בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה נט
תשובה לכבוד חתני הרב כו' מהור"ר יעקב יהושע הלוי שיחיה בצאת חג האסיף למעשה ידיך אכסוף להשיבך דבר אשר עם לבבך ליישב דברי הרמב"ם שלא הביא האוקימתא דבש"ס כגון דאית ליה הושענא אחריתי עפ"י דברי הפ"י שכתב דבלית ליה אחריתי אף לרבנן שרי לכתחלה וחזרת והקשית דמאי פריך דהוי פ"ר כיון דע"כ באית ליה הושענא אחריתי מיירי עיינתי בפ"י וראיתי שהרגיש בזה וכתב ובהכי א"ש הא דמסקינן הב"ע באית ליה הושענא אחריתי כיון דע"כ בהכי מיירי ע"ש וכוונתו דהמקשה באמת לא אסיק אדעתיה דע"כ בכה"ג מיירי והתרצן באמת משיב לו דלק"מ כיון דע"כ בהושענא אחריתי מיירי והוא דחוק קצת ויותר נראה לומר לפי דבריו דהמקשה היה סובר דאף דאית ליה אחריתי מכל מקום בהך הושענא פ"ר הוא והתרצן משני ליה כיון דע"כ באית ליה אחריתי מיירי לא הוי פ"ר וכמ"ש הערוך שהביאו התוספות והרא"ש דכה"ג דהוי פ"ר דלא ניחא ליה שרי לר"ש ועכ"פ יפה אמרת לפ"ד הפ"י שלא היה הרמב"ם צריך להביא הך אוקימתא כלל דהא אדרבה אי ליכא אחריתי הוי שרי לגמרי אף בלא ליקטן לאכילה ואם כן כל עיקר הדין באית ליה מיירי ושפיר סתם הדברים דבליקטן לאכילה בכל גווני שרי בין אית ליה ובין לית ליה ואמנם הפ"י גופיה תבריה לגזיזיה בפסחים דף כ"ה וכתב שם דאפילו בדרבנן אוסר ר"ש בפ"ר אע"ג דלא אפשר כדמוכח בסוכה דאין ממעטין משום תיקון מנא וזה אינו אלא דרבנן ואפ"ה פשיטא ליה לתלמודא דאסור היכא דל"ל הושענא אחריתי דהוי פ"ר אע"ג דלא אפשר כו' ע"ש ובתוספות שם ד"ה לא אפשר כו' ועיין בא"ח סימן ש"ז וקצרתי:
ואמנם מ"ש ליישב דברי הרמב"ם דמ"ש שליקטן אחד אחד לאכילה פירושו שלקט ואכל מיד והיינו דאהני ליה למשרי אף דלית ליה אחריתי והוי פ"ר משא"כ הש"ס דמיירי שמכוין לצורך אכילה אבל אינו אוכל מיד בעת הלקיטה והארכת בזה לענ"ד דבריך טובים ונכוחים דכיון שאכילתו מוכחת שעושה לדעת כן לא איכפת לן בפ"ר ואף שאין ראיה לדבר מ"מ מילי דסברא אינון דהא הא דדבר שאין מתכוין מותר היינו משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכדמשמע מדברי רש"י בשבת דף ע"ה וכ"כ הרא"ש בפרק שמונה שרצים דהערוך דקאמר פ"ר דלא ניחא ליה היינו דוקא לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורין לא בעינן דניחא ליה כו' ועיין במג"א סי' ש"ך ואף ע"ג דהך דר"ש דשא"מ מותר אפי' בשאר איסורין איתמר עיין בפ"י בשבת דף ק"ג דיליף לה מכ"ש דאיסור שבת או דאיכא קרא אחרינא ע"ש ועכ"פ בשבת דמותר דשא"מ היינו כיון שלא היה מחשבתו על המלאכה ההוא מיהו היכא דהוי פ"ר כמלאכת מחשבת דיינינן ליה דלאו בתר מחשבתו ממש אזלינן דמחשבה דברים שבלב הוא ורבות מחשבות בלב איש רק על המעשה אנו דנין וכיון שעפ"י המעשה אשר הוא עושה בהכרח המלאכה עשויה גם כן וכיון שאין הוכחה מענין המעשה שלא כיון למלאכה לא אזלינן בתר המחשבה לבד ועיין במנחות ר"פ ר' ישמעאל דפליגי רבה ורבא בחישב להעלות דגים והעלה דגים ותינוק וקי"ל כרבה דפטור משום דבתר מעשיו אזלינן ולפי זה היכא שמעשיו מוכיחין על כוונתו שלא כיוון למלאכה כלל כגון כה"ג שכתבת דהא קמן דחזינן דפרי קאכיל לא איכפת לן במה שהמלאכה נעשה מאליה כלל שהרי הוא באמת אינו מכוון למלאכה ואף ע"ג דהוי פ"ר מ"מ הרי מוכיחו קיים שמעשה הלקיטה לכוונת אכילה הוא שהרי אוכל מיד ולא עלתה על דעתו לשם דבר אחר להכשיר ההדס כלל בכה"ג לא איכפת לן בפ"ר ונראה ברור שזה דעת הערוך דס"ל דפ"ר דלא ניחא ליה כגון בהא דקעביד בארעא דחבריה או דאית ליה הושענא אחרת שרי משום דפ"ר לא אסור אלא דוקא בניחא ליה שעי"ז בעת עשיית מלאכה אנו מטין כוונתו דדעתיה עליה ואף אם באמת אין דעתו לזה אין דנין על דברים שבלב משא"כ היכא שנראין הדברים דלא ניחא ליה במלאכה שאין לו בה שום צורך שוב שפיר אזלינן בתר מחשבתו בזה שלא חשב למלאכה ומלאכת מחשבת אסרה תורה וא"כ ק"ו הדברים היכא שבעת שנעשית המלאכה מוכח מתוכה שלא כיון אליה רק לענין אחר הא קי"ל בעלמא דבאומדנא דמוכח אף דברים שבלב הוי דברים והרי בלבו לא חשב לתקן מנא רק לאכול וכן ניכר מעשייתו ג"כ בזה עדיף מאית ליה הושענא אחריתי שעדיין יש פתחון פה לומר מכוון לתקן ההושענא שמא תפסל זו ויצטרך לה וכמ"ש התוס' בכתובות דף וא"ו ואפ"ה אמרינן דלא חשיב פ"ר ומכ"ש בזה דחזינן שלוקט ואוכל מיד ודאי מחשבתו לאכילה ולא לתקן ונלענ"ד להביא ראיה לזה מדאמרינן בשבת דף ע"ד היה לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל כו' ואמר עולא ה"ק בורר ואוכל לבו ביום כו' מתקיף לה ר"ח וכי מותר לאפות ולבשל לבו ביום כו' אלא אמר אביי בורר ואוכל לאלתר בורר ומניח לאלתר כו' (ר"ל לאכול מיד באותה סעודה ע"ש) ולכאורה תימא דאכתי תיקשי וכי מותר לאפות ולבשל לאכול לאלתר ועיין שם בפ"י בזה אך לענ"ד נראה דאע"ג דבורר לאכול אין איסור משום בורר שאין כוונתו לברר רק בכדי לאכול הוא לוקח אוכלין אילו מתוך הפסולות אך דמ"מ פסיק רישיה הוא שהרי ממילא יש כאן ברירה ולכן על מה שמפרש עולא שבורר לבו ביום שפיר קשיא ליה לר"ח וכי מותר לאפות ולבשל לבו ביום ור"ל שהרי מלאכת הברירה נעשה מאליה וכאפי' ובישול דמי ואף שאין כוונתו לשם ברירה מ"מ מאן מפיס שכוונתו לאכול כיון שאינו אוכל באותו סעודה אף שדעתו בברירה זו לא לשם ברירה כ"א לשם אכילה אין כאן מעשה המוכיח ע"ז משא"כ אביי שפיר משני בבורר לאכול מיד או באותה סעודה עכ"פ דאין כאן איסור ברירה כיון שמכוון לאכול וגם פ"ר אין כאן דמעשה הברירה עצמו מוכחת עליו שאינו עושה לברור רק לאכול שהרי כל עמלו לפיהו מיד ולכן שרי וכן גבי הא דחולב אדם עז לתוך הקדרה דאמרינן קדרתו מוכחת עליו דלאוכלין קבעי להו ועיין בחולין דף י"ב גבי קטן שאין לו מחשבה דאם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדרבנן יש לו מחשבה אף במעשה גרוע שאינו מוכיח כ"כ דאיכא למימר מקום הוא דלא אתרמי ליה וע"ש בתוספת' ד"ה ותיבעי לך מעשה וקצרתי:
ומ"מ אף כי אמת נכון הדבר שיש מקום לחלק בזה לענין פסיק רישיה למ"ד דשא"מ מותר אבל למ"ד דשא"מ אסור נראה לכאורה שאין לחלק בכך כיון דלדידיה לא אזלינן בתר כוונתו אפילו היכא דליכא פ"ר וא"כ מה שכתבת דלכך לא מוקי הש"ס בלוקט ואוכל מיד דא"כ אפילו רבנן לא פליגי דשרי ז"א דהא משמע בש"ס דרבנן לא סברי כר"ש רק ראב"ש ס"ל כאבוה כו' אבל רבנן ס"ל דבר שאין מתכוון אסור ואפשר לומר דודאי השתא דמוקי באית ליה הושענא אחריתי שפיר אסרי רבנן לכתחלה משום שבות דמתקן מנא כיון דאפשר ליה באחריתי וכמ"ש הפ"י משא"כ אי הוי מוקי בליכא אחריתי רק שלוקט לאכילה שפיר י"ל דרבנן הוי מודו בהא דהוה כמו לא אפשר ולא קמכוון דמבואר בפסחים דכ"ע מודו דשרי וע"ש בתוספות ד"ה לא אפשר דלאידך לישנא האי כ"ע הוי ר"י ור"ש ע"ש אך בכדי להשתעשע עמך אמינא לתרוצי ברווחא ומתחלה אבאר במה שבא בדבריך קושיות אביך הגאון שיחיה על מה שכתבו התוספות דהוי מלאכה שאצ"ל ושרי במקום מצוה דכיון דאית ליה אחריתי מה מצוה איכא והארכת בישוב הדברים ולדידי חזי לי שדברי התוספות א"ש עפ"י מ"ש התוספות בכתובות דף וא"ו שכתבו דאית ליה אחריתי והואיל וכן שרי לר"ש דשמא לא יצטרך לה ונמצא שלא תיקן כלי ולאו פ"ר הוא אבל לר"י אסור דשמא יצטרך לה ואיגלאי מלתא דכלי עבד עכ"ל ודבריהם צריכים ביאור דלמה נאסור לו כשבא ללקט לצורך אכילה ואדרבא כשיצטרך לה באמת נימא שאסור ליקח אותה כדי שלא יהא שם כלי עליה ויעבור משום מתקן מנא ומ"מ השתא מיהא שא"צ לה למה לא נתיר לו למעט ע"י ליקוט לאכילה ונראה בכוונתם דודאי כשממעט הענבים ואין לו אחרת בע"כ יש לו ליטול אותה שהרי חיוב מוטל עליו עכשיו לצאת ידי חובת מצוה ואף ע"ג דעי"ז יהיה לתא דאיסור דרבנן למפרע מ"מ חיובא דהשתא עדיף ודחי ליה ולכן מוטב שלא ימעט כלל וכיון שאין הדס כשר בידו אונס רחמנא פטריה אך אי אית ליה אחריתי לר"ש שפיר דמי למעט כיון שאינו מכוון עכשיו לתיקון מנא ופ"ר אין כאן דהא אית ליה אחריתי רק דניחוש שמא יצטרך לה ויהיה מוכרח ליטלה משום חובת מצוה מה בכך השתא מיהא לאו פ"ר הוא שמא לא יצטרך לה משא"כ לר"י שאין האיסור מצד פ"ר רק דבכל גווני דשא"מ אסור חיישינן שמא יצטרך לה ואז יהיה מוכרח ליטלה למיפק ידי חיובא דרמי עליה השתא וא"כ איגלאי מלתא דכלי עבד ואיכא איסורא כנלענ"ד בכוונת דברי התוס' (אך באשר"י דשבת פרק הבונה אע"פ שכתב ג"כ חילוק זה דלר"ש אמרינן שמא לא יצטרך לה כו' מ"מ מבואר מדבריו לחלק בענין אחר דלר"ש דבר שאינו מתכוין מותר מן התורה ואף דפ"ר הוא מ"מ כיון דאית ליה אחריתי שמא לא יצטרך כו' משא"כ לר"י דאם יהיה צריך לה איכא איסור דאורייתא כו' ע"ש ולענ"ד כוונת התוספתא אינו ע"ד זה כמבואר ממ"ש ולאו פ"ר הוא ע"ש וצ"ע) ולפי זה נראה דמ"ש התוספתא כאן דמצוה איכא כוונתם דודאי מה דמתיר ראב"ש למעט לכתחלה היינו טעמא דאע"ג דאית ליה אחריתי מ"מ יש כאן מקום מצוה דשמא תתקלקל האחרת ויצטרך לזו וזו פסולה מחמת רוב הענבים ואם ירצה למעט אז שבודאי הוא צריך לה הרי יהיה מתקן מנא להדיא ואסור ולכן התירו לו לעשות המיעוט בעוד שהשני' קיימת דאז עדיין הוא מלאכה שא"צ לגופא ואם אח"כ יארע שתתקלקל השניה יוכל להשתמש בזו שהוכשר כבר ועומדים מתוקנת ואגלאי תיקון מנא למפרע לא אמרינן שהרי בשעה שמיעט עדיין היה מקום לומר שמא לא יצטרך לה ומלאכה שאצ"ל הוי ולכך שפיר כתבו התוספות דמצוה שאני (ועיין בתוספות דכתובות וברא"ש דשבת בתירוץ קמא כתבו גם לענין פ"ר דמצוה שאני וכוונתם ג"כ כמ"ש אח"כ דשמא יצטרך לה ואיכא מצוה ע"ש):
ולפי מ"ש נתיישבו דברי ה"ה פרק י"ב מהלכות שבת שכתב בהלכה ב' שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פ"ר מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה וכשאין מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם אף ע"פ שראוי בקטימתו לחצוץ שיניו כל שאינו קוטמו בשביל כך שרי שכל שהוא תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטור ואפילו לר"י המחייב בדבר שאין מתכוין עכ"ל (והמג"א הביאו בסימן שי"ח סעיף קטן אלא שהוא כתב זה על מיחם ולפי עניית דעתי צ"ע שנראה עיקר כדברי הלח"מ דדוקא בגחלת אמרינן הכי שאינו כלי אלא מחמת הכוונה וע"ש במפורשים) ולכאורה דברי ה"ה תמוהים דהא להדיא אמרינן הכי לענין תיקון מנא דאע"ג דלא מכוון ה"ל פ"ר ולפי מ"ש א"ש דהכא לפי מה דס"ד דל"ל אחריתי וא"כ ודאי יהיה צריך לה לצאת בה ידי חובת מצוה ובכה"ג פשיטא דחשבינן ליה תיקון מנא מחמת פ"ר כיון שהרי הוא צריך לה ולא מהני מה שמכוון לאכילה ולכן הוצרך לשנויי באית ליה אחריתי משא"כ ה"ה דמיירי במקום דליכא חיוב מצוה שפיר כתב שכל שא"מ אין ראוי לומר פ"ר דכל כמה דלא צריך ליה לאו מנא הוא וכשאינו מתכוון אין בו מלאכה כלל וזה מכוון גם בלשון התוס' וכמ"ש. ומעתה נתחזקו דבריך שכתבת דבלוקט ואוכל גם רבנן מודו משום דאע"ג דלדידהו כל דשא"מ אסור אף שאינו פ"ר מ"מ כיון שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו מתכוון לעשות כלי ממילא שאין כאן עשיית כלי כלל וכסברת ה"ה ז"ל שכתב דאפילו לר"י דמחייב בדשא"מ מ"מ אין זה קרוי תיקון כלל רק מחמת כוונתו ודוקא היכא שאין כאן היכר שאין כוונתו לכך שפיר חשבינן ליה תיקון כיון שעכ"פ יצטרך לה אף שאין כוונתו לעשות בשביל צורך זה מ"מ כיון שממעט בסתם מחזי כמתקן מנא לצורך מצוה אבל בלוקט ואוכל דהא קמן שעושה בשביל אכילה אין כאן תיקון מנא ואפילו למ"ד דשא"מ מותר כמ"ש ה"ה בהדיא וזה נכון לענ"ד:
ודאתאן עלה ליישב דברי הרמב"ם זה כביר שכתבתי בתשובה לאביך מחו' הגאון שי' להקשות על מה שכתב בחיבורו מחנה לוי דענבים ירוקים אתקצו למצוה ואני כתבתי שז"א כיון שאין צורך בהם למצוה ושם כתבתי ענין נכון בישוב דברי הרמב"ם אך למען כבודך ולמען למודך נתתי לב לעיין בסוגיא זו וגם מאחר שהוא מהל' החג בחג ואפריון נמטו לך דדלית כסא דכספא ואשכחנא מרגניתא טבא וליישב כמה קושיית בסוגיא זו בטוב טעם ואורח מישור ומתחלה אבאר דברי התוס' שהביאו גרסא ואת"ל צריך אגד הזמנה בעלמא הוא ודחאו דא"כ מפסיל משום תולמ"ה אי יליף לולב מסוכה ואא"ז מהר"מ תמה בזה והגיה וילפינן לולב מסוכה דמשמע דמסקנא הכי הוא ולכאורה י"ל דהנה בהא דאמרינן לעיל בעי דר"י בנקטם ראשו לימא כתנאי כו' ודחי לא דכ"ע אין דחוי והכי במילף כו' וקשה דמ"מ ס"ס אתיא דר"י כתנאי דהא הך דר"י נמי הוה תולמ"ה כיון דמיירי שכבר נאגד כמ"ש רש"י וא"ל דודאי הא דתולמ"ה היינו משום שנאגד בפסול ולפי"ז אם נאגד בכשרות לא שייך תולמ"ה וא"כ י"ל דבעי דר"י בנאגד בכשרות ואז אין כאן משום תולמ"ה רק משום דחוי משא"כ בהך דעבר וליקטן מיירי שנאגד בפסול שאז יש בו משום תולמ"ה ולכן שפיר דחי דלא אתי דר"י כתנאי ולפי"ז גם מה שהקשו התוס' דאם צריך אגיד פסול משום תולמ"ה לק"מ דהא י"ל שנאגד בכשרות דהיינו קודם דאשחור דאז לית ביה משום תולמ"ה אך י"ל דהא מלתא תליא אם יש דחוי או אין דחוי דאם נאמר יש דחוי אף שנאגד בכשרות מ"מ בשעה שנדחה נתבטל האגד ושוב כשחזר ונראה אית ביה משום תולמ"ה משא"כ אם נאמר אין דחוי לפי שאנו דנין ע"ש סופו שסופו לחזור לכשרותו לא נתבטל האגד כלל וכיון שבשעת אגיד היה כשר אין כאן תולמ"ה ולפ"ז א"ש קושית התוס' דלעיל בבעי' דר"י שפיר קאמר דפליגי אם צריך אגיד דהא מיירי שנאגד בפסול משא"כ בעיא דר"י י"ל שנאגד בכשרות וא"כ אם אין דחוי אין כאן גם משום תולמ"ה דהאי נאגד בכשרות משא"כ בהך שפיר מקשין התוס' דאם צריך אגד יש לפסול משום תולמ"ה וא"ל דמיירי בנאגד בכשרות ז"א כיון דהשתא בעי הש"ס לאוקמי דלעולם מתני' יש דחוי ס"ל רק משום דהאגד הזמנה בעלמא הוא לגבי מלתא דדחוי אבל מ"מ משום תולמ"ה יש לפוסלו אף שנאגד בכשרות כיון דמ"מ עשיה זו של האגד נדחה בשעה שהיה דחוי אף דלענין דחוי אמרינן דוקא במעשה גמור חשיבא דחוי לפסול אבל לא בהזמנה דאגד מ"מ לענין תולמ"ה פשיטא דנתבטל האגד בשעה שהיה דחוי ועכשיו שנראה הוא תולמ"ה דדוקא אי אמרינן דדחוי לאו כלום הוא דדנין ע"ש סופו י"ל דגם תולמ"ה לא הוי משא"כ כאן דקיימינן יש דחוי לא אמרינן לענין תולמ"ה הזמנה בעלמא כדמוכח לעיל דאי צריך אגד ויליף לולב מסוכה הוי תולמ"ה ולא אמרינן הזמנה בעלמא לענין זה כן י"ל בדברי התוס' לפי פירוש מהר"מ מלובלין ז"ל:
אך לענ"ד הוא דחוק לומר שהתוס' ס"ל דודאי ילפינן כו' וגם דברש"י מבואר בהא דפריך ואי בתר דלאגדי' ופרש"י וס"ל דלא ילפינן לולב מסוכה וא"כ גם להמסקנא י"ל כן וגם תימא על מה שמצוין בתוספות לעיל דף י"א דהא בסוגיא זו גופה גבי בעי' דר"י מבואר כן בעמוד א' וכמש"ל ולכן נראה דהתוס' הכי קא קשי' להו דאם תאמר הזמנה בעלמא לענין דחוי א"כ למה קאמר לעיל דפסול משום תולמ"ה אי ילפינן כו' נימא גם לענין זה דכיון דהזמנה בעלמא הוא לא חשבינן ליה תולמ"ה וא"כ איך החליט הש"ס לומר דאם לולב צריך אגד ילפינן לולב ה"ל תולמ"ה דהא עדיין י"ל דהוי הזמנה בעלמא הוא ונראה שיש חסרון תיבה א' בתוס' וכן צ"ל א"כ למה מפסיל משום תולמ"ה כו' ובהכי א"ש מ"ש התוס' מלעיל דף י"א ולא מהך דלעיל בבעיא דר"י משום דהא דצריך הש"ס לסברא דאגד הזמנה בעלמא היינו משום דבעי לדחויי לעולם יש דחוי אבל אי אין דחוי א"כ מתני' א"ש בפשיטות ומה"ת לחדש הך סברא דאגד הזמנה בעלמא הוא שהרי אין הכרח לזה ממתני' וא"כ גבי בעיא דר"י דהש"ס דחי דכ"ע אין דחוי ולפ"ז י"ל דבאמת האגד לאו הזמנה הוא אלא מעשה גמור הוא ותליא בפלוגתא דמילף כו' (ובעי' דר"י א"ש דלא הוי תולמ"ה דמיירי דנאגד בכשרות כמש"ל) משא"כ לעיל דף י"א דלא מוקמי באוקימתא דהתם בענין דחוי רק לדחות דל"פ בקציצתן כו' א"כ קשה איך קאמר במילף כו' משמע דאי ילפינן ליכא שום אוקימתא ואם איתא דאמרינן אגד הזמנה לענין דחוי גם לענין תולמ"ה אית לן למימר דאינו רק הזמנה ולא עשיה ועכ"פ הוי מצי למימר דפליגי בהכי והיאך החליט לומר דאי ילפינן לולב כו' וצריך אגד דודאי מפסיל משום תולמ"ה שהרי עדיין יש פתחון פה לומר דלא מפסיל משום דהזמנה הוא אלא ע"כ דאי צריך אגד לא שייך הזמנה בעלמא הוא:
אמנם כן י"ל דרש"י שפיר גריס גירסא זו וכמשמע מדבריו בקושית הש"ס שכתב דלולב לא ילפינן מסוכה ואם כן משמע דעכ"פ קאי למ"ד צריך אגד וכן נראה מבואר מדברי רש"י שהאריך בהא דקאי הזמנא בעלמא ומפרש משום שנאגד קודם יו"ט דאכתי לא הוה חזי למצוה אלא עם כניסת יו"ט כו' ונראה שרש"י נשמר מקו' התוס' דלענין תולמ"ה נמי נימא הכי ולכן פרש"י דהטעם דמחשיב הזמנה לפי שהוא קודם זמנו בעיו"ט ולכן לא הוי דחוי וא"כ א"ש מה שהוקשו התוס' משום דהתם שפיר אמרינן דהוי תולמ"ה דהא מיירי שכבר נכנס י"ט ועבר וליקטן ביו"ט וא"כ מיד שנכנס יו"ט אין לחשוב האגד להזמנה כיון שחלה עליו עשיית המצוה ובכה"ג יש לחשבו תולמ"ה משא"כ כאן דמיירי הכל קודם יו"ט שפיר קאמר נהי דצריך אגד מ"מ אינו רק הזמנה לצורך יו"ט כיון שעדיין אין כאן חלט המצוה כלל (וצ"ע על התוס' שנראה מדבריהם דלרש"י לא קשה הך צריך אגד הזמנה כו' ולענ"ד מדברי רש"י משמע דסוגית הש"ס דקאמר אי לבתר דלאגדיה קאי למ"ד צריך אגד וכן מבואר ממה שהאריך רש"י להסביר פירושו דהזמנה בעלמא הוא כיון דהוא מלתא יתירתא למצוה בעלמא ולכן נראה דגרס ג"כ ואת"ל צריך אגד הזמנה כו' ומפרש לה משום קודם כניסת יו"ט א"ש נמי קושית התוס' דנימא גם לענין תולמ"ה דהזמנה הוא דז"א דהתם אחר כניסת יו"ט הוא ושפיר ה"ל תולמ"ה:
והנה בהא דאם מיעטן כשר לכאורה קשה למאי דקי"ל כרבא דכל מלתא דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני ומבואר בפוסקים דאף בעבירה דרבנן אמרינן הכי וא"כ כיון דאסור למעט ביו"ט אף אם מיעטן נימא דאי עביד ל"מ וכמדומה שכן הקשה בעהמ"ח שאגת אריה בטורי אבן ונלענ"ד דא"ש עפ"י מ"ש התוס' בתמורה וא"ת צורם אוזן בכור נימא דלא מהני כו' וי"ל דלא גרע מנפל מום מאליו דשרי כו' ע"ש ור"ל דאף דנימא דעובדה דידיה לא מהני מכל מקום הוי כנעשה מאליו ודוקא במלתא דתליא בעשיית אדם וכוונתו ומימר וכה"ג ע"ש ולפ"ז כאן דאם נפלו הענבים מאליהן ונתמעטו פשיטא דכשר גם כן וא"כ לא שייך בזה אי עביד ל"מ דהא א"א לבטל המעשה הנעשה והוי כנתמעט מאליו אך לכאורה אכתי תיקשי למאי דכתיבנא דהסוגיא אזלא למ"ד צריך אגד ולפ"ז מסתבר דילפינן לולב מסוכה ג"כ כמ"ש מהר"מ מלובלין בדברי התוספות ואם כן תיקשי דנימא דהוי תולמ"ה כיון דכאן בנאגד קודם יו"ט מיירי והמיעוט נעשה ביו"ט לא שייך הזמנה וי"ל דהוי תולמ"ה כמש"ל וצ"ל דמ"ט לא הוי תולמ"ה דאמרינן לקיטתן זהו עשייתן כדאיתא לעיל דף ק"א ולפ"ז הדק"ל דהא אי עביד ל"מ וא"ל דהוי כנעשה מאליו ז"א דאם נעשה מאליו ה"ל תולמ"ה דע"כ לא אמרינן לקיטתן זו היא עשייתן אלא במתכוין לשם עשיה משא"כ כשנעשה שלא בכוונה פשיטא דלאו עשיה היא וא"כ כיון שצריך כוונה לעשיה זו שוב שייך ביה אי עביד ל"מ וא"כ מאי קאמר תפשוט דלא הוי דחוי דמה בכך דאכתי נימא אי עביד ל"מ אך י"ל לפמש"ל דבנאגד בכשרות לא שייך תולמ"ה דמיירי בנאגד בכשרות קודם דאשחור ומה שהשחיר אינו עושהו דחוי ונשאר האגד הראשון בכשרותו ולית ביה משום תולמ"ה:
ולפי"ז מתורץ ג"כ דברי הרמב"ם שלא הזכיר דאשחור מעיו"ט משום דאפילו ביו"ט נמי לא הוה דחוי לפי שבידו למעט ואף שאסור למעט מכל מקום כיון דאם מיעטן כשר סבירא ליה דמיקרי בידו והא דלא משני בש"ס הכי משום דבש"ס אזיל למ"ד צריך אגד וא"כ אין בידו למעט שאם ימעט יהיה פסול כיון דאין להכשיר מחמת תולמ"ה רק שנאמר לקיטתן זו היא עשייתן ואם כן אמרינן אי עביד ל"מ ולכך לא מצי בש"ס לומר דלעולם יש דחוי רק הטעם משום דבידו למעט ז"א דאם דינא הוא דיש דיחוי הרי נדחה האגד ושייך ביה תולמ"ה ואין להכשירו משום לקיטתן זו הוא עשייתן דהא אי עביד ל"מ וא"ל כיון דבידו הוי כלא היה דחוי ז"א כיון דהא בהא תליה לית לן למיזל בתר איפכא לומר כיון שבידו למעט אין דחוי ושוב כשר כשמיעט אלא אמרינן כיון דהדין נותן שהוא דחוי ממילא שאין בידו למעט שאם ימעט יהיה פסול מחמת תולמ"ה אף אם נאגד בכשרות כיון שיש דחוי ולחומרא ודאי דטפי י"ל כן ולכך הוצרך הש"ס לשנויי דבאמת תפשוט מיניה דאין דחוי משא"כ הרמב"ם לדינא ס"ל דא"צ אגד א"כ אפי' תימא יש דחוי מצינן למימר דהכא לא הוי דחוי משום דבידו למעט ואף דאסור מ"מ מיקרי בידו וא"ל דא"כ אי עבד ל"מ ז"א דהוה כנפלו הענבים מאליהם וא"ל דא"כ הוה תולמ"ה ז"א כיון דא"צ אגד לא אמרינן ביה תולמ"ה כלל כמבואר בש"ס ואם ימעט יהיה כשר ולכן שפיר מיקרי בידו למעט ושפיר לא חילק בין אשחור מעיו"ט לאשחור ביו"ט ובכל גווני לא הוי דחוי ודוק:
וגם הלום ראיתי מ"ש בישוב דברי הרמב"ם דלא בעי הדר כל ז' מקושית הלח"מ ישרו בעיני אך מ"ש דע"כ רב ביום שני מיירי דאי ביום ראשון ל"ל למימר משום הדר ה"ל למימר דפסול משום חסר ובאמת שכדבריך כן אלא שהיה לך להקשות לפי"ז על הלח"מ דלא מקשה תיכף על תחלת דברי רב בזה וע"כ לומר דלאו כ"ע ס"ל הך דרשה דלקיחה תמה לפסול חסר ואם כן י"ל דרב ס"ל דאינו פסול משום חסר רק משום הדר אך זה דוחק ואפשר לומר דהך מקשן מפרש דמיירי שחסר משיעור אתרוג וקמ"ל דס"ד דלא בעינן שיעור רק משום גמר פירא ואם היה בו כשיעור וחסר ממנו כשר קמ"ל דבעינן שיעור ואם חסר או ניקב באותו כשיעור פסול אבל אם השיעור נשאר שלם לא איכפת לן שיהיה פרי האתרוג שלם דוקא ולכן רב אינו פוסל בנשאר כשיעור רק משום הדר ואינו רק ביום ראשון משא"כ משום חסר לא היה פסול כיון שיש בו כשיעור אלא דלפ"ז קשה מאי פריך אדר"ח ממתני' וצריך לאוקמי כאן ביו"ט ראשון דהא שפיר מצינן למימר אידי ואידי בכולהו יומי ומתני' בחסר מהשיעור פסול בכל הימים ור"ח בחסר מהפרי ונשאר כשיעור ושפיר נפיק ביה דסבירא ליה דחסר אינו פסול משום הדר דשפיר מיקרי הדר אך י"ל דודאי לרב א"ש מתני' דפסיק ותני חסר דמשמע בכל גווני אף שאין חסר מהכשיעור רק הפרי דמ"מ פסול משום הדר ומיירי באמת ביום ראשון אלא לר"ח קשיא דהא חזינן דרב מוקי מתני' אף בחסר מפירי ובהכי משמע פשטא דמתני' דבכל גוונא פסול ומשני דר"ח מיירי ביו"ט שני אך דמכל מקום קשיא דמאי פריך מדר"ח אדרב דהא רב ביום ראשון קאמר ואשמעינן דפסול אף בחסר מהפרי וגם ר"ח מודה בהא אלא דביום שני מיירי וזהו באמת קושיית הלח"מ על הרמב"ם מהא דמקשה הש"ס מדר"ח אדרב אבל מרב גופיה לא קשיא ליה דיש לומר כמ"ש דאתי לאשמעינן ביום ראשון בחסר מהפרי הוא פסול משום הדר והוא נכון לענ"ד:
ומ"ש לפרש קושיית. הש"ס דמשני שאני עכברים דמאיסו שר"ל דדוקא באינו הדר כזה שמאיס פוסל רב כל ז' וכדברי הפוסקים ביו"ד בשומן שנפל בו עכבר אסור להדלקה בבה"כ משום דמאיס והקריבהו כו' הנה יש לסייע לדבריך ממה שהביא הטור בשם בה"ג לפסול בנקבוה עכברים כל ז' (ועיין בט"ז שהאריך בזה בענין הסרת ניקור העכברים וכתב דלהג"א דאף שחתך היבישים והמנומר פסול י"ל דפסול אף כשמסיר הניקור ע"ש) משום מיאוס וכתב שכ"כ רב נטרונאי גאון והך דינא דיו"ד בשומן שנפל כו' הוא גם כן דברי הר"ן בשם גאון ועיין בא"ח סימן קנ"ד במג"א שם ס"ק י"ט שכתב דמשמע בת"ח דאפילו במקום שמותר באכילה אסור לגבוה אם הוא מאיס וכ"כ הבחיי ע"ש וא"כ שפיר י"ל דזהו שיטת הגאון דלאו משום שאין הדר בא לפוסלו רק משום דמאיס אסור לגבוה ואשכחן כה"ג בע"ז דף מ"ז דקמבעיא ליה המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה כו' כי תבעי לך אליבא דרבנן לענין מצוה מאי כלפי גבוה או לא כו' מבואר דגם לולב דמצוה יש לפסול מאיס דצורך גבוה מיקרי ועיין במג"א סימן תקפ"ו שכתב דלכתחלה לא יטול אפילו אחר שנתבטל דמאיס כלפי גבוה וכ"כ סימן קכ"ד סעיף י"א ור"ל דשם כתב הש"ע הך דינא דשומן שנפל בו עכבר שאסור להדליקו והנך רואה שדמיונך עולה יפה מה שהבאת מהך דשומן לכאן ואף שהמג"א כ"כ לענין לכתחלה כתב כן לטעמיה שם דבעי לתרוצי סוגיא הכי וליישב קו' התוספות בסוכה אבל אין זה שיטת הפוסקים ובביאורים למג"א הארכתי בפירוש דברי המג"א אלו ומצאתי בספר כפות תמרים שהעיר ג"כ בסוגיא זו אהא דעכברים מאיסי מהך דינא דשמן שנפל בו כו' ומ"ש לחלק אינו מוכרח לענ"ד ואין הפנאי מסכי' לעמוד על דבריו שם:
אך לענ"ד נראה בישוב דברי הרמב"ם עפ"י דברי התוס' לקמן דף מ"ו שהקשו אהא דר"ח מטביל ונפיק שהרי הוקצ' למצותו ותירצו דיותר מן השיעור לא אתקצי ואף ע"ג דביום ראשון צריך לכולו מכל מקום כיון דמפסקי לילות מימים היה מתנה שבודל מכולו ביום ראשון וממקצתו בשאר הימים כו' ולכאורה קשה דתנאי דאינו בודל ל"ל כיון שהביאו דברי הש"ס דביצה דמפסקי לילות מימים באתרוג ולא דמי לסוכה א"כ י"ל דאף תנאי א"צ להיותר מכשיעור כיון שע"י הפסקת לילה הופסקה המצוה של יום ראשון והותחלה המצוה ביום שני מחדש ולמצות יום שני לא הוקצה רק הצריך לשיעור ותו לא וראיתי בדבריך בסוגיא דלקמן במה שכתבת בישוב קושיי' אביך הגאון נ"י כתבת דר"ח שלא היה לו רק אתרוג אחד יש לומר שהיה בדעתו שיהיה כולו שלם ולא חסר שאף שחסר כשר ביום ב' מ"מ שמא היה בדעתו להיות לו להידו' מצוה ע"כ צריך להתנות כו' עכ"ד ויפ' כיוונת ונתישב דעתי בזה שהצריכו התו' תנאי ליותר מכשיעור משום הידור מצוה בסתמא אתקצי כולו ולשיטתייהו אזלי בב"ק שכתבו לפרש בהידור מצוה עד שליש שאם אחד גדול ממנו שליש יקנהו ואפילו לשאר מפורשים שם י"ל דודאי יש הידור מצוה טפי בשלם מבחסר (ואשכחן לענין בציעת הפת שיש לבצוע על השלם וה"נ אמרינן ביומא דף י"ז ע"ב ומודו רבנן בפרוסה דלאו אורח ארעא למיתבה לכה"ג ופירש"י דלאו אורח ארעא למפרסי' ולמיתביה פרוס לכה"ג ועיין במנחות דף ע"ד לענין תרומת לחמי תודה שלא יטול פרוסה) ולכך צריך תנאי דוקא אך דמ"מ אין זה מוכרח ואיכא למימר כיון שבגדלות אין הידור מצוה להנך מפורשים אין חילוק בין שלם לחסר ונראה דתליא מלתא אם נימא דאתרוג שהוא חסר תו לא מקרי הדר או דמכל מקום שפיר נקרא הדר וכמ"ש הר"ן שאותו חלק בפ"ע הוא הדר ואם נאמר דחסר הוה הדר א"כ א"ל בזה שהיותר משיעור אתקצי בשביל הידור מצוה שהרי גם כשהוא חסר הדר הוא משא"כ אם נאמר דחסר אינו הדר אף דנימא הדר כשר מכל מקום פשיטא שהשלם יש בו משום הידור מצוה שהרי התורה הצריכה להדר ביום ראשון עכ"פ שיהיה שלם ולכן גם ביום ב' שאין קפידא על השלם מכלל הידור מצוה לא נפיק ולפי"ז נראה דא"ש דברי הרמב"ם דקשיא ליה קושית התוס' דהאיך אכל ר"ח הא אתקצי למצותו ומ"ש התוספות לתרץ שר"ח היה מתנה איני בודל הוא דחוק (וגם י"ל דסבירא ליה להרמב"ם דאפי' תנאי לא מהני בזה אף ע"ג דבז' אתרוגים מהני משום דמפסקי לילות מימים משום דשם כל חד לחודיה קאי משא"כ בזה שהוא גוף אחד ואם נימא דיש בו משום הידור מצוה היותר מכשיעור שייך לכשיעור וחלה עליו קדושה ולא מהני בי' תנאי ועיין בדברי הריטב"א והר"ן בזה) וגם מה שתירצו הר"ן והריטב"א שאכל מאתרוג שהפרי' לאכילה לישנא דמטביל ונפיק ביה משמע באתרוג הידוע שהפרישו לאכול ממנו ולכן מפרש הרמב"ם הסוגיא ע"ד זה דאתרוג שנקבוהו עכברים אמר רב אין זה הדר ואף דביום ראשון בלא"ה פסול משום חסר מכל מקום נ"מ גם לענין יום שני להידור מצוה וגם אם יכול לאכול ביום שני היותר מכשיעור דכיון דאין זה הדר א"כ גם המותר מכשיעור אתקצי משום הידור מצוה והשתא א"ש קושית הש"ס מדר"ח מטביל ביה ונפק ואין הקושיא מהא דנפיק ביה כיון דביום שני מיירי ולית ביה משום הדר רק קו' הגמרא הוא קושיית התוס' עצמה דהיאך אכל ממנו כיון דרב ס"ל דחסר אין זה הדר א"כ גם היותר מכשיעור אתקצי גם ביום שני משום הדור מצוה והיאך הוה מטביל ביה וע"כ דסבירא ליה דחסר שפיר מיקרי הדר וכמ"ש הר"ן שאותו חלק יש בו הדר וא"כ קשיא הא דרב ומשני אמר לך רב שאני עכברים כו' אבל שאר חסר שפיר מיקרי הדר ואין בו משום הידור מצוה ולא אתקצי יותר מהשיעור ושפיר הוה ר"ח מטביל ביה וא"כ דברי הרמב"ם עולים יפה לדינא דהדר אינו צריך אלא ביום ראשון ואדרבא יש סיוע לדבריו דלדידיה לא צריכין לדחוקי דר"ח התנה כו' וגם דלמה מייתי כלל דר"ח מטביל ביה דמה נ"מ בזה ובפשיטות היה לו להקשות והא ר"ח נפיק באתרוג חסר ומה נ"מ אם היה מטביל ביה או לא ולפי מ"ש א"ש דעיקר קושיית הש"ס הוא בהא דמטביל ביה דלרב היה אסור משום דאתקצי למצותו וכקושיית התוס' ודו"ק:
ואמנם בשיטת התוספות שהצריכו תנאי וכתבת טעמא משום דבלא תנאי י"ל דאתקצי אף היותר מכשיעור משום הידור מצוה הנה הרא"ש והטור לא הזכירו בדבריהם תנאי והב"י כתב שגם הם ר"ל ע"י תנאי כדברי התוס' והמג"א כתב דהרא"ש והטור מיירי שהפריש אתרוג ליום ב' שלא בירך עליו ביום א' כלל ודלא כהב"י ע"ש סימן תרמ"ט ולדבריך דמטעם הידור מצוה בעי תנאי אין לחלק בין בירך עליו ביום א' או לא בירך ואמנם לענ"ד מ"ש המג"א דהרא"ש והטור מוקי לה בלא בירך ודלא כהב"י לענ"ד הדין בזה עם הב"י דלפי מה דקי"ל בסוכה כל זמן שלא ישב בה מותרת דהזמנה לאו מלתא היא ולפי"ז נראה דה"ה באתרוג כל זמן שלא עשה בו מעשה המצוה במה שהפריש אותו לא אתקצי והתוספות והרא"ש שהקשו דהא אתקצי היינו משום דר"ח ביום שני מיירי וכבר בירך עליו ביום ראשון והוי כמו סוכה שישב בה פעם אחת אבל בהזמנה לבד שהפריש ליום ב' א"צ לומר דיתר משיעור לא אתקצי דאפילו כשיעור לא אתקצי (והט"ז סימן תרס"ד כתב לחלק בין אתרוג לסוכה והושענא ודבריו תמוהים לענ"ד ע"ש וקצרתי) וא"כ א"א לפרש דברי הרא"ש כהמג"א וצ"ל כמ"ש הב"י דבאמת מיירי בהתנה אלא דהוא גופא קשיא על התוספות והרא"ש דמי הכריחם לפרש דמיירי שבירך ביום ראשון וקשיא להו דאתקצי לימא דמיירי שלא בירך ביום ראשון רק הפרישו ליום שני ובאמת היה מותר לאכול אם היה רוצה ואפילו נאמר דסבירא ליה כהט"ז דבאתרוג הזמנה מלתא עדיין מצי לאוקמי שלא הפרישו למצוה רק לאכילה ובאמת שכן תירצו הריטב"א והר"ן ע"ש שהריטב"א כתב שאין צריך לדוחק ועל כל פנים על התוספות והרא"ש קשה דה"ל לשנויי ברווחא:
ונלענ"ד דא"ש עפ"י מ"ש מהרא"י בתה"ד הא דחסר כשר ביום ב' היינו שחותך לאכילה ומברך על השאר דהוי שיורי מצוה כדאשכחן גבי ציצית ואזוב כו' ע"ש שמבואר דאף ע"ג דחסר שנחסר מאליו כשר מכל מקום בכה"ג שחותך במתכוון מן האתרוג ואוכל שאם לא שנדון המשוייר שבו לשיורי מצוה לא הוי שרינן לברך עליו דחתיכת אתרוג מיקרי ע"ש ולפי"ז צדקו דברי התוספות שמפורשים דהך דר"ח שעכ"פ בירך על אתרוג זה ביום ראשון ולכן ביום שני כשחתך ממנו ובירך על השאר הו"ל שיורי מצוה משא"כ אם לא בירך מעולם על אתרוג זה ולא אתעביד ביה מצוה אין כאן שיורי מצוה ואסור לחתוך ממנו ולברך על השאר וכיון דע"כ שבירך עליו ביום ראשון מיירי שפיר קשיא להו להתוס' דאתקצי כולו ביום ראשון דחסר פסול כו' והוצרכו לפרש דמיירי בהתנה ולפי"ז הדרא קושיא לדוכתא על הרא"ש וטור שלא הזכירו תנאי בדבריהם ואפשר לומר דהרא"ש סבירא ליה דאף בכה"ג שבירך עליו ביום ראשון לא אתקצי לשאר ימים כ"א כשיעור מצותו ולא דמי ליותר משיעור הכשר סוכה דהתם כיון שעשה יותר מצריך לשיעור וישב בה גלי דעתיה שהוא מקצה את כולה ודמי לקרבן חגיגה דילפינין מיניה כשם שחל ש"ש כו' ובקרבן חגיגה אף אם הפריש בהמה גדולה היא קדושה אף ע"ג דבשני כסף סגי משא"כ כאן אף עפ"י שביום ראשון בירך על כולו מ"מ אין הכרח מזה שהקצה את כולו ליום שני דביום ראשון בע"כ היה צריך לברך על כולו דחסר פסול וביום ראשון כולו בשלימותו זה שיעורו משא"כ בשאר הימים כיון דמפסקי לילות ואין לו צורך בכולו לא אתקצי רק כשיעורו וא"ל כיון דאתקצי לבה"ש קמא אתקצי לכל שבעה רק לענין מה שצריך לכל שבעה למצות האתרוג ואף בזה תנאי מהני כיון דמפסקי אבל היותר מכשיעור י"ל שא"צ תנאי אף שביום הראשון בירך על כולו אין זה דחיה בידים על שאר הימים משום שהיה מוכרח לכך (וקצת צ"ע אם שייך הא מלתא דדחיה בידים לענין מוקצה למצותו דאפשר שלא אמרו כן אלא לענין מוקצה מחמת איסור דכיון דדחי' בידים אין זה מן המוכן משא"כ באתקצי למצותו דלאו משום הכנה הוא אין לחלק בכך ועיין מ"ש לקמן בזה) וא"כ שפיר כתבו הרא"ש והטור דיותר מכשיעור לא אתקצי ושרי אף בלא תנאי:
ובשיטת התוספות צריכין אנו לבא למה שכתבת דלכך הצריכו תנאי דבלא תנאי אף דביום ב' חסר כשר מכל מקום הידור מצוה יש בו ואתקצי כולו ובזה מתיישב ג"כ שפיר מה שהקשיתי דמנ"ל להתוספות שבירך ביום ראשון על אתרוג זה דלמא בירך על אחר ולפי מ"ש י"ל דא"ש עפ"י מ"ש התוספות בשבת דף מ"ד לחלק דבסוכה רעועה שעומדת מזמן גדול מהני תנאי משא"כ במותר שמן שעתה מקצהו ודחי' בידים לצורך שבת ע"ש א"כ גם כאן אם הוא מפרישו בה"ש דיום שני לצורך יום שני לא מהני מה שאומר איני בודל דהא קמן שמדחהו בידים ומקציהו לצורך מצות אתרוג ואף היותר מכשיעור נמי חל המצוה עליו משום שיש בו הידור מצוה (ואין לחלק ולומר דשאני מותר שמן שהוא מדחהו עתה שיהיה מוקצה מחמת איסור מכבה משא"כ כאן מכל מקום גם בזה מדחהו בידים מיקרי וכמ"ש רש"י בביצה לענין מחובר דמיקרי דחי בידים מדלא לקטינהו מאתמול כו' וה"נ כיון שעתה מפרישו כמות שהוא שלם ואינו חותך ממנו היותר מכשיעור איגלאי מלתא שמקצהו גם כן להידור מצוה) ואף שאומר שאינו בודל מעשיו סותרים את דבורו ולא דמי לנוי סוכה דשם כשאומר איני בודל לא בטלי לגבי סוכה כלל ולא חל עליהם שם קדושת סוכה דגופא אחרינא הוא משא"כ באתרוג דגוף אחד הוא וכמ"ש הריטב"א בהא דר"ח מטביל כו' ולכך הוצרכו התוס' לפרש שגם ביום ראשון לא היה לו אתרוג אחר רק בירך על אתרוג זה וא"כ לא דחיה בידים במה שלא חתך ממנו שהרי בע"כ היה צריך להניח כך בשעת הפרשה מחמת יום ראשון וכשהגיע יום שני הו"ל כסוכה שעשויה מכבר דלאו דחי' בידים הוא ושפיר מהני התנאי דשעת הפרשה בעי"ט מה שאומר איני בודל בה"ש דיום שני:
ובזה יש ראיה לסתור מה שכתבת בשם כבוד אביך הגאון שי' לתרץ מ"ש התוס' דאיך אכל ר"ח שהרי היה מוקצה דמיירי ביו"ט ב' של גליות וסבירא ליה כר"י דאתרוג גדול משיעור שיאחז פסול ומיעט אותו ע"י אכילה וכדאמרינן שליקטן לאכילה כו' וכתבת דאף ע"ג דלית ליה אחרינא מכל מקום לא הוה פסיק רישיה לשיטתך דאם אוכל מיד לא איכפת לן בהכי וכיון דר"ח מטביל ואכל מיד שפיר הוה מצי למעבד הכי ע"כ דבריך ומימר שפיר אמרת ליישב דברי אביך שי' בזה אבל בלא"ה קשיא אדרב בתרתי חדא דלפי מ"ש שפיר הקשו התוס' כיון דע"כ מיירי שבירך עליו ביום ראשון אם כן ע"כ שלא היה פסול מעולם מחמת גדול מכשיעור ואם נאמר שלא בירך עליו אתמול בלא"ה לק"מ דהא שפיר י"ל שלא הקצהו למצוה קודם אכילה כלל וכמ"ש המג"א (וגם צ"ע אם שייך תיקון בזה דאע"ג דבהדס אמרינן דהוה מתקן מנא במה שמוכשר לצאת בו היינו משום דההדס עצמו לאו בר אכילה הוא שייך ביה תיקון מנא ומדרבנן בעלמא גזרה שמא יבא לתקן כלי ביו"ט משא"כ בדבר שהוא פרי ואוכל נראה דאין תיקון כלי באוכלין ואם כן מ"ש לתרץ בזה הא דאכל קודם נטילת לולב משום שהיה צריך ללקט לאכילה לאו מלתא הוא ושפיר הוי אפשר ליה לחתוך ולהניח עד אחר נטילה אך קצת משמע בביצה דף י"ח דגם בזה שייך תקון ועיין בא"ח סימן שכ"ג לענין ביטול איסור ביו"ט ואף ע"ג דהתם מתקנו שיוכשר לאכילה י"ל דה"ה תיקון לצאת בו וכמו הדס דמי וצ"ע) ואפשר ליישב דבריו בזה לפי מ"ש הרא"ש דבשעת הדחק שפיר דמי לצאת בפסול א"כ י"ל דביומא קמא כיון דחסר פסול אם כן לא היה לו תיקון שימעט שיעורו והו"ל שעת הדחק לדידיה מה שא"כ ביו"ט שני דאפשר ליה בתקנתא לחסר ממנו ע"י אכילה ממילא לא הוי שעת הדחק ולכך הוי מטביל ביה ולכך לא אתקצי כולו ביום שני קודם שמיעטו והעמידו על שיעור הראוי אך בלא"ה תמוה מ"ש דר"ח מיירי ביו"ט ב' של גליות דא"כ גם חסר הוא פסול כמ"ש בסימן תרמ"ט ואם רוצה לתרץ למ"ד חסר ביו"ט שני כשר מ"מ ממ"נ היה יכול לחתוך ממנו בפשיטות בלא אכילה דאם היום יו"ט א"כ תיקונו זהו קלקולו שהרי נעשה חסר ופסול ואם היום חול אין איסור משום מתקן ופשיטא דכה"ג אמרינן ממ"נ אף למ"ד קדושה אחת הוא ונולדה בזה אסורה בזה דמ"מ אין לאסור בזה משום דמחזי כמתקן מנא ביו"ט דאם יו"ט יש כאן תיקון אין כאן וקצרתי:
ובאמת לפי מ"ש לעיל דאף ע"ג שבירך עליו ביום ראשון מכל מקום אפשר דאכתי לא אתקצי כולו ביום שני רק כשיעור נראה דא"ש מה שהקשו התוס' דאיך אכל ר"ח קודם נטילת אתרוג עפ"י מה דאמרינן ביבמות דף צ"ג למען תלמד ליראה אלו שבתות ויו"ט ומזה למדו שם להזהר שלא לבטל עונג שבת ויו"ט בשביל תיקון הטבל בפירות שצריך לעשר אי לית ליה פירי אחריני והתירו אפילו שלא מן המוקף ע"ש ולפי"ז י"ל דר"ח לא היה לו פירי אחרינא לאכול והוצרך לאכול מזה משום עונג יו"ט ואם היה מברך עליו בשלימותו שוב היה אסור לאכול ממנו משם דאתקצי למצותו שהרי דחיה בידים להיות נוי לאתרוג ולא חתך מקודם וכמש"ל ולכך אכל תחלה ואח"כ יצא בו ומצות עונג יו"ט דחי לאיסורא דרבנן שאין להתחיל לאכול קודם נטילה וגם היה אסור לחתוך ולהניח ויברך עליו ואח"כ יאכל דז"א דכיון דאתקצי בין השמשות הראשון ליום הראשון לכולו ולשאר הימים כשיעורו לבד וע"כ לומר דמה שחותך ואוכל היינו דבדרבנן יש ברירה ואמרינן שעתה הוא בורר את ההיתר מן האיסור ובורר ביו"ט להניח אסור רק לאכול מיד ואם יברך תחלה יאסור משום מוקצה ואם יברך אחר שיחתוך להניח אסור משום בורר ולכך הוצרך לחתוך ולאכול מיד אך באמת צ"ע על קושיית התוס' בזה דמי הכריחם לומר דבאותו יום גופיה דהוה מטביל ביה נפיק ביה כיון דביו"ט שני מיירי א"כ י"ל דאתמול אחר שיצא בו הוה מטביל ביה ונפיק למחר ודוחק לומר דקשיא להו למאי דפריך הש"ס לעיל לר"ח קשיא מתניתין אלמא דבעי לפרושי ביו"ט ראשון ואם כן איך אכל קודם דפשיטא שאין זה קושיא דעדיפא מקשה ממתני' דחסר פסול ואיך נפיק ביה ואפשר שהוא נמשך לדבריהם הקודמים שהקשו דהא אסור מטעם מוקצה ותירצו שהתנה איני בודל וזה לענין שאר ימים אבל ביום ראשון דחסר פסול וע"כ בדיל מיני' אסור לאכול ממנו ביום ראשון ואפילו ר"ל מודה בזה דאף ע"ג דר"ל סובר דלמצותו אתקצי ומותר לאוכלו בשביעי אחר שיצא בו מכל מקום ביום ראשון שהוא יו"ט אמרינן מיגו דאתקצי בה"ש ו"ש הט"ז סימן תרס"ד על הירושלמי דאתרוג שנפסל מותר לאוכלו ביום א' די"ל דסובר כר"ל ע"ש דבריו תמוהים דביום אחד אף ר"ל מודה כמ"ש וזה כוונת הב"י שיש לתמוה דאית לן למימר מיגו דאתקצי כו' ע"ש ועיין בתוס' בביצה דף למ"ד דהא דקאמר רב אסי הפריש ז' אתרוגים כו' ואוכלה לאלתר לאו דוקא קאמר דהראשון אסור לאכול לאלתר משום מיגו דאתקצי ע"ש ולקמן אכתוב עוד בזה ועכ"פ נקטינין מהא דא"א לפרש ר"ח מטביל היינו ביום ראשון שהרי ביום ראשון היה אסור לאכול ממנו וע"כ דביום שני קאמר ואף ע"ג דמה דקאמר יו"ט שני הוא לאו דוקא ור"ל חוה"מ וכדאיתא נמי בדף ל"ח וכן צריך לפרש הא דקאמר דר"ח מיירי ביו"ט שני להפוסקים דחסר ביום שני פסול מכל מקום אין לפרש דכאן בשאר ימים קאי ומטביל ביום א' ונפיק למחרתו דמהש"ס משמע דמיד שהוכשר חסר הוה עביד הכי) ובזה א"ש הא דלא מקשו התוס' הך קושיא בדף ל"ו בהא דר"ח מטביל כו' ומקשו ליה הכא אך לפי מ"ש א"ש ומ"מ קצת קשה דאכתי מצינן למימר דמטביל בה בלילה דאכתי לאו זמן נטילת לולב הוא ונפיק ביה למחרתו ויש ליישב וקצרתי:
ועתה אני בא בדבריך שכתבת לתרץ קושיית אביך הגאון נ"י על הר"ן שכתב טעמא משום דבה"ש ספיקא לקולא ואם כן איך קאמר רב אסי כ"א יוצא בו ואוכלו למחר דהא של יום ראשון אסור דבה"ש שלו דאורייתא וספיקא לחומרא וע"ז כתבת דבהפריש ז' אתרוגים דה"ל כאילו התנה וכמ"ש התוס' אם כן ביום ראשון נמי הוה כמתנה שאינו בודל ממנו רק יום ראשון עם בה"ש שלו ולא יותר שאח"כ ליום שני הא חזינן שהפריש אתרוג אחר עכ"ד בקצרה ובאמת שכדבריך משמע קצת בדברי הר"ן גופיה רפ"ק דביצה שכתב בשם הרא"ה הטעם כיון דהפריש ז' אתרוגים כו' הרי התנה בפירוש שאינו מקצהו למצותו ע"ש אך מה שחידשת לומר דכל שאמר איני בודל אחר בה"ש ג"כ מהני הך תנאה צ"ע דבכל דוכת' אמרינן דכל שע"כ הוא בודל ממנו בה"ש לא מהני תנאה אך י"ל דדוקא היכא שהוא בודל מחמת איסור בה"ש כגון עצי סוכה שאסור משום סתירת אהל ואם כן אסור משום הכנה אבל מוקצה למצותו קיל טפי לענין זה דהיכא שמתנה עליו שאינו מקצהו רק לצורך המצוה ולא אמרינן ביה מגו דאתקצי לבה"ש אף בי"ט כן נראה קצת מדברי הר"ן אבל מדברי התוספות דביצה דף למ"ד נראה דמוקצה למצותו בה"ש הוי כמוקצה מחמת איסור בה"ש ולא מהני תנאי שיתנה עליו שיהנה ממנו אחר שיצא י"ח המצוה והנה אם קו' אביך הגאון נ"י הוא מחמת מוקצה למצותו שפיר תירצת דז' אתרוגים כמו התנה וכמש"ל שכ"כ הר"ן בביצה בהדיא אך לדידי חזו לי שקושייתו משום דסבירא ליה דיום שני אכתי יו"ט דרבנן הוא וכיון דהאתרוג של יום ראשון חזי ליה בה"ש של יו"ט שני ה"ל כמו סוכה בשמיני אסור:
אך לענ"ד גם זה אינו קושיא שהרי הר"ן שם הקשה דנימא מיגו דאתקצי להאי יומא ממילא דגם בה"ש שלו אסור ותירץ דזה אין שייך רק לענין שבת ויו"ט שצריך שיהיה מוכן בה"ש אבל ביום החול לא שייך זה והר"ן לטעמיה אזיל דסבירא ליה ר"פ קמא דביצה דבמוקצה למצותו אמרינן אתקצי בה"ש אף במוקצה מחמת יום שעבר וכ"כ התוס' בביצה דף ד' ודף למ"ד וע"ז תירץ דבאתרוג שהוא יום החול תופס רק שעה הראוי למצוה ולפי"ז שפיר שרינן לאכול של יום ראשון ביום ב' וא"ל שהרי אתקצי לבה"ש ז"א דבכה"ג ודאי אמרינן ממ"נ שאם תרצה לאסור היום ולומר דשייך ביה דין מוקצה לפי שהוא יו"ט אם כן ע"כ אתמול חול היה והוא ובה"ש שלו מותרין היו ולא שייך בכה"ג מוקצה מחמת יום שעבר כלל ואפ' לפי סברת התוספות והרא"ש גבי סוכה לפי שעכ"פ צריך ליישב בה מאיזה טעם שיהיה מ"מ היינו דוקא גבי סוכה דאמרינן שהבה"ש עצמו של יו"ט היה מוקצה ולא הוכן ליו"ט משא"כ בזה שהאתרוג כבר יצא בו שחרית רק מחמת הקצאתו אתמול בה"ש נימא שהוקצה לכל היום ובה"ש בכלל הוא דבר שא"א לאומרו דא"כ היום חול וא"ת אתמול חול אם כן לא היה אתמול שם מוקצה שיאסר הבה"ש בעבורו והדברים ברורים:
אך נראה דבלא"ה לק"מ דאף ע"ג דרב ורב אסי בבבל הוי כדאיתא בביצה דף ד' דפליגי בשני יו"ט של גליות ופריך והא רב אסי מבדיל מיו"ט לחבריה כו' מכל מקום הך פלוגתא דידהו על מנהג א"י שעושין יום אחד קאי דהא קאמר רב אסי ואוכלה למחר ואמרינן דהיינו כשיטת ר"י דאתרוג בשמיני מותר ולדידן דעבדינן תרי יומי קאמר התם דגם שמיני ספק שביעי אסור וכן נראה התם להדיא דתיכף בתר פלוגתא דרב ורב אסי קאמר ולדידן דעבדינן תרי יומי אמר אביי כו' מבואר דפלוגתייהו בסוכת' דעבדי חד יומא ואם כן פשיטא שאין קושית על הר"ן דיום שני הוא חול גמור ולא אמרינן ביה מיגו דאתקצי לבה"ש ומחמת מוקצה למצותו הדין עמך דכיון דמהני תנאי שאינו מקצה רק למצוה וא"כ שפיר יכול להתנות שאינו מקצה רק עד לאחר בה"ש ומהני ביה תנאי כיון דמפסקי לילות וימים ובהפריש ז' אתרוגין כהתנה דמי וכמו שכתבת מדברי התוס' וכבר כתבתי שהר"ן כ"כ בהדיא וע"כ לא הוצרך להר"ן לומר דבה"ש ספיקא דרבנן אלא לענין מוקצה דבה"ש דיום ח' שהוא יו"ט ושייך מיגו דאתקצאי לבה"ש וכמו בסוכה ולזה לא מהני תנאי כיון דמכל מקום לא היה הכנה מחול ליו"ט כיון שהיה מוקצה בה"ש ומכ"ש לפי דמיירי התם משמיני שהוא בלא תנאי משא"כ בהפריש ז' אתרוגין לענין אתרוג דראשון בשני דהכנה אין כאן שהם שניחול ומוקצה למצותו אין כאן דהא קמן שלא הקצה אותו לכל יום השני ודוקא בסתם אמרינן שהקצהו לכל היום בזמן שראוי לצאת בו אף שכבר יצא בו אבל אחר הזמן שראוי לצאת אין בו משום מוקצה למצותו וכיון שהפריש אחר לשני נסתלק זמן הראוי לצאת של הראשון תיכף אחר בה"ש ושפיר דמי לאוכלו בשני ועיין בסוכה דף יו"ד ע"ב בתוס' שם מ"ש מהא דרב אסי דהכא דלא אמרינן אתקצי מחמת יום שעבר והיינו מחמת היתר שמיני וע"ש וקצרתי:
ומה שכתבת בדברי המג"א סימן תרס"ט שכתב דהך סברא דכאילו התנה א"צ אלא למ"ד אוכלו לאלתר כו' שפיר כתב המג"א לפי מש"ל שהעתיק דברי התוספות והרא"ש דלא אמרינן אתקצי מחמת יום שעבר כו' ואעתיק לך מ"ש בהגהת וביאורים להמג"א וז"ל שם במג"א סק"ג ולא אמרינן כו' ר"י ר"ן כו' לענ"ד תיבת ר"י הוא ט"ס וצ"ל ב"י ר"ן ור"ל שהב"י כ"כ בשם הר"ן ולכך כתב המג"א ולפי מש"ל א"צ כו' ר"ל להקשות על הב"י שהביא דברי הר"ן בזה שהם אמורים לתרץ למ"ד אוכלו לאלתר דנימא מוקצה למצותו חמיר וע"ז כתב דהוי כהתנה ע"ש אבל למ"ד אוכלו למחר דקי"ל כוותיה לא קשיא כלל דדוקא סוכה שהוקצה בה"ש למצותה אבל אתרוג לא הוקצה לבה"ש של יום אחר כלל ועיין לעיל סימן תרנ"ב מ"ש המג"א דמדברי הר"ן מבואר שא"צ ליטול בה"ש בר מיום ראשון ולפי"ז באתרוג של יום ראשון אסור לאוכלו בשני אך י"ל לפי מה דמשמע הכא דמיירי לדין א"י דאי בח"ל אף אתרוג של שביעי אסור בשמיני אם כן גם של ראשון בשני מותר דהא יום חול הוא כו' ועוד כתבתי שם מענין זה וקצרתי כאן:
שוב ראיתי כי הך טעמא שכתבתי בדברי התוספות שהצריכו תנאי הוא משום הדור מצוה וצ"ל דהרא"ש והטור לא סבירא ליה הכי וכמ"ש שהם לא הצריכו התנאי אינו מוכרח דבהכי פליגי וי"ל דלשיטתייהו אזלי דלכאורה היכא שאומר איני בודל מן היותר מכשיעור תלוי בדין ברירה שאח"כ הוברר הדבר למפרע שחלק זה הוקצה וזה לא הוקצה וכדמוכח בביצה גבי עומד ואומר מכאן אני נוטל וצ"ל דבמוקצה דרבנן יש ברירה והנה התוספות לעיל דף כ"ה בסוגיא דשני לוגין כו' וכן בדוכתי טובי כתבו שדין ברירה דוקא במתנה ומברר דבריו ולפי"ז א"ש דבעינן תנאי שמברר דבריו שאינו בודל שאם לא התנה אלא מאליו אתקצי מתוך האתרוג הזה כשיעור והותר היתר מכשיעור שוב י"ל דאין ברירה ופשט מוקצה מחמת מצוה בכולו ולכך הצריכו התוס' תנאי והרא"ש אזיל לשיטתו בתשובה כלל כ"ד שכתב שם דמוקצה למצותו לא אסרינן כ"א ביו"ט ולא בחוה"מ והא דבאתרוג אסרינן ליה אף בחוה"מ היינו משום דכשאוכל אותו מבטל המצוה לגמרי וע"ש שכתב דעצי סוכה אפילו נפלה אכתי שייך אתקצי למצוה אף בחוה"מ דמ"מ יש ביטול מצוה שצריך לעצים אלו שנפלו לחזור ולבנות הסוכה לצורך מצותה משא"כ נויי סוכה דבזה לא מבטלא מצות סוכה כשנוטל הנויין לא אמרינן בחוה"מ אתקצי למצותו כלל ולכך צריך טעם משום בזוי מצוה ע"ש ולפי"ז נראה דבאתרוג אם משייר השיעור ואינו אוכל רק היותר מכשיעור לדעת הרא"ש לא שייך בזה אתקצי למצותו כלל שהרי אין בזה ביטול המצוה לגמרי ולנויי סוכה דמי ולפי"ז שפיר כתב הרא"ש דיתר מכשיעור מותר וא"צ תנאי כלל דכיון שאין בזה ביטול מצוה מה שאוכל היותר מחמת שאין מבטל המצוה אין כאן הבחנה בין חלק המוקצה לחלק המותר כלל וא"צ כלל בזה בירור למפרע שאין נכנס לגדר ברירה כלל משא"כ התוס' בשבת ובשאר דוכתי דס"ל דאף בח"ה שייך מוקצה למצותו אף בלא ביטול מצוה ממילא שפיר נאסר מן האתרוג כשיעור אלא שאין אנו יודעין איזה מקצת נאסר בשעה שהוקצה ואנו צריכין לדין ברירה ולכך הצריכו תנאי דוקא והדברים נכונים וישרים למוצאי דעת:
ועפי"ז יש ליישב קושיית אא"ז מהרש"א בהא דכתבו דאיך אכל קודם נטילת לולב דהא איכא שהות וביו"ט שני דרבנן שרי נלענ"ד לפי מ"ש דהטעם דמהני תנאי משום דבדרבנן יש ברירה ובאמת שהר"ן כתב דמוקצה למצותו הוא דרבנן אך מרש"י משמע שהוא דאורייתא אך ביו"ט ב' גופיה מדרבנן פשיטא לכאורה דמוקצה דידיה מדרבנן אך י"ל דהא הא דמוקצה למצותו ילפינן ממ"ש כשם שחל ש"ש על החגיגה כו' ילפינן דמקצה למצוה כמקצה לקרבן והו"ל כנודר ומקדיש ומה לי מצוה זו או מצוה אחרת ולפי"ז י"ל דאף במקצה למצוה דרבנן יש איסור לאוכלו או הנאה אחרת דרך כילוי אסור אפילו מדאורייתא דכיון דהוה כנודר לדבר של מצוה מה לי דרבנן או דאורייתא ולפי"ז צ"ל דס"ל דאף בדאורייתא יש ברירה ולכך מהני תנאי להיותר מכשיעור שהוקצה למצותו דאל"כ אף שיו"ט שני דרבנן מכל מקום המוקצה מחמתו הוא דאורייתא והנה אם נאמר יש ברירה אין הברירה מחמת האכילה דאדרבא י"ל איסורא קאכיל רק דבשעה שיוצא בו מה שנשאר איגלאי מלתא דזהו שנתקצה למצוה ותו לא ובההיא דשני לוגין שע"י ההפרשה מתברר למפרע ולפי"ז י"ל דשפי' קשיא להתוספות מהא דבא בדרך כו' שמא ישכח מלצאת בו וכשישכח לא הוברר הדבר וא"כ יש במה שאכל איסור תורה משום מוקצה למצותו וכמ"ש דאף ביו"ט דרבנן מוקצה למצוה שלו דאורייתא ובדאורייתא אף באיכא שהות חיישינן שמא ישכח וצריך להפסיק וא"ש קושיית מהרש"א ואמנם הך סברא דכתיבנא דמוקצה למצותו אף בדרבנן הוא דאורייתא עדיין לא נתחור לי כל הצורך וצריך בדיקה בש"ס ופוסקים ומ"מ לא נמנעתי לכותבו ע"ד הפלפול ולהגדיל תורה ויאדיר ואשר בקודש נאדר יחזק ויאמץ לבך להיות מקודש תדיר ולתתך עליון וישוה עליך כבוד והדר דברי חותנך שש על אמרתך מתעלס באהבתך הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: