בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה מו
שאלה בדרך לימודי בהרא"ש פרק ע"פ הוקשה לי על מ"ש שם דף ק"כ ע"א והיכא דלית ליה אלא כזית כו' ויראה שהברייתא דדובשנין איירי בזמן הבית הלכך צריך שיאכל כזית שמור באחרונה לקיים על מצות ומרורים יאכלוהו אבל בזה"ז שאין לנו חובת מצה אלא מבערב תאכלו מצות אין לאחר ברכת המצה מוטב שיאכלו תחלה לתאבון עכ"ל ותמה אקרא שהרי בש"ס שם אמרינן אמר ר"י אמר שמואל אין מפטירין אחר מצה אפיקומן תנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן אחר הפסח הוא דאין מפטירין אבל אחר מצה מפטירין לא מיבעיא קאמר ל"מ אחר מצה דלא נפיש טעמא כו' נימא מסייע ליה הסופגנין והדובשנין אדם ממלא כרסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה באחרונה אין בראשונה לא ל"מ קאמר ל"מ ראשונה דקאכיל לתאבון אבל באחרונה דלמא אתי למיכל אכילה גסה קמ"ל:
ולפי"ז קשה על הרא"ש בתרתי חדא דלפי דברי הרא"ש מה סייעתא מייתי לשמואל מהך ברייתא דהא איכא למימר דברייתא בזמן הבית מיירי ולכך צריך דוקא באחרונה לקיים על מצות כו' וע"כ דלא מסתבר ליה לאוקמי הברייתא בזמן הבית דוקא וגם קשה דמי דחקו להרא"ש לחילוק זה ולמה לא מפרש הברייתא כדדחי הש"ס דלא מיבעיא קאמר ל"מ בראשונה כו' ונפשי בשאלתי להאיר עיני בזה בהבנת דברי הרא"ש גם ראיתי בט"ז סימן תפ"ב שכתב שהקשו על הרא"ש מדאמר ר"ה בצקות כו' ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה וע"ש מ"ש לתרץ ולא הזכיר מה שקשה עליו מסוגיא זו עצמה וגם כי לדבריו שכ' שם שהרי"ף מיירי במצה דלא מינטרא משעת קצירה אבל מ"מ מינטרה משעת לישה א"כ איך כתב שלבסוף מברך על כזית מצה דמינטרא דקשה עליו קושיית הש"ס לענין מרור דאחר שמילא כריסו ממנו איך חוזר ומברך עליה כיון דמדינא היה יוצא במצה זו שהיתה משומרת בשעת לישה ונא להשיבני דבר ויצוה בחסדו לאחד מתלמידיו מושכי בשבט סופר כו' ותחשב לו לצדקה
תשובה אהו' ידידי ראיתי מה דקשיא לך על הרא"ש בזה מסוגיית הש"ס וכבר קדמוך רבנן הח"י והפר"ח שתמהו על הרא"ש בזה ע"ש שהניחו דברי הרא"ש בקושיא ואמנם היה הדבר לפלא בעיני שהרא"ש יהיו דבריו נסתרים מחמת הסוגיא במקומה בעידנא דעסיק בה ושמתי לבי לעמוד על הענין ואפריון נמטי לך דדלית דולא ואשכחנא מרגניתא טבא בישוב דבריו ז"ל ומריש הוה קשיא לי גם כן על מ"ש הרא"ש דהך ברייתא בזמן הבית מיירי למה נקט שיאכל כזית מצה באחרונה דה"ל למימר שיאכל כזית מצה עם הפסח וממילא דבאחרונה היא דהא אין מפטירין אחר הפסח ומצאתי בא"ר שכתב ג"כ לדקדק בזה ולכן נלענ"ד דודאי הך ברייתא אתי' כרבנן דאוכל זה בפ"ע וזה בפ"ע ואף שהרא"ש שם כתב דגם לרבנן מצוה לאכול יחד מכל מקום חיובא ליכא ולפי"ז צריך להבין כוונת הרא"ש מ"ש לחלק בין בזמן הבית דחיובה דמצה משום על מצות ומרורים כו' דלכאורה מה בכך כיון דמיירי שאוכל הכזית מצה בלא כריכת הפסח גם בזה יכול לאכלו בראשונה ונראה דכוונתו דכיון דבזמן הבית מיירי ואיכא חיובא משום דכתיב על מצות כו' אם כן נהי שיכול לאכול כ"א בפ"ע מכל מקום עכ"פ אסור לו לאכול בין המצה ובין הפסח דבר אחר דמבטל טעם המצה ולא מקיים על מצות ומרורים והוי כאוכל הפסח על האכילה האחרת והלכך שפיר קאמר שיאכל באחרונה שאע"פ שאינו כורך אותם יחד אלא אוכל המצה והפסח כ"א. בפ"ע מכל מקום כיון שאוכל אותם בלי הפסק אכילה אחרת בינתיים על מצות ומרורים קרינן ביה מה שאין כן בזה"ז דאכילת המצה לקיום המצוה של בערב כו' אין חיוב כלל שיאכל באחרונה ומוטב שיאכל בראשונה לתאבון וזה ברור ונכון מאוד בכוונת חילוק הרא"ש בין בזמן הבית לבזה"ז:
ועתה נבוא לבאר מה דקשיא על הרא"ש מהסוגיא ומתחלה אבאר דהדבר ברור דמאן דסבירא ליה התם מפטירין אחר מצה סבירא להו דטעמא דאין מפטירין אחר הפסח הוא משום דכתיב ועצם לא תשברו כו' וכמ"ש התוס' שם בשם הירושלמי ולא חייש לבטול טעם הפסח בפיו. ונראה דודאי לא פליגי בהא אם איכא קפידא שלא לבטל הטעם או לא דודאי גם הוא מודה שאין לבטל הטעם רק דסבירא ליה דבזה שהוא אוכל דבר אחר בזה עדיין לא נתבטל טעם הראשון ולכן דוקא אחר הפסח אין מפטירין משום ועצם לא תשברו אבל אחר מצה מפטירין משום דס"ל דאכילת ד"א מבטל ומפיג טעם אכילה הראשונה ולפי"ז מתורץ מה שהקשו האחרונים וכן הקשית אתה דמאי סייעתא מייתי לשמואל מהך ברייתא דהדובשנין דהתם בזמן הבית מיירי ולפי מ"ש א"ש כיון דקתני התם ובלבד שיאכל באחרונה אם כן אפילו מיירי בזמן הבית מכל מקום מוכח מהתם דאם אוכל ד"א בנתיים מתבטל טעם המצה והוה הפסק בינה לבין אכילת הפסח ולא קרינן ביה על מצות ומרורים וממילא מוכח מזה דגם בזה"ז כשאוכל בסוף הסעודה כזית מצה זכר לפסח שאין לו לאכול אחריו דיתבטל טעמו ולפי זה שפיר כתב הרא"ש דהיכא שאין לו רק כזית מצה יאכלנו בתחלה לתאבון דבשלמא אם יש לו מצה כל צרכו דאז אוכל תחלה כזית מצה לתאבון בתחלה וגומר סעודתו ושוב אוכל כזית מצה זכר לפסח אין לו לאכול אחריו כלל שלא יפיג טעמו אבל כשאין לו רק כזית מצה אחד מוטב שיאכלנה בראשונה לתאבון ואף שיצטרך לאכול אחריו ד"א שיפיג טעמו אין קפידא בזה כלל כיון שכזית זה שאוכל הוא בשביל עיקר חיובא דמצה ולא משום זכר לפסח (ואפילו אם היה קפידא קצת גם בזה שלא לבטל טעם מצת מצוה שבפיו מכל מקום הוה דחינן הא מקמי הא דלתאבון דהא שלא יתבטל הטעם שבפיו אינו רק דרך חבוב מצוה כיון שכבר עבר קיום המצוה כתיקונה אבל אכילה לתאבון שפיר יש בזה קפידא ולכך יש להקדים בראשונה וכדאמרינן דלמא אתי למיכל אכילה גסה) משא"כ הך דדובשנין דמיירי בזמן הבית ומצווה ועומד על מצות ומרורים ולא על אכילה אחרת פשיטא דקפידא גדולה יש שלא יתבטל טעם המצה טרם שיבא לידי אכילת הפסח ולכך צריך שיאכל המצה באחרונה וא"ש בפשיטות הא דלא דחי הרא"ש דהך ברייתא לא מבעיא קאמר משום דהא קמן דשמואל דקי"ל כוותיה מפרש הברייתא כפשטא דבאחרונה דוקא לית לן לפרושי בגוונא אחרינא והברייתא סתמא קא פסיק ותני בין אם יש לו מצה כדי צרכו ובין אם אין לו רק כזית זה דינא הכי שיאכלנו באחרונה ולזה הוצרך הרא"ש ללמד דהברייתא בזמן הבית מיירי ואז אף כשאין לו רק כזית אחד מכל מקום צריך לאכלו באחרונה בכדי שלא יתבטל טעם המצה שבפיו בין אכילתה לאכילת הפסח דאם היה מתבטל לא קרינן ביה על מצות ומרורים משא"כ בזה"ז כשאין לו רק כזית אחד מוטב שיאכלנו בראשונה לתאבון ובמ"ש יש ליישב גם מה שהקשו על הרא"ש מהך דבצקות ודעת לנבון נקל וקצרתי והאחרונים ז"ל נדחקו בכל זה ומ"ש הוא לענ"ד נכון בדברי הרא"ש ז"ל כפתור ופרח:
והואיל שזכיתי על ידך לעמוד על כוונת רבינו הרא"ש ז"ל לא אמנע הטוב מלהודיעך שבהיותי מעיין בזה משמיא קא זכו לי וירד לתומתי במחשבה דברים המושכין לבו של אדם בהגדה בסדר של פסח חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם והוא תמוה שמה בין זה לשאלת הרשע שאומר מה העבודה הזאת לכם וכמה תירוצים נאמרו בזה ואף אני אמרתי בזה דבר מתקבל (והגאון מו' יעקב עמדין ז"ל בסידור עמודי שמים כתב שמלת אתכם יש לפרש שכולל גם עצמו כמ"ש בש"ס דסנהדרין ואתכם צוה ה' אותיכם אותי ואתכם ומצאתי תנא דמסייע ליה בפירוש המחזור לרבינו הראב"ן שזכני ה' שבא לידי כת"י על קלף נכתב שנת ל"ח לאלף הששי ושם יש גם כן פירוש להגדת פסח ופירש כנ"ל) ואמנם גם מה שמשיב לבן החכם ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין כו' שהוא הלכתא בלא טעמא למאי דשאיל ולא ראיתי במפורשים ז"ל דבר מתיישב בזה ובירושלמי יש נוסחא אחרת תשובת בן חכם בחוזק יד הוציאנו ובתשובת בן טפש ואף אתה למדו הלכות פסח ואמנם לדרכינו יובן עפ"י מה שראיתי זה כביר בשם הגאון החסיד מוהר"ר לוי יצחק ז"ל שאמר לפרש הא דאמרינן אלו קרבנו לפני הר סיני כו' ע"פ מ"ש חז"ל קיים אברהם אבינו אפילו ע"ת והוא לפי שהיה זך החומר וכליותיו נובעות חכמה להשיג טעמי המצוה מעצמו ולכן אמר אילו קרבנו לפני הר סיני שעי"ז פסקה זוהמתן אף שלא נתן לנו התורה דיינו שהיה בכח שכלינו להשיג חיוב עשיית המצות ועד"ז פירש הא דאמר ר"י אי לאו האי יומא שניתנה התורה לא היה בכח שכלי להשיג כלל כי כמה יוסף כו' והוא דרך ענוים ודפח"ח. ובבינה לעתים פירש והגדת לבנך כו' לפי שהבן אינו משיג בשכלו כו' והיה לך לאות כו' שבחוזק שכלך תבין כי בחוזק יד כו' למען תהיה תורת ה' בפיך ע"ש והנה הבן חכם שהוא מרגיש בעצמו שעדיין לא השיגה יד שכלו להבין הענינים על בוריים וזהו חכמתו שמכיר ערך עצמו ויודע שאינו יודע אבל מכיר ערך זולתו שהם חכמים גדולים ובפרט דור המדבר שהוא דור דעה והמה זכי השכל אחר שפסקה זוהמתם ולהם הבן שואל מה העדות כו' אשר צוה אתכם שאם היה הציווי נאמר אלי ולכמוני היום הוא טיבותא לגבן שאין יד שכלינו משגת כדת מה לעשות אבל לכם ששכליכם זך ואין צד חומר מעכב על ידכם אין ספק שהייתם משיגים בעצמיכם ע"ד שהשיג אברהם אבינו ע"ה וא"כ הצווי בזה אך למותר:
ואמנם התשובה האמיתית ע"ז מ"ש חז"ל גדול המצווה ועושה כו' ועד"ז פירשו המשנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות כו' שר"ל אף אותן שהם מצד השכל והנה התוס' בסוגיא זו כתבו וא"ת אחר הפסח מ"ט אין מפטירין הא נפיש טעמיה י"ל כדמפרש בירושלמי דמש"ה נאכל על השובע שלא יבא לידי שבירת עצם ולכך אחר הפסח אין אוכלין שום דבר עכ"ל ונראה שלכן אמרו בנזיר ישרים דרכי ה' שנים שצלו פסחיהם א' אכלו לשם אכילה גסה כו' לפי שהוא דבר הרגיל שלפי שהוא נאכל על השובע קרוב הדבר שיבא באכילת הפסח לאכילה גסה וצריך לצמצם ולחזק עצמו שיהיה כוונת אכילה לתאות קיום המצוה ואם כן לכאורה מה שצוו חז"ל שלא לאכול אחר אכילת הפסח הוא מצוה שאינה צריכה אחרי שהפסח נאכל כשהוא שבע וצריך חיזוק באכילת הפסח עצמו שלא יהיה אכילה גסה וכדאמרינן בש"ס דלעיל אבל באחרונה דלמא אתי למיכל אכילה גסה א"כ מי פתי שיאכל אחר הפסח שקרוב לודאי שיהיה אכילה גסה דאוזקי מזיק ליה ואפילו האוכל ביוה"כ פטור אך אעפ"כ צוו חכמים מצוה זו אף שהוא מצות השכל מכל מקום גדול המצווה ועושה שמקבל שכר ע"ז שמקיים המצוה וידוע שדרך המשיב לשואל כשמוצא תשובה מדבר הלמד מענין זה עצמו נוח לו לפי שזה הוא תשובה נצחית יותר ועד"ז אמר מסדר ההגד' שהבן חכם ששואל מה העדות כו' שבלא הצווי הייתם משיגי' בשכליכם אף אתה אמור לו כהלכות הפסח כו' ר"ל השב לו מענינו כמו הלכות פסח אין מפטירין אע"פ שאין צורך בזה דמצד השכל והטבע היו עושין כן אעפ"כ נאמרה הלכה זו כדי לקבל שכר ועד"ז צונו הקב"ה כל שאר הדינים אף שיש בהם ענינים שהיינו עושים מצד שכלינו כדי ליטול שכר כמצווה ועושה ויש לי בזה ענינים אך אין עסקינו כעת באגדה ותן לחכם ויחכם עוד:
ומה שהקשיתי על הט"ז דפירש דהרא"ש מיירי דלא מינטרה משעת קצירה א"כ איך יברך אחר שמילא כרסו כיון דמשומרת משעת לישה ערבוב השיטות אני רואה כאן דהרא"ש באמת ס"ל דמהני בדיעבד שימור דלישה כמ"ש בתשו' כלל כ"ד בשם חכמי אשכנז וצרפת ומכל מקום מצריך לחומר שימור משעת טחינה ולהרא"ש באמת אוכל הכזית המשומר משעת טחינה בראשונה ומברך עליו ואף שבאחרונה יאכל דלא מינטרה מכל מקום הא מינטר קצת משעת לישה ולהרי"ף דסבירא ליה לברך באחרונה א"ש לשיטתו בפר' כ"ש דסבירא ליה שימור משעת קצירה בעינן אם כן לא שייך כלל אחר שמילא כריסו כו' כיון דבהאי דאכיל מעיקרא לא נפיק כלל ידי חובת מצת מצוה לדידיה ולכך שפיר מברך באחרונה ועיין בפרי חדש סימן תנ"ג ונראה עוד דאפילו אם נאמר דלמצוה מן המובחר משעת קצירה דוקא ועיין בר"ן שם מכל מקום א"ש דברי הרי"ף בזה לפי מ"ש הרא"ש בשם הרשב"א דמצה שבאחרונה לשם חובה ואף דהראשונה לאו לחובה מברכין עליה דא"א לברך על האחרונה משום דלאחר שמילא כרסו כו' וכתב הרא"ש דלפי"ז שבאחרונה הוא זכר למצה הנאכלת עם הפסח היתה צריכה כריכה במרור וחרוסת ועליהם היה ראוי לברך על אכילת מצה אלא שכבר מילא כו' וע"ז הקשה דא"כ כריכה ראשונה למה ולכן כתב דמצה שבאחרונה הוא זכר לפסח עצמו ואינה לשם חובת מצה כו' ע"ש ולפי"ז י"ל דלמסקנת הרא"ש שפיר י"ל דלא משגחינן על מה שכבר מילא אם אוכל עתה לשם חובה בכריכה ואע"ג דר"ח קאמר גבי מרור אחר שכבר מילא לא דמי דהתם אין הפרש בין אכילת מרור שכבר אכל בין מה שמברך עתה משא"כ בזה דהאכילה לחובה שמברך עליו כרוך עמה מרור וחרוסת ונראה בעליל דמעיקרא אכילת רשות והשתא חובה ל"ש בזה אחרי שמילא כרסו כו' ועיין בתוס' שם מ"ש שתלוי בשני הפירושים אליבא דר"ח ובדף קט"ו ד"ה מתקיף כתבו דתליא בפלוגתא דמצות צריכה כוונה ודבריהם צ"ע וגם נפלאתי על מ"ש אא"ז מהרש"א שם בתוספות דף ק"ך על מ"ש וכן צ"ל להלל כו' שהקשה כיון שזכר הכריכה להלל בסוף הסעודה למה אנו עושין בתחלת הסעודה כו' ולא הזכיר כלל מדברי הרא"ש בזה גם מ"ש ליישב כיון שאנו מסתפקין כו' אינו מובן כלל ותמוה מאד וקצרתי ועכ"פ לפי מ"ש דעת הרא"ש דבאכילת חובה וכגון ההיא דמצה עם מרור לא משגיחינן במה שכבר מילא כרסו כו' ולפי"ז הרי"ף דמיירי שאין לו רק כזית דמינטר משעת קצירה נהי דנימא דלמצוה מן המובחר הוא מ"מ כיון שאוכלו באחרונה לשם חובה ובכריכה שפיר מברך עליו השתא דבאכילה שאכל תחלה כיוון שלא לצאת גם כיון דבעי למיעבד מצוה מן המובחר לאכול לשם חובה השמור משעת קצירה אבל באמת א"צ לזה דהעיקר בדעת הרי"ף להצריך שימור משעת קצירה וכמ"ש הפר"ח אך אעפ"י שתירצנו דברי הט"ז בזה מ"מ הוא דוחק בדברי הרא"ש ומ"ש הוא ברור ונכון בס"ד:
ואהאנן ביה אמינא להודיע לכ"ת מה שנבוכו רבים בפירוש דברי הפיוט ולשבת הגדול ולמה שאר ירקות כו' ואי אפשר לאכול ולשתות כאחת כו' שהוא תמוה וכ"א דורש ומגיה כפי רצונו והאמת הברור כך הוא שכצ"ל ולמה שאר ירקות באין תחלה לפטור חזרת של מצוה ברכה ראויה לה שאין לומר שתי ברכות באחת שתי' או אכילה ואי אפשר לאכול וְלִשְנות באחת בשכבר כריסו מלא וכן בשתי מצות פוטרין מחלה לחלה על כי אין לשנות בשתי ברכות כו' ופירוש הדברים שאמר שאין לומר שתי ברכות באחת שתיה או אכילה הוא עפ"י הש"ס דפסחים דף ק"ב כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון והשני אומר עליו קדושת היום ופריך ונמרינהו תרווייהו אחד כסא ומשני שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות וע"ש בתוס' ורא"ש לענין כוס של ברכת נשואין וס"ל להפייטן דגם טיבול הירקות תחלה הוא מהאי טעמא שלא יצטרך לברך על המרור שני ברכות כאחד (ובאמת שהתוס' בדף קט"ו השיגו עליו וכתבו וז"ל ורבינו יוסף טוב עלם כתב בסדרו למה שאר ירקות כו' וליתא) דהא משום היכרא באין ולא שייך כאן חבילות אלא בתרי מילי כו' וגם במ"ש לקמן שפוטרין מחלה לחלה כו' כו' ג"כ אין כן דעת התוספות בברכות דף ל"ט ע"ב ד"ה הכל מודים אך אח"כ כתבו בשם ר"י שהיה רגיל לברך על שתיהן כו' ע"ש י"ל כדברי הר"י וש"ע אך מלשון פוטרין לא משמע הכי) ושוב אמר ע"ז שע"כ צריך להקדים ירקות שא"א שיברך על המרור בפה"א ויאכל ואח"כ יברך על אכילת מרור ויאכל וז"ש לאכול ולשנות באחת ר"ל באותו מרור עצמו יאכל וישנה בו ע"ז אמר בשכבר כרסו מילא והיינו אתקפתי' דר"ח בדף קט"ו ושוב אמר וכן בשתי מצות פוטרין מחלה לחלה ר"ל שמברך על האחת המוציא ופוטר ומסלק עצמו מזו ונוטל האחרת לברך עליו על אכילת מצות על כי אין לשנות (צריך להיות נקוד הלמד בחירק ושין בשבא) בשני ברכות ר"ל שאין לברך שני ברכות על דבר אחד (כמש"ל מדברי התוספות בברכות ועיין בט"ז סימן תע"ה) לכן צריך לייחד לזה שני מצות ולברך על כ"א ברכה אחת כך הם בירורן של דברים ומצוה לתקן בסידורים ויוצר הרים יצילך מגזרים וקרנך ירום: דברי אוהבו הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד