בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה מח
הועתק מתשובות כת"י הגאון בעל מג"ש ופ"י ז"ל
שאלה יין שרף שעושין במדינות אלו מן שיפון ומשבולת שועל ומחמיצין אותן תחלה ואח"כ מבשלין אותה ביורה ועולה ההבל עד שהיורה מזעת ויוצאת הזיעה דרך הסמפונות וחוזרין ונותנין זיעה זו ביורה וחוזרת היורה ומזעת ויוצאת זיעה זו דרך הסמפונות וזהו היין שרף ששותין בארצות אלו אם יש בזה חשש חימוץ או לאו:
תשובה אם באנו להתיר מטעם דזיעה בעלמא הוא כדאמרינן בכיצד מברכין דף ל"ח גבי דובשא דתמרי ובפסחים דף כ"ד גבי אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזתים וענבים בלבד וקאמר אביי טעמא משום זיעה הנה כבר קדמוני גדול בדורו הריב"ש ז"ל שכתב בסי' רנ"ה דיין שרף שעושין מיין נסך לאו זיעה הוא דהזיעה היוצאת מן המשקין החמין הרי הוא כמשקין עצמן גם אין להתיר מטעם שהחמץ משתנה טעמו ומראיתו והלך טעמו וריחו וממשו כמ"ש הריב"ש גבי יין נסך הכי נמי נודע כי מה שנשאר מן הדגן אינו ראוי למאכל אדם כי אם נותנין אותם לחזירים והוי כאפר בעלמא כדמשמע באותה תשובה דהוי כאפר וע"כ לא אסר הריב"ש אלא ביי"נ דהוי כע"ז וע"ז שנשרפה אפרה אסור כדאיתא בסוף תמורה והביאה הרב הנ"ל אבל חמץ דר' יודא דס"ל דבשריפה אפרו מותר כדכייל בתמורה דכל הנשרפין אפרו מותר ואנן נהגינן כר' יודא לשורפו דז"א דאנן נהגינן לחומרא כר' יודא אבל לא לעשות מעשה להקל נגד רוב הפוסקים כמ"ש הרא"ש ז"ל דהגאונים והרבה פוסקים פסקו כרבנן וה"ל נקברין ואפרן אסור כמ"ש הרא"ש גם אין להתיר מטעם דחרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אפילו לאחר זמנו חדא דהא כתבו הפוסקים דדוקא שנפסל מלאכול לכלב ובנ"ד לא נפסל מלאכול לכלב דהא נותנין אותן לפני חזירים כמ"ש ועוד דהא כתב הרא"ש דחרכו קודם זמנו אסור באכילה ולא שרי כ"א בהנאה וכן פסק הב"י ז"ל בש"ע שלו שהרי לא כתב אלא מותר לקיימו ולא כתב שמותר באכילה ולשונו הוא לשון הטור והטור ז"ל כתב דמותר לקיימו ולענין אכילה פליגי א"כ הב"י שכתב מותר לקיימו משמע דסתם דבאכילה אסור ופשוט הוא וראיה מפסחים דף כ"ד אבל מה שנ"ל להתיר מדאורייתא לפחות הוא מסוגיא דפסחים דף כ"ד דגרסינן התם אמר ר' אבהו אר"י כל האסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך אכילתן למעוטי מאי אר"ש ב"א למעוטי אוכל חלב חי איכא דאמרי אר"א אר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן כו' עד א"ר זירא אף אנן נמי תנינא אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזתים וענבים בלבד מ"ט לאו משום דלא קאכיל להו דרך הנאתן א"ל אביי בשלמא אי אשמעינן פירא גופא דלא קאכיל לה דרך הנאתה שפיר אלא הכא משום דזיעה בעלמא היא א"כ מוכח בגמרא דהמשקין היוצאין משאר פירות לאו דרך הנאתן הוא וא"כ ה"נ נהי לאו זיעה היא אלא משקה מ"מ שרי מדאורייתא לפחות ואע"ג דדחי לה אביי היינו דליכא למשמע מינה דטעמא הוא משום דלאו דרך הנאתן אלא משום זיעה וליכא למידק מינה דאין חייבים על כל אסורין אלא דרך הנאתן אבל בהא לא אשכחן דפליג דזהו לאו דרך הנאתן וכבר כתבו הפוסקים דכל טצדקי דאפשר למיעבד לומר שלא נחלקו תנאי ואמוראי בהא עבדינן וא"כ כיון דקי"ל כר"י דאין חייבים אלא דרך הנאתן כדמוכח מדברי הרי"ף ז"ל שהביא עובדא דמר בר רב אשי דשייף לברתיה בגוהרקא דערלה ואיכא תרי לישנא ל"ק משום דאישת' צמירתא כשעת הסכנה דמיה ולישנא בתרא משום דהוי שלא כדרך הנאתן והדבר ידוע דהרב בכ"מ פוסק כלישנ' בתר' וכמ"ש אאא בא"ע סימן י"ז ובכמה דוכתי ואפשר דבהא הלכתא כתרווייהו לישני דהא אמרינן בע"ז דף כ"ה דהאי אישתא צמירתה כמכה של חלל דמיא ומחללין עליה את השבת והביאו הרב פ' ח' שרצים א"כ אם מחללין עליה את השבת כ"ש שאר איסורין דשרי גם כל"ב הלכתא הכי דהא הביא אח"כ מימרא דאביי הכל מודים דכלאי הכרם שלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן משמע דס"ל דבשאר איסורין לא לקי אלא כדרך הנאתן וכן משמע מדברי הרא"ש ז"ל דשקיל וטרי בלישנא בתרא ומשמע דמסיק הכי וברור הוא בעיני כך דאי ס"ד דמספקא להו א"כ פשיטא דלחומרא נקטינן דאיסורא דאורייתא הוא וה"ל להשמיט לישנא בתרא גם מימרא דאביי לגמרי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהדיא פי"ד מהל' מ"א והטי"ד סימן קנ"ה וכ"כ הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם שער הסכנה והוליד ממנו תולדה דבאיסורין של דבריהם כגון חמץ שעבר עליו הפסח אפילו כדרך הנאתן מותר להתרפאות שלא במקום סכנה כי היכא דשרי איסור דאורייתא שלא כדרך הנאתן אע"ג דאסור מדבריהם והביא דבריו הר"ן ז"ל וא"כ כיון דמוכח דשלא כדרך הנאתן אין לוקין א"כ אין אסור כ"א מדבריהם וכמש"ל בשם הרמב"ן וכ"כ הר"ן בהדיא וכיון דכל משקין של שאר פירות הוו שלא כדרך הנאתן א"כ נ"ד נהי דלאו זיעה הוא אלא משקה כמ"ש הריב"ש מ"מ אינה אסור כ"א מדרבנן. ואין להקשות דע"כ א"א לומר דלכ"ע הוי משקה דשאר פירות שלא כדרך הנאתן ואם כן למה לא התיר התנא כ"א משום זיעה ולא משום שלא כדרך הנאתן מדלא אשמועינן תנא בפרי גופא והוי בלאו הכי שרי אלא ש"מ דס"ל לתנא דכל האסורין אסורין אפילו שלא כדרך הנאתן וא"כ תיקשי מתני' לר"י אלא ש"מ דכדרך הנאתן הוא י"ל דלאו קושיא הוא דהתנא קמ"ל דהיוצא מן הזתים ומן הענבים חייבין עליו ולא הוי זיעה כמ"ש התוספות בפסחים ד"ה אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא דאי לאו קרא דפרי פרי מבכורים ה"א דגם תירוש ויצהר זיעה וכ"כ בחולין בהעור והרוטב דף קכ"ה ד"ה והדר מייתי כו' אבל אביי פריך שפיר דאי טעמא דתנא משום שלא כדרך הנאתן ה"ל לאשמועינן בפירא גופא והתם ל"ל דקמ"ל דתירוש ויצהר כדרך הנאתן הוא דפשיטא הוא דזהו עיקר הנאתן להוציא שמנן ויין אבל זיעה שפיר קמ"ל אבל שיחלוק אביי עם ר' זירא אם הוא דרך הנאתן אם לאו זה א"א בשום פנים שיחלקו בכך ופירוקא דאביי לא משמע כלל הכי אלא כדכתיבנא ובפ' חביות מסקינן דכולהו פירות לאו לסחיטה קיימי כ"א זתי' וענבים ודבר תורה אין חייבים כ"א על דריכתן ומקצת שאר פירות כגון תותים ורמונים אסרו רבנן משום זתים וענבים ושאר פירות מותרין אפילו לכתחלה כמבואר כ"ז בהלכות שבת בהרמב"ם ז"ל פ' כ"א והטור סימן ש"כ א"כ אין זה דרך הנאתן. והשתא א"ש נמי הא דמקשי התוס' פרק העור והרוטב דהכא מייתי לה מפרי פרי ובפסחים פשיט לה מהכא דשלא כדרך הנאתן מותר אלמא טעמא משום הכי הוא כו' ולמה הקשו מסוגיא דלא קיימא הכי ואיכא למדחי דלמא סוגיא דהכא אליבא דמסקנא דפסחים קיימי וה"ל להקשות מן המסקנא דהטעם משום זיעה כמו שהקשו בפסחים אלא ש"מ דדברי אביי אינו אלא דיחוי דליכא למפשט מינה אבל לפי האמת אפילו בלא טעמא דזיעה פטורין שאר פירות כיון דהלכתא כר"י:
ועוד דהתנא קמ"ל דזיעה הוא דנ"מ לכמה דברים אחרים כגון לענין ברכות כדאיתא בכיצד מברכין וגם נ"מ דאפילו בשאר דברים שחייבים אפילו שלא כדרך הנאתן כגון כלאי הכרם אפ"ה בהא פטורין מטעם זיעה וכמ"ש הרמב"ם פ"י מהמ"א ועוד דקושיא מעיקרא ליתא דהתנא נקיט כללים בהך מתני' כדקתני התם דאין מביאין בכורים משקה אלא היוצא מן הזתים כו' ואין סופגין בערלה ואין משנין מבריתה בתרומה ומ"ש ואין מטמא משום משקה ואין מקריבין על המזבח אלא היוצא מן זתים וענבים ולכן נקטי' לדינא ביוצא מן הפרי דבפרי גופיה ל"ש האי כללא ואביי לא הקשה מעולם דלאשמועינן התנא בפירא גופא דודאי תנא כללי' נקיט ואתא אלא אביי קאמר בשלמא אי אשמועינן תנא כו' ר"ל אי הוה התנא קתני הכי הוי מצינן למידק אבל השתא דנקטיה תנא לדיניה במשקין איכא למימר טעמא אחרינה אבל הא לאו קושיא היא מעולם דלינקט התנ' בפירא גופיה כמ"ש דתנא כללי' נקט וא"כ למאי דקי"ל לפי הלכתא נוכל לומר שפיר דטעמיה משום שלא כדרך הנאתן ואין להקשות א"כ מנ"ל לתלמודא בכיצד מברכין דר"י פוטר במי פירות של תרומה משום זיעה ומייתי סייעתא למר בר ר"א דלמא משום שלא כ"ה הוא וליכא לאתויי ראיה ואף ע"ג דאפשר לומר דגם אי הטעם משום שלא כ"ה מ"מ לא מברכינן אלא שהכל כיון דלאו להכי קיימי כדאמרינן לענין קורא ושלקות כיון דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי מברכינן שהכל מ"מ למה נקט התלמוד טעמא דזיעה ה"ל למינקט האמת ובפרט למר בר ר"א דס"ל הכי כמ"ש לעיל י"ל דהתם ודאי מוכח שפיר דאי משום שכ"ה ה"ל לפלוגי בפירא גופא דהברייתא דהתם לא שייכי כל הני פירוקה ע"ש. ועוד י"ל דסבירא ליה לתלמודא דע"כ טעמא דרבי יהושע דפוטר משום זיעה דאי משום שכ"ה ה"ל לחייבי מדרבנן דשלא כ"ה אין לוקין עליו הא איסורא איכא כמש"ל דהא ר"א דמחייב ע"כ היינו מדרבנן דתרומת שאר פירות גופייהו מדרבנן כמ"ש רש"י בהדיא בהעור והרוטב ור"י דפטר היינו אפילו מדרבנן ואמאי פטר מדרבנן כיון דלאו זיעה הוא ה"ל כגוף הפרי וה"ל לחיובי מדרבנן לפחות וכדקי"ל בכל איסורין אפילו איסורי דרבנן לא שרי באכילה דע"כ לא התיר הרמב"ם אלא לרפואה אפילו בדבר שאין בו סכנה אבל באכילה בלא רפואה אין לנו אפילו שלא כ"ה אלא ע"כ זיעה הוא וכיון דזיעה הוא לא גזרו חכמים באיסור דרבנן כמ"ש לקמן אי"ה וא"כ זכינו לדין דהכא ליכא חמץ אלא מדרבנן ואין לחלק דגבי חמץ שאני כיון דכתיב נפש לרבות את השותה כדאמרינן בהעור והרוטב וכדאמרינן התם המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת וכיון דריבתה תורה גם שתי' אם כן ה"ה למשקין היוצא מן החמץ דדוקא במידי דכתיב אכילה לא מחייב כ"א כ"ה אבל במידי דלא כתיב אכילה דוקא חייב בכל כמו כלאים הכרם כיון דלא כתיב בהו אכילה חייב בכל דזה אינו דבהמחהו וגמעו שאני שהמחה גוף החמץ אלא שאכלו דרך שתי' וס"ד אכילה כתיב להכי אתי נפש אבל משקין היוצא מהן מסקינן התם אליבא דר"י דאין חייב אלא היוצא מן הזתים ולא בשאר פירות ואם כן גם בחמץ הוי הכי דלא הוי המשקה כמותו כיון דשלא כ"ה הוא דהיכי תיסיק אדעתין דשתי' דאתי מרבויא יהיה חמור ממה דכתיב בקרא בהדיא ול"ד לכ"ה דהתם לא כתיב אכילה. ועוד דמה לי אכילה או שתי' וכי היכי דלשון אכילה משמע כדרך הנאתן דוקא ה"ה שתיה תדע שהרי אמרינן התם דילפינן טבל וחדש וכלאים מתרומה וחד מהנך או בכורים וחד מהנך משמע דבכורים וחד מהנך שניהם שוים כמו שאוכיח לקמן וכיון דבכורים אין מביאין משקין אלא מזתים וענבים ולא משאר פירות ה"ה בחד מהנך לא הוי משקין כמותן כאינך פירות וא"כ ל"מ לפירש"י דפי' דאתי מבכורים וחמץ אם כן גם גבי חמץ לא הוי משקין שלו כמותו כיון דחמץ ל"ש כי אם בשאר פירות שהם חמשה מינים אלא אפילו לפי פי' התוס' דלא קאי אחמץ מכל מקום משמע דחמץ שוה להנך דכל הסוגיא דהתם משמע דכולן שוין ואין לומר עוד דכיון דרבתה תורה דרך שתיה ודרך שתיה לעולם לאו דרך הנאתן הוא אפילו אם שותה המיחוי וא"כ ה"ה למשקין היוצאין כיון דרבתה תורה שלא כ"ה דז"א דא"כ גבי חלב דמרבינן התם נמי מנפש דרך שתיה ליחייב אפילו שכ"ה ובפסחים אמרינן בהדיא דגבי חלב פטור שכ"ה אלא ש"מ שתיית המחוי לאו שלא כ"ה הוא דרגילי אינשי דעבדי הכי אלא דס"ד למיפטריה משום דאכילה כתיב קמ"ל נפש אבל לעולם כ"ה הוא והא דאמרינן התם דטבל וחדש כו' משקין היוצא מהן כמותן אע"ג דחדש ל"ש כ"א בחמשת המינין ואפ"ה אמרינן דמשקין כמותן צ"ל ע"כ דמשקין כמותן פירושו המחוי שלהם כמותן דומיא דהמחה את החמץ דאלת"ה יש תימא גדולה דהא אמרינן דגמרינן לה מתרומה או בכורים וחד מהנך וגבי תרומה ובכורים ל"ה משקין אלו כמותן אפילו אם נאמר דגבי חמץ ונבילה וחלב דאתרבו מנפש הוו משקין היוצאין בלא מיחוי נמי כמותן מכל מקום היכא נפקא להו מתרווייהו כיון דמחדא מינייהו ליכא למגמר דהא אית ליה פירכא כדאיתא התם וצריך למיגמר גם מתרומה או בכורים וא"כ היכי נימא תרומה תוכיח דהא גבי תרומה לא הוי כמותן ואפילו נאמר דאהקדש לבד קאמר התם דאתו מתרווייהו אבל חדש כיון דאיסור הבא מאליו גמרינן מחמץ וחלב ונבלה ושרצים כדס"ד התם מעיקרא מכל מקום התנא דתני כולהו בחדא שיטתה דחדש ושביעית וכלאים והקדש כולן משקין היוצאין מהן כמותן משמע מה דאיתא בחדש איתא נמי בהקדש והא ליתא דהקדש אתי מתרומה או בכורים ול"ה כמותן אלא בזתים וענבים ודוחק לומר דהאי ברייתא אתיא כר' אליעזר דס"ל גם בתרומה ובכורים דכל המשקין כמותן דפשיטא דל"ה שתיק תלמודא לאוקמה כר"א כדפריך התם והא דתנן אין מביאין בכורים כו' מני ר"י הוא והא דתנן אין סופגין מני ר"י ה"נ הו"ל למימר הא ברייתא מני ר"א אלא ש"מ דהאי משקין היוצא מהן פי' מיחוי שלהם וכמ"ש רש"י חדש קודם שקרב העומר ועשה שכר מן השעורים ושכר וגם השעורים נמחה במים וכן משמע מדברי התוס' ז"ל בברכות ד"ה זיעה בעלמא דבשכר יש כזית בא"פ ואף ע"ג דכתבו שאין בו ממש שעורים כ"א טעמו היינו שאין השעורים עצמן שם אלא שנמחה מהם ואין השעורים בעין דכה"ג קרי בגמרא טעמו ולא ממשו כדפירש"י בע"ז דף ס"ז טעמו ולא ממשו כגון חלב שנפל לקדרה או חלב שנפל ונימוח שאין ממשו בעין וכמו שאכתוב לקמן בעזה"י אלא שמצאתי בתוס' בחולין ד"ה היכא דלאו איסור הבא מאליו שכתב בשם הר' שמואל ז"ל לחלק בין משקין היוצא מהן לחמץ שהמחהו דהתם הוא גוף החמץ אבל משקה דברייתא זו אין זה גוף הפרי א"כ מוכח דמשקין דקתני בברייתא זו אין פירושן מיחוי שלהם. לכן צריך לפרש בע"א דאע"ג דאין משקין היוצא מן שאר פירות הוי משקין היינו מן התורה אבל מדרבנן גזרו על משקי' דשאר פירות וכמו שאכתוב לקמן אי"ה ואי אכילה הוי דוקא בכל איסורין לא הוי גזרי רבנן בשתי' דשתי' ואכילה תרי מילי וליכא למיגזר הא אטו הא אבל כיון דאשכחן דרבי קרא דרך שתיה בגוף האיסור גזרו רבנן אפילו בשתית משקין היוצא מהן ולכך פריך אמחוי מנ"ל כיון דע"כ טבל וחדש וכל הני דקתני בברייתא מיחוי שלהן כמותן דאי לאו הכי לא גזרו על המשקין כמ"ש ואם כן מנ"ל ואין להקשות אהא שכתב הר"ר שמואל דפריך אכלאים אע"ג דלא כתיב בהו אכילה מכל מקום כיון שאין זה גוף הפרי לא ליחייב כו' משמע דאמשקה פריך דאי אמחוי הא גוף הפרי הוא א"כ מוכח דאמשקה פריך מנ"ל מדאורייתא דאי דרבנן כיון דלא כתיב בכלאים אכילה א"כ חייב גם אמחוי כמ"ש הוא עצמו דאמחוי אין לפטור כ"א היכא דכתיב אכילה וא"כ גזרו רבנן במשקין כמ"ש ועוד היכי קאמר ליגמר מהנך והא הנך כולם במיחוי קמיירי ומיחוי חייב גם בכלאים כיון דלא כתיב ביה אכילה כמ"ש הא לא קשיא דאכלאים פריך שפיר דכלאים שייך בענבים ומשקין כמותן קאי אכל משקין ומקצתן דאורייתא נינהו כגון ענבים וא"כ לר"י קשה בענבים דלכל הטעמים הן משום זיעה או משום שלא כ"ה שניהם לא שייכי בענבים ופשיטא דדאורייתא הוא ולכן פריך שפיר מנ"ל ולר"א דהוי כל המשקין דאורייתא קשה אכולהו ומ"מ קשה מאי פריך דילמא מכל מקום דרבנן הוא כיון שאינו גוף הפרי אינו אסור מדאורייתא אע"ג דלאו זיעה הוא וכדרך הנאתן הוא ואפשר דלהר"ש האי מנ"ל לאו מקשן הוא אלא התלמוד עצמו מפרש הכי וידע דאיכא למילף ענבים מתרומה ומשאר מילי ולכן מפרש הכי וכה"ג פי' התוספות ריש אילו מציאות דפריך וכמה דלאו מקשן הוא אלא ר"י גופיה מפרש הכי וכן כתבו ר"פ יה"כ והדברים מוכרחים הן דברור הוא דלמאי דקאמר אביי משום זיעה פשיטא דגבי חדש וכולהו אינך אינו אלא מדרבנן דמ"ש ערלה דהא כתבו התוספות בפסחים דהא דגמר פרי פרי היינו לחייב בזתים וענבים אבל לפטור בשאר פירות לא צריך קרא דמסברא פטור כיון דזיעה הוא ואם כן מאי שנא ערלה מכל האיסורין ואם כן מאי פריך מנא ליה דלמא מדרבנן הוא כמו שכתבתי כיון דע"כ משקין דברייתא קאי אכל המשקין ורובן דרבנן נינהו כמ"ש אם כן מאי פריך אלא ע"כ צ"ל כמ"ש. ועוד יש לפרש דהמקשן דפריך מנ"ל לא ידע מחלוקת דר"א ור"י והוי ס"ל כיון דקתני דמשקין הוי כמותן משמע דלקי עלייהו ועוד דהוי סבירא ליה דאין לחלק בין משקין למחוי והתרצן הוי מצי לשנויי דהוא דרבנן ויש חילוק מכל מקום לא תירץ הכי דמ"מ ענבים צריך למילף מנ"ל כמ"ש וכן לר"א דלא שני ליה מנ"ל וזהו אמת ויציב וכל מאי דמשני התרצן דגמר מתרומה או מבכורים הכל קאי אענבים כדאיתא התם ולפי דעתי פשוט דאין לחייב בחמץ ואינך איסורים במשקין דשאר פירות יותר מבערלה דכל הסוגיא משמע התם דכולם שוין דפריך התם והא דתנן בחמץ והא דתנן בחלב והא דתנן בשאר מילי משמע דכולן שוין לענין שתי' וגם שקיל וטרי אי גמרי מהדדי ואם כן ברור בעיני דאין להעלות על הדעת דיש לחלק ביניהם וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"י מהמ"א שכתב דכל האיסורין כגון טבל הקדש שביעית וכלאים וערלה כולן משקין היוצאין אסורין ואין לוקין עליהן חוץ מיין ושמן דערלה וכלאי הכרם שלוקין עליהם הרי מבואר דאינן אלא מדרבנן בכל האיסורים מטעם דזיעה לפחות ולשיטתי' אפשר משום שלא כדרך הנאתן ואין לפרש דהוא דאורייתא אלא שאין לוקין עליהם דהא מהי תיתי דאפילו אם נאמר דגבי חמץ הוי כל המשקין כמותן והני ילפינן מנייהו מכל מקום להוי כי חמץ שיהא באיסור לאו כדמשמע התם כולה סוגיא דאי ילפינן חדא מחברתה הוי בלאו כדפריך ליגמר מנבילה מחלב ומאי קושיא דילמא לא הוי בלאו אלא איסורא בעלמא אלא ש"מ דבמה מצינו ילפינן הכל וכן גבי שרצים. ועוד דהא חשיב התם גם ערלה וערלה פשיטא דרבנן היא כמ"ש הרמב"ם והר"ן ז"ל ולמה נימא דהרמב"ם פליג כיון דלא אשכחן בהדיא וכ"כ הכ"מ ז"ל שם דס"ל להרמב"ם ז"ל דאף ע"ג דיליף ליה בהעור והרוטב מקראי ס"ל לרבינו דאסמכתא בעלמא נינהו דמ"ש מערלה עכ"ל. הרי שכתב בהדיא כמ"ש ולפי ענ"ד נראה דבמה שהוכחתי אין להשיב ולפי מ"ש א"צ לומר דאסמכתא היא דהראי' היא על ענבים דכלאים כמ"ש ומיהו יש לעיין למה שכתבתי גבי שרצים דמרבינן מה' דהטמאים צירן וציר אמרינן פרק גיד הנשה דזיעה בעלמא היא ואפ"ה אתרבי בשרצים אלמא דגם באינך חייבים על זיעה שלהן דהא פריך התם וליכתוב רחמנא בשרצים וליתו הנך וליגמרו מיניה ומאי קושיא דהוה ילפינן גם זיעה שלהן והיותר יש לתמוה על התוספות שהקשו בפג"ה דף צ"ט ד"ה שאני ציר דזיעה בעלמא הוא פיר' ואינו אסור אלא מדרבנן ומיהו ציר שרצים אסור דאורייתא מהטמאים ופכ"ה דף קי"ב ד"ה ורוטבן הקשו דל"ל קרא לרוטבן והא טעם כעיקר דאורייתא ותירצו דאיצטרך דמחוי הוי כאכילה דס"ד אכילה כתיב ביה כדאי' בהעור והרוטב ועוד הקשו א"כ צירן מנ"ל דהא איצטרך לרוטבן וי"ל דשקולים הם עכ"ל וכ"כ בבכורות דף ו' ד"ה הטמאים א"כ ס"ל להתוספות דגבי שרצים מחייב נמי אזיעה והוי שקול כמחוי וזהו תימא דמ"ש ערלה ועוד דהא משמע התם דכלאים ושביעית וחדש הוי ילפינן מחמץ ונבלה וחלב ושרצים כיון דאיסורן בא מאליו וא"כ ה"ה ערלה דחמיר איסוריה מחדש דהא ערלה אסור בהנאה ופשיטא דאיכא למילף מכולהו כחדא דהא ליכא שום פירכא בעולם ואם כן נילף ערלה מכולהו דלחייב גם אזיעה ועוד דמאי הקשו בתוס' בפסחים ועור ורוטב דפרי פרי ל"ל והא צריכה וצריכא דס"ד למילף מהנך דלחייב אזיעה קמ"ל וכן יש להקשות אתרומה ובכורים וצ' דדוקא גבי שרצים יש לרבות תרווייהו דהתם שקולים הם ולא באינך ואפשר דהטעם דגבי אינך כתיב נפש אאכילה גבי חמץ כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש גבי דם ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם ובפרשת צו כתיב כל נפש אשר תאכל דם ונכרתה הנפש ובחלב כתיב כי כל אוכל חלב ונכרתה הנפש גבי עוף טהור כתיב וכל נפש אשר תאכל נבילה וטריפה אם כן לא ריבה הכתוב שותה כ"א מה דשייך בה אכילה כגון מיחוי וע"ז קאי נפש אבל קרא דהטמאים דשרצים לא כתיב אאכילה וכיון דאתרבי מחוי אע"ג דאכילה כתיב בה נרבה זיעה גם כן כיון דגם מחוי אין סברא דאכילה כתיב וכן טמאים הם לכם דמרבה בת"כ כמ"ש התוס' בג"ה נמי לא כתיב באכילה פ' שמיני ועוד י"ל דקים להו לרבנן דציר שרצים ובהמה טמאה לאו זיעה היא אלא מגופייהו מצצו וכן מוכח קצת מבכורות דף הנ"ל דקאמר חלב בהמה ל"ל דמ"ש מהא דתני' הטמאים לאסור צירן הרי דמדמי חלב לציר וגבי חלב אמרינן התם דף ז' גבי מי רגלים של חמור כיון דעכירי ודמי לחלב מאי מגופיה קא מימצי כו' הרי משמע דחלב פשיטא דמגופה קא מימצי והוי כמיחוי ולענ"ד מה שכתבתי דדוקא גבי שרצים אמרינן הכי עם פירושי הראשון מוכח הכי בדברי התוס' שהניחו בתימא בפ' כל הבשר ובבכורות וז"ל וקצת תימא כיון דצריך קרא בשרץ ובהמה טמאה נמי דרוש בת"כ דכתיב טמאים הם לכם ודגים דליכא קרא לא אסיר מדאורייתא היכא מייתי רבא ראיה מהטמאים לאסור ציר של טריפה עכ"ל ומאי קושיא הא גבי טרפה נמי כתיב נפש דהא נפש דכתיב גבי נבלת עוף טהור כתיב הכי וכל נפש אשר תאכל נבילה וטרפה דהאי קרא בנבלת עוף טהור כתיב כדפי' רש"י בפי' התורה והכי איתא בנדה פרק יוצא דופן דף מ"ב ופג"ה דף ק' ואין לפרש קושית התוס' דמ"מ דמהטמאים ליכא למילף דהא בהמה טמאה צריכא קרא אחריני ולא ילפינן לה מהטמאים וכן דגים וא"כ אף ע"ג דאיכא קרא בטרפה מכל מקום מהטמאים ליכא למילף דא"כ עדיפא הו"ל להקשות דל"ל קרא דהטמאים הא כתיב קרא בגופיה וקושי' התוס' נראה בהדיא למעיין שם שהקשו כיון דליכא קרא בטרפה מנ"ל לאסור צירן שהרי כתבו כיון דצריך קרא בשרץ כו' ומה להם להזכיר שרץ כיון דעיקר הקושיא היא מבהמה טמאה ודגים ולא ילפינן ה"ה טרפה ועוד מה צריכים להביא ראיה מבהמה טמאה דליכא למילף משרצים הא תלמוד ערוך פרק העור והרוטב דפריך וליכתוב רחמנא בשרצים ר"ל הטמאים ולילף הנך מינייהו ומשני דאיכא למיפרך מה לשרצים שכן טומאתן במשהו וגם לישנא דכתבו דבבהמה טמאה נמי דריש משמע בהדיא דקושייתם כיון דשרץ צריך קרא ובהמה טמאה נמי אבל היכי דליכא קרא אין צירן אסור כגון דגים אם כן טרפה דליכא קרא מנ"ל וברור הוא למי שיודע צורתא דשמעתא ואם כן קשה והא גם בטרפה איכא קרא אלא ש"מ דדוקא בשרצים איתרבי ציר מהטמאים ולא מנפש כמו שכתבנו בפי' הראשון אבל לפי פירושי השני דקים להו בשרצים ובהמה טמאה קשה מה הקשו דילמא גם בטרפה קים להו הכי כללא דמלתא דלטעם דזיעה פשיטא דאינו אלא מדרבנן אם כן גם לטעם דשלא כ"ה נמי הכי הוא וא"כ כיון דהבל היוצא מחמין משקין הוא חשיב כמ"ש הריב"ש ז"ל והביא דברי הרמב"ם ז"ל אם כן לא עדיף ממשקין עצמו דאינן אלא מדרבנן. ועוד נראה ברור דאפילו לטעם דזיעה שרי כאן מדאורייתא לפחות כיון דעיקר ראייתו הוא דזיעה ע"י אש חשיב משקה ונהי דהוי משקה הא משקה עצמה דה' מינין אינה אלא זיעה ול"ד לנדון דהריב"ש דהתם איי"נ קאי וא"כ אי חשיב משקה הוי כיי"נ ויין הוי משקה גמור לא זיעה משא"כ משקין דשאר מינין אינו אלא זיעה בעלמא ואפשר דלהאי טעמא אם עבר עליו הפסח שרי אפילו מדרבנן דבזיעה לא גזרו באיסור דרבנן כמ"ש לעיל וכיון דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא דרבנן לא גזרו בזיעה וגרע טפי מע"י תערובות דאע"ג דנתערב גוף החמץ אפ"ה לא גזרו וכ"ש בזה שאין כאן האיסור עצמו כ"א הזיעה דנפק מיניה ולא מיקרי בעין ושרי אבל לטעמא דשלא כ"ה נראה דאסור דרבנן כיון דהוי כגוף האיסור (ע"כ נמצא בתשובה כת"י הגאון ז"ל וכפי הנראה חסר קצת מסיום התשובה ולתשובה זו רמז בשו"ת פני יהושע חלק א"ח סוף סימן י"ג ע"ש ולפי שרבים אומרים מי יתן ונזכה לאורו אמרתי להעתיקה פה לזכות הרבים ונשמת הגאון ז"ל וגם כי כתבתי ג"כ בסוגיא דהמחהו וגמעו לא העמדתי פה בשביל כבודו של הגאון ז"ל ובמקום אחר אכתוב מה שהעליתי בזה) הנלענ"ד כתבתי יושע בלא"א מוהרר יוסף חונה בק"ק קראקא יע"א: