בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה מט
שאלה זה היום אשר קוינו מצאנו ראינו אור כי יהל זה ספר כתב איש ריב"י רבינו הגדול הגאון האמיתי מוה"ר יחזקאל סג"ל לנדא זלה"ה חיבור תשובותיו נודע ביהודה מהדור' תנינא ושם ראיתי שכתב על דברי התוספות בפסחים דף ל"ח ד"ה חלות תודה כו' דאי הוקדשו ת"ל דבעינן מצתכם וז"ל ואני תמה איך גדולים חקרי לב כרבותינו בעלי התוספות שכחו דברי עצמם בשני מקומות. האחד בביצה דף כ"א ד"ה אבל נו"נ והשני בב"ק דף י"ב בד"ה ומחיים כו' שכתבו דחלק בעלים הוי ממון בעלים לקדש בו אשה ולכל דבר ודוקא לענין שחיטתן ביו"ט דעיקר השחיטה בשביל גבוה כו' וא"כ למה לא יוכלו הבעלים לצאת בחלות תודה הרי אין לכהנים אלא ד' חלות כו' עכ"ל הגאון ז"ל וקשיא לי עלה דלפי המבואר בדברי התוספות הא דחלק הבעלים הוי ממונו היינו אליבא דריה"ג אבל רבנן דפליגי עליה סברי דאף חלק הבעלים הוי ממון גבוה ואם כן על כל פנים הו"ל לש"ס לאקשויי ות"ל דבעינן מצתכם ולשנויי סבר לה כריה"ג כמו דמקשה ות"ל מלחם עוני כו' סבר לה כר"ע ומזה הוכיחו התוספות דע"כ בלא הוקדשו מיירי:
תשובה הן אמת שמדברי התוספות דביצה מבואר שלא נאמרו הדברים אלא לריה"ג אבל מדברי התוספות דב"ק משמע לכאורה דבחלק הבעלים לכ"ע הוי ממון בעלים שכתבו וז"ל וכן משמע דהמקדש בחלקו בחלק כהנים מיירי דלשון המקדש בחלקו לא שייך אלא בחלק כהנים כו' וקראי נמי דמייתי בקידושין אמתני' וזה יהיה לך מקדשי הקדשים כו' לא כתיב אלא בכהנים כו' עכ"ל וא"כ כיון דקראי לא מוכחי כ"א בחלק כהנים ממילא בחלק בעלים הוית לן למימר דהוי ממונן כמו לריה"ג אבל באמת ז"א כיון דכתבו התוספות שבחלק הכהנים. גם ריה"ג מודה אם כן ע"כ פלוגתא דריה"ג ורבנן בחלק הבעלים הוא ורבנן דפליגי עליה דריה"ג אף בחלק הבעלים סבירא להו דהוי ממון גבוה וכן מוכח בכל דוכתא דמוקי כריה"ג אף לענין חלק הבעלים מכלל דרבנן אף בחלק הבעלים פליגי וכן מבואר מדברי התוספות בב"ק בהא דאמר רבא תודה שהזיקה גובה מבשרה כו' דע"כ אתי כריה"ג ע"ש ולפי זה צריך ליישב דברי התוספות דב"ק דמשמע מדבריהם דמצד הסברא הוי חלק הבעלים ממון בעלים שלא כתבו כן אלא אליביה דריה"ג דקרא דומעלה מעל מרבה דחלק בעלים מחיים הוי ממון בעלים וע"ז שפיר כתבו דגם לאחר שחיטה הוי בחלק הבעלים כמו מחיים ופשיטא דהוי ממונו לכל דבר כו' דכיון דמחיים הוי ממון דידיה אין חל עליו מחמת שחיטה להיות ממון גבוה רק בחלק הכהן הבא לזכות במה שאינו שלו אמרינן דמשל גבוה זכה משא"כ לרבנן דלית להו קרא ומעלה מעל על מחיים אז אמרינן דבין חלק כהנים בין חלק בעלים הוי ממון גבוה ומ"ש התוס' דקראי דקידושין בחלק כהנים מיירי התם נמי למאי דמוקמינן כריה"ג הוא וילפינן חלק בעלים מומעלה דהוי ממון בעלים ואתו הנך קראי לאורוי בחלק כהנים אבל מאן דלא ס"ל דרשא דריה"ג אף בחלק בעלים ס"ל דהוי ממון גבוה (וקצת צ"ע לפי מ"ש התוספות דלשון המקדש בחלקו משמע חלק כהנים דוקא אם כן אפכא הו"ל לדיוקי לימא מתני' ריה"ג היא דאי רבנן מאי אריא בחלקו אפילו בעלים שקידשו בחלקם נמי ואפשר דכיון דש"ס דקידושין לא נחית לפלוגי בין חלק בעלים לכהנים אף דלפי המסקנא דב"ק מפלגינן בהכי לא חש לדיוקי הכי כיון דלאו עיקר דוכתיה הוא וצ"ע) ואמנם כן הוא דמ"ש התוספות דחלק בעלים מ"ב הוא אינו רק לריה"ג ל"צ לתרוצי קושית הגאון ז"ל משום דה"ל לש"ס לאקשויי ות"ל משום מצתכם ועיילינן בה ברווחא דהא דאמרינן התם ות"ל מלחם עוני מי שנאכל באנינות והוא דעת ריה"ג התם ומשני סבר לה כר"ע דאמר עני כתיב ואם כן שפיר כתבו התוס' דת"ל דבעינן מצתכם דא"ל דאתי כריה"ג ז"א דע"כ לא אתי כריה"ג דלדידיה בלא"ה לא יצא משום לחם עוני מי שנאכל באנינות ודוחק לומר דסבר כוותי' בחדא ופליג עליה בחדא:
ובאמת לפי קושיית הגאון ז"ל על התוס' ע"כ צ"ל דרבה ורב יוסף בעי לאוקמי אף לריה"ג וכן הנך ברייתות דמייתי הש"ס כריה"ג מתניא ולפי"ז מה שמבואר מדבריו דמקשה הכי לשיטת התוס' בב"ק דס"ל לחלק לריה"ג בין חלק כהנים לחלק בעלים ומשמע דהש"ס דס"ל דאף בחלק הבעלים הוי ממון גבוה לאחר שחיטה לק"מ ובאמת אף לשיטת רש"י תיקשי דהא בקדושין אמרינן דר"י ס"ל דאף המקדש בחלקו דהיינו חלק כהנים בין בק"ק בין בק"ק קידש משום דכתיב וזה יהיה לך לך לכל צורכך ופשיטא דלדידיה בלחמי תודה קרינן ביה מצתכם ולא מיבעיא לרב דסבר עדיין הוא מחלוקת אלא אפילו לר"י דאמר התם נמנו וגמרו כו' מצינן למימר דסוגיא דפסחים אתיא אליבא דר"י ומקמיה דהדר ביה ולדידיה צ"ל הא דחלות תודה ורקיקי נזיר אין יוצאין מקרא דושמרתם כו' ואפשר לומר לפי מה דאמרינן התם זאת אומרת חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון ומבואר בתוס' שם דלר"י ור"ש אין נזירות בבמה ולא אתיא אלא כר"מ דס"ל בזבחים דיש נזירות בבמה ור"מ ס"ל בקידושין דהמקדש בחלקו אף בקק"ל אינה מקודשת וא"כ תו הו"מ למימר מדכתיב מצתכם וא"ש לשיטת רש"י אך לשיטת התוס' שפיר קשיא ליה להגאון ז"ל דאף דאתי כר"מ מ"מ י"ל דר"מ מודה לריה"ג בחלק הבעלים דהוי ממונו:
ולפי מ"ש א"ש הא דאמרינן בדף י"ד ועוד אמר ר"י שני חלות תודה כו' דתני' אין מביאין תודה בחג המצות כו' ולכאורה קשה לפי מה דס"ד דרב אחא ב"י בפסחים דף כ"ט דר"י סבירא ליה למילף שאור דאכילה משאור דראיה ומותר לאכול של גבוה אם כן לדידיה פשיטא שמביאין תודה בי"ד שהרי מותר לאכול אף חמץ שבה בחג המצות ולפי מה שכתבתי א"ש דר"י לטעמיה דס"ל דהוי דידיה דכתיב לך לכל צרכיך ואף לר"י דאמר נמנו וגמרו י"ל דההוא אתי כר"י קודם דהדר ביה ולשיטת התוספות בלא"ה א"ש אף לר' יוחנן דהתם בחלק כהנים מיירי ומכל מקום אין מביאין תודה בחג המצות משום חלק הבעלים שאסור באכילה ולכך כ"ע בי"ג מייתי להו:
ובעיקר קושיית הגאון ז"ל היה אפשר לומר דאף שהתוס' בב"ק ס"ל דחלק בעלים הוי ממונן אף לאחר שחיטה ראה זה מצאתי ברשב"א קידושין הביא בשם התוס' דלמסקנא נמי סבירא ליה לריה"ג בחלק בעלים דהוי ממונו דוקא מחיים אבל לאחר שחיטה לא ונקט בחלקו דמשמע לאחר שחיטה מלתא פסיקתא בין בחלק כהנים בין בחלק בעלים (וכ"כ הריטב"א אלא שלא הזכיר בשם התוס') וכן בשיטה מקובצת בבא קמא בשם הר"ר ישעיה שכתב בשם הר"י דמפרש ומחיים מי אמר בבכור דחזי להקרבה כו' מבואר דלא ס"ל כפירוש התוס' דהש"ס מחלק בין חלק כהנים כו' ודברי התוס' בפסחים הם דברי הר"י ע"ש וכן בספר הישר לר"ת שנדפס מחדש בסימן תס"ד שאני מתנות כהונה כו' וכי קאמר ריה"ג ממון בעלים בשלמים ותודה ע"ש וכן מצינו כמה פעמים בתוס' שיטות מחולפים מר מתרץ לטעמיה ומר לטעמיה והתו' בפסחים סברי כמסקנ' דקידושין דאף לריה"ג בממון בעלים לאחר שחיטה הוי ממון גבוה. אך בכל זה לא נחה דעתי דעכ"פ לא הו"ל להתוס' לסתום ולכתוב בפשיטות ת"ל משום דכתיב מצתכם ולא הזכירו בדבריהם שזה תלוי בפלוגתת ריה"ג ורבנן:
ולכן נלענ"ד לדון בדבר חדש דודאי ליכא למ"ד שיסבור דאכילה קק"ל לאו אכילת של גבוה הוא דהא הוא קדוש קדושת הגוף וקדושה שבהם להיכן הלכה ואף חלק הבעלים לא פקעה קדושה שהרי אינו זכאי באכילתו כ"א בשמירת קודש ומטומאה ומחיצה וזמן אכילה וחל עליו עשה דאכילת קדשים נמצא שבשעת אכילה ממש של קודש הוא אוכל אך בהא פליגי ריה"ג ורבנן דריה"ג ס"ל אף ע"ג דהאכילה עצמו של קודש הוא מ"מ התורה התירתו שיוכל למכור ולתת ולקדש בו אשה והוי ממונו לכל דבר דהא הנאה שלו הוא ומכל מקום זה המקבל ממנו הוא אוכלו בתורת קדושתו וחכמים פליגי וס"ל דאין לו בו רק היתר אכילה ולא דין ממון ומכל מקום אף לריה"ג הרי זה כקונה קרקע לפירות אף שהוא קנינו לעשות בו מה שירצה מכל מקום אין לו בגוף הקרקע כלל וכיוצא בזה אמרינן בע"ח קונה משכון ויכול לקדש בו אשה ולכמה דברים ומכל מקום אין לו בו קנין הגוף כמ"ש הרשב"א והריטב"א בקידושין דף ח' וכל שאין לו בו קנין הגוף אף שיש לו בו קנין למכור ולקדש לא נפיק ביה בדוכתא דבעינן לכם כמ"ש הרא"ש בב"ב דף א בההיא דאתרוג זה נתון לך ואחריך לפלוני כו' דאי לא למיפק ביה למאי יהביה נהליה מבואר שם דדוקא כשיש לו קנין הגוף קרינן ביה לכם ע"ש ומה"ט נראה פשוט דאם היה משכון בידו אתרוג לא מצי נפיק ביה ביום ראשון אף דקי"ל בע"ח קונה משכון ויכול לקדש בו אשה ולכמה דברים אלא שאפשר לומר דהתם בלא"ה לא נפיק ביה דאין בו היתר אכילה אך מ"מ נ"מ ללולב דלא שייך ביה היתר אכילה מכל מקום לא נפיק במשכון דדין ממון שיש לו בו אינו מצד קנין הגוף ולפי"ז שפיר כתבו התוס' גבי לחמי תודה דלא קרינן ביה מצתכם דאף עפ"י שיש לו היתר אכילה וגם דין ממון שיוכל לעשות בזה מה שירצה מ"מ אותו היתר אכילה שיש לו במצה זו אינו כאוכל את שלו רק כעבד האוכל של רבו שאף בשעת אכילה ממש של רבו הוא וגם דין ממון שבו אינו מצד קנין הגוף ואנן בעינן שאכילה מצה זו תהא שלו והאי לאו דידיה הוא אלא משל שמים הוא אוכל ולא דמי למעשר שני דאי ממון הדיוט הוא יצא י"ח מצה דהתם אין בו משום קדושה ואי ממון הדיוט הוא שלו הוא אוכל משא"כ בקדשים שאינו ממון בעלים רק לענין הנאה שבו אבל גופיה בקדושתיה קאי (ואפשר שזה כוונת רש"י בב"ק שכתב בטעמא דריה"ג דמחיים הוי ממינו משום שאחריותו עליו ועיין בפ"י ובספר המקנה לקידושין ולפי מ"ש י"ל דרש"י נמי קשיא ליה דאיך אפשר לומר שהוא ממון הדיוט דבמאי פקעה קדושתי' ולכך פירש שאחריותו עליו ואין ר"ל אחריות ממש דההיא אליבא דר"ש רק ר"ל שנתן ממונו עליו ואי מתביד הוא יפסיד את שלו והרי זה כמשכון שנתן ממונו עליו אף שאין הגוף קנוי לו ממונו קרינן ביה ומכל מקום שפיר כתבו התוספות בב"ק ובביצה בהך דנו"נ אין קריבים בי"ט דלכאורה לר"י הגלילי הוי לן למשרי דהא איהו ס"ל דממון בעלים הוא ומה בכך שאין לו בו קנין הגוף וגם אכילת גבוה הוא מכל מקום כיון שהוא בשביל אכילת הדיוט ה"ל למשרי דהא לענין י"ט אין תלוי אם אוכל את שלו או של אחר ויכול הבעל לשחוט ולבשל בשבילו או עבדו הנוטל פרס ממנו אף ע"ג דהך אכילה לאו דידיה הוא וא"כ מה בכך שהאכילה הוא של גבוה ולרבנן דפליגי אריה"ג י"ל דא"ש הא דקאמר משלחן גבוה זכו דאף שיש בו אכילת אדם מכל מקום אמעוט מלכם ולא לגבוה כיון דהכל הוי ממון גבוה ואין להדיוט בו שום זכות רק מה שמותר לאכול אחר זריקה נמצא עד אחר זריקה ה"ז כעושה מלאכה בשביל צורך גבוה שהרי אז אין להדיוט שום זכות בו ומה שמזכה אח"כ הדיוט לאכול ממנו לא מפקע מיניה שם מלאכה לצורך גבוה משא"כ לריה"ג דס"ל דהוי ממון בעלים בשעת שחיטה וגם אחר זריקה לא פקע מיניה אם כן אף שהאכילה שהוא אוכל הוא אוכל של גבוה כעבד המקבל פרס מרבו מכל מקום אין זה בכלל לכם ולא לגבוה כיון שגם בשעת הקרבה שם בעלים עליו ולא פקע מיניה וה"ל כעושה בשביל הדיוט ואף ע"פ שהאכילה שהוא אוכל אינו רק קדשי שמים לא איכפת לן בהכי לענין י"ט כמו שאוכל משל חבירו והרי שרי לבשל ולאפות בשביל קטן אף דקטן לית ליה זכיה לנפשיה כלל ואפ"ה שרי כדאמרינן חזינן אי יהבי ריפתא לינוקא כו' ולכך הוצרכו לתרץ דמכל מקום עיקר המלאכה נעשית בשל גבוה אך כ"ז לענין י"ט דאין קפידא שיהיה המלאכה בשביל אוכל נפש דידיה דוקא אבל בדוכתא דבעינן לכם דאף אליבא דריה"ג לא מהני לצאת י"ח אכילה בשל קק"ל דמ"מ לאו לכם קרינן ביה רק ממונו מקרי:
ובהכי א"ש נמי מה דקשה לכאורה על התוס' שהקשו בפשיטות ת"ל דבעינן מצתכם דהא באמת פליגי בה רחב"א ורב אסי דרחב"א סבירא ליה דכל שיש בו היתר אכילה לכם קרינן ביה ואף שי"ל דדוקא באתרוג פליגי אבל במצה מודה כיון דמחלה ילפינן דכתיב ביה עריסותיכם תרי זימני וכ"כ בצל"ח בפסחים מכל מקום ברש"י בסוכה משמע דדוקא בחלה מודה אבל במצה לא (ובאמת שצ"ע על רש"י דמה"ת לומר דרחב"א פליג בהא כיון דמשמע דלא פליג אג"ש דלחם לחם מחלה) וגם לפי מ"ש בצל"ח שם ובשער המלך לשיטת הרמב"ם הך דתרי זימני עריסותיכם אינו רק לר"מ ולכך פסק דמ"ש בירושלים אע"ג דפוסק מ"ש ממון גבוה אם כן פשיטא דלא מצי למימר ת"ל משום מצתכם דדלמא רבה ורב יוסף סברי כרחב"א דבהיתר אכילה סגי ולא ילפי מעריסותיכם תרי זימני וגם מהברייתות אין קושיא על רב אסי דסבירא ליה דבעינן דין ממון דא"כ למה ליה לברייתות טעמא אחרינא ת"ל משום מצתכם דז"א כיון דר"א לא משמע ליה חילוקא דעריסותיכם תרי זימני א"כ הך ברייתא דתני בה פלוגתא בין ר"מ ורבנן לענין עיסה של מ"ש מסייע ליה וגם כי מדברי הגאון ז"ל בצל"ח ובתשובה הנ"ל משמע דעיקר קושיית הש"ס דפריך ות"ל משום דבעינן לחם עוני כו' קאי על רבה ור"י (ולפום ריהטא צ"ע דטפי נראה דהש"ס פריך אהנך ברייתות דתניא כוותי' דרבה ודר"י) וקצת י"ל כיון דמוכח דהנך אמוראי וברייתות קיימי אליבא דר"מ דסבירא ליה יש נזירות בבמה ור"מ דריש עריסותיכם תרי זימני ממילא יש ללמוד מזה גם לענין מצה וכבר כתבתי שדוחק לאוקמי דחד תנא נסיב לה כתנאי אך לפי מ"ש י"ל דאף ע"ג דנימא דלענין מעשר שני מהני היתר אכילה אך למ"ד מ"ש ממון גבוה מכל מקום אינו דומה להקדש דאכילת קק"ל כגון לחמי תודה דמ"ש אינו ממון גבוה רק לענין שאין יכול להנות ממנו הנאה אחרת לקדש בו וכיוצא אבל מכל מקום אין עליו שם קודש בשעת אכילה לומר שהוא אוכל של גבוה משא"כ בהקדש דגם בשעת אכילה הוא אוכל של גבוה ממש ולכך לא מהני בזה היתר אכילה לומר דקרינן ביה מצתכם וגם יש לומר דשם איכא עשה דאכילת קדשים ואין לנו לומר שבאכילתו יוצא לשם מצת מצוה גם כן משא"כ במ"ש שאין מצוה באכילתו:
והנה אף לפי מ"ש דאף חלק בעלים הוי אכילת גבוה מכל מקום א"ש מ"ש לעיל בהא דשני חלות כו' דלא היה יכול להביא בי"ד משום חלק בעלים דאפילו תימא שהאכילה אינה אסורה לראב"י אליבא דר"י דאכילת גבוה היא מכל מקום אינו יכול להביאו בי"ד כיון דקק"ל ממונו הוא עובר עליו בב"י ועיין בתוס' דף כ"ט שכתבו מיהו בשל גבוה קשה לפרש בתוך הפסח ולכאורה י"ל בלחמי תודה וכ"כ הפ"י שם ואף לפי שיטת התוס' בב"ק י"ל דמיירי בחלק כהנים וגם בל יראה אין כאן די"ל דלא מטא ליד כהן ובזה כ"ע מודים דלא שייך אי בעי מתשיל דאין שאלה בהקדש ועיין דף מ"ו בתוס' מ"ש בזה אלא שאפשר לומר דכהן המניף ומרים זוכה בה ומ"מ לק"מ דכאן לא איירינן לענין בל יראה כ"א לענין אכילה ולפי מ"ש י"ל דאף בחלק הבעלים האכילה מותרת לראב"י אליבא דר"י וא"ל כיון דעובר בב"י ממילא אסור באכילה דהא יליף שאור דאכילה משאור דראיה ז"א דבאמת אין איסור האכילה תלוי בזה שעובר בב"י רק עיקר הילפותא לומר דהוה כאילו כתיב לך גם לענין אכילה: ובמקום אחר הארכתי בזה דברי זעירא הק' אפרים