בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה נח
בין כסא לעשור תקע"ו לפ"ק. שוכן שחקים יחתמיהו לחיים טובים בספרן של צדיקים:
אהו' ידיד נפשי ולבי ה"ה מורי ורבי וחותני הגאון המפורסם מופת הדור מוהר"ר אפרים זלמן מרגליות נ"י כאור הבהיר:
את זה ראיתי ונתן בלבי לתרץ דברי הרמב"ם מה שהקשה הכ"מ וא"א הגאון בעל מחנה לוי מתרץ דבריו בשלשה אופנים יע"ש בדברים הנחמדים ואנכי נלענ"ד לתרץ מדברי הרמב"ם בדבר פשוט ובקשתי ממעכ"ת להשיב לי על דברי בכדי שאדע היעמדו דברי אם לא ואתי תלין משוגתי:
הנה הרמב"ם בפרק ח' מהל' לולב כתב וז"ל היה ענביו מרובות מעליו פסול ואם מיעטן כשר ואין ממעטין ביו"ט לפי שהוא כמתקן עבר וליקטן או שליקטן אחד אחד לאכילה הרי זה כשר והקשה עליו הכ"מ שני קושיות א' למה הוצרך הרמב"ם לכתוב שליקטן אחד אחד לאכילה הלא בגמרא אמר סתם כגון שלקטן לאכילה. ב' למה לא כתב דהיינו בדאית ליה הושענא אחריתא דוקא כמסקנת הגמ' ומה שנלענ"ד לתרץ דבריו דהנה לכאורה אין כאן התחלת קושיא כלל מה שלא הביא הרמב"ם באית ליה הושענא אחריתי דהא אוקימת' דגמרא דאית ליה הושענא אחריתא דוקא לר"א בר' שמעון הוא דאמר דממעט לכתחלה וע"ז הקשה הגמ' והא מתקן מנא וע"ז תירץ הגמ' באית ליה הושענא אחריתי אבל לרבנן דאמרי אין ממעטין ביו"ט לכתחלה לא מהני באית ליה הושענא אחריתי כמ"ש הפ"י על מה שהקשה הגמ' לר"א בר"ש והא קא מתקן מנא והקשה בספר הנ"ל דהא האי תיקון לא הוי אלא שבות וא"כ הא אשכחן בכמה דוכתא שלא העמידו דבריהם אפילו במקום עשה ותירץ דהך פלוגתא דרבנן ור"א בר"ש מיירי באית ליה הושענא אחריתי דאל"כ אפילו רבנן הוי מודו דשרי יע"ש וא"כ לרבנן דאמרי אין ממעטין בי"ט ע"כ באית ליה הושענא אחריתי מיירי והרמב"ם דפסק ואין ממעטין בי"ט שפיר כתב או שליקטן ולא הוצרך להביא הך אוקימתא דאית ליה הושענא אחריתי דממילא ש"מ דאל"כ אפילו לכתחלה ממעטין וכמ"ש הפ"י:
אך לכאורה ז"א דא"כ מאי פריך דהא אביי ורבא דאמרי מודה ר"ש בפ"ר ומאי קשיא ליה דהא ע"כ באית ליה אחריתי מיירי דאל"כ מ"ט דרבנן נלענ"ד לתרץ חדא מגו חברתא דהקושיא למה לא הביא הרמב"ם אוקימתא דגמרא באית ליה הושענא אחריתי. והקושיא שני' למה שינה הרמב"ם לשון הגמ' דהגמ' אמר שלקטן לאכילה והרמב"ם הביא שלקטן אחד אחד לאכילה דמאי דאמרינן בגמ' כגון שלקטן לאכילה כמו שפירש"י ז"ל שלקטן לענבים הללו מן ההדס ע"מ לאוכלן ואינו מתכווין להכשירו ר"ל שאין אוכל הענבים הללו רק בשעת לקיטתו מתכווין לאוכלן אבל באמת אינו אוכל הענבים הללו רק שדעתו שאינו מתכוין להכשיר הושענא הזה. וע"ז הקשה הגמ' דהא הוי פסיק רישא ולא ימות ופירש"י ז"ל כמו באומר אחתוך ראש בהמה זו בשבת ואיני רוצה שתמות דכיון דא"א שלא תמות כמתכוין חשיב ליה וה"נ דכוותיה דאף ע"ג שדעתו בשעת לקיטתו שאינו מתכווין להכשירו רק שכוונתו בלקט זו לאכול הענבים הללו מכל מקום פסיק רישא הוא דהא לא מוכחא מלתא אם כוונתו לאכילה או לתקן וע"ז תירץ הגמ' באית ליה הושענא אחריתי אבל הרמב"ם שינה וכתב כגון שלקטן אחד אחד לאכילה ר"ל שלקט אחד אחד ואכל מיד בשעת לקיטתו ואם כן כיון דבשעת לקיטתו פרי קאכיל מה בכך שאחר אכילתו הענבים הללו מן ההדס נעשה הושענא ממילא כיון דבשעת לקיטתו פרי קאכיל ולא היה כוונתו להכשיר ההדס בשעת אכילת ענבים הללו בזה ודאי לא חשיב פסיק רישיה שאכילתו מוכחת על כוונתו שמכווין לאכילה ואע"ג דמתכשר ממילא דבר שאין מתכוין הוא ודוקא בפסיק רישיה שאין המעשה מוכיח על כוונתו משא"כ בזה שאוכל מיד בשעת לקיטה דאומדנא מוכח שמתכוין לאכול הפרי וא"כ ממילא מיושב שני קושיות דהגמ' קאמר כגון שלקטן לאכלה ר"ל שאין אוכל ענבים הללו מן ההדס מיד ע"ז הקשה בגמ' דהא הוי פסיק רישיה דלא מהני מה שבשעת לקיטתו קא מכווין לאכילת ענבים הללו כיון דהוי פסיק רישיה כנ"ל וע"ז תירץ הגמ' באית ליה הושענא אחריתי ובזה פליגי רבנן ור"א בר"ש דלרבנן לא מהני הושענא אחריתי ולר"א ב"ר שמעון מהני הושענא אחריתי וא"כ דברי הרמב"ם נכונים מאד מ"ש אח"כ או שליקטן אחד אחד לאכילה היינו כמש"ל דר"ל דאכל הפרי מיד בשעת לקיטתו ובזה ודאי מהני כמש"ל וממילא מיושב דלא הביא הך אוקימתא באית ליה הושענא אחריתי דהגמ' דצריך לאוקימתא דהושענא אחריתי משום דאתירוץ קמא קשיא דהוי פסיק רישיה ולא מצי לתרץ דמיירי שאוכל בשעת לקיטה דא"כ גם רבנן הוי מודה דשרי בדבר שאין מתכווין כזה שהאכילה מוכחת שעיקר כוונתו רק בשביל האכילה ולא להכשיר אבל מ"ש הרמב"ם שלקטן אחד אחד דאכל מיד הפרי זה עצמו ודאי מועיל ולא צריך לאוקימתא באית ליה הושענא אחריתי ואין צריך להגיה ברמב"ם אחר אכילה כמ"ש במגיד משנה ר"ל מי שא"צ להדס יע"ש אלא כמש"ל וא"ש דברי הרמב"ם כהוגן ונכון מאד לענ"ד:
ועוד זאת נפשי בשאלתי לעיין מר במה שנלענ"ד ליישב דברי הרמב"ם פ"ח מהל' לולב בקושית הלח"מ הנה הלח"מ הקשה על הרמב"ם שם שפסק דפסול הדר אינו אלא ביום א' מאי קאמר הש"ס בשלמא מתני' לר"ח ל"ק כאן בי"ט ראשון כו' אלא לרב קשי' ולהרמב"ם לרב נמי ל"ק כיון דר"ח מיירי בי"ט שני. ולענ"ד יש לתרץ דברי הרמב"ם בטוב טעם ודעת וי"ל דאדרבה מכאן יצא להרמב"ם דינו דפסול הדר אינו אלא ביום ראשון די"ל דהרמב"ם סובר דהכי אזל' סוגיית הש"ס אתרוג שניקבוהו עכברים אמר רב אין זה הדר ופריך לר"ח ממתני' דהא עכ"פ חסר הוא וא"כ נהי דתימא דלא בעינן הדר דאתרוג שנחתך מקצת ודאי שאינו הדר מכל מקום מטעם חסר יהיה פסול וע"ז משני הגמ' כאן בי"ט ראשון כאן בי"ט שני דר' חנינא איירי בי"ט שני דחסר כשר וא"כ ממילא מוכח מדבריו דלא בעינן הדר בי"ט שני כנ"ל והדר מקשה הגמ' לרב קשיא הא דר' חנינא דהא מדברי ר"ח משמע דמיום שני ואילך לא בעינן הדר כנ"ל ורב שאמר סתם אתרוג שנקבוהו אין זה הדר וע"כ דלא מיירי ביום ראשון דביום ראשון בלא"ה פסול משום חסר משמע דבעינן כל שבעה הדר וע"ז תירץ הגמ' אמר לך רב עכברים שאני דמאיסי וי"ל שר"ל עפ"י מה שפסק הרמ"א ביו"ד סימן ק"ד סעיף ב' במקום שהשומן מאיס לאכול דהיינו שנפל בתוכו עכבר אסור להדליקו ג"כ בבית הכנסת משום הקריבו נא לפחתך והוא מדברי כמה גאונים וא"כ אף ע"ג דהתם לא שייך הדר במה שמדליק שמן זה בבית הכנסת אעפ"כ אסור להדליקו בבית הכנסת משום דאע"ג דלא בעינן הדר אסור מטעם אחר משום הקריבהו כו' וא"כ י"ל ה"ה באתרוג שניקבוה עכברים וכ"ש הוא מדהתם דהא התם בשומן שמאוס לא שייך ברכה ובאתרוג איכא ברכה בודאי סבר' היא לומר דאף ע"ג דלא בעינן הדר אסור וא"כ לא פליגי רב ור' חנינא דבאמת רב ס"ל דין דר"ח דמטביל ונפיק בה דהא מטעם הדר אתי עלה ורב נמי מודה דלא בעינן הדר כל שבעה ובאתרוג שניקבוה עכברים אינו מטעם הדר רק משום הקריבהו כו' ומדייק רב בלישני אין זה הדר וה"ל למימר אינו הדר אלא ר"ל שמה שאינו הדר כזה שהוא מאוס פסול כל שבעה ובזה גם ר"ח מודה ודוקא בנחתך ממנו אף ע"פ שאינו הדר מ"מ אינו מאוס וכל שבעה לא בעינן הדר רק ביום ראשון לבד וא"כ שפיר פסק הרמב"ם דלא בעינן הדר כל שבעה ודו"ק:
ומ"ש אא"ז הגאון המפורסם נ"י בספרו הנחמד במחנה לוי לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל עפ"י מ"ש לתרץ קושית התוספות דהאיך אכל ר"ח שהרי היה מוקצה ומתרץ שהיה פסול מחמת גדלות מכשיעור וכדר"י ולכך אכל ממנו להכשירו שיתמעט שיעורו ע"י אכילה ולא מחשב מתקן כאוקמתת הש"ס שליקטן לאכילה יע"ש. והוא לכאורה דבר תימא דהא הש"ס דחי הך דלקטן ומסיג כגון דאית ליה הושענא אחריתי רק לפי מה שכתבתי לתרץ דברי הרמב"ם שכתב כגון שלקטן אחד אחד לאכילה דהיינו שאכל מיד הפרי ובכה"ג לא צריך לאוקימתא דאית ליה הושענא אחריתי וכמ"ש וא"כ גם הכא בדר"ח דקאמר מטביל בה דהיינו שאכל מיד אף שאין לו אתרוג זה אפ"ה מותר וכמש"ל ודו"ק:
עוד זאת אדרוש מאדומ"ח הגאון המפורסם נ"י בסוכה דף מ"ו דקאמר רב פפא לאביי לר"י מ"ש סוכה מאתרוג א"ל סוכה דחזיא לבה"ש דאי איתרמי ליה סעודתא בעי מיתב בגווה ומיגו דאיתקצאי לבה"ש וכו' וקשיא לי דמ"מ מ"ש סוכה מאתרוג דהא ודאי בבה"ש של שביעי על סוכה נמי לא מברכינן משום דבה"ש ספיקו הוא ושמא לילה הוא והוי ברכה לבטלה דלא שייך לומר וצונו רק דמיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן וכן משמע לישנא הש"ס דקאמר דאי איתרמי סעודתא בעי מיתב בגווה אבל ברוכי ודאי דלא מברכינן דשמא בה"ש לילה הוא וא"כ מ"ש סוכה מלולב דהא בלולב נמי אי איתרמי דשכח על אתרוג מלברך עליו כל היום של השביעי ונזכר בבה"ש של יום השביעי דלא בירך ג"כ צריך ליטול בלא ברכה וכמ"ש המ"א ריש סימן תרנ"ב ואטו משום דנוטל בלא ברכה לא אתקצי. ונראה דא"ש ע"פ מה שפסק הרמ"א בא"ח סימן תרנ"ח סעיף ב' דאסור לטלטל הלולב ביום השבת משום דהוי כאבן וא"כ ה"ה בי"ט אסור לטלטל מה"ט דמ"ש שבת מי"ט וא"כ היינו שמתרץ הגמ' סוכה דחזיה לבה"ש דמיתב בגווה עכ"פ בעי אתרוג דלא חזיא לבה"ש ר"ל דאף אם שכח מלברך כל היום ונזכר בבה"ש אין לו ליטול כלל אפילו בלא ברכה מטעם דבה"ש ספיקו הוא ודילמא לילה הוא וא"כ הוי י"ט ואסור לטלטלו משום מוקצה ע"כ לא חזיא לבה"ש כלל וכיון דלא חזיא לבה"ש כלל לא אתקצי לבה"ש ולא איתקצאי לכולי יומא דשמיני ובדברי המג"א י"ל דמיירי בשאר ימי חוה"מ אבל לא בשביעי שבה"ש שלו הוא ספק י"ט ואסור ליטול אף בלא ברכה ודו"ק:
ועוד עיינתי בסוגי' זו מה שהקשה א"א הגאון המפורסם נ"י בספרו מחנה לוי לפי דברי הר"ן דסובר טעם דאתרוג לא חזי לבה"ש משום דכל בה"ש ספיקו דרבנן לקולא. והקשה מהא דקאמר רב אשי בהפריש ז' אתרוגים לשבעה ימים דכל אחת ואחת יוצא בה ואכלה למחר ואמאי מותר לאכול אתרוג של יום הראשון הלא אותו אתרוג שהפריש ליום הראשון צריך ליטול בבה"ש של יום השני דהוי סד"א ומגו דאתקצאי לבה"ש אתקצאי ליום השני ונשאר בצ"ע. ונלענ"ד ליישב קושיא זו ע"פ מ"ש בתוספות בד"ה אתרוג בשביעי דהיה ר"ח מתנה שיהיו כולו ליום הראשון ומקצתה לשאר הימים ותנאי מהני ביה כיון דבאתרוג מבדיל לילות מימים מידי דהוי הפריש ז' אתרוגים לשבעת הימים ר"ל דהתם בלא התנה הוי כמו הכא שהותנה דמה שהפריש לשבעת הימים ה"ל כמו שהותנה בפירוש שאין מקצה האתרוגים רק לאותו יום שצריך בו ולא למחר דהא אית ליה אתרוג אחריני רק בדר"ח די"ל דלא היה לו אלא אתרוג אחד וי"ל דלמא היה בדעתו להיות כולו שלם ולא חסר אף דחסר הוא כשר מצד הדין ביום טוב שני מכל מקום דילמא היה בדעתו להיות לו להידור מצוה ע"כ צריך להתנות ולפי"ז מיושב קו' א"א הגאון נ"י שנראה אם התנה שאין מקצה אותו רק ליום זה ובה"ש שלו ולא יותר לא אמרינן מגו דאתקצאי כו' דדוקא בסתם אמרינן הכי ולא בהתנה בפירוש שאינו מקצה אותו רק לבה"ש ולא יותר וא"כ בהפריש ז' אתרוגים ה"ל כאילו הותנה בפירוש שאין מקצה אותו רק ליום שצריך וא"כ ממילא אף שצריך ליטול בבה"ש מ"מ מאחר דהוי כמו שהתנה בפירוש דלאחר בה"ש א"צ לאותו אתרוג של אתמול דהא למחר אית ליה אתרוג אחריני והתנה שלמחר ישתמש באתרוג זה ולא בשל אתמול ועיין במ"א סימן תרס"ט ס"ק ג' שכתב אהא דהפריש ז' אתרוגים כו' ולא אמרינן מיגו דאתקצאי כו' ולפי מש"ל א"צ הך סברא אלא למ"ד אוכלו לאלתר ור"ל דלמ"ד אוכלו למחר בלא"ה א"ש דה"ל מוקצה מחמת יום שעבר ולפמ"ש אף למ"ד אוכלו למחר צריך להך סברא דאל"כ היה לנו לאסור ביום ראשון בה"ש שהוא דאורייתא וכקושיית א"א הגאון נ"י דזה לא הוי מוקצה מחמת יום שעבר רק מחמת בה"ש עצמו שצריך ליטלו מספק אך להך סברא דהוה כהותנה בפירוש א"ש דהוה כהותנה בפירוש שאין מקצה אותו רק לבה"ש לבד ולא יותר:
אך לכאורה צ"ע בהא דקאמר דסוכה בשמיני אסור משום דאתקצאי לבה"ש ומיגו דאתקצאי לבה"ש אתקצאי כו' אף דא"צ אלא לבה"ש ולא לאחר בה"ש אמרינן נמי בי' מיגו דאתקצאי לבה"ש כו' י"ל דלא דמי להא דהכא בהפריש ז' אתרוגים בשעה שהפריש ז' ה"ל כמו שהתנה שאין מקצה לכל אתרוג ואתרוג רק ליומא שצריך ולא ליומא אחריני דהא איתא ליה באמת אתרוג לכל יומא וא"כ אף אם צריך ליטול לבה"ש מ"מ ה"ל כמו שאמר בפירוש דאם צריך ליטול בבה"ש שאין מקצה אותו רק לבה"ש אבל התם בשמיני בסוכה דכיון דלא התנה בפירוש דאף דאם איתרמי ליה סעודתא בבה"ש דאין מקצה אותו רק לבה"ש ממילא אמרינן ביה מיגו דאתקצאי לבה"ש וכו' ודו"ק. ובקשתי מאדומו"ח הגאון המפורס' נ"י לעיין בכל מה שכתבתי כי לע"ד הם דברים נכונים מאד ואל ישיבני ריקם מלפניו וישיבוני מלא דבר דברי חתנו ידידו הק' יעקב יהושע הלוי איש הורוויץ: