הוא דאין שבת בבהמה אלא במקום שיש לחייבו משום נזק:

ובאמת דברי הרמ"ה נכונים ומתחלה אבאר דברי הרא"ש בב"מ דף צ"ז שכ' והשוכר בהמה ועלה מכה ברגלי' בפסיע' פסקו חכמי צרפת כיון שסופה להתרפאות לא הוי אלא שבת דאדם בשור פטור ויש מחלקי' דודאי גבי אדם לא חשבינן לי' רק שבת דאינו עשוי למכור הלכך לא חשיב אפחתי' מכספא ועוד דדמי' יקרים והקונהו פוחת מעט מדמי' כיון דסופו לחזור אבל גבי שור נקרא נזק שעשוי למכור ונפחת מדמי' עכ"ל ומקור הדברים מדברי התוס' בגיטין דף מ"ב ע"ב ד"ה ושור כו' יש רוצין לפטור כו' דכי היכא דדרשינן ולא שור בעמיתו ה"נ דרשינן ולא איש בשור כו' ור"ח אומר דל"ש שבת אלא באדם דשבתו לא הוי בכלל נזק כו' אבל שור פשיטא דשבתו בכלל נזק הוא דפחתו דמי' ומתחלה כשהוזק שמין אותן כמה דמי' פחותי' למכור עכ"ל ונראה כוונתם דאפ"ת דדרשינן ולא איש בשור היינו במקום שהוא משלם נזק כגון מכה שאין סופה לחזור ממעטינן לי' משבת דהא מעיקרא שמין כמה נפחת שור זה מדמים וזה מחויב להשלים פחת זה וממילא דאין שייכות לתבוע שבת כלל שהרי יש בידו כל דמי שווי' של השור שלו ויוכל לומר קח לך אחר בדמיו מיד משא"כ באדם שהשומא מתחלה כששמין אותו כעומד לימכר בשוק לא נכלל פחת זה כלל שיצטרך להתבטל ממלאכת שמירת קישואין זמן מה הלכך צריך לשלם לו שבת בפ"ע והלכך במכה שסופ' לחזור דלא משלם נזק פשיטא דעכ"פ צריך הוא לשלם מה שמבטלה ממלאכתה זמן מה דמה בכך שסופו לחזור השתא מיהא לא חזי ומה לי אדם מה לי בהמה אידי ואידי צריך לשלם שכר ביטול המלאכה כנלענ"ד לפרש כונת התוספ':

ומדברי הרא"ש נראה שכוונתו בפשיטות דביטול מלאכה בשור שם נזק עליו ונזק בשור חייב ומ"מ הדבר ברור שאם שמין כמה הוא שוה לימכר בפחות מה שהי' שוה קודם הנזק שא"צ לשלם יותר שהרי השלים לו דמי שורו כאשר בתחלה:

ולפי"ז נראה היכא שלקח בהמת חבירו למסרה לאנס להיות אצלו זמן מה ואח"כ יחזירנה לבעלים ודאי שהי' לנו לחייבו מה שנתבטלה ממלאכת' דלא מבעיא לפמ"ש לדברי התוספ' בכל כה"ג שאינו משלם נזק צריך לשלם שכר ביטול מלאכה אלא לפי שיטת הרא"ש מ"מ הרי גם בזה בכלל נזק הוא שאם הי' רוצ' למכרה עתה ע"מ שהלוקח לא יתחיל להשתמש בה אלא לאחר ל' יום בודאי היה פוחת מדמיה ומה לי מחמת מכה שסופו לחזור או מחמת ד"א אך בכה"ג שמכרה לאנס הו"ל כגזלן ומשלם כשעת הגזילה משא"כ במכניס בהמת חבירו לחדר ונועל בפניה בע"כ אף שלא נטלה ע"מ לגוזלה ולא נעשה עליה גזלן דנימא ביה כל הגזלנים כו' ודאי דמחייב לשלם הפחת שנפחתה אם היה רוצה למוכרה בעודנה נעולה לזמן שיוציאנה זה ממסגר שהסגיר' וגם זה בכלל נזק הוא אף להרא"ש וכן מוכח נמי בהא דאומדין כמה אדם רוצה ליתן בין אם נותנים לו לל' יום שאין זה בכלל שבת אלא בכלל נזק דהא אפחתי' מכספא כמה שהיה הלוה מנכה למלוה ומבטל כיסו של חבירו שאני שהלו' תובעו הריווח שהי' יכול להרוויח ומזה ודאי פטור ועוד י"ל דמבטל כיסו מיירי בנתן לו ליקח פירות ולא לקח דקתני התם אין לו עליו אלא תרעומות ומזה למד הירושלמי הדין ע"ש ובכה"ג שפיר יש לפוטרו כיון שלא עשה מעשה בידים לקחת כיסו של חבירו בלא דעתו ולסוגרו אלא בהיתרא אתי לידיה והיזק שאינו ניכר הוא וגרמא בעלמא משא"כ בלוקח בידים כיסו של חבירו וסוגרו ועי"ז נתבטל מהריווח כל שההיזק ברור הוא מחויב הוא לשלם לו גם להירושלמי:

וכן מצאתי בשו"ת מהר"מ ב"ב סימן רצ"ח מלשון ה"ר חיים שכ' אהא דמכות דלא דמי למבטל כיסו דהתם הי' המעות ת"י להרוויח והיו רוצים להוציא מידו ומפסידין אותו בידים אבל במבטל כיסו לא היה בידו של מלוה ואם אכלם או הוציאם נעש' גזלן עליהם כו' (ור"ל ע"פ מ"ש שם קודם דמבטל כיסו היינו שא"ל ליקח פירות כו' ע"ש) עכ"ל וזה ג"כ שיטת הרמ"ה לענין חצר כיון דקיימא לאגרא וזה נכנס לתוכו ונעל בפניו דאין זה בכלל שבת אלא בכלל נזק שהרי אם ירצה זה עכשיו למכור או להשכיר ע"מ שזה ידור בתוכו כשימסור לו המפתח ינכה לו מהדמים כל ימי ההסגר ואפי' למאן דלא דאין דינא דגרמי כיון דעביד בה מעש' בידים ומכ"ש מאן דדאין דד"ג כנלענ"ד דעת הרמ"ה דמייתי ראי' מהא דאדקיה באינדורנא דכה"ג כעביד מעשה בידים דמי ומכ"ש דא"ש לפי מ"ש בשיטת התוס' דס"ל שאין חילוק בין אדם לבהמה דלעולם כל שמבטלו ממלאכתו בידים חייב דא"ש בפשיטות:

ועוד נלפענ"ד הא דבספינה פטור היכא דלא נחית אדעתא דאגרא משום דלכאורה קשה דמה בכך דאיהו לא נחית אדעתא דאגרא מ"מ כיון שיש כאן פחתא יש לגלגל עליו את כל ההנאה כדק"ל גבי חצר דלא קיימא לאגרא ומכ"ש הכא דקיימא לאגרא אלא דאיהו לא נחית אדעתא דהכי ובאמת שהרשב"א הקש' בספינה דלא קיימא לאגרא יהא חייב כיון דודאי איכא פחת בספינ' וכמו גבי חצר דמשום שחרירותא דאשותא מגלגלין עליה את הכל וכ' ונ"ל דיש לחלק בין קרקע למטלטלין וצ"ל דהחילוק הוא דבשלמ' קרקע כיון דאינה נגזלת וברשותיה דמריה קיימא נמצא הא דקמתהני מדמרה קמתהני ומחוייב לשלם כל ההנאה משא"כ בספינה אף דאיהו לא נחית אדעתא דגזלנותא מ"מ כיון דבע"כ שקל לה קמה לה ברשותיה לענין אונסין דמה"ט רצה פחתה נוטל ומאי דקמתהני לא מחשב כ"כ דמריה לפי שזה הכניסו לרשותו להתחייב עליה בכל אונסא דמתילד וכיון דלא קיימא לאגרא פטור וא"צ ליתן הך פחתא:. ובהכי א"ש מ"ש התוס' בכתובות לענין גונב חלבו שכתב כיון דאיכא ש"פ מחייב בכל הנאה וכ' בשער המלך דפליגי על הרשב"א ולפי מ"ש י"ל דהתם כיון שתחב לו חבירו כו' ואיהו לא גזל מידי וגם עתה אי מיהדר ליה לית ביה ש"פ נמצא שלא חל עליו שם גזילה כלל וקילו של זה הוא חומרו דמחמת כן נתחייב לשלם כל ההנאה דכל כה"ג אכתי שמא דמריה עליה ומשל הבעלי' הוא נהנה. ולפ"ז א"ש דבספינה כיון דלא נחית אדעתא דאגרא רק אדעתא דגזלנותא וממילא דלאו ברשותיה דמריה קמתהני ומחמת הא דחסרי' דהא הוי קיימא לאגרא לא איכפת לן וכמש"ל מדברי הרמ"ה ודוקא בנחית אדעתא דאגרא דיכולין הבעלים לומר מעיקרא הוה ניחא לן בהכי כמ"ש היש"ש (ובאמת לשיטת הרמ"ה גם בחצר י"ל דא"צ לשלם כל ההנאה כמבואר בנ"י ע"ש) משא"כ בחצר שפיר יש לחלק בין קיימא לאגרא משא"כ בחצר שפיר איכא לאפלוגי בהכי כיון שנהנה ברשותיה דמריה דמה"ט מגלגלין עליו את הכל הלכך כל שנהנה ואכל חסרונו של זה חייב לשלם אף ע"ג דלא נחית אדעתא דאגרא:

ודרך אגב ראיתי לבאר בהא דאמרינן דשדינהו בנהרא לכאור' דחיק מ"ש הרמב"ן ז"ל דמיירי ברקק שר"ה מהלכת וגם למה נקט שדינהו בנהרא ואפשר לומר מה דאמרינן הזורק מטבע של חבירו לים כו' וה"מ באדי' אדוי' אבל אי שקליה בידים השבה מעליא בעי למיעבד ע"ש. ולפי"ז י"ל דשדי' בנהרא היינו מים צלולים דקא חזי ליה והלכך מחמת ההיזק דשדינהו מצי א"ל הש"ל רק דנימא שיתחייב מחמת דמשקל שקליה והשבה בעי למיעבד וכיון שנטילה זו היתה בעת חיוב מיתה לא חלה עליו חיוב ההשבה אז ומה שזרק לים הו"ל כאדי' אדוי':

ועוד י"ל דאף דמיירי שאינו רקק שר"ה מהלכת מ"מ כיון שהוצאתו לר"ה וזריקה זו היה הכל במעשה א' שפיר פטור וכמ"ש התוספ' בב"ק דף כ"ו דכל שהוא במעשה א' פטור אף ששריפת העבד קדים וה"ה הכא אך יש לחלק דהתם הוי במעש' א' שהדליק המבעיר ושרף הכל משא"כ כאן יש לחשוב בזריקה שזרק עכשיו לנהר ולמעשה אחר. ובתשובה אחרת הארכתי בזה בדברי הרמב"ם והרמב"ן:

דברי זעירא דמן חברייא אפרים זלמן מרגליות מבראד

תוכן העניינים

בית אפרים חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה