אור ברסלב

בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה נו

שאלה נה

שאלה יחור של אילן אתרוג שהורכב באילן עושה פרי אחר שקורין לימוני או מראנץ והיחור ההוא מוציא פרי אתרוג רק שיש בו איזה שינוים מאתרוג הדר באילנו כמבואר בדברי האחרונים והוא שעת הדחק שאין מצוי אתרוג אחר כשר מהו לצאת בו:

תשובה הנה בדין אתרוג מורכב האריכו האחרונים וראש המדברים בזה בפוסקים הוא הלבוש ז"ל שכתב שהמורכבים פסולים ד"ת שהרי נעבדה בהם עבירה דהרכבה ואף ע"ג שהרכיבו עכו"ם הא איכא למ"ד דב"נ מצווה על הרכבת האילן וכיון דנעבדה בו עבירה אף ע"ג דמותר לאכילה אימאס לגבוה דומיא דבהמת כלאים אע"ג שמותר באכילה אסור לקרבן מטעם דנעבדה בו עבירה אימאס לגבוה וה"נ הכי עכ"ל והנה מ"ש הא איכא למ"ד דב"נ מצוה כו' לכאורה צ"ע דמה בכך דאיכא למ"ד הכי בש"ס בסנהדרין והוא ר"א דסבירא ליה דב"נ מצווה על הרכבת האילן והרבעת בהמה הא אנן לא קי"ל הכי אלא כרבנן דסבירא ליה דלא נצטוו אלא ז' מצות בלבד ועיין ביו"ד סימן רצ"ז בש"ך שם שגם הלבוש גופיה סובר כן לדינא שכתב וז"ל הב"י ועט"ז והב"ח כתבו הטעם דאסור ליתן בהמתו לעכו"ם להרביעה משום אמירה לעכו"ם והדרישה כתב הטעם משום שהם מצווים על הרכבת אילן והרבעת בהמה וכ"כ הרמב"ם פ"ו מהל' מלכים כו' והש"ך השיג ע"ז וכתב שלא יצאו הדברים מפיו דאנן קי"ל כרבנן וגם ברמב"ם מבואר להיפך שלא נצטוו כ"א על ז' מצות כו' ע"ש וא"כ מוכח מהלבוש גופיה דפוסק כרבנן דאל"כ ל"ל טעמא דאמירה לעכו"ם שהוא מדרבנן דהא מדאורייתא איכא איסורא משום לפני עור כמו דאסור להושיט אמ"ה לב"נ ופשיטא דלא שייך בזה קאי בתרי עברי דנהרא כיון שהוא נותן לו בהמתו להרביעה ומעצמו לא יעשה העכו"ם את זאת כלל ועיין סימן קנ"א אך אחר העיון דברי הש"ך תמוהין ובחנם השיג על הדרישה עפ"י ט"ס שבדרישה פ"ו מהל' מלכים וצ"ל פרק יו"ד ושם שכתב הרמב"ם שמפי הקבלה ב"נ אסורין בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן וע"ש בכ"מ ובלח"מ בטעמא דמלתא ועיין בחידושי הר"ן בסנהדרין ועיין בכ"מ פ"ה מהל' כלאים כתב גם כן בשיטת הרמב"ם שאין ב"נ מצווה על הרכבה אמנם במשנה למלך שם השיג עליו מדברי הרמב"ם אלו וגם הלום ראיתי בפ"י סוף פ"ק דקידושין כתב ג"כ בדעת הרמב"ם דאין ב"נ מוזהר על הכלאים ובק"א בפסק חדש האירו לנגד עיניו דברי הרמב"ם אלו וחזר בו ועכ"פ יפה כתב הלבוש הא איכא למ"ד כו' דנהי דפשיטא דהש"ס והפוסקים נראה שאין לפסוק כר"א מ"מ הא קמן שהרמב"ם פוסק כוותיה וא"כ יש לחוש לדבריו כיון דיש בזה חששא דאורייתא אם נאמר דהוי כנעבדה בו עבירה ודומיא דבהמת כלאים:

אך גוף סברת הלבוש בזה ללמוד מבהמת כלאים דמיקרי מאיס לגבוה הוא סברא מחודשת ולכאורה יש להביא ראיה לדבריו מדאמרינן בחולין דף קט"ו דאמר רב אשי דבב"ח אסור באכילה דכתיב ל"ת כל תועבה כל שתעבתי לך הרי היא בבל תאכל ופריך עלה אלא מעתה כלאי זרעים לתסרו דהא תעבתי לך הוא כו' ומשני אתקוש לכלאי בהמה דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך היוצא ממנה מותרת אף שדך היוצא ממנה מותר וכלאי בהמה גופה מנ"ל מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי הרי מבואר דבשביל שנעבדה בו עבירה הוא בכלל ל"ת כל תועבה אלא דלהדיוט גלי רחמנא שיהא מותר באכילה משא"כ לגבוה תועבה מיקרי ואפשר שזה כוונת הלבוש מ"ש דומיא דבהמת כלאים כו' ר"ל כיון דגבי בהמת כלאים שמעינן דדוקא להדיוט גלי רחמנא דשרי אבל לגבוה בכלל תועבה הוא ונילף מינה נמי נמי להרכבת האילן דג"כ בכלל תועבה היא ואפילו להדיוט היה אסור רק משום דאתקש לכלאי בהמה וא"כ אתקש נמי לענין זה דאין לו היתר רק להדיוט ולגבוה אכתי תועבה היא אלא דלפי"ז תימה על הלבוש במ"ש דאע"ג דהרכיבו עכו"ם הא איכא מ"ד ב"נ מצווה כו' דל"ל הא דהא בפשיטות י"ל אפילו למ"ד בהרכבת האילן אין ב"נ מוזהר עליו מ"מ אפילו הורכב מעצמו בלא תפיסת ידי אדם יש לאסור לגבוה דהא מבואר שם ברש"י גבי בב"ח דיליף מל"ת כל תועבה שהוא אסור בין שבא בעבירה בין שלא בא בעבירה כגון ע"י קטן או ע"י עכו"ם מאחר שתיעבתי לך אסור כו' ע"ש וא"כ בזה דלגבוה קפדינן אם נעשה בו איסור ומיקרי תועבה שוב אין לחלק בדבר. בין נעשה ע"י אדם בעבירה או לא:

ואמנם צריך להבין בדברי הש"ס דקאמר מדגלי לגבוה כו' דלמא להדיוט נמי לא שרי היכא שנעשה ע"י אדם דתועבה הוא וקרא איצטריך למיסר לגבוה היכא שלא נעבדה עבירה ע"י אדם רק מעצמם השחיתו דרכם ונרבעו מין בשא"מ או ע"י קטן או עכו"ם למ"ד אינו מצווה ועיין בב"מ דף צ"א דבעי מין בשא"מ מהו להכניס לדיר ופשטו להו לאיסורא דלא כהלכתא דאמר שמואל ובכלאים עד שיכניס כו' ובכה"ג אשמעינן דאפ"ה אסור לגבוה וראיתי בשער המלך פ"א מהל' כלאים שדקדק בדברי התוס' דב"ב דף ק"ד שכתבו דכלאי זרעים מותרים כדמשמע בחולין כו' דהו"ל לאתויי מתני' דכלאים פ"ק וכתב לתרץ דממתניתין י"ל דדוקא צמחו מעצמם ומחולין מוכח דאף בזרען בידים דקעבר על לאו כו' ובאמת דהוא גופא קשיא דמנ"ל הא להתיר אם עבר על לאו דלמא איצטריך קרא לנרבעו מעצמם דשרי להדיוט ומ"מ אסור לגבוה ובכה"ג הקיש קרא כלאי זרעים לכלאי בהמה והיכא שנעבדה עבירה בתרווייהו אסור ומאי דפריך כלאי זרעים לתסרו היינו דהא ממתני' דכלאים מוכח עכ"פ דמותר היכא שנעשה מעצמו ומל"ת כל תועבה יש לאסור בכה"ג וכמו בבב"ח ואהא שפיר יליף מכלאי בהמה דמוכח דמותר מדאסר רחמנא לגבוה ובאמת שיטת הרמב"ם וכל הפוסקים אחריו דבכל גוונא שרי אף אם נעשה בידי אדם אבל אחר העיון נראה דא"ש עפ"י מ"ש התוס' שם בחולין ד"ה כל שתעבתי וא"ת צורם אוזן בכור ליתסר אפילו צרמו עכו"ם וי"ל דשרי רחמנא קדשים שהוממו כצבי וכאיל א"כ אינו דבר מתועב וכוונת דבריהם דמה שאסרה תורה לעשות יש לפנינו שני דרכים או שנאמר שהדבר בעצמו הוא מתועב למקום או שהדבר בעצמו אינו מתועב רק העושה כן הוא מתועב ושנוי ומצווה ועומד שלא יעשה כזאת ומן הסתם אמרינן שהדבר בעצמו מתועב אך אי חזינן דגלי קרא שהוא מותר להדיוט שיהא מותר לאכול הדבר הנעשה כן אף שלא מצינו ההיתר רק בנעשה מעצמו שלא ע"י אדם מ"מ מוכחא מלתא שאין הדבר מתועב דהא רחמנא אמר ל"ת כל תועבה ודבר זה התירה התורה לאכול מוכחא מלתא שאין המעשה מתועב רק שהאדם מצווה שלא לעשותו וזהו שכתבו התוספ' דכיון דגלי קרא בקדשים שהוממו מעצמם עכ"פ דשרי באכילה א"כ מוכח שאין הדבר מתועב וממילא שאין לכוללו בכלל ל"ת כל תועבה אף אם נעשה בעבירה ע"י אדם שאעפ"י שהוא עבר אמימרא דרחמנא מ"מ אין הדבר הנעשה קרוי תועבה וזה ברור ופשוט בכוונת התוס' וכן מתבאר עד"ז כוונת התוספות בתמורה דף ד' ע"ב ד"ה רבא אמר כו' דוק ותשכח ולפי"ז א"ש מה שהקשינו דמנ"ל להתיר בנעשה בידים דלמא אין לדייק מדאסר לגבוה להתיר להדיוט רק בנעשה ממילא דז"א דכיון דעכ"פ מוכח מדאסר לגבוה דאם נעשה ממילא מותר להדיוט א"כ ע"כ שאין הדבר מתועב ואין נכלל בכלל ל"ת כ"ת ולכן שפיר פסקו הפוסקים דהרכבה והרבעה היוצא מהם שרי בכל גוונא אף אם נעשה בעבירה דלענין לאו דל"ת כל תועבה ליכא לאפלוגי בהכי:

ומעתה אפס מקום למ"ש בשיטת הלבוש דמוכח בחולין דמיקרי תועבה לגבוה דז"א דודאי אי לא גלי לן קרא דלהדיוט שרי היינו אומרים דמיקרי תועבה אפילו נעשה מאליו והשתא דגלי לן קרא דלהדיוט שרי ע"כ שאין הדבר מתועב כלל והא דאסר רחמנא לגבוה לאו משום דמיקרי תועבה אסר לה דהא אסור בכל גוונא אפילו אם נעשה מאליו אסור לגבוה ומעתה מ"ש הלבוש דומיא דבהמת כלאים דאימאס לגבוה צ"ע דאי מהתם ילפינן לה א"כ ע"כ לומר דאף בנעשה מאליו הו"ל מאוס לגבוה דהא הדבר ברור דבהמת כלאים שאסורה לגבוה אפילו לא נעבד בו עבירה ע"י אדם אלא מאליו נמי פסול לקרבן וא"כ למה הוצרך לומר למ"ד ב"נ מצווה על הרכבת אילן דהא אפילו לא נעשה ע"י אדם כלל אימאס לגבוה כיון דלבהמת כלאים מדמי לה אך לענ"ד האמת יורה דרכו דכל דלהדיוט שרי אין לנו לומר דמדאורייתא אמאס לגבוה וגבי בהמת כלאים דאסור לגבוה לאו מטעם אמאס אתינן עלה אלא גזרת הכתוב הוא דכלאים לא הוכשר לקרבן אפילו לא חלו בה ידים כלל וא"כ י"ל דמה דנעבדה בו עבירה לא אמאס לגבוה כלל מדאורייתא שהרי אין הדבר מתועב כיון דשרי להדיוט וממילא דאין חילוק בין אם נעשה בעבירה או לא וההיא דצורם אוזן דאסור אם נעשה בעבירה לאו משום ל"ת כ"ת הוא אלא משום קנסא כמבואר בבכורות דף ל"ד ועיין בתוספות שם מ"ש בזה מהספרי וטעמא כמ"ש דכל שא"א לאוסרו אם נעשה מעצמו אין מקום לאוסרו מטעם מתועב כלל:

אמנם בע"ז דף מ"ו דמיבעיא ליה לר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה ומפרש דמיבעי ליה אי אמאס לגבוה היינו מדרבנן דמדאורייתא אינו תועבה דהא שרי להדיוט דמחובר אינו נאסר משום ע"ז כמבואר שם וא"כ מוכח דאינו מתועב מצד עצמו והלבוש כתב שיש לפסול ד"ת משום דאמאס לגבוה כמו בהמת כלאים וז"א כמ"ש והתוספות בע"ז כתבו שם דהאיבעיא לענין לכתחלה אך בסוכה דף ל"ב לא ס"ל להתוס' הכי וע"ש במג"א סימן תקפ"ו ובקנטרסי יד אפרים הארכתי בביאור דברי המג"א שם ומ"מ י"ל דגם התוספות בסוכה מודים שאינו רק מדרבנן וגם נראה שדעת התוספות בסוכה ג"כ לדינא דאינו רק לכתחלה שהרי כתבו שם דרבא מיירי בנטעו ולבסוף עבדו וכרבנן דשרי להדיוט ולכך בדיעבד יצא ורבא פליג אלישנא קמא וס"ל כרב דימי דבעיא דר"ל לענין דחוי הוא אבל בנטעו ולבסוף עבדו ס"ל דפשיטא דיצא וא"כ פשיט' דקי"ל כרבא וכן מבואר בתוספות שם לתירוץ ר"ת שמתרץ לחלק בין קודם ביטול אפילו בדיעבד לא יצא ואחר ביטול לכתחלה לא משום דמאיס שהיה עליו שם ע"ז ולפי"ז תימה על הלבוש דאיהו גופיה שם כתב בפירוש קמא דהתוספ' דאפילו קודם ביטול לא שייך כתותי בשל עכו"ם ומ"מ לכתחלה לא יטול משום דמאיס לגבוה וא"כ איך כתב אח"כ דבמורכב יש לפסול דבר תורה משום טעמא דמאיס וצ"ל דס"ל דודאי משום שנעבדה בו עבירה לחוד דמאיס אין לפסול רק לכתחלה דמצוה ה"ב אין כאן כיון שאין המצוה מחמת העבירה כמ"ש התוספות והרא"ש משא"כ בזה שעיקר גידולו של אתרוג הוא ע"י עבירה שהרכיבו ובכה"ג ס"ל דמהני מאיס לפסול אפילו בדיעבד דומיא דבהמת כלאים וכן נראה שהבין הט"ז בהלבוש שהקשה עליו מהני אוונכרי דיאוש וש"ר מהני דלהלבוש מה בכך כיון דאיכא איסור גזל על הנכרי ע"ש ולא קשיא ליה מלולב של אשרה ושל עה"נ משום דהנהו אין המצוה נעשה ע"י העבירה וכמ"ש התוס' משא"כ בזה שגידולו באיסור שפיר הוה המצוה ע"י העבירה ולפי"ז בפשיטות הוה מצי למימר משום מצוה ה"ב דהא בתוספות והרא"ש משמע דשל אשרה ועה"נ שפיר הוה מחשב מצוה ה"ב אעפ"י שהעבירה כבר עברה אי לאו משום שאין העבירה מחמת המצוה וכיון דנימא דמה שגדל ע"י האיסור חשיב ליה המצוה ע"י העבירה שפיר הו"ל בזה המורכב מה"ב אעפ"י שהעבירה כבר עברה ואפשר שהלבוש לטעמיה שנראה מדבריו שם דמה"ב מדרבנן רק דאסמכיה אקרא וגם הביא שם דעת הי"א דוקא לגזלן עצמו הו"ל מה"ב ולאחרים שרי א"כ בזה שהלבוש ר"ל שפסול ד"ת הוצרך לחדש בה משום דאמאיס לגבוה דומיא דבהמת כלאים ומ"מ הקשה הט"ז עליו מגזל אחר יאוש וש"ר דלא פסלינן ליה משום מה"ב דמ"מ נפסול משום שנעבדה בו עבירה ור"ל כמו דבעינן שיהיה הפרי דהיינו גידול האתרוג בהיתר ולא באיסור כמו כן נימא דהא דכתיב לכם היינו שיהא לכם ע"י היתר ולא ע"י איסור דמאיס לגבוה כשבא לכם ע"י איסור אף שהאיסור עשה העכו"ם לפי דעת הלבוש דבהרכבה קפדינן אעפ"י שהוא ע"י עכו"ם כן נראה בכוונת הט"ז אך לענ"ד אין קשיא כלל על הלבוש מזה דאטו מחמת שנעשה לכם הוא מחמת העבירה שעשה העכו"ם שגזל רק לכם נעשה ע"י הקנין של יאוש וש"ר שע"י שנתיאש זה ושוב לידי זה בהיתר קנאו ונעשה שלו בהיתר בלי עבירה ואע"ג שהגזל גרם ליאוש שיבא לא איכפת לן בהכי שאצל ישראל זה הקונה דין חפץ זה כאבידה שלאחר יאוש ומה לנו על איזה סיבה היה היאוש אם ע"י סיבת גזל או אבידה משא"כ בזה שהפרי נאה ע"י העבירה עצמה ומכ"ש להך י"א דס"ל דגם בגזל שרי לאחרים ולקמן אבאר בזה וגם בלא"ה נראה לחלק בין גידול גוף הפרי בזה שייך מאיס משא"כ לענין מאי דבעינן לכם וגוף הפרי דהיתרא הוא דבזה ודאי אין הדבר מתועב רק העושה מתועב וכנראה מלבוש דמייתי מבהמת כלאים שגידולו באיסור וקצרתי:

והנה במה דכתיבנא דהו"ל להלבוש למימר משום מה"ב נראה בפשיטות דז"א לפי מ"ש התוס' דדוקא בגזל שהמצוה מחמת העבירה משא"כ באשרה ועה"נ דאע"ג דגידול הפרי בעבירה לא מיקרי המצוה מחמת העבירה דאל"כ לפי מ"ש התוספ' דאשרה דמשה היינו שנטעו מתחלה לכך נימא דבלא"ה פסול משום מה"ב שהרי עיקר נטיעתו לא היה אלא בשביל האשרה ולולי זה לא הי' נוטעו ולא היה פרי זו באה לעולם ודוחק לחלק ביניהם אלא ודאי שז"א דקפידת מה"ב אינו על גידול הפרי שלוקחין אותו למצוה אלא על שעת קיום המצוה שלולי העבירה של הגזל לא היה יכול לקיים המצוה אעפ"י שהאתרוג בעולם שברצון לא היה האחר שהוא שלו נותן לו משא"כ באשרה כיון דהשתא מיהת בשעת קיום המצוה ישנה לפרי זו ואין עושה עבירה במה שלוקח אותה לקיים המצוה דמצות לאו ליהנות ניתנו אעפ"י שביאתה של הפרי לעולם ע"י עבירה היה לא איכפת לן בהכי וכן נמי איפכא באשרה שנטעה מתחלה לכך אין לומר דדמי לבהמת כלאים שגידולו ע"י עבירה כמ"ש הלבוש לענין מורכב משום דבהמת כלאים ומורכב שאני שע"י העבירה שנעשה בה היא שהולידה והצמיחה משא"כ באשרה אף שנטעה מתחלה לכך מ"מ אין הנטיעה שגורם צמיחת האילן ופריו למאכל עבירה רק מה שהוא חישב בו לעבירה הוא אוסרו ואי לאו משום כתותי לא הוה אזלינן בתר מחשבתו לדמותו לבהמת כלאים אפילו לפוסלו משום מאיס אפילו לסברת הלבוש ז"ל ובמאי דכתיבנא מתיישב שפיר דעת הא"ח שהביא בש"ע ולבוש דדוקא לגזלן עצמו הוי מה"ב ולאחרים שרי ולכאורה מדברי התוס' מוכח דליתא דא"כ מאי קשיא להו מאשרה ועה"נ דהתם עבירה של אחר הוא וכ"כ המג"א שמהתוס' לא משמע כן וכוונתו לדברי התוס' אלו ולפי מ"ש י"ל דאין סתירה מדברי התוס' לדברי הא"ח בזה דודאי בס"ד דהתוספות דאשרה ועה"נ נמי מחשב מה"ב והיינו שהיו סוברים שעיקר סברת מה"ב הוא לפי שנעבדה בו עבירה ומחמת זה הוא מתועב ומאוס לגבוה ולפום הך סברא אין מקום לחלק בין אם הוא עבירה שלו או של אחרים כיון שהקלקול תלוי בחפץ שעושין בו המצוה ולכך שפיר הקשו דבאשרה ועה"נ נמי מה"ב הוא וע"ז תירצו דבאמת הא ליתא דמה"ב לאו בחפצא תליא רק בתר גברא אזלינן שלפי שהוא בא לצאת בזה ולא היה אפשר לו שיצא בזה כ' ע"י מעשה עבירה ולכן באשרה ועה"נ אין מקום לפסול משום מה"ב וא"כ כיון שעמדנו על טעמו של דבר דגזל הוי מה"ב לאו משום שהחפץ נעשה בו עבירה רק מצד הבא לקיים המצוה חזר הדין שיש לחלק בזה בין הגזלן עצמו דאסור ולאחרים שרי ועיין במג"א סימן תרל"ז בשם ספר יראים וכ"כ הרמב"ן במלחמות ומדבריהם מוכח דאין חילוק בגזל דהוי מה"ב בין הוא לאחרים ומ"ש המג"א דמלשון הש"ס מוכח דקודם יאוש אף אחרים לא יצאו משום מה"ב הוא תמוה דהתם ביום ראשון איירי דבעי קנין וכבר עמדו בזה חקרי לב ובמקום אחר כתבתי בכוונת דבריו בזה:

ומה שהקשה הט"ז דל"ל קרא לפסול בהמת כלאים לקרבן ת"ל משום דמאיס וכן הקשה המ"א לענ"ד לק"מ שהרי מבואר מדברי הלבוש דמהתם יליף לה וס"ל דבאמת טעמא דקרא הוא לאסור לגבוה משום דמאיס ומיני' ילפינן בעלמא ואי לא כתיב בבהמת כלאים לקרבן לא הוה אמרינן סברת מאיס כלל לפסול מה"ת ומכ"ש דא"ש לפי מה דאמרינן מדאסר לגבוה מכלל דלהדיוט שרי א"כ פשיטא דבעינן הך קרא למילף היתר להדיוט דבלא קרא הוי אמרינן דהוי תועבה ואף להדיוט אסור וכה"ג כתבו שם התוספות בחולין בד"ה:

ודאתאן עלה כבר כתבתי דראיית הלבוש מבהמת כלאים לפסול ד"ת אינה ראיה והתם אפילו מעצמו פסול דגזירת הכתוב הוא שיהא עז ודאי להוציא הכלאים משני מינים וא"כ כיון דהתם לאו משום אימאס לגבוה הוא דהא להדיוט שרי ואין דבר מתועב שוב אין לחלק בין גידולו באיסור וה"ל כלולב של אשרה דלחד דיעה בשל עכו"ם אפילו קודם ביטול לא מפסיל משום דמאיס רק לכתחלה ולדעת ר"ה אין איסור אחר ביטול משום דמאיס רק לכתחלה וכיון דאפילו נימא דמאיס הוי פסול בדיעבד אין פסולו רק מדרבנן לבד כמש"ל דאין ראיה מבהמת כלאים א"כ יש לנו לתפוס לקולא כהפוסקים דאינו רק לכתחלה וגם דהא ר"ל מבעיא ליה אי למצוה חשיב כמו לגבוה לענין פסול מחמת מאוס ולפי מ"ש התוס' בסוכה מלתא דמיבעיא לר"ל בלישנא קמא פשיטא ליה לרבא וכדברי רב דימי דס"ל דגם ר"ל מודה בהא רק באשרה שביטלה קמיבעי' ליה ואם כן על כל פנים אין מקום להחמיר בשעת הדחק דחשיב כדיעבד:

וראיתי בש"ת פנים מאירות ח"ב סי' קע"ג כתב שהפריז על המדה לאסור מדאורייתא ללמוד מכלאים דא"כ רובע ונרבע ונעבד דילפינן מקרא דמן הבהמה ל"ל קרא נילף מכלאים כו' ולפמ"ש אין כאן קושיא כלל דכלאים שאני שעיקר יצירת הבהמה בא ע"י איסור כלאים משא"כ רובע ונרבע ונעבד שנעשה בהם איסור אח"כ וכיון דמותרים להדיוט סד"א דלגבוה נמי שרי ועיין בחולין דף קט"ו בתוס' ד"ה חורש בשור וחמור כו' שכתבו וכ"ת דלא אתא מן הבהמה אלא לאשמעינן דלהדיוט שרי ולא מתסר מכל שתעבתי כו' ע"ש וא"כ פשיטא דלק"מ (וגם אין להקשות לפי דברי התוס' דהיתר להדיוט ל"ל נילף מכלאים ז"א שאין ללמוד מזה ע"ז דבכלאים גלי קרא שאין הדבר מתועב ואינו בכלל כל שתעבתי משא"כ ברובע ונרבע ונעבד שי"ל שהדבר מתועב ואסור גם להדיוט לכך איצטריך למכתב איסור לגבוה מכלל דלהדיוט שרי אך מ"מ שפיר כתב הפמ"א שאין ללמוד מכלאים די"ל שאינו מטעם שנעבדה בו עבירה אלא שאינו ראוי לקרבן כמו חי וכמש"ל בארוכה וגם מ"ש בפמ"א על קו' הט"ז דל"ל קרא בכלאים דהא הלבוש רוצה ללמוד מכלאים כבר עמדתי ע"ז ג"כ בעז"ה וכמש"ל אך מ"ש בפמ"א על קו' הט"ז מאוונכרי דאין כאן אפילו ריח קושיא דכיוצא בזה הרגיש בלבוש סעיף ב' וכתב דהתם שאין המין עצמו נגזל רק הקרקע לכן מברכין עליו אחר יאוש וש"ר אפילו ביום א' משא"כ היכא שגזל לולב וה"נ דכוותיה שהאתרוג גופיה מורכב עכ"ל ודבריו תמוהים דהלבוש שכתב לחלק בין אם הקרקע גזולה היינו לענין הברכה דקשיא ליה מ"ש בלולב הגזול הנקנה ע"י יאוש ושינוי מעשה שאין לברך עליו ולדעת הי"א שם אף הנקנה ע"י יאוש וש"ר לא יברך עליו ביום ראשון ובהא דאוונכרי מבואר דשפיר מברך וע"ז כתב לחלק דהתם לאו גזל ההדס גופיה ע"ש אבל מ"מ מודה הלבוש דעכ"פ יוצאין ע"י יאוש ושינוי מעשה או ש"ר אף שגזל הוא עצמו והט"ז נקט הקו' מאוונכרי דשם מבואר הדין דע"י יאוש וש"ר יצא ומינה ילפינן לכל לולב הגזול שיצא בו אם נקנה לו מקודם ע"י יאוש וש"ר עצמו והלבוש מודה בזה דיצא אלא שאין מברך בכה"ג ומזה הקשה הט"ז על הלבוש דהא חזינן דשפיר נפיק ביה אף שנעבדה עבירת הגזל בלולב עצמו אך כבר כתבתי דמטעמא אחרינא לא קשיא על הלבוש מהא דלולב הגזול ואינו ענין לזה אך אע"ג דלית ליה פרכא מהך דלולב הגזול מ"מ דינו דהלבוש לפסול מחמת מאיס אף בדיעבד ומדמי לבהמת כלאים אינו מוכרח ואדרבא משמע איפכא דכל דשרי להדיוט ע"כ שאינו מתועב וא"ל בו מאיס לגבוה רק לכתחלה וכמ"ש. ועתה נבוא למ"ש בשו"ת מהר"מ אלשיך סי' ק"י שהאריך הרבה בפסול אתרוג המורכב וכתב דאם המורכב יחור של לימון באילן אתרוג לא קמיבעיא ליה כלל דהא אין היחור ההוא מוציא אלא לימוניש וכמ"ש רש"י בסוטה שהוא נושא ממין אותו האילן שהוא נוטל ממנו כי קא מיבעיא ליה שהורכב יחור של אתרוג בלימוני ומוציא היחור ההוא דוגמת אתרוג ואין הפרש אלא שהמיץ בתוכו מרובה משא"כ אתרוג בלתי מורכב שהמיץ מועט והקליפה שעליו עבה מאד (שם בתשובה איתא שהחמיץ בתוכו כו' ונ"ל שהוא ט"ס וצ"ל שהמיץ בתוכו כו' והוא מלשון מיץ חלב וחמאה שהוא המוהל ומשקה שבתוך הפרי ומ"מ אפשר גם כן שהדברים ככתבם שהלימוני היא חמוצה וחריפה יותר מאתרוג ועל ידי ההרכבה מקבל האתרוג חמוץ רב אך מסיום לשונו והקליפה עבה משמע דעל מיץ ומוהל שבתוכו קאי והוא אחד מהסימנים שהעיד אא"ז הגאון מוה' יהודה מפדווא לשרמ"א כמ"ש בתשובת רמ"א והביאו המג"א) וחכם אחד מורה להקל וכל חכמי העיר חולקים ומעידים שהראשונים פסלו גם כן ומה שאמר המורה שנתבטלה יניקת הלימון באתרוג המורכב וכאלו כולו אתרוג הנה ראינו בהר"ן שכתב בר"ה עלה דההיא אחד הנוטע כו' דקי"ל ילדה שסיבכה בזקנה בטלה והוא גמר' ערוכה וא"כ ה"נ בטל ענף האתרוג לגבי הלימון וכאלו כולו לימון והתורה אמרה אתרוג וליכא וכן דעת רש"י בסוטה כו' וכ"כ הר"ש בפירוש המשנה כו' ע"ש שהאריך עוד בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה ובחבורו והנה בשו"ת איתן האזרחי סי' ל"ט נדפס שם תשובה אחת מהגאון מוהר"ר אבא הלוי ז"ל שכתב להשיג על תשובת מהר"מ אלשיך דלפי דבריו בטל טעם של אתרוג בלימון ובטעם תליא מלתא ואין טעמו מוטעם כי מה שנאמר בגמרא בטלה היינו משום שהזקנה עיקר והילדה שבטלה לגבה כו' וגם הביא שם דברי התוס' שכתבו דאי לא הוה נקט ילדה לא הוי ידעינן לענין מה בטל ואם כדעת זה החכם למה לא הוי ידעינן לכל דבר הוא בטל אלא ודאי בטלה שאמרו לא לענין טעם קאמרי אלא אמרו הטפל בטל לגבי העיקר דבתר עיקר אזלינן כו' עכ"ל ונפלאתי עליו מאד שבמחכ"ת הוסיף מדעתו על דברי מהר"מ אלשיך ולא מצאתי בדבריו ז"ל ולא עלתה על לבו שיש בזה ביטול טעם ואדרבא כתב בראש דבריו שאין הפרש רק שהמיץ מרובה רק מייתי מהא דחזינן שאין נוהגין ערלה בהרכבה דילדה בזקנה לפי שהיחור בטל לגבי האילן ואם היה היחור הזה קונה שם לעצמו להיות נקרא עץ עושה פרי עץ הדר היה לנו לחשב מיום שהרכיבו וע"כ כיון דמבטלינן ליה לגבי הזקנה ואנו רואין האילן הוסיף עוד ענף חדש שאין בו דין ערלה שהכל הולך אחר השורש וא"כ גם בזה בטל הטפל שהוא יחור האתרוג לגבי לימון שהוא עיקר האילן וכאילו פרי זה הוציא עץ הלימון ואין מן הדין לצאת בו י"ח אתרוג ועוד כתב בתשובה ההיא על מ"ש מהר"מ אלשיך והתורה אמרה אתרוג וליכא דהיכן כתוב בתורה אתרוג רק פרי עץ הדר ומין זה הדר הוא ודר משנה לשנה באילן עכ"ל תמהני דודאי היה מקובל לחז"ל דהך פרי הדר על אתרוג נאמר ובאו התנאים ואסמכוה אקרא אבל לא שסמכו עיקר מלתייהו אדרש זה דהדר היינו שדר באילנו ושאר דרשות דשם וכ"כ להדיא בחידושי הריטב"א אהא דפריך ואימא פלפלין דודאי קי"ל דהדר היינו אתרוג ולא היו מסופקים בדבר שעשו מימות משה אלא שעל שרוצה להוכיח מן הכתוב פריך דאין הוכחה אלא שקבלנו כן ואמרינן נמי זה הדר באילנו כו' לא שיהא זה הוכחה גמורה שזה אתרוג שהרבה אילנות אחרים יש שהם כך אלא שהקבלה העידה לנו כו' ע"ש והא דפריך התם אטו שאר פירות לית בהו גדולים וקטנים ע"ש ברש"י ונראה דגרס אטו כולהו אילני לית בהו כו' אך בתשובה הנ"ל הביא מדברי רש"י בדף ל"א ע"ב שכתב דמהכא שמעינן דאתרוג אמר קרא שאין פרי אחר עושה כן וכ"כ רש"י בחומש וזה סותר למ"ש הריטב"א אך באמת ז"א דהא טובא דרשות דרשינן להוכיח שהוא אתרוג אלא דהש"ס מדייק ודלמא פלפלין או פירות שיש להסתפק בהם ואותן אין דרים משנה לשנה וקצרתי משום דאפילו תימא דדרשא גמורה היא מ"מ פשיטא שאין להכשיר מה שיצא מכלל הקבלה שפרי זו תהיה מעץ הדר שהוא אתרוג ועוד דאם לקח פרי אחר ובתחבולות יעשה פעולות אדם שיהיה דר משנה לשנה יוכשר פשיטא דליתא שאין זה אלא סימן ורמז שהתורה מרמזת לנו שפרי זו שדרך גידולה כך הוא לדור באילנן אותה יקחו למצוה וא"כ מה יושיענו זה אם התפוח יקבל הרכבה מאתרוג ויתקיים עי"ז משנה לשנה פשיטא דפסול וגם דלפי הדרש דבעינן טעם עצו ופריו שוה א"כ אם אנו אומרים שהילדה בטלה בזקנה ואם כן היחור שהאתרוג גדל בו כלא חשיב ועיקר עצו הוא עץ הלימון אשר הזקין בארץ גזעו והיחור כמאן דליתא א"כ איך אתה קורא בזה טעם עצו ופריו שוה והדברים ברורים לענ"ד:

אמנם בעיקרא דמלתא שכתב הגאון מהר"מ אלשיך ז"ל ללמוד מהא דילדה שסיבכה בזקנה לכאן לומר דבטל היחור של אתרוג לגבי אילן הלימון מטיבותי' דהגאון ז"ל אמינא שלענ"ד אין הנדון דומה ונציע דברי הש"ס בקצרה שם בסוטה דף מ"ג ע"ב ת"ר אשר נטע כו' ולא חיללו פרט למבריך ומרכיב והא אנן תנן אחד המבריך ואחד המרכיב אמר רבי זירא אמר ר"ח לא קשיא כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר האי הרכבה היכא דמי אי לימא ילדה בילדה תיפוק ליה דבעי מיהדר משום ילדה ראשונה אלא ילדה בזקינה והאמר ר' אבהו ילדה שסיבכה בזקינה בטלה ילדה בזקינה ואין בה דין ערלה אמר ר' ירמיה לעולם ילדה בילדה וכגון דנטע להך קמייתא לסייג ולקורות כו' ע"ש והנה צריך להבין בהא דפריך האי הרכבת היתר ה"ד דמשמע דבהרכבת איסור ניחא ליה דהיה הדין נותן להיות חוזר מחמת ההרכבה ומיעטי' קרא דא"ח לפי שהוא הרכבת איסור ובאמת שז"א דהא אהא דמצריך קרא למעוטי הרכבת איסור נמי קשיא הך קושיא גופא דאי בילדה בילדה כו' והו"ל למפרך סתמא האי הרכבה ה"ד כו' וגם קשה דאגופא דמתני' או הברייתא הו"ל למפרך דהאי הרכבה ה"ד וא"ל דאברייתא לא מצי למפרך דהוי מוקמינן בילדה בזקנה ולכך א"ח מטעם דבטלה א"כ השתא נמי מי הכריחו לאוקמי בהרכבת איסור נימא דמיירי בכה"ג דילדה בזקנה וע"כ לומר דא"א לאוקמי בהכי דהא מלתא דפשיטא היא כיון שבטלה בזקנה וליכא חיוב ערלה בשום אופן בטל שם ילדה לגמרי ואין כאן נטיעה שחוזר עליה וכמ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים וא"כ קרא למעוטי למה לי וגם הברייתא לא צריך להשמיענו הך דינא כלל ולפי זה מה תיקן בתירוצו דמיירי בהרכבת איסור אכתי קשיא ממ"נ במאי מיירי אי בילדה בילדה באמת צריך לחזור משום ראשונה ואי בזקנה הא אף בהרכבה בטלה ואם כן הו"מ לאקשויי אברייתא ומכ"ש אגופא דמתני' בלא הך שינויי דכאן בהרכבת היתר כו' ולכאורה היה אפשר דבהרכב' איסור הוה ניחא ליה דמיירי בילדה בילדה ולא תיקשי ת"ל משום ילדה ראשונה די"ל דכיון שהרכיב עליה באיסור אזל ליה חיוב חזרתו מהמלחמה מחמת נטיעה זו כיון דגרועי גרעה במה שהבריכה במין אחר ועשה איסור אך באמת ז"א דע"כ לא ממעטינן הרכבת איסור אלא על היחור שמבריך עתה בילדה ראשונה שזו ההברכה היא האיסור אבל נטיעת ילדה ראשונה שעשאה בהיתר גמור פשיטא שלא אבד זכות חזרתו בשבילו דבשביל שנעשה איסור בהברכה השניה לא פקע זכות הראשונה (ולקמן אבאר דלא קשיא לימא מתני' דלא כריה"ג דאמר הירא מעבירות שבידו דמיירי שהוא לא עשה ההברכה בעצמו וכמ"ש אא"ז מהרש"א שם):

והאמת יורה דרכו דע"כ לא אמרינן דילדה בטלה בזקנה אלא בהרכבת היתר דכיון דחד מינא הוא שפיר בטלה שמיד שנאחז היחור ממין אחר אין נוהג בו דין ביטול כלל שהרי אף אחר שנסבך הוא מובדל ועומד לעצמו ונושא פרי של אותו המין שניטל ממנו ולא בטל לגבי האילן כלל והשתא א"ש דעל הרכבת איסור לא קשיא ליה דשפיר משכחת לה בילדה בזקנה ואף עפ"כ נוהג בו דין ערלה ועיין בלח"מ הל' מלכים ולכן הוה סד"א דחוזר וקמ"ל קרא כיון דהרכבת איסור אינו חוזר והשתא א"ש דאגופא דמתני' לא הו"מ לאקשויי האי הרכבה ה"ד משום דכיון דאכתי לא ידע החילוק בין הרכבת איסור להיתר שפיר הוה מצינן לאוקמי בהרכבת איסור ומכל מקום שפיר חוזר אך השתא דמשני ליה בהרכבת איסור אינו חוזר משום דאיכא איסורא בהרכבה זו רק דמתני' בהרכבת היתר שפיר פריך הרכבת היתר ה"ד והוא נכון וברור לענ"ד:

שוב עיינתי במהרש"א וראיתי שכתב בהא דמשני התם במבריך אילן בירק והאי תנא כו' והכא לא מקשינן מ"ש ילדה בזקנה דבטל ומ"ש אילן בירק דלא בטל דהא אילן בירק אי ממליך לאו בת מהדר הוא די"ל דילדה בזקנה כיון דמינה הוא בטל לגבה משא"כ אילן בירק כיון דלאו בת מינה הוא לא בטיל לגבה עכ"ל ושמחתי שמצאתי רב לדברי ואף שי"ל דדוקא התם גבי ירק אף ע"פ שהיחור שהבריך נסתבך בירק הזרוע ונשרש בארץ מכל מקום א"א לומר שע"י חיבור זה נעשו כגוף אחד כיון שזה מין זרעים וזה מין נטיעה ודאי שלעולם הם גופים מחולקים אבל באילנות שהורכבו מין בשא"מ שפיר יש לומר דמיד שנתחבר היחור לאילן חשיב גוף אחד ובטל לגביה ואף ע"פ שנושא מין פרי אחר הרי זה כאילו הוא אילן אחד העושה שני מיני פירות וכגון צלף וכיוצא וכן יש לפרש כוונת אא"ז מהרש"א מ"ש כיון דמינה הוא ר"ל ששניה' מין נטיעה ובהכי נמי הוה א"ש מה דקשיא לן דתיקשי ליה האי הרכבת איסור ה"ד משום דגם המקשן ידע דאיכא לאוקמי בהרכבת אילן בירק דלא בטל לגבה רק על הרכבת היתר קשיא ליה דהא אילן בירק הרכבת איסור הוא וחדית לן רנב"י דאיכא תנא דמתיר הרכבת אילן בירק ושפיר מתוקמ' הרכבת היתר בכה"ג והך ברייתא דמיירי בהרכבת איסור נמי בכה"ג מיירי אלא דאתי' כחכמים דסבירא ליה דהרכבת איסור הוא אך המעיין שם יראה שזה דחוק מאוד בסוגיא והעיקר כמ"ש דאפילו שניהם מין נטיעה אם הוא מין פרי אחר לא בטל כלל שאם היינו אומרים דבטל והרי זה כאילן אחד העושה שני מיני פירות לא היתה התורה אוסרת ההרכבה כיון שנעשה גוף אחד וכמו שנעשה גוף אחד לענין ערלה ואף על פי שי"ל דבאילן של שני מיני פירות יש בכח מתחלתו שרף של שני הפירות משא"כ בהרכבה ששרף האילן הוא של פרי אחר וע"י ההרכבה ממין פרי אחר יונק השרף של האילן שאינו ממינו ולכך מיקרי הרכבה מ"מ הדברים כפשטן נראין דהתורה שאסרה ההרכבה שא"א שיעשו גוף אחד וכל חד וחד לחודיה קאי רק שמורכבים זה בזה וזהו כלאים שאסרה בבהמה שזרע האב לחודיה וזרע האם לחודיה ושניהם מתערבים יחד והם מוציאים תולדה מעורבבת משני כחות וכן הפרי שמוליד אילן המורכב הוא מעורבב משני כחות וכן בכלאי בגדים כל חד לחודי' קאי ואין חוט פשתן בטל בשל צמר ולכך הוי כלאים כמבואר שם וכיון שאם הרכיב נטיעה מין בשא"מ אינה נעשית גוף אחד שפיר הוי הרכבה זו כנטיעה בפ"ע להתחייב בערלה ואי לאו דהרכבת איסור הוא היה חוזר עליה מעורכי המלחמה ולכך מדייק המקשן האי הרכבת היתר ה"ד דאהרכבת איסור לא קשיא ליה דשפיר מיירי בילדה בזקנה ואפ"ה לא בטל וכמ"ש ועיין בתשובת אא"ז מהרש"א שם דאע"ג דהש"ס שם בעי לאוקמי מתני' אפי' כר"י הגלילי דאמר הירא מעבירות שבידו כו' מכל מקום משכחת לה דאריסין הוא שהרכיב מין בשא"מ וגם לענ"ד בפשיטות י"ל שהרכיב ע"י עכו"ם או קטן ואף ע"פ שהרכיב מדעתו אין כאן איסור תורה רק מדרבנן ואפילו את"ל שב"נ מצווה על הרכבת האילן ויש כאן לפני עור מ"מ משכחת לה בענין דלית ביה משום לפ"ע כמש"ל אך מכל מקום גם דברי מהרש"א נכונים דאפילו במורכב שלא מדעתו אם היה של היתר חוזר ושל איסור אינו חוזר כיון דההרכבה עצמה הוא דבר שאסור לעשות כן מה"ת ואם נאמר דאסור לקיים כלאי האילן אם כן בפשיטות י"ל דלכך בהרכבת איסור אינו חוזר אף שנעשה שלא מדעתו כיון שהרכבה זו אין סופה להתקיים בידו שהרי אסור לקיים אותה. אך יש פוסקים דסבירא להו מותר לקיים הרכבת אילן ולדידהו צ"ל כמ"ש וצ"ע:

והנה במה דכתיבנא דלכך לא קשיא ליה על הרכבת איסור משום די"ל שסיבכה בזקנה ושא"מ לא בטל יש מקום אתי ליישב בענין אחר משום דלכאורה צ"ע מה שאמר דאי ילדה בילדה ת"ל משום ילדה קמייתא דמאי קושיא דהא בעינן ה' אילני מאכל דוקא וא"כ י"ל דעם ילדה קמייתא לא היה לו רק ד' וע"י ההרכבה נוסף גם הוא והיה חמשה ובספר קרבן העדה עמד בזה והניח בצ"ע אך לענ"ד א"ש דבכה"ג שאין לו רק ד' נטיעות והוסיף להרכיב בילדה ס"ל להש"ס דבכה"ג אין סברא כלל למחשבי' לחמשה דודאי הרכבה זו עושה יחור זה כגוף אחד עם הילדה שמכבר וכחד חשיבי כאילו לא נתחדש דבר ע"י הרכבה וכמו אם הוציאה הילדה עוד ענף עושה פרי דלא חשיב כלל כנטיעה לעצמה ואם לפניו לא היה חמשה ודאי דאינו חוזר מחמת תוספות ההרכבה וע"כ שמבלעדי זאת ההרכבה היה לו ה' אמטי להכי קשיא ליה הרכבה זו למה לי ת"ל משום הך ילדה גופה שהרכיב בה אמנם כן י"ל דדוקא בהרכבת מין במינו שאז י"ל שנעשה גוף אחד דאז הוי כהוסיף ענפים מעצמו שהכל עולה לחשבון א' משא"כ אם הרכיב ילדה בילדה מין בשא"מ דאז לא שייך שיהיה גוף אחד כיון שזה נושא פרי אחרת שאינו ממין של עיקר האילן וא"כ א"ש דלא הוה מצי לאקשויי על הרכבת איסור דבאיסור שפיר משכחת לה שלא היה לו רק ארבע והרכיב יחור שלא ממינו באחד מהני והרכבה זו שפיר הוה חשבינן לה לנטיעה בפ"ע להיות נחשב חמשה והיה חוזר עליה אי לאו משום דהרכבת איסור הוא משא"כ בהרכבת היתר פריך שפיר וכמ"ש דאם היה לו ד' והרכיב ממנו כחד חשיב דודאי בטל לעיקר אילן ונעש' נטיע' אחת ואין לדייק מדנקט ילדה שסיבכ' בזקנה בטלה משמע הא ילדה בילדה לא דפשיטא דז"א דודאי בתרוויהו בטלה לגבי העיקר רק דבילדה בילדה אין נ"מ בביטול זה רק לענין זקנה שלא יהא בו דין ערלה וכן מבואר בתוספות דמנחות דף ס"ט דילדה בילדה לא חשבינן שנות ערלה משעת ההרכבה אלא משעת נטיעה קמייתא וכ"כ הר"ש וכ"כ בלקוטי הרמב"ן שזה מוכרח מהסוגי' וכמ"ש לקמן וע"כ דהיינו טעמא דכיון שסבכה בטלה לגבה ונעשית כגוף הנטיעה וא"כ ע"כ שהיו בידו ה' חוץ ההרכבה וא"כ פריך שפיר הך הרכבה ל"ל כו' וגם זה נכון:

ולפי דרכנו למדנו שמה שאמרו ילדה שסבכה בזקנה בטלה לא נאמר אלא בהרכבת מין במינו אבל בשא"מ אע"ג דינקי מהדדי מכל מקום לא שייך בזה שיתבטל טפל בעיקר דכיון שהוא עושה פרי לעצמו הוא עיקר לעצמו כמו גוף האילן ולא מיבעיא לתירוץ קמא דכתיבנא דלפי"ז מוכרח חילוק זה מהש"ס אלא אפילו לתירוץ הב' שכתבתי עכ"פ חזינן דבילדה בילדה במין בשא"מ לאו כחד גופא חשבינן ליה רק כנטיעה אחרת לעצמה וא"כ אין כאן שייכות ביטול שכ"א נחשב בפ"ע ולא נשתנה שמו כלל ולפ"ז מה שהאריך מהר"מ אלשיך ללמוד מהך דילדה שסיבכה בזקנה דבטלה לכאן דאם הרכיב יחור אתרוג באילן אחר שבטל ונסתלק שמו מעליו אי מקפינן להו לא מידמו דבכה"ג שמו קיים ופירותיו מוכיחין עליו שאינם ממין האילן וכאילו עומד בפ"ע אלא שמושך יניקתו דרך האילן הלז שלא אבד את שמו שנקרא ע"ש עיקר הפרי שהוא מגדל אותו וכדאשכחן בקרא תחת התפוח עוררתיך כו' וכן בלשון חכמים תמרה זו ענבה זו וכן ביכורה בתאנה (ע"ש בהושע ט' וע"ש ברש"י מציין כבכורה בתאנה ומפרש ע"ז מבושלת כתאנה בעץ התאנה כן הוא בכל הספרים והוא ט"ס וכצ"ל שרש"י מציין על תיבת כבכורה ומפרש לה בתאנה מבושלת ואח"כ מתחיל ציון על תיבת בתאנה ומפרש בעץ התאנה והסופרים שבשו הציון גם החליפו וכתבו ב' במקום כף וכף במקום בית ומצוה לתקן) וההרכבה גם כן לא אבד שמו ובכה"ג חייב בערלה גם כן ואי לאו דהרכבת איסור הוא היה חוזר עליו מעורכי המלחמה ואם כן בדינא דידן דהיחור לא אבד שמו ויחור של אתרוג מיקרי י"ל שאין קפידא מה שיונק מהארץ דרך עץ הלימון וגם מה שיונק מן העץ עצמו מהשרף ולחלוחית שבו י"ל דבטלה יניקה זו בתוך פרי האתרוג וכמ"ש מהרמ"א שם בשם החכם שהיה מורה היתר בדבר והרי זה כאילו עומדין אילנות אחרים סמוך ממש לאילן האתרוג דודאי ינקי מהדדי כמבואר בב"ב ומכל מקום פשיטא שיוצאין בהם בלי פקפוק ומה שכתבתי מהרמ"א דהוי כב' מינים יבואר אי"ה

אמנם נלענ"ד ליישב דעת הגאון מהרמ"א ז"ל דלא שאני ליה בין הרכבת מין במינו למבשא"מ דלא תיקשי עליו מהש"ס דלא פריך על הרכבת איסור י"ל דהנה במשנה שם מבואר שצריך שיהא לו ה' עץ מאכל ולפי"ז קשה מאי פריך דלמא מיירי שהיה לו ד' עץ מאכל ואילן סרק אחד והרכיב תוך האילן סרק שעי"ז נעשה ה' עץ מאכל דפשיטא דלא שייך בזה ביטול וכמבואר בירושלמי ופסקו הרמב"ם בפרק יו"ד מהל' מעשר שני עכו"ם שהרכיב אילן מאכל באילן סרק חייב בערלה אך דז"א דגם זה הרכבת איסור הוא כמ"ש הרמב"ם וש"ע סימן רצ"ה ולכך נקט הרמב"ם עכו"ם שהרכיב ואע"ג דלהרמב"ם גם עכו"ם אסור בהרכבה כמש"ל מ"מ ישראל לא שכיח שיעשה הרכבה שהיא באיסור ולכך נקט עכו"ם וכיון דאנן השתא בהרכבת היתר קיימינן לא הו"מ לשנויי הכי וא"ל דלא קשיא ליה על הרכבת איסור דשפיר משכחת לה בכה"ג משא"כ בהרכבת היתר ולכך הוצרך לשנויי בנוטע לסייג כו' שהיתה פטורה מן הערלה ולא היה חוזר עליה דילפינן מולא חללו כמ"ש רש"י במשנה ועתה חידש בהרכבה זו נטיעה שיש בה חיוב ערלה וזה דעת הרמב"ם פ"ז מהל' מלכים דדוקא אם הרכיב מה שחייב בערלה ודברי הכ"מ שם תמוהים דודאי ממקומו מוכרע דבערלה תליא מלתא דחזרה דאם חייב בערלה מיקרי נטיעה וקרינן ביה ולא חללו ומ"ש הכ"מ דהרמב"ם מפרש הרכבת איסור היינו איסור ערלה כבר כתב בלח"מ שהוא תמוה ומשם מוכרח שהדברים כפרטן וכפירש"י ז"ל אלא שהקשה דהו"ל להרמב"ם למכתב הך דינא דש"ס דבהרכבת איסור אינו חוזר ומ"ש דהרמב"ם ס"ל כהך תירוצא דברייתא אתיא כראב"י הוא דחוק כי מה ראה לדחות ב' התירוצים הראשונים וגם דהא מצד הסברא הרכבת איסור אינו חוזר וכמ"ש רש"י מדדרשינן ולא חנכו פרט לגזלן אף עפ"י שיש לחלק ביניהם מכל מקום אין לדחות תירוץ זה מן הדין דהא בש"ס שקיל וטרי ביה (ועיין בתשובה מהרמ"א הנ"ל הביא נוסח לשון הרמב"ם בהל' מלכים ואחד המרכיב זקנה בחברתה כו' בנוסחא דידן ליתא וכ"כ בשו"ת איתן האזרחי הנ"ל ומה שכתב דהרמב"ם סבירא ליה דהך תירוצא דלסייג כו' שינוייא דחיקא הוא ותפס תירוץ ר"נ במבריך אילן בירק הוא תמוה דא"כ היאך כתב הרמב"ם הך דינא דמרכיב חוזר כיון דאנן קי"ל כרבנן דאילן בירק הוא הרכבת איסור אם כן לא משכחת הך דינא כלל):

וזה מקרוב זכיתי שבא לידי ספר לקוטי הרמב"ן על ש"ס וראיתי שכתב במסכת ר"ה בנוטע לסייג כו' והרכיב בו מונין להרכבה זו משעת נטיעת האילן ולא משעת הרכבה זו דהא אפילו מחשב על הראשונה תני בתוספתא שמונה משעת נטיעה כו' הלכך לאו בת מהדר הוא למנות משעת הרכבה דאי לא תימא הכי לוקמי ילדה בילדה של שני שנים שיחזור בשביל ההרכבה לאחר שיצאו שני ערלה של ראשונה אלא ע"כ למנין הראשון הם נמנין כו' ועוד ראיתי לרש"י בע"ז דף מ"ח בהא דמודה ר"י אם נטע והבריך והרכיב מותר דזה וזה גורם הוא והכי אמרינן בעלמא ילדה שסבכה בזקנה מותרת ואינו נכון דלאו לר"י איתמר ומשום ביטול נגעו בה (וע"ש בתוס' דע"ז שהקשו גם כן על רש"י בזה) וכי מתרץ נמי במרכיב ילדה בילדה של סייג וקורות לכ"ע הוא ואפילו לר' יוסי דאי ממליך עלה מצי להדורי וכיון שכן החיוב מושך הפטור שאפשר לעשות כמוהו וליכא זה וזה גורם כלל עכ"ל ושוב מצאתי כן גם בחידושי הרמב"ן לע"ז וסיים בה ואין הפטור מושך את החיוב שא"א להיות כמוהו ע"ש ולענ"ד מ"ש שהחיוב מושך את הפטור צ"ע דהתינח אי הוה אמרינן דגם האילן שנטע לסייג מתחייב ונמשך אחר ההרכבה שפיר אבל כיון שהאילן עומד בהיתרו כל זמן שלא חישב עליו נהי דלית לן למימר שהמורכב נמשך אחר העיקר ובטל לגביה כיון שהוא גופי' מסופק ועומד שמא יתחייב והלכך אמרינן דכ"א עומד לעצמו מכל מקום אם באנו לדון אותו בדין זוז"ג אין לנו לדון אלא באשר הוא שם וכיון דהאילן גופא דהיתרא הוא שפיר יש לדין בו דין זוז"ג ואטו משום שאין כחו יפה לבטל הילדה מחמת שאפשר שיתחייב יגרע כחו שלא להיות קרוי גורם של היתר כלל ועפי"ז מצאנו ישוב לדברי הרמב"ם ז"ל שהשמיט הך אוקימתא לחלק בין הרכבת איסור להיתר משום דלהך תירוצא ע"כ לאוקמא בנוטע לסייג כו' וא"כ ע"כ אתי כמ"ד זוז"ג אסור והוא דלא כהלכתא דהא קי"ל כר"י דזוז"ג מותר וכן הך תירוצא דרנב"י דמוקי מתני' בהרכבת אילן בירק וכמ"ד מותר אתיא דלא כהלכתה דהא קי"ל דאילן בירק אסור ואי בעינן לאוקמי מתני' כהלכתא ע"כ לאוקמא כרב דימי אמר ר"י דברייתא כראב"י דמרכיב אינו חוזר כלל וא"כ מתני' דקתני מרכיב חוזר ע"כ דהיינו בהרכבת איסור דהא לא משכחת מרכיב דהיתר כלל שיהא חוזר עליו כיון דקי"ל כר"י דזוז"ג מותר וכ"כ הרמב"ם בפרק יו"ד מהל' מעשר שני וקי"ל כחכמים דאסרי אילן בירק ולכך סתם הרמב"ם הדברים רק תלה אותם באיסור ערלה דכל דמשכחת מרכיב שהוא אסור משום ערלה נטיעה מיקרי וחוזר עליו ומשכחת לה בילדה בילדה שהרכיב מין בשאינו מינו ומעיקרא לא היה לו רק ג' והרכבה זו שהיא מאינו מינו שפיר חשיבא נטיעה באנפי נפשה וכמש"ל בתירוץ הב' דבכה"ג שפיר הוי ד' וחוזר עליהם ולא איכפת לן מה שהוא הרכבת איסור דהא ע"כ מרכיב דמתני' בהכי מיירי דאליבא דהלכתא לא משכחת בהרכבת היתר כלל ולפי זה מסייע לן גם דעת הרמב"ם ז"ל דהא דאמרינן דהיחור בטל לגבי גוף האילן לא נאמר כ"א במב"מ אבל לא במין בשא"מ:

והנה לפי פירוש רש"י בע"ז דמשמע דהך דילדה שסבכה בזקנה בטלה מטעם זוז"ג אתינן עליה לפי"ז אין מקום לחלק בין מב"מ למבש"מ דבשלמא אי אמרינן מטעם ביטול דהיינו שהיחור בטל להאילן שפיר יש לחלק בין מב"מ למבשא"מ וכמש"ל משא"כ לטעמא דזוז"ג ובטעמא דרש"י דסבירא ליה דמטעם זוז"ג הוא שהקשו עליו דהתם מטעם ביטול אתינן עלה נלענ"ד דלפי טעם ביטול קשה מה שהקשו התוספות במנחות דף ס"ט דלמה נקט ילדה דכך שוה יחור של זקנה שסיבכה בזקנה דאי לאו משום דבטלה היה תורת ערלה עליו וכן פירש שם בסוטה בקונטרס אפילו ליחור זקנה מכיון דנתלש והרכיבו ילדה קרינא ליה ובטל בזקנה ומ"ש התוספות שם לתרץ דאי הוי נקט סתם יחור שסבכו בזקנה בטל לא הוה ידעינן למאי בטל אם לא היה מפרש לענין ערלה כו' נראה שלא היה בגירסא שלפניהם כמו שהוא לפנינו דקאמר בפירוש ואין בה דין ערלה וכן נראה מדברי רש"י שם דל"ג ליה (וגם מה דמייתי התוספות מדברי הקונטרס בסוטה וסיימו בה ובטל בזקנה זה הסיום אינו מהקונטרס אלא חוזר לדבריהם הראשונים דאף זה ילדה הוא ודינו שבטל בזקנה דרש"י גופיה שם לא כתב זה רק לענין סיבכו בילדה דחייב בערלה אף עפ"י שקצצו מזקנה דחוזר להיות ילדה אם היה מתחבר ע"י הרכבה בילדה ע"ש) ולפי גרסא שלפנינו א"א לומר כן ונראה דרש"י לא ניחא ליה בתירוץ התוספות ושבקיה דהוא דחיק ומוקי נפשיה דטעמא דבטלה לפי שזוז"ג הוא וטעמא דמ"ד זה וזה גורם מותר נראה לעניות דעתי דאף על גב די"ל מה חזית דאזלת בתר גורם היתר זיל בתר גורם איסור לחומרא מכל מקום כיון דאם לא ניתנה תורה ונתחדשה הלכה לאסור דבר זה היה מותר הכל ולכן אף שע"י ציווי התורה נאסר הדבר ההוא והאיסור הוא גורם לדבר זה שיבא בעולם מכל מקום ההיתר יש לו דין קדימה בזה למיזל בתרי כיון שמציאות דבר זה גם ההיתר גרם לו שיבא אין לנו לחדש בו איסור מחמת גורם האיסור שיש בו ואנו חושבין עיקר יותר לגורם היתר אף אם שקולים הם ומצאתי און לי בדברי הר"ן בנדרים דף נ"ט ע"ב שכתב וע"כ לא שמעת לרשב"ג כו' ולא תיקשי אמאי דכתיבנא כו' ואפ"ה קתני גדל בפטור פטור אלמא אעפ"י שאין גידולין כעיקר אין מבטלין אותן דהכא היינו טעמא משום דהיתרא לא בטל שהאיסור דרכו להתבטל ולא ההיתר כו' והנה סתם ולא פירש הטעם ונראה שטעמו של דבר כמ"ש וכן נלענ"ד דמטעם זה סבירא ליה להרמב"ם דספק דאורייתא לקולא אף במקום שהספק שקול משום דההיתר הוא הקודם אם לא היה נאסר ולכן אף היכא דאיתרע חזקה דהיתרא מכל מקום אף בספק השקול מה"ת לחדש איסור וכאילו יש חזקת היתר דמי וכל שהוא שקול צד ההיתר מכריע הכף לגבי האיסור שחידשה תורה ועשאתו איסור ובהכי ניחא נמי מה שהקשו על הרמב"ם מהא דיליף רובא מרישא של עולה כו' דדלמא התם משום ספק הוא ולפי מ"ש א"ש דבספק כה"ג שהתורה חידשה להביא עולה אלא שלא הכשירה לקרבן זה רק כשרה דוקא ואי הוה מספקא לן דלמה טרפה היא לא היה מקום להכשירה לעולה בספק השקול כלל מחמת קדימת ההיתר לאיסור שלא על ההיתר נפל הספק כ"א על יציאת י"ח הקרבן וכן י"ל בכמה מצות עשה ויש ליישב בזה כמה ענינים וקצרתי שלא לצאת מענינינו ועכ"פ לענין גורם חזינן דגורם ההיתר מכריע את גורם האיסור ולכן השמיענו כזאת בילדה שסבכה בזקנה אע"פ שהילדה היתה אסורה מתחלה ועכשיו הוא גורמת איסור מכל מקום כיון שהזקנה גורמת ההיתר כחה דהיתרא עדיף ומותר משא"כ יחור שנקצץ מזקנה שהיה בכלל היתר אלא שאם היו מרכיבין אותו בילדה או נוטעין אותו בארץ היה דינו כתחלת נטיעה מכל מקום השתא מיהא שסיבכו בזקנה אין כאן גורם איסור שאדרבא צמיחתו הוא ע"י אילן ההיתר והיחו' בצד עצמו לא היה עליו שם איסור מעולם ובזה לא היינו צריכין לבטל האיסור שבו משום זוז"ג רק בילדה שסיבכה בזקנה הוצרך להשמיענו דגורם ההיתר של הזקנה מכריע גורם ההיתר של הילדה משא"כ לפי מה שמפרשים התוס' והרמב"ן דילדה שסיבכה בזקנה בטלה היינו שנעשה כגופה של זקנה ואי לא הוה אמרינן בטלה היה נחשב כאילו עכשיו נטעה א"כ אף ביחור שנקצץ מזקנה הוא הדין והוא הטעם דאם לא היתה בטלה הו"ל כנטיעה אע"פ שנקצץ מזקנה והשתא א"ש לשיטת רש"י הא דמשני דמיירי בנוטע לסייג כו' כיון דבת מיהדר הוא לא בטלה אע"ג דזוז"ג הוא ומ"ש הרמב"ן ז"ל שאינו נמשך כבר כתבתי שצ"ע דמה בכך שאינו נמשך מ"מ גורם היתר הוא ולפי מ"ש א"ש כיון דבכל זוג"ג דמותר צ"ל דגורם היתר כדאי הוא להכריע לגבי גורם האיסור ואין זה אלא אם הוא ודאי היתר אבל כיון דבת מיהדר הוא שהוא עצמו יכול להיות נהפך לאיסור אינו מכריע לגבי גורם האיסור כלל ואפשר שזה כוונת הרמב"ן מ"ש שהחיוב מושך הפטור היינו בענין הגורם שגורם החיוב מושך גורם הפטור שבתוך פרי היחור של ילדה כיון שאפשר להיות כמוהו אך לענ"ד נראה דא"ש בפשיטות דכיון דנוטע לסייג בת מיהדר הוא ואם היה מחשב עליו לאכילה היה חייב וא"כ כשהרכיב בו יחור וחישב על ההרכבה לאכילה ממילא שעלתה במחשבה לפניו שמה שהרכבה זו יעלה כיונק לפניו מארץ שנטוע בו האילן לסייג דרך אילן זו או משרף האילן עצמו ויהיה לאכילה וא"כ היניקה הזו מתחייבת כמו אם היה מחשב על כל האילן לאכילה דבת מיהדר הוא להתחייב וא"כ אין כאן בתוך הפרי של ההרכבה גורם היתר כלל שיצדק לומר זוז"ג מותר ונפלאתי על רבינו הרמב"ן ז"ל שכתב שהחיוב מושך הפטור כו' שבאמת א"צ משיכה שמעיקרא אין כאן גורם של פטור כלל והדברים ברורים לענ"ד:

ודאתאן עלה בשיטת רש"י ז"ל אין לחלק בין מין במינו או בשא"מ כיון דמשום זוז"ג אתינן עלה אך דלפי זה פשיטא דליתא לראיית מהר"מ אלשיך ואדרבא לרש"י אין מקום ביטול כלל בין במינו ובין בשא"מ וכל חד לחודיה קאי ושמו עליו רק הא דשרי בילדה בזקנה משום דיש כאן גורם היתר של הזקנה וזוז"ג מותר ובנוטע לסייג אין כאן זוז"ג כמ"ש דגורם של האילן מתהפך בתוך פירי היחור שנטע לאכילה ומתחייב בכך וא"כ לענין אתרוג מה איכפת לן מהגורם של הפרי האחר שהוא מובלע בתוכו דרך יניקתו מהאילן ומתבטל בתוכו וגם דקי"ל זוז"ג מותר ואף לפי מש"ל בטעמא דהתיר' לפי שכחא דהיתרא עדיף ומכריע לגבי גורם האיסור וזה שייך לענין איסור והיתר משא"כ לענין קיום מצות אתרוג נראה דלא שייך זה מ"מ י"ל דכאן דחזינן שהיחור נושא פרי תבנית הפרי שנושא האילן אשר לוקח ממנו ודאי גורם שלו מחשב עיקר נגד גורם של האילן ועדיף מזוז"ג דעלמא וא"כ מ"ש מהרמ"א ראיה מכאן דבטל ענף האתרוג לגבי הלימון ליתא לשיטת רש"י ז"ל:

שוב ראיתי שהר"ן בע"ז כתב שהקשו על רש"י דילדה שסבכה בזקנה אינה מדין זוז"ג אלא מתורת ביטול ואינה קושיא דדא ודא אחת היא שזוז"ג מותר מה טעם לפי שנתבטל האיסור בהיתר דכל היכא דכי איתיה לאיסורא בעינא בטל חד בתרי כל היכא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי א"נ כשנתערב כל היכא דליכא טעמא ה"נ הבא מכח גרמת איסור כל היכא שהאיסור והיתר גרם לו הרי הוא כאילו נתבטל האיסור מש"ה אמר התם ילדה כו' דס"ל זוז"ג מותר כדאפסיקא הלכתא בסוגיין וכ"ת א"כ בסבכה ילדה בילדה הנטוע לסייג אסור הא זוז"ג הוא אינה קושיא דכי אמרינן זוז"ג מותר ה"מ כשגורם של היתר א"א לו לשוב להיות איסור אבל היכא שאפשר לו להיות אסור בטל לגבי גורם של איסור כיון שאפשר להיות כמוהו ואין גורם של איסור בטל לגבי גורם היתר כיון שא"א להיות כמוהו ודמיא הא מלתא להא דמנחות דף כ"ג אמר ר"ח נבלה בטלה בשחיטה כו' ה"נ זו שנטעה לסייג אילו נמלך עליה לאכילה חייבת בערלה נמצא שגורם זה של היתר אפשר לו לחזור להיות אסור אבל ילדה זו שסבכה שהיא גורם של איסור א"א לה לחזור ולהיות היתר הלכך לא שרי משום זוז"ג והיינו דאמרינן התם או אמליך בת מהדר הוא כו' עכ"ל ודבריו הקדושים הם צ"ע לענ"ד דמ"ש דזוז"ג הוא מתורת ביטול א"כ ליבעי דוקא שיהא גורם היתר מרובה על של איסור דומיא דביטול דעלמא דבעינן חד בתרי וגם יש לעיין בזה לפי מ"ש המרדכי בשם רבינו משולם דכל שתחלת ביאתו ע"י תערובת לא בטל ועפי"ז כתב במשנה למלך פ"א מהלכות מו"מ ליישב דברי הרמב"ם באיבעיא דלגמוע חלבו של בהמה שיש בה אבר היוצא וכתב שאסור מספק הואיל וחלב בא מכלל האברים וכתב דלכך לא מהני ביטול ברוב הואיל ותחלת ביאתו לעולם בתערובות וא"כ ה"נ הפרי שיש בה זוז"ג הרי תחלת ביאת הגורמים בתערובות ולא ליהני ביטול אך סברא זו אינה מוכרחת ועיין במשנל"מ שם וא"כ י"ל שהר"ן לא ס"ל. הכי וגם מ"ש דזוז"ג מותר דווקא שא"א להיתר להיות כאיסור ומייתי עלה מהא דמנחות צ"ע דהתם אליבא דר"י איתמר דס"ל מין במינו לא בטל וס"ל לר"ח דהיכא שא"א למבטל להיות כבטל שפיר בטלה אף לר"י משא"כ לרבנן דס"ל דוקא עולין לא מבטלי אהדדי אבל מב"מ בטל מבואר שם דגם שחוטה בטלה בנבלה אע"ג דלא אפשר למהוי כוותיה ועיין בר"ן דנדרים דר"י ס"ל מב"מ לא בטל כשהוא מב"מ בשמא ורבנן ס"ל דכיון שזה איסור וזה היתר לא דמי למב"מ דדם הפר ודם השעיר דתרווייהו התירא נינהו ע"ש וא"כ בזוז"ג דחד דאיסורא וחד דהתירא שפיר בטל לרבנן אף אם אפשר להיתר שיהיה נעשה איסור כיון דהשתא היתר הוא הו"ל מין בשא"מ וליכא טעמא דבטל ברובא אך לענ"ד הדברים ברורים כמ"ש דכאן ליכא גורם דהיתר כלל שאותו הגורם של האילן העשוי לסייג הרי נמלך עליו לאכילה ומהני מחשבתו כמו דמהני על עיקר האילן דמידי דהוה עלו מאליהן וכמבואר בסוטה שם וע"ש ברש"י שכתב וז"ל הלכך ילדה דקא מירכב בגוה לאכילה חייבת בערלה ואע"ג דלא אמליך אקמייתא הא מיהא לאכילה היא ומהניא מחשבה דעיקר דידה נמי אי הוה חשיב עלה הוה מהני מחשבה כו' נראה ודאי דרש"י הכא לא נחי' להך מלתא דזוז"ג רק כפשוטי הדברים שבטל אצל גופו של אילן והשתא אסברה למלתא דבכה"ג שמרכיב ילדה בילדה של סייג לא שייך זה דמה בכך שתאמר שנעשה כאלו הוא מגוף האילן מ"מ הרי גוף האילן עצמו שחישב לאכילה מהני א"כ הרכבה זו שאתה חושבו למקצת מן האילן עכ"פ מהני בין מחשבה לאכילה ועיין בפ"ק דערלה אפילו אמר החיצון לסייג כו' ומ"מ גם לפי מ"ש רש"י בע"ז דטעמא משום זוז"ג נמי א"ש מחמת הך סברא גופא דגם הגורם דהיינו יניקת האילן שלסייג הרי חישב על יניקה זו שתהיה לאכילה ואין בה צד פטור כלל ולדעתי הוא נכון מאד לולי דברי הרמב"ן והר"ן ז"ל שנראה דלא נחתי להך סברא ומישבים הך דזוז"ג בענין אחר ולקמן נדבר עוד אי"ה בדברי הר"ן בזה:

ועתה נבוא למ"ש מהר"מ אלשיך שם דאפילו אם לא היה היחור של אתרוג מתבטל בלימון אלא שהם בב' מינים מעורבים בשוה אין יוצאין בו ודעת החכם המורה שם להיתר נראה שסובר דאין כאן ערבוב רק יניקת הלימון המתבטל בתוך האתרוג וכבר כתבתי לעיל דיניקה לא פסלה כמו שאין פוסל היניקה מאילנות הסמוכים לו וגם הגאון מוהר"ר אבא כתב דכיון שהיחור נושא פרי אתרוג טעם אתרוג עיקר (וכבר כתבתי שהוא הבין שמהרמ"א מחמת ערבוב טעמים אתי עלה וכבר כתבתי שז"א רק כוונתו על קריאת הש"ס של העץ העושה פרי הלז שאפי' נאמר ששניהם הוציאוהו יחד ושמשו בערבוביה מ"מ אין יוצאין בו) ונראה לענ"ד להביא ראיה לסברת מהרמ"א מהא דאמרינן בסוטה שם ולוקמא בכרם של שני שותפים דכל חד הדר אדידיה אמר ר"פ זאת אומרת כרם של שני שותפים אין חוזרין עליו מעורכי מלחמה ומאי שנא מחמשה אחין ומת אחד מהם במלחמה דכולן חוזרין התם כל חד וחד קרינא ביה אשתו הכא כל חד וחד לא קרינא ביה כרמו ופירש"י כרמו המיוחד לו שאין לך בה גפן שאין לשניהם חלק בו והכ"מ בהלכות מלכים הקשה על הרמב"ם למה לא כתב דין זה גם לענין בית של שני שותפין וכתב לחלק דדוקא כרמו אבל בית של שני שותפין דמסתמא יש לכ"א מקום מיוחד להשתמש בו שפיר קרינן ביה ביתו ע"ש ועכ"פ הא קמן דהש"ס מקשה ונוקמא בכרם של שני שותפין ופירש"י כגון שהנטיעה של ראובן ובא שמעון והרכיב בה להיות פירות ההרכבה שלו ועלה משני דאינו חוזר וטעמא משום שאין מיוחד לו דכמו בכרם של שותפין אין לך גפן שאין לשניהם חלק והוא הדין כאן בהרכבה על כרחך שאין שום פרי מיוחד ויש לשניהם חלק דאם לא כן שוב הוה לן למימר דבכה"ג דמרכיב בשל חבירו דמי לבית שהרי גם בזה פירות ההרכבה מיוחדים לו אלא ודאי דאין כאן יחוד שכל הגדל באילן זה שהרכיב הוא בשותפות ודברי רש"י דנקט בקושית המקשן שהרכיב להיות פירות הרכבה שלו צ"ע דא"כ למה לא נאמר דהוי מיוחד לו ולא דמי לכרם של שותפין ואפשר שכוונת רש"י דמסתמא זה עושה ע"ד כן אבל לא אהני ליה מחשבתו לקנות ואף אם התנו בפירוש ה"ל דשלב"ל וגם י"ל דעכ"פ אינו שלו מחמת נטיעתו רק מחמת התנאי ואע"ג דמרבינן גם הלוקח מ"מ מה דאמר קרא כרם דרשינן כרם המיוחד ולקח מרבינן ממי האיש וא"כ י"ל או כולו דנטיעה או כולו בלקיחה וצ"ע ועכ"פ מבואר מהש"ס ולא קרינא ביה כרמו ולפי"ז הדבר ברור דאע"פ שהיחור נושא פרי של עצמו אעפ"כ כח אחר מעורב בו משל עיקר האילן דהא אם עיקר האילן הוא של אחר דיינינן ליה כשותפין דאף שלענין ערלה מתבטל ונעשה כגוף האילן מ"מ לענין שותפים שפיר יש לזה חלק בו (וגם בלא"ה בממון לא שייך ביטול כדאמרינן בביצה דף ל"ט גבי אשה ששאלה מים ומלח כו' מי שנתערב לו קב חטין כו' וכיון שגידול אתרוג הוא ע"י עץ הלימון והאתרוג יחד זוז"ג כמ"ש מדברי רש"י והר"ן (וגם התוס' והרמב"ן מודים בזה אלא דס"ל דלא תלי טעמא בהכי אלא משוה ביטול) א"כ אין זה פרי עץ הדר שאמרה תורה שעץ של הדר הוא יגדל הפרי משא"כ בזה שכח עץ אחר מעורב בו וכאן אין לחלק בין מ"ד זוז"ג אסור או מותר דלא תליא כאן באיסור והיתר כלל ועל גידול האתרוג דיינינן וכיון דמוכח שכח גידולו הוא ג"כ מן העץ שהורכב בו לאו פרי עץ הדר הוא אלא פרי עץ הדר ולימון יחד ואין יוצאין בו ונראה דאף למאי דמייתי הלח"מ מהירושלמי דגם בבית של שני שותפין אינו חוזר היינו משום דס"ל דגם בבית אין תשמיש מיוחד כמו בכרם אבל בתשמיש מיוחד ודאי דחוזר וא"כ הך דלא מוקי בהרכבה מוכיח דאין כאן יחוד לשום אחד אך א"צ לזה דכיון דעכ"פ סוגיית הש"ס דידן הכי רהיטא דאם הרכיב אחד משל חבירו כח שניהם מעורב בו וכן מבואר ממ"ש לעיל לדעת רש"י דחשיב ליה זוז"ג ולפי מ"ש הר"ן לשיטתו גורם היתר מבטל חבירו ולדבריו אפי' שלא במינו היה בטל גורם האיסור בהיתר ואם היה אילן הלימון זקנה. ויחור האתרוג ילדה הוא פטור מן הערלה לפי טעם זה הא קמן דחשבינן להך גידול שהוא ע"י עץ הלימון ואפילו לקולא לפוטרו מן הערלה וא"א להקל בו ולומר שיצא י"ח אתרוג והוי כמו ב' קולי דסתרי אהדדי וכן מוכח בנדרים דף נ"ז גבי ילדה שסיבכה ובה פירות אע"פ שהוסיפה מאתים אסור וקא פשיט מינה שאין גדולי היתר מעלין את האיסור והיינו לפי שהיה בה פירות מכבר הרי הם נחשבים כעיקר לגבי מה שגדל אח"כ ע"י שהורכב בזקנה ואע"פ שהוסיפו בה גידולי הזקנה מאתים אין מבטלת העיקר אלמא דכל הגדל אח"כ אנו חושבין שהוא מגידול עיקר האילן הנטוע שהוא היתר רק שאין יכול לעלות את האיסור הא קמן שביחור זה עצמו שהוברך חשבינן הפירות שמגדל אחר ההרכבה לגידולי היתר של אילן הזקן שיניקת היחור בטלה וכמאן דלית לגבי היניקה של עיקר האילן וא"כ כאן מה שגדל אח"כ הוה כגידול של אילן לימון ולא גידול של אילן אתרוג ואין נראה לחלק לענין זה בין אם יש פירות בילדה או לא רק לענין שאין גידולי היתר מעלין כיון שהיו פירות בעין חשבינן להו עיקר אבל לענין להבחין גידול של מי הם אדרבא ק"ו הדברים דהא אעפ"י שיש פירות מכבר ביחור זה אמרינן שמה שגדל אח"כ הוא גידולי היתר מאילן הזקן וק"ו היכא שאין פירות ביחור רק שע"י ההרכבה של היחור הולידה והצמיחה מכ"ש דאית לן למימר שהן הן פירות הצומחים מכחו של זקן:

ומהך סוגיא דנדרים מותיבנא כלפי סנאי' דהר"ן דלפי מ"ש לתקן דברי רש"י דילדה בזקנה זוז"ג הוא היינו שזה עצמו דין ביטול שהגורם היתר מבטל גורם האיסור ולפי"ז הא דקאמר בהיו בה פירות והוסיפה אין גידולי היתר מעלין האיסור דמהיכא פסיקא ליה לקרותם בשם גדולי היתר דהא גידולי איסור נמי איכא שהרי מה שגורם היחור גופיה גידולי איסור הוא וא"ל דבאמת מהאי טעמא אינו מעלה את העיקר לפי שאינו גידולי היתר ממש אלא מעורב בו מגידולי איסור א"כ תמה על עצמך בהא דאמר התם בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר א"ל שביק מר תרין ועביד כחד דאמר ר"א אמר ר"י ילדה שסיבכה כו' ומאי קושיא דבצל הגידולין שאח"כ חולין גמורין הם ואתו ומבטלי לעיקר משא"כ בזה שהגידולין בני התערובות נינהו ודי להפקיע את עצמם שנאמר שהיתר יבטל האיסור ואתה בא להוסיף עליהם שיבטלו את הפירות שמכבר שחל שם איסור עליהם מכבר ע"י גידולי תערובות הלזה ובדוחק יש ליישב משא"כ לפי מה שאנו מפרשים הדברים כפשטן דילדה בזקנה משום ביטול הוא שההרכבה מחברם כגוף אחד ממילא דהגידולין הבאים אח"כ הם גידולי היתר ממש ושפיר יליף משם דאפ"ה לא אתו ומבטלי לעיקר כלל:

והנה עדיין יש פתחון פה לדחות ראיות אלו דמהך דנדרים פשיטא דאין ראיה לפי מש"ל לחלק בין מב"מ למבשא"מ וההיא דנדרים נמי בהרכבת היתר מיירי ולכך שפיר חשיב גידולי היתר דמיד שנתאחה לזקנה חשיב כזקנה ואפילו ילדה בילדה כה"ג בטלה לענין דמונין משעת נטיעה ראשונה כמש"ל מהתוס' והרמב"ן משא"כ במבשא"מ באמת לא חשבינן ליה מגידולי העיקר רק מגידולי המורכב ומונין לו לערלה משעת הרכבה דכיון שהוא מין אחר כל עיקר יניקתו הוא מיחור שלו רק שהוא מושך היניקה מן הארץ דרך האילן הלז ומ"מ גוף האילן לא תוסיף תת כחה לגידול הפרי של היחור כיון שאינו עושה פרי למיניהו של היחור אינו מתעורר נגדו וכן הענין קרוב בטבע כי מצא מין את מינו וניעור לתת כחו לתוך היחור אבל שלא במינו אע"פ שמושך לו יניקת הארץ אינו כמו מעבר לבד אבל לא ממה ששרשיו יונקים מכח הארץ לצורך גופו ורגלים לדבר שהרי לעולם הוא נושא פרי של האילן שנחתך ממנו ואינו רק שינוי מועט המתערב בתוכו לפי שיניקתו מידי עברו דרך האילן הוא מקבל קצת משרפו ולחלוחיתו ולכן בכה"ג שהוא אינו מינו לחודיה קאי ומונין לו שני ערלה משעת הרכבה ובהכי נמי א"ש הך דסוטה דהוינן בה דאהרכבה איסור נמי תיקשי ה"ד כו' ולפי מ"ש י"ל דהא הוה מצי לאוקמי דלשני אכתי לא מלו שנות ערלה וצ"ל כמ"ש התוספות והרמב"ן דמונין לה משעת נטיעה וזה דוקא אם הורכב מאותו המין משא"כ ממין אחר י"ל דשפיר מונין לו בפ"ע משעת הרכבה דלא שייך גביה דין ביטול להיות נחשב כגוף האילן וא"כ בהרכבות איסור משכחת לה שפיר רק על הרכבת היתר קשיא ליה וגם י"ל לפי מה דפריך ונוקמא בכרם של שני שותפין ואמר ר"פ שאין חוזרין לפי שאין מיוחד לכ"א וא"כ י"ל דבהרכבה מין בשא"מ שפיר מיקרי מיוחד לכ"א ודוקא באם הוא מינו אז יש לבעל האילן חלק בגוף הפרי מחמת אילן שלו דהפרי מתרווייהו קרבי ואע"פ שזה התנה שיהיה שלו לא מהני להוציאו מכלל שותפין כמ"ש רש"י לעיל משא"כ באינו מינו שפיר קרינן כרם של השני שהראשון אין לו בגוף הפרי מצד גידול אילן שלו ואע"פ שיש לו מחמת התועלת שעושה אילן שלו בזה מהני שפיר התנאי שהפירות יהיו של המרכיב ולכך לא קשיא ליה אהרכבת איסור דידע דאיכא לדחויי בכה"ג משא"כ בהיתר פריך שפיר דבכה"ג ס"ל דשותפין אין חוזרין וכדמסיק ר"פ ועכ"פ אין ראיה מהך דנדרים דמיירי במין במינו ללמוד מזה על מין בשא"מ וגם מה שהבאתי מהך דסוט' בשותפין דאיכ' לדחויי כדכתיבנ' דבא"מ הוי קרינן כרמו המיוח' לו וא"כ גם לענין אתרוג י"ל דכיון דלאו מינא דהאי אילן הוא עיקר גידולו מיחור שלו הוא שהוא עץ האתרוג וגם יש מקום לומ' דאפילו תימא שהיחור יונק מגוף האילן מכל מקום אף שבתחלה היה שם אילן לימון עליו עתה שהוכן שיוציא פרי אתרוג הרי נשתנה שמו להיות עץ אתרוג שהעץ הוא נקרא ע"ש הפרי ולא מיבעי' אם כבר פסק מלעשות לימון לגמרי אף שתחלת נטיעתו היה לשם לימון מה בכך השתא אזל מיניה אלא אפילו עוד גדילים בו במקצת ענפי' מין לימון מ"מ בחלק הזה המושך יניקה לאתרוג עץ אתרוג מיקרי ואין אחד נוגע במה שמוכן לחבירו ולכך יוצא ממנו תבנית אתרוג במעט שינוי ומכ"ש אם מיחור המורכב הזה שעושה פרי אתרוג לקחו ממנו ענפים ונטעו והבריכו במקום אחר ועושה אתרוגים דלא איכפת לן בבריכה ראשונה כלל דענפים אילו שנתוספו עיקרם מיחור האתרוג הם באים ואין חלק שמיני שבשמינית שמעורב בתוכו מחמת הרכבה הראשונה פוסלו ומוציאו מתורת אתרוג כשר וכן מוכח לענ"ד דהא אם הורכב אילן אחד כלאים כגון אגוז ע"ג פרסק והיחור הוסיף ענבים והוא לוקח ענף מהאגוז המורכב ומרכיבו בתוך אילן אגוז אחר דודאי שרי ולא אמרינן כיון שגידולין אלו שנתוספו אח"כ מאילן הפרסק הם באים וא"כ ה"ל כמרכיב פרסק על אגוז הא ודאי ליתא וכדאיתא בירושלמי דכלאים עכו"ם שהרכיב אגוז ע"ג פרסק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן נוטל ממנו יחור והולך ונוטע במקום אחר וכן פסק הרמב"ם וש"ע ואף ע"פ שיש לדחות ולומר דמה שאמר נוטע במקום אחר דווקא קאמר שעושה אותו נטיעה בפ"ע ואשמעינן דאף ע"ג שאותו היחור יש בו הרכבה של כלאים והנוטע יחור זה אפילו בפ"ע הוי כנוטע כלאים ומצינו כיוצא בזה בירושלמי פ"ח דכלאים איסי בן עקביא אומר אסור לרכוב על הפרדה מק"ו כו' ע"ש וסד"א דה"נ דכוותיה דהא כאן נמי שייך הך ק"ו מכלאי בגדים דיליף איסי מיניה לכל חי בהמה קמ"ל דשרי דרבנן פליגי התם על איסי ואפשר דגם איסי מודה בהא דלא דמי כולי האי אבל ליקח היחור ההוא להבריכו באגוז אפשר דבאמת אסור כיון שנתגדל מעיקר אילן הפרסק. (ועיין בדברי הרא"ש הל' ערלה דמשמע דאשמעינן דלא תימא שהעץ נאסר וכן משמע מהטור וש"ע ולענד"נ כמ"ש דס"ד שנטיעת היחור עצמו אסור משום כלאים קמ"ל דאין נאסר ועיין לקמן מ"ש בזה על דברי התוספות אלו) אך לענ"ד ליתא וכן מוכח דאל"כ היה אסור אף לנטעו בפ"ע דשמא אחר זמן יקחו מזה להרכיב באגוז שיסברו שאגוז מתולדה הוא אלא ודאי דבאמת משרי שריא דאף ע"ג דהתם קרי ליה גידולי היתר לפי שגדל ע"י הזקנה מכל מקום לא נפיק הך יחור המורכב מתולדתו הראשונה ואף כי ירבו פארותיו ופירותיו כולם בשם יקרא דעיקר שלהם דהיינו היחור הזה המורכב אלא לפי שהזקנה היא הגורמת גידול הזה מונין שנות הגידול אחר העיקר המגדל אותם אבל לא כן בדיו ופירותיו אין נמשכים אחר העיקר אלא ממקום שבאו בשמו יקראו הלכך אף ביחור מהמורכב כלאים מותר להרכיבו במין היחור שהוא יוצא ממנו אבל להרכיבו במין של עיקר האילן שהיה מורכב בו כגון להרכיבו בפרסק ודאי דאסור אף שהוא גרם גידולו וגם לפי מש"ל י"ל דהתם בנדרים במינו מיירי משא"כ בזה שאינו מינו הוא קובע שם לעצמו ואינו נגרר אחר אילן הפרסק כלל ששמו מוכיח עליו ובזה אפילו סיבכו בזקנה י"ל שמונין לה משעת הרכבה וכמש"ל וכן היה נלענ"ד לולי שראיתי בלקוטי הרמב"ן ולא משמע כן מדבריו ז"ל דהתם מייתי פלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי בהא דמונין משעת נטיעה בהרכיב באילן סרק דס"ל דוקא כשאינו סרק לגמרי רק כגון חרובי צלמונה דיכולין לבא לידי חיוב ע"י מחשבה לאכילה אבל בסרק גמור מונין משעת הברכה ור"י ס"ל אפילו בסרק לגמרי מונה משעת נטיעה ואיתא התם בירושלמי דהא דקתני אחד הנוטע והמבריך והמרכיב למד יום כו' לר"י לית כאן מרכיב ר"ל דלא משכחת להצריך למד יום שלעולם הוא נגרר אחר ילדה ראשונה שהורכב בה וע"ז כתב הרמב"ן כיון דבש"ס דידן תנן מרכיב אלמא כר"ל ס"ל והא דלא מוקמינן בסוטה בהכי משום דהרכבת איסור הוא וזה עיקר שהרי אפילו לר"י הוה מצי לאוקמי במרכיב על אילן סרק בתוך ג' שהרי אין חוזרין על אילן סרק מעורכי המלחמה וחוזר בשביל הרכבה זו ומדמהדרינן לאוקמי במרכיב ע"ג ירק אליבא דיחידאה ולא מוקי בהכי ש"מ דאין חוזרין עליה דהרכבת איסור הוא ושוב מצאתי בת"כ מבואר מיניה שאין מרכיבין מאכל ע"ג סרק כו' עכ"ד הרמב"ן. והנה במ"ש דאפילו לר"י מצי לאוקמי במרכיב על אילן סרק כו' כבר כתבתי כן לעיל ליישב הא דלא פריך אהרכבת איסור ושמחתי ששאילתי כשאלת הראשונים ת"ל. אך קצת משמע מדבריו דדוקא בהרכבת מאכל בסרק הוא דאמרינן הכי אבל במאכל במאכל שאינו מינו אזלינן בתר שעת נטיעה דאל"כ למה נקט מלתיה בסרק דוקא דהא גם באילן מאכל אנו צריכין להגיע לישוב זה דהרכבת איסור הוא:

אך שוב עיינתי וראיתי שדבריו שם סובבים כלפי מה שכתב שם בתחלה נוסחת הירושלמי עכו"ם שהרכיב מאכל בסרק אף על פי שישראל רשאי לעשות ושוב מצא נוסחא אף על פי שאין ישראל ובא להכריח דנוסחא השניה עיקר דלכך לא משני הכי בסוטה משום דהרכבת איסור הוא והיינו דמסיים בה ושוב מצאתי בת"כ מבואר כו' ר"ל ששם מבואר כנוסחא השניה ע"ש ואם כן אין שום סתירה מדברי הרמב"ן לדברינו די"ל דגם הוא סובר באינו מינו אזלינן בתר שעת הרכבה אלא שבזה לא הוצרך ליישב הך דסוטה שהדבר פשוט דלא מצי לשנויי הכי משום דהרכבת איסור הוא וגם אין סתירה ממה דקשיא ליה להרמב"ן דהנך למ"ד יום היכי משכחת לה והאריך ושוב מייתי הירושלמי לומר דתליה בפלוגתא דר"י ור"ל לענין אילן סרק ואליבא דר"י לית כאן מרכיב ואם איתא דסבירא ליה דבמין בשא"מ מונין משעת הרכבה שפיר משכחת לה אליבא דר"י במין בשא"מ אך באמת ז"א דודאי ר"י דס"ל אף באילן סרק מונין משעת נטיעה של האילן סרק אע"פ שאינו מועיל לגידול הפרי כי מה כחו יפה בזה ששירפו אינו מצוי רק לגדל עצו ומ"מ כיון שזה מתגדל מכחו מקרי עיקר למיזל בתריה וק"ו במין בשא"מ דעכ"פ העץ עושה פרי למינהו ומועיל קצת לגדל פרי של היחור המורכב אע"פ שאינו ממינו דאית לן למיזל בתר שעת נטיעה משא"כ אנן לדידן דקי"ל כר"ל באילן סרק א"כ י"ל דגם בשא"מ אזלינן בתר שעת הרכבה:

אך צ"ע דהא גם ר"ל מודה בהרכיב אילן מאכל בחרובי צלמונה ואינך דאזלינן בתר נטיעה משום דמהני בהו כשחישב לאכילה א"כ פשיטא דאם האילן עושה פרי ממש אע"ג דאינו מינו דאית לן למיזל בתר נטיעה דהא חרובי צלמונה ג"כ אינו מינו וגם אינו ראוי עד שיחשב ואפ"ה חשיב עיקר למיזל בתר שעת נטיעתו אך אף ע"ג דנימא דאף בשא"מ מונין משעת נטיעה מכל מקום א"א לומר שהוא מטעם שעיקר גידולו ע"י האילן הזקן דהא חזינן דלר"ל כן הוא בחרובי צלמונה שאינם ראוים ולר"י אפי' בערבה שהוא סרק ממש כן הוא וע"כ דלאו מחמת ששרף שלו עולה במורכב לגדל פריו הוא רק משום דמיניה קא רבי והולך ומתגדל בגרמתו אבל לא מחמת כחו ממש ודינו לשאר דברים כדין פרי הגדל ממין היחור שאף שהיניקה דרך העברתו מושך עמו מכח השרף של האילן אשר הוא מחלקו שלל לאגפיה ומתערב ממנו בשרף שהיחור יונק לעצמו להוציא פריו אשר הוא טמון בחובו בעודנו באבו כשהיה דר באילנו מכל מקום אין חוששין לו ודוגמא לדבר מצינו בכלאי בהמה אין חוששין לזרע האב ומהא דמונין משעת נטיעת העיקר ליכא למשמע מיניה וכמ"ש:

שבתי וראיתי בדברי הר"ן פ"ק דר"ה שכתב ואיכא למידק אשמעתין כו' ומרכיב אמרכיב נמי לא קשיא דההיא במרכיב באילן הנטוע למאכל ומש"ה לא נהגא ערלה בהרכבה דקי"ל ילדה שסיבכה בזקנה בטלה ואפי' ילדה בילדה נמי לכי מטי שלש לילדה ראשונה שריא כדמוכח התם והא דהכא בשנטעה לראשונה לסייג ולקורות לפי שאין בראשונה משום ערלה כלל ומש"ה אין זו בטלה לגבה ומשכחת לה נמי בשהרכיב בתוך אילן סרק ואע"פ שאינו רשאי משום כלאים והכי איתא בירושלמי כותי שהרכיב כו' מאימתי מונין לה משעת נטיעתה עכ"ל וראיתי שהוא גם כן לשון הרשב"א בחידושיו שם וביאור דבריו מ"ש ואפילו ילדה בילדה כו' ר"ל דגם בזה שייך לומר פרט למרכיב שאין מונין לו בפ"ע אלא מבטלינן ליה לגבי נטיעה ומ"ש והא דהכא כו' היינו משום דלא אפשר לאוקמי בילדה בילדה דא"כ הני למ"ד יום מאי עבידתייהו דהא בתר ילדה ראשונה גרירה הברכה זו והיא קושית הרמב"ן וכ"כ בשם הירושלמי וכמש"ל וע"ז משני דהכא בשנטעה לסייג כו' ומ"ש הטעם לפי שאין בראשונה ערלה כו' הוא תמוה מאד דמה טעם יש בה לומר דמשום הכי לא בטלה לגבה דהא זקנה פשיטא דנפקא מדין ערלה ואפ"ה בטלה בה ואם נפשך לומר דהא שאני שלא חל עליה שם ערלה מעולם אינה מועלת לבד דזה סותר לדברי הש"ס דסוטה דפריך מ"ש מילדה בזקנה ומחלק בין זקנה דבת מהדר ובין לסייג דבת מהדר והך חילוקא ה"ל להרשב"א והר"ן למימר ולא להמציא חילוק אחר ועוד דלפום הך טעמא דאיתמר בש"ס דלכך לא בטלה בלסייג משום דבת מהדר הוא משמע דאע"ג דחייב בערלה מכל מקום מונין לו משעת נטיעת האילן כיון דאי הדר וחישב על האילן גופיה לאכילה מונין לו משעת נטיעתו והך הרכבה הוא כאילו הוא חלק מן האילן שחישב עליו לאכילה וחל עליו דין ערלה ומכל מקום מונין משעת נטיעה וכמו כל ילדה בילדה שמונין משעת נטיעה וכן מבואר דעת הרמב"ן בלקוטים ואפשר שדעתם ז"ל דאין למנות להרכב' משעת נטיעה דאף ע"ג דלגוף האילן שחישב מונים משעת נטיעה טעמא כדמשמע מתשובה הריב"ש סימן רפ"ג שכתב שם וז"ל אם חישב עליו למאכל אחר ג' שנים פטור דהתם ליכא למימר דמחשבתו משוי לי' כאילו נטעו עתה שהרי נטוע גמור היה ועברו עליו שני ערלה משעת נטיעתו אלא שמחשבתו שנטעו לסייג עשאו כאילו אינו עץ מאכל כ"ז שמחשבתו ההיא קיימת וכשנמלך למאכל כבר עברו שני שנים משעת נטיעתו והותר שהרי אפילו נמלך למאכל בתוך שני ערלה לא אמרו שיהא מונה לו משעת מחשבתו אלא משעת נטיעתו כדאית' בתוספתא כו' עכ"ל ומכלל דבריו אנו למדין דטעמא דאזלינן בתר שעת נטיעה הוא כיון דבאמת היה האילן הזה מושרש בארץ שנה או שנתים אלא שע"י מחשבתו לסייג עשאו כאילו אינו עץ מאכל אבל מכל מקום לא יצא ע"י המחשבה מכלל נטיעה והרי הוא כאילו לא עשה פירות בשנים אלו שמ"מ מצטרפין למנות לשנות ערלה וכ"ז לענין גוף האילן אבל אם הרכיב בו עץ מאכל לאכילה שזה בא מן החדש ועדיין לא הזקין בארץ שרשו אינו דומה לחלק מן האילן כלל וחשוב כנטיעה מחדש למנות לו משעת הרכבה אלא שעדיין אנו צריכין למודעי דהא באמת איכא תרי גווני ביטול חדא ילדה שסיבכה בזקנה שע"י הסיבוך נעשה גוף אחד ובטל שלא יהיה בו ערלה כלל בגוף האילן ואידך ילדה בת שנה בבת שתי שנים שמתבטלת ונעשית גוף אחד למנות לו משעת נטיעת הראשונה אם כן בילדה בילדה שנטעה לסייג נהי שאין הביטול מועיל שתפטר מן הערלה לגמרי משום דלא דמי לזקנה דהכא בת מהדר הוא ואין הפטור שלה ברור שתפטר ההרכבה וכדמחלק בש"ס מכל מקום לענין זה שפיר בטלה שתוחשב כגוף האילן ונעשית אחד עמו ואם יחשב עליו מעתה לאכילה יהיו מונין לו משעת נטיעתו וממילא גם ההרכבה בכלל זה למנות משעת נטיעה כמו אם חישב על מקצת האילן כמבואר באם מחשב החיצון לסייג ופנימי למכל וה"נ דכוותה במחשבת המורכב:

אך באמת ז"א דבס"ד דש"ס דלא אסיק אדעתיה לחלק בין בת מהדר או לא שפיר פריך מ"ש מזקנה דאמרינן שנעשים גוף אחד ופטור מערלה ה"נ בילדה לסייג תבטל ותפטר ומשני דכיון דבת מהדר היא אין כחה יפה לפטור ההרכבה. והרכבתה חייבת בערלה א"כ חזר הדין שאין כאן ביטול כלל אף למנין שנותיה שהרי א"א לכוללן יחד שהאילן בעצמו פטור והיחור המורכב חייב ע"כ דכל חד לחודיה קאי וכנוטע בארץ דמי שאם היינו יכולים לחושבו כגוף האילן היה פטור לגמרי אבל כיון שזה פטור וזה חייב הרי הוא עומד בפ"ע והאילן הזה כשדה הארץ יחשב ויש למנות להרכבה זו משעת הרכבה ולא דמי לחלק אילן שחישב למאכל כיון שנטוע גמור היה וכמש"ל משא"כ בזה מעולם לא נכנס לכלל ביטול להתחשב כגוף האילן ומונה שנותיו לעצמו ומעתה עמדנו על כוונת הרשב"א והר"ן במ"ש הטעם לע' שאין בראשונה משום ערלה כלל ומש"ה אין זו בטלה לגבה עפ"י מה שביארנו שלענין לחייב הרכבה בערלה משכחת בפשיטות בילדה בילדה ושניהם למאכל ואע"ג דמונין לילדה מ"מ סד"א שאין דין ערלה נוהגת רק בנטיעה דוקא ולא מה שבא ע"י הרכבה קמ"ל דגם בזה נוהג דין ערלה (ודוקא לענין חוזר מעורכי המלחמה פריך ות"ל משום ילדה קמייתא) אך עיקר קושייתם הוא דאם לא משכחת רק בכה"ג א"כ הנך למ"ד יום מאי עבידתייהו כיון שמונין לראשון ע"ז כתבו לתרץ דמיירי בנוטע לסייג דבכה"ג שפיר חייב בערלה משום דבת מהדר הוא וכמ"ש הש"ס אלא דאכתי הוה קשיא להו אם נימא גם בזה דמונין משעת נטיעה א"כ הקושיא במ"ע הני למד יום מה עבידתייהו דהא עכ"פ בטלה למ"ד יום למנין ראשון וע"ז כתבו דז"א דדוקא ילדה בילדה ששניהם למאכל ושניהם חייבים בערלה מבטלינן השנית בראשונה ונעשים גוף אחד ואין מונין בו ראשון ושני בענפים המתוספים באילן מה שאין כן בילדה בילדה לסייג שאין בראשונה דין ערלה כלל אם כן אי אפשר לומר שהשניה תהיה גוף אחד עמה כיון דהשניה חייבת ומש"ה אין זו בטלה לגבה אף לענין מנין השנים אלא נמנים משעת הרכבה ובזה פליגי אם למ"ד יום או שני שבתות כו' והדברים נכונים מאד בסברא והוא כפתור ופרח בכוונת הרשב"א והר"ן ז"ל:

אמנם סוף דברי הר"ן בזה שכתב בהרכיב באילן סרק מאימת מונין לה משעת נטיעתה תמוה דמה תיקן בזה דאכתי תיקשי מה ענין למד יום לקליטת ההרכבה לכאן כיון דבתר נטיעת האילן אזלינן (ובחידושי הרשב"א לא סיים הא מלתא דירושלמי אך מ"מ תיקשי דהא באמת כן הוא דמונין מנטיעה) וא"ל שהם מפרשים משעת נטיעה ר"ל של האילן מאכל ונטיעה לאו דוקא אלא ר"ל הרכבה זו ז"א כדמוכח בירושלמי שם דפליגי בה ר"י ור"ל מקשו קו' זו ומשני לית כאן מרכיב וכמש"ל ודוחק לומר שכוונתו אסיומא דירושלמי שם דלר"ל בסרק לגמרי מונין משעת הרכבה וכמ"ש הרמב"ן אלא שקיצרו בדבר ויותר נראה דלא נחתי להך קו' דלמד יום רק לאשכוחי איסור ערלה במרכיב דלא ניחא להו לאוקמי בילדה בילדה של מאכל לאשמעינן דאף גדל ע"י הרכבה חייב וכמש"ל דזה פשיטא דלא עדיף מענפי האילן המתוספ' וע"כ דאתי לאשמעינן אף במקום שהאילן פטור ההרכבה חייבת (וכן משמע קצת בלקוטי הרמב"ן דאף בלא קושיא דלמד יום צריך לאשכוחי בילדה לסייג ע"ש) ולפי"ז שפיר כתבו לאשכוחי באילן סרק אך לפי"ז תימא במ"ש טעם החיוב במרכיב בילדה לסייג משום דראשונה אינה חייב בערלה מש"ה לא בטלה דכלפי לייא עיקר הטעם שלא בטלה משום דבת מיהדר לחיוב הוא הא לא"ה היתה בטלה וכמש"ל מדברי הש"ס ובע"כ צ"ל כמש"ל ומה דסיים הר"ן מאימתי מונין כו' סמך לו על מ"ש הירושלמי שם וכמבואר ברמב"ן ז"ל:

וראיתי בספר טורי אבן להגאון בעל שאגת אריה ז"ל בר"ה שם עמד גם כן על קושיא זו דמאי ענין למד יום כיון שמונין משעת נטיעה כו' וגם הביא דברי הירושלמי פ"ק דערלה פלוגתא דר"י ור"ל וכיוון ברוח קדשו לדברי הרמב"ן ז"ל ומ"ש שם לתרץ הך קושיא דנ"מ בהני למד יום דהרכבה כגון אם הרכיבה באילן של איסור כגון של אשרה וממ"נ כו' ע"ש לא מחוור וקצרתי שנראה שהגאון ז"ל לא כ"כ אלא לפלפול' בעלמא וע"ש שכתב להוכיח דילדה בילדה מונין לראשונה מהך דסוטה דפריך הך הרכבת היתר כו' מסברא דנפשיה ותמהני שלא הזכיר שכ"כ התוספות במנחות וכ"כ הרשב"א והר"ן בר"ה ומ"ש דגם בילדה בילדה לסייג מונין לראשונה דק"ו היא השתא במרכיב באילן מאכל כו' ועוד דהאי דלסייג גופא אי מימלך כו' כ"ש המורכב בה בעוד לא אימלך כו' הנה במה דכתיבנא בפירוש דברי הרשב"א והר"ן נתיישב כל זה על נכון אולם את זאת אדרוש מ"ש שם בטורי אבן ד"ה אחד הנוטע במה שסיימו התוספות שם וצריך לדקדק אי הוי שייך לשנויי הכי בסוטה גבי חוזר מעורכי המלחמה משום מבריך ומשני כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר ע"ז כתב ואני אומר מה מקום לדקדק בזה כו' והאריך להוכיח דהיכא דליכא דין ערלה א"ח וא"כ א"א לומר דמיעוטא ולא חיללו להיכא דליכא עלה דין ערלה אתיא דא"כ פשיטא שא"ח עליה וקרא למעוטי ל"ל עכ"ד והנה באמת הדבר פשוט דחזרה מעורכי המלחמה בדין ערלה תליא והוא פשוט ומבואר וכן דעת כל המפורשים וכ"פ הרמב"ם ומה שנראה מדבריו לפרש כוונת התוס' שר"ל שצריך דקדוק אם יש לתרץ גם בסוטה חילוק זה בין נפסק מאביה או לא הדבר ברור שאין זה כוונת התוספות כלל ואף על פי שמצאתי בריב"ש סימן רפ"ג כתב וזה לשונו גם מה שהוקשה לך בסוטה דמשני כאן בהרכבת כו' לישני כאן בשנפסקה הא ל"ק דאי ברייתא בשלא נפסקה לא ה"ל למעוטי מולא חללו כו' ע"ש מ"מ נראה שהתוספות אין כוונתם לקושיא זו כלל אך בדברי התוס' יש חסרון וט"ס כי דברי תוספות אילו נראה בעליל שהם מועתקי' מדברי הר"ש שהוא הר"ש משנץ בעל התוס' הראשון כידוע וז"ל הר"ש פ"א דערלה ותניא נמי בת"כ כו' ההיא כשנפסקה מאביה כו' וגבי מרכיב לא משכחת אלא בילדה בילדה וצריך לדקדק אי הוי שייך לשנויי הכי בפרק משוח מלחמה כו' ע"ש והמעיין יראה שהן הן דברי התוס' דר"ה אלא שהושמט מיד הסופר תיבות אילו וגבי מרכיב לא משכח אלא בילדה בילדה וצריך להגיהם כמו שהוא בר"ש ואח"כ צ"ל וצריך לדקדק אי הוי הוי שייך לשנויי הכא כדמשני בסוטה גבי חוזר כו' ור"ל דאהך קושיא דמרכיב אמרכיב צריך לדקדק אם יש מקום לתרץ ע"ד שמתרץ הש"ס התם בהרכבת איסור אינו חוזר וממעט ליה מדכתיב ולא חללו ה"נ הא דממעט בת"כ מבריך ומרכיב מערלה בהרכבת איסור הוא וכן הוא באמת דעת הרמב"ן והר"ן והרא"ש דלראב"י אין ערלה בהרכבה כמו דסבירא ליה דא"ח מעורכי המלחמה על ההרכבה דאם היה בו דין ערלה היה חוזר א"כ ה"נ לרבנן בהרכבת איסור כמו דאמרינן דא"ח ה"נ ממעטינן מדין ערלה כך יש מקום לתרץ אלא שצריך דקדוק אם התירוץ עולה יפה אם לאו כן נלענ"ד ואם לא נגיה בדברי הר"ש תיבת כדמשני י"ל דפירושו וצריך לדקדק אי שייך לשנויא הכי בפרק כו' והוא לשון מהופך ור"ל דהך תירוצה דמרכיב לא משכחת אלא ילדה בילדה צריך לדקדק ולעיין פרק משוח מלחמה גבי כו' דמשני כאן בהרכבת כו' ר"ל בסוגיא דהתם צריך לראות אם יעלה תירוץ זה יפה וכאילו אמר וצריך לדקדק בפרק כו' אם שייך לשנויי הכי ולישנא דשייך לאו דוקא אלא אם התירוץ נכון ואין דוחק לפרש כן למי שיודע ורגיל קצת בלשון הר"ש ז"ל בפירושו לזרעים וטהרות וקצרתי ועיין בתשובת מהר"מ אלשיך שכתב בביאור דברי התוספות דאמבריך קאי ע"ש באורך וגם הוא לא הביא דברי הר"ש ולענ"ד כמ"ש ומ"ש התוס' והר"ש גבי מבריך הוא ט"ס וצ"ל מרכיב או לאו דוקא נקטי מבריך דהא התם עיקר התירוץ הוא על מרכיב ומהרמ"א האריך שם דאיך יתורץ מבריך וכשיטת הרמב"ם ויש ליישב וקצרתי:

תוכן העניינים

בית אפרים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה