אור ברסלב

בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה מא

שאלה מ

שלום וברכה: ברבי' והמשכה. שמורה וערוכה. שואל כענין וכהלכה. ה"ה כבוד אהו' הרבני המופלג החריף ושנון האברך מתמיד ומצא כדי מדתו כש"ת מוהר"ר יצחק מיכל הכהן נרו יאיר:

אחד"ש כן בא לידי קונטרסו בעסק שאלה בענין חמץ שעה"פ והנה מה שפלפל בענין ספק דאורייתא וע"י גלגול נעשה ספק דרבנן אומר אני כלל זה יהיה מסור בידך דע"כ לא אמרינן הכי אלא בענין שאם היה ודאי איסור היה האיסור קבוע בו ואין היתר לאיסורו כ"א מחמת מקרה שנתחדש בו כגון תערובות כההוא דספק דרוסה או שינוי שנשתנה טעמו משבח לפגם שעבר עליו מע"לע כההוא דמהריב"ל שהביא פר"ח ומ"ל וכיון שהספק היה סד"א והוא אסור כודאי חלו עליה כל חומרות דרבנן כמו ודאי ולכן כיון שהיינו מחזיקין הדבר ההוא לאיסור מחמת סד"א ואתה בא להוציאו מידי איסורו מחמת שנפגם טעמו אין זה מועיל שהרי חכמים גזרו לאסור איסור אף שנפגם וכן אם נתוסף עליו רוב היתר אין זה מוציאו מידי האיסור שהיה בו כיון שגזרו חכמים שאיסור אינו בטל ברוב וכן כל כיוצא בזה אבל אם האיסור דרבנן אינו להכניס לקיום והאיסור תורה שבו רק הוא ענין מתחדש כגון י"ט שני אפילו של ר"ה דליכא ממ"נ או תוספת שבת ויה"כ למ"ד לאו דאורייתא או ז' ימי אבילות למ"ד יום ראשון דאורייתא פשוט דלית לן למיזל לחומרא רק ביום או בשעה שיש בו ספק איסור דאורייתא ובשעה שאינו רק מדרבנן יש להקל אף שנולד הספק בשעה שהיה מן התורה אין זה גורר השעה שאחריו שהוא מדרבנן דכל חד לחודיה קאי וכיון דבשעה ההוא אנו באין עליו מחמת שחידשו רבנן בו שיהיה אסור הוא נידון בפני עצמו בספק דרבנן להקל וכן לענין נ"ד שקנה מעכו"ם בע"פ אחר חצות בכסף ועעה"פ כיון שמה שהחמץ אסור בפסח מה"ת אינו אלא לשעתו ותוך זמנו ותיכף בכלות הפסח הוא חוזר להיתר מה"ת כאילו לא היה איסור מעולם כלל ומה שאסרוהו רבנן אחר הפסח אין בגזרתם זאת קיום והמשכה לאיסור תורה שהיה עליו בפסח רק עתה חידשו עליו חכמים איסור מחמת קנס שעבר בב"י ופנים חדשות בא לכאן וכיון שאינו ודאי רק ספק הדרינן לכללא דסד"ר להקל ואין לחוש בשביל שהיה בימי פסח ספק דאורייתא דביומי תלי רחמנא והימים מחולקים וכללא הוא כל שאין גזרת חכמים לעשות חיזוק לאיסור תורה שהיה אסור בו רק הוא איסור מחודש מדרבנן ספקו להקל אף שנולד בעת שהיה בו איסור תורה דוק ותשכח שהדברים ברורים:

ובזה יש להסביר חילוק הפר"ח גבי ביצת נבלה לפי שגופים נפרדים ולכאורה החילוק אינו מובן כ"כ דמ"מ נימא כיון שהספק שבעוף הוי כודאי ממילא שהביצה ממנה הוי נבלה כמו אבר ממנה ולפי מ"ש א"ש דכיון שהביצה נפרד בפ"ע ולא חל שם איסור מעולם מד"ת רק שרבנן גזרו וחידשו בהו איסור וכל שהוא איסור מחודש אינו חל רק על הודאי ולא על הספק משא"כ אם אותו גוף עצמו נאסר מדאורייתא ואתה בא להפקיע איסורו מחמת איזה סיבה אמרינן כיון שעכ"פ כבר נאסר חל עליו האיסור דרבנן שלא יופקע האיסור:

ומה שבא בדבריך שי"ל כיון שהיה מחויב לבערו מספק ולא ביערו קנסינן ליה והבאתי מי שסובר כן גם בזה אני אומר כלל גדול דודאי קנס שקנסו חכמים אין ענינו דכיון שעבר זה האיסור אנו קונסין כמו שתיקנו חז"ל דהקנס לא נמסר לידינו לקונסו רק מעיקרא אתקין שהעושה כן יהיה נאסר והטעם בזה משום קנס והכי אמרינן כי קניס ר"ש בעיניה ע"י תערובות לא קניס וזה פשוט אמור מעתה דאף האומר דאם חייב לבער מספק ולא ביער קנסוהו חכמים זה שייך בספק בגוף המעשה כגון ההיא דהלוה על חמצו וכיוצא משא"כ בספק פלוגתא כגוונא דהכא דלרש"י ודעימיה לא קנה הישראל החמץ ולא עבר על ב"י ואין כאן קנס חכמים כלל שלא היה זקוק לבערו מדינא ולדעת ר"ת קנה החמץ ועבר בב"י כשלא ביערו ואיכא קנסא בזה ודאי דהוה סד"ר ולקולא דאף ע"ג דלכתחלה אם היה שואל בבית דין הוה מורינן ליה שיבער מספיקא הלכתא כמאן מכל מקום השתא מיהא לדעת רש"י לא היה צריך לבער כלל ואין כאן קנס כללא הוא דבשל סופרים הלך אחר דברי המיקל מאי אמרת אנן קנסינן ליה שלא חשש לספק הפלוגתא ולבער כבר כתבתי דליתא שאין אנחנו הקונסים רק תקנת חכמים שקנסו העובר בב"י לאסור החמץ וכיון שיש ספק אם היה מקום לקונסו או לא נקטינן לקולא ודמי לשנים אומרים חמץ זה עבר עליו הפסח ברשות ישראל ושנים אומרים לא עבר עליו הפסח ברשות ישראל דתרי ותרי ספיקא הוא ואזלינן לקולא:

ומה שהבאת מדברי הגאון בשו"ת נ"ב שכתב לתמוה על הרמב"ם בקנה חמץ בפסח לוקה דהא באיסורי הנאה אין הקנין תופס בו והביא מדברי התוספות דסנהדרין דף פ' שכתבו דאם שור הנסקל נאסר מחיים הוי ליתא במכירה ומ"ש דחמץ שאני דהא שני דברים אינם ברשותו כו' הוא דחוק שאין ללמוד הכנסה לרשות שלו מה שלא היה שלו מעולם מהוצאה מרשות מי שהיה בעלים עליו דאף שנאסר בהנאה עשאן הכתוב כאילו לא יצא מרשותו אך לענ"ד יש בזה חילוק מרווח דודאי ישראל שקנה חמץ מישראל בפסח לא מהני כיון שהוא אסור בהנאה על ישראל המוכר אינו בידו למוכרו כמבואר מהא דאמר שני דברים אינם ברשותו של אדם והיינו לפי שהוא אסור בהנאה יצא מרשות בעלים ואינו ברשותו למוכרו ולולי שגילה לנו הכתוב שעשאו הכתוב ברשותו לענין ב"י היינו אומרים דלא מיקרי לך ולכן אע"פ שנחשב שלו לענין שיעבור עליו מכל מקום אינו שלו שיהא יכול למוכרו וה"ט נמי דשור הנסקל שכתבו התוספות דהוי ליתי' במכירה כיון שהוא אסור בהנאה עליו יצא מרשות הבעלים ואינו ברשותו למוכרו אבל אם החמץ הוא של נכרי והרי בעליו שהוא הנכרי מותר בו ול"ש שם איסור על הנכרי בעלים והרי הוא ברשותו למוכרו בהיתר גמור לכל מי שירצה ושפיר הוא נקנה לישראל ואף ע"פ שמיד שנכנס לרשותו הוא נאסר ופקע רשות הישראל אפקעתא דמלכא הוא ואין אנו אחראין לכך שאין האיסור בא אלא לאחר גמר הקנין ואפילו את"ל שקנייתו ואיסורו באים כאחד לית לן בה דמ"מ עכ"פ הקנין תופס בו ונאסר ושפיר כתב הרמב"ם דקונה חמץ בפסח עובר על ב"י והיינו בקונה מעכו"ם שאין על העכו"ם המוכר איסור הנאה בו משא"כ בשור הנסקל שיצא מרשות בעלים מחמת שאסור עליו בהנאה וזהו שכתבו התוספות שם שאין לו מכר ואין לו בעלים כו':

ומ"ש בנ"ב שם לחלק בין מוכר ללוקח דלוקח שפיר אפשר דזוכה מן ההפקר רק דהמוכר אין יכול למכור והביא מדברי התוס' שכתבו ואין לו בעלים שאין ללוקח זכות משאר אדם ע"ש ולענ"ד צ"ע דדברי התוספות שם אמורים לשיטת ר"ת דסבירא ליה דלא נאסר מחיים ומותר בגיזה ועבודה בשעה קלה זו קודם שיצא לסקול אלא שהנאה זו של הבעלים אינו מצד שהוא בעליו דשם בעלים נפקע ממנו לגמרי כיון שנגמר דינו לסקילה ואם הוא זוכה בו בשעה קלה זו אינו רק כשאר אדם ולכן שפיר אמרינן דאינו מכיר אף לרדיא שאף אם הלוקח עובד בו בשעה מועטת זו אינו מצד שהבעלים מכרו לו רק שהוא בו כשאר כל אדם ולכן כתבו התוספות שם אח"כ דמ"ש ר"ת אין לו מכר ובעלים לא יתכן ע"ש משום דמההיא דטבח שור הנסקל מוכח דלא פקע מיניה שם בעלים לענין הנאות אילו דקודם סקילה ואיתנייהו במכירה וצריך לבא לתירוץ א' שאין לענות דינו ע"ש ומ"מ עיקר דברי התוספות בזה בענין שיש היתר הנאה רק שאין לו בעלים והוא הפקר לכל אדם אבל בחמץ שאסור בהנאת אדם איך יזכה ואין הפרש בין מוכר ללוקח וכ"כ הוא ז"ל בעצמו אח"כ דלא מסתבר לחלק בין מוכר ללוקח לענין זה:

והנה מה שהנ"ב מפקפק בזה בדברי הרמב"ם ומשמע ליה מסברא דאין קנין נתפס באיסורי הנאה רק שכתב שצריך לקבל באימה דברי הרמב"ם ושוב כתב ליתן תבלין לדברי הרמב"ם משום חמץ בפסח שאני שעשאן הכתוב כו' ומלבד שכתבתי שזה דחוק אני תמה על הגאון האמיתי ז"ל לדבריו מה נעשה בהלכה מרווחת בש"ס ופוסקים באליל של עכו"ם שבאה ליד ישראל וזכה בה אין לה ביטול ומה זכיה יש לישראל באליל וראיתי בפר"ח סי' תמ"ו שכתב בשם הריב"ש דיש זכיה בחמץ כשמתכוין לזכות והפר"ח הביא ראיה מהא דע"ז דף מ"ב דאמרינן דלמא מגבה לה והדר מבטל לה והו"ל ע"ז של ישראל. ולכאורה היה אפשר לומר דודאי זכיה גמורה להיות שלו אין לו בה רק דמועיל זכייתו לחומרא שלא יועיל ביטול ובאמת אינו רק מדרבנן וכמ"ש הסמ"ג הביאו בשער המלך הלכות לולב ע"ש אלא דבאמת ז"א שהרי התוספות בסוכה דף ל"א וכמה דוכתי כתבו דלולב של עכו"ם אם נטל כשר וכן סנדל של עכו"ם חליצתה כשרה מיירי בשל כותי והקשו על זה דהא מכל מקום מדאגביה קניה ונעשית של ישראל ותירצו שהגביהו ע"מ שלא לקנות דחלצה במנעל שאינו שלו חליצתה כשרה ולולב מיירי ביו"ט שני כו' מבואר מזה דאם נתכוון לזכות שפיר היה זוכה לצאת בו ידי לולב אף ביו"ט ראשון אלא שהיה לו דין ע"ז של ישראל שאין לו ביטול אבל עכ"פ זכיה גמורה אית ליה ביה וטעמא דמהני בטול מדאורייתא לפי שלא נעבדה ביד ישראל ובשער המלך שם מצדד לומר דהתוספות סבירא להו דמה"ת לא מהני בטול בע"ז שזכה בה ישראל ע"ש ולפי"ז היה אפשר לומר דהתם נמי טעמא דמהני ביה זכיה כיון דחזינן דאוקמיה רחמנא ברשותיה שלא יועיל בטול והא דלא חשיב ליה בהדי דברים שאינם ברשו' כו' אין זה ענין לזה דהתם אמרינן דמהני זכייתו להיות שלו שלא יועיל בו בטול והתם מיירי לענין שהיה שלו מכבר ופקע ע"י שנאסר ומועיל שיעבור עליו אך באמת אין נוח לי כלל דאם מצד הסברא אין לו זכיה היכן מצינו בתורה שיועיל בה כדי שלא יוכל לבטל ובשלמא אם מועיל זכיה כמו בעלמא שפיר יש לומר דכיון דזכה הוי כשלו וממילא דלא מפלגינן בין שלו מכבר או אם היתה של עכו"ם ונעשית של ישראל אבל אם נימא דמצד סברא אין לו זכיה מאין הרגלים לומר שיועיל לענין בטול וגם כי בשעה"מ הביא ראיה מהא דאמרינן נכרי שזקף לבינה כו' ויש בזה אריכות דברים ואין כאן מקומו:

ועכ"פ מפשיטות דברי התוספות נראה דמהני זכיה בע"א להיות שלו ממש וכן מבואר מדברי הפוסקים ולפום מה דכתיבנ' א"ש דעל העכו"ם ל"ש איסור הנאה באליל דאף דעכו"ם מוזהר על ע"ז והוא מז' מצות בני נח מכל מקום מצוה זו שלא להנות מאליל לישראל נאמרה ולא לב"נ וכן מבואר ביו"ד סימן קמ"ד עכו"ם שמכר אליל הדמים מותרים דל"ש איסור רק על הישראל וכיון דהנכרי שהוא בעל האליל ליכא איסור הנאה גביה שפיר הוא יכול למכור ואע"ג דישראל הלוקח נאסרה עליו משבאה לידו מ"מ איסור זה מתחיל רק אחר שקנאה ובא לידו או שהאיסור והקני' באים כאחת ומכל מקום הזכיה עצמה זכיה גמורה הוא להיות כשלו ומלתא אגב אורחא אמינא כי יש כאן מקום עיון בדברי התוספות דסוכה שהבאתי שהקשו בלולב דע"ז של עכו"ם נימא מדאגביה קניה ונעשית של ישראל דלכאורה לק"מ שהדבר ברור בלוקח לולב מחבירו לצאת בו ונפסל מיד שהגביהו אף עפ"כ יצא י"ח דאף על גב דבעינן שיהיה שלו ואינו שלו עד אחר ההגבהה והרי נפסל מ"מ אמרי' מדאגביה קני' ומדאגביה נפק ביה וקנייתו ויציאת י"ח באים כאחד ולפי זה א"ש דנפק בלולב של עכו"ם אף ביום ראשון ונתכוין לזכות בו דאע"ג דע"ז שזכה בה ישראל אין לה ביטול וכתותי מכת' שעוריה מ"מ אימת נעשית של ישראל שלא יועיל ביטול משהגביה וא"כ הרי כבר יצא י"ח מדאגביה ומה בכך שמן והלאה אין מועיל ביטול והרי זה כנפסל מיד אחר ההגבהה דלא איכפת לן בזה ואפשר דהתוספות סבירא להו דשאני הכא כיון שברגע ההגבהה שאתה רוצה לומר נעשית של ישראל וכתותי כו' אינו יכול לצאת בו י"ח ול"ד לנפסל מיד דמכל מקום הפסול בא לו אחר שיצא דקנייתו להיות שלו ויציאת י"ח באין כאחד אבל בזה הפסול הוא באותה רגע עצמו שיוצא בו אך לא משמע כן בחולין בסוגיא דרבוצה דמוקי לה באומר בגמר זביחה הוא עובדה או בחטאת העוף ובחצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש וגמרו וחשבינן ליה שחיטה מעלייתא לחייב עליה משום שחוטי חוץ ולא אמרינן כיון דכולהו בהדדי קאתיין וברגע שחיטת כ"ש חישב לע"ז ומחתך בעפר הוא וע"כ לומר דאין לומר מחתך בעפר על רגע זו ואין איסור מתחיל אלא אחר שנעשה בה מעשה לע"ז וכן אמרינן התם בריש הסוגיא כיון ששחט פורתא אסרה אידך מחתך בעפר הוא וכמו כן כאן יש לנו לומר שמה שנעשית ע"י ההגבהה של ישראל ואין מועיל ביטול היינו אחר שנקנית לו ונעשה שלו וההגבהה גופיה באותה שעה כשרה היתה ויצא י"ח לולב כמו התם דלא פסלינן השחיטה בההיא שעתא ממש אלא אח"כ וצ"ע לחלק ביניהם אך נראה דאפילו תימא דכיון שבא כאחת לא מהני מכל מקום נראה דא"ש עפ"י מה דקי"ל בש"ע ח"מ סימן צ"ו שכל קנינים תוך כ"ד כדבור דמי ויכול לחזור בו והנה התוספות שם קיימו בהך שיטה דע"ז של כותי כיון שמועיל ביטול אעפ"י שלא נתבטל לא אמרינן כתותי דדוקא בדבר שאין לו תקנה רק לשריפה עומד אמרינן כתותי מה שא"כ כשיש לו תקנה ל"ש לשריפה עומד ולפי"ז ל"ק קו' התוספות ושפיר י"ל דמיירי שנתכוין לזכות ואע"ג דמדאגביה קניה ונעשית של ישראל מכל מקום כל שלא שהה עד אחר כ"ד עדיין יש לו תקנה שאם ירצה הישראל לחזור מועיל ביטול העכו"ם ואין לנו לומר כתותי עד אחר כ"ד וכבר יצא בו י"ח מדאגביה דלענין שיהא קנויה לו ודאי שנקנה לו מיד בשעת הגבהה והרי באמת לא חזר בו ונגמר קנינו למפרע משעת הגבהה ומכל מקום כתותי לא אמרינן עד אחר כ"ד שהרי קודם לזה היה יכול לחזור ולכן שפיר יוצא י"ח בהגבהה זו שנתכוין לזכות בה והוא ברור ונכון לענ"ד ולפי שאינם מענינינו קצרתי:

וחזרנו למ"ש דאע"ג דבאיסורי הנאה של ישראל י"ל דליתיה במכירה כמ"ש התוספות בשור הנסקל מכל מקום באיסור הנאה שביד עכו"ם שפיר שייך מכירה אבל עדיין צ"ע דנהי דליכא עכובא מצד המוכר מכל מקום כיון דקי"ל דחמץ של נכרי אסור בהנאה לישראל בפסח כמ"ש הריב"ש סימן ח' ומנין לנו לומר שיוכל לזכות במה שאסור עליו בהנאה וק"ו ממוכר דאף שהחפץ יש לו קנין בו מקודם שנאסר מכל מקום עכשיו שנאסר אמרינן זה שיש לו אינו שלו ואינו שליט עליו למוכרו מכ"ש שאין הלוקח שלא היה ברשותו מעולם יכול להכניסו לרשותו לזכות בו השתא מה דהוה לא הוה מה דלא הוה לא כ"ש ובזה נדחה מה שיש לכאורה להביא ראיה מהתוספות דמהני זכיה בחמץ ממ"ש התוספות בפסחים דף ך"ט בהא דאמרינן יליף שאור דאכילה וקשה דאם הנכרי נתן לו במתנה הרי הוא שלו כו' מבואר דשפיר יכול לזכות בחמץ שיהיה שלו אך לפמ"ש אין ראיה כיון דהתם קיימינן דיליף שאור דאכילה כו' דאוכל של אחרים וכיון דמצד הנכרי הנותן ליכא עכובא ומצד המקבל גם כן אין עיכוב דכל כמה דלא מטא לידיה משרי שרי להישראל בהנאה ושפיר זכה בו אע"ג דמיד שנעשית שלו נאסר היינו מקבלה ואילך אבל בשעת קבלה גופיה היתר הנאה הוא גם להמקבל משא"כ לדידן דקי"ל דלא כרב אחא ב"י אליבא דר"י וחמץ של נכרי אסור לישראל להנות ממנו אף שאינו זוכה בו להיות שלו אם כן אף אם ירצה לזכות לא מהני דאיסור הנאה מפקיע מידי זכייתו שגדולה מזו שמפקיע עצמו מידי מוכר ישראל שלא יהא זכות בו אף שכבר זכה בו ונראה דודאי באיסורי הנאה אין ביד המוכר למכור כלל דפקע רשותא וכמ"ש וגדולה מזה מצינו בנדרים דף פ"ה דקאמר כהנים ולוים נהנין לי יטלו בע"כ ומפרש בגמרא דמעתה טוה"נ אינו שלו דשויה עפרא בעלמא וע"ש בהר"ן שהרשב"א למד מכאן דמי שאסר פירותיו על עצמו אחרים באים ונוטלין בע"כ ואף דהיש"ש פ' הגוזל סימן ס"א פליג עליה כתב שם טעמא דיכול ליתן לצדקה או לבה"כ דמצות לאו להנות ניתנו ע"ש ודבריו צ"ע אבל מכל מקום בהא כולהו מודו דכל שהוא אסור על הבעלים בהנאה נפק מרשות בעלים ויכול ליטול מי שירצה וממילא דל"ש תורת מכירה מצד הבעלים אבל אין על הבעלים איסור הנאה והוא יכול לתתו לאחר אעפ"י שעל האחר הוא אסור בהנאה מכל מקום שפיר זוכה וקנין נתפס בו וזה מבואר מהא דאמרינן בנדרים דף ל"ד ככרי עליך ונתנה לו במתנה מהו כו' ומסקנא התם כרבא דאסור וכן פסקו הפוסקים והר"ן כתב בשם הרשב"א דה"ה אם לקחו מודר ממנו דחד טעמא הוא ע"ש הרי מבואר דשפיר זוכה בו הלוקח או המקבל אלא שאסור לו ליהנות ממנו וא"ל דבאמת לא זכה מה"ט דאסור ליהנות אף אם היה זוכה דעליך לאפוקי מאי כו' ואי הוה אמרינן דמותר ליהנות משום דככרי א"ל באמת היה זוכה והא בהא תליא ז"א דודאי משמע שהמכר והמתנה קיימת אלא שאסור וכן מבואר שם דף ל"ה דמבעי' ליה מי למעול למעול נותן הא לא אסור עליה למעול מקבל יכול דאמר היתרא בעיתי כו' ופשט ליה מקבל מעל לכשיוציא כו' ואם איתא דלא זכה כלל פשיטא שאין הנותן מועל אף בלא טעמא דהא לא אסיר' ליה (וע"ש בר"ן שהקשה מזה על הרמב"ם שסובר דהמדיר לוקה) כיון דלא אהני מעשיו ואכתי ברשותיה קיימא עד שיוציא ול"ד לנותן מעות הקדש לחבירו דמעל משום דבנתינה זו יצא לחולין משא"כ כאן שלא יצא מרשותו כלל וגם במקבל א"צ טעמא משום דהיתרא בעיתי כו' דאפילו אם ידע המקבל מ"מ לא זכה בו ולא בא לרשותו ול"ד להקדש שע"י המעילה משתנה מרשות הקדש להדיוט אבל כל שאין משתנה אין מעילה וכן מבואר במפורשים שם דאמר דהיתרא בעיתי כו' וה"ל זכיה בטעות ואינה זכיה משמע דאם אינה בטעות שפיר זכה וכן מבואר ג"כ בדברי הרשב"א והר"ן שם ובדף מ"ו גבי קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח כו' וע"ש בדף מ"ו בדברי הרשב"א באורך לענין מכרן למודר עצמו (וכ"כ הריב"ש סימן שנ"ז והביאו הש"ך סי' רי"ו וצ"ע שלא הזכיר הש"ך מדברי הרשב"א והר"ן) שהוא כמו ככרי עליך ומבואר להדיא דהמקח קיים אף בשדך שאני לוקח שאוסר עליו הנאת השדה שיקח ע"ש. ואמנם בזה היה אפשר לומר כיון שאינו אוסר ההנאה על עצמו אלא לכשיקח עכ"פ בשעת לקיחה היה מותר לו ומהני ביה זכיה משא"כ היכא שבשעת המקח היה אסור בהנאה וכמש"ל לחלק בזה אך מההיא דככרי עליך מוכח שפיר דהתם קודם שנתנו לו במתנ' פשיטא דאסור דהא ככרי קאמר אלא דאנן קי"ל דאסור גם אחר שנתנו לו במתנה דככרי דקאמר היינו מה שיבא לו מכחו וא"כ הא קמן דאסור בהנאה לו אף בשעה שנתנו לו במתנה ואפ"ה זכה בו כמש"ל ולכן נראה דאף בדבר שיש בו איסור הנאה אם ידע שאסור בהנאה ולקחו או קיבלו במתנה דל"ש זכיה בטעות שפיר הוא נכנס לרשותו דדוקא המוכר שהוא צריך להקנות ואין לו כח זה אחר שנאסר בהנאה אבל הלוקח דקנין דידיה ממילא קאתי ע"י דעת אחרת מקנה ואף לכוין לקנות א"צ כשעושה מעשה הקנין אף דעודר בנכסי הגר לא קנה אם סבור שהם שלו מ"מ בדעת אחרת מקנה מהני אף בכה"ג כמ"ש הנ"י בשם הראב"ד והרשב"א בגיטין הובא בקצה"ח סי' ער"ה לא איכפת לן מה שהוא אסור בהנאה ללוקח כיון שאין עיקר הקנין מצידו רק מצד המקנה שמקנה לו והמקנה יש לו כח זה שהוא מותר בהנאתו ואע"ג דאיסורי הנאה הם כהפקר כמש"ל מדברי הרשב"א שבאין אחרים ונוטלין בע"כ מ"מ שפיר שייך ביה קנין ושם בעלים עליו כל כמה דלא אתו אחריני ושקלי מיניה בע"כ וגם י"ל דדוקא בדבר האסור לו ומותר לאחרים אמרינן שבאים אחרים ונוטלים בע"כ שהם זוכין בו זכיה גמורה משא"כ בדבר שאסור בהנאה לכל מה אולמיה דהאי מהאי ושפיר קנה הלוקח על ידי דעת אחרת מקנה לו להיות בעלים עליו ולכן בקונה חמץ מעכו"ם לוקה משום בל יראה לפי שהעכו"ם בר מכירה הוא והוי דעת א"מ דקני אף דהחמץ לאו בר דמים שייך ביה קנין שהוא נעשה בעליו שמחויב לבערו ואם לאו עובר בב"י וכן באליל קנה לענין שהוא בעלים עליו ואין מועיל ביטול ומחויב לבערו ומ"ש ק"ו ממוכר ק"ו פריכא הוא דמוכר שהוא המקנה צריך שיהיה לו כח ורשות בחפץ ההוא לתשמישו ולכל צרכיו ואז יכול להקנותו לאחר משא"כ הקונה דממילא נכנס לרשותו על ידי המקנה (וכה"ג כתב הר"ן בנדרים דף למ"ד בהא דאשה כפדאוה אחרים דמי שהאשה המתקדשת אינה רק מסכמת לקדושי האיש ומבטלת דעתה ורצונה כו') ולכן אף באיסורי הנאה קנה לענין זה שם הבעלים להיות כמו בעלים ישראל שהיה להם היתר ונאסר בידם שאף שנפקע כחם לענין מכירה ושאר הנאות מ"מ מחשב שלו לענין ב"י וכן באליל של ישראל שמחויב לבערו ועובר על לא ידבק כו' ובהכי ארווח לן הא דאמרינן בגיטין דף כ' יכילנה למפסל כו' אי לימא משום דכתיב ונתן דלמא נתינת הגט הוא תדע דשלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר ולכאורה תמוה דאפילו תימא דשפיר מיקרי נתינת הגט אע"פ שהוא איסורי הנאה מ"מ הרי האשה אינה מתגרשת אם לא שהיא זוכה בגוף הגט וקי"ל באמר ה"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת דנמצאו אותיות פורחות באויר ולכאורה מה איכפת לן שהם כתובים על נייר שלו וע"כ לומר דקפידא איכא בדבר אם אינה זוכה בגוף שיהיה הנייר שהגט כתוב עליו שלה וא"כ לפי מ"ש באיסורי הנאה אינה יכולה לזכות כלל וכיון שאינה יכולה לזכות בנייר שהגט כתוב עליו הוי אותיות פורחות. אך לפי מ"ש א"ש כיון דמצד הבעל הנותן סגי לן אף שהוא איסורי הנאה ונמצא הגט שלה ממילא כדכתיבנא אלא שזה צ"ע דכיון שהם אה"נ גם על הבעל נהי דתימא דשפיר מיקרי נתינת גט מכל מקום דרך הקנאה אין לבעל בו כיון שהוא אסור עליו וא"כ במה זכתה האשה דהא א"א לומר דהאשה קונה ממילא מחמת דעת אחרת דבעל מקנה שהרי אין בו דרך הקנאה לבעל כלל וגם מצד הבעל גופיה קשה הדבר לאומרו דהא אע"ג דאמרינן ונתן נתינת הגט הוא ואין צריך שיהא לו שיווי כלל מכל מקום עכ"פ נתינה משלו בעינן ולכן צריך שיקנה הסופר הקלף לבעל דעכ"פ צריך שיהיה שלו ולפי מ"ש התוס' דאה"נ אין לו בעלים ולא חשיב שלו כלל וכן אמרינן שני דברים אינם ברשותו כו' וא"כ באה"נ אין הנתינה שלו כלל ולקמן נדבר עוד בזה:

ואמנם בלא"ה נלענ"ד דאין קושיא על הרמב"ם דאפילו תימא דאיסורי הנאה ל"ש בהו מכירה היינו אותן איסורי הנאה שהם אסורים לעד לעולם ואין להם תקנה כלל אבל אותן איסורי הנאה שאינם אסורים רק לשעתן בלבד שפיר שייך בהו מכירה וזה מבואר מהא דאמרינן בבכורות הגונב פטר חמור משלם כפל אע"פ שאין לו עכשיו יש לו לאחר מכאן וכ"כ הרמב"ם פ"ב מהל' גניבה הגונב פטר חמור כו' שאע"פ שאינו עכשיו שלו ראוי להיות שלו אחר שיפדה הרי דמחמת איסור הנאה קרי ליה אינו שלו ואעפ"כ הוא חייב כפל משום שע"י פדיון יהיה שלו ולכן מהני בי' מכירה אלא שהדמים אסורים וכמ"ש בש"ס שם רישא בהנאת דמים כו' וכ"כ הרמב"ם פי"ב מהל' בכורים פטר חמור אסור בהנאה קודם שיפדה ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורים ע"ש אלמא דשפיר מהני ביה מכירה וא"כ ה"ה לחמץ בפסח אליבא דר"ש כיון שמה"ת אחר הפסח חוזר להתירו מהני המכירה על אחר פסח וא"ל דשאני פטר חמור כיון דאי בעי פריק ליה השתא וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה משא"כ בפסח דהשתא אין לו תקנה ז"א דהא אינו רק מחוסר זמן ומחוסר זמן נמי לאו כמחוסר מעשה דמי וכן נראה דהא מצינו שיכול אדם למכור נטיעות לחבירו אע"פ שהם ערלה עדיין כיון שיש היתר לאיסורם וכמו שדה לפירות אע"פ שעתה אין בו הנאה של כלום מ"מ מועיל המכירה לענין הפירות שתוציא השדה וה"ה לענין חמץ כיון שיהיה לו שעת היתר שפיר מהני המכירה אע"פ שאינו מפרש שתחול אחר פסח וכדמוכח מההיא דפטר חמור דע"כ לא מיירי שמוכר ומפרש שתחול המכירה לאחר פסח דא"כ למה דמיו אסורין אלא ודאי במוכר סתם מיירי ואפ"ה מהני והיינו מטעם שכתבנו אלא דלכאורה קשה דבפסחים דף כ"ט אמרינן דהא מלתא תליא בפלוגתא אי דבר הגל"מ כממון דמי דלמ"ד לאו כממון דמי לא מיקרי ממון בשביל שיהיה שוה אחר הפסח ע"ש ולכן נלענ"ד דודאי אין זה דומה לגל"מ דפליגי ר"ש ורבנן דהתם הוציא הבהמה מרשותו לגמרי רק שקיבל אחריות אי מגניב כו' וס"ל לר"ש כיון דאפשר דמגניב חשבינן ליה גל"מ ואהא פליגי רבנן משא"כ אם לא יצא הדבר מרשותו והוא שוה לאחר זמן כ"ע מודו דרשות בעלים עליו כממון ממש והגוזל אותו צריך להחזירו לבעליו והגונב משלם כפל וכן יכול למוכרו כמו שהוכחתי מההיא דפ"ח אך במזיק אותו ממון שהוא אסור עכשיו ואנו רוצה לחייב זה בתשלומין דהוי משהי ליה עד שעת ההיתר בזה שפיר מדמינן לגל"מ דהמזיק אמר מה אפסדתיך דהא לא שוה מידי דכדי לחייב המזיק אין יכולת לחייב רק מה שהוא שוה בעת ההוא שהזיק ואין לך אלא מקומו ושעתו ואם נרצה לחייבו מה שהי' משהה אותו עד אחר הפסח ומוכרו אז זהו גל"מ דהא השתא אין בידינו להשהותו שהרי נאבד מן העולם רק שנתחייב זה מחמת שאם לא אבדו היה משהה אותו זה גל"מ אבל כל שהחפץ בעין שפיר חשבינן לחפץ שהוא שוה ממון לבעליו ויש תורת מכירה שיהנה בו הלוקח אחר הפסח שהחפץ לעצמו לא נתבטל ממנו תורת הנאה רק הזמן הוא נתבטל מהנאה שזמן ההוא אסור ליהנות מהחמץ ולא יצא בשביל כך מרשות בעליו לגמרי רק על הזמן וכמו באוסר פירותיו על עצמו לזמן ידוע דפשיטא דבזה לא קאמר הרשב"א דבאים אחרים ונוטלים בע"כ רק באוסר עליו לעד לעולם וחמץ בפסח לאוסר על עצמו פירות לזמן דמי ולכך שפיר יש בו תורת מכירה (ולפי מ"ש א"ש מה שהקשה רש"י בחולין דף ד' גבי חמצן של עוברי עבירה כו' וי"א דאף למחליף עצמו מותר וטעות הוא בידם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ותנן האוכל תרומת חמץ כו' פטור מתשלומין ומדמי עצים ולפמ"ש י"ל דודאי חליפי חמץ מותרים שאין תופס דמיו ומ"מ זה שהזיק ואכל חמץ אין חיובו לשלם רק מה ששוה הנאתו בעין לבעלים וכיון דלבעלים עצמן לא שוה עכשיו מידי רק שהיו יכולין ליקח תמורתו זה בכלל גל"מ הוא אלא שצ"ע דמשמע בכל דוכתא דמזיק חייב לשלם אף אם אין לבעלים שום תועלת והנאה בחפץ זה רק למוכרו בדמיו) אלא שצ"ע דהא ודאי דבכה"ג שאסר פירותיו על עצמו לזמן ובא אחר במשך הזמן ההוא ואכלם דמחויב לשלם אף למ"ד גל"מ לאו כממון דמי וא"כ אכתי תיקשי בהא דפסחים דף כ"ט דקאמר דתליא בפלוגתא דגל"מ כיון דמצד הסברא נראה דבכה"ג שיהיה מותר לאח"ז לאו בכלל גל"מ הוא אך נלענ"ד דהקדש שאני וזה מוכרח לענ"ד דהא בב"מ אמרינן האי מאן דקץ כופרא מאי משלם ופי' רש"י דמי כופרא אינם כלום לימכר עכשיו כו' א"ל בששים ופירש"י שהקונה קרקע נותן עיניו קצת בשבח שלאחר זמן ע"ש דף נ"ט ורבא שם הוי ס"ד דבנזקי גופו אפילו בסמ"ך לא משערינן אלא רואין כמה הוא יפה כו' וריה"ג ור"י שם ס"ל דנידון במשויר שבו דהיינו כי האיך דסליק לקמיה אפילו בנזקי בהמתו ומכ"ש בנזקי גופו ומבואר דאין זה ענין כלל להך דגורם לממון דאפילו לאו כממון דמי דינא הכי וא"כ תיקשי דלמה בהך דפסחים אמרינן כיון דהשתא לא חזי אע"ג דלקמי' חזי הו"ל גל"מ ומה חילוק בין אם השתא לא שוי מידי ולקמי' שוי ובין אם השתא שוה פורתא ולבתר טובא ומזה נראה דודאי לענין שיווי החפץ משערינן במה שעתיד להיות וכמ"ש רש"י שהקונה נותן עיניו בשבח שלאחר זמן אבל לענין הקדש הא קי"ל דאין להקדש אלא מקומו ושעתו ואין מעלין מרגליות לכרך וממתינין פרה לאטליס כדאיתא בעירוכין (ועיין ברמב"ם הל' עירוכין ואו"ת סימן ק"ט שכתב דגזה"כ הוא בהקדש ועיין בב"ש סימן ל"א גבי הא דחיישינן שמא ש"פ במדי ויש אריכות דברים וקצרתי) ובודאי דהאוכל משל הקדש אין משלם קרן וחומש רק כפי שהוא שוה עכשיו ולא משערינן מה שהיה עתיד ליגדל כלל ולכן בחמץ בפסח דהשתא לא שוה מידי גבי הקדש הוא פטור רק אם נימא דגל"מ כממון דמי אין זה ממון שלאחר זמן אלא הוא ממון של עכשיו גם לגבי הקדש מקומו ושעתו מיקרי אבל לענין הדיוט אף למ"ד גל"מ לאו כממון דמי היינו שאינו נקרא ממון עכשיו אבל מ"מ הרי הוא ממון לאחר זמן ותופס בו מכירה ומחויב לשלם נזקו:

וראיתי בקצה"ח סימן ד' שכתב אהא דב"מ דף צ"ט אמר רבא הני שקולאי כו' דלכך משלמין ביוקרא דלקמי' כדאמרינן בפסחים דהוה גל"מ ואף דלא קי"ל כר"ש מ"מ משום דינא דגרמי חייב דאפילו לרבנן חייב קרן כמ"ש הרמב"ן כו' ע"ש ולענ"ד דבריו תמוהים דפשיטא דל"ש גרמי רק כשגורם לבא לידי היזק ממון אבל אם נימא דיוקרא דלקמי' לא חשיב ממון אין מקום חיוב אף למאן דדאין ד"ג והרמב"ן שם שכתב בגזל חמץ ושרפו או הזיק קדשיו שחייב באחריותן דחייב לשלם הקרן רק דפטור מד' וה' היינו כמ"ש שם שגרם להפסיד ממון מכיסו שהוא מחויב לשלם ממון אחר לבעלים הראשונים ע"ש ור"ל דהא ממון ההוא אפסדי' ע"י גרמא דיליה וכאותה שאמרו מזיק שעבודו של חבירו חייב משא"כ בזה דעכשיו לא שוה כולי האי אלא שתאמר דאפסדיה מה שיהיה שוה אח"כ זה לא חשיב ממון למ"ד גל"מ לאו כממון דמי ולא חל ע"ז שם גורם להזיק ממון אך לפמ"ש א"ש בלא"ה דאף דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה היינו לענין דבר שא"י בודאי שיהיה אח"כ יוקרא וזולא אבל דבר הידוע כי התם דביומא דשוקא שוה חמשא הוי כאילו השתא שוי חמשא לענין תשלומי נזק וכההוא דקץ כופרא והך דפסחים לענין הקדש דוקא איתמר וכמש"ל שוב ראיתי בפ"י בפסחים שם שכתב ג"כ דלכאורה ל"ד האי פלוגתא לגל"מ כו' כיון דחמץ של הקדש מותר להשהותו לכתחלה ולאחר המועד מותר לגמרי כו' יש בזה לומר דהלה יאכל וחדי ומעות הקדש להיכן הלך וחזרתי על כל הצדדין ולא נתיישב דעתי אם לא שנאמר דלה"ט אה"נ שמחויב לשלם קרן להקדש כו' ע"ש ושמחתי שכוונתי לדעתו בזה דכה"ג שמותר לאח"ז ולא תליא בגל"מ ומ"ש דבאמת מחויב בקרן הניחו איהו גופיה בצ"ע ולענ"ד כמ"ש דהקדש שאני דלא אזלינן אלא בתר ההוא שעתא ממש והלכך שפיר תליא בגל"מ דאי כממון דמי שעתו מיקרי:

וחזרנו למ"ש די"ל דה"ט דהרמב"ם דקנה חמץ בפסח לוקה דשפיר שייך ביה קנין ונתפס בו מה"ת כיון שיהיה מותר אחר פסח אע"ג דמדרבנן אסור גם אחר הפסח מ"מ אין זה מפקיע הקנין דאורייתא וגם דהא ע"י תערובות לא קניס א"כ לא נאסר בהנאה לגמרי לאחר פסח לכן מהני ביה קנין תוך הפסח ללקות עליו וכן לענין ע"ז י"ל דמהני אם קונה מעכו"ם לחומרא כיון שמה"ת מהני ביה ביטול שפיר יש לו בו קנין אלא שזה צ"ע שהוא דבר התלוי במעשה הביטול ואם לא יתבטל ע"י עכו"ם ע"י מה יחול הקנין אבל לענין חמץ ניחא דזמן ממילא קאתי וכן משמע מדברי התוס' דאפילו למ"ד גל"מ כממון דמי היינו כשהוא גורם מעצמו בלא מעשה ע"ש בתוס' ד"ה אין פודין שכתבו דאפילו למ"ד גל"מ כממון דמי ומעל התם שוה אחר פסח בעין משא"כ ליהנות מעפרו ע"ש ואמנם נראה שכוונת התוספות למ"ש הרשב"א בקידושין דאע"ג דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה מ"מ לכי קלי גופא אחרינ' הוא ע"ש ומ"מ צ"ע לפי מ"ש התוס' שם ד"ה אין פודין וז"ל ואין לתמוה אטו משום חשש דרבנן נפקיע מעילה דאורייתא דכיון דאמור רבנן אין פודין לא שוו מידי עכ"ל ולפי"ז גם בחמץ לדידן דקי"ל דאחר הפסח ג"כ אסור מדאורייתא א"כ אין קנין נתפס בו בפסח בשביל שיהיה מותר לאחר פסח מה"ת דכיון דעכ"פ מדרבנן יהיה אסור גם לאחר פסח לא שוי מידי ואף שיהיה מותר ע"י תערובות שוב הוי דבר התלוי במעשה התערובות וגם דהא אפילו לדעת רבינו יונה שהביא הרא"ש דאם ערבו מותר אפילו במזיד מ"מ לכתחלה מודה דאסור לערבו כמבואר שם ועיין בחולין דף ד' בתוס' ובמפורשים שכתבו כיון דלכתחלה אסור להחליף לא מיקרי בר דמים ע"ש אמנם י"ל דאף שכתבו התוס' דמחמת דרבנן פקע מעילה דאורייתא היינו משום דל"ש שהוא מועיל ש"פ מהקדש כיון דעכ"פ מדרבנן לא שוי מידי וכמ"ש הפוסקים לענין קידושין דאף במקדש באיסור דרבנן מ"מ כיון שהיא אינה יכולה ליהנות מדרבנן אין חוששין לקידושין אבל מ"מ הקנין נתפס בו מדאורייתא שלא הפקיעו אותו חכמים מרשותו לגמרי וכן משמע מההיא דמקדש באיסורי הנאה דהאשה קנתה רק דאינה מקודשת משום שאינה יכולה ליהנות ומכ"ש להפוסקים דבדרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא מקודשת או להפוסקים בתרי דרבנן חוששין לקידושין (וקצת צ"ע במקדש בחמץ שע"ע הפסח דאפשר דקיל טפי כיון שאינו אלא משום קנסא בעלמא) א"כ מוכח דהקנין נתפס עכ"פ באיסורי הנאה דרבנן ואף לפי מ"ש הפוסקים להרמב"ם גם בתרי דרבנן אין חוששין היינו כמ"ש הב"ש דאין יכולה ליהנות ע"ש וכיון שהקנין נתפס שפיר כתב הרמב"ם דלוקה בקנה חמץ אף לדידן דגם אחר פסח אסור מדרבנן מ"מ שפיר תופס הקנין כיון שיהיה מותר מדאורייתא וכמ"ש:

ואיך שיהיה דבר ברור הוא דגם באיסורי הנאה תופס מכירה וקנין וכן מבואר בההיא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת ע"ש באורך ובדברי המ"ל הלכות אישות ובההיא דחולין חמצו של ע"ע כו' ובדברי רש"י ותוס' ומפורשים וכן מוכח לענ"ד בב"ק דף ס"ו דקאמר מתיב ר"י לרבה גזל חמץ ועעה"פ אומר הש"ל והא כיון דמטא עידן איסורא ודאי מיאש אמאי אומר הש"ל א"ל זה מתיאש ואינו רוצה לקנות מבואר להדיא דאם זה רוצה לקנות ודאי קונה מזה מוכח דאפילו תימא שהמוכר אין לו זכות בו למוכרו ולהקנותו רק יאוש לבד שהוא סילוק רשותו מ"מ הקונה שרוצה לזכות קונה אף שהוא איסורי הנאה וראיתי ששארי הגאון בספר מק"ח סי' תמ"ג כתב דהא דקאמר כי מטא עידן איסורא היינו סמוך לזמן איסור דכשהגיע זמן איסור ל"ש לומר דקני ליה ביאוש דאסור הנאה לאו בר קנין הוא ע"ש ולא נהירא לענ"ד דלפ"ז האיך אמר בפשיטות זה אינו רוצה לקנות דמה"ת לא ירצה לקנות כשמיאש סמוך לזמן איסורא שיקנה וימכרנו לעכו"ם או יאכילנה לבהמה כו' וע"כ דר"ל דבהתחלת זמן האיסור הוא מיאש ולכן זה אינו רוצה לקנות כיון שכבר אסור בהנאה ואינו יכול לעשות בו שום דבר קנין שאינו שלו למה הוא לו אבל אם היה רוצה לקנות היה קונה אף בזמן ההוא ודוחק לומר שר"ל שמיאש סמוך ממש לזמן איסור כמו רגע שכבר אין סיפק למוכרו או להאכילו וכדמשמע פשטא דלישנא כי מטא זמן איסורא וכדאשכחן בעלמא כי מטא זמן ק"ש כו' ואפשר לומר דכיון דכ"ע שורפין בתחלת שש מטא זמן איסורא קרי ליה דמיאש וסובר מסתמא ישרפנו הגזלן כדרך העולם ומ"מ בההיא שעתא שפיר בר התירא הוא ומצי קני ליה. והנה לפי מה שכתבתי לעיל כיון דהקונה א"צ כוונה לזכות אלא שזכה ע"י דעת אחרת המקנה לו שפיר קנה א"ש הא דבס"ד פריך ליה כיון דיאוש קני אמאי אומר הש"ל שהרי קונה ביאוש משום דס"ד שזה א"צ כוונה לקנות רק דממילא קני מחמת שנתיאש זה ואע"ג דיאוש אינו רק כהפקר מ"מ לדעת רש"י ור"י גאון הוי הפקר דעת אחרת מקנה עיין בב"מ דף יו"ד גבי זרק ארנקי כו' ובמ"ל פכ"ט מהל' מכירה ומשני דאינו רוצה לקנות אבל אם הוה ניחא ליה בקנין זו שפיר הוי קנין ממילא ע"י היאוש של זה:

וראיתי בדברי מחו' הגאון החסיד ז"ל בס' המקנה שכתב בדף נ"ו בתוס' ד"ה המקדש בערלה כו' ולולי דברי התוס' כו' דכל איסורי הנאה לאו ממון בעלים הוא כדאמרינן בשור הנסקל וגם אין בו משום גזל דפטור מתשלומין ומדמי עצים ואף דנראה דאה"נ יכול לזכות בו ושייך ביה נתינה כדאמרינן בגט שכתבו על אה"נ מ"מ לאו בר דמים הוא כו' ואם נהנה בלא רשותו פטורה מלשלם כו' נראה כמ"ש דאף שהוא א"י למכור ולהקדיש מ"מ שפיר שייך ביה זכיה מצד הזוכה אלא שהוא זוכה במידי דלאו בר דמים והרי הוא בעליו עליו כאשר היה ביד בעלים הראשונים והוא חייב עליו בהשבתה וב"י ובאליל משום לא ידבק ועיין במ"ל פט"ז מהל' מכירה שכתב במוכר אה"נ ועדיין לא נתן הלוקח מעות אם מחויב ליתן לו ע"ש דמבואר דס"ל דודאי זכה הלוקח דאל"כ ת"ל דאין כאן קני' כלל. וראיתי במחנה אפרים בהל' זכיה מהפקר סי' ד' דמייתי דברי הרשב"א בתשובה סי' תר"ב ותשמ"ו שנראה מדבריו דאין אדם יכול לזכות במה שא"י ליהנות ממנו והקשה עליו ע"ש שכתב דאף אם יש היתר ע"י שאלה מקרי לכם כמו ע"ז דאי לאו דלשריפה קאי יוצא בו אע"פ שא"י ליהנות עד שיבטלנה כו' ע"ש ודבריו צ"ע אך מ"ש בשם הרשב"א סי' תשמ"ו גבי המודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב דא"י ביום ראשון דבעינן משלכם ולא משל אה"נ והכא כיון שבא מידו לידו אסור כדמשמע בנדרים ככרי עליך ונתנה לו במתנה אסור ואינו קנוי כלל לשום דבר ואם קידש אשה א"מ כו' ע"ש לענ"ד משמע מכאן שבאמת נתפס קנינו בלולב שנתן לו רק שא"י בו דבעינן לכם ולא משל אה"נ והיינו דמדמי לה להך דככרי עליך דזוכה אלא שאסור עליו כאשר הוכחתי לעיל ומ"ש שאינו קנוי לכל דבר ר"ל שאין קנינו מועיל לו לשום דבר שצריך הנאה אך בסי' תר"ב משמע באשה שנדרה הנאה כו' אבל לזכות במתנה שנתנו לו אחרים ובאותו שעה א"י להנות שיהיה שלו הואיל ואי בעי מתשיל אינו כיון דבשעה שקיבלו א"י לזכות בו ואינו שלו שוב אין לו בו זכיה אע"פ שנשאל אח"כ כו' ע"ש אך גם בזה י"ל דכיון שהיא אסרה הנאת נכסים וזה נותן לה על מנת ליהנות בו ולהתקדש וכיון שהיא א"י ליהנות עכשיו אין כאן קידושין והדר למרי' ושוב לא מהני השאלה אח"כ כיון דבשעת מתנה לא יכול לזכות שוב א"י לזכות אך מלשונו לא משמע כן וגם שהרי דעת השואל היה שבאמת יחולו הקדושין עכשיו משום מתשיל והרשב"א השיב דאין כאן התחלת זכיה ע"ש (ועיין בריטב"א סוכה ריש פרק לולב הגזול שכתב בשם הראב"ד דודאי לולב של אשירה דעכו"ם פסול ביום ראשון אף ע"ג דלא מכתת שיעורא אלא כיון דהוה איסור הנאה לא קרינן ביה לכם כו' ולא נהירא דודאי כל שהוא ברשותו של אדם ואין לאחרים בו שום רשות ושום זכות לכם קרינן ביה כו' וכ"כ שם דף ל"ה דהא דקאמר לפי שאין בה דין ממון שאין רשאי למוכרם והראב"ד פי' דאה"נ לא קרינן ביה לכם דהא לית בהו מידי ומאן דגזל להו לא הוי גזלן כו' ולא נהירא כו' ותו דכל שהוא שלו ואין לאחרים בו רשות וזכות לכם קרינן ביה וע"ש ברש"י גבי לפי שאין בה דין ממון משמע כהראב"ד אך מדברי התוספות נראה כהריטב"א ומה שאין בה דין ממון היינו לפי שאין רשאי למכרם ולכם לכל צרכיכם משמע אבל מכל מקום אם מכר והלוקח נתכוין לקנותו ולזכות בו זכה בו והוא נכנס תחת הבעלים להיות נקרא שלו ומה"ט תבו להקשות דבשל כותי נמי נימא מדאגביה כו' ותירצו בנתכוין שלא לזכות בו ע"ש ובדברי הפוסקים וצ"ע:

והנה בפ"י בב"ק דף ס"ו כתב דאליבא דר"ש בקדשים שחייב באחריותן איתא במכירה ובקצה"ח סימן שפ"ו השיג עליו וכתב דודאי ליתא במכירה כמו מקבל פקדון באחריות שא"י למוכרו ע"ש ואין הנדון דומה לראי' דהתם אין לנפקד זכות כלל בפקדון שנאמר שמוכר אותו משא"כ בקרבן שיש לו זכות בקרבן להקריבו וזכות זה שהיה לו בו להקריבו לשמו הוא מוכר שיהיה קרב לשם הלוקח אלא דבלא קיבל אחריות נפק מרשותיה לגמרי משא"כ היכא שהוא באחריותו אליבא דר"ש כדידיה דמי למוכרו להקרבה כמו לריה"ג בקק"ל כמבואר בפסחים דף צ"ו אך דבאמת צ"ע על הפ"י דמש"ס דב"ק דף ע"ז משמע בפשיטות דאף לר"ש ליתי' במכירה דקאמר ור"ל מ"ט לא מוקי כר"י אמר לך וטבחו ומכרו כל היכא דאיתיה במכירה איתא בטביחה והני קדשים הואיל וכי מזבין קדשים לא הוי מכירה ליתנייהו בטביחה ע"ש דאליבא דר"ש מיירי התם וקאמר דקדשים ליתא במכירה (ונפלאתי על התוספות בסנהדרין ובזבחים דף ע"א שהביאו מש"ס דב"ק דקאמר כיון דליתיה בטביחה ליתיה במכירה ואם כן ה"ה איפכא והיינו ממה דקאמר התם אח"כ לענין מוכר את הטריפה ולא הביאו מהא דקאמר להדיא לעיל מיניה כל היכא דאיתא במכירה כו') אך נראה שרש"י שם דקדק וכתב דאין קדשים תמימים יוצאין לחולין דלכאורה הוא שפת יתר ונראה דק"ל כמ"ש דהא לר"ש באמת י"ל דאי זבין קדשים שחייב באחריותן מהני כמו לריה"ג בקדשים קלים ולכן כתב דאין יוצאין לחולין ע"י מכירה זו וכיון שהוא נשאר הקדש לא אהנו מעשיו כלום במכירה זו שאם יקריב לשם מי שהוא הרי חזרה קרן לבעלים ואם יקריב הלוקח לשם עצמו לא עלה לו כלל דדוקא הבעלים עצמן שהיה להם זכות להקריב לשם עצמן אז כיון שחייב באחריות מהני מכירתו שיהא קרב לשם הלוקח אבל הגנב המוכר אע"פ שחייב באחריות פשיטא דלא מהני מכירה דידי' שיוקרב לשם הלוקח שהוא לא היה לו בו זכות זה מעולם אלא שעדיין צ"ע שהרי ר"ל גופיה סבירא ליה בב"ק דף מ"ט דחיובא דטביחה ומכירה דוקא לפני יאוש ולא בעינן אהנו מעשיו מבואר מזה דאף שלא הועילה מכירת הגנב שיזכה הלוקח כיון שהוא לפני יאוש מכל מקום לענין לחייב ד' וה' דיינינן מכירה זו כאילו הבעלים מוכרין כיון שהגנב עשה עצמו בעלים למכור כעושה בשלו ובהכי חייביה רחמנא ואם כן אף בקדשים למה אמר ר"ל דליתי' במכירה שהרי אילו היה הבעלים מוכרים היה מועיל שיקרב לשם הלוקח ובכה"ג לענין ד' וה' מיקרי איתא במכירה וכי היכא דלא ליסתרו דברי ר"ל אהדדי צ"ל דלא מהני מכירה בקדשים כלל דאף הבעלים אין מכירתם כלום כהפ"י ומה שכתב רש"י לצאת לחולין כוונתו לומר דלכך מוקי ר"ל בבעלי מומין דמהני מכירה דידהו לצאת לחולין שהלוקח יפדנו מיד הקדש משא"כ תמימים דל"מ המכירה לצאת לחולין וה"ה דל"מ המכירה שיהיה הקדש הלוקח אלא שזה פשיטא דאין מכירת הגנב מועיל לזה רק רש"י נקט דמה דמהני בבעלי מומין לצאת לחולין שהלוקח יפדנו ויהיה חולין שלו זה לא מהני בתמימים כך צריך לפרש לכאורה דברי רש"י ז"ל:

איברא שי"ל דלר"ש שפיר מהני מכירה שישאר הקדש ומ"מ אין זה מכירה לענין ד' וה' דזה ל"ד למוכר לפני יאוש שאם היו הבעלים מוכרים היה יוצא מרשות לרשות משא"כ בקדשים אף אם הבעלים מוכרים לצורך הקדש אין כאן שינוי רשות לענין הקרבן גופיה דמעיקרא הקדש והשתא הקדש ודוקא היכא שיוצא מראובן לשמעון או מרשות הדיוט להקדש אבל כל שנשאר הקדש אף דמעיקרא היה הקדש זה קרב לשם ראובן ועכשיו יהיה קרב לשם שמעון אין ע"ז שם מכר כיון דס"ס הכל הולך אל מקום אחד ואין שם מכירה כ"א כשהוא נקנה לבעלים אחרים משא"כ בזה שהוא קנוי להקדש ובי גזא דרחמנא וא רק מצד ההקרבה אין זה דומה למכירה ואע"ג דאמרינן דהקדש מזבח אינו כמכירה דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן והיינו לפי שהוא נקרא בשם עולתו של פלוני מ"מ ה"ה להיפוך אע"ג דמעיקרא עולה של ראובן והשתא של שמעון מ"מ אמרינן מעיקרא הקדש והשתא הקדש והך עדיף טפי שרשות הקדש לעולם עליו וגופו קנוי ואין שינוי בעלים רק לשם מי יוקרב אין שם מכירה ע"ז:

ולפי"ז יש לדחות מ"ש בנ"ב דמדברי התוספות בסנהדרין שכתבו להוכיח דשור הנסקל לא נאסר מחיים דאם איתא דנאסר ליתא במכירה וליתא בטביחה ומזה הוכיח דלא מהני מכירה בחמץ כמו בשור הנסקל ולפמ"ש י"ל דאפילו תימא דשייך מכירה באיסורי הנאה שיזכה הלוקח מכל מקום שפיר הוכיחו התוספות דכמו דאמרינן התם דמיקרי ליתא במכירה אע"ג דלענין שתועיל המכירה שיעלה הקרבן לשם שמעון שפיר מועיל מ"מ אין שם מכירה עליו כיון שאין יוצא מידי הקדש לחולין רק במלתיה קאי ונשאר רשות הקדש עליו לעולם וכמו כן י"ל לענין שור הנסקל דאפילו תימא שזה זוכה בשור והוא נעשה בעלים עליו מ"מ לא נתחדש דבר בין רשות מוכר לרשות לוקח ששניהם אין להם בו הנאה של כלום וכיון שלענין שיהיה בו קנין של הנאה לא נתחדש ע"י מכירה זו ובמלתיה אין זה מכר לענין ד' וה' וליתא בטביחה ג"כ אך באמת התוס' לא הזכירו מהא דאמר קדשי' ליתא במכירה רק מה דנקט גבי מוכר טריפה לדברי ר"ש דליתא בטביחה וצע"ג דה"ל למינקט עיקר דברי ר"ל בזה דקאמר דליתא במכירה ליתא בטביחה וכמש"ל:

והנה מה שבא בדבריך בשם חכם א' דכיון דטוה"נ אינה נקנית אג"ק מכ"ש אה"נ שאינו נקנה אג"ק הנה אם באנו לדון מצד ק"ו ק"ו פריכא הוא דטה"נ הוא ענין שאין בו תפיסה בגוף החפץ כלל שאינו שלו רק שהוא יש לו רשות למוסרו למי שירצה ל"ש לומר שהוא נקנה בתורת מטלטלים אג"ק שהרי אף אם המטלטלים צבורים שם הם אינם נקנים כלל וטוה"נ שהוא ענין מבחוץ שלכך אינו נקנה בחליפין שהוא חפץ תמורת חפץ כמו כן אינו נקנה אג"ק אבל איסורי הנאה שהקנין חל על גוף החפץ הצבור פה אלא שהוא אסור בהנאה מה בכך ס"ס כיון שקנין תופס בו הרי נקנה כמו שהוא לחבירו אג"ק ועיין בשו"ת מהר"ם אלשיך סימן פ"ז ובב"ק דף צ"ח קרי לחמץ האסור בהנאה עיקרו ממון לחייב עליו משום גל"מ יותר משטר ע"ש אמנם אעפ"כ יש מקום לומר כן לפי מ"ש קצת פוסקים בטעמא דחליפין ואג"ק שהם קנינים גרועים אפשר דאה"נ שאין קנין נתפס בו רק מחמת שאין איסור על המקנה והוי דעת אחרת מקנה ובקנינים אלו לא מהני או אפילו לטעם האחר שכתבתי יש לחלק בכך אבל אינו מוכרח ועיין בש"ך סימן ר"נ שכתב די"ל דאפילו אם טוה"נ א"מ מכל מקום מהני אג"ק ובקצה"ח תמה דאי א"מ אפילו להוריש בתורת ירושה א"מ ומכ"ש להקנות דדרך ירושה קיל טפי ע"ש וגם זה ק"ו פריכא דהתם מיירי שאחר מחזיק בטוה"נ זה והיורשים באים להוציא ממנו בכח מורישם דכיון דא"מ אפילו הוא עצמו אין יכול להוציא מיד המחזיק בטוה"נ אבל מי שיש בידו צדקה או מעשר ורוצה להקנותו שפיר מועיל קנין אג"ק כמ"ש הש"ך שהרי אין איש עומד לנגדו לעכב על ידו ומהני ההקנאה אע"פ שאינו ממון ואם תפס אחר אין מוציאין מ"מ לכתחלה דידיה הוה וכמה נ"מ ובאמת מ"ש דטוה"נ ליתיה בירושה צ"ע שהוא בח"מ סימן רע"ו והוא מתשו' מהרי"ק סי' קס"א בשם מהר"מ במרדכי ובאמת במהר"מ משמע דטעמא לפי שהמחזיק היה טוען שנתן לו מתחלה ע"ד כן שיחלק כרצונו וע"ז כתב שאם עכ"פ התובע מודה שנתן לצדקה אין יכול להשביע שנתן לו שיחלק ע"ש ובש"ך סי' ש"ן שהביא בקצרה אבל מכל מקום אם אין טוען כן צריך להחזיר לידו וכן ליד היורשים וכן משמע שם להדיא דדוקא להשביעו אינו יכול אבל בראיה ברורה מוציא מידו ואע"פ שי"ל דשם כתב אי סבירא להו טוה"נ ממון אבל אם אינה ממון אף בראיה אין מוציא דלאו בע"ד דידיה הוא מכל מקום למעיין שם מבואר דאף למאי דס"ל טוה"נ א"מ ס"ל דאין משביעו אבל בראיה מוציא דכיון דמתחלה ע"ד כן נתן לו שיחזור לו כשירצה לא מצי א"ל לאו בע"ד דידי את ודברי מהרי"ק צ"ע ולפי השעה הנחוצה קצרתי:

וראיתי בדברי שארי הגאון בספר מק"ח סי' תל"א שכתב גם כן דהא דטוה"נ א"מ היינו שהוא זכות מבחוץ ואין נקנה במשיכת החפץ וכן א"י להקנות בחליפין או אג"ק אבל קנין הנתפס בדבור כגון הקדש וחרם והפקר ודאי דמועיל בטוה"נ כדמוכח בעירובין דף ך"ט דיכול להחרים טוה"נ שיש לו בקדשים והיינו דודאי טוה"נ שוה כסף הוא דהא שמין אותו בהקדש ואיך שייך א"מ בדבר שיש לו שומא כו' ע"ש שהשיג בזה על השאגת אריה שכתב דטוה"נ א"מ לא מצי לבטל אע"ג דלענין חמץ חשבינן ליה ממון ע"ש ואני תמה דלדבריו יהיה מוכח מעירוכין ג"כ דדבר הגורם לממון כממון דמי שהרי מבואר שם שאם מחרים את קדשיו והוא נדר נותן דמי כולו משום דחייב באחריות ע"ש וקי"ל כמתניתין אע"ג דלא קי"ל כר"ש בגורם לממון אך באמת מבואר שם דהקדש שאני דאיכא רבויא דקרא וכן חרמי ב"ה אבל חרמי כהנים אמרינן דס"ל לר"ה דלא עשה כלום ואף לעולא דאמר אין בה אלא עיכוב גזברין מבואר שם דמדרבנן צריך לתת הקדש עילוי ע"ש בדף ך"ח ובתוספות שם שכתבו דאינו רק חיוב מבחוץ ואינו נתפס בגוף הבהמה ועיין ברמב"ם פ"ד דעירוכין ובמ"ל שם באורך:

ומ"ש במק"ח לחלק בין הקדש והפקר דמהני בטוה"נ משא"כ בדבר שצריך קנין בגוף החפץ לענ"ד ז"א דאע"ג דנקנה באמירה מכל מקום הוא נתפס בגוף החפץ רק דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכן הפקר דומה להקדש בזה ומצאתי בשו"ת מהרי"ט חי"ד סי' ה' שכתב להיפך דאף דטוה"נ ממון מ"מ היינו לענין נדרים וקידושין דאהנאה קפדינן אבל מכל מקום אינה חשובה ממון להקנותה בק"ס ולא באגב דלית בה מששא ומייתי התם הא דעירוכין מחרים אדם את קדשיו כו' אלמא טוה"נ חל על הקדש ומשני עליה התם מפיק לה מקראי דכתיב כל חרם כו' ואדרבא דוק מיניה דאי לא קרא לא היה הקדש חל עליהם אע"פ שהיה לו בהם טוה"נ וכ"ת ניליף מיניה הקדש שאני ע"ש ושמחתי ואמנם בגוף דברי השאגת ארי' דלענין טוה"נ לא מהני ביטול לכאורה צ"ע דמצד הסברא נראה דמי שיש לו תרומה או חלה שיכול לומר שהוא מרשה לכל מי שירצה ליקח תרומה זו וליתן אותה למי שירצה והיינו שהוא מסלק נפשו בטוה"נ זו ואם כן איך נאמר שאין מועיל ביטול אך נראה דאע"ג דודאי דינא הכי מכל מקום הוי כאומר לחבירו על חפץ שלו משוך וקני דאע"ג דמהני אמירה זו שימשוך ויקנה מכל מקום כל כמה שלא משך ברשותיה קיימא וה"נ אם מרשה על טוה"נ שלו אע"פ שזה רשאי לעשות ע"י הרשאה זו וליתן התרומה למי שירצה מ"מ כל כמה דלא אתעבד מעשה אכתי ברשותיה קיימא כמעיקרא ואין זה דומה לשאר הפקר דנפיק מרשותיה אף דלא אתי ליד הזוכה לרבנן דפליגי אר"י וקי"ל כוותייהו דשם נתפס ההפקר בגוף החפץ משא"כ בטוה"נ דא"מ ועדיין צ"ע דמ"מ כיון שגם אחר מי שירצה יכול ליתנו למי שירצה א"כ אין לו בו זכות מעתה יותר מאיש אחר ולמה נוקמי טפי ברשותיה מברשות האחר ואף דילפינן מלא ימצא דאף בגל"מ וה"ה בטוה"נ היינו היכא שיש לו זכות טוה"נ יותר מאחר משא"כ כשביטל והרשה לכל מי שירצה וצ"ע:

והנה בנ"ד שקניית הישראל מעכו"ם היה ע"פ אחר חצות אם באנו בצדוד התירים לפי שאין קנין באה"נ או שאין קנין אג"ק באה"נ עדיין יש לחוש לדעת הפוסקים שפסקו כר"ש דלפני זמנו אינו עובר עליו ואיכא דעות דלא נאסר ג"כ כמבואר בדברי הרא"ש ושאר פוסקים ובמק"ח שם הביא דברי השאגת אריה שכתב דלר"ש דמותר בהנאה לפני זמנו מועיל ביטול וכן לריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה וכתב ע"ז שהוא תימה לומר כן שיהא מותר למכור לנכרי חמץ בפסח דודאי תשביתו משמע שישבתו מן העולם לגמרי ואין מותר לר"י רק להנות ממנו בשעת ביעורו להסיקו תחת תבשילו וכ"כ התוספות בפסחים כ"ח ד"ה ר"ש כו' עכ"ל ונפלאתי על גדול כמותו שאחר שחיבר חיבור על ה' פסח בעיניו יפלא על מכירת חמץ בפסח לריה"ג או לר"ש לאחר שש והנה ש"ס ערוך הוא בפסחים דף ל"ב האוכל תרומת חמץ כו' חמץ בפסח בר דמים הוא מני ריה"ג הוא כו' והתם דמי חמץ ממש קאמר ולא דמי הסקה בלבד דהא בסיפא קתני פטור מתשלומין ומדמי עצים וכן מבואר מדברי רש"י ר"פ כ"ש עבר זמנו אסור בהנאתו כו' פירש"י ל"ג פשיטא דהא ריה"ג מתיר אף בפסח ואם איתא דריה"ג אין מתיר רק בהסקה א"כ הא מסיפא שמעינן ליה דקתני ולא יסיק בו תנור וכירים ובתוס' שם ד"ה עבר זמנו כתבו להדיא דלריה"ג א"צ לשרפו אלא יריצנו לפני כלבו או ימכרנו לנכרי והכי מוכחא שמעתא דף ד"ט באוקימתא דאין פודין כו' וכן בתוספות שם ד"ה רב אשי דאי הוה גרסינן פודין הוה א"ש לריה"ג ע"ש ומ"ש אליבא דר"ש קודם זמנו מבואר ברא"ש דבעה"ע דעתו דהא דרב גידל אליבא דר"ש דאף לר"ש אסור מדרבנן ולא ידענא מנ"ל דלר"ש אסור ור"י כתב דמותר בהנאה לר"ש עד הלילה אפילו מדרבנן כו' ושם דף ך"ט כתב דלר"ש אסור באכילה מתשביתו דמשמע שלא כדרך הנאתו אבל להסיקו תחת תבשילו ולמוכרו לנכרים מותר ולדעת בעה"ע אליבא דר"ש שרי באכילה עד הלילה דבאכילתו הוא משביתו כו' ומ"ש במק"ח מדברי התוס' ך"ד ד"ה ר"ש מבואר למעיין שדברי התוס' ודברי הרא"ש אחד הם במ"ש דלר"ש אסור באכילה והתוס' שסיימו להסיקו תחת תבשילו מותר לר"ש פשיטא שאין רצונם לאפוקי מכירה לנכרי דמכירה לנכרי עדיף טפי שמוכר בפעם א' רק שכתבו דאף להסיקו מותר אלא לפי שצריך להסיקו מעט מעט גזרינן שיאכילנה וגם מ"ש שם וכן לריה"ג דשרי חמץ להסיקו כו' פשוט שר"ל דגם להסיקו שרי ומכל מקום צריך להסיק הכל ביחד אבל ממכירה לעכו"ם לא מיירי דודאי שרי אלא דהכא מיירי להיכא שהוא מעכבו לעצמו להנות בו ולכן כתבו דמסתמא אית ליה אור לי"ד בודקין כו' ור"ל דב"י ליכא כשמשהה ע"מ לבערו כמ"ש התוספות דף כ"ט רק דגזר שמא יאכלנו ולכן אם עבר ולא בדק אור לי"ד ורוצה לבערו בפסח להסיקו תחת תבשילו צריך לבער הכל יחד שמא יאכלנו ומ"ש במק"ח מדברי רש"י בב"ק דף צ"ח שפירש במועד בזמן ביעורו בוא"ו שעות אין ראיה כלל דאף מאן דסבירא ליה כר"ש מכל מקום יש לומר דחיוב השבתה מה"ת ואעפ"כ מותר בהנאה וכמ"ש ה"ה או דס"ל כבעה"ע דאסור בהנאה מדרבנן וגם דהתם לא מיירי בפלוגתא דרבנן ור"ש לענין לפני זמנו רק לענין גל"מ ומ"ש כיון שהכל מצווין לבערו בלי שום שהיה לאו ממון הוא לד"ה וכן מ"ש כיון דא"א להנות כ"א בשעת בעורו הוי שלא כדה"נ ולאו ממון דידיה הוא כו' אין לדבריו שחר ועיין בסוכה דף ל"ה ואין להאריך:

ואמנם לכאורה בגוף הענין שכתב השאגת אריה שם דאם איתא דבקיבל אחריות מהני ביטול משום גל"מ א"כ יועיל ביטול לאחר זמן איסורו דהוה גל"מ שמותר בהנאה אחר פסח וכדאמרינן לענין אוכל חמץ הקדש לכאורה יפה תמה ע"ז במק"ח שם דשאני התם שהגזבר מותר להשהותו כו' ע"ש אך אחר העיון גם בזה הדין עם הש"א ז"ל דודאי גם הוא מודה דהיכא שצריך להשהותו באיסור לא הוי גל"מ דאל"כ האיך אמרינן שני דברים כו' הא ל"ד לבור דלא הוי ברשותיה כלל משא"כ חמץ דהוי גל"מ שיהיה מותר אחר פסח ומתרבי מלא ימצא דהוי כמצוי בידו אלא ודאי כיון שמצוה לבערו ואסור בהנאה אינו ברשותו אך עיקר ראיית הש"א משם אינה רק לומר דכל כה"ג דלקמיה חזי אף דהשתא לא חזי כלל גל"מ מיקרי ולפי זה גם בחמץ של הדיוט אף שאסור לשהותו בפסח מ"מ מצד עצמותו של החמץ שפיר חזי אחר הפסח ואין מעכב עליו רק מחמת שאסור לשהותו משום ב"י אם כן באמת הוא מבטלו עכשיו והבטול הזה יועיל לו שלא יעבור על ב"י ויהיה מותר לשהותו והוי גל"מ כממון וע"ז אנו דנין שיועיל הביטול לאחר זמן אסורו דע"י צרוף הביטול יהיה גל"מ אלא שלכאורה י"ל דז"א שאם יבטלו גם כן לא יהיה גל"מ שהרי לא יהיה שוב ממון שלו כיון שבטלו אבל ז"א דודאי לשיטת הסוברים דבטול מטעם הפק' לא הוי גל"מ כשמשהה אותו ע"י בטול כיון שהפקירו מרשותו ואם אחר הפסח רוצה שיהיה ממון שלו צריך לזכות בו מחדש אך בש"א לא קאי השתא בשיטת התוספות דלפי שיטתם א"צ ראיה דלא מהני הפקר בחמץ שקיבל עליו אחריות דפשיטא דלא מהני הפקר בדבר שאינו שלו ועיקר מה שבא להביא ראיה דלא תימא כשיטת רש"י דבהשבתה בלב סגי ולפי זה י"ל דאף בקבל אחריות מועיל השבתה בלב ולזה הביא ראיה דלא מהני וכן מבואר למעיין בש"א שם והשתא מייתי שפיר ראיה מהך דלא מצי לבטל אחר זמן איסורו דהא שפיר הוי גורם לממון אחר הפסח ומהני הביטול שיהיה מותר לשהותו ומכל מקום אף שמבטל שפיר הוי ממון דידיה לאחר פסח שא"צ לחזור ולזכות בו אחר הפסח רק דממילא הוא נשאר ברשותו ונראה דגם לשיטת הר"ן שפיר הוי גורם לממון על ידי הביטול כיון דסבירא ליה דביטול אינו הפקר גמור רק דמהני בצירוף סברא דב' דברים אינם ברשותו כו' ואם כן אחר הפסח שפיר הוא חוזר לרשותו אף בלא זכיה מחדש ושפיר מיקרי גורם. ובהכי א"ש מ"ש הש"א שם דהא דלא מוקי הך דהיה יושב בבהמ"ד כר"ש דסבירא ליה כממון דמי משום דאם כן למה קתני מבטל בלבו דלר"ש אין מועיל ביטול בלב דהא ל"ש סברת הר"ן ע"ש ולכאורה בלא"ה לק"מ לפי הטעם משום הפקר לא הוי גל"מ שהרי בלא ביטול אסור לשהותו ומצוה לבערו וע"י ביטול שוב לא הוה גורם דהא לאחר הפסח נמי לאו דידיה הוא שהרי הפקירו ולפי מה שכתב' א"ש דלשיטת הר"ן דביטול אינו הפקר גמור שפיר הוה גל"מ ע"י הביטול הנה יצאתי מענין לענין באותו ענין לפי שמידי עברי ראיתי את דברי שארי הגאון נ"י שרצה להדמים בקול דממה דקה שאגת אריה ולא יכולתי מלט לכתוב הנלענ"ד להצדיק הארי החי ז"ל:

והנה במה דכתיבנא בהא דב' דברים אינם ברשותו דמדמי לבור עדיין צ"ע לפי מה דקי"ל בלאחר זמנו כר"ש י"ל דשאני מבור דהוי עכ"פ גל"מ והוא בכלל לא ימצא ואי משום דאסור לשהותו ומצוה לבערו אין זה רק שצוותה התורה ב"י ואם לא היה ציווי זה ממילא דהיה מותר לשהותו והוי גל"מ ומחמת זה גופא אמרה תורה שעובר בב"י דקרינן ביה לא ימצא ואף דלבתר שאמרה תורה שעובר בב"י שוב לא הוי גל"מ וזה תלוי בזה מכל מקום מדקאמר שני כו' ועשאן הכתוב משמע דאי לא עשאן הכתוב לא הוי ברשותו כלל ואפשר דלר"י קאמר דסבירא ליה אחר הפסח אסור בהנאה אבל הר"ן ושאר פוסקים נשתמשו בסברא זו גם לדידן דקי"ל כר"ש דאחר הפסח שרי מדאורייתא וצ"ע:

ומה שבא בדבריך בענין קונה חמץ בפסח דנימא אי עביד לא מהני הנה הגאון החסיד ז"ל בספר המקנה בדף נ"ו כתב ליישב קושית התוספות הא דלא חשיב חמץ בפסח לא קנה משום דאי עביד ל"מ והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וכיון שלא קנתה החמץ בלא"ה אין כאן קידושין וגם כתב לתרץ קושית התוס' בפסחים דף כ"ט שהקשו דהאיך משכחת שאוכל חמץ של אחרים כו' די"ל דשפיר מיירי שנתן לו במתנה חמץ ומ"מ כיון שאין הקנין כלום ממילא הוי חמץ של אחרים ע"ש באורך ולולי דברי הגאון ז"ל הייתי אומר דל"ש בזה אי עביד ל"מ דדוקא היכא דהאיסור על גוף המעשה כגון מומר ואונס שגירש וכיוצא דרחמנא אמר שלא ימיר או שלא יגרש ולכן אי עבד ל"מ ובחמץ נמי אם היה ענין הלאו שלא יקנה חמץ והוא עבר וקנה ל"מ אבל אחרי שהלאו אינו על קניית החמץ רק לא יראה לך והתחלת האיסור אינו אלא אחר שכבר בא החמץ לרשותו והוא שלו מחויב הוא להשביתו ולבערו ואם היה קונה אותו ושורפו ומאבדו מיד (וכעין שמצינו בסנהדרין דף ע"ג גבי הגונב כיס בשבת דקאמר והלכתא דשדינהו בנהרא וכתב הרמב"ן ברקק שר"ה מהלכת בו שהקנין וההיזק באין כאחד ע"ש) ודאי שאין איסור מצד הקניה עצמה ואם כן ל"ש אי עביד ל"מ ומה שכתב הרמב"ם דקנה חמץ לוקה לא שהמלקות הם מחמת הקניה רק מחמת שעשה מעשה להכניס חמץ לביתו ואין לומר כיון שעל גוף הקנין אין כאן מלקות רק על מה שנשאר החמץ אצלו אם כן שוב הוי לאו שאין בו מעשה ז"א דכיון שבא ע"י מעשה שפיר הוי לאו שיש בו מעשה כמבואר במ"ל פ"ג מהלכות ביאת מקדש הלכה כ"א דאף אם נכנס למקדש בהיתר ונטמא שם ושהה לוקה על השהי' כיון שתחלתו על ידי מעשה וכמו בנזיר שנכנס בשידה לבה"ק ובא חבירו ופרע המעזיבה ע"ש באורך וק"ו כאן שמיד בגמר הקנין הוא עובר בב"י אלא דמ"מ ל"ש מלתא דאמר רחמנא ל"ת כיון שאין אזהרה על הקניה רק על השהיה שאחריה וכיון דמשכחת קניה בלא שהיה ממילא שאין חלות הלאו ע"ז כלל ועיין מ"ש מחותני הגאון ז"ל שם עפ"י דברי התוספות דמשהה חמצו על מנת לבערו אינו עובר ואין פנאי להאריך:

והנה מדברי הגאון ז"ל נראה דלא סבירא ליה כסברת הפנים מאירות דס"ל דלא אמרינן אי עביד ל"מ היכא שאין האיסור על שניהם שהרי כתב לתרץ בזה קושית התוספות בפסחים דמיירי שקונה מעכו"ם.

ואני עשיתי סמוכות לדברי הגאון בעל פמ"א ז"ל ממ"ש התוספות בסוכה דף ל"א וא"ת ע"ז של כותי נמי נימא מדאגביה כו' ותירצו בנתכוין שלא לקנותו וקשה דאפילו בנתכוין לקנותו נמי נימא דאי עביד ל"מ וכן קשה בההיא דע"ז גופיה דקאמר דלמה מגבה לה כו' אלמא דאי עביד מהני והוי ע"ז של ישראל ואף לפמ"ש לעיל דמה שמחויב לבער אינו מבטל הקנין שאינו חל אלא לאחר שנגמר קנינו זה א"ש לענין חמץ אבל בע"א גוף הקנין אסור משום לא תביא תועבה כו' שפיר אית לן למימר אי עבד ל"מ אע"כ דכיון שהמוכר שאינו מצווה בזה לא אמרינן אי עבד ל"מ וכמו שהכריח הפמ"א גם כן מההיא דגרוטאות ובזה יש מקום לתרץ מה שהקשו התוספות שם וז"ל ובשמעתין הוי מצי לאוקמי ביו"ט ראשון ולא הוה צריך לאוקמי באשרה דמשה אלא דקתני דומיא דעה"נ דמיירי ביו"ט שני ולכאורה דבריה' אינ' מובני' דהא ודאי כוונת קושייתם הוא דנוקמי ביו"ט ראשון היינו לומר דאז ע"כ מיירי בכיון לקנות דאל"כ מאי איריא אשר' הא בלא"ה לא הוה לכם אע"כ בשכיוון לקנותו דהוי של ישראל ומכתת שיעורא ואם כן מה הועילו בתירוצם דמשמע דמתניתין מיירי ביו"ט שני דמה בכך דאטו ביו"ט שני לא מצי מיירי בהכי הא אף ביו"ט שני מצינן לאוקמ' שכיוון לקנותו וא"ל דכיון שכיוון לקנותו הוה בכלל אשרה דמשה דלפי זה מעיקרא מאי קשיא להו דנוקמא ביו"ט ראשון דהא זה בכלל התירוץ דמיירי באשרה דמשה כיון שכיוון לקנותו וצ"ל דהכי קשיא להו בשלמא אי מיירי תנא ביו"ט ראשון שפיר מיירי שכיון לקנותו ולא הוצרך לפרש דמיירי בהכי דביו"ט ראשון ולא כיוון לקנותו בלא אשרה פסול משום לכם וע"כ דמיירי בכיוון לקנותו (והא דלא מפרש דמיירי ביו"ט ראשון כדאמרינן לעיל קא פסיק ותני כו' ע"ש בתוספות דלאו אכולהו בבי) משא"כ אי מיירי ביו"ט שני שפיר הוצרך לאוקמי באשרה דמשה דאל"כ אלא דמיירי באשרה דכותי לא הו"ל לסתום אלא לפרש דמיירי בכיוון לקנותו דוקא כ"צ לפרש כוונת התוספות אעפ"י שהוא דחוק שבקיה דדחיק ומוקי נפשיה ועדיין קשה דלמא מש"ה לא מוקי ביו"ט ראשון ובאשרה דכותי דבלא"ה פסול דהא אמר ר"ה דמזבני אסא כו' סתם עכו"ם גזלי ארעתא נינהו כו' (ולפי מ"ש הסמ"ג הובא בשעה"מ דבא"י לא שייך חשש זה א"ש בפשיטות) אך י"ל דהתם מוקי בהושענ' דאוונכרי גופייהו אבל במה שהם מוכרים לאחר שפיר יצא משום דהוי יאוש וש"ר והכא קתני סתם פסול דגם הקונה מישראל שקנה מהכותי לא יצא ולכך נקט של אשר'. ולפי זה לפי מ"ש לעיל דלכך לא אמרינן אי עבד ל"מ משום דאין איסור על המוכר ולפי זה באשר' דעכו"ם ביום ראשון פסול משום לכם ממ"נ דישראל הקונה מכותי פסול משום דגזלי ארעתא ואינו לכם וישראל הקונה מהישראל גם כן יש בו פסול לכם דהא גם המוכר עושה איסור ואמרינן אי עבד לא מהני ולהכי לא מצי לאוקמה בהכי כיון דאיכא מ"ד לעיל דהך דלולב הגזול מיירי ביו"ט ראשון דוקא ומשום לכם ומסתמא השתא דקתני של אשרה ושל עה"נ פסול לאו דינא דלכם אתי לאשמועי' דמרישא שמעינן ליה וע"כ דאתי לאשמועינן דין חדש לפסול אף היכא דהוי לכ' משו' כתותי כו' וא"כ שפיר הוצרך לאוקמה באשרה דמשה וממילא דשפיר מיירי בכל גווני אף ביו"ט שני ודו"ק:

ובמה דכתיבנא לעיל דבקניית חמץ ל"ש אי עבד ל"מ כיון שאין אזהרה על הקניה נראה דא"ש טפי לפי מ"ש בישוב קושית התוס' בסוכה עפ"י מה דקי"ל דבכל קנינים מהני חזרה תוך כ"ד א"כ פשיטא דאין שם ישראל חל על החמץ לעבור עליו משום ב"י ולחייבו מלקות על לאו זה עד לאחר כ"ד שאז נכנס ברשות ישראל כיון שלא שרפו מיד עובר עליו אבל מכל מקום בשעת הקניה גופיה עדיין לא חל עליו איסור תורה ול"ש אי עביד לא מהני ועפי"ז יש לישב בפשיטות קושית התוספות בפסחים דהאיך משכחת חמץ של אחרים דאם נתן לו במתנה הרי הוא שלו ולפי מ"ש א"ש דמיירי שנתן לו במתנה ומכל מקום אין הקנין נגמר שיהיה שלו ממש עד לאחר כ"ד והוא אכלו מיד תכ"ד דאכתי לאו דידיה הוא שהרי היו יכולין לחזור בהם ויש לפקפק בזה דאע"ג דיכול לחזור תכ"ד מכל מקום כיון שנגמר הקנין ולא חזר ביה דידיה מיקרי ואסור באכילה ול"ד למש"ל לענין לולב דהתם כיון שיכול לחזור בו לא אמרינן כתותי כמו קודם ביטול דלא אמרינן כתותי בשביל שיכול לבטל וכיון שהוא לפלפולא בעלמא קצרתי:

ולענין דינא לא עיינתי להכריע למעשה כיון שאין צריך למעשה כעת ואני מוטרד בכמה ענינים הצריכים למעשה רק לקחתי פנאי לכתוב לך לקיים הבטחתי כי על התשובה מראש הבטחתיך ועתה שבאו דבריך בארוכה וראיתי נכסף נכספת לקחת מפי תורה אמרתי לא אמנע הטוב ולקחתי קצת אמרים אשר עלו בידי מידי עברי וכתבתי דעתי ותדקדק בהם ותמצא גופי תורה בעזה"י ובעיקר הדין ראיתי בס' בני יעקב בשו"ת שבסופו סימן ב' שכתבו על נידון כזה הוא ז"ל ועוד חכם אחד ועלה בידם להחמיר מחמת רוב הפוסקים דמעות קונות בעכו"ם אעפ"י שי"ל סד"ר לקולא ולדידי צ"ע דבמידי דרבנן ובפרט בשעת הדחק והפ"מ הלך אחר המיקל אפילו יחיד כנגד רבים כמבואר ביו"ד סי' רמ"ב אך החכם ר' יעקב בן פורנ"א ז"ל דעתו להחמיר ג"כ משום דהעכו"ם יכול לכופו בדינא דמלכותא שיקבל החמץ בדיניהם ואין פנאי כעת לברר דברים אלו ובפרט כי סבבוני כמה שאלות אשר לא אוכל מלט מלהשיב עליהם גלל כן גרעתי שיחה ובפרט כי קרבו ויאתיון ימי משתה ושמחה וה' יושיבך על מי מנוחה. ויהיה פי שנים ברוחך. רוח חכמים נוחה: דברי זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:

תוכן העניינים

בית אפרים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה