בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה ע
אלף שלומים לכבוד אהו' מחו' ידיד נפשי הרב וכו' מו' יעקבקא הלוי לנדא נ"י
בהגיע תור אכול מעדנים ומשתה שמנים. ומשלוח מנים. ככתבם וכזמנם. ויפוזו זרועי ידיו גלילי זהב. לעשות מטעמים. כאשר אהב שפתותיו נטפו מור ראיתי אור אשר האיר. והעיר בענין מה שנהגו לכתוב במגילה עשרת בני המן באותיות גדולות אשר לא נמצא במסורה באלפא ביתא רבתי והביא ג"כ מדברי הגאון מהר"א מווילנא ז"ל בביאוריו שכתב ג"כ ששיבוש הוא ויעקב הלך לדרכו הטוב לאהדורי סברא לחזק המנהג וערבו עלי דברי דודיו מיין ונתתי פני לעיין בדבריו הנעימים והנה זה לשון הירושלמי ס"פ בני העיר אמר ר"י ב"ר בון צריך שיהא איש בראש דפא ואת בסופה שכן הוא שניץ ונחית כהדין קונטרא ובקרבן העדה שם כתב וז"ל ה"ג במסכת סופרים שחיץ ונחית כהדין קונטרא פירוש המן נתגאה מתחלה ואח"כ נחית כהאי משקל של בנאין קונטרא הוא כמין מטה ושבט ברזל שביד הבנאין לחתוך את הכותל ולהשוותה עכ"ל ונפלאתי ע"ז שהגי' עפ"י הכתוב לפנינו במס' סופרים והמעיין יראה ששם הוא ט"ס והעיקר כמ"ש בירושלמי כאן וכמ"ש בב"י ביאור דברים אלו ויש גורסין שניץ ונחיץ ע"ש ולקמן אכתוב בזה והנה במס' סופרים איתא איש בראש דפא ואת בסופה ועשרת בסוף והביאו הסמ"ג וכתב ע"ז וז"ל ר"ל כזה
ומדקדק מלשון ואת בסופה ע"כ בסוף השיטה ר"ל שאת בסוף הדף והא אמרינן שעשרת בסוף דפא אלא בראש שיטא ובסוף שיטה רוצה לומר עד כאן לשונו ודברים אלו הביאו ג"כ בהגמי"י וכוונתו דודאי מ"ש ואת בסופה אמה דסליק מיניה קאי דהיינו בסוף דפא אך שיש לספק אם על רוחב הדף קאי דהיינו שבצד ימין בתחלת כתיבת השיטה על רוחב הדף קרוי ראש הדף ובסיום השיטה לצד שמאל הוא סוף הדף והיינו נמי אשמעינן שצריך שיהיה לבינה ע"ג לבינה ואריח ע"ג אריח כשיטת ר"ת אבל אין קפידא אם יהיה בראש הדף ממש בתחלת ארכו ובסיום אורך הדף כלל אלא כשאר השורות שאין קפידא שיהיה להם דף מיוחד בפ"ע כלל או שמא י"ל דעל אורך הדף קאי וצריך שיהיה איש בהתחלת הדף וסיומו בואת ולפ"ז צריך לכתוב תיבת ויזתא עשרת בדף השני שאחריו וע"ז קאמר הר"י דליתא דע"כ על רוחב הדף קאמר דאם תפרש על אורך הדף א"כ הא דקאמר ועשרת בסוף דפא היינו נמי בסוף הדף ממש א"כ איך יתקיימו שני פסקים הללו שיהיה ואת בסוף הדף ועשרת בסוף הדף וע"כ דעל רוחב הדף קאי וא"ש דבכל השיטות הראשונות יהיה ואת בסוף רוחב הדף ובשיטה אחרונה נגד תיבת ויזתא יהיה עשרת בסוף רוחב הדף ולפי"ז לפי מסקנת הר"י דעל רוחב הדף קאי א"כ אין קפידא באורך הדף כלל ושפיר יכול לכתוב כמה שיטין לפניו ולאחריו של השירות וכמו שירת הים ושירת האזינו דלא קפדינן כלל בהכי וכן משמע לענ"ד מדברי הגהת אשר"י סוף פ"ק בשם א"ז וז"ל עשרת ב"ה יש לכתוב איש בראש השיטה ואת בסוף השיטה כו' הרי שלא הזכיר תיבת דף כלל רק שיטה משום דגם איש בריש דפא דקאמר ארוחב הדף קאי והיינו בראש שיטה ואם איתא דאיש בראש הדף ממש בעינן לא ה"ל למנקט בראש שיטה כיון דאנן על ראש הדף קפדינן אלא ודאי גם בתיבת איש נמי אין קפידא רק על ראש השיטה וכמ"ש להדיא גם בדברי הר"י שהביא הסמ"ג והגמי"י שכתב אלא בראש השיטה ובסוף השיטה רוצה לומר והיינו כדפרישית דמה דקאמר בריש דפא הוא לרוחב הדף שהוא ראש השיטה וכן נראה מדברי המרדכי שכתב שצ"ל איש בראש הדף ואת בסוף הדף כזה
ולא מסיים בה הי"א שיטין משום דמה דקאמר בראש הדף וסוף הדף על הרוחב קאמר וראיתי בס' שדה יהושע בפי' הירושלמי שכתב צריך שיהיה איש בריש דפא לאו דוקא ריש דפא הוא ראש הדף אלא ראש השיטה וכן ואת בסופה כלו' בסוף השיטה וראיה לזה ממה שאמרו במס' סופרים כו' שהרי עשרת בסוף דפא קאמר וא"כ מדבסופה הוא בסוף השיטה איש בריש דפא דקאמר לאו דוקא אלא בראש שיטה קאמר וכ"כ בהגמי"י ובשם מהר"מ ג"כ כתב כן עכ"ל מבואר כמ"ש אלא דמ"ש דריש דפא לאו דווקא אין נלענ"ד לומר בענין זה לאו דוקא כיון דדינא אתי לאשמועינן אלא כמ"ש דודאי דוקא הוא אלא כיון דעל הרוחב קאי ממילא דמיירי מראש השיטה וסוף השיטה:
ולפום מה דכתיבנא לפי הוכחת הר"י דמרוחב הדף מיירי א"כ גם מה דמסיים במ"ס עשרת בסוף דפא נמי סוף רוחב הדף קאמר ואין קפידא לכתוב אחרי' כמה שיטין וכמש"ל דמאי שנא משאר שירות אלא דלפי מה דס"ד דעל אורך קאי שפיר קשיא ליה דאם תפרש ואת בסוף הדף לאורך איך תפרש הא דעשרת בסוף ובאמת שצ"ע דבלאו הא דמ"ס דקאמר עשרת בסוף דפא נמי א"א לפרש דמאי דקאמר ואת בסופה היינו בסוף הדף ממש דא"כ צריך לומר שתיבת ויזתא לא נכתב בדף זה וא"כ פסקת לה לשירה זו בתרי דפי וראיתי בשירי כנה"ג שעמד בזה דהא צריך לכתוב ויזתא בסוף שיטה י"א ומלת ואת היא בסוף שיטה י"ד וכתב ושמא כיון דלצד שכתובין הואת אם לא היינו כותבין עשרת בסוף שיטה היה הואת שבשיטה יו"ד בלא תיבה תחתיו בסוף דפא מיקרי עד כאן לשונו. אך מ"ש בשירי כנה"ג שם במעשה שהיה כתוב אח"כ כמה שיטין כיון שהא"ח והר"י אומרים שצריך שיהיה עשרת בסוף דפא אע"ג דאפשר להטור שלא הביא הא דמסכת סופרים ואפשר דסבירא ליה כיון שלא הביא זה דעשרת בסוף דפא לא קי"ל הכי מכל מקום מי יכניס עצמו לספק כיון דהר"י וא"ח ודעת הגה"ה אליבא דמהר"מ שצריך שיהיה עשרת בסוף וגם אפשר דהטור לא ראה במ"ס כו' עכ"ד:
ולפי מה שכתב גם לדעת הר"י והגמי"י לא מצאה הקפידה מקום לנוח שם דאין קפידא רק לענין סוף שיטה וזה גם כן כוונת הגמי"י במ"ש אחר דברי הר"י דבסוף שיטה קאמר כו' וכן כתב מהר"ם במגילת אסתר שכתב לעצמו ר"ל שכתב בסוף שיטא אבל בסוף הדף ממש יותר נראה שאין צריך כיון דלא מיירי מן אורך הדף כלל וכמש"ל שכן משמע להדיא מדברי הגהות אשר"י והמרדכי וכן הר"ן לא הזכיר רק דברי הירושלמי ולא מ"ש במ"ס עשרת בסוף דפא ונראה דהר"ן והטור סבירא ליה דודאי ממילא הכי כיון דגם עשרת מכלל השירה הוא וצריך לאומרו בנשימה אחת כמ"ש לעיל וגם צריך להשוות השירה נגד מלת ויזתא וכיון שכבר נשלמו תיבות ואת צריך נגדו מלת עשרת בסוף השיטה שיהיה במקום אריח נגד הלבינה ועיין בב"ח שצריך שיהיה סוף תיבת עשרת שוה לתיבת ואת דלעיל מיניה בכדי שיהו שוים השני צידי הדף בלא בליטה אבל אי הוה סבירא ליה להטור והר"ן שיש קפידא שיהיה תיבת עשרת סוף אורך הדף פשיטא דלא הוי שתקי מיניה וכן מוכח לענ"ד ממ"ש בירושלמי ובמ"ס שכן הוא שניץ ונחיץ כהדין קנטורא ועיין בב"י פירושו ואין זה ענין לענין ראש הדף וסופו באורך רק לענין רוחב הדף וכמו שכתב הב"י ע"ש וקצרתי ומה שכתב בשירי כנה"ג בשם הא"ח לענ"ד ליתא שמ"ש הב"י וז"ל ירושלמי אמר ר' יוסי כו' וכתב בהג"ה כו' אין זה מדברי הא"ח שמחברו היה ר' אהרן הכהן מלוניל ובזמן רבינו ירוחם כמ"ש בשם הגדולים ורחוק הוא שהוא יביא דברי הגמי"י אך מבואר למעיין שזה מדברי הב"י גופיה ע"ש ועיין בב"ח דמפרש כעין קונטרא פירושו חוט של הבנאין שמסמנים בו את הקורה לחתוך אותו מצדדיו כדי שיהא שוה מכל צד ור"ל שיהא איש בריש דפא ואת בסוף שיטה כזה כו' ולאפוקי דנכתוב את בריש דפא פרשנדתא בסוף שיטה כו' וע"ש שכתב עוד פירוש אחר ומ"מ לכל הפירושים לא הוי סימנא מילתא כ"א על רוחב הדף ולא על האורך כלל:
אך בפסקי התוס' שם כתבו וז"ל שיטה הארוכה כו' איש בראש הדף ואת בסוף השיטה הראשונה עשרת בסוף הדף וצריך לכתוב בי"א שיטין עכ"ל לשון זה משמע דעל תחלת אורך הדף קאמר ואע"ג דמ"מ בסוף השיטה הראשונה אין ראיה די"ל דאגוף השורה קאמר שהוא שיטה ראשונה של שורה זו והן מ"ש שצריך לכתוב בי"א שיטין ג"כ ר"ל ששורה זו צריכה י"א שיטין ודלא כפרש"י דלדידיה אין הכרח שיהיו י"א שיטין ומ"מ אין מוכח שלא יהא באותו דף יותר אך ממה דשני בלישניה דגבי איש ועשרת נקט לשון דף וגבי ואת כתב בסוף השיטה משמע דאאורך הדף קאמר דבעינן איש בתחלתו ועשרת בסופו ואע"פ שלא נמצא בתוס' שלפנינו כבר כתבו הראשונים שהתוס' שלנו הם תוס' ר"א מטוך ובפסקי התוס' מצוין לפעמים על תוס' ר"ש משאנץ ובספר ראש יוסף להגאון מהר"י אישקאפה ז"ל מצאתי פירוש מחודש לדברי הירושלמי דמה שאמר איש בריש דפא דוקא וכן ואת בסופה בסוף דפא וקאמר ועשרת בסוף דפא כלומר אע"פ שאמרתי את בסוף דפא לאו דוקא סוף דפא דעשרת צריך שיהיה לסוף סוף הדף אלא הואת אחרון שבכולם מיקרי סוף דפא ורצה בזה שכל האתין כולם במקום אחד וכמו שהאת הא' הוא בתחלה כך יהיה סוף כולם שווים לו ומיקרי ג"כ סוף דפא שהוא סוף כולם ועשרת ה"ל כאלו הוא מהדף האחר לכן קאמר שניץ ונחיץ כהדין קנטירא שניץ נ"ל שר"ל רשמות כמו השנצ' שבמידות ונחיץ שוה וקנטירא הוא פלס רומאנה בלע"ז וה"פ כמו שהפלס יש לו שנצין הרבה זו אצל זו כך צריך שיהיו כל האתים זא"ז כלומר כולם בצד אחד ונחיץ כמו שיש לפלס משקל גדול שבו שוקלין והדבר השקול כאן בקצה הא' והשקל בקצה האחר ברחוק כך צריך שיהיו השמות נפרדים מהאתים ושוים להם אלו כנגד אלו ודוק עכ"ל והעתקתי לשונו לפי שאין הספר מצוי והפירוש הוא מחודש ומדבריו יש ללמוד גם כן דאיש ועשרת צריך להיות בראש וסוף הדף ממש:
ומעתה נבוא אל דברי כ"ת מ"ש בשם הגאון מהר"א מווילנא ז"ל שא"צ שיהיה איש בראש העמוד רק בראש שיטה ועשרת בסוף העמוד כו' תמהני כי הגאון ז"ל לא דבר מן עשרת בסוף העמוד כלל רק כתב דהך איש בראש דפא היינו בראש שיטה והוא כדברי הר"י שהביא סמ"ג והגמי"י ומ"ש כ"ת שהוא פלא שמלת דף נמצא בש"ס פעמים רבות ומעולם לא עלה על הדעת שיהיה מלה זו מורה שורה כו' כבר ביארתי שלא הזיזו הדף ולא הוציאוהו מפשוטו רק דמלת ראש וסוף קאי על הרוחב וזה נמצא כמה פעמים ועיין במס' סופרים פ"ב הל' ג' מניחין בין דף לדף שם בן ד' אותיות לא יכתוב שנים בסוף הדף כו' וכן בהלכה ה' מניחין בסוף הדף כדי להקיפו וע"ש פ"ה ר"י אומר אם הראשון בסוף הדף כו' ע"ש וזה כוונת הירושלמי ג"כ וא"כ כיון דלא מיירי מאורך הדף מנין לנו לתת בשורה זו דין אחר שאינו בשאר שירות שכותבין כמה שיטין לפניהם ולאחריהם ומ"ש הגאון ששיבוש היא מה שכותבין באותיות גדולות שלא נמסר במסורה בא"ב רבתי יפה כתב כ"ת דכל שכל העמוד כתוב כך אין קפידא מה שהכתב הוא יותר גדול מאד משאר עמודים אך לפי דעתי אין כוונת הגאון ז"ל לומר כי יש איסור לכתוב אותיות גדולות מטעם שלא נמסרו במסורה רק כוונתו דודאי אם אין צורך בדבר לשנות כתב של עמוד זה משאר הכתב שביתר העמודים פשיטא שאין לעשות כן דנוי הספר הוא שיהיה הכתב שוה בכל הספר רק שהיה מקום לומר שהסופרים מקובל בידם לעשות כן ולכתוב אותיות גדולות לפי שצריך עמוד בפ"ע ולהוציא חלק א"א ולכך הוצרכו לעשותם גדולות למלאות העמוד לארכו כמ"ש כ"ת וא"כ כיון דעכ"פ הדין נותן לעשות אותם גדולות וא"כ ה"ל למנותן במסורה שאותיות אלו צריך לעשות אותם גדולות ופשיטא דלא מסתבר לומר שאינו מונה במסורה רק שהוא מקובל בידם לערב גדולים בין קטנים או איפכא והטעם כמוס עמם אבל מה שהוא בדף שלם ולא יצא בערבוביא והטעם גלוי לפי שצריך להשלים בזה כל העמוד אינו נכנס למנין המסורת דפשיטא דלא מסתבר לחלק בכך שהרי המסורת נעשו לתיקון סופרים שידעו לעשות קטנה או גדולה ואין ספק דהוו מודעי ופרשו כל הגדול מחבירו הן באותיות מפורדים או בעמודים אלא ודאי שא"צ לכתוב בעמוד בפ"ע וממילא שא"צ לעשותם גדולים כלל. ואין לדחות ולומר דלכך לא מנו אותם במסורה לפי שאפשר לכתוב המגילה על קלפים קצרים שלא יהא בכל אחד רק י"א שיטין ז"א שהרי דעת ר"ח שהביא בספר התרומה שצריך לעשות במגילה מ"ח שיטין או ס' שיטין כמו בס"ת וכ"כ בשו"ת מהר"ם ב"ב הקטנים סימן ס"ו וז"ל בקצרה אשיבך כי ר"ח כתב שמגילה יש לה כל דין ס"ת למנין שיטין מ"ח או ס' כדאי' במס' סופרים כו' ואף דאנן לא קיי"ל הכי ועבדינן כדכתב התשב"ץ קטן וכל בו בשם תשובת מהר"ם שכתב וז"ל בתשובה ר"ח כתב כיון דנקראת ספר כו' ויהבינן לה דין ספר לכל מילי כו' ובסה"ת כ' שיש לכתוב מ"ח שיטין לכל עמוד במגילה כמו בס"ת כו' ומיהו במגילה נראה דאין להקפיד בענין השורות כו' ע"ש מ"מ הא קמן שלדעת ר"ח וסה"ת יש להקפיד במנין השיטין וא"כ לדידהו ודאי מוכחא מלתא מדלא מני במסורה עשרת ב"ה באותיות גדולות שמהצורך לעשות כן למלאות עמוד שמחזיק מ"ח שיטין באותיות קטנים או בינונים ע"כ שא"צ עמוד בפ"ע ורשאי לכתוב כמה שיטין לפניהם ולאחריהם ואף לדידן דלא קי"ל הכי מ"מ נראה שאין זה הגון לעשות מקלפים קצרים שלא יחזיקו רק י"א שיטות ותהיה עבה הרבה ויצטרך גיליון גדול לגול את כולה וא"כ בע"כ הוא צריך לאותיות גדולות כמ"ש וא"כ ה"ל לחשבו במסורה וקצת יש לדחוק דכיון דעכ"פ מצי למעבד בענין שא"צ לעשות גדולות לא חשיב ליה ומ"מ לדעת ר"ח וסה"ת מוכח שפיר כמ"ש ולכן שפיר כתב הגאון ז"ל דלפי המפורשים איש בריש דפא היינו בהתחלת אורך הדף ואת בסוף ממש נמשך מזה השיבוש שכותבין באותיות גדולים לפי שצריך עמוד בפ"ע וז"א דא"כ ה"ל לממני במסורה שצריך גדולים ומה"ט גופה שצריך למלאות העמוד אלא על כרחך דעל ריש שיטא קאמר:
הלו' ראיתי בספר תשובה מאהבה ח"ב (דאיתא בשאלה גבי מכ"ת) שכתב וז"ל עשרת ב"ה צריך לכתבם כשירה כו' דהיינו באותיות ארוכות כ"כ האגודה כו' עכ"ל הנה אני לא מצאתי דברים אלה באגודה כלל ומ"ש בספר הנ"ל ממנין השיטין כבר כתבתי לעיל ומ"ש שם שהאגודה בשם ירושלמי ומ"ס כתבו איש בריש דפא ואת בסופו בששה שיטין כו' ורחוק שיפול ט"ס בכולן שצ"ל י"א שיטין כו' ע"ש. הנה בירושלמי ליתא להך לישנא ומ"ש באגודה בשם הירושלמי הוא ט"ס וצ"ל מסכת סופרים. וכן העתיק בשירי כנה"ג והנה במס' סופרים שנדפס עם תקונים מהגאון מהר"א מווילנא ז"ל ג"כ הגי' י"א שיטין ולענ"ד יותר יש להגיה י' שיטין דהא סיום מלות ואת אינו רק י' שיטין והוא הג"ה קרובה שהיה כתב י' וטעו וסברו שהוא ו' וכתבו שית שיטין ובאמת ז"א אמנם לפי מ"ש הב"ח ממשמעות הטור לרש"י יכול לכתוב זוגי זוגי וחלק בניהם וכ"כ בראש יוסף ע"ש היה מקום לפרש הדברים כפשטן שכותבין בשית שטין כזה
אך לר"ת צ"ל דט"ס הוא וצ"ל י' שיטין וכמש"ל ועם שיטה אחרונה ויזתא עשרת הוא י"א שיטין וכמש"ל בשם פסקי התוס' ע"ש:
ולדינא נלענ"ד דודאי המנהג שנהגו לכתוב עשרת ב"ה בעמוד בפ"ע ולהתחיל בתיבת איש ולסיים בתיבת עשרת יש לו על מה שיסמוך שאע"פ שמדברי הר"י ושאר פוסקים דמפרשי דאריש שיטה קאמר אין קפידא בדבר שיכתוב שמה שיטות אחרות ובפרט לר"ח שיש לעשות מנין שיטות במגילה כמו בס"ת אין לשנות שיטין של עמוד זה משאר השיטין מכל מקום אנן לא קי"ל כר"ח בהא וכמש"ל בשם מהר"מ ב"ב מכל מקום כתבתי דמפסקי התוס' נראה שצריך איש בראש הדף ממש וכן עשרת בסוף וכן נראה מדברי מהר"י אשקאפה ואית לן למיזל לחומרא ולמעבד י"א שיטין ואין קפידא שישים אותיות גדולים דוקא אלא יכול לכתוב בינונים אם אין הקלף ארוך הרבה שאם הוא ארוך יושחת תואר העמוד מחמת החלק הרבה על הכתב ואז צריך להגדיל האותיות בעמוד זה ואין קפידה בזה כמ"ש כ"ת ואע"פ שבהגמי"י כתב שאסור למשוך האותיות לעשותן גדולים שאין לשנות אות מחבירו להגדילו או להקטינו זולת המקובלים לבעלי המסורת להיות גדולים או קטנים מכל מקום י"ל דהתם קאי במקצת שיטה או דף אבל בכל הדף כך אף שהדפין אחרים בכתיבה דקה מזה לית לן בה דכה"ג לא מיחזי כמנומר ודוגמא לדבר מצאנו לענין כלאים דערוגה שלימה עדיפא ממיני זרעונים דבזה הוי ערבובים וערוגה שלימה מינכרה טפי עומדת לעצמה ומ"מ י"ל בדיעבד דאין קפידא אם העמוד אינו ארוך וכתוב באותיות בינונים או אם הוא ארוך וכתב שם שיטות אחרות ג"כ כיון דהר"י ודעימיה מפרשים דאסוף שיטה קאמר ורוב הפוסקים השמיטו מה שכתוב במסכת סופרים ועשרת סוף דפא ומכל מקום נראה דמ"ש ואת בסוף דפא מפרשים דשיטה קאמר ואדרבא מדלא כתבו הך דעשרת בסוף דפא משמע דאח"כ כתב עלה מאי דבעי וגם שיש דעת הפוסקים דמאי דקאמר צריך אינו רק למצוה ולא לעכב ומה שכתב בשירי כנה"ג דהיינו דווקא אם כבר קרא המגילה שאין להזקיקו לחזור ולקרותה אבל לא להתיר לקרות בה לכתחלה עכ"ל מ"מ איהו כתב כן לשיטתיה דס"ל דהר"י ומהר"מ וא"ח מחמירין משא"כ לפמ"ש י"ל לכתחלה מותר לקרות בה אלא שלכתחלה אין לשנות המנהג ויש לכתוב בעמוד בפני עצמו בי"א שיטין:
ומ"ש מכ"ת בענין שנהגו לכתוב במקום שנרמז בר"ת השם הקדוש באותיות גדולות שאין זה נכון שאין זה במסורה דבריו נכונים וספרא דוקנא אינו מוציא ברמיזה את השם באותיות גדולות וכותב הכל בשוה כאשר ראיתי כמה מגילות אבל מ"מ המגילה הכתובה כן אין לפוסלה בדיעבד דגם בס"ת אין פסול בדיעבד כמבואר בפוסקים עיין בסמ"ק סי' קנ"ה שכתב ובאותיות גדולות או קטנות אין להקפיד רק לכתחלה וכן אותיות בי"ה שמ"ו צריכין להיות בראש הדף אין קפידא בדבר בדיעבד:
ומלתא אגב אורחא אמינא שמ"ש כבוד אביו הגאון האמיתי ז"ל בשו"ת נ"ב חלק י' סי' ע"ז בפירוש הגמ"ר שכתב ומיהו מצאתי דבי"ה שמ"ו אפילו בדיעבד פסול היינו אם נכתב כן כו' ואילולי דמסתפינא מהב"י הייתי מגי' גם בדברי מהר"מ כו' ומלת וכן ט"ס ולפי"ז מעולם לא רומז מהר"מ ליזהר אפילו לכתחלה באותיו' בי"ה שמ"ו רק על הוא"ו ואעידה בם ובזה טעם אחר כו' ע"ש הנה מ"ש להגיה למחוק מלת וכן דבר ד' בפיו אמת דודאי וא"ו של ואעידה בם הוא הוא"ו הנרמז בי"ה שמ"ו ודלא כהש"ך ומלת וכן ט"ס וכמ"ש להדיא במקור דברי מהר"מ שבספר תשב"ץ קטן סי' קפ"א אבל מה שרוצה לומר דלמהר"מ א"צ ליזהר כלל באותיו' בי"ה שמ"ו ומכ"ש מ"ש הגאון ז"ל תחלה בפירוש דברי הגמ"ר שר"ל שפסול אם נכתב כן מבואר להמעיין בתשב"ץ קטן דליתא ולפי שאין הספר מצוי ביד כל אדם ראיתי להעתיק לשונו וז"ל המגילה א"צ להיות ווי העמודים ואפילו ס"ת א"צ להיות כך וסופר אחד עשה מעצמו כך ונהגו אחריו ואדרבא יש ליזהר שלא יהא שום עמוד מתחיל בוא"ו כ"א וא"ו של בי"ה שמ"ו וא"ו של ואעידה בם ושלא יהא שום עמוד מתחיל באילו האותיות כדי שיהיה היכר לאלו האותיות ואי אישר חילי אבטליניה למנהג של ווי העמודים כי כמה פעמים בא לידי קלקול גדול שמקטינים האותיות ומרחיבים אותם אשר לא כדת כדי שיבא הוא"ו בראש העמוד עכ"ל גוף ספר תשב"ץ והר"ף כתב על זה הג"ה וז"ל מיהו יש ליישב מנהג הסופר דווי העמודים דפרי' התם מי שלא עשה ווי העמודים בדיעבד כשר ובי"ה שמ"ו בדיעבד פסול עכ"ל ור"ל שיש ליישב מנהג הסופר דלא תיקשי עליו שלמה הוצרכו לסימן בי"ה שמ"ו דהא ביה שם סגי דבלא"ה כל עמוד מתחיל בוא"ו וע"ז כתב דהך דווי"ן אינו רק לכתחלה והך סימנא דבי"ה שמ"ו למימרא דאם לא עשה כן פסול אף בדיעבד ולכך הוצרך לסמן גם הוא"ו והגמ"ר מביא דברים אלו בקצרה וצ"ע על הר"ף בהגה"ת התשב"ץ שנראה שנוטה לומר דצריך בי"ה שמ"ו ובהגהת הסמ"ק כתב שאין נכון לפי דברי הרמב"ם ודבריו הם מדברי הגמי"י בהלכות ס"ת ואפשר שבהגהת תשב"ץ לא בא רק ליישב מנהג הסופר ועיין בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קע"ו ומ"כ בבדק הבית ודברי הגאון ז"ל צ"ע ולפי שאין זה מקומו קצרתי:
אחר כתבי מצאתי בשו"ת גינת וורדים חלק א"ח כלל ד' סי' י"א הביא דברי שירי כנה"ג שכתב לפסול בכותב עוד שיטים והוא ז"ל כתב שלא ישרו הדברים בעיניו והאריך קצת וכתב דהא דעשרת בסוף דפא הוא על שטחיות המקו' שנכתב בו העשרת ב"ה ומה גם לנוסחי דידן דכתב במ"ס שיהיה בששה שיטין. והוא על תמונה זו
ועתה בתמונה זו מתקיים ואת בסופ' ומתקיים שהוא בששה שיטין ואצריך למימר עשרת בסוף דפא כדי שלא יכתבו אותו תחת ואת הקודם רק שיכתבוהו בסוף שיטה וטעמא שאם יכתבוהו תחת ואת קמא אתי למכתב שאר דברי המגילה בחצי השיטה הנשארת כו' וראיה דלא קפדינן בשארית היריעה שהרי מעשים בכל יום בשירת האזינו דבעינן דלהוי דומיא דבני המן שלא יהיה תקומה ואעפ"כ לא קפדינן לא בראש הדף ולא בסוף הדף כשמזרזין וסופר וכותב פרשת וילך בראש הדף מתחיל בנשאר מן הדף וכותב האזינו וכו' וגם לפעמים משלים השירה באמצע הדף וגומר הדף בכתיבה כתקנה ואין מי שחושש להצריך שתהיה כתובה לבדה בלא כתיבה אחרת לא בתחלה ולא בסוף עכ"ל והנה מ"ש בהא דעשרת בסוף דפא אשטחיות הכתיבה וכ"כ שם בסוף שר"ל שהוא בסוף אותו סגנון וסדור של כתיבת בני המן ע"ש והוא דחוק מאד לפרש לשון סוף דפא ומ"ש בהא דששה שיטין כבר כתבתי לעיל בזה אך בסוף דבריו בענין שירת האזינו נפלאתי מאד היאך העלים עיניו מהמבואר ברמב"ם וש"ע מקבלת הסופרים איש מפי איש לכתוב למעלה בשירת האזינו ששה שיטין ואעידה כו' ולאחריו חמש שיטין ואין מי שמפרכס בדבר וכן המנהג ומה זה שכתב מעשים בכל יום כו' כשמזרזין הסופר כו' דליתא אלא כך קבעוהו חובה לכתוב כך שירת האזינו. וכבר כתבתי לעיל די"ל דלא עדיף שירה זו של המגילה משאר שירות שכותבין לפניהם ולאחריהם אבל דברי הגמ"ר שתלה הדבר במעשים בכל יום הוא תמוה לפי ענ"ד: