בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה סא
שאלה לבאר שיעור יבש שאמרו לענין לולבים והדסים:
תשובה הנה התוס' ר"פ לולב הגזול דף כ"ט ע"ב ד"ה יבש פסול כתבו שי"ל דיבש דהכא כמו יבש דאוזן בכור דתנן ר"י בן המשולם אומר יבישה עד שתהא נפרכת בציפורן עכ"ל וצ"ע דהא רבנן שם פליגי וס"ל דשיעורא הוא כל שתנקב ואין מוציאה דם דמשמע דכל שכלה הלחלוחית שבו מיקרי יבש אף שאין נפרך בציפורן ובחולין דף מ"ו אמרינן אמר רבא ריאה שיבשה מקצתה טריפה כו' כמאן כר"י בן המשולם כו' אפילו תימא רבנן גבי אוזן בכור דקא שליט בי זיקא לא הדרא בריא אבל ריאה דלא שליט בה אוירא הדרא בריא ולפי"ז גבי לולב נמי הא שליט ביה אוירא ולא בעינן שיעור נפרך בציפורן:
ואמנם הטור בסימן ש"ט גבי בכור פסק כדי שתפרך בצפורן והב"י תמה דהא יחידאה היא ובפא"ט נמי משמע דלית הלכתא כוותיה וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מהל' ביאת מקדש כת"ק עכ"ל ועיין בב"ח ובל"ח מ"ש ליישב זה והבאתי דבריהם בחבורי פ"ת סי' ל"ו וכתבתי שם מה דנ"מ לדינא מדבריהם ז"ל ע"ש. אך כדי ליישב דעת הטור נלענ"ד דלכאורה קשה בהך שיעורא שתינקב ואינה מוציאה דם שהרי אסור להטיל מום בבכור וא"כ אסור לנקבו בהאי דוכתא דלדידן הוי מומא שהרי ע"י הנקיבה לבד הוי מום ושמא עדיין אינו יבש ואין בו מום כלל ולכאורה יש לומר דכיון דקי"ל שיעור נקיבת האוזן כמלא כרשינה א"כ הוא יכול להבחין לנקוב בפחות מזה דמשמע שאף אם תינקב כל שהוא נמי אם אין מוציאה דם הוא בחינה מעלייתא שאינו יבש אבל ז"א דבירושלמי דקידושין פ"א אההיא דאין עבד כהן נרצע שמא יעשה בעל מום ויפסל מן העבודה פריך עלה וירצע הסחוס פחות מן הכרשינה ומשני שמא יבא לידי כרשינה אלמא דאף לענין רצועה דמצוה הוא דחינן לה מטעמא דחוששין שא"א לצמצם וינקב בכדי כרשינה וכ"ש בזה שאסור לו לנקוב באוזן הבכור אף בפחות מכרשינה פן יבא לידי כך. ועוד נראה לפמ"ש לקמן דלפסול אפי' פחות מכרשינה נמי פוסל כדאשכחן דקאמר הש"ס אליבא דרבי יוסי וא"כ פשיטא דאסור לנקוב אפי' מעט ואפשר דמשום הא לא אריא די"ל שאין נוקב נקב מפולש. או י"ל שנוקב בשטח האורך של האוזן ולא בעובי האוזן וכמ"ש הט"ז בסי' תרמ"ח לענין בחינת אתרוג היבש וכ"כ באליה רבא שם אבל לפי טעם הירושלמי ודאי דאף נקב בכה"ג אסור גזירה שמא בא לידי כרשינא (ולפי סברת הריטב"א שאביא לקמן שכתב שבכל נקב ברזל מתרחב הנקב ושמא יבא לכרשינא א"כ י"ל שיכול להבחין לנקוב בקוץ בפחות מכרשינא אך באמת לא משמע הכי) וצ"ל דבאמת הך דאם תינקוב כו' אינה בחינה מעליה רק דלשעורין נאמר דכל שיבשה עד שמשערין שאם היו נוקבין אותה אינה מוציאה דם הוי יבש:
והנה הטור שם סימן ש"ט כתב בשם רבינו יונה דהאידנא דליכא מומחין אינו נשחט ע"י בני הכנסת אלא במומין מובהקין כו' וצרימת האוזן נראה שהוא מום מובהק היכא דמינכר שפיר ונראה לעינים שהוא יותר מחגורת צפורן ואח"כ קחשיב התם ואזיל המומין שיכולין לסמוך עליהם בזה"ז ולפי"ז אם יבש כשיעור שתינקב ואין מוציאה דם אין ניתר ע"פ בני הכנסת כיון שא"א להבחין בפועל רק לשער באומדן הדעת לבד וזה אין בני הכנסת יכולין להתיר משא"כ היכא שיבש עד שנפרך בציפורן שפיר יכולין להתיר אף בזה"ז דהא מינכר שפיר ונראה לעינים ולכך כתב הטור דוקא הך שיעורא שנפרך בציפורן וזה ברור לענ"ד וכ"כ הב"י שם בטעם הטור שכתב בשם רבינו יונה יותר מחגירת ציפורן כדי להתיר בזה"ז וכ"כ בד"מ לתרץ קו' הב"י דלמה נקט הטור ניטל הטלפים עם הבשר שלהם וכתב בד"מ דהיינו כדי להתיר אף בזה"ז יעו"ש ועיין בלבוש דקחשיב הנך מומין שהביא הטור וקצת מהם כתב שהשמיט לפי שאינם מבוררין כמ"ש ב"י ולענ"ד צ"ע למה השמיט יבש עד שתפרך דהרי הב"י הקשה דלא בעינן כולי האי דבכדי שתנקב סגי אבל בנפרך לית בה ספיקא לכ"ע ועוד יש לדקדק שם ולפי שאינו מענינינו לא ראיתי להאריך:
ובפשיטות מצינו ליישב דברי הטור דכיון שכתב מומין אילו להתיר עליהם אף בזה"ז לכך נקט דוקא מלתא ברירה דלית ביה ספיקא ופלוגתא כלל דע"ז יכולין אף בני הכנסת להתיר משא"כ במידי דאית ביה פלוגתא אף דקי"ל כדברי המיקל אין להתיר בזה כ"א ע"י מומחה ואין להאריך:
ומלתא אגב אורחא ראיתי לבאר לשון הירושלמי שהבאתי לעיל דנקיט שמא יעשה בע"מ הוא דלא כלשון הש"ס דילן בקידושין דף כ"א ובבכורות דף ל"ז דאיתא מפני שנעשה בע"מ וראיתי להרשב"א בחידושי קידושין שהביא דברי הירושלמי וכתב עליהם וז"ל והרמב"ן נרו כתב דנראה במרצע גדול הוא גס ועושה נקב רחב כמלא כרשינא כו' וכ"כ הריטב"א שם יעו"ש שכתב דר' יודן וחכמים תרווייהו ס"ל כדדריש התם דבעינן מרצע גדול וזה מבואר שאין רוצעין אלא במילת פירוש אליה רכה של האוזן בילקוט משפטים איתא בגליון פירוש והוא תנוך והוא טעות דאל"כ הרי נעשה בע"מ וחכמים מביאין ראיה בהיפך דכיון שאין כהן נרצע א"כ ע"כ שבגובה של אוזן רוצעין כו' ולפי"ז א"ש דהש"ס דילן נקט לשון ברור מפני שנעשה בע"מ דהיינו להך דרשא דמרצע גדול בעינן שיש בנקב שלו שיעור כרשינא ולפ"ז קשה על הרמב"ם בהלכות עבדים פ"ג הלכה ח' שכתב עבד עברי כהן אינו נרצע מפני שנעשה בע"מ כלישנא דש"ס דילן והלכה ט' שם כתב כיצד רוצעין כו' בגופה של אוזן במרצע של מתכת (מ"ש בגופה כו' היה נלענ"ד להגיה שט"ס וצ"ל בהגבהה של אוזן כלשון הש"ס בקידושין ובכורות וכן הוא בספרי) כו' ולא הזכיר שצריך מרציע גדול וא"כ האיך החליט בהלכה ח' שבודאי ועשה בע"מ ואף שי"ל דס"ל כהירושלמי מ"מ ה"ל למנקט כלשונו שמא יעשה בע"מ ולא בלשון ודאי והנלענ"ד בזה הוא דהרמב"ם ס"ל כמו דמחלק הש"ס בבכורות דפריך שם אר"י בר' יהודה דאמר בציר מכעדשה לא דהיכא אמרינן הכא שנעשה בע"מ דהא לר' יוסי רוצעין אפילו במחט ומשני אמר רב חנא בר קטינא ל"ק כאן לשחוט כאן לפסול והיינו דלפסול אפילו בנקב קטן נמי פוסל ולפ"ז אף דאנן לא קי"ל כר"י בר"י לקולא במאי דס"ל דאף בכעדשה הוי מום לשחוט עליו מ"מ במאי דס"ל דלפסול בנקב קטן סגי בהא לא אשכחן דפליגי והוא לחומרא וא"כ שפיר פסק הרמב"ם שם שאין כהן נרצע מפני שנעשה בע"מ אע"ג דפוסק סתם מרצע מ"מ נעשה בע"מ בזה אף שהוא פחות מכרשינא ואע"פ שהרמב"ם בפ"ז מהל' ביאת המקדש בחשבון המומים כתב דוקא ניקב בכרשינא והוא כולל בין לאדם ובין לבהמה כמבואר שם בפ"ח י"ל כמ"ש התוס' בתירוץ הג' דבאמת מום עובר הוא וגבי עבד שאינו נרצע משום דבעינן שלא יפסל אף לפי שעה דבעינן ושב אל משפחתו ומוחזק שבמשפחתו אך צ"ע דבפ"ב מהל' איסורי מזבח הלכה ז' כתב ד' מומין עוברים יש באדם ובבהמה כו' ולפי"ז ה"ל למחשב נמי ניקב פחות מכרשינא וע"כ לומר דס"ל דפחות מכרשינא אפי' מום עובר נמי לא הוי:
ומצאתי במ"ל בהל' עבדים שם שהרגיש בזה להקשות על הרמב"ם בקצת שינוי ממ"ש ודעתו דגם להרמב"ם מרצע גדול בעינן ולא הוצרך לבאר לפי שכבר כתב שנעשה בע"מ עי"ז וכבר ביאר בהלכ' ביאת מקדש שיעור המום בכרשינא ממילא למדנו דשיעור נקב הרציעה בכרשינא וזה דחוק שאין דרכו של הרמב"ם לקצר מה שמפורש בש"ס ולסמוך על הוכחה דמכללא שמיע לן וטפי היה אפשר לומר דס"ל להרמב"ם מדחזינן דהש"ס פריך דוקא על ר"י בר"י דס"ל כעדשה דהא ברציעה במחט סגי ולא מקשה אדרבנן דס"ל ככרשינא דמ"מ למה החליטו לומר דנעשה בע"מ דהא אפשר שינקוב פחות מכרשינא ולא ס"ל כמ"ש הריטב"א דאינהו ס"ל כמ"ד מרצע גדול דבבכורות לא מייתי הש"ס הך לרבנן מרצע גדול וגם בקידושין איתא בלשון ד"א וגם מלשון רבי דקאמר אף כל של מתכת משמע ג"כ דבמרצע לאו דוקא וכן בילקוט משפטים רב אומר אומר אני במין מתכת בלבד וכן בפסיקתא פרשת ראה ר' אומר מה מרצע מן המתכת אף כל שהוא מן המתכת (מיהו בירושלמי דקידושין איתא מה מרצע של מתכת כו' ר' אומר זה מקדח גדול מיהו אנן אש"ס דילן סמכינן) וא"כ תיקשי למאן דלא סבר הכי האיך קאמר שנעשה בע"מ ולכך ס"ל דודאי סתם מרצע יש בו לינקב כדי כרשינא והלכך אדרבנן ליכא למיפרך מידי רק אדר"י בר"י פריך שפיר דס"ל מחט ג"כ כשר גם מ"ש המל"מ שם דע"כ ש"ס דילן פליג אירושלמי בהא דאל"כ לא הוצרך לשנויי כאן לשחוט כאן לפסול לענ"ד אין זה הכרח דודאי לר"י בר"י שבמחט נמי כשר ל"ש לומר שמא יבא לכעדשה כיון שהוא נוקב במחט או בקוץ משא"כ לרבנן דמרצע דוקא בעינן אף אם אינו מרצע הגדול מ"מ קרובה היא לבא לידי כרשינא כיון שיש בה עובי קצת עכ"פ ומכ"ש לפי מ"ש הריטב"א בפירוש הירושלמי שבכל נקב של ברזל יש לחוש שמתרחב הנקב ושמא יבא לידי כרשינא א"כ י"ל דדוקא אר"י בר"י פריך דס"ל בקוץ ובסירה נמי יכול לרצוע א"כ אינו נעשה בע"מ שהרי יכול לנקוב בקוץ פחות מכעדשה דדוקא בברזל חיישינן שמתרחב הנקב אבל כבר כתבתי דמש"ס דילן והרמב"ם לא משמע הכי מדנקט מפני שנעשה בע"מ בלשון ודאי ואיך שיהיה בזה צ"ע לענ"ד באמת אם ניקב בפחות מכרשינא למה לא יהא מום לפסול עכ"פ וכמו דמשני הש"ס לר"י בפחות מכעדשה כן תאמר ג"כ לרבנן בפחות מכרשינא דאע"פ שאינו מום לשחוט הוי מום לפסול דמה"ת שנאמר דפליגי גם בהא וכמש"ל וצ"ע. ודרך אגב ראיתי לבאר מ"ש בפרישה סימן ש"ט מלא כרשינא הוא מין כלי שרוצעין בו ולא ידעתי מאין יצא לו זה ואדרבא בש"ס דבכורות שם אמרינן מאי כרשינא אמר רב שרביא הינדא ופירש"י בלשון זה היו מכירין ולשון לעז ויצ"א וכן בערוך ערך הנדא כתב פירוש בלשונם היו קורים לכרשינן הנדא ובלע' ביצ"ו ובערך כרשי כתב בסוף תרומות כרשיני תרומה כו' ובלע"ז ביצ"א הרי להדיא דהיינו מין כרשינן שהם מאכל בהמה וכן מבואר בפירוש המשנה להרמב"ם ובדברי הר"ע מברטנורא עיין שם:
ונחזור לענינינו במ"ש התוס' שיעורא דנפרך בציפורן גם הרא"ש כתב דברי התוס' והביא ע"ז דברי הרז"ה דסבירא ליה דמשיצאו מכלל כמושים ועבר הלחליחות נקרא יבש והראב"ד כתב דסימן יבש שכלה מראה ירקות שלהם וילבינו פניהם והדברים נראים דהרז"ה והראב"ד ס"ל דהלכה כחכמים דשיעורא הוי כשתנקב ואין מוציאה דם וגבי לולב נמי דכוותיה כל שיבש הלחלוחית שבו יבש מיקרי והטור סי' תרמ"ו הביא סברת התוס' וסברת הראב"ד בזה:
ואמנם הר"ן שם כתב דליכא למימר שיהא נפרך בציפורן כמו גבי ריאה כו' ועוד דלולב כיון דשליט ביה אוירא לא בעינן שיהא נפרך בציפורן כדאמרינן נמי גבי אוזן בכור בפרק א' לפיכך נראה שהדבר תלוי באומד מראית העין כשנשתנה מראהו ללובן מצד היבישות הרי הוא כעץ יבש עכ"ל ודברי הראב"ד שהביא הרא"ש מצאתי בספר תמים דעים סי' רל"ב שכתב וז"ל ובכולן כמה הוא שיעור יבישתן לפי שמצינו בריאה כו' שתהא נפרכת בצפורן וגבי אוזן בכור כו' כל שתינקב כו' ואמרינן במס' חולין כל ענין יבישות היכא דשליט בה אוירא אזוקי מזיק ליה ומייבש טפי מש"ה לא בעינן גבי בכור שתפרך כו' ועל כל דבר שהוא עבה כמו הבשר אינו נקרא יבש עד שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם ואע"פ שאינה נפרכת כדכתיב צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ ולא אמר כעץ יבש אלמא כעץ לח כיון שאינו מרגיש בנקיבתו הוא יבש כעץ כו' אך בדבר שאין האויר שולט בו הזכירו ענין שלישי כגון הריאה שאמרו עד שתהא נפרכת בצפורן כיון שהוא עומדת במקום לחות ואין האויר שולט בו הדרא ובריא עד שתהא נפרכת כו' והנה האתרוג מהכרע השכל דומה לבשר כו' וכשתכלה הליחה שבו אינו מוציא שום ליחה הרי הוא כבשר (באשר"י הביא דברי הראב"ד ואיתא שם הרי הוא כבשר מת כו' ונ"ל דתיבת מת הוא הג"ה מחכם אחד שלא היה לפניו דברי הראב"ד שמבואר שם דקאי אבשר החי שכתב לעיל מיניה דכל שאינה מוציאה דם יבישה היא וקאמר הכא דאתרוג נמי להא דמי ואין צורך להג"ה זו שנוקבין אותו ואין מוציא דם כו' כי הליחה לפירי כמו הדם לבשר החי כו' אבל יבשות העצים אין לנו להכריע מזה כו' והנכון במיני העצים הוא המראה שלהם כו' ע"ש באורך:
ובדברי התוס' נלענ"ד דס"ל כיון דלא שייך במיני העצים הך בחינה שתנקב ואין מוציא ליחה וכמ"ש הראב"ד גופיה (גם הך סברא שכתב הראב"ד דתלוי במראה שלהם לא ס"ל להתוס') א"כ א"א לשערו בשיעורא דרבנן גבי אוזן בכור כל שתינקב כו' ממילא תפסינן השיעור הב' דהיינו מה דאמר ר"י בן המשולם דתלוי בנפרך בצפורן וראיתי בכפות תמרים שהרגיש בזה דהא קי"ל כרבנן וכתב דאפשר דס"ל להתוס' דמינים אלו כל שאין נפרכין אע"ג דשליט בהו זיקא אם ישרו הלולב והדס במים הדרא בריא וחוזרים לאיתנו להיות לחים כו' וזה סתירה למש"ל בשם הראב"ד והביאו הרא"ש דמשילבינו פניהם אין השריה מועלת ואפשר דדוקא לשיטת הראב"ד דס"ל דבמראה תליא מלתא וס"ל דמשילבינו פניו תו לא יחזרו למראיהן ופסול משום לא המתים יהללו יה אבל לשיטת התו' ס"ל דתלוי בלחות וכל כמה שאין נפרך בצפורן שפיר חוזרין ללחותן ע"י שריה שלא יתכן לומר שיחלקו במציאות אבל מ"מ צ"ע דאיך נתנו שיעור כל שנפרך כו' דהא אם מראה ירקות עליו כתב הראב"ד שיוכל להיות שע"י שריה יחזור לכמות שהיה במישוש ובמראה אבל מ"מ באוזן בכור גופיה גם התוס' מודים דיש לפסוק כרבנן ובשיטת הטור י"ל כמ"ש דכתב סימנא דנפרך להתיר אף בזה"ז:
ועכ"פ יש לתמוה על המשאת בנימין סי' י"ז שכתב לענין לולבים והדסים דיבישים גמורים לא הוי עד דאיכא תרתי לריעותא שילבינו פניו ויהיה נפרך בציפורן כו' והמ"א הביא דבריו בסי' תרמ"ו ס"ק ו' לענין הדס ואנכי לא ידעתי דלשיטת התוס' בנפרך בציפורן לחוד סגי (אלא דלענין לולב הלבן בא קודם כמ"ש המ"א ס"ק ה') ולשיטת הראב"ד הכל תלוי במראה דכל שהלבינו פניו אף שאין נפרך בציפורן נמי הוי יבש והרי הוא כמחט ופסול וכמבואר לעיל בתמים דעים שם דאזלינן בתר מראה בין להחמיר בין להקל דהיינו אף שנפרך אם יש מראה ירקות עליו יכול להיות שע"י שרי' במים יחזרו לכמות שהם במשמוש ומראה אבל משילבינו פניהם אף אם תשרה כמה ימים ולילות לא יסיר שם היבש עכ"ל והביאו הרא"ש ג"כ (באשר"י איתא בזה"ל לא יחזרו למראיהן והרי הן כעץ יבש שאפילו תשרה כו') עכ"פ מבואר דאזלינן בתר המראה להחמיר דאף שאין נפרך בציפורן פסול כל שכלה מראה ירקות שבו וצ"ע: דברי זעירא הק' אפרים: הלכות חנוכה