בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה מג
שאלה אם יוצאין י"ח מרור בקריין שמללו אותו הנה ראיתי לש"ב הגאון בעל חוות דעת בפירוש הגדה שלו שמפקפק לומר שאין יוצאין י"ח מרור בקריין שמלל אותו לפי שכיוון שמפיג טעמו וכה"ג בלפת משתנה לענין ברכה כמ"ש בחידושי הרשב"א לענין פרמינהו פרימא זוטא וא"כ אין יוצאין בו ידי מרור ע"ש. וראיתי לברר הדברים כשמלה שלענ"ד נראה דיוצאין בו ואכתוב בקצרה הנה רש"י שם מפרש הך דפרמינהו פרימא זוטא כשאכלו חי מיירי וטעמא משום דס"ל דבמבושל אף על פרימא רבא מברך שהכל והובא דיעה זו בטור אך בטור מביא בשם רב האי ובה"ג וכן דעת הטור גופיה דאדרבא אמבושל קאי דבחי אין לברך רק שהכל אך במבושל רצה לחלק בין פרימא רבה לזוטא ולזה קאמר דרב יהודה אמר אידי ואידי בפה"א והאי דפרמינהו כי היכי דנמתיק כו' ומצאתי כדבריהם בירושלמי דאיתא שם ר"ז בשם שמואל ירקות ששלקן אם בעינן בפה"א שחקן שהכל הרי מבואר להדיא דלענין שלוק קאי וכ"כ בש"ג בשם וכן הלפתות בין שחתכן לחתיכות קטנות כו' שלוקין ומבושלין אע"ג שנימוחו בפה"א כו' ע"ש ובזה א"ש טעמא דמאן דסבר דפרימא זוטא שהכל משום שהוא סובר כיון דנשלק והוא פרימא זוטא ודאי שהוא נמוח ובכה"ג לאו במלתיה קאי ולזה קאמר דליתא דהא דפרמינהו כי היכא דנמתיק כו' ונראה ברור למעיין שגם שיטת הרשב"א כן הוא דמפרש הא דקאמר הני גרגלידי דלפתא כו' מיירי בשלקות כדברי הירושלמי ורוב הפוסקים דלעיל וזהו שכתב שם להביא ראיה דכל שנשתנה לגריעותא ע"י ששלקו כגון תומי וכרתי מברך שהכל וז"ל והיינו נמי דמשמע לכאורה גבי פרימא זוטא דלפתא דאי לאו רב יהודא דאמר האי פירמינהו כי היכא דנמתיק טעמי' הוה ס"ד לומר דלא מברכין בפה"א אלא שהכל משום דקא ס"ד דמפגם פגמינהו דאלמא כל מידי דמפגם כשלקות מגרע גרע בברכות ולהדין סברא תומי וכרתי חיין בפה"א שלוקים שהכל דמפגם פגים להו עכ"ל והנה ש"ב הגאון הנ"ל הבין דהרשב"א מפרש כשאכלו חי ובא ללמוד משם לדין שלקות והמעיין יראה דז"א אלא דמפרש הא דפרימא בשלקות דר"ה היה סובר דפרימא רבא לא נגרע בשלקים משא"כ זוטא עד שבא רב יהודה ואמר דגם זוטא אינו נפגם ואפשר דגם ר"ה ור"י לא פליגי במציאות אלא דר"ה ס"ל דכיון דפרימא זוטא הוא והוא נימוח לגמרי ולא ניכר עליו צורת הלפת הרי זה נקרא פגום מחמת השלקות ולזה בא רב יהודא לומר שאין זה פוגם כיון דלבסוף משביח ונמתיק טעמו טפי והרשב"א למד משם דכל שנפגם על ידי שנשלק ממה שהיה קודם מגרע גרע בברכותיה אבל אם לא נשלק כלל רק שחתכו לחתיכות קטנות מזה לא מיירי הרשב"א כלל ונראה דמודה דאפילו אם הוא נפגם קצת מטעמו על ידי השחיקה לא נקרא שינוי מחמת זה לשנות בברכתו ודוקא בשלקות שנשתנה על ידי האור שפיר אמרינן דכל דאשתני לגריעותא לאו במלתיה קאי משא"כ בשינוי בעלמא וכמו אם היו הפירות כבושין במים אפילו פחות ממעל"ע או כמושים וכיוצא בהם אע"פ שנשתנה ונפגם טעמם משום זה לא נשתנה ברכתם ורש"י שמפרש דאאכלו חי קאי וכ' בפרומא זוטא משום דאשתני לגריעותא נראה גם כן שאין ר"ל מחמת שינוי הטעם דאיך יחלקו במציאות שר"ה יסבור הפרימא משנה הטעם לגריעותא ור"י יסבור שמשנה הטעם למעליותא אלא נראה כמו שכתבתי דר"ה היה סובר דכאן שנחתך לחתיכות דקות גריעותא הוא שאין צורת הלפת ניכר עליה ולכך מברך שהכל ור"י אמר דלאו גריעותא היא דהאי דפרמינהו כי היכא דנמתיק כו' וזה מבואר ממ"ש בתה"ד סי' כ"ט לענין ליטווירגא שעושין מויינשיל כו' מייתי שם מ"ש דטרימא היינו דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק משמע דאם היו מרוסקין הרבה מברכין שהכל משום דלא במלתייהו קיימי וגם הומלתא פרש"י שמפטמין בשמים כתושים בדבש ולזה כתב די"ל דהטעם משום דאורחייהו בהכי לכתוש ולשחוק כל הבשמים משא"כ בד"א שאין דרכו להיות תדיר מעוך ומרוסק ע"ש וזה היה סברת ר"ה גבי לפת דפרימא זוטא אין דרכו כ"כ והוי כשינוי לגריעותא ולכך היה סובר דמברך שהכל ור"י סובר דאף על גב דגבי טרימא דתמרי אם היה מרוסק הרבה אינו מברך בפה"ע מכל מקום בזה דפרמינהו כי היכי דנמתיק טעמא כו' לאו שינוי לגריעותא הוא אבל מכל מקום לא איכפת לן בשינוי הטעם קצת ולכן במרור שדרכו בכך למללו פשיטא שאין זה שינוי לגריעותא כלל אפילו לר"ה ואע"פ שמפיג קצת טעמו לא נפיק בזה מתורת מרור כיון שדרך אכילתו בכך על ידי טיבול ומה שאינו מר כ"כ לא איכפת לן בהכי לגבי מרור שהרי מצוה בחזרת אע"פ שהיא מתוקה ואין בה מרירות כמ"ש הב"י ועיין בב"י סי' ר"ד שחולק על תה"ד וסבירא ליה דבכל גווני מברך בפה"א אף שכתושין ביותר כמ"ש שם מדברי הרמב"ם ופשיטא שתבלין מפיגין טעמם על ידי כתישה ואפ"ה מברך עלייהו ברכתם הראוי להם:
ואמנם בעיקר הדבר שרצה ללמוד מברכה לענין יציאת י"ח מרור נלעל"ד דז"א דאפילו תימא לענין ברכה הא שנשתנה טעמו על ידי שחיקה או שליקה לאו במלתיה קאי אין זה ענין לגבי לצאת ידי מרור דלענין ברכה שפיר אמרינן דלא שייך לברך עליו בפה"א כיון שמתולדות פרי האדמה היה לו טעם אחר ועתה על ידי הכשרו לאכילה שנתבשל במים נסתלק ממנו טעם זה ובא לכלל טעם אחר לכך נשתנה ברכתו לברכת שהכל משא"כ לענין מרור כיון דטעם מרור בעינן והאיכא ומה בכך שנשתנה ברכתו מברכת בפה"א מחמת שהוכשר על ידי בישול המים או נשתנה על ידי שחיקה ושינוי לגריעותא הוא מכל מקום בעצמותו פרי האדמה הוא ועוד דאטו פרי האדמה כתיב באורייתא והא מרורים טובא חשיב התם בש"ס דף ל"ח שיש מהם פרי העץ ויש מהם שתחלת ברכתם שהכל ואף על פי שגדולי קרקע הם וע"ש ברש"י דחרחבינא היינו סיב שסביב הדקל ובברכות דף ל"ו אמרינן דקורא דהיינו סיב שסביב הדקל מברך שהכל דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי ע"ש ולכאור' יש להביא ראיה דגם במרור לא יצא י"ח כשנשתנה ברכתו ע"י שליקה דהא אמרינן שם בברכות דף ל"ח מתיב ר"י ב"ש ירקות שאדם יוצא כו' לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין ואי ס"ד במלתייהו קיימו שלוקים אמאי לא ומשני שאני התם דבעינן טעם מרור וליכא ופרש"י אבל לענין ברכה שם פרי עליו ע"ש (ועיין בפ"י בפסחים דף ל"ט שכתב והא דלא מקשינן מהכא למ"ד בפרק כיצד מברכין דבשלקות במלתייהו קיימו דמ"מ אין יוצאים בהם דלכ"ע טעם מרור בעינן וליכא ובמחכ"ת הרמה אגב שיטפא העלים עיניו הטהורים כי באמת הש"ס בברכות פריך מהך מתניתין ומשני דבעינן טעם מרור וליכא) מבואר מזה דבס"ד דש"ס היה סובר דלא איכפת לן בטעם מרור רק הטעם שאין יוצאין בשלוקין משום דלאו במלתייהו קיימי וכמו שמועיל השינוי לענין הברכה כן מועיל השינוי לענין חובת מרור:
אך אחר העיון ז"א דבלא"ה צריך להבין דברי הש"ס דברכות שם דקאמר דרש ר"נ שלקות כו' ואני אומר במחלוקת היא שנויה דתניא יוצאין ברקיק השרוי כו' אבל לא במבושל ופרש"י דתו לאו לחם איקרי ומעודי הייתי משתומם דמה ס"ד לדמות זה לזה דהתם לחם בעינן והבישול מבטל מתורת לחם משא"כ בזה דפרי האדמה הוא כדמעיקרא אלא ששלקו והכשירו לאכילה ומה מבטל שייך בזה לומר שנשתנה ברכתו ואפילו אם נימא דסבירא ליה דכיון שנשתנה טעמו נשתנה ברכתו מ"מ עכ"פ אפס מקום לדמות הך דשלקות להך דמצה וללמדו משם כיון דשם שייך ביטול הענין שחובת מצה תלוי בו ובפרי ששלקו לא נתבטל הענין שחובת הברכה תלוי בו ועתה התבוננתי ועמדתי ת"ל על אמתת הדבר עפ"י סוגיית הש"ס דפסחים דף מ"ב דאמרינן התם בפסח שצלאו ואח"כ בשלו דחייב ופריך אמאי הא צלי אש הוא אמר ר"כ הא מני ר' יוסי הוא דאמר שאין יוצאין במצה מבושלת והתוס' שם הקשו דא"כ ל"ל קרא דבשל מבושל לרבויי דהא מסברא ידעינן דבישול מבטל אפייה כדאמר ר"י גבי מצה ותירצו דר"כ סבר דר"י יליף מבשל מבושל דבישול מבטל אפייה ושם בד"ה אבל לא במבושל כתבו דטעמא דר"י דהבישול משוי ליה מצה עשירה ומייתי דכי היכא דר"י סבר דבישול מפיק מתורת אפיה לשויה מצה אפייה כאלו לא נאפה ה"נ גבי פסח עוקר בישול שם צלי' ועוד כתבו שם בד"ה עולא אמר כו' דהא דמדמי הכא פסח לבישול מצה היינו דלא כמסקנא דברכות דקאמר התם דלר"י דאית ליה במצה דבישול מבטל אפייה ה"נ בישול מבטל שם ירק ודחי ע"כ לא קאמר ר"י אלא דבעינן טעם מצה כו' ע"ש והנה אא"ז מהרש"א ז"ל תמה על דברי התו' אלו דאף למאי דדחי הש"ס דר"י קאמר הכי משום טעם מצה היינו שאינו דומה לשלקות משא"כ לגבי פסח שפיר דמי למצה אף למסקנא משום דבעינן טעם פסח וליכא ומ"ש מהרש"א לתרץ דשאני מצה שאינו בעין שנימוח הוא תמוה דהא להדיא אמר ר"י שאין יוצאין במבושל אע"פ שלא נימוח וצריך לדחוק וליישב דבריו ז"ל. אך נלענ"ד לתקן שיהיו דברי התוס' קיימים ברווחא ע"פ דברי התוספות דלעיל שהבאתי והמורם מהם דגם ר"י לאו מצד הסברא קאמר דאין יוצאין במבושל רק מחמת הלימוד דבשל מבושל דכתיב גבי פסח והיינו דלא כמסקנת הש"ס דברכות דר"י משום דבעינן טעם מצה קאמר דהוא מצד הסברא אלא השתא סבר דודאי הוה מצינן למימר כיון דמעיקרא קודם הבישול הוה בי' טעם מצה לא פקע מיני' אך כיון דחזינן דקרא מרבה בפסח צלאו ואח"כ בישלו לחייבו משום בישול הפסח וע"כ לומר דסברת הכתוב הוא שהכשר הבישול הבא באחרונה הוא עוקר ההכשר שלפניו דהיינו הצליה וה"ל כאילו לא נצלה כלל וה"נ במצה הבישול עוקר האפיה שלפניו וה"ל כלא נעשה בו הכשר האפיה כלל וה"ל מצה עשירה דבתר בתרא אזלינן והכי אזלא נמי סוגיא דברכות למאי דקאמר ר"נ במחלוקת היא שנוי' כו' דכיון דחזינן דר"י סבירא ליה דהכשר האחרון הוא מבטל הראשון ועוקרו לגמרי וכדאשכחן בפסח שהכשר הבישול הוא עוקר הכשר הצלי א"כ כמו כן גבי שלקות דמבטל ממנו הברכה דפרי האדמה שהיינו מברכין על הפרי הלזו לפי שתחלת הכשירו לאכילה היא על ידי תולדות האדמה שהולידה והצמיחה והכשירתו לאכילה ועתה שנתבשל פקע מיני' ההכשר הזה ונקטינן טפי מה שהוכשר עתה לאכילה על ידי הבישול במים שעל ידי זה הוא מוכשר עתה לאכילה ונעקר ההכשר הראשון ולכן כיון שע"י שליקתו במים הוכשר עתה לאכילה מברך שהכל ובמסקנא דברכות דר"י ס"ל דטעם מצה בעינן סבירא ליה דבאמת ר"י לא ס"ל גבי פסח רבוייא דבשל מבושל למילף מיניה בעלמא דשם מבושל עליו אלא משום דבעינן טעם מצה דהיינו שיהא לו טעם מצה ומסברא אמר ר"י דכיון שע"י הבישול נתבטל טעם האפיה שהכשירתו מה בכך דה"ל טעם מצה קודם הבישול ולכן אע"ג דלא אמרינן שעוקר האפיה ועושהו כמבושל מעיקרא מכל מקום אין כאן לחם עוני כיון שנתבטל טעמו וכיון דלא אמרינן שעוקר ההכשר הראשון ממילא דבשלקות אמרינן שפיר דבמלתייהו קיימי דאע"ג שהבישול בא אחריו והכשירו מ"מ לא פקע ההכשר הראשון שהוא ע"י תולדות האדמה ולשנותו להכשר בישול המים אלא אכתי שם פרי האדמה עליו ולא נשתנה ברכתו עליו:
והנה נ"מ בין למאי דס"ד דטעמא דר"י משום דהבישול עוקר האפייה ובין המסקנא דטעמא דר"י משום דהבישול מבטל מצה ממנו בתרתי חדא לענין שלקות כמבואר בש"ס ואידך לענין פסח שצלאו ואח"כ בשלו דאם נימא דר"י לא סבירא ליה מטעמא דנתבטל טעם מצה רק משום שמבטל הכשר אפייה שלפניו ומבטל לגמרי כאלו לא היה כאן הכשר הזה כלל זה דבר שאינו מצד הסברא החיצונה רק מצד דס"ל דרבוייא דבשל מבושל דכתיב גבי פסח אתי לצלאו ואח"כ בשלו חזינן דסברת הכתוב דהבישול עוקר הכשר הצלי שלפניו ונותן עליו שם בישול לחייבו משום פסח מבושל ומיניה ילפינן למצה ולוקה עליו מחמת לאו דאל תאכלו מבושל משא"כ אם נאמר כמסקנא דטעמא דר"י משום בישול מצה שהוא מצד סברא א"כ לאו מצד דדרשינן ובשל מבושל אתינן עלה ולפי"ז אף דנימא נמי הך סברא לענין פסח גם כן דאתי בישול ומבטל טעם הצלי ואנן בעינן שיהיה הפסח טעם של צלי אש מכל מקום כיון שאינו רק מבטל טעם הצלי אבל אינו עוקר הכשר הצלי ואין לתת עליו שם מבושל דהכשר הצלי שקדמו לא פקע מיניה (והיינו דקשי' ליה להמקשן אלא צלאו ואח"כ בשלו הא צלי אש הוא ובודאי גם המקשן ידע שי"ל דנתבטל טעם הצלי על ידי הבישול רק דמ"מ קשיא ליה דאיך באת לחייב עליו משום מבושל כיון שכבר הוכשר על ידי צלי תו לא פקע השם הזה ממנו אף שנתבטל טעם הצלי ממנו לענין לתת עליו מלקות דבישול בתר שמא אזלינן ולא בתר טעמא וע"ז משני ר"כ דר"י הוא דאיהו באמת סבירא ליה שהבישול עוקר האפי' לגמרי כאילו לא נאפה ולכן גם כאן הבישול עוקר הצלי לגמרי כאילו מעיקרא הוכשר בבישול לבד ושפיר לקי משום מבושל) וא"כ לא לקי עליה משום לאו דמבושל כלל. וממילא דלק"מ מה שהקשה אא"ז מהרש"א דלמה כתבו התוס' והיינו דלא כמסקנא כו' דהא למסקנא נמי א"ש משום ביטול טעם פסח והדבר ברור כמ"ש דהשתא קיימינן דחייב מלקות משום בישול שהתורה חידשה הלכה שהבישול עוקר הצלי ומינה הוא דילפינן למצה והיינו בס"ד אבל למסקנא דאינו עוקר רק מבטל אין כאן מלקות דמבושל כלל והך ברייתא דקתני מלקות קאמר וא"א לפרשו חייב משום צלי אש דהא תני ליה בחד בבא עם בשלו ואח"כ צלאו ולכך שפיר כתבו התוס' דסוגיא דהכא לא אתיא לפי המסקנא דקאמר בטעמא דר"י משום דטעם מצה בעינן וליכא. ואתה תחזה מה עמקו מחשבת רבותינו בעלי התוס' ז"ל שכתבו הך מלתא דסוגיא דפסחים דמדמי פסח לבישול מצה דלא כהמסקנא על מלתא דעולא ובאמת ה"ל לכתוב זה על דברי ר"כ ולפי מ"ש א"ש דבדר"נ מלתא דפשיטא הוא דהוי דלא כמסקנא דהא מוקי הך ברייתא דצלאו ואח"כ בישלו דחייב מלקות כר"י דסבירא ליה הכי גבי מצה והיינו משום דיליף מצה מפסח דבישול עוקר הכשר הצלי לגמרי מחמת ריבוייא דבשל מבושל אבל במלתא דעולא היה אפשר לומר כיון דקאמר אפילו תימא ר"מ ושאני הכא דרבי' קרא וע"כ דסבירא ליה דמצד סברא אין לומר כלל שעוקר הכשר הראשון רק היכא דאיכא רבויא וא"כ גם לר"י כן הוא רק דר"י מטעמא אחרינא הוא דסבירא ליה דבעינן טעם מצה ולפי"ז אין לדמות פסח למצה אף לר"י ולכן כתבו הכא מדמי כו' ר"ל דאף עולא נמי מדמי להדדי וכמ"ש לבסוף מדלא דחי דברי ר"כ והו"ל דאף ר"י לא קאמר אלא משום טעם מצה ובפסח בין לר"מ ובין לר"י עוקר הכשר הצלי מרבוייא דקרא אלמא דגם עולא מודה בהא לרב כהנא דגם לר"י לא הוי הטעם משום טעם מצה רק משום דסבירא ליה למילף מפסח דאיכא רבוייא ועולא לטעמיה דסבירא ליה גם בשלקות לר"י מברך שהכל דהא בהא תליא כיון דבפסח שם מבושל עליו ילפינן מיניה למצה ושלקות לאפוקי ממלתייהו ולאוקמיה בשם מבושל שהכשר הראשון פקע לגמרי וראיתי בפ"י בברכות דף ל"ח בד"ה ואני אומר כו' וכה"ג בפסחים דף מ"א לענין פסח שצלאו ואח"כ בשלו נמי מסקינן שפיר דלא שייך פלוגתא דר"מ ור"י דאפשר דר"י נמי מודה כיון דלאחר בישול נמי יש בו עדיין טעם צלי עכ"ל והוא תמוה שלא הוזכר בפסחים שר"י יודה לפטורא רק איפכא אמר עולא דאפילו ר"מ מודה בפסח לחיובא ע"ש (ואם היה כדבריו בזה הוי א"ש בפשיטות קושיית מהרש"א וקצרתי) ויש לי בזה עוד ענין נאה בשיטת רש"י דס"ל דלקי משום כ"א צלי אש ובישוב דברי הרמב"ם שם ואין כאן מקומו והמעיין יראה שהדברים שכתבתי ברורים נכונים וישרים למוצאי דעת:
ועפ"י הדברים האלה מבואר היטב קושיית הש"ס בברכות דפריך ממרור שאין יוצאין בהם שלוקים כו' ואי ס"ד במלתייהו קיימי שלוקים אמאי לא ולכאורה תמוה דלמאי דלא ידע הך טעמא משום דבעינן טעם מרור אמאי ניחא ליה דהא אפילו תימא לאו במלתייהו קיימי הא מ"מ שם מרור יש כאן ומה"ת לתלות חובת מרור בברכה אך לפי מ"ש א"ש דבפסחים דף ל"ח אמרינן דמרור מין זרעים דומיא דמצה ובמצה בעודו חטה פרי האדמה מיקרי וכך ברכתו כדאמרינן הכוסס את החטה כו' והכשר פריו מתולדות האדמה הוא ודומיא דהכי במרור בעינן שיהיה פרי האדמה ואם נימא דע"י שליקה מתבטל ממנו תורת פה"א ולכך בירקות ששלקן מברך שהכל א"ש הא דא"י בירקות שלוקין חובת מרור כיון שהכשר השליקה עקר תורת פה"א מינייהו ואנן מין זרעים בעינן דומיא דמצה משא"כ אם נימא דשלקות במלתייהו קיימי ולא פרח שם פה"א מינייהו שלקות אמאי לא ומשני דלעולם שם פה"א עליו אלא דבעינן טעם מרור וליכא וכל זה לענין אם נשתנה הברכה מחמת השלקות דאז מצד דילפינן מפסח אתינן עלה דהבישול עוקר הצלי' וה"נ מה ששלקן עוקר תורת הכשר פרי האדמה ממנו לכן גם לענין חובת מרור כן הוא משא"כ אם שינוי הברכה מחמת ששחקן ואשתני לגריעותא אין זה מצד שנתבטל שם פרי מעליו רק מחמת שנתבטל חשיבותו אזל מיניה גם כן חשיבות הברכה וכמו קורא וכיוצא בו דכיון דלא נטעי ליה אינשי אדעתא דהכי לא חשיב לברך עליו ברכה פרטית אבל מכל מקום שם פרי האדמה לא נתבטל ממנו כלל ולענין חובת מרור שפיר יצא וכמש"ל דלרש"י באצוותא דדקלא או בארקבלין שהוא אצוותא חרזייתא ולרש"י הוא גם כן סיב דקלא ועיין בעירובין ובודאי שברכתו שהכל כמבואר בקורא דדקלא ואפ"ה ס"ל דיוצאין בו אף דבארקבלין פליגי שם היינו משום דסבירא ליה דלאו מרור הוא אבל משום דלאו פרי הוא לא פליגי דאע"פ שברכתו שהכל מ"מ פה"א הוי ומחמת זה היו יוצאין בו:
והנה הארכתי בכל זה לרווחא דמלתא אבל העיקר בזה כדכתיבנא מעיקרא דאין כאן שינוי לגריעותא כלל מחמת השחיקה וה"נ אמרינן לעיל דף ל"ו גבי קמחא דחיטי דמייתי עלה משמן זית דאע"ג דאשתני במלתיה קאי ומשני דהתם לית ליה עלויה אחרינא הכא אית ליה עלוייה אחרינא בפת ופירש"י הלכך יצא מכלל פרי ולכלל דרך אכילתו לא בא כו' ולפי זה ה"נ נראה דאף על גב דאשתני כמו טחינת חטים שנעשה קמח במלתיה קאי והכא לית ליה עלוייה אחרינא ובא לכלל אכילתו שנוטעין אותו מתחילה לכך לאוכלו שחוק ומלול ע"י תערובות חומץ וכיוצא בו וכמו שמן זית שנאכל על ידי אניגרון וא"כ פשיטא שכשאוכלין אותו בפסח כמות שהוא שחוק בלא חומץ שלא נשתנה ברכתו ולכן אפילו תימא דבלפת כה"ג מחשב שינוי לגריעותא שנפגם טעמו ושינוי לגריעותא שיצא מכלל פרי מ"מ אין כל הירקות שוין ובירק מר שינוי למעליותא הוא שעל ידי השחיקה מפיג המרירות קצת ונוח לאכילה יותר וא"כ לא נתבטל שם פרי ממנו כלל דהא עיקר הטעם דבעי פרי משום דבעינן מין זרעים דומיא דמצה והרי במצה נמי אע"פ שטוחן החטה ונעשה קמח לא נתבטל שם מין זרעים מעליו וכיון שעדיין לא פקע שם פרי מעליו וגם טעם מרור לא נפקע ממנו רק שאין המרירות חזק כבראשונה נראה שאין כאן בית מיחוש כלל:
וראיתי בשו"ת פנים מאירות ח"ב סימן קיו"ד דדוקא בשאר ירקות אין יוצאין בכבוש במים מעל"ע אבל בתמכא שקורין קריין שאנו רואין בחוש שאעפ"י ששרוי כמה ימים עומד בטעמו וחריפותו ולא בטל שם מרור ממנו ומייתי ראיה מדמשני בעינן טעם מרור וליכא משמע אי אית להו טעם מרור במלתייהו קיימי וכן בברייתא דפסחים דאיתא כללו של דבר כל שיש בו טעם מרור יוצאין כו' ולא לחנם נקט זה אלא לאורוי דאף דכבוש כולל אף מים מ"מ אם רואים דמ"מ יש לו טעם מר לא בטל שם מרור מיניה וה"ה בקריין שהחוש מעיד שטעמו מר וחריף כמו בתחלה שפיר יוצאין וראיתי קצת נזהרים ולא דקו כלל בזה עכ"ל ומכלל דבריו אתה למד דלדידיה הדבר פשוט דשפיר יוצאין בקריין שחוק דמ"ש בכבוש שיש לו טעם מר כבתחלה נראה דלאו דוקא נקט דודאי מבטל קצת אם יהיה כבוש אך כיון שעכ"פ טעמו מר הרבה בשביל דאמעיט חורפיה קצת אין קפידא ועכ"פ לענין קריין מלול כל שעדיין לא נתבטל המרירות ממנו כאשר עינינו הרואות שגם אחר שמוללין אותו אם אינו עומד מגולה זמן הרבה עדיין הוא חריף הרבה שפיר יוצאין בו וגם יש להביא קצת ראיה מהא דחשבינן כמה מיני מרור ואמרינן עלה וכולן מצטרפין לכזית מבואר דאע"פ שלוקח מכל מין חתיכה קטנה שהוא פרימא זוטא ומצרפן לכזית ג"כ יוצאין בו ואם נאמר דבמלילה נפיק המרירות טפי מ"מ גם בחותך לחתיכות קטנות מתבטל החריפות קצת וא"כ נתת דבריך לשיעורין וצריך לידע איזה נקרא קטנה ואיזה נקרא גדולה ומספק היה צריך לאחוז הקלח ולנשכו בשיניו וכבר נהגו בכל מקום לפרמו לחתיכות ופוק חזי מה עמא דבר שכבר נהגו רבים מאנשי מעשה לאכול מרור מלול שהוא נקל יותר ואינו מזיק כ"כ ויוכל לאכול ממנו כזית שלם ולקיים המצוה כתיקונה ואין לפקפק בדבר וכמדומה לי ששמעתי שמחותני הגאון החסיד המפורסם מוהר"ר חיים צאנזר זללה"ה היה מקיים מצוה זו בקריין מלול וידוע שהיה אדם גדול בתורה וחסיד בכל מעשיו וגם מקרוב ראיתי בספר שו"ת תשובה מאהבה ח"ב מעיד על רבו הגאון המפורסם מופת דורינו מאור הגולה מוהר"ר יחזקאל סג"ל לנדא ז"ל בעהמ"ח נ"ב שהיה נוהג כן ע"ש ולכן נראה שאין להחמיר בזה כי הוא חומרא דאתי לידי קולא שעי"ז יקשה לקיים המצוה כראוי לאכול כזית וללעסו ולטוחנו בשיניו משא"כ כשהוא שחוק ומלול כאשר החוש יעיד ע"ז. ולענין מרור כבוש שמתיר בשו"ת פמ"א נלענ"ד כיון דבש"ס איתמר בפירוש לא כבושין כו' קשה לסמוך להקל בקריין כיון שאנו פותרין תמכא קריין כמ"ש התיו"ט ועיין באחרונים ובשעת הדחק יש לסמוך להקל כיון שבלא"ה דעת החק יעקב להקל בכבוש במים ואף שהאחרונים חולקים עליו בזה מכל מקום יש לצרף בזה סברת הפמ"א הנ"ל כן נלענ"ד דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:
ומלתא אגב אורחא דעסיקנא בסוגיא זו דפסחים ראיתי לבאר ענין נכון אשר נסתבכו בו גדולי האחרונים ז"ל במ"ש התוס' ואם תאמר היאך יליף שאר משקין מק"ו הא אין מזהירין מן הדין כו' וע"ז כתב במשנה למלך פ"ב מהל' מ"א על מ"ש הרמב"ם שם דממה שנאמר בגמל וחזיר את זה לא תאכל למד שהוא בל"ת ואע"פ שיש בהן סימן אחד וכ"ש שאר בהמה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל וכתב ה"ה שם דאין לתמוה דאין מזהירין מה"ד לפי שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה מן התורה בבאור וכיון שכן אפשר ללאו שבהם לבא מק"ו עכ"ל וכתב על זה המ"ל שם שמדברי התוס' דפסחים מוכח שהם חולקים על כלל זה שהרי הם בעצמם כתבו באותו דבור דבלאו ק"ו איכא עשה דכ"א צלי אש ואפ"ה קשיא להו משום דאין מזהירין מה"ד עכ"ד ונמשכו אחריו בצל"ח וא"ח וכמה מחברים והעלו עי"ז פלפולים רבים ואני תמה מאד על הגאון מ"ל שהיה לבו כלב הארי והגדולים הנמשכים אחריו שהיה לבם רחב כפתחו של אולם שהחליטו שהם נושאים שוים ולענ"ד לא קרב זה אל זה דהתם לענין איסור אכילת בהמה טמאה בלאו שפיר קאמר ה"ה כיון דבלא"ה איכא עשה דהתם אין הלאו בא על דבר מחודש שנעשה בענין זה רק על אותה ענין עצמו שאסרתו התורה בעשה לפי שחסרו סימני טהרה על זה אנו לומדין הלאו בק"ו משא"כ כאן עינינו הרואות דמחמת הך עשה דכ"א צלי אש נאסר חי וחמי טבריא וצלי מחמת ד"א ואין בהם איסור לאו ללקות עליהם רק האוכל עובר בעשה לפי שאינו צלי אש וא"כ כי חדית לן רחמנא כשמבשלו ואוכלו לוקה ע"כ דלאו מטעמא שאינו צלי אש אתינן עלה דהא קמן דאיכא טובי שאסורין משום שאינם צלי אש ולא קפיד רחמנא ללקות עליו וע"כ שמעשה הבישול הוא איסור מחודש בפ"ע שהקפידה תורה ללקות עליו וכמו אוכל בב"ח ושא' איסורין שאסורי' בלאו ודין גרמא דמעשה הבישול וא"כ כשאנו באים ללמוד ק"ו ללקות על שאר משקין משום מעשה בישול שפיר הקשו התוס' דהא אין מזהירין מה"ד ואע"ג דגם בשאר משקין בלא הק"ו יש בו איסור כ"א צלי אש מ"מ מה יושיענו זה לענין שנאמר שילקה שבזה אנו צריכין לימוד ששם מבושל עליו שהוא איסור מחודש בפ"ע ואין לתלותו בעשה הבאה מחמת שאינה צלי אש שזה מיירי באין בו מעשה בישול וכיון שאין התחייבות הלאו על ענין עבירת העשה פשיטא שאין זה דומה לדברי ה"ה כלל ואמרינן ביה דאין מזהירין מה"ד אליבא דכ"ע. ובזה מדוייק לענ"ד דברי התוס' דאהא דמשני איכא בינייהו צלי קדר כתבו דא"צ ללקות אבל עשה דכ"א צלי אש אית בי' שהוא צלי מחמת ד"א וכן בשאר משקין כו' וע"ז הקשו והא אין מזהירין מה"ד והוא תמוה דאגופא דברייתא דקאמר שאר משקין מנין הו"ל לאקשויי דהא ע"כ ללקות מיירי ואין מזהירין ולפי מ"ש א"ש דשיטת התוס' דלאו דמבושל הוא ענין אחר מעשה כ"א צלי אש משא"כ לשיטת רש"י שם דלקי משום כ"א צלי אש והיינו דהלאו דאל תאכלו כו' אסיומא דקרא נמי קאי ולמאי דאמר התם י"ל דאנא ומבושל לא לקי אלא חדא אם כן ע"כ לומר דמה שפרטה תורה מבושל אע"ג דהוא בכלל כ"א צלי אש צ"ל דקרא אשמעינן דל"ת צלי אש לאו דוקא דה"ה בישול מועיל לו כמו צלי כדאמרינן בנדרים דצלי קרוי בישול דכתיב ויבשלו את הפסח וכן ובשלת ואכלת אם כן מה דקאמר צלי היינו לומר דצלי ג"כ טוב כמו בישול ולא קפיד כ"א אחי או צלי מחמת ד"א ולכן פרט הקרא שגם בישול אסור בלאו ולפי"ז י"ל דגם איסור הבישול אינו מטעם מחודש רק מאותו טעם עצמו שאינו צלי אש ולפי"ז שפיר יש ללמוד שאר משקין בק"ו דהא אף בלא הק"ו היה לוקה משום שאינו צלי אש רק דפריך שאר משקין מנין דהיינו לומר דאע"פ שבישול במים פרטה התורה לאיסור לומר שאין בו התועלת והתיקון של צלי שמא שאר משקין מועילין שיחשב הבישול בהם כמו צלי וע"ז שפיר יש ללמוד בק"ו ממים שאין מפיגין כו' ואפ"ה. אין חשובין כצלי אך זה א"ש בילפותא דמשקין מק"ו משא"כ במה דמשני איכא בינייהו צלי קדר ושם אפס מקום לומר דשמא הצלי קדר מתקן כמו צלי שהרי צלי באמת הוא ומתיבת אש ממעטינן ליה דהו"ל צלי מחמת ד"א ואם כן אם איתא לשיטת רש"י דעל כ"א צלי אש לקי מאי איכא בינייהו דקאמר דהא לכ"ע לאו צלי אש הוא רק מחמת ד"א ולקי עליה וע"כ דכ"א צלי אש אינו רק עשה וא"ב אי לקי עליה ואם כן ממילא דגם בשאר משקין אינו רק עשה ולכך לא הו"מ התוספות לאקשויי אגופא דברייתא דהוי אמרינן דכ"א צלי אש נמי לקי ושפיר ילפינן שאר משקין מק"ו שאין להם דין תיקון צלי משא"כ השתא דקאמר א"ב צלי קדר שע"כ פירושו לענין ללקות דאף ע"ג דהוה צלי מחמת ד"א סבירא להו לרבנן דלא לקי דמה שנתמעט אינו רק עשה ואינו בכלל רישא דקרא דלא תאכלו ומינה דגם בשאר משקין בלא הק"ו אינו רק עשה וא"כ קשיא להו מה ס"ד למילף מק"ו ללקות דהא אין מזהירין מה"ד ועשה דכ"א צלי אש לא מצטרף בהדיה כלל כיון שחיוב בישול הוא מחמת מעשה הבישול ולא מחמת קפידת העשה על דבר שאינו צלי אש רק כה"ג אין העשה מסייע לק"ו כלל וכמש"ל והדברים ברורים לענ"ד: