בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה מד
במצות שאופין לצורך פסח ועושין עיסות פחות משיעור חלה ואח"כ נתחייבו בחלה ע"י צירוף הסל ובשעת הפרשת החלה לא היו כל המצות יחד נוגעין זה בזה רק היו חלוקין לשני צבורין אם פוטר מה שהפריש מצבור אחד על הכל או לא וגם אם בא להפריש מצבור השני אם רשאי להפריש בברכה וגם לברר אם צריך ליטול מצה שלימה לשם חלה או די בפרוסה לבד ועוד כמה דינים שיתבארו מתוך התשובה:
תשובה בכדי לברר ענין זה צריכין אנו לעמוד על כל שיטה ושיטה בענין זה כי הרבה שיטות נמצא בזה בדברי הראשונים והאחרונים ז"ל שנו חכמים בלשון המשנה פ"ב דחלה העושה עיסתו קבים ונגעו זה בזה פטורים מן החלה עד שישוכו ר"א אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה והנה הר"ש שם האריך והעולה מדבריו שיש ג' שיטות שיטה א' דאע"ג דמהני סל לענין להצטרף לחייב בחלה היכי דלש פחות מכשיעור מ"מ לענין מוקף לא מהני צירוף סל בלא נגיעה והשיטה הב' דאפי' לענין חיוב לא מצטרף אא"כ נגע והשיטה הג' דאף לענין מוקף מועיל צירוף סל בלא נגיעה בדבר שאין מקפיד על תערובתו ובפ"ג דמעשר שני מבואר מדבריו דאף סל לא צריך בזה ויבואר אי"ה ומדברי ספר התרומה למדתי שמתחלה היה דעתו שצריך מוקף ונגיעה בשעת קריאת שם דהיינו שהחלה תהיה נוגעת להעיסה שהיא ניטל עליה וההיא דפ' כשם מפרש שיש הרבה עיסה בטהורה ולא יפריש רק קצת ממנה וכמ"ש התו' בנדה דף ז' ואח"כ כתב דצירוף סל היינו להתחייב העיסה בחלה כשאין בכ"א כשיעור אבל לענין חשיבות מוקף צריך נגיעה או נשיקה כולם יחד ומייתי ראיה מההיא דפרק כשם והיינו כשיטה א' דהר"ש ושוב כתב דיכול להיות שאפי' בשעת קריאת שם יועיל צירוף סל לפטור מאחת את עיסה אחרת וההיא דפרק כשם מפני שמקפיד על תערובותו והיינו כשיטה הג' דהר"ש ואח"כ כתב דלענין לפטור מאחת על חברתה מועיל צירוף סל אבל אם אין בהם כשיעור אין מתחייבין בצירוף סל עד שיהא שם נגיעה או נשיכה והיינו דלא כחד מהנך שיטות דאע"ג דהר"ש בשיטה ב' סובר דלהתחייב בעינן נגיעה מכל מקום י"ל שכ"כ בתורת אפילו דאף להתחייב בעינן נגיעה ומכ"ש לענין מוקף דבעינן ולעולם סבירא ליה דלענין מוקף חמיר טפי מלענין חיוב ומסקנת סה"ת דלענין חיוב חמיר דבעינן נגיעה או נשיכה משא"כ לענין מוקף די בצירוף סל אלא דסבירא ליה דמ"מ בעינן שתהא החלה נוגעת להעיסה שמפריש ממנה ומהאי טעמא כתב באותן מצות שאין בהם כשיעור שצריך לצרפם ע"י נגיעה או נשיכה ומ"מ אע"פ שנתחייבו ע"י צירוף כלי ונגיעה מכל מקום בשעת קריאת שם צריך שיגעו המצות כולן יחד ואין הצירוף מועיל כ"א לומר שעי"ז באו ודאי לידי חיוב חלה ור"ל דבזה אינו מועיל שיקח פרוסה ממצה אחת או ליקח פרוסה ממצה שנוגעת בחברתה ואין המצות כולם נוגעים יחד כיון שאין כאן שיעור חלה רק בכל המצות כולן ואנן בעינן שהחלה שמפריש תהיה נוגעת להעיסה שיש בה שיעור חלה הלכך בעינן שיגעו כולם זה בזה משא"כ בשני עיסות שבכ"א יש בה כשיעור אף ע"פ שאין העיסות נוגעות זו בזו מכל מקום יכול להפריש מהאחת על שתיהן רק שצריך שהחלה שמפריש תהיה נוגעת לעיסה אחת ודי בזה כיון שיש בהעיסה האחת לבד שיעור חלה ונפטרו שניהם ע"י צירוף הסל בלא נגיעה ואח"כ כתב שיש להסתפק היכא שיש בכ"א כשיעור דדלמא לא צריך צירוף סל אלא אפילו בקרקע סגי ובלבד שיגעו זה בזה שפיר פוטרת אחת חברתה וע"ז כתב דמ"מ שמא לא מדדה יפה ואין שיעור בכל אחד טוב ונכון ליתן כולם בכלי דצריך צירוף כלי לפטור אחת חברתה ואח"כ כתב דקשה למה צריך ליתנם בכלי אחד הא קי"ל חלת ח"ל כו' ובזה"ז רגילות הוא לתת כל המצות במחבת אפ"פ שיש בכ"א כשיעור וכתב לחלק דדוקא היכא דהעיסה נילושה כולה יחד אוכל והולך אבל כדי לפטור מאחת על הרבה מצות צריך צירוף כלי וגם שמא נוגעת כולם יחד עכ"ל והעתקתי המורם מדבריו בקצרה לפי שאין הספר מצוי ביד כל אדם והנה מ"ש דגם שמא נגיעת כולם צ"ע דהרי מסיק לעיל דלפטור מאחת על חברתה לא בעי נגיעה וצ"ל דאו קאמר ור"ל או נגיעת יחד כולם אבל הלשון לא משמע כן ואפשר דכונתו כמ"ש מתחלה דיש חשש שמא לא מדדו יפה ולא היה כשיעור ומה"ט בעי צירוף כלי וגם שמא נגעה גם כן וכהאי לישנא כתב לעיל מיניה אם עושה מצות הרבה טוב לעשות פחות מכשיעור ואי משום חלה מצרפן בכלי וגם שמא נגיעת כולם יחד אלא דלפי"ז לא היה צריך לחלק בין עיסה שנילושה יחד דהא בפשיטות י"ל הא דרגילות לתת המצות במחבת הוא מחשש זה שמא לא מדדה יפה וכמ"ש באמת הסמ"ג בהל' חלה מתחלה וכ"כ הרא"ש בפ"ק דביצה דלכך נהוג עלמא לצרפן משום דאופין קפיזא כו' ובסימני סה"ת שם סי' פ"ג כתב סתמא דצרוף מ"מ יעשה כדי לפטור מא' על חברתה ולא הזכיר נגיעה משום דלענין מוקף א"צ וכמ"ש שם מקודם ע"ש:
ובהגהות מיימוני דשייכי להלכות זרעים העתיק קיצור פסקי סה"ת וכתב וז"ל בפרק אלו עוברין פוסק שמואל כר"א כו' והיינו דוקא לחומר שאין בכ"א כשיעור כו' אבל להיות חשוב מוקף לא לכך יזהר הרוצה ליקח חלה ואין בכ"א כשיעור צריכין ליגע הככרות כו' אבל אם יש בכ"א כו' א"צ נגיעה כו' והוא תימא שהדברים סותרים זא"ז תכ"ד ובאמת קיצר במקום שהאריך בסה"ת שמתחלה רצה לומר כן דלענין חיוב סגי בצירוף סל לחוד משא"כ לענין מוקף ושוב אח"כ היפך הדברים כמ"ש אח"כ בהגמי"י דלענין חיוב צריך נגיעה ולא לענין מוקף:
ואמנם לענין מוקף מבואר מסה"ת דעכ"פ בעינן צירוף כלי או שמא אף בקרקע בלא כלי סגי ובלבד שיגעו זה בזה ואע"ג דמתחלה מייתי שם בשם ריצב"א שיש בירושלמי פרק כ"ש (ט"ס וצ"ל אלו עוברין) וישליכנה לאויר הבית אויר הבית מצרף לחלה ואין קרקע הבית מצרף לחלה ומשני דבר שהוא מקפיד על תערובתו אין מצרף כו' משמע דבית דוקא קאמר (ור"ל כלפי מ"ש תחלה להגיה בירושלמי דחלה במקום תיבת הבית צ"ל הכלי ע"ז כתב דמהך ירושלמי מוכח דבית דוקא קאמר) שאויר הבית מצרפה כשמשליכה כו' מכל מקום נראה דר"ל דאם החלה הוא באויר הבית היא מצטרפת ולא כשהיה בקרקע וכדקאמר ואין קרקע הבית מצרף לחלה (ובירושלמי שלפנינו הגירסא מצרף לחמץ וגם ליתא להך שינויי' דבר שהוא מקפיד כו' וזה גרם להגאון בעל קרבן העדה שפירש בו מה שפירש ע"ש) וכן סיים שם דכשיש לכ"א כשיעור די בצירוף כלי או השלכה לאויר הבית וכן בסמ"ג הלכות חלה כתב בשם ריצב"א דטבלא שיש לה לבזבז אף בגדושה מצרף והטעם משום דהוא כאויר הבית ומייתי שם דברי הירושלמי כפי הגרסא שכתב בסה"ת ע"ש שכתב שבמסכת חלה יש מגיהין הכלי מצרף כמ"ש סה"ת מתחלה ועכ"פ כשהם בקרקע בלא כלי ס"ל לסה"ת דנגיעה בעי:
אך הרא"ש בהלכות חלה סובר גם כן דלענין חיוב כשאין בכ"א שיעור חלה בעי נגיעה משא"כ כשיש שיעור חלה דלא בעינן הקפה בעלמא ודאי במה שהם סמיכות זו לזו בפנינו והוא מדברי הר"ש בשיטה הג' שכתב דלא בעינן כלי בדבר שאין מקפיד על תערובתו כו' והרא"ש בפירושו למעשר שני מסיים שם דבירושלמי פרק א"ע קאמר דאפילו אויר הבית מצרף לחלה משמע דלא מחלק בין אויר הבית לקרקע הבית וגם הר"ש פ"ג דמ"ש כתב ג"כ דלדבר שאין מקפיד על תערובתו אף בלא כלי מועיל כדאמר בירושלמי ר"י בעי ויפרידנה לאויר הבית כו' וקאמר התם דאויר הבית מצרף לחלה כו' נראה גם כן דלא מחלק בין אויר הבית לקרקע הבית ודוחק לומר שמ"ש אף בלא צירוף כלי מועיל היינו ע"י השלכה לאויר הבית וע"ש ברש"י דמתרץ מ"ט במנחה בעינן שלא יהיה בב' כלים וכתב דשאני מנחה דבקידוש כלי תליא מלתא חשיבי כלים לאפסוקי ובהכי ניחא ג"כ מה דקשה לכאורה אהא דמיבעיא ליה בטבלה שאין לה לבזבז דהא בחגיגה דף כ"ד אמרינן מדאורייתא אין לו תוך אינו מצטרף אלמא כל היכא דמתרבי כלי תוך בעינן וכן הקשה הגאון בעל שאגת אריה בספר טורי אבן בחגיגה שם ולפי דברי הר"ש ז"ל דשאני קדשים דתלי בקידוש כלי לכך בעינן תוך משא"כ בזה דאפילו אויר הבית מצטרף י"ל דאם מונחים בטבלא אף ע"פ שאין שם לבזבז לא גרע מאויר הבית וכמ"ש הסמ"ג היכא דיש לה לבזבז בשם הריצב"א דאפילו בגדושה מצרף אף עפ"י שבמנחות גודשא לא מקדש ע"ש והב"י ביו"ד סי' שכ"ה הביא דברי הסמ"ג בזה אך בש"ע שם השמיטו ובאמת שמ"ש בשם ריצב"א צ"ע דשם קאי לענין אם מצות פחותות מכשיעור שמצרפן להתחייב בחלה שהרי כתב דע"כ לא מיבעיא ליה אלא באין לה לבזבז כו' וכן מבואר עוד דקאי אמ"ש שם מקודם דנוהגין להניח המצות בכלי א' להצטרף לחיוב חלה ע"ש וכן מבואר מדברי הב"י ואם כן איך קאמר הטעם משום דהוי כאויר הבית שמצטרף הא לא מצרף אלא לענין מוקף דוקא דלא בעינן נגיעה ואם כן אפשר דגם כלי לא בעינן ולענין מוקף אפשר דסגי אף באין לה לבזבז אבל להצטרף לחיוב כיון דבעינן סל ונגיעה פשיטא דאין אויר הבית מועיל ולפי זה אפשר דאף ביש לבזבז כל שהמצה למעלה בשפת הכלי בגודשא אין מצרף ופשוט דהך ירושלמי לענין מוקף הוא וכמבואר מדברי הר"ש וסה"ת שהבאתי וצ"ע:
והנה ראיית הר"ש והרא"ש הוא מהירושלמי דקאמר ה' שקין בגורן תורם ומעשר מזה על זה אלא דהר"ש במסכת מ"ש כתב דיש לחלק בין עיסה לשאר דברים דבעיסה נגיעה דוקא בעינן למחשב מוקף אמנם אח"כ כתב א"נ הכל שוה והתם טהורה וטמאה מקפיד על תערובתן כו' ונראה מדברי הרשב"א שהר"ש תופס תירוץ בתרא עיקר אך צ"ע דבסוף פ"א דחלה גבי שאין ניטלת אלא מן המוקף פירש עיסה בנגיעה ושאר דברים בלא נגיעה אלא שיהיו במקום אחד כדפרשינן בפ"ג דמ"ש וא"כ משמע מדבריו דתופס תירוץ קמא עיקר וצ"ע:
ועכ"פ למדנו מדברי סה"ת דבמצות קטנות צריך שיגעו כל המצות יחד בשעת קריאת שם וז"ל שם אבל נגיעה בעי לכל הפחות עם צירוף כלי ואז יתחייבו ויפריש עליה חלה בודאי ויברך עליה ואע"פ שכבר נתחייבו ע"י צירוף כלי וע"י שנגעו יחד תחלה מ"מ בשעת קריאת שם צריך שיגעו כל המצות יחד כדי להפריש מן המוקף ולא יועיל צירוף כלי כ"א כדי להפריש חלה בלא ספק שע"י צירוף כלי נתחייבו כולן עכ"ל וסוף דבריו צ"ע דהא צירוף לחוד אין מועיל בלא נגיעה ואדרבה לענין לפטור מא' על חברתה בצירוף סגי וצ"ל דכוונתו שצירוף כלי עם הנגיעה שהיה מקודם לא יועיל כ"א להפריש בלא ספק דע"י צירוף כלי ור"ל עם הנגיעה נתחייבו כולן ור"ל דאין זה מועיל רק לענין שכבר נתחייב עי"ז אבל מכל מקום כיון שכבר ביאר בתחלה דבעינן מוקף בשעת קריאת שם חלה והאי מוקף היינו נגיעה הלכך בעינן שבשעת קריאת שם יהיו גם כן נוגעים זב"ז ואע"ג דאם יש בכ"א מהמצות כשיעור א"צ שיהיו נוגעין זו בזו ודי כשמקיף ומגיע העיסה שמפריש אל אחד מהמצות בשעת קריאת שם שאני התם שיש שיעור חלה בזו לבד משא"כ כשאין שיעור חלה כ"א בצירוף כולם אז צריך שיגעו יחד בשעת קריאת שם:
ובשבולי הלקט סי' סמ"ך ראיתי שהעתיק דברי סה"ת בלשון זה ולא יועיל צירוף כלי כ"א לפטור מאחת על חברתה שע"י צירוף כלי כולם נתחייבו אבל החלה עצמה צריכה נגיעה כדי להפריש חלה בלא ספק וזה הלשון מגומגם גם כן והיה נ"ל להגיה כלשון שלפנינו ולא יועיל צירוף כ"א כדי להפריש כו' אבל החלה עצמה צריכה נגיעה ואיך שיהיה מבואר שדעתו של סה"ת דצריך מוקף בשעת קריאת שם הילכך צריך שיגעו יחד בשעת קריאת שם ואמנם נראה דכל זה בחלת א"י משא"כ בחלת ח"ל דקי"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש הרי דלא בעינן מוקף בשעת קריאת שם וכמ"ש לבסוף בעיסה שנילושה כולה יחד אוכל הכל לבד מעט שישאיר לבסוף ויקרא לו שם חלה שא"צ מוקף בתרומת ח"ל אם כן שוב א"צ שתהא החלה נוגעת בעיסה שמפריש ממנה כשהיה בה לבדה כשיעור וגם נראה היכא שלא היה בהם כשיעור ונתחייבו ע"י צירוף סל ונגיעה דהוי כנילושה כולה כאחת וכשמפריש מאחת מהנה על כולם סגי אע"פ שאין נוגעים יחד בשעת ק"ש כיון שחיובם לא היה כ"א ע"י צירוף וכ"כ בסימני סה"ת אם הם גדולים כשיעור בכל א' א"צ רק לתתם בכלי בלא נגיעה ומכל מקום המעט עיסה שיקרא לה שם חלה יגע אל אחת מעיסות גדולות בשעת ק"ש או שמא לדידן דהוי חלת ח"ל דקי"ל אוכל והולך א"צ מוקף בשעת ק"ש אך צירוף מ"מ יעשה כדי לפטור מאחת על חברתה ור"ל דהעיסות עצמם צריך לצרפם בכלי כדי שיוכל לפטור מזע"ז כיון שכ"א נילושה בפ"ע לא הקילו אף בחלת ח"ל הרי מבואר כשיש כשיעור בעיסה א"צ נגיעת החלה כלל בשעת קריאת שם וא"כ גם באין כשיעור ונתחייבו ע"י צירוף סל ונגיעה אף באין נוגעין אח"כ בשעת קריאת השם די בזה דהא ע"י הצירוף נתחייבו ממילא שהם כעיסה אחת וא"כ יכול להפריש מאחת על כולן ואפילו תימא דלא הוי כנילושה כולה ביחד מ"מ בזה די בצירוף כלי לבד בלא נגיעה כמו ביש בכ"א כשיעור ורוצה לפטור מאחת על חברתה אבל נגיעה זה בזה לא צריך דטעמא מאי הצריך נגיעה משום דבעינן הקפה בשעת קריאת שם וכיון דבחלת ח"ל לא בעינן ממילא דלא צריך נגיעה:
ועתה נבוא לדברי האחרונים בזה הנה הב"ח בא"ח סימן תנ"ז שם על מ"ש הטור דטוב לקרב העיסות יחד בשעת הפרשה דשמא יש בהם אחד שלא היה בהם כשיעור ואם לא הפריש מהעיסה יתנם בסל והסל יצרפם לחלה וע"ז כתב דמשמע דמהני אפילו אינן נוגעים אבל בסמ"ג והתוספות באילו עוברין וכן מדברי הרא"ש בהלכות חלה מבואר דבעי נגיעה וצ"ל דרבינו קיצר בדבר עכ"ל והנה מ"ש מהתוספות דפסחים הוא תימא שהרי י"ל שהתוספות נמי סברי דלא בעי נגיעה להתחייב ע"י צירוף וכתירוץ א' דהר"ש וכמו שרצה בסה"ת לומר מעיקרא וכן דעת המרדכי בשם רא"מ וכן דעת התוס' בנדה דההיא דר"א סגי בצירוף סל היינו להתחייב וכ"כ הב"י בשם המנהיג רק שהתוספות בפסחים מיירי לענין לפטור מא' על חברת' אז סבירא ליה דבעינן מוקף וכדעת הרא"מ ושאר פוסקים דלעיל וזה מבואר מן הראיה שהביאו מפרק כשם וכן מבואר בפסקי התוס' דאילו עוברין דמיירי ביש שיעור חלה בכ"א בעי נגיעה ע"ש וכבר עמד הט"ז על דברי הב"ח בזה אך החק יעקב השיג על הט"ז מדברי התוספות בנדה דף ז' שכתבו ונכון בפסח לנגוע המצות בסל כשמפריש א' על כולן דאין הסל מצרפן הרי להדיא דאף במצות שהחיוב בא ע"י צירוף אפ"ה בעי נגיעה כו' ותמהני דמנ"ל דהתוס' מיירי באין בכ"א כשיעור דמשמע דהתוספות מיירי ביש כשיעור בכ"א רק שרוצה לצרף בסל לפטור מאחת על הכל בזה קאמר דאין הצירוף מועיל לענין זה ונגיעה דוקא בעי דאין הצירוף מועיל רק להחמיר ולא להקל אבל מכל מקום אפשר שיודו התוספות דהיכא שחיוב חלה בא ע"י צירוף אז יכול להפריש מזה ע"ז אף בלא נגיעה וכמ"ש התוספות לענין עיסה שנילושה יחד וכן הוא בשני עיסות שנתחייבו ע"י צירוף דהוי כנילושו יחד ולקמן אכתוב בדברי אא"ז מהרש"א ומהר"מ בזה ומ"ש הח"י שכ"כ בפסקי התוספות לא ראיתי משמעות לומר דמיירי בעיסות שנתחייבו ע"י צירוף ולשון פסקי התוס' הוא כהתוספות ומ"ש שכ"כ האגודה לענ"ד הוא ראיה לסתור שז"ל האגודה בשם ר"י וקורא לה שם פר"י דבעינן הקפה בשעת ק"ש ומהני צירוף סל בב' עיסות שאין בשום א' מהם שיעור חלה להתחייב אבל אם יש בשניהם שיעור לצרפן פירושו שאין בכ"א בפ"ע כשיעור רק ע"י צירוף והחילוק בין רישא לסיפא הוא דברישא מיירי לענין החיוב גופיה שמתחייב ע"י צירוף ובסיפא מיירי לענין ההפרש' דכשבא להפריש מאחד על חבירו צריך שיגעו ובאמת ז"א דמבואר למעיין דכוונת האגודה הוא בסיפה דיש בכ"א כשיעור והיינו מ"ש לצרפן דאם כדברי הח"י לשון לצרפן הוא מגומגם ולפי מ"ש שיעור הלשון כך הוא אבל יש בשניהם שיעור ר"ל שיש בזה כשיעור ובזה כשיעור אם רוצה לצרפן לפטור שניהם בחלה אחת צריך שיגעו וזה ברור כו'. ומ"ש בח"י וז"ל אע"ג דשם מבואר מתחלת דבריהם דלא בעי נגיעה כו' דעל ידי צירוף יש כאן ב' וג' עיסות שיעור חלה והוא רוצה לתרום מן המוקף מאחד על חבירו ע"כ צריך נגיעה כו' ע"ש משמע קצת מדבריו שהוא מחלק בין שני עיסות שנצטרפו להיות בשניהם שיעור אחד חלה סגי בלא נגיעה משא"כ בג' או ד' עיסות כיון שע"י צירוף יהיה כאן ב' או ג' עיסות שיתחייבו כ"א ע"י צירוף שוב בעינן נגיעה לתרום מא' על חבירו ולענ"ד אין זה במשמע מדברי התוס' כלל ומ"ש שכן מבואר למעיין בפסקי התוס' והאגודה הוא תימא ואדרבה מהאגודה מוכח להיפך דהא באגודה לא מיירי רק בב' עיסות לבד ואם כן לפי דבריו דמפרש דסיפא דאגודה מיירי שיש בשניהם שיעור ע"י צירוף אם כן מבואר דאף בב' עיסות צריך שיגעו אבל האמת כמ"ש דאגודה מיירי שיש בכ"א כשיעור ואמנם אפילו תימא דהתוספות שכתבו ונכון לנגוע כו' והאגודה מיירי באין שיעור רק ע"י צירוף מכל מקום לק"מ ממ"ש התוס' מקודם דהיכא דליכא בכ"א כשיעור הסל מצרף בלא נגיעה משום דמעיקרא כתבו התוספות לענין החיוב ר"ל דאסור לאכול מהם בלא הפרשה כיון שנצטרפו בסל ומכל מקום כשבא להפריש מא' על כולן צריך שיגעו וזה ברור ומבואר למעיין בדברי הראשונים ובפרט בספר התרומה וראיתי בדברי אא"ז מהרש"א בנדה שכתב להגי' בתוספות מ"ש דאין הסל מצרפן שט"ס הוא וצ"ל דאז הסל מצרפן וע"ש עוד מ"ש בזה ואני תמה שדברי התוספות פשוטים דמ"ש תחלה דהא דפסקינן כו' י"ל דלענין זה שיתחייב שפיר מצרף אבל לא יועיל להקל להפריש חלה שאינה מוקפת להעיסה וכמ"ש ס' התרו' והב"י בשם המנהיג ומהאי טעמא מצריך בפרק כשם פחות מכביצה באמצע ולא סגי בצירוף סל דהקפה בשעת ק"ש בעינן ולכן כתבו דבמצות להפריש א' על כולן כו' שתהיה המצה שמפריש נוגע לשאר המצות שרוצה לאכול אך היכא שאין בכ"א כשיעור ונתחייבו ע"י צירוף וקצת מאחת מהנה על הכל צ"ע שהרי י"ל כיון שע"י צירוף זה הוא מיקרי מוקף וכיון שהחלה הוא ממצה המחוברת לשאר ע"י צירוף סל שפיר חשיב כמו נגיעה או שמא כוונת התוספות דאין הצירוף מועיל רק לחייב אבל להפרשה צריך נגיעה ואא"ז מהר"מ מלובלין כתב בפירוש התוספות דהא דפסקינן כו' פירוש ונוטל ומפריש ע"י קציצה כו' אבל כשיש שיעור חלה אלא שרוצה להפריש כל העיסה האחרת על זו צריך נגיעה גם לר"א עכ"ל ותמהני שהרי כתבו התוס' דהשתא א"ש דר"א גופיא פרק כשם מצריך נגיעה והתם מיירי שאין רוצה להפריש רק קצת ממנה וכמ"ש התו' תחלה אלא ודאי שאין חילוק התוס' רק בין לענין צירוף ובין לענין מוקף ומיהו אם נאמר במ"ש דכל שלא נתחייבה כ"א ע"י צירוף מועיל להפרשה צ"ל דבפרק כשם מיירי שיש בכל עיסה שיעור בפ"ע דבכה"ג לא מהני אף במפריש קצת כיון שנתחייב בפ"ע ועכ"פ לענין אם אין בכ"א כשיעור חלה ונצטרפו ע"י סל אם יכול להפריש מאחד ע"א בלא נגיעה אין הכרח בדברי התוס' וכמש"ל שי"ל דכיון שאין החיוב רק ע"י צירוף לא בעי נגיעה וכמ"ש הט"ז וגם יש לתמוה על הב"ח שמשוה דעת התוספות עם הרא"ש והסמ"ג וליתא דהסמ"ג והרא"ש סבירא ליה דבעי נגיעה לענין להתחייב ולענין מוקף סבירא ליה להרא"ש דאף צירוף סל לא צריך רק הקפה בעלמא דהיינו סמוכות זו לזו. ומ"ש הח"י וכ"כ בשב"ל בשם סה"ת כו' הנה בשב"ל וכן מבואר בסה"ת גופיה דצריך צירוף סל עכ"פ וצ"ל דכוונתו דבזה סבירא ליה לבעה"ת כוותיה דלא בעי נגיעה ביש בכ"א שיעור אך הרשב"א בפסקי חלה ס"ל דבסמוכות לחוד סגי ועכ"פ אותן הפוסקים דחשיב הח"י שאמרו ד"א היינו לענין אם יש בכ"א כשיעור וכמ"ש אח"כ דהאגודה פרק א"ע כתב בשם סה"ת וראבי"ה דדוקא במקפיד כו' והיינו לענין כשיעור ומ"ש הח"י ונרשם בין חצאי עיגול וז"ל ובאגודה כתב דצירוף סל מהני לדעת הגאונים אף בלא נגיעה זה תימא דהא הך דיעה הוא ספר יראים והתוס' דצירוף סל מהני להחמיר וקאי לענין אם אין בכ"א כשיעור ואם כן אינו ענין לכאן ותימא גם כן מ"ש שכ"כ הכל בו דאויר הכלי מצרפן כו' דהא הכל בו מיירי לענין אם אין בכ"א כשיעור וע"כ לומר דגם הח"י מיירי לענין אם אין בכ"א כשיעור וכמבואר בסוף לשונו שכתב וזה נראה דעת הש"ע והטור שלא הזכירו נגיעה וכן אם היו ב' עיסות כו' ולפי"ז מייתי שפיר מהכל בו אבל לפי"ז מייתי ראיה לסתור משבולי לקט בשם סה"ת וגם אין ראיה מהאגודה וגם ברא"ש וסמ"ג מבואר דבעי נגיעה ומ"ש להקל בב' עיסות כשיעור אף בלא סל (עיין בנקודת הכסף סי' שך"ו שהאריך בזה) רק סמוכות כלשון הרא"ש כו' אבל לכתחלה צריך נגיעה וכ"כ רש"ל אבל דעת הרב בהג"ה אינו כן משמע מדבריו דהחולקים על הרא"ש חולקים על דעת הרב בהג"ה וז"א דאינהו מיירי לענין שני עיסות ובכ"א כשיעור ונילושה כ"א בפ"ע בזה סבירא ליה דצריך צירוף סל עכ"פ משא"כ בעיסה שנילושה כולה יחד דקי"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וי"ל דאפילו לכתחלה ואפילו לקרב אותם אחד אל אחד לא צריך אמנם בטור מבואר דבעי הקפה בעלמא עכ"פ וכבר האריך בזה בב"ח ובט"ז ליישב דברי הרא"ש והטור ומ"ש הב"ח לחלק בין ב' עיסות לעיסה א' וכ"כ הט"ז דהרא"ש בא"ע מיירי בב' עיסות יפה הקשה המג"א דהא הרא"ש בעיסה א' מיירי שהרי חולק על רש"י שכתב ועושה חררה קטנה אצל גדולה ושם מיירי ששניהם מעיסה א' ואפ"ה ס"ל דבעינן מוקף והח"י כתב דז"א אף דנקט בלשונו עיסה היינו דבעיסה א' היה שיעור חלה מכל מקום מיירי שאח"כ רוצה לצרף עוד אחרת ותמהני שהעלים עיניו הטהורים ממ"ש המג"א דע"כ מוכח דמיירי לענין אותה עיסה עצמה שהרי חולק על רש"י ומ"ש שכן מבואר להדיא בקיצור פסקי הרא"ש ור"ל ממ"ש שם וז"ל וה"מ כשלא היה בכל העיסה שיעור אבל אם היה בכ"א שיעור חלה א"צ צירוף סל אלא הקפה בעלמא עכ"ל משמע מזה דמיירי בב' עיסות אבל ז"א דא"כ למה היה צריך הרא"ש בביצה לתרץ מה שנהגו בפסח לתת כל המצות בסל משום דנהגו למיפא קפיזא ת"ל משום דבעינן מוקף בב' עיסות שנילושה כ"א בפ"ע (ובסמ"ג הל' חלה באמת כתב תחלה הטעם משום דאופין קפיזא ואח"כ כתב אמנם כתב ר"י בר אלחנן כו' ע"ש ועיין בלשון סה"ת שהבאתי לעיל שכתב שנהגו לצרף אף כשיעור מטעם שהיה ב' עיסות) ובפסקי הרא"ש שם בביצה כתב ג"כ כהרא"ש אך נראה כוונת פסקי הרא"ש בפסחים דר"ל דוקא אם אין בעיסה כשיעור אבל אם יש בה כשיעור בשעת לישה אע"פ שחלקוה לכמה ככרות א"צ צירוף סל ומ"ש בכ"א כשיעור לאו דוקא נקט לומר דיצרפו העיסות זה לזה להפריש מא' על חברתה רק לענין עיסה אחת שיש בה כשיעור דמינה מיירי הרא"ש שם ומ"ש המג"א לתרץ דעכ"פ החלה עם מה שמפריש ממנה צריך שיהיה מן המוקף ג"כ צ"ע דמשמע דאין זה כוונת הרא"ש וגם הטור כתב יקרב כל הככרות יחד ויש לפרש דברי המג"א שלא בא לתרץ דברי הטור רק עביד דינא לנפשיה ובדעת התוס' והרא"ש נראה ברור דמ"ש בפסחים דהקפה בעינן היינו לענין חלת א"י ובביצה מיירי לענין חלת ח"ל ודברי הטור צ"ע:
ויצא לנו ממה שכתבנו בנידון שאלתינו נראה דאם היו חלוקים לשני צבורים אע"פ שלקח מאחד שיהיה חלה על הכל צריך ליטול לכתחלה גם מצבור השני כיון שדעת הטור שצריך לקרב הככרות יחד ומ"מ אין לו לברך כיון שדעת רוב הפוסקים דלא בעי נגיעה לפטור מא' על חברתה ומכ"ש בחלת ח"ל ועוד כמה הלכתא גברתא דאיכא למשמע ממה דכתיבנא נתבאר בתשובה שבחלק יו"ד הל' חלה ושם יתבאר אי"ה גם כן ללמד זכות על המנהג שנוהגין לחלק המצות ונוטלין כ"א חלה בפ"ע וכן בע"ש יעו"ש והנה בימי חורפי בעת היה משכן כבוד דודי מ"ו הגאון המובהק מוהר"ר סענדר ז"ל פ"ק ראיתי בספרו הבהיר חידושי הלכות ופסקי דינים על מסכת ביצה והוא חבור נפלא מאד וראיתי שם מה שכת' בסוגיא זו דגלגל עיסה מעי"ט כו' ובדברי התוספות שם והוה קשיא לי על ענין אשר כתב שם וכתבתי לו ז"ל ולא נמצא אצלי העתקה רק מה שהשיב לי בקצרה כדרכו ז"ל ועריבים עלי דברי דודים ואעתיק אותם פה ככתבו וכלשונו רחימא דנפשא יתיב בתוונא דלבאי ה"ה אהו' בן אחי הרב כו' מוהרר א' זלמן נ"י קבלתי כתבך והנחתי בספר ושכחתי מקומו איה אבל ידעתי ענינו ואני כותב לך דעתי כאשר כתבתי בספרי והנה מתחלה רציתי לפרש דתוס' מיירי ביש בכ"א שיעור חלה ואפ"ה אוכל והולך ומה שמשייר מצרף בכלי ונוטל מאחד על כולם אף על מה שנאכל וכתבתי דנראה דהמרדכי חולק מדלא הביא תקנה זו וכעת כתבת שגם מהר"מ שיף כתב כן ולפי דעתי זה כוונת הסמ"ק שכתב ומיהו לפי שחשש לסברת המרדכי ושוב מצאתי כעת שגם הפר"ח כתב שהמרדכי חולק זה פשוט אח"ז כתבתי דאפשר דאף תוספות מודו בשני עיסות שכ"א יש בו שיעור חלה ולפי שלענ"ד דבזה הסברא נותנת כדעת המרדכי דלא מהני מאחד על חבירו שנאכל מקצתו קודם שנצטרף רק דתוספות מיירי במצות שדרך לאפותן קפיזא ולכך מהני מאחד על חבירו ואף על פי כן בעינן שישייר מכל אחד אף שכבר נצטרפו מכל מקום בעינן הקפה בשעת קריאת שם גם כן כיון שהיה עיסה בפ"ע ואכלה כבר (ואף דיש לפרש טעם התוספות משום דחיישינן שמא נצטרפו מקצתן ומקצתן לא נצטרפו ובי"ט א"א לצרפן כמבואר בפר"ח הוא פשט רחוק בדעת התוס') שוב מצאתי דבריו ואוכלם והיה בפי כדבש למתוק והנה מה שהביא ראיה מתוספות דנדה אין ראיה כלל דתוספות לא נחתי להכי כלל רק דלקריאת שם בעינן נגיעה אף בליכא שיעור חלה רק ע"י צירוף ומסה"ת פשיטא דאין ראיה דכוונתו דנוהגין לצרף אף ביש שיעור חלה ואדרבא במרדכי פרק א"ע ובהגמ"י הלכות חלה מבואר בשם סה"ת להיפך דאין ללוש מצות רק שלא יהא בהם שיעור חלה וגם הראיה מסמ"ג נדחית במ"ש דברי דודך הק' אלכסנדר ע"כ דבריו הקדושים ז"ל ולפי שאין בידי מה שכתבתי אז אי אפשר לי לישא וליתן במ"ש הוא ז"ל ואומר די במה שכתבתי בענין זה:
ובענין השאלה אם יש ליטול מצה שלימה או די בפרוסה הנה מהרש"ל בספר חכמת שלמה וכן בתשובותיו סימן נ"ח כתב שצריך להפריש עוגה שלימה ולא פרוסה ובחק יעקב כתב שלא נהגו כן ועיין בכל בו שכתב בהלכות חלה שיבצע אחת מהם וגם הב"ח כתב דביו"ד סי' שכ"ד לא משמע כן ועיין בתשובת רש"ל שהביא מדברי הטור ביו"ד ומיישב דבריו בדוחק וגם הוא קצת כהלכתא בלא טעמא דמה"ת יצטרך להפריש עוגה שלימה דוקא ומ"ש מהרש"ל שם הטעם מאחר שבלא"ה אינו עושה המצוה כהלכתה אלא ע"י צירוף אם לא שרוצה להפריז על המצוה ולהפריש מכל אחת ואחת שאינה צריכה לצירוף שהוא יותר מתוקן מכולם כו' ע"ש גם זה הוא תמוה דמה מעליותא של מצה שלימה שיתוקן עי"ז מה שמפריש ע"י צירוף סל ואף שנראה דמיירי ביש בעיסה שיעור חלה והיה יכול להפריש מן העיסה והוא לא הפריש וחלקן ועתה מצרפם ע"י סל מכל מקום מה תיקון יש ע"י הפרשת מצה שלימה לזה שלא הפריש מן העיסה ומפריש ע"י סל ודבריו הקדושים שגבו ממני אך ראייתו שם מדברי רש"י והתוספות בפסחים דף מ"ו דאמרינן שם דר"א סבר אמרינן הואיל אע"ג דסופו להפריש אחת מהם לחלה והתוס' הקשו כיון דאם בצע מכל חדא שרי בלא הואיל היאך שרי למעבד לכתחלה ע"י הואיל ותירצו שלא הטריחוהו חכמים לבצוע מכל אחת ואחת ואם נימא דע"י צירוף סל נמי שרי להפריש פרורה הדרא קושיא לדוכתא היאך התירו ע"י הואיל דהא אפשר ע"י שיבצע מאחת על כולן דזה מותר כיון שחציה של ישראל דיאכל ממנה עצמה וא"צ להואיל בזה ולכאורה הוא הוכחה גדולה וצריכה לפנים ובכדי ליישב ראיה זו נלענ"ד דודאי גם רש"י והתוספות מודים דגם בהפרשה ע"י צירוף סל מהני פרוסה כמ"ש הכל בו וכן משמע מהטור וגם מסתימת הפוסקים אך רש"י והתוס' סוברים דמחמת יו"ט אסור לטרוח בדבר שאינו ראוי לאכילה ע"ד שאח"כ יתקן אותו שיהיה ראוי לאכילה ולא דמי לשחיטה אף ע"פ שצריך תיקון מליחה ובישול או צלי וכיוצא בזה בלישה שצריך אפיה וכה"ג משום שהתיקון יהיה באותו דבר עצמו ועיין שם בתוספות מ"ש לענין שתי לחם שאין חסרון בגופו וצריך תיקונו ע"י הכבשים כו' ולכן קמח של טבל לתרומה ומעשרות שאינו רוצה להפריש מן זה הטבל עצמו רק שיפרוש ע"ז ממקום אחר למ"ד דלא סבירא ליה הואיל אסור כיון דהשתא מיהא טרח בדבר שאינו ראוי לאכילה ועיין בשו"ת שב יעקב שאוסר לשחוט בהמה של נכרי אעפ"י שהישראל יקנה ממנה ובשו"ת נ"ב חולק וכתבתי במקום אחר ומהאי טעמא לא אמרינן נמי הכי בעיסה טמאה שיכול לאפות ע"י שיאפה אח"כ מעיסה טהורה ויפריש ע"ז משום דכל שהתיקון בא אח"כ ממקום אחר אינו מועיל לחשוב זה מלאכת אוכל נפש למפרע כיון דהשתא לא חזי רק מטעם הואיל יש להתיר לכן אי בצע מכל חדא שפיר דמי כיון שהתיקון הוא מיניה וביה ואף שהעיסה חציו לגבוה התירו משום תיקון חלה כמ"ש התוס' לקמן משא"כ כשיבצע מאחת על כולן שכ"א לעצמה לא היה ראוי לאכילה בלי תיקון ממקום אחר אסור וזה נראה בכוונת התוס' במ"ש כיון דסופו ליטול אחת על כולן נמצא טרח בדבר שאין ראוי לאכילה כו' נראה דאחת לאו דוקא אלא ה"ה כשלוקח מאחת נמי אסור דמ"ש ונמצא טרח כו' לא קאי על אותה שמפריש דוקא כ"א על כל הני שנאפו ולא ניטל מהם חלה מיניה וביה כ"א מעוגה אחרת עליהם והיינו דדייקי לישנא אחת על כולן והו"ל למימר כיון שסופו ליטול אחת לחלה נמצא שטרח וכו' והך על כולם הוא למותר ולפי מ"ש א"ש:
אך לענ"ד גם לפי דברי מהרש"ל היינו דוקא בחלת א"י אבל בחלת ח"ל אין צירוף סל קולא דהא באמת קי"ל אוכל והולך כו' ואם כן שפיר דמי אף בפרוסה לכ"ע וגם הא דמייתי הרש"ל מהתוספות והרש"י היינו למאי דסבירא ליה השתא דאף ביש שיעור חלה צריך צירוף סל וכן דעת רש"ל כמ"ש שם בסוף התשובה אבל לפי מ"ש התוס' בתר הכי וכן דעת כמה פוסקים דבזה א"צ צירוף סל רק הקפה בעלמא א"כ נראה שא"צ מצה שלימה ובפרוסה סגי דהא רש"ל שם יהיב טעמא לפי שאינו עושה מצוה כהלכתה אלא ע"י צירוף ואם כן להתוס' שפיר הוי כהלכתו אבל בלא"ה טעם רש"ל תמוה לענ"ד כמש"ל וצ"ע הנלענ"ד בזה כתבתי: דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: