בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה נה
גפן על מים רבים שתולה. כסו הרים צילה. שרשה פתוח אל מי הברכה העליונה למעלה. מחניו קדוש וסביב כל גבולה. ה"ה כבוד אהו' שארי ומחו' הרב הגאון כו' מוה' צבי הירש הלוי נ"י עד כי יבא שילה א"ס:
מידי עברו בקרב מחנהו מחנה לוי ראיתי בסוגיא דסוכה דף ל"ג ישובי' לדברי הרמב"ם שם דברים ערבים על אוזן שומעת ישרים למוצאי דעת. ומלתא אגב אורחא אמינא על מה שהקשה מכ"ת דהא אסור ללקוט הענבים שלו לאכילה כיון דבה"ש ירוקות היו ומינא דהדס נינהו איתקצאי למצותיו:
ולפענ"ד צ"ע לדינא דאף ע"ג דאמרינן דענבים ירוקות כשר דמינא דהדס נינהו היינו שאין פוסלים ההדס משום מנומר שהרי מראיהן שוה לעלין ודיין שאין דוחין אבל אין מכשירי' ומכל מקום פשוט דהכשר ההדס אינו תלוי כלל בענבים רק בעלים ולא אתקצאי הענבים למצוה כלל וקצת יש להסתפק אף בהדס שיש. בו יותר מכשיעור דשמא מותר להריח בו כההיא דר"ט מטביל ונפיק שכתבו דיותר מהשיעור לא אתקצי או שמא דשאני התם דחותך ממנו ואוכל משא"כ שרוצה להריח בו בשלימות קודם קטימ'. ויש ללמוד דבר זה מההיא דעצי סוכה ונר חנוכה בסימן תרע"ב ועת לקצר. ועכ"פ שנוטל ממנו הענבים לאכילה ואין בהם סרך מצוה רק שאין פוסלים בהדס לית לן בה למימר כלל אתקצו למצוה. ועפי"ז נ"ל גם כן לבא לישוב דברי הרמב"ם דלכאורה קשה למאי דבעי לאוקמי באשחור בי"ט אפילו תימא אין דיחוי אצל מצות אפילו בכה"ג מ"מ אכתי קשה למ"ד יש מוקצה לחצי שבת שהרי בה"ש אתקצי למצותו שהרי באותו שעה כשר היה וכיון דאתקצי למצותו שוב אסור להנות ממנו אפילו להריח בו ואפילו לאחר שנפסל אסור וא"כ כשחזר ונפסל ביו"ט ממצוה גם כן תו לא חזי למידי והרי הוא כאבן ואסור לטלטלו ואף ע"ג דהדר אחזו למצוה ע"י מיעוט הענבים תו לא מהני ואסור לטלטלו לצאת בו משום דהוי מתקן מנא והוי פסיק רישיה אף כשרוצה ללקטן לאכילה וא"ל דמיירי דאית ליה אחריתי ז"א דהא השתא קאי אמתני' דקתני אסור למעט ביו"ט א"כ ע"כ מיירי בלית ליה אחריתי בשעה שהושחרו וממילא שהוקצה ההדס לגמרי. אך י"ל דלכאורה קשה בהא דפריך והא מתקן מנא דמה בכך כיון שצריך לצאת בו יבוא עשה דלולב וידחה אע"ג דיו"ט עשה ול"ת מ"מ מתקן מנא אינו אלא מדרבנן כמ"ש רש"י ז"ל וצ"ל משום דלא הוי בעידנא. וראיתי שכ"כ הוד כ"ת וזה א"ש לענין מתקן מנא משא"כ לענין מוקצה שפיר אמרינן דאתי עשה דלולב ודחי לה דהא בעידנא דמביא לה ועבר אאיסור מוקצה אז נפיק בה י"ח לולב. והשתא א"ש מ"ש הכ"מ בטעם הרמב"ם שלא כתב החילוק באשחור ביו"ט פסול. והכ"מ כתב משום דבידו למעט כשיהיה לו הושענא אחריתי. וע"ז הקשה דאכתי למה לא משני הש"ס הכי. ומ"ש הב"י והכ"מ ע"ז הוא דוחק ולפמ"ש א"ש בפשיטות דהש"ס לא מצי לשנויי הכי משום דבאמת אין בידו כלל בהיתר דאם יבא לו הושענא אחריתי ויוכל למעט ג"כ לא יוכל לצאת בו משום מוקצה (דאף ע"ג דנימא כסברת הכ"מ לענין דלא מיקרי דיחוי לפי שבידו למעט כשיהיה לו אחרת מכל מקום לענין מוקצה ל"ש לומר כן ומן הסתם בשעה שנפסל הוקצהו מדעתו דלא אסיק אדעתיה שיהיה לו הושענא אחריתי ואינו יושב ומצפה ע"ז) דליכא למימר דאתי עשה דלולב ודחי לה דכיון דאית ליה הושענ' אחריתי לא דחה לה דהא אפשר לקיים שניהם ולכך באשחור ביו"ט שפיר הוה דיחוי גמור ואין בידו כלל לתקנו שיהיה מותר לצאת בו ולכך הוצרך לאוקמי באשחור מעי"ט וכ"ז למ"ד יש מוקצה לחצי שבת משא"כ אנן לדידן דקי"ל אין מוקצה לחצי שבת שפיר השמיט הרמב"ם החילוק בין אשחור ביו"ט משום דאף באשחור ביו"ט לא הוי דיחוי שבידו למעט כשיהיה לו הושענא אחריתי וכמ"ש הכ"מ והוא נכון לפענ"ד:
ודאנן בהאי ענינא אכתוב מאי דקשיא לי בדברי הרא"ש במ"ש ס"פ אלו מגלחין שכ' וז"ל ועוד דמצות גופייהו פעמים יש דיחוי כדאמרינן פרק לולב הגזול גבי הדס שהיו ענביו מרובים מעליו אם היו שחורות פסול ירוקות כשר וקאמר דאי אשחור ביו"ט פסול משום דיחוי אפילו הוריקו אח"כ ואף ע"ג דגבי כיסוי אמרינן דאין דיחוי אצל המצות שאני התם שיש בידו לגלות הדם ולבטל הדיחוי אלמא גבי מצות גופייהו כשאין בידו לבטל הדיחוי הוי דיחוי וקטן אין בידו לבטל הדחוי שלו עכ"ל. ונפלאתי מאוד מ"ש גבי כיסוי הטעם לפי שיש בידו לגלות וזה סותר למאי דבעי הש"ס למפשט מהא דכיסוי לנקטם ראשו ועלתה בו תמרה אע"פ שאין בידו ועכצ"ל דגבי כיסוי לא הוי בידו מטעם שכ' התוספות שם או כמ"ש בזבחים דף ל"ד. ולכאורה היה אפשר לומר דהרא"ש סבירא ליה דהסוגיא אזלא אליבא דרבא בזבחים שם דמשמע דלא מחלק בין בידו או לא והרא"ש כתב חילוק זה לפום מה דקי"ל כרב אשי דבידו לא הוי דיחוי א"כ אין ראיה מכיסוי דהתם טעמא משום דבידו ולא ס"ל כסברת התוספות דהא מכל מקום יש להפליא על מה דמחלק בין הך דאשחור ביו"ט לכסוי משום דכיסוי הוי בידו שמבואר מדבריו דבהא דאשחור לא הוה בידו והיינו לפי מה שהעתיק הוא מהש"ס אפילו הוריקו אח"כ א"ש דזה אין בידו משא"כ לפי המבואר בש"ס באמת דמיירי לענין אם מיעטן אח"כ גם הא דאשחור הוי בידו למעט כמ"ש התוספות ואפילו תימא דט"ס הוא בהרא"ש מ"ש אפילו הוריקו אח"כ וצ"ל אפילו מיעטן אח"כ וסבירא ליה דאין בידו למעט כיון דאסור למעט ביו"ט מכל מקום הרי מבואר שם דדוקא באשחור ביו"ט דה"ל נראה ונדחה משא"כ באשחור מעיו"ט ודאי דכשר אם מיעטן וכדאמרינן להדיא דחוי מעיקרא תפשוט מיניה ואף ע"ג דאין בידו וא"כ שפיר יש לפשוט משם לענין חיוב אבילות לקטן כדעת הר"מ שם אם לא שנחלק בין מצוה הנדחית לגברא דחויא. ובדוחק י"ל דסבירא ליה לחלק בין אשחור מעיו"ט דעכ"פ קצת בידו מיקרי כיון שעכ"פ בידו למעט באיסור אלא דזה אינו מועיל רק לענין דיחוי מעיקרא ולא לענין נראה ונדחה וכמ"ש הר"ן והתוס' בדף ל"ב אלא דמייתי ראיה כיון דעכ"פ אשכחן דיחוי אצל מצות והיינו בנראה ונדחה אף על גב דהתם הוי בידו קצת ממילא שיש לנו ללמוד מזה אף לדיחוי מעיקרא היכא שאין בידו כלל כגון ההיא דקטן שאין בידו כלל לבטל דיחוי שלו אלא שקשה להעמיד כן בלשון הרא"ש ז"ל וצ"ע: דברי מחו' הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד
והנה במה דכתיבנא שיש מקום לחלק בין אשחור מעיו"ט למעט באיסור משא"כ באשחור ביו"ט דהוי נראה ונדחה אינו מועיל ולמד הרא"ש לדיחוי מעיקרא היכא שאין בידו כלל לענ"ד מדברי הש"ס יש להוכיח דאף היכא שאין בידו כלל דיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי דהא אמרינן דאשחור אימת אי מאתמול תפשוט דיחוי מעיקרא אי דאשחור ביו"ט תפשוט נראה ונדחה ולכאורה הוא תמוה דכלפי לייא ואיפכא ה"ל למימר דהא נראה ונדחה מסתבר טפי למימר דהוי דיחוי מדחוי מעיקרא כדמסיק הש"ס באמת ובפ"י שם כ' דסברת המקשן הוא דדיחוי מעיקרא גרע וכ"כ שם בלשון רש"י דף ל"ב דאיכא סברא למימר דדיחוי שלא היה ראוי בתחלת זמנו גרע טפי מנראה ונדחה ע"ש והוא כהלכתה בלא טעמא ונלענ"ד טעמא דמלתא ע"פ מ"ש התוספות בשבת דף מ"ג בהא דקאמר טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן דמשמע אפילו במזיד וגבי בכור אמרינן בביצה דף ך"ז דכיון דאין רואין מומין ביו"ט אינו מבוקר והפ"י שם כ' לחלק בין בכור שהיה בחזקת איסור משעה שנולד ובין טבל שקודם שראה פני הבית לא היה בחזקת איסור ולכן מהני תיקון בדיעבד ע"ש וכוונת הדברים דדבר שהיה אסור מתחלה והיום בשבת וביו"ט עושה בו תיקון להוציאו מאיסור שהיה בו חשוב תיקון גמור ואפילו עביד לא מהני אבל בדבר שהיה מותר ונתחדש עליו איזה איסור והוא מתקנו עתה שיחזור להיות מותר אין זה תיקון גמור שאינו רק מחזירו להיתר שהיה בו בתחלה ולכן אף שלכתחלה אין לעשות תיקון זה בדיעבד שרי ולפ"ז בסוגיא דידן היכא דאשחור מעיו"ט דחשיב ליה דיחוי מעיקרא ואם כן למה מהני אם מיעטן ביו"ט כיון שמעולם לא היה עליו שם ראויה למצוה וצ"ל דבאמת אם היה עושה במזיד לא הוי מהני רק דאנן דדייקינן ממתני' דקתני ואין ממעטין ביו"ט הא עבר ולקטן כשר היינו אם עבר ולקטן בשוגג וכמ"ש הר"ש בפ"ב דתרומות גבי טבל מוכן כו' דהך שאם עבר הוא בשוגג ע"ש. וה"ה הכא יש לפרש דבשוגג מיירי ובשוגג אין לחלק בין אם היה פ"א בחזקת היתר או לא כיון דמ"מ עתה מתוקן הוא ולא עבד איסורא (וי"ל דגם התוס' מודים לסברת הפ"י רק דקשיא להו מבכור דמשמע להו דמיירי אף בשוגג ע"ש שצ"ע בדבריהם) ולפי"ז נראה דבכה"ג דהוי דיחוי מעיקרא אף אם עבר בשוגג י"ל דהוי דיחוי וא"ל שבידו למעט באיסור כמ"ש התוס' בדף ל"ג ז"א שאם יעבור וימעט במזיד באמת לא מהני כיון שלא היה לו שעת הכושר וא"כ אינו בידו כלל משא"כ באשחור ביו"ט דמעיקרא כשר היה ונפסל שפיר הוא חוזר להכשירו ע"י שיתקן אותו אפי' במזיד ואם כן כשמיעט בשוגג כל שכן מהני דמה שנדחה היה בידו לתקן ומעתה י"ל דסברת המקשה היה דטפי גרע דיחוי מעיקרא שאין בידו כלל מנראה ונדחה שבידו למעט באיסור ולכן אקדמיה ברישיה לאשחור מעיו"ט שהוא דיחוי מעיקרא ואין בידו וקאמר תפשוט דלא הוי דיחוי ואם תאמר דכיון שאין בידו כלל אף דיחוי מעיקרא הוי דיחוי רק דהכא מיירי באשחור ביו"ט והוי בידו למעט באיסור עכ"פ תפשוט דנראה ונדחה כה"ג שבידו למעט באיסור לא הוי דיחוי והתרצן השיב לו דאין בדבר הכרע דאיכא למימר נמי דדחוי מעיקרא תפשוט אף ע"פ שאין בידו ונראה ונדחה הוי דיחוי אע"פ שבידו למעט באיסור וכיון שיש להפך הסברות לכאן ולכאן א"כ תו ליכא למשמע מינה ולא מידי דזיל הכא קמדחו ליה כו' כן נלענ"ד פי' נכון בסוגיא:
ואמנם מה דכתיבנא דאשחור מעיו"ט הוי כלא היה לו שעת היתר צ"ע קצת דאפשר דאף ע"ג דלענין דיחוי חשבינן ליה דיחוי מעיקרא כיון שלא הגיע זמן המצוה מ"מ לפי מה דמיירי הסוגיא זו שהענבים הם ירוקות מתחלה ומינא דהדס הם ולא מחריב בה שפיר חשיב שעת הכושר שהיה ראוי למצוה כשיגיע זמנו ובשביל דאשחור בעיו"ט הוא צריך תיקון להחזירו כמות שהיה ראוי כבראשונה ובכה"ג י"ל דשפיר מהני תיקון אף במזיד כמו טבל ואינך (ולכאורה לפי מ"ש התוס' שם דטבל במזיד דמהני היינו בלית ליה פירי אחרינא והכי מוקי לקמן פלוגתא דרבנן וראב"ש באית ליה הושענא אחריתי וא"כ בכה"ג מיירו חכמים דאמרו אין ממעטין ובכה"ג י"ל דמיעוט במזיד לא מהני וע"כ כמש"ל דבשוגג מיירי וכן צ"ל לכאורה דאל"כ ה"ל מה"ב כמ"ש המרדכי ועיין בשער המלך ובמקום אחר כתבתי מזה):
ובזה יש מקום אתי ליישב מה שהקשה אחי המופלג החריף מוהר"ר יעקב שי' בסוגיא זו דפריך אהא דקתני ואם מיעטן כשר אימת אי מקמיה דלאגדיה פשיטא כו' ומאי קושיא שהרי בריש מכילתין אהא דקאמר סוכה דאורייתא תני פסולה כ' התוס' דהא דגבי הדס תני פסולה ותקנתא דסד"א כיון שגדילו בפסול תו לית ליה תקנתא כלל וא"כ שפיר י"ל דמיירי מקמיה דלאגדיה ואשמעינן דמהני תקנתא אף ע"פ שגדולו בפסול. וגם קשה דהא אמרינן דענבים ירוקות כשר רק כשהשחירו אח"כ פסול וכדפריך דאשחור אימת כו' ולדברי התוספות דמתניתין מיירי בגדולו בפסול מאי פריך דאשחור אימת דהא ודאי שהיו שחורים מעיו"ט שהרי לכך איצטרך למיתני תקנתא ע"כ דברי אחי שי'. ולפום ריהטא עמדתי משתאה על רבותינו בעלי התוספות שיהיה דבריהם סותרים הסוגיא במקומה ובינותי בספרים וראיתי שהגאון בפ"י בריש סוכה הקשה מדברי הש"ס אלו אלא שהפ"י מקשה ממאי דמשני לבתר דאגדיה וה"ל לתוספות למימר דסד"א כיון דאגד ליה בפסול. ובאמת שזה אינו קושיא כ"כ דלא ניחא להתוספות למימר הכי כיון דלא הוזכר אגד במתני' ואי הא אתי לאשמועינן ה"ל למימר לאחר שאגדו שזה עיקר הרבותא וטפי ה"ל לאקשויי מקושית המקשן דפריך פשיטא וע"ש שכתב שיש מגיהים בדברי התוספות והוא ז"ל כתב ליישב דברי התוס' עפ"י הנוסחא שלפנינו בדוחק וגם לא הזכיר מקושיא השנית דפריך דאשחור אימת כו' שהיא תמוה קיימת ונפלאתי על הגאון ז"ל שלא הרגיש בזה:
ואחר העיון נלענ"ד ליישב דברי רבותינו בעלי התוספות עפ"י הנוסחא שלפנינו דלא תיקשי עלייהו הני תרי תמיה שתמה אחי שי'. וגם לא נצטרך להגיה והדברים ככתבן דהנה לפמ"ש דהיכא דלא היה שעת הכושר לא מהני עבר ותיקנו רק דאשחור מערב יום טוב לא מיקרי לא היה שעת הכושר כיון דעכ"פ היו ירוקים וכשרים לכשיגיע הזמן משא"כ היכא שהם שחורים מתחלת ברייתן בכה"ג שלא הוכשר מעולם ועתה ביו"ט הוא מכשירו דמי לבכור דאם בקרו אינו מבוקר וכן בזה לא מהני מה שממעט באיסור. והנה מדברי רש"י משמע דענבים שחורות לאו מברייתן הם אלא דרך גדולם הם ירוקים וכשמתחיל לייבש משחירים וכפשט' דסוגיא דאשחור אימת כו' והתוספות שכ' שגידולו בפסול צ"ל דודאי יש שהם שחורים בשעת גדולם ומכל מקום ודאי גם לדידהו יש שמשחירים אח"כ כמבואר בסוגיא אלא דס"ל דכיון דקתני סתמא ענביו מרובין מעליו פסול והיינו שחורות ומיירי בכל גווני בין מעיקרא או אח"כ ועלה קאמר אם מיעטן כשר דהיינו נמי בכל גווני אפילו שחורים מעיקרא ושפיר קאמרי התוס' דס"ד כיון דגדולו בפסול ליכא תקנת' ר"ל דעכ"פ הוצרך לאשמועינן תקנתא דלא ליתי למיעטי דבשחורות מעיקרא ליכא תקנתא כלל קמ"ל ולפ"ז נראה ליישב ג"כ הא דפריך אי קמי דלאגדיה פשיטא דהנה הש"ס קאמר ואי לבתר דלאגדיה תפשוט מיניה דיחוי מעיקרא לא הוי דחוי כו' מבואר דלכך בעי לאוקמי מקמיה דלאגדיה כי היכי דלא תפשוט מיניה דחוי מעיקרא. והשתא א"ש דלכאורה ע"כ לומר דלא מיירי משחורים מעיקרא דאם מיירי בכה"ג תיקשי למה עבר ולקטן כשר דאפילו מיירי בשוגג הא ודאי דחוי שאין בידו כלל שאם ימעט במזיד לא מהני כיון שהם שחורים מברייתן ולא היה להם שעת הכושר וקשה על התוספות דמפרשי דמתני' בכל גווני מיירי ועלה קתני ואין ממעטין ביו"ט דדייקיניה מיניה עבר ולקטן כשר. אך י"ל דלמאי דדחי ליה באמת דחוי מעיקרא תיפשוט מיניה יש לומר דדחוי מעיקרא כלא נדחה כלל דמי ואפילו באין בידו כלל לא הוי דחוי וא"כ שפיר מיירי ששחורים בכל גווני אפילו מברייתם וכשר כיון דדחוי מעיקרא הם ושפיר כתבו התוספות דס"ד כיון שגדולו בפסול כו' משא"כ בס"ד דפריך אי מקמי דלאגדי' והיינו דבעי למימר דגם דחוי מעיקרא הוי דחוי אלא דקודם אגד ליכא דחוי וכ"כ רש"י שם אם כן אפס מקום לפרש דמיירי בשחורים מברייתן דא"כ תיקשי סיפא דמשמע עבר וליקטן ביו"ט כשר דהא עכ"פ דיחוי מעיקרא הוא וצ"ל משום שהוא בידו למעט באיסור וזה ניחא באשחור אח"כ אבל בשחורים מתחלה דלא מהני מיעט במזיד שוב אין בידו כלל וע"כ לאוקמי ירוקים והושחרו דהוי בידו וא"כ שפיר פריך פשיטא דהא ליכא למימר דאשמועינן דמהני תקנה בגדולי בפסול ז"א דהא ע"כ לא מיירי בהכי כלל והא דקאמר אי לבתר דאגדיה תפשוט דחוי מעיקרא כו' דמיירי קודם יו"ט והוא בידו ביארתי בתשו' לקמן סימן דלבתר דאגדיה האגד מתבטל ואית ביה משום תולמ"ה וזה תלוי באם נאמר יש דחוי ע"ש באורך והא אי דאשחור כו' היינו לבתר דמשני דקסבר לולב א"צ אגד ואת"ל צריך הזמנה בעלמא הוא ולית ביה משום תולמ"ה א"כ שפיר י"ל דאשחור מעי"ט ולכך לא הוי דחוי כיון דבידו למעט שהרי היה לו שעת הכושר והנה אף כי קרוב הדבר שהתוספות לא כיוונו לזה מ"מ הדברים נכונים וכתבתי לפלפולא בעלמא:
אך בפשט דברי התוספות לפי פשוטו נלענ"ד ליישב דסבירא להו דודאי מסתבר לומר דמתני' בכל גווני מיירי אף בגדולם בפסול. אך לפי סברת המקשה הוה סבר דטפי עדיף לאוקמי בנראה ונדחה מלאוקמי בדחוי מעיקרא ע"כ דלא איירי כלל בשחורים מעיקרא דהא צריך לאוקמי באשחור ביו"ט ובסברא זו אזיל גם המקשה דפריך אי מקמי דלאגדי' פשיטא משא"כ למאי דמתרץ דחוי מעיקרא תיפשוט מינה אם כן מיירי באשחור מעיו"ט שוב יש לומר דמיירי בכל גווני אף בשחורים מתחלת ברייתן ושפיר כתב התוספות דאשמעינן דאף בגדולו בפסול אית ליה תקנתא כן נלענ"ד: דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד