אור ברסלב

בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה מב

שאלה מא

תשובה להרב כו' מוה' משולם הכהן ז"ל האב"ד דק"ק קארץ ומ"מ ומ"ץ דק"ק לבוב יע"א:

פתח דבריו יאירו להקשות על הט"ז שכ' שמא חטה חמוצה נפלה ממקום אחר וע"ז תמה דאף בשנה שרבו גשמים אין חוששין לכך ולכן העלה מכ"ת בעיונו הטהור מתוך סוגיא דנדה דטעמא דמתירין שאר המצות משום דאית להו חזקת כשרות שהרי אין בהם ריעותא לפנינו לגבייהו לא מחזקינן שהיתה במים משא"כ לגבי מצה זו דאיתרע חזקתה חיישינן שמא היתה במים והביא ראיה לזה ג"כ מסוגיא דכתובות בהמחליף פרה בחמור שהקשו התוס' מנכנסה לרשות הבעל וכתב לחלק בכך ולכך דחה בקנה דברי הלבוש שתמה על הרמ"א והאריך בזה:

מתחלה אען ואומר שבגוף הענין שכ' טעמא דמצה זו איתרע משא"כ שאר המצות מיתאמרה משמיה דגברא רבה כוותיה ה"ה הגאון בעל תורת יקותיאל בס' שהדפיס לא כביר וקרא בשמו ושב הכהן שם נאמר שני תשובות בדבר בסימן ו' ובסי' מ"ב כ' ככל החזיון הזה ממש אשר חזה מכ"ת והביא שם מדברי מהרי"ל שמשם לקוחים דברי הד"מ שמבואר שם כן. ואמנם מ"ש מכ"ת על הלבוש. הנה המעיין בדברי הלבוש יראה שכ' וז"ל שאם נאמר כאן היתה ע"כ ר"ל שלא היתה במים אלא עתה נפלה לכאן אם כן אפילו החטה מותרת דלמה נאמר שחטה חמוצה היא ולפי"ז מ"ש מכ"ת לתרץ דמצה זו איתרע כיון שנמצא בה החטה זה ריעותא היא זו אדרבא מתחלה נדון על גוף החטה דלמה נחזיק אותה שבאו בה המים והחמיצוהו ולמה לא נאמר שמעולם לא צפו מים על ראשה ומה שנתבקע' אינו רק מחמת הלישה והעריכה או דבר אחר גרם לה שנתהוה בה קצת עיפוש והפסד ומחמת זה נתבקעה ומכ"ש לפי מה שהוא לפנינו במקור הדין ברוקח ובמהרי"ל וליכא שם כלל שהיה חטה בקועה רק סתם חטה שנמצאת במצה ואף אם נדחק לומר דגם שם ע"כ דחיק ומוקי אנפשייהו דמיירי בחטה בקועה וחיישינן לחטה שנתחמצה מחמת ששטף מים אליו הגיעו דתולין במצוי שמחמת שהיתה במים נתבקעה ואין תולין בד"א שאינו מצוי ולפי"ז שפתי הט"ז ברור מללו דאותה מצה אסורה דשמא נפלה לכאן חטה ס' חמוצה ממקום אחר ר"ל דאין אנו צריכין להחזיק מים הללו שנילושו מהם מצות אלו שהיתה החטה בתוכם דאוקי אחזקתייהו אף ע"פ שחטה זו ודאי יש בה ס' חימוץ מכל מקום אין לנו לתלות שהיתה באותן המים דווקא רק דבר אחר גרם לה ומ"ש מכ"ת דהא אין חוששין לסתם חטין איני מכיר ראיה זו דשאני הכא שיש בה ריעותא שהיא מבוקעת לפנינו ודאי חיישינן וזה פשוט והלכך אין חוששין רק למצה זו ולא לשאר המצות דמוקמינן אחזקתייהו וכן מבואר מדברי הט"ז בס"ק שאח"ז:

גם אני תמה על מ"ש מכ"ת ליישב קושית התוספות דכתובות גבי המחליף פרה בחמור דהכא תולין הקלקול בבעל החמור ואמרינן שהיה כן קודם שהחליף דהא רשות בעל הפרה לא איתרע כלל משא"כ בנכנסה לרשות הבעל. וזה תימה בעיני שחשב מכ"ת שנעלם זה מהתוס' והדברים פשוטים דז"א דהתם רשות בעל הפרה איתרע שכבר משך בעל החמור את הפרה ודמי לנכנסה לרשות הבעל דאיתרע רשות הבעל ואין זה ריעותא דבעל החמור מה שנמצא מת ברשות דלא איכפת לן במקום רק בבעל הממון ואפילו עומדת באגם ומת וכמו שמבואר להדיא בדברי רש"י וכמ"ש התוספות ג"כ בד"ה כלה בבית אביה לקידושין דליכא למימר דאתי אליבא דרבה ומטעם כאן נמצא דז"א דהכא איתרע רשות בעל הפרה. וראיתי שמכ"ת בד"ה ואשיב לראש כשחזר על הראשונות כתב וז"ל והרי בררנו לדברי התוס' אליבא דשמואל דמה"ט על בעל החמור כו' ואף דמסקנא לא קאי הכי כו' וה"נ אחרי שמשך בעל הפרה הוי כאילו איתרע רשות בעל הפרה כו' אבל אי לא"ה הוה מסתבר כשמואל לתלות שכן היה קודם החליפין אף שרשותו לא איתרע כו' הנה כ' בעצמו שרשות בעל החמור לא איתרע כדברי רש"י אלא שנראה מדבריו דבס"ד הוי משמע ליה לפי שנמצא החמור מת בבית בעל החמור תולין שכבר היה מת משא"כ בנכנסה לרשות הבעל ומיירי שכבר היא ברשות הבעל ואין מחזיקין מרשות לרשות ולמסקנא סבירא להו דבנכנסה לחופה אף שעודה אצל האב על הבעל להביא ראיה וכ"ז אינו במשמע לענ"ד דודאי גם בס"ד ידע מזה שאין חילוק בין אם היא ברשותו של בעל החמור או לא וכן בההוא דנכנסה לרשות הבעל דע דמיירי אף בכה"ג שעודה אצל האב ואפ"ה על הבעל להביא ראיה שאין מציאות הריעותא תלוי בבית מי שהיא עתה שם רק מי שיש להסתפק בו ולומר שנסתפחה שדהו וא"כ בעל הפרה ונכנסה לרשות הבעל שוין דבתרווייהו יש להסתפק שלא ברשותו נולד כיון שכבר משך וכאן כיון שנכנסה לחופה ולכך הוצרכו התוס' לחלק בינייהו דגבי מומין טעמא משום דלא מחזקינן שהיה קודם ב' רשויות ולפי דברי מכ"ת דבס"ד היה סובר שתלוי בנמצא בביתו תלינן בו הריעותא אם כן מאי פריך ממחט שנמצא כו' ואמאי בעל הבהמה נייתי ראיה ונוקים ולדברינו לק"מ דהא באמת נמצא הטרפות ברשות הטבח ואין להחזיק ריעותא מרשות לרשות ואמרינן שאצלו נולד הטרפות וכמו נכנסה לרשות הבעל א"ו דליתא להא וגם בס"ד ידע דעיקר תלוי מי שנקרא בעל הממון ואם כן א"ש דבשלמא אי הוי אמרינן דעל בעל הפרה להביא ראיה אלמא דתלינן בו הריעותא שכבר נעשה המשיכה וה"נ צריך הטבח להביא ראיה ע"כ טעמא לפי שהטריפות נמצא בבהמתו שהוא מרא קמא א"כ גם שם הרי נמצא בבהמתו ובעל הבהמה נייתי ראיה וניקום ולמסקנא באמת אמרינן כיון שרשות בעל הפרה איתרע ליה עליו להביא ראיה כההוא דנכנסה לרשות הבעל שרשותו איתרע ולא מחזקינין שהיה קודם ברשות האב דלא מחזקינין מרשות לרשות ור"ל דהאי רשות איתרע משא"כ רשות האב או רשות בעל החמור אבל בדס"ד לא הוי אפשר לחלק בכך ולכך הוצרכו התוס' לכתוב מחמת ב' רשויות. ופשוט:

ודרך אגב אכתוב מה דאמינא לתרץ מה שהקשה לי א' מהמשכילים דהש"ס פריך ומאי פסקא ולכאורה הו"ל לאקשויי בפשיטות טפי דאפילו שפיר פסיקא ליה סתמא דמלתא דלא יהיב דמי מכל מקום לא הו"ל למינקט האי לישנא והו"ל לאשמועינן רבותא דאף אם אירע שנתן דמים בעל הבהמה בעי לאתויי ראיה. ואמרתי לפום ריהטא דלכאורה יש לדקדק למה נקט לא הוגלד כו' דאף בהוגלד הוי מצי למיתני וקודם ג' ימים אך י"ל דאף קודם ג' ימים נמי כן הוא לפי מ"ש הרשב"א גבי גבינות דכל שע"כ לומר שכבר יצאה מחזקתה זמן מה א"כ י"ל שזה ימים כביר שיצאה מחזקתה ולפ"ז י"ל דה"פ הוגלד פי המכה בידוע שהוא ג' ימים קודם שחיטה וא"כ אף קודם ג' צריך בעל הבהמה להביא ראיה רק בלא הוגלד אמרינן המע"ה ובזה מיושב מה שהקשה בחידושי מהרי"ט דהא ע"כ שמואל כר"ג סבירא ליה ואם כן מאי קושיא מברייתא דמחט דילמא אתי כר' יהושע דסבירא ליה חזקת ממון עדיף מחזקת הגוף וכ"ש מחזקת מרא קמא יעו"ש ולפמ"ש י"ל דלא מצי לאוקמי כר"י דא"כ קשה אף בהוגלד וקודם ג' נמי יהא המע"ה דאע"ג דע"כ זה כמה שיצאה מחזקתה מכל מקום אין כאן רק ספק שמא קודם לכן יצאה וא"כ חזקה דממון מכרעת. אך דזה דווקא בס"ד שהיה סובר דמאי דאמרינן המע"ה היינו כל שהוא מוציא בין הטבח בין הבעה"ב משא"כ לפי מאי דמסיק דמיירי בדלא יהיב טבח דמי א"כ לעולם בעל הבהמה הוא המוציא ולפ"ז הא דנקט בלא הוגלד רבותא קמ"ל דלא מבעיא בהוגלד וקודם ג' דאיתרע חזקה דגופא זמן מה קודם פשיטא שצריך להביא ראיה אלא אפילו בלא הוגלד מכל מקום בעל הבהמה צריך להביא ראיה אעפ"י שלא איתרע החזקה דקודם כלל ואם כן י"ל דהשתא שפיר מצי אתי כר' יהושע דאית ליה חזקה דממונא והלכך בין רישא ובין סיפא בעל הבהמה צריך להביא ראיה כיון שהוא המוציא דהא לא יהיב טבח דמי וסיפא רבותא קמ"ל כמ"ש והשתא אם באמת יהיב הטבח דמי הטבח צריך להביא ראיה כיון דר' יהושע אזיל בתר חזקה דממונא ומיושב קושית המשכילים הנ"ל דליתני אף ביהיב טבח דמי דהוי מצי למימר דאתי כרבי יהושע ולכך הוצרך למפרך מאי פסקא:

ואשיב אל גוף הנדון הא דחדית לן מכ"ת דאותן המצות שנחתכו מן העיסה לא איתרע חזקתייהו וכבר כתבתי שכ"כ בשו"ת ושב הכהן בארוכה וביאר עפ"ז ג"כ הך עובדא דרוקח בדלי מלא מים שנמצא חמץ בתוכו שהתיר התבשיל ואסר המים וכ' דמה"ט אתי עלה וגם מדברי האליה רבה ז"ל נראה שכוון לסברא זו במלות קצרות. ולענ"ד לא נתחוור לי כל הצורך דכיון שחטה זו מבוקעת ויש בה חשש חימוץ ונמצאת במצה זו א"כ ודאי יש לילך אחר שעת מציאתן מזמן לזמן ולומר שהיה כאן מעת גלגול העיסה דהא שעת מציאתן חזקה גמורה היא כמו שהאריך בזה מכ"ת וא"כ מה מקום לחלק בזה בין מצה לשאר מצות שנחתכו מעיסה זו עצמה דמצה זו שום מה אנו אוסרין אותה על שום ריעותא שנמצא בה וא"כ גם שאר המצות הלא אנו מחזיקין שהיתה החטה שם בעודה מחוברת יחד והגע עצמך בעיסה שנחתך מקצתה ואח"כ נמצא על המקצת הנשאר במקומו שרץ הא ודאי שגם המקצת שנחתך משם טמא דאזלינן בתר שעת מציאה ואמרינן שהשרץ היה כאן מתחלה ומה בכך שזה המקצת נחתך קודם שנולד הס' וממקומו הוא מוכרע בהא דקאמר הלל לשמאי בקופה שנשתמשו בה טהרות בזויות זו ונמצא שרץ בזויות אחרת שטמאות למפרע אעפ"י שהטהרות כבר ניטל משם לא אוקמי טהרות אחזקתייהו כיון שלא היה שם בשעת מציאת השרץ אלא דע"י מציאת השרץ עתה הוי כנודע ליה שהיה אז בקופה בהיות השרץ שם וה"נ דכוותי' וכן בנגע בא' בלילה הרי עתה בשעה שהשכים ומצאו מת אין בו ריעותא ונימא דאוקמיה אחזקתיה דאז משעת נגיעה לא נולד הס' ודוחק לומר דשם היה לו ס' בשעת נגיעה וכדמשמע מלישנא וא"י אם חי אם מת ולפ"ז היה אפשר ליישב גם ההיא דראוהו חי מבערב דהכוונה בזה כיון שבערב היה חי לא היה מקום לספק כלל שמא מת רק עכשיו שהשכים ומצאו מת ולכך מטהרין אבל לא משמע כן בש"ס שם ובכל דוכתי ואין להאריך וההוא דקופה ודאי מכרעא דאף מה שניטל קודם שנולד הס' לא שייך לאחזוקי בטהרה ואזלינן בתר שעת מציאה:

ולכאורה היה אפשר לומר דודאי היכא שיש כאן ריעותא גמורה כגון שרץ הנמצא על העיסה מטמאינן הכל למפרע וכדכתיבנא ודכוותה אם החטה הזאת היא חמוצה ודאי לפנינו כגון שהוא מלוחלח מעל"ע ורכה אז אף מה שנחתך קודם מציאתה אסור משא"כ כאן שאין כאן ריעותא ברורה רק מחמת הבקוע שבה אנו חוששין לה להחזיקה שהיתה במים אף שהמים בחזקתן ואין מחזיקין ממקום למקום מכל מקום מחמת הריעותא שבה חוששין לה וה"ה המצה שהיא נמצאת עתה בתוכה לפנינו איתרע לה וחיישינן אבל במצות שנחתכו קודם מציאת החטה בעיסה לא חיישינן אף דמחמת שעת מציאתן אנו אומרים שהחטה היתה בעודם מחוברים עם עיסה מכל מקום אין מחזיקין לומר שחטה זו אסורה ודאי דאימר לא היתה במים כלל ואוקמי למצות אלו אחזקתייהו כיון דליכא בהו ריעות' לפנינו ולפ"ז בההוא דדלי מים שכ' הרוקח שתמה הט"ז ורצה בשו"ת הנ"ל לרפאות על נקלה עפ"י סברא זו דכיון דמה שנלקח להתבשיל היה קודם מציאת החמץ אוקי אחזקתיה ולפמ"ש אין מקום לזה דכיון שנמצא שם חמץ גמור מה בכך שלקחו משם מים קודם שעת מציאה הא מזמן לזמן מחזיקינן ואמרינן שכאן נמצא כאן היו בשעת שאיבת דלי מהבור והרי אם נמצא שרץ בדלי אף המים שהיה קודם לכן ולקחום קודם מציאת השרץ טמאים וכ"נ ממתניתין פ"ב דטהרות המערה מכלי לכלי ונמצא שרץ בתחתון העליון טהור ול"ח שמא מן העליון נפל לתחתון משמע דאם נמצא בעליון אף מה שעירה לתחתון טמא דאמרינן שהשרץ היה שם קודם שהתחיל לערות ואם כן ה"נ דכוותיה ולכאורה יש לומר דגם שם גבי דלי כיון דבאמת אינו מחמיץ בצונן רק דחוששין שמא היה שם כבוש והלכך אין לחוש לזה כ"א לאותן המים שנמצא החמץ שם אבל המים שלקחו כבר מוקמינן אחזקתייהו ואמרינן שלא היה כבוש בתוכם:

אבל באמת ז"א לענ"ד דבאמת מחמת שעת מציאתן יש להחזיק שהיה שם משעה שבאו המים בדלי ואם כן ממילא דהוי כבוש (אבל יש מקום לפרש באופן אחר דבשעה שלקחו המים לצורך התבשיל עדיין לא היה מעל"ע משעת שאיבת הדלי ואין כאן כבוש ואשמעינן דל"ח שהיה החמץ בבור שאין מחזיקין ממקום למקום משא"כ לענין שאר המים כיון שעתה יש מעל"ע משעת שאיבה א"כ חיישינן שהיה כבוש מאז שנשאב ואסור ואמנם כל כי האי לא הו"ל לסתום אלא לפרש) וגם בהך דחטה אין נלענ"ד לחלק בין חטה ודאי חמוצה דכיון דס"ס אנו חוששין לחטה זו שהיא חמוצה מחמת הריעותא שבה שהוא מבוקעת אף שאר המצות שלקחו קודם שנולד הס' אסור ואפשר שיש לדמות זה קצת להך סברא שכ' התוספות בנכנסה לרשות הבעל דקודם ב' רשויות לא אמרינן שהרי תצטרך לומר שהיה ברשות האב וגם שם היה קודם שנתארסה וכולי האי לא מחזקינן לומר כשעת מציאתו וה"נ כיון שצריך לומר שחטה זו היתה בעיסה בתחלת גלגולה וקודם לזה היתה במים ונתחמצה כולי האי לא אמרינן וגם זה צ"ע דהא שאנו חוששין שהיתה במים אין זה מחמת חזקה דמשעת מציאה רק מחמת שעינינו הרואות שהיא מבוקעת לפנינו. ועכ"פ מ"ש מכ"ת וכ"כ בשו"ת הנ"ל דלענין שאר המצות אמרינן דהשתא נפל תוך המצה זו וביאר בשו"ת הנ"ל דמצה זו ה"ט כיון שעד עתה היינו מוחזקין שאין בה חטה איתרע חזקתה משא"כ בשאר המצות ולפמ"ש ז"א דשעת מציאתן מועיל להחזיק למפרע שהיתה שם החטה ואין זה מועיל מה שנחתך קודם שנולד הספק:

שוב ראיתי בדברי מכ"ת שכ' בתחלת לשונו וע"כ אשר העתיר הלבוש כו' אמרינן שפיר דכל המצות כשרים דתלינן כאן נמצא וכן הוא במצה שניטל למקום אחר כו' נראה מזה שמכ"ת מחזיק במעוז החילוק שחילק המג"א בין אם נמצא במצה שביד המחלק או ביד האחרים דביד המחלק אסור דהוי מזמן לזמן וביד האחרים דווקא הוא דשרינן שאר המצות דהוי ממקום למקום ובזה לענ"ד הסברא פשוטה וא"צ לאריכות דלענין אותה מצה גופא אסרינן לה דחיישינן שמא חטה זו היתה במים ונתחמצה כיון שיש ריעותא בחטה זו חיישינן לה שהיתה במים ונתחמצה ונאסרה המצה משא"כ לענין שאר המצות אין מחזיקין ממקום למקום באיסור משהו דרבנן ואמרינן שלמצה זו נפלה במקום זה ואין מחזיקין לשאר המצות שהיה במקום אחר וטעם איסור מצה זו גם כן א"נ כ"כ לומר דהיינו מחמת דחיישינן שהיתה במים דמה בכך שיש ריעותא אטו ריעותא זו מורה לנו שהיתה במים הללו שלשו בהם העיסה וע"כ ל"א דריעותא מרע החזקה אלא מה שיש לדון ע"פ ריעותא כגון בחטה מבוקעת כיון שיש בה ריעותא חיישינן לה שמא היתה במים והחמיצה אבל לומר מחמת שיש ריעותא נבדה חששות מלבינו מה שאינם ענין להריעותא כגון בזו שנצטרך לחוש שמא היתה במים אלו והחמיצה המים זו מנין לנו ואדרבא יש לנו לומר העמד מים אלו על חזקתם ולא נפל בהם כלל וא"ל דחזקת המים אינם מועילים למצה זו וכמ"ש התוס' לפרש דברי רב אשי דחזקת הבת לא מהני לאב דז"א חדא דלא קי"ל הכי ועוד דכיון שזהו חששא דידן שמא יש כאן מים חמוצים במצה אני אומר העמד המים על חזקתן ואף שנמצא כאן חטה אין זו ריעותא להמים להוציאן מחזקתן וא"ל דכיון דריעותא זו שהחטה מבוקעת מורה שהיתה במים א"כ אתה צריך להוציא מים מחזקתן א"כ ל"ש חזקת המים ז"א דהא הרוקח כתב באמת העמד המים על חזקתן והיינו משום דאע"ג שאנו צריכין לומר שהיתה במים מ"מ לא אבדו אלו חזקתן כיון שעליהם אנו דנין עתה וכמ"ש הרמב"ן גבי האומר לשלוחו צא וקדש כו' שאין חזקת הקרובים שאינם באות לפנינו מועיל וה"נ דכוותיה וגם י"ל דנפלה במים חמוצים וכה"ג באופן שלא יצאו המים מחזקתן או שהיתה במים ונתלחלחה והחמיצה אח"כ ואם נאמר דלכך המצה אסורה דטפי יש לתלות שהיתה במים וע"י המים באה לתוך המצה מלומר שנפלה אח"כ על עיסה זו א"כ אף אם נאסור גם שאר המצות מה"ט ונתלה במצוי וכמ"ש המג"א לענין אם מלוחלחת מעל"ע (ובאמת מ"ש המג"א במלוחלחת צ"ע דמ"מ שמא היתה במים אחרים ונפלה לתוך מצה זו ואם תאמר שסברא הוא שבאה לכאן ע"י המים שנילושה א"כ אף אם אינה מלוחלחת נמי) ולכן נלענ"ד דטעמא דמצה זו דאסורה הוא כפשוטה דלא מבעי' באפויה שנאסרה על ידי שקבלה טעם מהחטה אלא אף בחי' נמי דע"י גלגול העיסה יהיב טעמא כמ"ש הט"ז בזה יעו"ש. וראיתי שמכ"ת כ' שהד"מ והאחרונים כתבו בהבנת הטעם שתלינן שהיתה במים והחמיצה ולא מצאתי כן בד"מ ולכן נלענ"ד דברי הט"ז עיקר וכ"נ מדברי הפר"ח וא"כ מ"ש ברוקח להתיר שאר המצות הוא כפשטיה דהעמד המצות והמים על חזקתן והלכך אין חוששין שמא היתה במים אלא תליין דלא נפלה רק למצה זו בלבד משא"כ אותה מצה אמרינן שנפלה לשם בתחלת הלישה והיתה קצת חמוצה ומאז עד שעת אפייה גמרה חימוצה:

שוב ראיתי בשו"ת ושב הכהן הנ"ל שם בסי' ו' ובסי' מ"ם דאיהו אזיל בשיטת התוס' דלא אזלינן בתר שעת מציאתן כ"א משום חומרא דקדשים משא"כ בחולין היכא דאיכא חזקה קמייתא לא אזלינן בתר שעת מציאתן אם לא היכא שיש זמן מה שיצאה מחזקתה דאיתרע לה ולפיכך שפיר המצות שניטלו קודם או המים שבדלי מותרים וא"כ אין ראיה מכל מה שהבאתי לעיל גבי קופה ומתני' דטהרות במערה מכלי אל כלי דהתם בקדשים מיירי (והנה הארכתי בענין זה והבאתי משנה ערוכה פ"ט דטהרות נמצא בגג המעטן טהור כו' ודברי התיו"ט ודברי התוס' חדשים שם ונשארה התשובה כמות שהיא אצל הרב ז"ל ולא החזיר לי ההעתק והמעט אשר לפני אשר כתבתי בתחלת העיון העתקתי פה) דברי מחו' ידידו: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד

תוכן העניינים

בית אפרים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה