אור ברסלב

בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה מה

שאלה מד

את חג המצות. יחוג בדיצות. ה"ה כבוד ידידי הרב החריף ובקי בחדרי תורה משיב מלחמה שערה. כש"ת מוה' דוב בער נ"י האבד"ק קרעשיב יצ"ו:

אחד"ש אם אמנם עדן לא מצאתי נופש. ועת חופש. לטייל בגינתו להתבשם בתורתו. אפס אחרי כי לי יקרו אמרותיו. ולבי ידע נשף חשקו לשמוע מה בפי. בעינא למעבד ליה נייחא. ואמינא אנקוט בידי כל דהו:

והנה כבוד תורתו כ' בדבר השאלה במי ששלח שליח למכור חמצו והלך למכרו על תנאי שאם לא יסלק תתבטל המכירה. וכ"ת פלפל בחכמה בסוגיא דנכרי שהלוה כו'. וכ' ליישב קושית הפני יהושע ע"פ מ"ש בח"מ סימן ער"ה במת הגר בע"ח גובה אפילו ממטלטלין משום דהפקר אינו מפקיע שעבוד. וממיל' דזכה הבע"ח במטלטלין כשיעור החוב כו'. ולפמ"ש הרשב"א אביי לא ס"ל חמץ מפקיע א"כ כשהגיע בפסח נעשה חמץ הפקר וזכה הנכרי בחובו כו' עכ"ד בקיצור:

ואני תמה שהעלה את המדומה כזה דהכא אף אם החמץ נעשה הפקר אין קנין לנכרי שהרי אין הישראל רשאי ליתנו לו כלל דקא משתרשי ליה אך בעיקר הדבר שכתב דזכה הבע"ח במטלטלין ליתא דודאי כל זמן שלא גבה לא נכנס לרשותו ולא נעשה שלו מחמת החוב רק התם במיתת הגר קי"ל דיכול לטרוף אפילו אם קדם אחר וזכה כמו שיכול לגבות מן היורשים וגרע מיניה דאע"ג דמטלטלין דיתמי לא משתעבדי לבע"ח מכל מקום הזוכה בנכסי הגר גובה ממנו כמ"ש הרשב"א בב"ק דף מ"ט וז"ל ואינו דומה למטלטלי דיתמי דהתם משום דהיורשים הם ד"ת ומשעת מיתה קמו להו ברשות יתומים כו' אבל כאן כשמת הגר עד שלא יזכה בהם אחר קדם שעבודו של זה. ובזה אפילו ר"ע מודה לר"ט כו' יע"ש. עוד נראה דאפילו אם נימא דבמיתת הגר זכה הבע"ח אין זה כ"א בגר שבטלה סמיכתו של המלוה שהיה לו על הלוה. וכן סמוך על הנכסים דערבין ביה ולא יצאו מידי שעבוד דהפקר אינו מפקיע משא"כ אם הפקיר הוא עצמו וכגוונא דחמץ דאכתי שיעבוד המלוה אקרקפתא דגברא מונח וכל שקדם אחד וזכה בנכסים שהפקיר הלוה אין המלוה יכול להוציא וכ"כ בש"ג בב"ב פרק חזקת ע"ש שמסתפק בזה מהאי טעמא והסמ"ע בסי' רמ"ה כתב ג"כ בהפקיר וקדם אחר וזכה גובה ואמנם הט"ז כ' דאינו גובה יע"ש שראיות הט"ז צריך עיון וכתבתי בזה במקום אחר:

ועתה ראיתי בקצות החושן שהשיג על הסמ"ע ועל הש"ג דהא הרשב"א מדמי הפקר להקד' דמים דאין מפקיע מידי שיעבוד ע"ש. ולענ"ד אין זה קושיא עליהם לפי מה שמבואר בטור וב"י סימן קי"ז דהא דהקדש אין מפקיע היינו דאקני ליה מטלטלין אג"ק דאל"כ לא גרע מכח הדיוט וכן מבואר בבעה"ת שער מ"ג דהא דקדושת הגוף מפקיע הוצרך לאשמעינן באקני ליה מטלטלין אג"ק דא"כ לא גרע מהדיוט יע"ש וכן משמע בתו' בב"ב שכ' הא דלא חשוב נמי מכר משום דהקדש מפקיע אפילו אקני ליה מטלטלים אג"ק וכו' ומשמע דבכה"ג נמי מיירי הא דקדושת דמים אין מפקיע וכן כתוב במשנה למלך פי"ח מהל' מלוה בשם הב"ח ומהרי"ט בתשובה וע"ש. ולפי"ז דברי הסמ"ע נכונים דאף שנאמר דהפקר דמי להקדש דמים דאינו מפקיע מכל מקום אינו אלא במקרקעי או במטלטלין אג"ק:

אמנם ראיתי בקה"ח סימן ק"ז הביא דברי המ"ל וכ' שהתוס' בעירוכין לא כ"כ כו' ע"ש, ובאמת לא נעלם דברי התוס' מהמ"ל שהרי המ"ל הזכיר דברי מהרי"ט בתשובה חלק י' סי' נ"ד ומהרי"ט בתשובה שם הביא דברי התוס' דעירוכין יע"ש. ובאמת שדברי התוס' מה שסיימו דמתני' מיירי בין מקרקעי ובין כו' צ"ע לענ"ד דכמו שכתב בדברי רש"י דבמטלטלין אג"ק מיירי ה"נ מצינן לאוקמי מתניתין בהכי דאע"ג דמיירי נמי במטלטלין מכל מקום מיירי נמי שכתב לו אג"ק. ואפשר לפרש דמ"ש התוס' ואומר ר"י דמתני' כו' על דברי רש"י קאי וסבירא ליה דרש"י כ"כ לפי דמפרש דמתניתין אף במטלטלין מיירי לכך כתבו כגון עשה שורו כו' ומ"מ מיירי במטלטלין אג"ק. ולפי זה לא הכריעו התוס' הספק וכן משמע ממהרי"ט (דלא כמו שמגי' הצאן קדשים שצ"ע ונראה דמיירי כו') אך באמת בחידושי הרמב"ן ביבמות דף מ"ו מביא שם שי"ל דכח הדיוט גרע לענין זה ודחה זה וכתב דלא פלוג רבנן וכ"כ להדיא בחי' הרא"ה בכתובות דף נ"ט שר"ת הקשה על רש"י דלא יהא אלא הדיוט כו' ונ"ל דאהני לן טעמא דקדושת הגוף היכא דכתב ליה מטלטלין אג"ק וכו' וכן היכא דבהדיוט מופקע כגון היכא דלא כתב ליה אגב בהקדש מופקע וכו' ע"ש:

ומ"ש בקצה"ח שנ"ל כהכרעת התוס' מהך דסימן ער"ה דכתב בשם הרשב"א דהפקר דמי להקדש וכמו דהפקר אינו מפקיע אף במטלטלין הקדש גם כן אינו מפקיע ז"א שנראה דהרשב"א אינו חולק על דעת הרמב"ן רבו דבהקדש דמים דאין מפקיע היינו בדכתב ליה מטלטלין אג"ק וכן נראה ממ"ש הב"י סימן קי"א בשם הרשב"א דהקדשות הם כמשועבדים ואין גובין מהם במקום שיש ב"ח ומשמע מזה דלכל מילי דין הקדשות כמשועבדים. ומ"ש בקצה"ח שם בהקדש דמים אינו כמכר וגובה ממטלטלין וגם מלוה ע"פ גובה ורצה ליישב בזה דברי הרי"ף בהא דש"מ שהקדיש כל נכסיו ע"ש ליתא דהא בשבועות דף מ"ב אמרינן נשבעין ליפרע מנכסי הקדש תנינא משועבדים לא יפרעו אלא בשבועה ומה לי משועבדים להדיוט או לגבוה כו' הרי מבוא' בפשיטות דמשועבדי' לגבוה כמשועבדי' להדיוט לענין שבועה ופשיט' דה"ה לכל מילי דקתני במתני' דאין גובין ממשועבדי' ונראה שמזה למד הרשב"א מ"ש דאין נפרעין מהקדש במקום ב"ח:

וראיתי בקצה"ח סימן קי"א שכתב דאף דמלוה ע"פ גובה מהקדש מכל מקום אינו גובה מב"ח דאפילו בירושה איתא להך תקנתא כדמוכח במחזיק בנכסי הגר שדינו כירושה כו' ואע"ג דבהניזקין משמע דוקא במקבל מתנה מאי לאו דאית ליה הנאה כו' צ"ל דלא פלוג רבנן בתקנתא כו' ע"ש ודבריו תמוהים דמאי אולמא דתקנתא דאין נפרעין במקום ב"ח מתקנה דמטלטלין או מלוה ע"פ דבזה נמי אמרינן דאע"ג דטעמא דשייך במכר ומתנה לא שייך בהקדש מ"מ לא פלוג רבנן בתקנתם וכמ"ש הרמב"ן באמת בטעמא דהך מלתא וגם מ"ש במחזיק בנכסי הגר שדינו כירושה כיון דמשכחת קמא ובתרא מבתרא גבי ושם בס"ק א' למד מזה לדין מתנת ש"מ יע"ש וכ"כ ג"כ בסי' רי"ג:

ולפענ"ד ז"א דמחזיק בנכסי הגר שפיר אזלינן בתר קמא ובתרא ולאו משום דבירושה נמי אמרינן קמא ובתרא דבאמת אין שייכות ירושה למחזיק מהפקר רק דאמרינן שגובה מזוכה מהפקר כמו שגובה מיורש לפי שההפקר לא הפקיע השיעבוד ולפי שההפקר בא מיד כשמת הגר ועדיין לא זכה בו אדם וכל הקודם לזכות והשאיר שיעור החוב מהפקר הוא זוכה שכיון שיש שם עוד נכסים כדי החוב נכסים אילו שקדם זה וזכה לא נכנסו לשיעבוד כלל אלא הפקירא נינהו ואין לשאר הזוכים הבאים אחריו שום תפיסת יד לזכות כל דהו בנכסים שזכה זה לטעון עליו פלוג נמי להאי בע"ח שהרי הוא לא זכה אלא במה שיתר על החוב והבא אחריו הוא הזוכה בשיעבוד הבע"ח לכן הוא נפסד משא"כ במתנת ש"מ אע"פ שבאמירתו הקדים מתנת האחד לחבירו מ"מ זכות כולם בנכסים הוא מיד כשמת הש"מ וכל המקבלי מתנה יש להם דין על נכסים אלו משעת מיתה ואילך וכשאנו רוצים לדון בזה דין קדימה ע"כ שאנו דנין מצד שמתנתו בזה קודם להשני שפיר קשיא להו דהא משמע שמתנת ש"מ אין דינה כמשעבדי לענין מזונות האלמנה וה"ה לענין זה שיהא יכול לומר הנחתי מה שא"כ בנכסי הגר שבאותו שעה שזכה זה עדיין לא היה זכות הבא אחריו מעולם והרי זה חולק לעצמו מה שהוא רוצה לזכות לעצמו והשאר הוא מעמידם בפני בע"ח והדברים ברורים לפי ענ"ד:

ובזה נדחה גם כן מ"ש בקצה"ח סימן ק"ז ס"ק יו"ד דמ"ש ראשון משני כיון דמדין טירפה בא עליהם ולפי מ"ש לא קשה מידי דהתם אין אחר נוגע במה שמוכן לחבירו וזכה בו ועיין בקצה"ח סימן תנ"ג שהביא דברי הה"מ בשם הרשב"א לחלק בין היכא שאין החוב נפסד לגמרי רק דגבי מזיבורית יעו"ש ובאמת בתשובת הרשב"א שלפנינו כתב ג"כ דמיירי במתנה במקצת ובקנין וכן בחלק תשובות תולדות אדם להרשב"א סי' קס"ד כתב ויש לסברא זו סיוע מהא דהניזקין ששאלו אם מתנה כמכר כו' ואם כדברי הרי"ף כו' אין דינה כמשעבדי כו' אבל מה נעשה והסכימו עם הרי"ף כו' יעו"ש שמבואר דלא ס"ל החילוק שכתב הה"מ בשמו גם כי מדברי הש"ס יש לתמוה על חילוק זה וקצרתי:

ונשוב למ"ש שהדבר ברור שהרשב"א דעתו בזה כדעת רבו הרמב"ן דהקדש דמים דאין מפקיע היינו במטלטלין אג"ק דוקא דבכה"ג גבו במכר אבל בלא קנין מטלטלין אג"ק אע"ג דקדושת דמים לא אלים להפקיע מידי שיעבוד מ"מ לא גרע ממכר ומטלטלי דיתמי אך מ"ש הרשב"א בהפקר דמיתת הגר שגובה מיד הזוכה מיירי אף בלא קנין מטלטלין אג"ק כדמוכח ממ"ש דהא דנקט משכון של גר כו' וגם מבואר למעיין בחידושיו במ"ש דל"ד למטלטלי דיתמי כו' ומ"מ שפיר כתב הרשב"א להביא ראיה מהקדש דמים להפקר לענין הפקעת שיעבוד אע"ג דלענין זה דמטלטלי לא משתעבדי ע"כ שיש חילוק ביניהם. וכדי לבאר החילוק צריך אני להאריך קצת כי שלש מדות בגביות חוב קדושת הגוף וקדושת דמים או מכר והפקר דבקדושת הגוף אע"ג דשיעבד ליה מטלטלין אג"ק דכה"ג גביה מלוקח מכל מקום מהקדש לא גבי כדאמרינן ביבמות דף מ"ז דכיון דמחסרא גוביינא ברשותיה קאי ר"ל דמחמת חסרון גוביינא עכ"פ חל ההקדש ואין השיעבוד מעכב ההקדש מלחול וקדושת הגוף כיון דחייל תו לא פקע שאין קדושת הגוף יוצא לחולין בשום ענין. אבל קדושת דמים או מכר היכא דכתב ליה מטלטלין אג"ק גבו אע"פ שעתה יצאו ונכנסו להם בשיעבוד שעליהם לרשות זה ולכן אתי מלוה וטרף ואתי מלוה ופריק. ואע"פ שחל ההקדש מ"מ כיון דהקדש דמים הוא שנפקע ע"י פדיון כמו כן הוא נפקע גם כן על ידי גביית הבע"ח וכמ"ש התוס' בגיטין ובב"ק והרשב"א שם ושאר מפרשים לשיטת רש"י אבל כשלא שעבד דמטלטין אג"ק מה בכך שקדושת דמים נפקע על ידי הפדיון טעם זה מועיל לענין שלא יפקע השיעבוד מחמת הקדש דאדרבא ההקדש כמו שנפקע על ידי פדיון פקע נמי על ידי גביית חוב כיון שכבר חל השיעבוד של הבע"ח אבל אין טעם זה מועיל לענין אם מעיקרא לא חל השיעבוד על מטלטלין אלו כיון שלא כתב ליה מטלטלין אג"ק מאז לא עלייהו סמך כיון שיד הלוה תקיפה עליהם לאבדן ולהבריחם רק לבו סמך על הלוה ושיעבודא אקרקפתא דגברא וכשיצאו מרשות הלוה ונכנסו לרשות הקדש או הלוקח לא בא עמהם עול השיעבוד כלל ולכן אין הבע"ח טורף מהם דה"ל זרים לגביה. אך כל זה במכר או בקדושת דמים אבל בהפקר ואח"כ אתו ליד זוכה אז אע"ג דלא שיעבד מטלטלין אג"ק טריף מיניה ואע"ג דבשעה שהיו המטלטלין אלו ביד הלוה אכתי לא רמו שיעבודא עלייהו כיון דלאו עלייהו סמך מכל מקום מיד כשמת הלוה אין לו על מה לסמוך רק על המטלטלין שהניח אחריו דנכסוהי דאינש אינון ערבין ליה ובשביל שמת הלוה לא נפטר הערב וכיון שאין רשות שום אדם מעכב עליהם חל שיעבוד הלוה דזה שנעשו הפקר אין מפקיע מידי שיעבוד וכיון שכבר חל השיעבוד בעת שהיה הפקר אם אחר זכה בהם הרי זכה בהם עם השיעבוד שעליהם ואתי בע"ח וטריף ולכן בהפקר אין חילוק בין אם היה השיעבוד מטלטלין אג"ק או לא דבכל גווני השעבוד קודם לזכותו של זה שהרי עכ"פ היה מקום להשעבוד לחול בין מיתת הגר לזכותו של זה משא"כ במכר וקדושת דמים שלא מצא השעבוד מקום לנוח כלל אלא שעדיין היה פתחון פה לומר דהפקר דמי למטלטלין דיתמי דהתם נמי נימא כשמת הלוה חל השעבוד על המטלטלין דנכסים ערבין ביה ולא נפקע הערבות במיתת הלוה והיורשין הזוכי' במטלטלין מתורת ירושה הם זוכים הנכסים עם השעבוד שעליהם. ואפ"ה אמרינן דלא משתעבדי ולכן כתב הרשב"א דלא דמי למטלטלי דיתמי כו' דהם יורשים ד"ת וזוכים בנכסים עם גמר מיתה ולא הי' שעה פנוי' שתהיה יד בע"ח באמצע שיחול שעבודו קודם שנכנסו היורשים. ואע"ג דנכסי דאינש אינון ערבין ליה נכסוהי אמרו ולא נכסי אחרים. ואילו בא לרשות היורשים מד"ת ופקע ערבות שערבו בעד הלוה משא"כ בהפקר שבעת שהיה הפקר לא דיינין להו כנכנסו לרשות אחר ואכתי נכסוהי קרינן ביה. וכיון שבעת ההיא חל השעבוד שפיר אתי מלוה וטריף.

ואמנם היה מקום לומר דאע"ג דמה שזה זכה מההפקר ובא לרשותו אין זה מציל מידי הבע"ח כיון ששעבודו קדם מ"מ נימא שההפקר עצמו הוא מפקיע מידי שעבודיה דכל שנסתלק רשות הלוה פקע השעבוד. אלא שאם היינו אומרים כן ע"כ לומר דגם בשעבוד מטלטלין אג"ק מסתלק על ידי רשות הלוה שהוא מפקיע השעבוד דבשלמא אם הדבר תלוי ברשות אחרים מעכב שפיר י"ל דבשעבוד מטלטלין אג"ק שפיר גבו שהרי נכנס ברשות אחרים ושעבודו עליו בעת ההוא. משא"כ כשלא שעבד אג"ק שבשעה שבאו לרשות אחר לא הוה רמי שעבודא עליו ושוב לא חייל ופשיטא דלא שייך לומר מעכשיו דעתו סומכת עליהם כיון שהם עתה תחת רשות האחר שאינו לוה שלו. משא"כ אם נאמר דאף בלא רשות האחרים נמי לא חייל משום סילוק רשות הלוה זה אינו דאדרבא בעודן ברשות הלוה לא רמי שעבודא משום שידו של הלוה תקיפה עליהם לאבדן ולהבריחם ולא סמכה דעתו ועכשיו שנסתלק רשות הלוה מ"מ ערבות הנכסים לא נסתלקו ודעתו סומכת עליהם וע"כ נאמר דסילוק רשות הלוה מהני היינו שנפקע השיעבוד מעל הנכסים כשיצאו מתחת הלוה שאינם ערבות בעדו אלא בעודם בידו ולא כשיצאו מת"י וא"כ גם בשיעבוד אג"ק יש לומר כן שהשעבוד נפקע כשיוצאין מת"י ולא דמי למכר דשעבוד אג"ק גבו דהתם לא מיקרי סילוק רשות הלוה כלל שזה הלוקח הוא נכנס תחת הלוה ומכוחו הוא בא וכעודן בידו דמי משא"כ בהפקר שאין כאן רשות אחר שיכנס תחתיו לכן על ידי סילוק רשות הלוה פקע השיעבוד אף אג"ק: אך דגם ז"א דהא בהקדש דמים ושיעבוד אג"ק אמרינן דאין מפקיע משעבוד משום דההקדש פקע על ידי פדיון ותיקשי דמה בכך דהא הך טעמא אינו מועיל רק לומר דלא אלים רשות הקדש כזה להיות קרוי רשות אחרים מעכב אבל עכ"פ מ"מ רשות הלוה אין כאן מה תאמר שהקדש נכנס תחתיו ז"א דאם היה רשות הקדש תופסו להיות חולק רשות לעצמו א"כ פשיטא דהוה פקע שיעבודא כמו בקדושת הגוף וע"כ דלא חשבת ליה רשות לעצמו כיון דמפקיע על ידי הפדיון ולענין שיעבוד הב"ח דיינינן ליה כלא בא לרשות הקדש מכל מקום עכ"פ אין רשות הלוה עליו ולא מי שעומד במקומו ולהפקר דמי ואפ"ה אמרינן דבע"ח גובה וע"כ דסילוק רשות הלוה לחוד לא מהני להפקיע שעבוד וממילא כשהוא הפקר ואין רשות אחרים מעכב על ידו מיד כשמסתלק רשות הלוה חייל עליו שעבודא דבע"ח אף בלא מטלטלין אג"ק ולכן אף כשזה זוכה אח"כ אתי מלוה וטריף לפי שכבר קדם שעבודו של זה ולא דמי למטלטלין דיתמי כמבואר בדברי הרשב"א בחידושיו:

ומעתה דעת לנבון נקל שמ"ש הרשב"א ללמוד הפקר מהקדש לא בא להשוותן ממש שהרי הם חלוקים לענין הגביה מטלטלין בלא שעבוד אג"ק ועוד דלפ"ז תיקשי על הרשב"א דמייתי מהקדש להפקר דהא לא דמי כלל דהא בהקדש לא הוי גבי מיניה רק מטעמא כיון שהקדש דמים נפקע ע"י הפדיון כמבואר בדברי הרשב"א גופיה בגיטין ובב"ק דף פ"ט וא"כ מנ"ל ללמוד הפקר מזה דהזוכה מן ההפקר לא פקעה זכייתו:

אך דעת הרשב"א בזה נראה כמ"ש דלענין מה שרשות אחר מעכב אין צורך ללמוד הפקר מהקדש דודאי הפקר גרע שבשעה שבא ליד הזוכה כבר חל עליו השיעבד בעת שהיה הפקר. ולכן גרע אפילו ממטלטלי דיתמי ואפילו לא שיעבוד א"ק ולענין זה אין הפקר דומה להקדש אפילו בקדושת דמים דלא גבי ממטלטלים שבעת צאתם מרשות הלוה ובאו לרשות הקדש לא היה בכלל השיעבוד דלאו עלייהו סמוך אם לא כששיעבד מטלטלין אג"ק ולכן אין צורך ללמוד הפקר מהקדש לענין זה רק שאנו צריכים לדון על הפקר גופיה אם יש לומר שמפקיע מידי שיעבוד מחמת סילוק רשות של הלוה מן הנכסים ועל זה כתב הרשב"א ללמוד מקדושת דמים דהא הך טעמא דפקעה קדושה על ידי פדיון אינו רק לומר דלא אלים רשות הקדש בקדושת דמים אבל מכל מקום הא ודאי דסילוק רשות יש כאן ואם היינו אומרים דע"י סילוק רשות יש הפקעת שעבוד היה נפקע אף בשיעבוד אג"ק וע"כ דאין הפקעת שעבוד ע"י סילוק הרשות וממילא דבהפקר אדרבא מצא השעבוד מקום לחול כשנסתלק רשות הלוה והשעבוד אף שאינו אג"ק חל על המטלטלי וקדם לזכייתן של זה מההפקר וגבי' מיניה ובהקדש דלא משכח רווחא לחול ולא גבו כשאין השעבוד אג"ק מ"מ כשהשעבוד אג"ק גבו כיון שהרשות פקע נמי ע"י פדיון ואוקמי' כל חד אדיני'. ויש ללמוד כן מסידור דברי הרשב"א שמתחלה כתב שלא נפקע השעבוד מחמת ההפקר דלא עדיף הפקר מהקדש כו' ושוב כתב וכן נראה לי אפי' אין לו מטלטלים כו' והיינו משום דמעיקרא לאו לענין גביית חוב מטלטלים מיירי אלא לענין הפקעת שעבוד דהיינו שיופקע מחמת ההפקר אע"פ שהוא משועבד מדינא כגון קרקע או מטלטלים אג"ק ואהא קאמר דלא עדיף הפקר מהקדש שאינו מפקעת השעבוד ואח"כ קאמר דאפילו אין לו אלא מטלטלין דבכה"ג בהקדש דמים לא גבו בלא מטלטלין אג"ק מ"מ מן הזוכה מההפקר שפיר גבו דכיון שלא הופקע עכ"פ מחמת ההפקר אדרבא בשעת ההפקר הוא חל וקדם לזכייתו של זה יע"ש הארכתי בזה לפי שדברי הרשב"א סתומי' וקצרים וצריכין עיון דק והבחנה מעלייתא לירד לסוף דעתו. והגאון בעל קצה"ח תפס הדברים כפשטן ולכן מהפך מצד אל צד פעם לומד הקדש מהפקר ופעם הפקר מהקדש ולא נחית לכל מה שכ' גם לא הביא דברי הרמב"ן ביבמות ושאר מפרשים שהבאתי והמעיין במתון מתון יראה שהדברים ברורים כמ"ש:

שוב פקחתי עיני ומצאתי את שאהבה נפשי בתשובת הרשב"א המיוחסת סי' ס"ט ובתשובת תולדות אדם סי' רנ"ב שכתב ענין זה באריכות ושם הדברים כמ"ש ושמחתי כמוצא שלל רב. וז"ל ולעיקר הדין אני דן לפניך שאם הניח קרקע ודאי האשה גובה כו' וה"ה בשכתב לה מטלטלין אג"ק אין הפקר ולא הקדש מפקיע מידי שעבוד כדעת הגאונים ורש"י ז"ל ואפילו לדברי ר"ת מכל מקום בהקדש קרקע מודה כו'. ואיברא במטלטלי שלא כתב לה מטלטלין אג"ק יש לי לדון לחוב ולזכות דמעובדא דאיסר גיורא משמע דמטלטלים לא משעבדי דאל"כ היה לו לכתוב חוב על נכסיו כו' אלא דקשה מהתוספתא גר שמת ובזבזו כו' ע"כ אני אומר דכל שהם ביד אחרים עם גמר מיתה זכו האחרים וה"ל כמטלטלי דיתמי אבל הכא דבזבזו אותם לאחר מיתה כבר חל השיעבוד הכתובה וב"ח וקיימו ברשותייהו דהא לא קאי באפייהו זכות אחרים דבמטלטלי דיתמי גופא אי לאו דירושה ממילא כו' והלכך גבי גר דבשעת מיתה לא היתה זכות אחרים מעכבת ועומדת בפני שיעבוד האשה וב"ח קדמו וה"ל כיתמי דידיה וקמו להו נכסי ברשותייהו מפני ששעבודן חל עליהם עם גמר מיתה ואע"פ שקדמו אחרים ובזבזו מוציאין מידו כו' עכ"ל ע"ש באורך ומבואר שלא עלה על דעת הרשב"א לומר דגובה ממטלטלין הקדש בלא שיעבוד אג"ק רק מהפקר דמיתת הגר היכא שאין רשות אחרים מעכבת ואם היו מופקדים בשעת מיתה ביד אחרים זכייתו קדמה ולא קדמו דה"ל כמטלטלי דיתמי והיינו דאיסור גיורא ובאמת שצ"ע לפענ"ד דכיון דהוי כמטלטלי דיתמי לא הוי מצי למיעבד הכי אכתי תיקשי דה"ל לכתוב חוב על כל נכסיו ולכתוב לו שעבוד מטלטלים אג"ק. אך זה אינו דהתם אמרינן אי אגבי ארעא לית ליה ארעא וא"ל שיודה שיש לו קרקע דטבא ליה עביד דאקני למעות גופייהו באודייתא ובעיקר ראיית הרשב"א ז"ל דלא הוי פסיקא ליה לאיסר למעבד הכל כיון דבפרק הנושא פליגי ר"י ור"ל ולר"ל לא אלימא מלתא דשטרא ולא מהני במחייב עצמו בשטר ואמנם צ"ע בקנין אודייתא דעביד איסר אי מהני לר"ל ועיין בנמוקי יוסף בב"ב בעובדא דאיסר והדברים ארוכים ולקצר אני צריך:

והנה מלשון הרשב"א הנ"ל היה מקום לומר ולסייע לדברי כ"ת שבמיתת הגר זוכה הבע"ח במטלטלי' אע"פ שעדיין לא בא לידי הבע"ח שהרי הרשב"א כתב דה"ל כיתמי דידיה וקמו להו נכסים ברשותייהו כו'. אך באמת ז"א שאין כוונת הרשב"א שיהיה דין הבע"ח כיורשים דירושה ממילא אתי רק לענין השיעבוד קאמר דכמו דיתומים זוכים ברשות אביהם עם גמר מיתה וקודמת לבע"ח כמו כן בגר זוכין הבע"ח בשיעבודו בשעת מיתת הגר כיון שאין להם עוד על מי לסמוך כ"א על הנכסים ואין עתה רשות אחר שיעכב על חלות השיעבוד מהשתא:

אך כל זה בהפקר מחמת מיתת הגר סבירא ליה כן לרשב"א דאם חל השיעבוד דה"ל כיתמי דידי' שהרי אין לבע"ח על מי להשען כ"א על הנכסים אלו משא"כ כשהפקיר בחייו לא שייך האי טעמא דאכתי סמיכת המלוה הוא על הלוה ולכן אע"פ שאין ההפקר מפקיע שיעבוד מכל מקום כיון דלא שיעבד אג"ק שלא היה שיעבוד על המטלטלים קודם שהפקירן לא חל השיעבוד חדש על המטלטלים מחמת שהפקירן וכיון שכן זה הזוכה מהפקר לא אתי מלוה וטריף מיניה:

והנה בדברי התוס' בערוכין כבר כתבתי שלכאורה זה כדעת הי"א שהביא הרמב"ן דזיל בתר טעמא דמטלטלים משום קלא ולא שייך בהקדש ולא סבירא ליה כמ"ש הרמב"ן דלא פליג רבנן וגם י"ל דכאן דבקדושת דמים מהני פדיון ואמרינן דמה שהבע"ח גובה הרי זה כפדיון דלא אלים כח הקדש מהמקדיש ממילא דהך טעמא מהני אף במטלטלים שאין בהם אג"ק שהרי זה כמוציא מהקדש על ידי פדיון. ולפ"ז אין מקום ללמוד מזה לגבות מזוכה מההפקר אף לפמ"ש לפרש דברי הרשב"א דיש מקום לומר דסילוק רשות הפקר שפיר מפקיע ואין ראיה מהקדש דמים דהתם י"ל דשפיר רשות הקדש עליו כמו רשות לוקח רק כיון שמועיל פדיון הגביה חשיב כמו פדיון אך מדברי הרשב"א בגיטין משמע דלא חשבינן הגבוי לפדיון אלא כיון דחלוק מקדושת הגוף ויש לו הפקעה על ידי פדיון שפיר נפקע ג"כ ע"י שיעבוד הבע"ח וגבייתו ולפ"ז במטלטלי' שבאו לרשות הקדש אין כאן שיעבוד ומה"ת להפקיע ההקדש ודוקא במטלטלין אג"ק וכמש"ל:

ונתנה ראש ונשובה אל ענין הסוגיא שהביא כ"ת ובכדי להרחיב הדבור עם כ"ת אשר ידעתי כי באלה חפץ אימא בה מלתא דשויא לדינא ולפילפולא אף כי טרידנא ולא מצינא דאטרח לסדר הדברים רק כאשר באו במושכלות הראשונות וסמכתי על חכמת כ"ת מבין מדעתיה דלבי' כשמעתי' ומתחלה אבאר מה דקשה לכאורה בהא דאמרינן דישראל שהלוה לנכרי כו' דאי למפרע גובה ברשותא דישראל קאי דע"כ לאו באפותקי מיירי כמ"ש הפ"י דא"כ גם רבא מודה רק דאף בלא אפותיקי מיירי ואמרינן דאיגלאי מלתא למפרע דברשותא דישראל קאי כיון דגבאו השתא וא"כ קשה כיון שהיה לישראל זה עוד נכסים שנשתעבדו לישראל רק שהישראל לקח החמץ בחובו ע"כ דאמרינן הוברר הדבר למפרע שחמץ זה היה ראוי ליטול בחובו ולא מטלטלי או קרקע אחרת למפרע ברשותו קאי. וא"כ הרי זה תלוי בדין ברירה דאי אמרינן אין ברירה אין לנו לומר כלל דגובה למפרע. ולכאורה צ"ע בדין אביי דס"ל למפרע גובה. דלפ"ז צ"ל דאביי ס"ל יש ברירה דאל"כ למה כי אקדיש מלוה או זבין שפיר אקדיש ושפיר זבין דהא הוברר הדבר למפרע לא אמרינן ולא דמי למוכר לחבירו א' משדותיו דקני אלא שנותן לו איזה שירצה דהתם אין צריך לומר הוברר הדבר למפרע אלא בשעת מעשה המכר חל אלא שהוא מברר לו מקחו אח"כ ואפשר דגם שם לא קנה למפרע אלא משעת הברירה. אך מצאתי בשו"ת תולדות אדם להרשב"א סי' פ"ב שנשאל אהא דמוכר א' משדותיו דנימא אין ברירה והשיב דע"כ לא תלינן בענין ברירה אלא כשצריך לקיומו של דבר כגון בההוא דגיטין דאם אין ברירה לא חל הגט כלל וכן בההוא דמיחל ושותה דאם אין ברירה א"א לו לשתות כלל. ואנו צריכים לקדימתו של דבר משא"כ בזה שאפילו מכר לו אחד משדותיו בניסן בכסף או בשטר ובירר מקחו בכסליו ושוב בא מלוה שהלוה בתשרי לגבות משדה זו שאם לא שנאמר שהוברר הדבר ששדה זו קנה משעת הקנין או השטר הרי המלוה גובה ממנו. מכל מקום לקיומו של מכר א"צ לברירה שאפילו למ"ד אין ברירה שאפשר להתקיים בלא ברירה וכיון שנתקיים המכר ההלואה שנעשית בין המכר לברירת השדה אינה מגרעת כח המכר עכ"ל ע"ש ולפי"ז אפשר דגם בכאן למכר דמי והו"ל כאילו מכר לו אחד מחפיצים שלו אלא שבשעת ההלואה לא הוברר איזה מחפיצים ואח"כ כשמגבהו הו"ל כשמברר לו אז שהחפץ הזה שלו וממילא שהיה עומד ברשותו משעת המכר ואע"ג דלכאורה לא דמי למכר שהמכר בבירור משא"כ כאן שבידו לפדותו במעות מכל מקום י"ל מה לי מעות מה לי שאר החפיצים בדרך כלל כל נכסי הלוה הן המעות או המטלטלים או הקרקעות היו עומדים להגבות למלוה זה וידוע הוא בשעת הלואה שסוף הדבר שיתברר שאחד מהחפיצים או מהמעות או מהקרקעות יהיה של מלוה אלא שלא נברר איזה מהם ואח"כ כשנתברר איזה מהם הרי הוא עומד ברשות המלוה מאז כיון דלקיומו של מכר א"צ ברירה ומה בכך שצריך לברירה לענין ההקדש או המכר שבנתים וכמ"ש הרשב"א לענין הלואה שנעשית בנתיים והנה בתוס' רי"ד בקדושין דף נ"א כתב לחלק בין היכא שתלה הדבר ברצונו שמקדש אחת מה' נשים איזה שארצה היום או מחר תלוי בברירה וכן הדין בלחמי תודה משא"כ במקדש סתם ולא סימן איזה מקדש או בלחמי תודה שאמר יקדשו ארבעים מתוך פ' כולם הם בספק קדושה ואין מועיל מה שמברר אח"כ ואין זה תלוי בברירה ע"ש והבאתי דבריו בתשובה ושם כתבתי בדברי התוס' בעירובין ובמנחות ע"ש וכיוצא בזה כתב התוספות בגיטין לחלק אליבא דר"מ בין היכא שמברר דבריו שאני עתיד להפריש ובין אחים שחלקו ולפי"ז דוקא במכר לו א' משדותיו ואמר לו בפירוש איזה שארצה אזי שייך לומר אח"כ הוברר למפרע הקנין על שדה זו משא"כ באומר סתם אחת משדותי מכור לך כל שדה הוא בספק מכירה מעכשיו ואף הבירור שמתברר אח"כ לא מהני למפרע כיון שלא פי' שתולה ברצונו אע"ג דממילא י"ל שתולה ברצונו מכל מקום כיון שבשעת מעשה ספק הוי וכמ"ש התוס' רי"ד. ובזה י"ל מ"ש רש"י בפסחים בהא דבע"ח אביי אמר למפרע גובה ופירש"י. ששיעבד נכסיו וא"ל אם לא אפרע כו' ועיין בפ"י שתמה בזה דלמה הוצרך רש"י לפרש בשיעבד בפירוש ולפמ"ש א"ש דאי לא אמר כן בפירוש שוב א"ל למפרע הוא גובה כלל ואפילו הברירה שאח"כ לא מהני דהכל בספק לע"ע משא"כ כשאומר בפירוש תגבה מנכסי הרי זה כמוכר עכשיו מה שירצה להגבותו אח"כ דזה מהני למפרע לדעת הרשב"א אף למ"ד אין ברירה ובאמת מה דמשמע מהרשב"א דאף במוכר א' משדותיו סתם המכירה מועלת למפרע כשיתברר ובתשובה כתבתי דלא צריך לזה דבלא"ה לא שייך בזה ברירה כמ"ש התוס' בעירובין דף נ"ט ובתוס' רי"ד הנ"ל:

שוב ראיתי שגם הרשב"א בתשובה אין דעתו שיחול המכר למפרע רק משעה שנתברר המכר רק שכוונתו שכיון שאין ההלואה מעכבת המכר שהרי אפשר שיהא מכור בשעה שנותן ומברר לו מקחו וא"צ לומר שהוא מכור למפרע ממילא שפיר מהני המכר ואף ע"פ שבאמת המלוה גובה ממנו אלא שאם היינו אומרים יש ברירה והוברר למפרע אין המלוה גובה אך דעכ"פ גם בלא הברירה שפיר מתקיים המכ' מעכשיו ומה לנו בכך שהמלוה גובה אין זה ביטול כח המכר שנצטרך לומר הוברר למפרע ועיקר כוונת הרשב"א לחלק בין היכא שצריך לומר הוברר למפרע או לא ולפי"ז לסברת התוספות רי"ד יש חילוק בדבר בין אם מוכר א' משדותיו סתם דבזה ודאי לא שייך לומר למפרע קונה רק משעה שנתברר ובין היכא שמכר לו א' מהשדות שאני עתיד לברר שזה תלוי בדין הברירה. ולפי"ז לאביי כשאמר לו תגבה מנכסי הו"ל כאמר לו א' מנכסי שאני עתיד להגבותה יהיה קנוי לך או באומר לו אם לא אפרע גבה מחמץ זה הוי כאומר לו או מעות יהיה שלך או החמץ יהיה שלך והרי הוא כאומר איזה מהם שארצה אז יהיה קנוי לך מעתה וא"כ זה תלוי בדין ברירה דאמרינן הוברר הדבר למפרע שהיה עתיד לברר החמץ שיהיה של זה המלוה ולפ"ז היה צ"ל דאביי סבירא ליה כמ"ד יש ברירה אף בתולה בדעת עצמו והכי ס"ל לר"מ בגיטין שם ומש"ה שפיר קאמר הכא דדלמא בהא קמיפלגי דר"מ דקאמר עובר ס"ל למפרע הוא גובה משום דלר"מ שפיר איכא למימר הכי דאיהו סבירא ליה יש ברירה ולפי"ז פריך שפיר ותסברא כו' וכל זה לפי מה דס"ד דלא מיירי בהרהינו אצלו אם כן ע"כ הא דקתני שהלוה על חמצו ע"כ דס"ל שאומר לו אם לא אפרע לך גבה מחמץ זה משא"כ לפי מה דמוקי בהרהינו ובבע"ח קונה משכון פליגי אם כן בלא"ה שפיר אתי לישנא דהלוהו על חמצו לפי שמיירי שנתן לו החמץ למשכון ובאמת משכנו שלא בשעת הלואתו דבהכי מיירי הא דר' יצחק אם כן בשעת הלואה הלוהו סתם ולא אמר כלל אם לא אפרע לך כו' ואם כן בכה"ג ליכא למימר למפרע הוא גובה דהא בשעת הלואה נשתעבדו כל נכסיו סתם ובכה"ג ודאי דאין ברירה למפרע וכמש"ל מהתו' רי"ד אף באומר א' מחמש תתקדש או יקדשו חלות מ"ם מתוך שמונים ואם כן ה"ה במוכר א' משדותיו סתם וכמש"ל ומכ"ש בזה שאין כאן מכירה ממש שפיר קאמר דכיון דנכרי מישראל לא קני משכון אליבא דכ"ע עובר וא"ש קו' התוספות דאביי איך יתרץ הברייתא ולפי מה שכתב' א"ש מה דק' לכאורה לפי שאנו מפרשין דברי אביי כפשטן כשבא לידי גביה אז מהני למפרע והו"ל כאילו אמר לו לכתשגבה יהיה שלך מעכשיו ולפי"ז לכאורה מסתבר דעכ"פ בפסח שעדיין החמץ ביד ישראל הוא נאסר בהנאה ועובר בב"י אלא שאח"כ כשגובה אותו נעשה למפרע של עכו"ם ופקע האיסור דב"י ולפי"ז קשה דמאי קאמר דלאביי למפרע ברשות עכו"ם קאי דנראה דגם לאביי דוקא בשאר מטלטלים כיון דבשעת גביה הם שלו משא"כ בחמץ כיון דבפסח שעדיין לא בא לידי גביה באיסור הנאה קאי ואינן ברשותו של אדם ואם כן י"ל דאף אם העכו"ם לוקח החמץ לא מיקרי גביה כלל דעתה טרם שגבאו לאו דישראל הוא ולא שייך באיסור הנאה גביה בעד חובו ואף שאם היה שייך ביה גביה היה זוכה העכו"ם למפרע וחוזר להיתר מכל מקום עתה טרם הגביה באיסוריה הוא ולא מיקרי גביה כלל שיחזור להיתר על ידו ואפשר לומר כיון דחמץ אחר הפסח אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן משום קנסא והעכו"ם שפיר גוביהו בחובו דלדידיה לא קנסו וממילא שהוא שלו למפרע ולא שייך קנסא כלל ולפי"ז אם נימא דאתי כר' יהודה דאסור בהנאה אחר הפסח מה"ת לא מהני הגביה אף לאביי וצ"ע ומכ"ש לפמ"ש הפ"י בגיטין דאף לאביי חמץ מפקיע מידי שיעבוד והוא קצת כמ"ש אלא שנלענ"ד אף אם נאמר כמ"ש התוספות שהא דהקדש שחרור חמץ מפקיע מידי שעבוד היינו לרבא דמכאן ולהבא הוא גובה מכל מקום לענין חמץ מסתברא שאף לאביי לא שייך למפרע מטעם שכתבתי:

ואפשר לפמ"ש הרשב"א בגיטין דף מ"א ד"ה מי שחררו כו' דלאביי ה"ט דלמפרע הוא גובה משום שאנן רואין כשהגיע הזמן שאינו חפץ לסלקו במעות אלא מניחה משוקעת בידו ובכה"ג קאמר אביי למפרע הוא גובה כו' ע"ש ולפי"ז י"ל כשהגיע הזמן איסור חמץ ידוע לנו שבודאי ישוקענ' ביד עכו"ם ולא יפדנה עוד וכיוצא בזה איתא בב"ק דף ס"ז לענין גזל חמץ דכי מטא עידן דאיסוריה ודאי מייאש וא"כ ממילא דאף קודם שגבה החמץ רק שבא לגבותו כאילו כבר גבאו קודם פסח דיינין ליה שהרי קודם הפסח היה ידוע שעתיד לשוקעו ולכאורה י"ל לפמ"ש המג"א גבי מעכשיו שהב"ח נסתפק אם מותר לכתחלה ללוות בכך כו' והיינו משום הואיל וע"ש אבל בלא"ה ס"ל דשרי ומשמע דבכה"ג אין שום איסור אף בפס' עצמו כמ"ש בט"ז ופר"ח וח"י בגומר בדעתו קודם פסח שלא יפדנו שרי ולפענ"ד צ"ע קצת נהי דבמעכשיו למפרע פקע איסורי' מכל מקום בפסח שם איסור עליו וכה"ג אמרינן גבי בת שבע ודוד ועיין מ"ש בגליון מג"א סימן תמ"ה על דברי הרדב"ז ומג"א שם ואיך שיהיה לענין מעכשיו מכל מקום נראה דלאביי למפרע גובה אינו כמעכשיו לענין זה ובפסח איכא ודאי איסוריה אלא דפקע בהגיע הזמן למפרע ואפילו תימא דאם גומר בדעתו או אומר שאינו רוצה שלא לפדות לאביי הוה כמו גבי מעכשיו מכל מקום הכא לאו בהכי מיירי דא"כ למה יעבור בישראל שהלוה לנכרי אע"ג שגובה למפרע מ"מ אטו בעקיפין אנו באין עליו שיגבנו דוקא למפרע הלא בהגיע זמן הגביה יאמר נא ישראל שמוחל זכות דלמפרע שיש לו בהחמץ הזה ואיני רוצה בו רק לגבותו מעכשיו אלא ע"כ דהנך מתני' מיירי בסתם הלוואות וגביות ככל גביות חוב דעלמא שאינו מחדש בה דבר להפקיע מעליו איסור חמץ ואם כן גם בנכרי שהלוה לישראל מיירי בסתם שלא עשה הישראל כלום לא במחשבה ולא בדיבור ואם כן בפסח נאסר בהנאה ותו לא פקעי מחמת הגביה דכבר יצא החמץ מרשות ישראל בע"ח שלו והרי הוא כאלו לקחו מן ההפקר דלא זכה למפרע אך לפמ"ש שהטעם הוא משום ברירה אם כן אפילו קודם שגבאו רק שבא הזמן והישראל אינו פורע ובוחר ליתן לו החמץ הוברר הדבר למפרע שהיה של עכו"ם בשעת הלואה:

ועיין בתוס' סוף מעילה גבי הא דכיסין אלוגין רמי ליה שכתבו גם כן דמדר"מ פריך דדוקא אי אמר שאני עתיד להפריש אבל פרוטה בכיס זה הקדש לא מהני ברירה והוא כסברת התוספות רי"ד ומכל מקום יש לומר דדוקא התם דאמרינן שכוונתו שתתקדש לו תיכף אחת מחמש או יקדשו ארבעים מתוך שמונים או פרוטה בכיס הקדש היינו שיחול הקדש מיד ואינו מפרש על הזמן העתיד הלכך לא מהני ברירה משא"כ בזה שהוא קובע זמן לפרעון א"כ אף אם לא פירש בפירוש אם לא אפרע גבה מנכסי מ"מ לא שייך לומר שרוצה להקנות לו תיכף א' משדותיו אלא לכשיגיע הזמן פרעון ויגבנו א"כ אף בסתם כמפורש דמי ותלוי בדיני ברירה וכמש"ל והוי או אתן לך מעות או שאר חפיצים לזמן פלוני:

והנה במ"ש לעיל דאע"ג שיהיה החמץ של נכרי למפרע ופקע ליה איסור ב"י מ"מ בפסח גופא איסור איכא. נלענ"ד ראיה לזה מנדרים שכשנשאל עליו הוא עוקר נדר מעיקרו מכל מקום קודם שנשאל בודאי רמי איסורא דבל יחל ועיין בתוס' בגיטין דף ל"ג ובט"ז סימן שס"ג מ"ש שם בשם רשב"ם ועיין בשו"ת חות יאיר סימן קנ"ט שתמה איך אפשר ששישאול יתכפר על הנדרים שעשה כל ימיו וע"ש באורך. ולענ"ד מוכח קצת מתוס' דגיטין דף ל"ה דמכל מקום איכא איסורא שהקשו אהא דקאמר ר"ה ניסת אין מדירין כו' וידירוה מן הככר ותאכל לאלתר בפנינו וכן יש להקשות גבי אזלא לחכם כו'. ולכאורה קשה דנהי לענין הפרת הבעל שהוא מכאן ולהבא הוקשו שפיר מכל מקום חכם עוקר הנדר מעיקרו ואם כן מה בכך שתאכל הלא יועיל לה התרת חכם למפרע לאפקועי איסור' ואנן קי"ל כאמימר דאפילו אכלה כולה נשאלים עליה ואפשר לומר דכוונת התוספות בזה כיון דע"כ קושית הש"ס אינה רק לר"ה כמ"ש התוס' אם כן י"ל דר"ה סבירא ליה כרבא דאכלה כולה אין נשאלין עליה וממתני' לא קשיא עליה דאמימר דאמימר לשיטתו דסבירא ליה דמהני הדרה ע"ד רבים ע"ש ועיין מ"ש בתשובה על דברי הירושלמי שהביאו הפוסקים בענין נדרים הוה דשל"מ ע"ש שכתבתי ג"כ דכל כמה דלא עקר למפרע ע"י שאלה איסורא איכא ובל"י כ' דאם עובר ע"ד שלבסוף יתיר לו הוה כאחטא ואשוב וע"ש ואם כן צ"ע דה"נ כיון דאכתי לא בא לידי גבוי אע"פ שאח"כ הוה מהני למפרע מ"מ בפסח גופא מיהא איסורא איכא ואפשר דהכא כיון שהוא בשב ואל תעשה שהוא גומר בדעתו שלא לפדות וזמן ממילא קאתי גם בפסח גופיה ליכא איסורא עליה משא"כ התם שצריך לעשות מעשה לאתשולי עליה וגם מי יימר דמזדקק ליה חכם כדאיתא בשבת דף מ"ו וצ"ע:

והנה בחק יעקב סימן תמ"ח כתב בישראל ועכו"ם שותפים בחמץ שמותר חלקו של עכו"ם שחלקו אחר הפסח משום דבדרבנן יש ברירה וגם בשו"ת שאגת אריה האריך בזה ורבים תמהו על זה דהא מכל מקום אחריות החמץ על הישראל היה בפסח שאם היה נאבד ממנו היה מתמעט חלק הישראל עכ"ד וכמה תשובות בדבר חדא דאפילו תימא דזה מיקרי אחריות על ישראל מכל מקום בשביל זה לא נאסר באכילה וכמ"ש הח"י סימן תמ"א בשם הירושלמי והביאו הפ"י ג"כ ואף דמדברי השאגת אריה שם בתשובות הקודמים מבואר דלא סבירא ליה הכי מכל מקום י"ל דכאן מיירי שהיה החמץ בביתו של עכו"ם דקי"ל דמקבל אחריות חמץ עכו"ם בביתו שרי אך באמת זה טעות וא"צ לכל זה דבאמת אין כאן אחריות כלל על הישראל וד"מ שהיה כאן ד' ככרות ועכשיו הגיעו שני ככרות לחלקו של עכו"ם ואמרינן דיש ברירה ונתברר שאלו השני ככרות הם חלקו המגיע לו משעה ראשונה ואם כן אם היה נגנב או נאבד בפסח אף ע"פ שעי"ז היה מתמעט חלק הישראל מכל מקום אין זה רק שהישראל היה צריך ליתן בטעות מחלקו לעכו"ם ואילו היו יודעים אז שחלק העכו"ם הוא שנאבד לא היה צריך ליתן לו הישראל מחלקו כלום שהרי אילו היה נאבד הכל אין הישראל צריך לשלם לו ואחריות בטעות כזה לא מיקרי אחריות כלל לומר דקרינן ביה לא ימצא ודוקא דבר הגורם לממון מן הדין ואף לשיטת הרמב"ם בעכו"ם אלם לא דמי דהכא גם העכו"ם גופו לא היה כופה את הישראל ליתן מחלקו וגם אינו אלם רק מחמת טעות שאין יודעים איזה של עכו"ם וכיון שנתברר לנו שאילו של עכו"ם הם שרי ומ"מ היה אפשר לומר דזה מיקרי רוצה בקיומו של חמץ כדי שהוא יהיה יכול ליקח כנגדו וכמבואר במסכת דמאי והובא בע"ז ובקדושין ישראל וגר כו' אך י"ל דדוקא התם שרוצה ליקח מעות כנגדו משא"כ שגם חלק הישראל חמץ הוא ופשיטא דלא שייך שרוצה בקיומו של חמץ העכו"ם כדי שלא יקח מחלקו כיון שבאמת חלק הישראל בודאי אסור בהנאה מה איכפת ליה בהא ומכ"ש דמה"ט גופיה לא שייך לומר שיש אחריות על הישראל כיון שבאמת הישראל לא ישלם מכיסו רק שיקח מחמץ של הישראל והרי הוא אסור בהנאה ולא ברשותיה דישראל הוא כלל ולא שייך ע"ז שם אחריות כלל ומכל מקום בחמץ ומעות שפיר שייך לומר שרוצה בקיומו ומ"מ בשביל זה אין לאסור הדמים בדיעבד דרוצה בקיומו אינו רק לכתחלה אסור לקבל משום דמשתכר באיסורי הנאה ועיין סימן ת"נ ונ"ל שזה כוונת הא"ר בסימן תמ"ח מ"ש שם על דברי הח"י:

וגם מה ששמעתי שיש ללמוד מהך דינא דהח"י ושאגת ארי' להא דנכרי שהלוה לישראל על חמצו דמסתמא דמלתא הוא שזה יותר מן החוב שהלוה הנכרי לישראל וא"כ אם נימא דלמפרע גובה הוה כישראל ועכו"ם שותפים בחמץ דאם נימא חמץ ישראל אחר הפסח אסור בהנאה מדאורייתא אם כן י"ל דאין ברירה ולפי ענ"ד זה טעות דלפי זה נימא להך מ"ד למפרע גובה וכי אקדיש מלוה שפיר אקדיש וא"כ אם יש ללוה כמה שדות כל השדות שלו אסורים שהרי זה נעשה שותף להלוה ואף שגבה ולקח חלקו הא בדאורייתא אין ברירה וכן דעת הרשב"א בנדרים גבי שותפים שנדרו הנאה זה מזה דאף לאחר החלוקה אסורים ליכנס לחצר משום דאין ברירה ואף לפי מ"ש הר"ן שם דאדעתא דהכי נשתתפו מעיקרא שלא יוכל לאסור חלק חבירו וא"כ י"ל דה"ה לענין הקדש אין לו כח לאסור כל הקרקעות אבל לענין מידי אחרינא שותפי נינהו דלפי זה יצטרכו להחזיר זה לזה ביובל אליבא דאביי וכל דיני שותפים שקנו קרקע יחד והדבר ברור שז"א שכשאנו אומרים למפרע הוא גובה היינו אותה קרקע שהוא גובה עתה עליה אנו אומרים שהוא היתה חלקו המגיע משעה ראשונה דלאביי הוה כהתנה בשעת הלואה שמה שיגבה בזמן פרעון יהא קנוי לו למפרע משעת הלואה אבל בשאר הנכסים אין לו בהם שום שייכות כלל וכן כשהיו ד' ככרות חמץ והיה לנכרי חוב כנגד שני ככרות וגבה אותם בחובו אז הוברר הדבר שאלו הב' ככרות הם מכורים לו משעת הלואה והב' ככרות אחרים הם בבירור של ישראל ואין מקום כלל לומר שדנין הד' ככרות בתערובות ולדון בזה בדין ברירה וזה ברור:

אך הא מלתא דמסתברא הוא דמסתמא החמץ יתר על החוב דסתמא דהלואה כך הוא וכן משמע קצת במהרש"א גיטין דף מ"א בסוגיא דעבד שעשאו אפותיקי ע"ש ולפי"ז לפמ"ש הפ"י דמיירי באפותיקי מפורש דאל"כ אכתי אסור משום אחריות ע"ש ולפי מ"ש שהחמץ יתר על החוב אכתי לא פלטינן מחשש אחריות דנהי דאם יאבד כולו הישראל פטור מלפרוע מנכסים אחרים מכל מקום אם יאבד מקצתו יהיה הפסד לישראל שהרי הנכרי יקח חובו מן השאר. אך גם ז"א כמ"ש לעיל כיון שאין הפסד לישראל רק שיהיה נפסד החמץ שלו שהוא אסור בהנאה ואינן ברשותו של אדם אין זה בכלל קבלת אחריות ואפשר לפקפק כיון שאחר הפסח יהיה מותר מדאוריית' עכ"פ אם כן גם בזה הוה כאחריות על הישראל שהנכרי יקח מחמץ שלו אחר הפסח ואז יהיה מן המותר לישראל ואם כן מדאורייתא עובר בב"י מ"מ נראה כיון דבפסח גופיה אסור הוא א"כ זה תלוי בדין גורם לממון דאי לאו כממון דמי א"כ אף מדאורייתא לא מיקרי אחריות בפסח לעבור בב"י כיון דבפסח לא שויה מידי ולא דידיה הוא ועיין בפסחים דף כ"ט:

והנה לפי מה שכתבו הפוסקים. דלא קני מדרבי יצחק רק כנגד החוב אם כן לא הוצרך לומר דנכרי מישראל לא קני משכון דאפילו תימא קני מכל מקום כיון שהחמץ שוה יותר והוא לא קנה רק כנגד החוב אם כן שותפים נינהו ואין ברירה ואפשר דבעי לאוקמא אליבא דר' שמעון דאינו אסור אחר הפסח רק מדרבנן ומכל מקום קשה לפי מ"ש בספר משנת חכמים דכיון דלענין ב"י י"ל דאין ברירה כיון דדאורייתא הוא אם כן גם אחר הפסח אסור דהא עבר אספק ב"י דאורייתא ע"ש שחולק בזה על הח"י וסברא נכונה הוא לכאורה:

אמנם בתשובה כתבתי דבספק פלוגתא לא שייך זה אם כן קשה כנ"ל ואפשר כיון דהכא אליבא דר"מ איירינן ור"מ ס"ל יש ברירה אף בדאורייתא ובעניני ברירה הארכתי בכמה תשובות בעזה"י ושם העירותי בצדק בדברי השאגת אריה מה שהביא מעיס' של עה"נ וכ"כ בפר"ח הנ"ל עכ"ל וגם הארכתי בדברי התוס' דתמורה שכתבו דלא שייך ברירה אלא בספק שאחר התערובות והנה בספר משנת חכמים העיר בזה מדברי התוספות בסוגיא דחולין דאית ליה שותפות בגויה שהקשו דהיינו מדמע והביא ע"ז מדברי הר"ן בנדרים בחצר השותפין שמותרין אחר חלוקה אף ע"ג דאין ברירה אפ"ה אנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יוכל לאסור על חבירו שתהא נאסרת לאחר חלוקה דא"ה יאסר עליו נכסי חבירו ואינו בדין כו' וזה מקרוב נדפס ספר מקור חיים לשארי הגאון בעל חוות דעת נ"י והאריך גם כן בדברי השאגת אריה והרחיב הדבור בזה ות"ל גם אני עמדתי בכל זה וכתבתי שנראה ברור שהר"ן לא כתב כן אלא לענין נדרים דשם עיקר האיסור שמה שהוא שלו יהיה נאסר על חבירו והלכך כמו באין דין חלוקה אמרינן אנן סהדי שקנוי לזה מתחלה על אותה שעה שמשתמש כמו כן ביש דין חלוקה וחלקו דאמרינן שהיא קנויה לו מעיקרא שתהיה שלו לאחר חלוקה אבל מכל מקום אין ר"ל שיהיה הקנין מתחיל למפרע רק הקנין מתחיל משעת חלוקה ואילך שע"ד זה קנו מתחלה שלאחר החלוקה יהיה קנוי לכ"א חלקו וכיון שמאז והלאה הוא של חבירו תו לא מצי אסר עליה שאין כח לאסור נכסי חבירו עליו ואין בזה דין האוסר על חבירו ביתו ואח"כ מכרו ללוקח שהביא הרשב"א דהכא לאו בדין מכר אתינן עלה רק אמרינן דמעיקרא הכי אתקון שמאותה שעה שיחלוקו תהיה שלו ואין קנינו בא ע"י השותף האוסר משא"כ בשאר דוכתי שאין האיסור מצד שהוא שלו נאסר על חבירו רק מצד החפץ עצמו שנעשה בו מעשה איסור וכיוצא ולכן אם נימא אין ברירה ולא הוברר למפרע כלל ממילא דחל האיסור על הדבר ותו לא פקע ולכן בההיא דיי"נ של שותפות או עיסה של עה"נ או בההיא דביצה לענין תחומין ומה יושיענו זה מה שהם מחלקים עתה ביניהם שאף שנאמר שע"ד כן נשתתפו מתחלה שמשעת החלוקה הוא של כ"א מחמת קנין מהמוכר הראשון ואינו כמחליף או קונה מחבירו מכל מקום הרי קודם שחל עליו קנין של זה כבר חל עליו האיסור ותו לא פקע אם לא שהיינו אומרים יש ברירה דהוברר הדבר למפרע דאז ע"י ברירה דהשתא לא חל האיסור מעיקרא כלל אבל גבי נדרי' כל עיקרו של האיסור הוא רק שלא יהנה חבירו משלו וכיון שעתה חלקו הרי אינו שלו ומה שהוצרך הר"ן לומר דאנן סהדי כו' משום דאל"ה כיון דאין ברירה והם קנו סתם הוה כמחצה לזה ומחצה לזה כיון דיש דין חלוקה וכיון שהאחין שחלקו לקוחות ממילא אסור כמ"ש הרשב"א ולזה אמר דאנן סהדי כו' וממילא דלא הוי כקונה מחבירו כלל משא"כ בעלמא אף דנימא אנן סהדי כו' אין זה מועיל כיון שכבר חל איסור על גוף החפץ בעודו של שותפים כיון דאין ברירה וממילא דהוי כאחין שחלקו כו' והדבר ברור לענ"ד ומ"ש במק"ח שם וכ"כ עוד מחברים לחלק בין לח ליבש לענ"ד ליתא דהא בביצה אמרינן חבית מותרת משום ברירה והרי אנן סהדי לא עדיף מברירה ועוד דא"כ בבהמה וכל גווני דאמרינן בשותפין אין ברירה כגון גבי מעשר בהמה וכיוצא נמי נימא דמעיקרא אדעתא דהכי כו' אך הדבר ברור כדכתיבנא דלא קאמר הר"ן הך סברא רק לענין נדרים שכל עיקרו של איסור מחמת שהוא שלו אתינן עליה וכדכתיבנא ומ"ש במק"ח דבההיא דתמורה האחין שחלקו הא' נטל יו"ד טלאים כו' מדאורייתא חד בתרי בטל כבר הארכתי בזה בתשובה אחת בחלק יו"ד וביארתי שם דשפיר אמרינן בזה אין ברירה בדאורייתא דאין כאן ביטול כיון שקודם הברירה כ"א מהטלאי' היו בספק איסור לגבי מזבח רק שהברירה מבררת לנו אבל קודם כולם שוים להיות ספק איסור ואם כן הו"ל מין במינו ואף אליבא דרבנן לא בטל לפי סברת הר"ן בנדרים דרבנן דס"ל מב"מ בטל היינו משום דהאי איסור והאי היתר והו"ל שלא במינו ולכן כשהם כולם ליכנס בכלל ספק איסור אין בהם ביטול והארכתי שם והנה כ"ת האריך למעניתו בפלפול ארוך וכעת הקיפו עלי יחד חבילות תשובות הצריכים לשעתא וגם אלה הדברים אשר כתבתי זו לחיבתו של כ"ת וקרנו תרום בכבוד להיות חטיבה בעולם ויהיה אהלו שלום. דברי ידידו לנצח זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:

תוכן העניינים

בית אפרים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה