בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה ד
אלף שלומים לכבוד אהובי ידיד נפשי החריף ובקי החכם השלם חד חד נחית לעומקא דדינא כש"ת מוהר"ר שמחה נתן נ"י כאור הבהיר:
דבריו הנעימים הגיעני ביום אתמול וקראתי לשבת עונג ומריש הוה אמינא להחמיץ הדין כעת עד בואי אל מנוחתי כידוע לכ"ת כי אני שומר יום יום יושב ומצפה מחכה ויגיע עת יתפרדו פועלי אבן וחדר הוראתי יבנה על מכונו וכעת רוב ספרי סוגרו וענין זה אשר כתב כ"ת מקצוע גדול והרבה מגדולי הספרדי' הרחיבו הדבור בזה בתשובותיה' אך הלום ראיתי כי נפשו שוקקה לדברי אני שוקד על דבריו לעשותו כפי הזמן המוכשר כעת ועוד חזון למועד ב"נ להאריך מענית בעזה"י:
פתח דבריו יאיר בנידון מי שמכר לחבירו סחורה וזקף במלוה על טאליר טערקיש או ב"צ ובעת הפרעון הוזלו הטאליר או הב"ץ וע"ז הביא דברי התוספות והרא"ש בב"ק במלוה מטבע ונפסל נותן לו מה שהלוהו וכ"ש בזה שהוזל ולא נפסל לגמרי ושוב הבאת דברי מהרשד"ם סימן ע"ה שכתב להיפוך ותמהת עליו דאיך ידחה ראיית התוספות מהך דא"נ מלוה אדם כור חטים הוזלו נותן לו חטים הוקרו נותן דמיהם אלמא דאחריו' הוזלו על הלוה וא"כ ה"ה במכירה וזקף עליו במלוה דאין חילוק ביניהם כמ"ש התוספות בב"ק ועוד הארכת בזה בדברים טובים ונכוחים ורוב הדברים כבר עמדו בזה גדולים חקרי לבב בתשובותיהם ואני עתיד לבארם אי"ה אחת לאחת אפס כי מדי עברי בדברי התוס' בב"ק נתקשו לי בדבריהם שכתבו לחלק בין גזילה להלוואה דמטבע שנפסל חשוב כהוזל וכמעיקרא שוה ד' ולבסוף זוזא גבי גזלן אמרינן דכי ליתנייהו בעין משלם כשעת הגזלה אבל גבי הלוואה משלם כי זולא דהשתא כדאמרינן בא"נ כו' ולענ"ד חילוק זה צ"ע דאע"ג דקי"ל לענין גזילה אי מעיקר' שוה ד' ולבסוף זוזא גבי גזלן אמרינן דכי ליתנייהו בעין משלם כדמעיקר' היינו משום דכיון דלא מהדר הגזלה בעינא אשעתא דגזלה מחייבינן ליה דמשעתא דגזלה אחייב ליה או שישוב הגזילה בעינא או שישלם דמי שויה ודמי שויה של הגזילה הם עליו כמלוה ותו לא איכפת לן במה שהוזל הגזילה אח"כ ולכך משלם ד' וא"כ הגע עצמך שדמי החפץ שגזל הוא שוה סלע נימא דמצי פטר נפשיה בסלע שנפסל בנתיים כמו בהלוה סלע ונפסל:
ואמנם בזה י"ל דדוקא בהלוואה אמרינן הכי כיון שאותו מטבע עצמו שנפסל' עכשיו הוא שהלוה לו אבל בגזל חפץ שנתחייב לו סתם דמי שוויה של אותו חפץ באיזה מטבע שיהיה אינו יכול לפטור עצמו בסלע שנפסל וכמו אם הלוהו דינר זהב אין הלוה יכול לפטור עצמו בכ"ה דינרי כסף פסולות דדווקא אותו מטבע שהלוה משלם לו אף שנפסל אבל לא כשלוה ממנו מטבע אחרת והא דגזל ממנו חפץ כלוה ממנו מטבע אחרת דמי אך כל זה בגזל חפץ אבל בגזל מטבע פשיטא דלא מסתבר לומר שנתחייב מטבע אחרת והא ודאי שענין החיוב המוטל עליו הוא שאם לא יחזיר מטבע זו בעין יתן תמורתה מטבע אחרת מאותו מין מטבע גופא ואם איתא דבמלוה ומכר כה"ג שפיר מצי פטר נפשי' במטבע שנפסל גם בגזל מטבע תסגי בהכי ואחיי' לקרן כעין שגנב קרינן ביה ואע"ג דבגוזל דבר מה והוזל וליתא בעינא לא מהני אם רוצה להחזיר חפץ אחר כיוצא בזה שגזל כיון שעכשיו כבר הוזל וצריך לשלם כפי שויה בשעת גזילה כמבואר פרק כ"ש גבי אוכל תרומה דקאמר היכא דמעיקרא שויה ד' ולבסוף זוזא ודאי לפי דמים משלם דלא גרע מגזלן כו' היינו משום דכל שאינו מחזיר גוף החפץ שגזל נתחייב בדמי שווי' שבשעת הגזלה ואין מועיל מה שיתן חפץ אחר כזה תמורתו שדמים הוא שנתחייב לו וכמ"ש התוספות בב"ק דף י"א גבי אין שמין לגנב ולגזלן כו' אבל בגזל מטבע מה בכך שנתחייב דמים מ"מ אין לנו לבדות ענין החיוב על מטבע אחרת שלא מאותו מין שגזל ואם החיוב הוא על אותו מטבע למה לא יועיל לסלקו במטבע שנפסל כמו לוה ולשיטות רש"י י"ל דא"ש דרש"י סובר דווקא בהלוהו אבל במוכר לא והך דגזל י"ל דכמוכר דמי:
אך נראה שגם ז"א לפי הטעם שכתב בסה"ת לחלק בין הלוואה למכר דבהלוואה מצי למימר אם היה המעות בידך ג"כ היה נפסל משא"כ במכירה דא"ל דאם היה החפץ בידי הייתי מוכרו במטבע היוצא עכשיו ואם כן גבי גזל מטבע להלוואה דמי דא"ל דגם בידך היה נפסל וגם לפי שיטת התוספות אליבא דרש"י משמע דטעמא משום דגבי מכר מתנה עמו בפירוש שיתן לו מעות ואמדינן דעתיה דמטבע היוצא קאמר וא"כ גבי גזל לא שייך זה ודינו כהלוהו סתם ואפשר לומר דרש"י סובר דבמלוה שנותן לו אותו מטבע ולא פירש סתמא דמלתא דדעתיה שיפרע לו מהך מטבע דאל"כ הו"ל לאתנויי שיפרע לו מטבע היוצא משא"כ במכר שאין נותן לו מטבע רק שמחויב דמים בעד החפץ סתמא דמלתא שמחויב מטבע היוצא:
ולפי"ז א"ש בפשיטות החילוק בין גזל להלוואה דגזל לא שייך הו"ל לאתנויי שפיר מתחייב ליתן לו מטבע היוצא משא"כ בהלוואה אך שיטת התוס' אינו כן וגם דהך סברא דהו"ל לאתנויי צ"ע דאונסא דל"ש הוא דלא אסיק אדעתיה שתפסל מטבע זה כלל ולקמן אבאר בזה והנה במאי דכתיבנא דבגוזל דבר מה והוזל ונאבד מידו לא מהני אף אם רוצה להחזיר לו חפץ כזה והוכחתי כן מפרק כ"ש דאף שרוצה לשלם לפי מדה לא מהני ולכאורה אין משם ראיה די"ל דשאני התם דבשעת אכילה שהוא שעת הוצאה מן העולם עדיין היה שוה ד' וא"כ האי שעתא איתחייב ליה ד' זוזי ושוב לא מהני מאי דבעי לאהדורי ליה השתא גריווי' דתמרי שכבר נתחייב לו דמים דמים משא"כ אם בשעה שנאבד לא היה שוה רק זוזא י"ל דאף דבשעתא דגזלה הוי שוה ד' מ"מ האי שעתא אכתי אין עליו חיוב דמים כלל רק דליהדר ליה חפץ וחיוב דמים אינו בא אלא בשעה שנאבד מן העולם ואם על שעת הגזילה אתה מחייבו הרי הוא נותן לו כאותו חפץ שגזלו ומה בכך שהוזלו אח"כ וכעין שגנב קרינן ביה כיון שהוא ממש כאותו חפץ שגזלו אלא דמסוגית הש"ס דב"ק דף ס"ו דמוקי מילתא דרב דמעיקרא שוה ד' והשתא זוזא קרן כעין שגנב ומבואר שם דהיינו כאותו שעה שגנב ממש אף שבשעה שטבחה ומכרה נמי לא הוה שוה רק זוזא אפ"ה משלם לו ד' כשעת גניבה ואם איתא דאם מחזיר לו חפץ כזה כעין שגנב קרינן ביה א"כ מה לי הן ומה לי דמיהן שהרי בזוזא יכול לקנות חפץ כזה וליתן לו וע"כ דרב ס"ל דאחיי' לקרן כעין שגנב היינו לענין הדמים שצריך להשלים שיהיה שוה כ"כ דמים כמו שהיה בשעת גניבה אע"ג דבהאי שעתא דגניבה הוי בעינא ולא היה שם חיוב דמים עדיין וכן מבואר בב"מ גבי שליחות יד דקאמר אי לימא בשעת הוצאה מן העולם וכי לית ליה כל הגזלנים כו' ומבואר מזה דאף שהוזל בשעת הוצאה מן העולה משלם כפי שויה בשעה ששלח בה יד:
ובאמת שצ"ע לפי זה מה שהוקשו בב"ק דמאי קמ"ל רב מתני' היא דמשלמין כשעת הגזילה וכן הקשו בב"מ ולפי מ"ש י"ל דשפיר קמ"ל רב דאף אם בשעה דתברה או איתבר ממילא כבר הוזלה אפ"ה משלם כשעת הגזילה ממש ובמתני' י"ל דבשעתא דאיתבר אכתי לא הוזלה ואההוא שעתא מחייבינן ליה:
אך מדברי הש"ס דב"מ שהבאתי לעיל משמע דלישנא דכשעת הגזילה היינו אפילו בכה"ג שהוזלה קודם שעת הוצאה מן העולם דאל"כ לא הוי פריך מידי:
שוב מצאתי בפ"י בב"ק שעמד בזה על דברי התוספות וכתב ליישב בדוחק ע"ש ובמ"ש ד"ה לימא פליגא דרב אדרבה ואין כאן מקומו:
ועכ"פ מבואר ממאי דכתיבנא דאף אם הוזלה קודם שנאבדה משלם כשעת הגזילה ולא מהני אף אם יתן לו חפץ כזה דמה דאמרי' כעין שגנב היינו דמי שיווי החפץ וצ"ל דהכי משמע לי' לישנא דקרא דגניבה וחיים אחי' לקרן של גניבה שיהא שלם בשיווי דמים כמו בשעת גניבה ומ"ש התוס' לפרש אדיוקא היינו לומר דרב קמ"ל דיוקא דקרא אבל מ"מ קרא גופא צריך לגופיה ג"כ וע"ש בדברי הרא"ש וצ"ל טעמא אע"ג דהאי שעתא לא איחייב בדמי' כלל מ"מ כשנאבד אח"כ איגלי מילתא למפרע דמההו' שעתא ברשותיה קאי ובדמי קנינהו והרי הוא כלוקח חפץ מחבירו ומתנה באם שלא יחזיר לו החפץ לזמן פלוני יהיה החפץ קנוי לו מעכשיו בעד סך כך וכך וה"נ אוקמי רחמנא ברשותיה דאי מגנב או מתביר לחייב עליו משעה שהוציאה מבית הבעלים ולפום ריהטא יש ליישב בזה לשון רש"י בחולין דף מ"ם שכתב דלא מבעיא הגביה והרביצה שקנאה בהגבהה ותמהו התוס' דא"כ מאי פריך לקמן מהמטמא כו' והמנסך דנימא מדאגביה קניה א"ו דקנין גזלן אינו רק לענין אחריות אונסין אבל לא להיות שלו וכדאמרינן גזל ולא נתיאשו כו' זה לפי שאינו שלו ולפי מ"ש י"ל דודאי גם רש"י מודה דמה שקונה בשעת גזילה אינו קנין להיות שלו כמבואר בדוכתי טובי בש"ס אך כ"ז כשעדיין יש בידו לקיים מצות השבת חפץ בעיני' אבל אם כבר א"א להשיב החפץ בעין וחל עליו חיוב דמים נעשה שלו לגמרי למפרע משעת גזילה כדמוכח בש"ס מהא דמשלם כשעת הגזילה ולא מהני חזרת חפץ כזה כל שהוזל וגזירת הכתוב הוא שיהא החפץ שלו והוא מחויב לשלם דמי שוויה כשעת הגזילה ולפי"ז א"ש בההוא דגזל ולא נתייאשו כו' שפיר קאמ' זה לפי שאינו שלו דהא החפץ איתא בעינא וחל עליו חיוב השבתו ולא קני' ליה רק לאחריות אונסין וכן בההוא דהמטמא כו' דמיירי שהיה אכתי בעינא לכן אע"ג דאגביה לא קני' כי אם לאחריות אונסין לבד משא"כ בהך דרבוצה דהשתא מיהא שחטה ומתחייב הוא למפרע הדמים כשעה שהגביה לגזלו ושפיר קניא ליה גם לענין שתהיה נאסר כשלו זה אמרתי בחפזי ועדיין לא נתחוור לי כל הצורך ועת לקצר:
ותבנא לדינא דאף דהדין דין אמת דלא דמי גזל להלוואה דבגזל סאה חטים שוה ד' והוזל ועמד על זוז ונאבדו אין יכול לשלם לו חטי דרחמנא חייביה בדמי שוויה שבשעת הגזילה ובהלוואה אינו כן אלא קי"ל שהוזלו נותן לו חטים מ"מ בגזל מטבע ונפסל לא שייך לפלוגי בהכי דבגזל חפץ אמרינן דהוי כאלו לקח החפץ ונחחייב בדמיה שויה וברשותי' הוזל משא"כ בגזל מטבע ונפסל דנהי שתאמר דהוי כאלו נתחייב שיווי המטבע כאלו לקח ממנו המטבע ונתחייב ליתן אחר תמורתו מ"מ הא בקונה גופא הדין כן שיכול ליתן לו מטבע שנפסל וגדולה מזו נראה דאם גזל חפץ ונפסל המטבע שבני המדינה נושאין ונותנין בהם שיכול לסלקו במטבע זו שנפסל אם נאמר דמוכר פרקמטיא לחבירו שיתן לו מעות יכול לתת עבורם מטבע שנפסל והך גזלן לא גרע מלוקח דלו יהיה שכבר פסקו הב"ד שמחויב לשלם לו והחיוב על המטבע שבני המדינה נושאין ונותנין בהם והשתא אע"ג שנפסל מצי לסלוקי ביה ומכ"ש בגזל אותו מטבע עצמה ונפסל שיכול לסלקו באותו מטבע עצמה וכיון דמתני' דקאמרה בגזל מטבע ונפסל אומר הש"ל דמשמע דאי ליתא בעינא צריך ליתן לו מטבע החדש ע"כ דגם במוכר פרקמטיא על מעות ונפסל שצריך ליתן לו מטבע היוצא (ומיירי שהחדשים והישינים שוים במשקלם אע"ג דזילי פירי מחמת חריפות אין בכך כלום) ולפי מ"ש התוספות דאין סברא לחלק בין מוכר פרקמטיא למלוה מעות ע"כ דגם במלוה דינא הכי וזה נראה דעת הראב"ן והובא ג"כ במרדכי שכתב במלוה על המטבע נותן לו מטבע היוצא ומיירי שהחדשים שוים במשקלם אע"ג דזילי פירי מחמת חריפות אין בכך כלום וכגון שהוציא הלוה המטבע דאל"כ לא גרע מגזלן שאומר לו הש"ל וגזלן אם הוציא המטבע שגזל לא עדיף מלוה ונותן המטבע שיוצא ואי קשיא דתנן כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה י"ל כיון דהחדשים והישנים שוים במשקל כשעת הגזילה הוא עכ"ל ולכאורה יש לתמוה על מ"ש ואי קשיא כו' דהא אדרבה מה"ט צריך ליתן לו מטבע היוצא דאל"כ היה נותן לו מטבע שנפסל כמו מלוה סתם ולפי מ"ש א"ש דהראב"ן ז"ל ס"ל דגם מלוה סתם צריך לשלם מטבע היוצא והאי דנקט על המטבע היינו לומר שלא היה הלוואת פירות לשלם פירות אלא דמים וכמ"ש ה"ה בדברי הרמב"ם פ"ד מהלכות מלוה ולזה קאמר דאף שהחדשים חריפי וזילי טפי שאף בעת שהיה הישנים יוצאין בהוצאה לא היו נותנין כ"כ פירות כמו בעד החדשים דחריפים טפי אין בזה משום ריבית כיון דלא שבח לענין נסכא רק מחמת חריפות המטבע אין בזה משום ריבית וגזלן שהוציא המטבע צריך לשום כדין לוה ממטבע החדש ולזה כתב ואי קשיא דלהוי משלם כשעת הגזיל' וא"כ לא דמי ללוה דבלוה אם לוה סאה חטים והוקרו אם לית ביה משום ריבית כגון שיצא השער משלם חיטים משא"כ בגזלן אי שוה זוזי מעיקרא והשתא ד' ואיתבר ממילא משלם זוזי כשעת הגזילה וכיון דהישנים לא הוי חריפי כהנך דחדתי עבדי להו וזיילו פירי מחמתייהו א"צ לתת החדשים רק כשעת הגזילה ולזה קאמר הוי כשעת הגזילה כיון ששוים במשקל' ולא יהא חוטא נשכר מה שהחדשי' חריפי וזילי פירי מחמת חריפות כנלענ"ד בפירוש דברי המרדכי והראב"ן בזה:
והנה במ"ש הראב"ן והמרדכי בשמו דגם במלוה אומר לו הש"ל הוא מלתא בלא טעמא דהא מלוה להוצאה נתנה והוי כאינו בעין וכמ"ש התוס' והסמ"ג והגהות מיימוני והראב"ן גופי' בפ"ק דקידושין דאפי' במלו' ע"פ בעין אינה מקודשת דלהוצאה ניתנה ואינה ברשות בעלים לחזרה ע"ש ונלענ"ד שהראב"ן סובר דמה שאמרו אינה ברשות בעלים לחזרה היינו לתקנת הלוה ולא לתקנת המלוה והלכך מיד שהמלכות פוסל המטבע אנן סהדי דניח' לי' ללוה שיהא ברשות מלוה ואינו רק כפקדון גבי' ואע"ג דמ"מ אכתי אחריות אונסין עליו וכמו פקדון במעות שאינם צרורות כיון דאי מתרמי עיסקא זכי בי' מ"מ לענין זה שהמטבע בעינא רק שנפסל אכתי לא פקע רשותי' דמלוה לגמרי ושפיר מצי א"ל הש"ל וכיוצא בזה כתב הבעה"ת בשם הרמב"ן הובא בטור וש"ע ח"מ סי' ע"ד לענין אם בא לפרוע תוך הזמן והמלוה אינו רוצה שלא יהיה אחריותו עליו בתוך הזמן אין שומעין לו דקביעת הזמן לתקנות הלוה הוא וע"ש שהרמב"ן כתב שאם מצוי וניכר לעינים חילוף המטבע אינו יכול לכופו לקבל חובו דמדמי ליה לפריעות מדבר מ"מ י"ל דמודה בזה דכל שהוא בעין אין אנו צריכין לפרעון אלא אכתי לא פקעי רשות' מיני' רק דלתקנו' הלוה אמרינן דלא מצי מלוה הדר בי' ואפשר דאפי' לענין פריעות מדבר גופי' י"ל דאם הוא בעין בידו ולא הוציאם כלל צריך לקבל ממנו ואפי' תימא דהתם א"צ לקבל לפי שהלוה לו בישוב מ"מ בזה שפיר מצי אמר הש"ל דכיון שאם לא הלוהו היה נפסל בידו וכסברת בעה"ת אליבי' דרש' אלא דאיהו ס"ל דאף שאינו בעין אמרינן הכי והראב"ן ס"ל דאם כבר הוציא ודאי אדעתיה שיתן לו מטבע היוצא הוא ואם התנה בפירוש שיתן לו מטבע היוצא נראה דגם הראב"ן מודה דאפי' הוא בעין דצריך ליתן לו מטבע היוצא דכל תנאי שבממון קיים ונפלאתי על הסמ"ע ס"ק י"ט שהעתיק דברי המרדכי והראב"ן על דברי הרמ"א באם התנה ליתן לו מעות היוצא בהוצאה ובזה נראה שגם הראב"ן מודה וכמ"ש ואף לפי מאי דמשמע בד"מ ובש"ך דקאי אדברי המחבר דמיירי שהתנו ליתן לו מעות מ"מ צ"ע דלשיטות הד"מ ודעימי' הוי כהתנה ליתן לו מעות היוצא בהוצאה ובכה"ג הראב"ן מודה רק דהראב"ן לשיטתו דס"ל דמיירי בהלוה סתם בלי שום תנאי דהא מדמי לה לגזלן ואפ"ה ס"ל דצריך ליתן מטבע היוצא ובזה שלא התנה מחלק בין אם הוא בעין דאומר לו הש"ל ומצאתי באו"ת שהרגיש בזה על הש"ך והסמ"ע אלא שדבריו תמוהים במ"ש שם דהמרדכי לשיטתו דס"ל בשם רש"י דהתנאי הי' ליתן לו בתשלומין מעות ולא סחורה כו' וזה תימא שהרי שיטת רש"י שהביא המרדכי שם הוא שיטת התוס' דבהתנה ליתן מעות הוי כאילו התנה ליתן מטבע היוצא ומ"ש שרש"י חזר בו כו' היינו כלפי מ"ש תחלה דבמוכר פרקמטיא ולא בלוה ע"ש בתוספות וסמ"ג ותבין:
אך מ"ש הוא נכון דשיטת ראב"ן הוא אף בלא התנה כלל הדין כן שנותן מטבע היוצא ואין זה שיטת רש"י שהביא המרדכי מקודם ואף שהמרדכי הביא שניהם שלא בלשון פלוגתא ידוע שדרך המרדכי כן הוא לפעמים להביא דיעות שונות כ"א כלשונו אף שהם גופים מחולקים ובש"ך סי' רצ"ב ס"ק ט' כתב על דברי הרי"ף שכתב במעות פקדון שאינן צרורים הו"ל הלוואה גבי' דנ"מ אם נפסל משלם מטבע היוצא אפי' הוא בעין כמ"ש הג"מ והתוס' דף צ"ז וזה כמה שנים שנשאלתי ע"ז מהרבני החריף מוהר"ר דוד יוסף נ"י שהרי דברי התוס' הם לאיפוך דדוקא בהתנה הדין כן וכתב שכל חכמי לב לא מצאו מענה ובאמת דלק"מ שכל עיקרו של הש"ך להביא ראי' דבמלוה אף בעין הוי כאינו בעין והרי"ף לשיטתו דלא ס"ל בזה כהתוס' אלא ס"ל דאף בלא התנה דינא הכי וכדעת הרמב"ן וכמ"ש ה"ה שם שכן נראה מן ההלכות שהכוונה בכל מי שחייב מעות לחבירו כו' ע"ש ועוד כתבתי שי"ל בפקדון גרע ואף התוס' מודו דלא בעינן התנה דדוקא במלוה שהלוה לו מעות מדעתו ולא התנה מוכחא מילתא דלא קפיד אצורתא אלא דלפ"ז ה"ל לחלק בפשיטות בין גזל למלוה דגזל דמי לפקדון כיון דלא שייך הו"ל לאתנויי סתמא דקפיד אצורה היוצא בהוצאה ואם הי' לו מלוה מדעתו הי' מתנה עמו ע"ז וע"כ לא מחלק בהכי וצ"ע:
וממוצא הדברים אתה למד דהך דינא דהלוהו סתם ונפסל במחלוקת היא שנוי' שלדעת הרי"ף והרמב"ם והראב"ן אף בזה נותן לו מטבע היוצא ורש"י ותוס' וסמ"ג והרא"ש והטור חולקין בזה וכבר כתבתי שלפענ"ד דברי התוס' דמחלקין בין גזל להלוואה צ"ע בזה דאם נימא בהלוה סתם נותן לו מטבע שנפסל גם בגזל דליתא בעינא הוי מצי לשלם מטבע שנפסל דמה דבגזל משלם כשעת הגזילה היינו דהוי כהלוואה או כמכירה לגבי' דנתחייב לו מעות תמורתם וא"כ לענין זה לא גרע ממלוה וכמו שהארכתי לעיל:
וגם דמצד הסברא צ"ע דהא ודאי אם הלוה לו מעות ובעי לשלומי לו בפירות פשיטא דצריך לו לשלם כפי דמיה הלוואה וכיון דקי"ל בדינרי ואניגר' שפוסלתן מלכות או מדינה הוי פירי לגבי טבעא ולפי דעת כמה פוסקים כל שאין יוצאין בהוצאה להדי' נקראו מטלטלין כמבואר בסי' ר"ג א"כ זה שהלוה לו מטבע איך הלה יכול לפרוע לו בפירו' או במטלטלין שאינם שוים כפי המטבע שהלוה לו ואף דלענין גזל איתא בעינא מצי לומר הש"ל היינו כיון שבתורת גזל אתי לידי' וכיון שמחזיר מה שגזל פטור דהא לא מינכר היזקא וכמבואר בש"ס ובהג"מ אבל היכא דחל עליו חיוב פרעון דמים אם ישלם במטבע שנפסל ה"ז כמשלם בפירות שצריך לשלם כפי שווי' הדמים שקיבל ומה לי התנה או לא ולא דמי למלוה כור חטים דהוזל' נותן חטים דחטים אוזפי' וחטים פרע לי' משא"כ בנפסל דמטבע אוזפי' ופירי קא פרע לי' ואפשר לומר דהתוס' ס"ל דאע"ג דמעות פירי הוי היינו לגבי טבעא אבל לגבי דנפשי' כגון הכא שבא לפרוע בהן לא פקע מכלל טבעא ודכוותי' אמרינן הכא גבי דהבא לגבי כספא דפרי הוי ומ"מ לגבי נפשי' טבעא הוי אבל לא משמע כן בדברי הרמב"ם וש"ע דאמרינן הרי הם כפירי לכל דבר ולדעת הטור הוי ככלי וקונה בו קנין חליפין וגם כי בלא"ה דוחק לחלק בכך וצ"ע:
אך כ"ז לענין מעות שנפסל אבל היכא שלא נפסלו רק שהוזלו ממש וכגוונא דנ"ד נראה לכאורה דכ"ע מודים דמשלם לו מה שהלוהו דמטבע אוזפי' ומטבע פרע לי' ואף שהוזל אין בכך כלום וכמו בלוה חטים שאם הוזלו אעפ"כ נותן חטים וראיתי בדברי מהרשד"ם חלק ח"מ סימן ע"ה שנראה שטעמו דודאי אומדן דעת הוא שלא נתרצו אא"כ יעמוד המטבע בשווי' ומה שלא התנה כן בפירוש אין בכך כלום דאונסא דל"ש לא רמי' עליו לאתנויי' ע"ש ולפי"ז י"ל דלא דמי למלוה חטים דאע"ג די"ל דאיכא אומדן דעת שלא הי' מתרצה לקבל חטים אם יוזלו מ"מ אינו אומדנא דמוכח כ"כ וה"ל לאתנוי' דהאי יוקרא וזילי שכיחא טובא בחטים וכל דלא אתני' הוי כאילו גילה דעתי' שאין רצונו רק בחטים כמות שהן משא"כ בזה דמהרשד"ם דלא אסיק אדעתי' שיקפיד המלך ויכריז בירידות שווי' המטבעות וממילא דאית לן למיזל בתר אומדן דעת שדעת המלוה והלוה שוים בזה שיהא הפרעון כשעת הלוואה שלא יבא לידי פסיד':
אך מהרשד"ם שם בסוף התשובה הביא דברי התוס' בב"מ בריש פרק הזהב איסר אחד מכ"ד בדינר כסף נ"מ למו"מ וכתבו התם שאם מכר חפץ בכ"ד איסרין כשהי' כ"ד איסרין בדינר ואח"כ זילא כו' צריך ליתן לו דינר כסף או ל"ב איסורין כו' ע"ש ולפי ראייתו מהתוס' משמע דבכל גווני צריך שיהא כשעת הלוואה דהא התם לא שייך הך סברא דל"ש דהא להדיא אמרינן התם בקידושין והביאו התוס' בהזהב שם דזימנין אייקיר איסרין וזימנין דזל איסרין משמע דוקא בכה"ג לא הוי לי' לאתנויי דסתמא הוא מתחייב ליתן לו כשער של עכשיו שהוא בשעת המכיר' ועלי' דלוקח רמיא לאתנויי שאם ירד השער אעפ"כ לא יתן לו כ"א כשעת הפרעון וכיון דלא התנה צריך לתת כדמעיקר' ולפ"ז צריך ליישב מה שאמרו הוזילו נותן חטים נימא דכיון דלא אתני צריך לתת דמים שווי' של שעת הלוואה:
וראיתי בדברי כ"ת בשם שארי הגאון נ"י בספר חוות דעת לפרש דברי התוס' דאיירי בהתנה או שיתן דינר או ל"ב איסרין לא שמיע לי כמבואר לכל מעיין ולפי דעתי אגב שיטפא רהיט לי' כדי להקל מעליו חומר הנושא שדברי התוס' סותרים זא"ז ודברי שאר פוסקים בנפסל. ועתה שעוררנו כ"ת נתתי לב לעיין בדברי התוס' ובעזה"י תקנתי שדבריהם חיים וקיימים ועיילינא ברווחא באתרא דדרו בדוחק':
והנה ראיתי בח"ד שכתב על דברי התוס' וז"ל והוא תמוה דמ"ש מאם מכר חפץ שיתן חטים והוזלו דאין נותן יותר ממה שהתנה ואפשר דמיירי התוס' בהתנה לתת לו המטבע היוצא כשער של עכשיו דאז כשהוקרו והוזלו האיסרין צריך להשלים כפי תנאו כו' ע"ש ומלבד שאין דברי התוס' סובלין פירוש זה קשה דאיך יעלה על הדעת שזה יטען שהדינר אייקיר ואיסרין במקומן עומדים כיון שהמכירה הי' ליתן איסרין ולדבריו אין האיסרין מקבלין שינויי' רק השינוי בדינר א"כ התנאי מה פעל שהרי התנה שיתן לו כשער של עכשיו וע"כ שהתנאי הי' כדי להשלים כשיוזלו נגד הדינר ודוחק לומר שלפי טענתו של זה לא הי' התנאי רק להועיל שאם יפסלו האיסרין דהוי כהוזל לזה התנה שיתן לו כשער של עכשיו משא"כ בסתמא לא תלינן הזולא באיסרין כלל וקמ"ל דאף בסתמא תלינן הזול באיסרין וצריך לקיים באיסרין וצריך לקיים התנאי וזה דוחק גדול מבואר למעיין:
ואמנם באמת יש לעיין לפי פי' התוס' דהא דקאמר האיסר אחד מכ"ד היינו לומר שהדינר במקומו עומד דבאמת מה"ת לומר כן שלעולם במקומו הדינר עומד. ונחזי אנן שאם יוקר או זול הפירות הוא נגד האיסר ונגד הדינר לא נשתנה השער כלל אלא הוא כמקודם א"כ הדינר במקומו והאיסר הוא שעלה או ירד ואם היא להיפוך שיוקר או זול הפירות הוא נגד הדינר ונגד האיסר לא נשתנה השער כלל הא קמן שהאיסר במקומו והדינר הוא דאייקיר או זול הפירות נגד הדינר ולכן נלענ"ד דהתוס' מפרשים הא דקאמר נ"מ למו"מ היינו שהתנא הי' בא להשמיענו שחשבון האיסר הוא משוער לפי ערך כ"ד בדינר לפי שהי' מקום לומר שאין האיסר תלוי בדינר כלל והאי לחודא קאי והאי לחודא קאי וכ"א הוא מטבע לעצמו ואין זה נתלה בזה כלל וא"כ בזה שהתנה לתת לו כ"כ איסרין מה איכפת לן ביוקר הדינרין שצריך ליתן בעדו ל"ב איסרין שהרי לא הזכיר בפסיקת דמים שם דינר כלל וא"כ אי חזינן דהפירות נמכרים בעד האיסר כמקדם הא קמן שהאיסר במקומו עומד ומה שנותנין בעד דינר ל"ב איסרין וכן פירות יותר היינו משום עלוי' דהדינר והרי זה מקיים מה שהוטל עליו לתת לו כ"כ איסרין כמו שהתנה לזה אמר התנא שהאיסר הוא אחד מכ"ד בדינר ור"ל שהאיסר הוא תלוי בדינר והאיסר מתחשב אחד מכ"ד בדינר בלשון ב"א וכשהוא מחייב עצמו ליתן איסר המכווין ממנו שיתן אחד מכ"ד בדינר ואם כן כשעמדו ל"ב בדינר אינו יכול ליתן לו איסר אחד ויפטור עצמו בזה שהרי עתה אינו רק אחד מל"ב ואם קנה ממנו בעד כ"ד איסרין המכווין בזה שיהי' עולה סכום דינר וצריך ליתן לו ל"ב איסרין או דינר ואף שהפירו' נמכרים בעד איסר כמקדם אין זה מועיל לומר שהאיסר במקומו עומד שעיקר חיובו שיתן לו איסור היוצא בהוצאה ואחד מכ"ד בדינר וכלל הדברים דלענין מו"מ המכווין של האיסר הוא אחד מכ"ד בדינר כסף שהוא אחד מכ"ה בדינר זהב וכן מבואר שם בדברי אא"ז מהרש"א ז"ל ולפי דרכינו למדנו דבכל מטבעות היוצאין בהוצאה וכ"א שם מטבע לעצמו ואין תלוים זה בזה שנותן לו אותו המטבע שנתחייב וכגון מתחייב טאליר או ב"ץ נותן לו מה שהתנה דמה"ת נתלה אותם במטבע אחרת שלא נדבר והתנה ע"ז כלל ומה איכפת לנו בזה שאם בא להחליפם במטבע אחרת צריך לתת לו יותר וכמו בהתנה לתת לו חטים שנותן לו חטים אף שהוזלו רק דבאיסר כך למדנו רבותינו שהמכווין הוא אחד מכ"ד בדינר ואינו ענין לשאר מטבעות היוצאין בהוצאה כלל שאין נתלין זה בזה כלל ומעת' מה שהקש' בח"ד דהא בהתנה לתת חטי' נותן חטים לק"מ דהכא היינו טעמא לפי שחשבון האיסר הולך אחר הדינר והוא פשוט וברור. איברא דאכתי איכא למידק מדברי התוס' שכתבו שא"י לפטור בכ"ד ולומר דדינר הוא דאייקיר והאיסרים במקומם עומדים דאף לפום מה דכתיבנא שהכוונה שא"י לטעון בזה דמה איכפת לן ביוקר הדינר שאין האיסר נתלה בו והאיסר במקומו עומד ולוקחין בו פירות כפי השער מימי קדם מ"מ חזינן דאי לאו הך טעמא שהאיסר במקומו עומד לא הוי מצי פטר נפשי' והא בפשיטות י"ל דכיון שאין האיסור תלוי בדינ' ממילא הוא פוטר עצמו בכ"ד איסרין כמו שהתנה אף שהאיסר ירד ממקומו דלא גרע מנפסל ומדנקטו במילתייהו והאיסרין במקומן עומדין משמע דהיכי דליכא למימר הכי כגון בנפסל או היכא דחזינן שהמטבע הוזל שצריך להוסיף על הפירו' שקוני' עבור' הרב' וא"א לתלו' שהפירו' נתייקרו כיון דחזינן דלגבי שאר מטבעות לא הוקרו הפירו' כלל וכמו נ"ד בטאליר או ב"צ שעינינו הרואות שאין היוקר מצד הפירות רק שהם הוזלו וירדו ומשמע דבכה"ג צריך להשלים כפי השער דמעיקרא וזה מתנגד למ"ש התוס' בב"ק ולענין נפסל וכן דעת הפוסקים דנותן לו מטבע כזולא דהשתא:
וראיתי בספר מחנה אפרים הל' ריבית סי' ק"ה הביא דברי מהרשד"ם שהביא מדברי התוס' דהזהב ראי' שצריך לשלם כדמעיקרא וכתב ע"ז שזה נגד מה שנראה מדברי התוס' פרק הגוזל מהטור וכד דייקינין מוכח מר"פ א"נ דקאמר דאוזפי' מאה בק"כ אי בתר מעיקרא אזלית כו' ויש דס"ל דהוי רבית דאורייתא משמע דמדינא אינו מחויב לשלם אלא מאה אע"פ שהוזלו כו' ומדברי התוס' אין ראיה דההיא במוכר בכ"ד איסרין דסתמא כאומ' בדינר אני מוכר לך ולפיכך צריך ליתן לו דינר אע"ג דאיכ' למימר הדינרי' הוקרו ולפי סברת מהרשד"ם אמאי לא מצי למפטר נפשיה בטענות הדינרי' הם שהוקרו ואיסרין כשווי' שווי' אבל לפע"ד מ"ש התוס' פרק הגוזל במוכר פרקמטיא כל שלא פירש נותן לו מטבע שנפסל איירי במוכר לזמן בהקפה והמעות נעשו עליו מלוה אבל במוכר שלא בהקפה אלא עד שיבא בני או שאמצא מפתח לא מצי ליתן לו מטבע שנפסל דא"כ נמצא זה נתאנה וכ"נ מהתוס' דהזהב שכתבו דאיצטריך לאשמועינן שלא יאמר הדינרי' הם שהוקרו כו' משמע דבל"ז צריך ליתן כדהוי שוי מעיקרא אלא בשביל שלא הוזלו האיסרין רק הדינרי' איצטרך לאשמועינן עכ"ל והעתקתי דבריו בקצרה כי אין הספר מצוי ביד כל אדם ובכלל דבריו דברי דאף שאין הכרע ממה דמפרשי התוס' לדינ' שצריך ליתן ל"ב איסרין דהתם טעמא דהתנא מלמדנו דמהמכווין של איסר היא אחד מכ"ד בדינר מ"מ ממ"ש שא"י לפטור עצמו לומר הדינרי' הם שהוקרו מוכח דאי הוי זלי איסרין צריך ליתן כדמעיקרא:
אך מ"ש לחלק בין כשמוכר בהקפה לזמן וכן בא בדבריך דיש חילוק בין היכא דזקף במלוה והתוס' בהזהב מיירי דלא זקף במלוה ואנא לא חילוק ידענא דמה ענין זקף במלוה לכאן דכמו אם לקח חטים בסלע מיד שמשך עומד ברשותו ליוקרא וזולא כמו כן מתחייב הקונה מיד ליתן הסלע והרי היא עליו מלוה מיד ומה לי שצריך לשלם מיד או לאחר זמן. ומ"ש המחנה אפרים דבכה"ג לא מצי ליתן לו מטבע שנפסל שנמצא זה נתאנה הוא תמוה דבכל קונה בדרכי הקונים נימא דאם מיד אחר שקנה הוקר או הוזל הרי נתאנה א"ו דז"א דאונאה לא הוי כ"א בשעת קנין ממש אבל אי חלף שעתא דאקני' ליה מהאי שעתא ברשותיה דלוקח קאי וכל אונס או יוקרא וזולא מזלא דידי' גרם ונסתחפה שדהו וה"נ לענין המטבע שמתחייב הקונה ליתן להמוכר מה שהוזל או הוקר אחר זמן קנין החפץ לא שייכא בי' אונאה ובמזלא תליא מלתא ואי בעלמ' במלוה דינא היא דמשלם לו כדהשתא ה"נ אית לן למימר הכא ועיין בב"ק דף צ"ז בתו' שם ועוד אומר ר"י כיון שהלוהו חטים ואמר או תחזור לי כו' ואלו במעו' לחודייהו קצב הי' משלם לו מטבע שנפסל אבל הכא שלא זקף עליו במלוה גמורה שיכול לפרוע לו חטים אם ירצה נותן לו מטבע היוצא באותו שעה וכ"כ בהג"א מבואר דוקא בכה"ג שיכול לפרוע לו חטים אם ירצה לא מחשיב זקיפת מלוה הא לא"ה שפיר משלם לו מטבע שנפסל ולא מחשב אונאה וא"ל דווקא בקצב לו זמן מיירי אלא נראה דמיד שמשך זה ונתחייב זה בדמים זהו זקיפתו במלוה ומה לי זמן ארוך או קצר ואף לפמ"ש שם בתחלה לחלק בין מוכר פרקמטיא להלוואה היינו לענין נפסל דבמוכר אף בסתם כשאומר כך מעות צריך לשלם מטבע היוצא משום דמסתמא דעתי' על מטבע היוצאת בהוצאה ובין זקף עליו במלוה או לא זקף הדין כן משא"כ כשלא נפסל רק הוזל דמשלם כמו שהיה בשעת המכר אף שלא זקפו במלוה לזמן דינא הכי כיון דלא שייך טעמא דדעתי' אמטבע היוצא ומה דהוזל ברשות המוכר הוזל:
ואמנם כדי לבאר כ"ז ראיתי לבאר הא דר"פ א"ל דאמרינן אי אוזפי' ק' בק"ך כו' דמינה מייתי ראי' במחנה אפרים ועוד תשובת אחרוני' וכן בא בדברי כ"ת שמכאן ראיה דהוזל נותן לו כמו שהלוהו דאל"כ אין כאן ריבית ולכאורה צריך להבין לפ"ז דמאי קאמר אי בתר בסוף אזלית לא נשך איכא כו' וצ"ע דכיון דאמרינן דמדינ' נותן לו ק' פרוטות וכן הדין נותן שהרי לא הזכיר מעה בעת שנעשה הלואה ומה לנו לחשבון המעה אם הוא ק' או ק"ך א"כ מאי מקום יש לפטור מדין ריבית ולמיזיל בתר חשבון המעה ואף לפי דעת הפוסקים דבתר מעיקרא אזלינן מ"מ מאי ס"ד למיזל בתר בסוף כלל ומכ"ש לדעת המרדכי דהוי ספק דלא איפשוט אי בתר מעיקרא או בתר בסוף וא"ל דאי בתר בסוף אזלינן הרי אינו יכול לקנות פירות יותר השתא בק"ך ממה שהי' יכול לקנו' מעקרא בק' כיון דהשתא ק"ך בדנק' ושער הפירות נגד הדנקא לא עלה ולא ירד וכאז כן עתה ז"א דא"כ לא ה"ל לתלות הפרוטות במעה אלא ה"ל לתלות הפרוטות בפירות:
ובאמת שהראב"ד רוצה לפרש ק' בדנקא היינו ק' איסרין בשתות הכור והרמב"ן והרשב"א השיגו עליו דאין משערין הפרוטות בפירא דנחושת הוי טבעא ואמרינן פירא הוא דאייקיר וזל ולא טבעא ואפי' אזלינן בתר בסוף נשך ותרבית איכ' (ואף שלפי פרש"י שפיר י"ל כמ"ש שהדנקא דהיינו המעה לא עלה שווי' לו לגבי פירות ומזה מוכח דהפרוטות ירדו מ"מ קשה כמש"ל דה"ל לפרושי דקיימו ק"ך בדנקא ולא הוזל פירי לגבי דנקא) ולכן נראה דודאי הדבר ידוע בזמנם שעיקר המטבע שהי' נושאים ונותנים בהם אינם הפרוטות כ"א המעה והפרוטות אסוכי מסכי לחשבון המעה ולכך שפיר י"ל דאי אזלית בתר בסוף לא נשך ותרבית איכא דודאי גם המעה דשקיל מעיקרא הי' על חשבון המעה וא"כ מעה יהיב ומעה שקיל וכן מבואר בחידושי המכונות להריטב"א על ב"מ שכתב בפרק א"נ דלסוגית רש"י בפרוטות לא שייכי למימר בהו ריבוי' אלא לענין מעה כסף לפי שאין אדם נושא ונותן בהם אלא לחשבון כסף וא"כ אי בתר מעקרא אזלית איכא נשך ותרבית שממונו נתרבה מאותו שעה ואי בתר בסוף אין מתרבה דמעה אוזפי' ומעה שקיל עכ"ל ועיין בש"מ ב"מ שיש להקשות על התוס' שפירשו ק' איסרין בשתות דינרי זהב דא"כ איך קאמר דבסוף ליכא נשך ותרבית דהא האיסרין של כסף והוי טבעא לגבי דהבא ובאיסרין משערין וכתב ליישב דאיסרין הוא כסף סיגים ודהבא הוי טבעא לגבי' ע"ש ונרא' שדעתו דכיון דהאיסרין הוי פיר' דינא הוא שישלם כזולא דהשתא כדאמרינן הוזלו נותן חטים ומ"מ אם באנו לשער על נשך ותרבית משערין שווי' הפרוטות שהם פירי בדינר זהב שהוא טבעא ואי לבתר בסוף אזלית ליכא נשך ותרבית ואנן קי"ל דבתר מעיקרא אזלינן והוי כאוזפי' סאתים חטים בג' והוזלו ג' ועמדו בדמי שתי' דאפ"ה אסור:
ואחרי הודיע כל זאת נלפע"ד דודאי סברא גדולה היא לומר דכל שאותו המין כגון הפרוטות וכיוצא בהם הם נתלים במטבע אחר' שבהם נושאים ונותנים לכאורה דינא הוא שמחויב להשלים לפי אותו החשבון דגם מעיקרא דיהיב ליה פרוטות לפי החשבון המעה חשבינן לי' וצ"ל דכיון דהלוהו פרוטות פרוטה יהיב ופרוטה שקיל ואם היו הפרוטות אצל הלוה הי' מזולזלין מעצמם והלכך אי יהיב ליה כך דהיינו ק"ך הוי ריבית וכמ"ש הבעה"ת בטעמא דרש"י דמחלק גבי נפסל לענין מכירה להלוואה וגם בלא ה"ט י"ל כיון דהלוואה היתה פרוטות ואתני עמו לשלם לו בפרוטות אין לנו לחשוב המעה כיון דמעה מאן דכר שמיה ואפשר דאם הלוהו פרוטות סתם ולא התנה עמו באיזה מטבע ישלם ולא הזכיר פרוטות א"כ י"ל דדעתי' אמעה ושפיר יהיב ליה ולית ביה משום רבית משא"כ אם התנה עמו ק' בק"ך דהא התנה עמו על פרוטות וממילא דאין לו ליתן יותר ממה שמגיע לו דהיינו ק' פרוטות ולפ"ז במו"מ שהתנה עמו בכ"ד איסרין דלא מבעיא להך טעמא דאם לא הלוהו היה בידו כשער הזול א"כ גבי חפץ ליכא למימר הכי כמ"ש בבעה"ת שם אלא אפי' בלא האי טעמא (כדמשמע מתוס' ב"ק דלא ס"ל הכי) מ"מ כיון דלאו איסרין יהיב לי' דנימא איסרין יהיב ואיסרין שקיל א"כ יש לנו לומר שהאיסרין הם תלוין בחשבון הדינר וצריך לתת לו לפי הדינר לזה כתבו התו' דס"ד דמצי למימר דינר אתייקר ואיסרין במקומם עומדין ר"ל שעיקר המטבע הם האיסרין ודינר הוא דאייקר וזל וכיון שאין הולכין לחשבון הדינר בכ"ד סגי ואי לאו ה"ט אלא איפכא שהאיסרין אייקר וזל ממילא הכי הוא דשם הולכין לחשבון הדינר וכיון דלאו איסרין יהיב ליה שפיר אזלינן בתר חשבון הדינר דתרווייהו בעינן שיתן לו הפרוטות או האיסרין דשייך למימר הא יהיב והא שקיל וגם שיתנה על פרעון במטבע זו והלכך באוזפיה ק' בק"ך פרוטות יהיב וגם התנה בפירוש הפרעון על פרוטות שפיר אמרינן דאי בתר מעיקרא אזלית ה"ל רבית שאין לו ליתן פרוטות יותר ממה שהתנה שיתן לו בשעת מעשה ואין לנו לעשות חשבון על מטבע אחרת כיון שהפרעון הוא ג"כ על פרוטות כנלענ"ד:
ומצאתי בשו"ת גינת וורדים שהאריך בענין עליות וירידות המטבעות ומכלל דבריו מבואר דעיקר הוא מטבע המדינה שנושאין ונותנין בהם והביא ראיה מדברי הש"ג בשם ריא"ו בפרק הגוזל ויש לי לישא וליתן בדבריו הרבה ועיין בס' פרח שושן ובשו"ת שמש צדקה שכולם האריכו בענינים אלו והביא מעכ"ת תשובת גדולי הספרדיים בענינים אלו ויש הולכים בשיטת מהרשד"ם ולפי שא"א לעמוד כעת על פרטי דבריהם קצרתי והנה הענין שאנו עסוקין בו כגון עליית וירידת הב"ץ נראה ודאי שאין זה בכלל מטבע בפ"ע כי עיקר מטבע אדונינו הקיר"ה הוא מטבע כסף והב"ץ הם עולים ויורדים בו ומ"מ אחרי דנהיגי עלמא שכל עיקר המו"מ וחובות והלוואות הוא בב"ץ אין לנו לדון אותם על ערך מטבע כסף כיון שבשעת הלוואה או המכירה לא התנו ביניהם מענין מטבע כסף כלל ואף שבכל עת משתנים השערים נגד מטבע כסף ע"פ וועד הסוחרין בעיר המעוטרה ווינא וע"פ האיגרת הבאים משם משתנה השער בכללות המדינה מ"מ ידוע שאין דעת המוכר והקונה והמלוה והלוה לחשוב מחשבות בכסף ובזהב כי אם יהבי דעתייהו אדמי ניירא כמות שהוא וה"ז כלוה פירות שיחזור לו פירות על דרך היתר דפירי יהיב ופירא שקול בין אם עלו או ירדו:
ונלענ"ד דאף מהרשד"ם מודה בגוונא דנ"ד שמבואר למעיין דכל חילי' דמהרשד"ם הוא שנותן לו כשער הלוואה הוא בנידון שלו לפי שפתאום גזר המלך עליית המטבע או ירידתה והוא אונסא דלא שכיח ולא ה"ל לאתנויי' וגם בזה יש לפקפק הרבה ועיין בשו"ת גינת וורדים מ"ש בזה אבל בנ"ד שזה עידן עדנין שהשערים משתנים יום יום. יום כה ויום כה וכיון שבשעת הלוואה גופא הי' הדבר ידוע שאפשר שישתנה למעליותא ולגריעותא ואם איתא שהיה דעתו על השער שהוא כעת פשיטא שהיה לו להתנות בשעת מעשה כיון שלא ידע מה יולד יום והי' לו לחוש שמא יעלה השער או ירד ח"ו דסבר וקיבל לקבל הב"ץ בעת פרעון ולא איכפת ליה אם יהיה נגרע מערכו נגד מטבע הכסף או תעלה וא"ל דהוי אומדנא דמוכח דאדעתי' דהכי לא הוי שקיל דפשיט שאין כאן אומדנא כלל דזימנין דמצטרכי לי' זוזי או זביני דבעי למזבין וגמר ומשעבד נפשי' וגם שלפעמים יש לו לקבל מאיזה מקום ב"ץ בזמן הפרעון וע"ד זה לוה או קנה לשלם בב"ץ וא"כ אפילו אם הדבר כן עכ"פ אין כאן אומדנא דמוכח כלל:
וגם נראה שעינינו הרואות נימוסי המדינה בין תגרי האומות לשלם מה שהלוהו ואין משגיחין כלל בעליי' וירידה וכיון שזה נימוס המדינה ממילא אף בין ישראל לחבירו יש לדון כן דודאי אדעתא דהכי שקליה וטרי בהדי אהדדי ולא עלתה על דעתם לשום דבר אחר כלל וסתמא כפירושו כמאן דאתני בהדיא דמי וגם יש לדון בזה מצד דינא דמלכותא ועיין באו"ת ר"ס כ"ז אבל באמת א"צ לזה שמובן לכל מעיין דכל כה"ג יש לדון כמנהג המדינה:
ועיין בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קע"ה שכתב דבודאי אם כתב בשטר סך החתיכות שישלם לו בין הוקרו ובין הוזלו כגון הלוה לו ראטים עשרים שהיו שוין ע"פ קביעות המלכיות ה' ר"ט בשעת הלוואה והוקרו לששה חתיכות או הוזלו לארבע חתיכות צריך לשלם החתיכות כמו שהם עכשיו כיון שמעות הוא באחריות הלוה עד שעת הפרעון כו' אכן אם הלוה סתם בע"פ דעת רש"י ותוס' משמע דמשלם כמו שהלוהו כו' אך דעת הראב"ד כו' והוא נגד רוב הפוסקים אף שי"ל דכל סכום המעות במדינה זו על סך חתיכות ולא באופן אחר וכן כל הלוואות סתמא כפירושו על סמך מטבע היוצא בשעת הפרעון מכל מקום קשה להוציא מן המוחזק אם הוקרו. אכן אם הותנו בפירוש לחזור ולשלם אותו מטבע שהלוהו צריך לשלם לו אותו מטבע אפי' אם הוקרו יותר מחומש אפי' אם זיילי פיר' עי"ז ואין זה ריבית כיון שיש לו עכ"פ אחת מן המטבע ואפי' שער סאה בסאה מותר כשיש לו ובשו"ת ב"ח דפוס פפ"ד סימן ט"ו בתוך התשובה כתב אפילו לזמנינו שהתחדשו מטבעות במדינות שלעזיא ובמדינתינו שקורין ערטר דמעט כסף מעורב בנחושת הרבה ואיכא אינשי דכותבין בשטרא חשבון כך וכך ערטר לשלם לזמן כך וכך וכותבין חשבון ערטר ולא זהוב לפי שאותן ערטר עולין ויורדין בדמיהן כו' ואי ערטר קאמר הרי מבואר שהתחייב לשלם במטבע פלוני דוקא וא"כ מאי האי דקאמר במטבע העובר' לסוחר כו' ע"ש עכ"פ מבואר מדבריו דאף ע"פ שאותן הערטר היו עולין ויורדין בדמיהם אף ע"פ כן היו כותבין בשטרות ערטר שאז מחויב לשלם במטבע זו דוקא ושם בתשובה סימן ט"ז מבואר להדיא בכה"ג שהיה מתחלה מטבעות גרועות ואח"כ נעשו טובים צריך לשלם במטבע חדשה וכתב דאף דשבח לענין נסכא טפי מחומש מ"מ כיון דבשעת הלוואה היה חששא קרובה שתשוב המטבע לאיתנה ושניהם נכנסו בספק או המלוה ירוויח והלוה יפסיד או להיפך והוא קרוב לזה ולזה בשוה לשכר ולהפסד דמי יודע העתידות והתחדשות הענינים לפי חוזק המלחמ' או השקטתה שע"י כך יוסיפו על המטבע או יפחתו ממנה אין כאן איסור ריבית וע"ש שהביא דברי התוספות פ' נערה מ"ש דהתם אנן סהדי שבאותו ספק הי' רוצה לכנוס כו' ע"ש והעתקתי הדברים בקיצור כי הספר, מצוי משם תדרשנו ומשם בארה בנ"ד דמשלם כפי הכתוב בשטר והרבה יש לי לישא וליתן בדברים אלו ואין הפנאי מסכים עמדי:
סיומא דפסקא נלענ"ד דכגון זו דנ"ד שבשעת ההלווא' או המקח ג"כ היה עומד בספק אם בעת הפרעון יעלה או ירד שבודאי משלם בב"ץ הן אם עלה או ירד ואצ"ל אם הלוהו בשטר וכתב להדיא בשטר התחייבות בב"ץ דלא איכפת לן אם הוא דרך עליה או ירידה לחייבו ממון או לפוטרו ממון אלא מה שהלוהו משלם לו אם לא היכי שלפי עיני ראות הב"ד הי' שינוי השערים גדול מאוד באופן שלא יפול על לב אדם שיהי' שינוי כזה במשך הזמן הלז וכיון שהוא סבה רחוקה ונפלאה י"ל כמ"ש מהרשד"ם דאונסא דל"ש לא הו"ל לאסוקי אדעתיה וגם בזה יש מקום לדון וטוב לפשר כמו שכתבו מקצת גדולים בתשובותיהם ובזה יש מקום קצת ליתן תבלין לתשובת מחנה אפרים בדברי התוספות בפרק הזהב דמיירי שמכר ע"מ לשלם מיד ובין כך ירד שער האיסרין דכיון דל"ש שלשעה קלה כזו ישתנה השער שפיר צריך לשלם כדמעיקרא דאע"ג דזימנין דזיל איסרי ל"ש שיהא הפוכה כמו רגע ולא אסיק אדעתיה ואני מסתפק שהיכא שראובן התחייב א"ע להעמיד סחור' לחבירו לזמן פלוני והוא ישלם לו בזמן ההוא בב"ץ ובזמן עלה הב"ץ או ירדו אם מחויב לקיים המקח או יש לדון לפי השער אשר בזמן ההוא ויש בו אונאה או ביטול מקח ועיין בשו"ת פנים מאירות ח"ב סימן שהאריך בדין כיוצא בזה ולכאורה היה אפשר לפרש דברי התוספות פרק הזהב ע"ד זה אך לשון אינו יכול לפטור עצמו בכ"ד איסורין כו' לא משמע כן וגם כי לפענ"ד בכגוונא דנ"ד שבשעת מו"מ היה ידוע שאפשר שבעת ההוא יעלו או ירדו ועשו המקח ביניהם בק"ג באופן שאינו יכול לחזור גם בזה לא מצי הדר ביה ואין בזה דין אונאה דמעיקרא אדעתא דהכי נחית וגמר ואקניה אם לא שעלה או ירד כמה מעלות אחורנית שלפי ראות עיני הב"ד לא הו"ל לאסוקי אדעתיה שיהיה שינוי כזה וכמ"ש כך נלפענ"ד בירור הדברים הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד