בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה מ
שאלה חטים שקנו אותם לצורך פסח ולא נבדקו וטחנום ואפו מהם מצות ואח"כ בדקו החיטים הנותרים ונמצאו בהם זרעונים שקורין קנעבליך לערך חמשה או ששה בקווארט. ועמד השואל ושאל אם יש היתר להמצות שאפו בלא ראות לפי שהקנעבליך הללו יש בהם מיץ ולחלוחית ואפשר שיבוא לידי חימוץ מחמת זה ומכ"ש שע"י הלישה הוא כמי פירות עם מים שממהרין להחמיץ ונדרשתי לחוות דעי בזה:
תשובה בתחלה נבאר בגוף הדין דמי פירות עם מים אי הוי נוקשה. והנה ראש המדברים בזה מגדולי האחרונים הוא מופת דורינו הגאון בשו"ת נודע ביהודה א"ח סימן כ"ב כתב דאם מ"פ עם מים לא הוי רק נוקשה מוכח דנוקשה מדאורייתא דהא במנחות דף נ"ז דאמרינן אמר ר"ל אומר היה ריה"ג מנחת נסכי' מגבלה במים וכשרה וא"כ ע"כ דנוקשה דאורייתא שהרי התוספות שם דף נ"ד כתבו דשיאור דר"י לר"י לא חשיב חמץ למנחות ועוד האריך הגאון ז"ל בזה ואמנם התוספות בפסחים כתבו דשיאור דר"י לר"י פסול למנחות ע"ש דף ל"ה ולכאורה הם דברים סותרים וגם שדברי התוספות בפסחים הם תמוהים מצד עצמם חדא דמי הכניסם לדבר זה דשיאור דר"י לר"י יהיה פסול למנחות דהא אפילו הוא כשר היינו משום דשיאור דר"י לדר"י לא לקי עליו אבל התוספות שם דמדייקי דר"ל דקאמר פטור מכרת אבל מלקות איכא אם כן פשיטא כה"ג דפסול למנחות כדאמרינן גבי שיאור דר"מ לר"מ מדלקי עליו חמץ הוא וכ"כ התוספות במנחות מתחלה שם כשבאו להוכיח דר"ל דאמר עיסה שנילושה כו' עם מים קאמר דאל"כ למה צריך לדחוק מגבלה במים דנהי דהוי נוקשה הא מדלקי עליו חמץ הוא. ושוב כתבו שם די"ל דר"ל בעי למימר הכי משום דשיאור דר"י לר"י לא חשיב חמץ לענין מנחות ואפשר דאפילו איסור דאורייתא ליכא כו' וא"כ לחנם כתבו התוספות דשיאור דר"י לר"י פסול למנחות ואדרבא הוא ראיה לסתור דבאמת דר"י לר"י לא חשוב חמץ למנחות כמ"ש התוס' דמנחות לבסוף וממקומו הוא מוכרע דשם ר"פ כל המנחות אמרינן מתקיף לה ר"ח ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור ופריך שיאור דמאי כו' ומסיק שיאור דר"י לר"י והיינו כיון דשיאור דר"י לר"י לא לקי עליו ליכא למיעוטא למנחות דלאו חמץ הוא ואע"ג דמסקינן התם מצה תהיה לעכובא אלמא דשיאור דר"י לר"י ג"כ פסול למנחות התם היינו טעמא משום דאע"ג דלאו חמץ הוא מ"מ מצה נמי לא הוי ואמצה קפיד רחמנא וא"כ אין זה רק עשה דמצה תהיה ואם כן התם דמרבה מנחת נסכי' לחמץ היינו שיהיה לוקה משום לא תעשה חמץ וזה אינו אלא בחמץ גמור אבל שיאור דר"י דאינו בכלל חמץ אין לנו לרבות מכל המנחה ולכך פריך שפיר מנחת נסכים מ"פ הוא דנהי דהוי נוקשה ופסול למנחות משום מצה תהיה מכל מקום כיון דאין מחמיצין חמץ גמור לא לקי עליו משום לא תעשה חמץ:
וראיתי בנודע ביהודה מהדורא תניינא שבעל המחבר מראה כהן הקשה לו מהרא"ש שפוסק נוקשה דרבנן ואפ"ה פסק דמי פירות עם מים הוא נוקשה וכתב לדחות דברי התוספות במנחות דבאמת שיאור דר"י לר"י ג"כ פסול למנחות למסקנא משום דכתיב מצה תהיה לעכובא והגאון ז"ל השיב לו שהגיס דעתו לדחות דברי רבותינו בעלי התוספות דבאמת לא רצו לומר שיהיה כשר למנחות רק לומר דלא מיקרי חמץ שיהיה עובר עליו בלאו דל"ת כו' ואף דמסיק דמצה תהיה לעכובה היינו שפסול מטעם שאינו מצה אבל אכתי אינו נקרא חמץ ואינו עובר בלאו דל"ת חמץ ודברי התוספות בפסחים תמוהים ולדעתם הוא טעות המעתיק וצ"ל דר"מ לר"מ הוא פסול למנחות כו' ודבריהם שבפסחים מכוונים עמ"ש במנחות עכ"ד ז"ל ולענ"ד מוכחה מלתא טפי שהרי הדברי תוספות בזה הם דברי ר"ת ז"ל והתוספות במנחות שם ד"ה מנין כתבו תימא מתניתין הוא כל המנחות כו' שנאמר כל המנחה כו' לא תעשה חמץ כו' ור"ת מפרש דרבי פרידא מבעיא ליה מנ"ל דבאות מצה ולא שיאור וחלוט דאי מלא תעשה דמתניתין ה"א שיאור וחלוט שרי א"ל דכתיבה כתיבה אלמא מצות בעינן ושיאור וחלוט לאו מצה היא כו' דכתיב לא תאפה חמץ דכתיב מצה באותה הפרשה ור"ת פריך דילמא לא תאפה חמץ אלא שיאור ואע"ג דכבר כתיב לא תעשה איצטריך כדרשינן לקמן עכ"ל ודברי ר"ת אלו הלא הם כתובים על ספר הישר שלו שנדפס מחדש ע"ש סימן תי"ז שכתב מנין כו' ופריך ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור דלא חמץ הוא ולא מצה מיקרי כו' ותו פריך ואימא למיקם עליה בלאו הבא מכלל עשה אבל אפסולי לא מיפסלי אם נעשית זולת מצה אלא שאינה חמץ כדפרישית עכ"ל נראה דמפרש הך קושיא דפריך רבינא ואימא למיקם כו' אקושיא דלעיל קאי ובא לומר דאפ"ת דהך לא תאפה חמץ לדיוקא אלא מצה אתי משום דכתיב מצה באותה פרשה מכל מקום אינו שיהיה בלאו הבא מכלל עשה ומכל מקום לא נפסלה מבואר נגלה דשיטת ר"ת ז"ל היא דודאי על חמץ מעיקרא לא הוי מספקינן כלל משום דכתי' ל"ת חמץ רק שהספק על שיאור שאינו בכלל חמץ וזה לא נכלל בלאו דל"ת חמץ כלל דמפרשי' ליה בפשיטות דדוקא חמץ גמור אבל שיאור שרי דלא חמץ הוא אלא דאם נימא דל"ת חמץ ממעט שיאור כיון דכתיב מצה באותו פרשה אזי הוי שיאור לאו הבא מכלל עשה ושוב דרשינן ממצה תהיה לעכובא לומר דאפסולה נמי מיפסלה אבל מכל מקום מלאו דל"ת חמץ ליכא לאוכוחי מידי כ"א על חמץ גמור ולא על שיאור ואם כן הא דאמרינן דמכל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ מרבינן מנחות נסכים ללקות עליו אם חימצה פשיטא שאין זה אלא בחמץ גמור ולא בשיאור כלל ואם כן מאי קא קשיא להו אדר"ל דאיצטריך לאדחוקי במגבלה במים משום דבמי פירות לבד אף אם נימא דנוקש' הוי מכל מקום חמץ גמור לא הוי כיון דלר"י לא לקי עליה ונהי דאיפסולי מיפסל משום עכובא דמצה תהיה מכל מקום אין זה ענין ללקות עליו משום ל"ת חמץ ולכך הוצרך לאוקמי במגבלה במים וע"כ שאין ראיית התוספות רק מהא דמשמע דלר"ל כרת הוא דליכא הא מלקות איכא א"כ אי תימא דבמ"פ לבד מיירי וסבירא ליה דהוי נוקשה וסבירא ליה בהא כר"מ דבנוקשה איכא מלקות א"כ לא הוצרך שם לומר דמגבלה במים כו' משום דהא בלא"ה מדלקי עליו חמץ הוא ושפיר מתרבי נוקשה דמ"פ ללקות עליו משום דל"ת חמץ ואמנם במנחות דחו ראיה זו די"ל דר"ל נקט כרת אבל איסורא איכא לר"מ אפילו ללקות ולר"י איסורא לבד או דאורייתא או דרבנן ומכל מקום כיון דלר"י נוקשה לא הוי חמץ גמור הוצרך ר"ל לאוקמי במגבלה במים כי היכי דתיתי שפיר הך דריה"ג אף אליבא דר"י דס"ל דבנוקשה ליכא רק איסורא וא"כ אף דמ"פ לבד נוקשה הוי לא הו"ל לרבויא מנחת נסכים אי לאו משום דס"ל מגבלה במים:
ולכאורה היה אפשר לומר לפי מה שכתבו התוספות בחולין דף צ"ט לענין טכ"ע שסובר הר"י דאורליינש דתעבירו באש הוי רק עשה ור"ת השיב לו דאמרינן אהדרי לאיסורא כדאמרינן בבכורות גבי תזבח ולא גיזה כו' ע"ש ולפי זה ר"ל גם בזה כיון דרחמנא כתב מצה תהיה לעכובא א"כ אף שיאור אהדרי לאיסורא דלא תעשה אך באמת אין הנדון דומה כלל דהתם כיון דגלי קרא דאיכא איסורא בטעם ממילא אמרינן שהוא נכלל בכלל הלאו הנאמר על העיקר וגם בזה כתבו התוספות שיש לדחות דלא דמיא להאי דתזבח ולא גיזה משא"כ כאן כיון דלר"י לא לקי על שיאור וסבירא ליה דבריה הוא ואם כן לא שייך אהדרי לאיסורא דל"ת חמץ שהרי אין שם חמץ עליו כלל ואפילו אם תדחוק לומר דכיון דגלי קרא מצה תהיה לעכובה יש לנו לפרש ג"כ ל"ת חמץ אלא מצה מ"מ אין זה רק לאו הבא מכלל עשה וכמש"ל בשם ספר הישר אבל מ"מ אין מקום לרבות מנחת נסכי' לחימוץ שיהיה בכלל הלאו דחמץ ללקות עליו:
ועוד נלענ"ד דבלא"ה מה שכתב בנ"ב בשם בעהמ"ח מראה כהן לדחות דברי התוספות משום דלמסקנא ילפינן ממצה תהיה לעכובא אף שיאור דר"י לר"י פסול בלא"ה ליתא שהרי במנחות שם דף נ"ז אמרינן ת"ר אשר תקריבו כו' שאר מנחות מנין ת"ל כל המנחה כו' אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ וכתב רש"י משום דהאי קרא גבי שארי מנחות ששיריהן נאכלין כתיב איצטריך לרבינהו להני והכי תנינן לה בת"כ אין לי בל"ת חמץ אלא במנחות ששיריהן נאכלין כו' והתוספות שם כתבו דיותר היה נראה לומר דלכך צריך ריבוי ללחם הפנים ומנחת נסכים משום דמנחת נסכים אינה באה בגלל עצמה אבל שאר מנחות באין בגלל עצמן כו' ע"ש ועכ"פ מבואר דאף דאיתרבי לחימוץ כל המנחות מכל מקום י"ל דמנחת נסכים לא איתרבי כלל ואם כן י"ל דאף דבתר דרבינהו קראי להנך לענין חימוץ עדיין יש מקום לומר דלא איתרבי אלא לחמץ גמור אבל לשיאור וחלוט דבשאר מנחות ילפינן ליה ממצה תהיה ר"ל דהיינו דוקא בשארי מנחות ששיריהן נאכלין ובאים בשביל עצמן הקפידה התורה שיהיה מצה דוקא משא"כ בזה שאין שיריהן נאכלין ואינן באין בשביל עצמם לא דמו לשארי מנחות ודוקא אחמץ גמור מרבינן להו אבל שיאור וחלוט לא ובזה יש מקום ליישב קושיית התוספות במנחות דף נ"ה בד"ה כל המנחות שהוקשו דמשמע דגם לחם הפנים נילוש בפושרין והא לאו במקום זריזין הוא כו' ומ"ש לתרץ ציבור שאני הוא דחוק דלענין מנחת העומר אמרינן הכי שכל מעשיה ע"פ ב"ד אבל לחם הפנים מסתברא שכל מעשיה היו מתעסקים הכהנים בתיקונם כמו שאר מנחות ואין עיניהם של הב"ד בלחם הפנים כלל וגם לפי פירוש הב' דמייתי רש"י שם צבור שאני לפי שצוברין אותו שם א"א לומר כן אך לפי מה שכתב' י"ל דבאמת לשומרה מחימוץ גמור אין צריך זריזין רק עיקר הזריזות הוא לשומרן שלא יבא לידי שיאור דגם הוא פסול במנחות כיון דאינה מצה וכתיב מצה תהיה וכן נראה בהא דאמר במנחות שם דף נ"ג מנין לכל המנחות שנילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו כו' א"ל בגופה כתיב מצה תהיה החיי' פרש"י כלומר הכשירנה ושמרה והא אפיקתי' לעכב אם כן ליכתוב קר' מצה היא מאי מצה תהיה ש"מ תרתי וכבר כתבתי פירוש ר"ת דהך דרשה דמצה תהיה לעכב היינו לאפוקי שיאור וא"כ אהא גופא דרשינן החיי' דצריך לשומרה מחימוץ דשיאור. וא"כ י"ל דבלחם הפנים שאינו בכלל מנחות כיון שאין ממנה לאישים דמשום האי טעמא בעינן לרבויא לחימוץ י"ל דוקא לחימוץ גמור רבתה תורה דפסולה אבל מכל מקום א"צ שתהיה מצה ושיאור כשר בה וא"כ אף שהוא שלא במקום זריזין שרי דלענין שלא תבוא לידי חמץ גמור משתמרת היא אף שלא במקום זריזין:
ועכ"פ א"ש דברי התוס' במנחות שכתבו דשיאור דר"י לר"י לא חשיב חמץ לענין מנחות כו' וא"כ אף בשאר מנחות אכתי איכא פסולא בשיאור מ"מ כיון דלא מטעם שהוא חמץ אתינן עלה רק מטעם שאינה מצה י"ל דבמנחות נסכים לא בעינן מצה לעכובא ושיאור כשר בה לגמרי ולכן הוצרך ר"ל לומר דמגבלה במים אבל לדברי התוס' דפסחים הם תמוהין וצריך להגי' דר"מ לר"מ וכמ"ש הגאון ז"ל:
ואמנם הרא"ש בפסחים שם כתב ג"כ הוכחת התוס' מהא דר"ל דמגבלה במים וכתב דמוכח דנוקשה פסול למנחות כדמוכח בהאי דתפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה ע"ש ולא ידעתי כוונתו בזה דאע"פ שאמרו שם דנוקשה מיהא הוי היינו לאסור חימוץ העיסה משום תפוח של תרומה ולא מיירי שם לענין מנחות כלל ואדרבא ס"ל לרבנן התם דאין מחמיץ בתפוחים באותן שצריכים להיות חמץ דוקא והיינו משום דנוקשה לא הוי חמץ לענין מנחות ואם כוונתו להא דרחב"ג דס"ל מחמיצין בתפוחים גם מזה אין הכרח די"ל דרחב"ג סבירא ליה דחמץ גמור הוא וכמ"ש התוס' שם במנחות דף נ"ג בסוף דבריהם וגם אפילו אי ס"ל דנוקשה הוי אלא דמיקרי חמץ לענין לחמי תודה ושתי לחם מ"מ אין להוכיח מר"ל דלא בעי לאוקמי דריה"ג כרחב"ג ומוקי לה כרבנן דהא בלא דרחב"ג איכא ר"מ דסבירא ליה דלקי עליה ואמרינן מדלקי עליה חמץ הוא ואמרינן להדיא דפסול למנחות וכמ"ש התוס' באמת ראיה מזה וע"כ שחושש למה שדחו התוס' דדילמא ר"ל סתמא קאמר לכל מר כדאית ליה א"כ הך ראיה דמייתי מתפוח פשיטא שיש לדחותה דדילמא ס"ל כרבנן דלא חשיב נוקשה להיות קרוי חמץ גמור לענין להחמיץ לחמי תודה ושתי לחם וה"ה דלא חשיב חמץ לענין מנחות הצריכים מצה וכדי ליישב דברי הרא"ש בזה נלענ"ד דהנה לפי מ"ש התוס' בפסחים להוכיח מהא דשיאור דר"מ לר"מ וכ"כ מתחלה במנחות ע"כ לומר דס"ל דאין זה ראיה דר"ל בעי לאוקמי דריה"ג אליבא דר"י דזו מנין לו שיחדש עי"ז דריה"ג סבירא ליה מגבלה במים וכשרה דדילמא ריה"ג כר"מ ס"ל ואפילו בלא גיבול מים פסל ליה מטעם נוקשה וכן ס"ל להרא"ש ג"כ אלא דלא בעי לאתויי מהא דשיאור דר"מ לר"מ די"ל דדוקא בנוקשה כי האי שיכול לבוא לידי חימוץ גמור רבי רחמנא למלקות אבל בנוקשה דמ"פ שלעולם לא יבא לידי חמץ גם לר"מ לא מיקרי חמץ ולכן מייתי מהא דתפוח שריסקו שאם נפרש דמחמת מי פירות לבד ה"ל נוקשה א"כ לא מסתבר לומר דרחב"ג פליג וסבירא ליה דמ"פ הוי חמץ גמור דמשמע דכ"ע מודו בהא מלתא דמ"פ אין מחמיצין חמץ גמור עכ"פ וע"כ דגם הוא סבירא ליה דנוקשה הוי אלא דסבירא ליה דנוקשה חשיב חמץ לענין מנחות ולכך ס"ל דמחמיצין בתפוחים וממילא דלדידי' ודאי פסול למנחות הצריכים מצה וא"כ מי הכריח לר"ל לאוקמי דריה"ג משום דסבירא ליה דמגבלה במים נימא דסבירא ליה כרחב"ג דסבירא ליה דנוקשה חשיב חמץ לענין מנחות להכשיר במקום שצריך חמץ ומכ"ש דאסור במקום דאסור לעשות חמץ אלא ע"כ דמ"פ לבד אפילו נוקשה לא הוי אליבא דכ"ע והאי דתפוח נמי עם מים מיירי וא"כ שפיר הוצרך ר"ל לומר דמגבלה במים דאל"כ אפילו נוקשה לא הוי כנלענ"ד בדעת הרא"ש ז"ל:
והנה התוס' במנחות שם הוקשו אהא דקאמר אי שיאור דר"מ לר"מ מדלקי עליה חמץ הוא הקשו דילמא שאני לענין פסח דאיכא ריבוי' כו' וכתבו דשמא יש שום יתור בתודה ובמנחות דחמץ נוקשה חשיב חמץ גבייהו כו' וכ"כ התוס' בחולין ובפסחים דף מ"ג ולכאורה תימא דא"כ האיך קאמר אלא שיאור דר"י לר"י דמה"ת לא נאמר דר"י לא דריש האי יתורא דמנחות ותודה אע"ג דלענין חמץ לא דריש ליה וגם מדאמר מדלקי עליה חמץ הוא משמע דמה"ט הוא דסבירא ליה ללקות גבי חמץ ולכך י"ל דחשיב חמץ למנחות ולא משום יתורא דקרא גבי מנחות וצ"ל דכוונתם כמ"ש בפסחים דף מ"ג ע"ב ד"ה מאן שמעת כו' דאפילו רבנן דלא דרשי הכא כל דרשי בעלמא ודוקא הכא לא דרשו בדבר שאין סברא לרבות כגון ערובו כו' ע"ש ולפי"ז י"ל דגם דהך יתורא דאיכא במנחות ותודה ג"כ אין הכרח לדורשו רק לר"מ דסבירא ליה דגבי חמץ לקי עליה וא"כ חזינן דמחשב חמץ לענין פסח ממילא סבירא ליה דמסתבר לרבות גם לענין מנחות ותודה שיהא חשוב חמץ משא"כ לר"י דסבירא ליה בחמץ דפטור ממילא דגם לענין מנחות אין סברא לרבות כלל ולכך שפיר קאמר אלא שיאור דר"י לר"י דלדידי' י"ל ל"ת חמץ אלא שיאור דלא חשיב חמץ לענין מנחות ולכך שפיר כתבו התוס' דמצינן למימר דמ"פ לבד הוי נוקשה ואפ"ה הוצרך לומר דמגבלה במים דאל"כ משום מ"פ דהוי נוקשה אין לנו לרבות לחימוץ כלל:
ולפ"ז יש מקום אתי ליישב קצת דברי התוס' בפסחים בלא הגה"ה דלכאורה יש לדקדק בדברי התוס' שכתבו דשמא איכא שום יתורא במנחות לרבות נוקשה כו' וזה דחוק מאוד דלא לשתמיט בשום מקום להזכיר הך יתורא וטפי ה"ל למימר דמהך דמרבינן נסכים לחמץ יליף לה דסבירא ליה דאם מגבלה במים פסולה וה"ל מ"פ לחודיה ונוקשה הוא דהוה ומרבינן ליה לחימוץ אלמא דנוקשה חשיב חמץ לענין מנחות אלא שזה היה אפשר לדחות דמנ"ל לרבויי נוקשה שיחשוב חמץ ולמימר דמגבלה במים פסולה נימא איפכא דמגבלה במים כשרה ומרבה לו לחמץ גמור ונוקשה אינו פסול למנחות כלל ולכן אמר בש"ס דשיאור דר"מ לר"מ מדלקי עליה חמץ הוא וכיון דאשכחן לענין חמץ דמחשב חמץ לענין מלקות א"כ טפי מסתבר לומר דהך דמ"נ אין מגבלה במים רק דמחשב חמץ למנחות כמו אליבא דר"מ לענין מלקות דחמץ בפסח ומה"ת לנו לחדש דין דמגבלה במים כלל אך אליבא דר"י דגם לענין פסח אין איסור בנוקשה א"כ גם במנחות אין לנו לחדש דין נוקשה והא דמנחות באמת אמרינן דמגבלה במים ומשום הכי שפיר קאמר אלא שיאור דר"י לר"י דלדידיה אין לנו ללמוד לפסול נוקשה למנחות כלל ונראה שהתוס' שכתבו בסתם דאיכא שום יתורא שפיר הוצרכו לומר כן לפי שיטתם בשם ר"ת דמ"פ לבד אין מחמיצין כלל ומ"פ עם מים נוקשה הוי וא"כ ממ"נ הש"ס התם דקאמר שיאור דמאן כו' אי קיימינן אליבא דמ"ד דמרבי מ"נ לחימוץ וע"כ מוכח דנוקשה חמץ הוי א"כ האיך קאמר אלא שיאור דר"י לר"י ואי לא קאי למ"ד דמרבי מ"נ אף לר"מ נמי דהא מדלקי עליה לענין פסח אין זה ראיה למנחות כמ"ש התוס' ולכך הוצרכו התוס' לומר דאיכא שום יתירא כו' מצאתי בבה"ז שכ' על דברי תו' אלו וז"ל ועיין לקמן ד' נ"ז דמרבה מאשר תקריבו ובנוקשה איירי כמ"ש התוס' לקמן דף נ"ד וצריך ליישב למה לא הביאו התוס' ראיה זו למנחות עכ"ל. ולפי מ"ש מיושב שפיר דא"כ איך קאמר אלא שיאור דר"י לר"י ואי אליבא דריה"ג קאי אף שיאור דר"י לר"י ע"כ מפסיל למנחות וע"כ דלא קאי הכי אליבא דריה"ג כמ"ש. אך לפי מה שר"ל דמ"פ לבד הוא נוקשה מצינן למימר דהך גופא דמ"נ מינה ילפינן לכל המנחות דנוקשה ג"כ בכלל חמץ אך דזה לר"מ דאשכחן דיש בו משום חמץ משא"כ לר"י טפי י"ל דמגבלה במים מלחדש דין פסול נוקשה במנחות ושפיר קאמר אלא שיאור דר"י לר"י אך י"ל דזה א"ש בס"ד דלא ידע ממצה תהיה משא"כ למסקנת הש"ס דיליף ממצה תהיה דשיאור פסול ואיכא עכ"פ עשה דמצה תהיה לענין מנחות א"כ גם אליבא דר"י מה"ת לחלק מ"נ לומר דמגבלה במים אלא כיון דאשכחן פסול נוקשה לענין מנחות אמרינן דשפיר מיחשב חמץ לענין מנחות מהאי גופא דמ"נ כמו לר"מ והשתא א"ש כוונת התוספות בפסחים שכתבו אמאי איצטריך למימר התם מגבלה במים בלא גיבול מים נמי איצטריך קרא שלא תעשה חמץ ור"ל דמי הכריחו לחדש דבר זה דמגבלה במים משום דקשיא ליה דלא משכחת חמץ גביה ז"א דנימא דאין מגבלה רק מ"פ לבד והתורה באמת מרבה מ"נ אע"ג דלא הוי רק נוקשה משום דנוקשה באמת גם הוא חשוב חמץ למנחות אלא שלא תאמר דר"ל בא לאוקמי מלתא דריה"ג אליבא דר"י דס"ל דבפסח ליכא איסורא בנוקשה או דר"ל גופיה אין מכריע בין ר"מ ור"י וכרת הוא דליכא אבל איסורא איכא לכל מר כדאית ליה וא"כ לר"י אין לנו סברא לאוקמי במ"פ לבד ולחייב על נוקשה משום חמץ לענין מנחות ולכך מוקי דמגבלה במים לזה כתבו התוס' וחמץ נוקשה פסול למנחה כדמשמע התם דשיאור דר"י לר"י פסול למנחות ור"ל דהא עכ"פ פסולא ודאי איכא לכ"ע כדמסיק התם וא"כ בפשיטות י"ל דגם לר"י אליבא דמסקנא הוי שיאור בכלל חמץ לענין מנחות וא"ש הא דמ"נ לחימוץ אף בלא גיבול מים אלא ודאי דמ"פ לבד אפילו נוקשה לא הוי הילכך אפילו כשתמצא לומר דנוקשה הוי חמץ למנחות ג"כ לא א"ש בלא גיבול מים וא"כ י"ל דר"ל דמוקי לה מגבלה במים אף דהוה נוקשה ולא חמץ גמור א"ש אליבא דכ"ע למסקנא דמצה תהיה אפילו לר"י יש מקום לאיסור נוקשה ובמ"ש מדוקדק מאוד לשון התוס' בפסחים שכתבו וחמץ נוקשה פסול למנחה כו' דפסול למנחות ולא הזכירו בדבריהם רק פסול המנחה לבד ובמנחות כתבו ואפילו לא הוי אלא נוקשה חשיב חמץ לענין כו' וכ"כ בסוף דבריהם דשיאור דר"י לר"י לא חשיב חמץ לענין מנחות כו' ולפי מ"ש א"ש דגם התוס' בפסחים לא באו להוכיח משום דחשיב חמץ רק דעכ"פ מוכח שם דפסול וממילא יש לנו לומר דמנחת נסכים מיירי בהכי בלא גיבול מים ומחשיב חמץ ג"כ משא"כ במנחות לא נחתו התוס' להך סברא לומר דכיון דפסול עכ"פ יש לומר ג"כ ששם חמץ עליו (ואפשר דס"ל כמש"ל דאף אם נלמוד פסול לר"י ממצה תהיה מ"מ י"ל דמ"נ אינו בכלל זה כיון שאין שירי' נאכלין כו' וחמץ ליכא גבי' כלל דנוקשה הוא ולר"י נוקשה לא מיחשב חמץ לענין פסח וה"ה לענין מ"נ ולכך מסתבר ליה דמגבלה במים משום דלא מצי לאוקמי אליבא דר"י) וא"כ עיקר הדבר תלוי אם מיחשב חמץ למנחות וכיון דלר"י לא מיחשב חמץ למנחות הוצרך לאוקמי דמגבלה אבל התוס' בפסחים ס"ל דאף לר"י אין הכרח לאוקמי במגבלה די"ל דגם לדידיה מיחשב חימוץ כיון דע"כ גם לדידיה פסול איכא לא רחוקה היא לומר דחשוב חימוץ לענין מנחות וטפי הוה מסתבר מלחדש הא דמגבלה במים וע"כ משום דמי פירות לבד אפי' נוקשה לא הוי:
ולפ"ז שוב יש מקום לסתור הוכחת הגאון ז"ל בנ"ב דשפיר י"ל דמ"פ עם מים נוקשה הוי ומ"מ שפיר קיי"ל כחכמים דפליגי אר"מ והוא ר"י דס"ל דבנוקשה ליכא איסור דאורייתא ולענין מנחות כיון דגלי לן קרא דעכ"פ פסול למנחות דבעינן מצה דוקא אלמא דקפיד קרא על נוקשה לענין מנחות שפיר י"ל דחשיב ליה חמץ ג"כ לענין מנחות ולכן רבי קרא למ"נ לחימוץ לענין מנחות או דאיכא איזה יתור למנחות ולבתר דכתיב תהיה דרשינן ליה אף אליבא דר"י ומ"מ לענין פסח אית לן למימר דאחמץ דוקא קפיד קרא ונוקשה שרי אך יש מקום עיון לפי מ"ש דלבתר דכתיב מצה תהיה לעכובה אמרינן דחשיב חמץ אף לר"י מאשר תקריבו או מאיזו יתורא א"כ נהי דבהאי דמנחות שפיר אמרינן אלא שיאור דר"י לר"י כיון דאכתי לית ליה רבוי דמצה תהיה מ"מ בחולין דקאמר אלא שיאור דר"מ לר"י ע"ש או דילמא ברי' הוה ולא נפיק ביה ולפי מ"ש י"ל דבתר דכתיב תהיה גם אליבא דר"י ה"ל חמץ למנחות משום דדרשינן יתורא ודוחק לומר שאין לחשבו חמץ רק להחמיר אבל לא להקל שיצא י"ח נדרו שנדר להביא מן החמץ דז"א דא"כ לר"מ נמי נפלוג בהכי וע"כ כתי' התוס' דיש שום יתור בתודה דהיינו שיהיה על נוקשה שם חמץ לענין חמץ שבתודה וא"כ גם אליבא דר"י נימא הכי כיון דקפיד רחמנא על שיאור לעיכובא יש לנו לדרוש הך יתורא כמו לר"מ וכן מבואר מדברי התוס' שם כיון דאיכא יתורא שפיר הוי חמץ אף להקל שהרי כתבו אההיא דמחמיצין בתפוחים וקשיא אההיא דחולין דלכ"ע חשיב חמץ ושמא אפילו רבנן לא אמרי אלא לכתחלה אין מחמיצין כו' וכ"כ התוס' בחולין מבואר מזה דאי דרשינן יתורא אף להקל הוי חמץ ואף דהתם קיימי' אליבא דר"מ מ"מ לפמ"ש דגם לר"י בתר דכתיב תהיה דרשינן יתורא א"כ שפיר ה"ל לרבויא לענין מנחות דאף נוקשה מיחשב חמץ וא"כ ממילא דמהני ביה נוקשה בין להקל בין להחמיר ואפשר לומר דבשלמא לר"מ כיון דלא אשכחן בשום מקום שנוקשה יצא מכלל חמץ לגמרי דהא בפסח עכ"פ לקי עליו ובמנחות מעכב לפסול א"כ יש לתפוס הדרש בתודה במקום שצריך חמץ שיועיל נוקשה משא"כ לר"י נהי דאשכחן במנחות שהוציאו מכלל מצה וקפיד עליה לפסול ומשום זה שפיר י"ל דהוי בכלל הלאו ל"ת חמץ אלא מצה וה"ל לאו הבא מכלל עשה מ"מ לענין שנחשוב כחמץ גמור לית לן למדרש יתורא דגבי תודה להקל כיון דאשכחן לענין פסח דלא חשיב חמץ כלל אף לאיסורא והלכך אי בריה הוי לא נפיק וצ"ע:
והנה ראיתי לשארי הגאון בעל חוות דעת נ"י בספרו מקור חיים להל' פסח סי' תס"ב שהביא דברי הנ"ב וכתב לדחות דבריו ולענ"ד דבריו תמוהים ואכתוב בקצרה כי מ"ש לחלק דדוקא נוקשה דשיאור דמטעם ברי' הוא מדמינן מנחות לפסח משא"כ לענין שאר נוקשה לא תליא כלל מנחות בחמץ בפסח דאע"ג דהוי חמץ לענין מנחות משום דדריש רבוי אבל בחמץ לא דרשינן רבוי דמוקמינן ליה אתערובות ושוב כתב וא"ל מאי קא מבעי' ליה בחולין שיאור דר"י לר"י דילמא סבירא ליה כר"א דלא מרבי נוקשה וס"ל דשיאור נוקשה הוא ז"א דע"כ דשיאור ישרף מדאורייתא לר"י ואפ"ה האוכלו פטור בעי הש"ס שפיר דע"כ צ"ל דספיקא הוא או ברי' הוא כו' עכ"ד בקצרה ודבריו הם תמוהים ומעורבבים מאוד שנראה דקשיא ליה למה ישרוף מדאורייתא והאוכלו פטור דאי מדאורייתא היינו בלאו כר"מ א"כ למה האוכלו פטור. והנה פתח דבריו דדוקא לענין שיאור תליא מנחות בפסח והיינו משום דבאמת ס"ל לר"י דחמץ נוקשה הוי חמץ בין לענין פסח בין לענין מנחות רק שיאור ס"ל לר"י דלא הוי חמץ נוקשה כלל רק דהוי ספיקא אי בריה ובסוף דבריו כתב דשיאור דר"י לר"י ישרוף מדאורייתא ואפ"ה האוכלו פטור וע"כ צ"ל או ספיקא הוא או בריה כו' והנה אם כוונתו דבנוקשה סבירא ליה דלוקה והוי חמץ בין לענין פסח בין לענין מנחות רק שיאור גרע מנוקשה דהאוכלו פטור מטעם ברי' ומ"מ ישרוף מדאוריית' זהו תמוה מאוד דהא להדיא אמרינן דמאן תנא דנוקשה בלאו דהיינו נוקשה דתנן באלו עוברין ואמרינן ר"מ היא ומייתי עלה פלוגתא דר"מ ור"י לענין שיאור ומ"ש דשיאור גרע מנוקשה רק דהוי ספיקא אי בריה לא ידעתי מה דמות יערוך לברי' זו דהדבר פשוט דהא דאמרינן ברי' הוי היינו שיצא מכלל מצה לפי שהתחיל להחמיץ ולכלל חמץ לא בא וכמו תחילת הציהוב שיצא מכלל קטנים ולכלל גדולים לא בא ואהא מייתי לה בחולין שם וזה עצמו ענין נוקשה שהתחיל להתחמץ ולא בא לכלל חימוץ גמור ואדרבא שיאור גרע שהיה עומד לבוא לידי חימוץ גמור וכמש"ל אם לא שנאמר דשיאור בריה הוא שלא בא אפילו לכלל נוקשה ושלשה חילוקים בדבר חמץ גמור ונוקשה וברי' שלא הגיע לכלל נוקשה וז"א דא"כ יחלקו ר"מ ור"י במציאות מן ההפך אל ההפך דלר"מ הכסיפו פניו הוא נוקשה וחייב עליו ולר"י אפילו כקרני חגבים דחייב כרת לר"מ וחכמים הוא חולק וסובר דאפילו לכלל נוקשה לא הגיע ופטור לגמרי והדבר ברור דבין שיאור דר"מ לר"מ ובין ר"י לר"י עכ"פ נוקשה הוא ובדינא פליגי דר"מ ס"ל דהכסיפו פניו הוי נוקשה וכקרני חגבים הוי חמץ גמור ור"י סבירא ליה או דכקרני חגבים ספיקא הוי או בריה הוי דהיינו נוקשה ולית ליה הך סברא דאין לך כל ספק כו' ועל נוקשה פטור דלית ליה רבוי ומ"מ ישרוף מדרבנן דגזרינן אטו חמץ גמור משא"כ הכסיפו פניו לדידיה אפילו נוקשה לא הוי ונותנו לפני כלבו והכי אזלא פשטא דסוגי' דמנחות ודחולין ועיין ברש"י שם בחולין וגם נראה דודאי דמתני' דשיאור ישרוף והאוכלו פטור לאו אליבא דר"י לחוד מתניא דבין ר"י ובין חכמים הכי סבירא להו רק דפליגי איזו שיאור שאמרו בו ישרוף והאוכלו פטור דר"י סבר כקרני חגבים ורבנן ס"ל הכסיפו פניו הוא השיאור שאמרו בו ישרוף והאוכלו פטור ופשיטא דהכסיפו פניו לא מצינן למימר דספיקא הוי או בריה דא"כ הו"ל לש"ס דחולין למימר דמבעיא ליה בשיאור דר"מ אליבא דרבנן וע"כ דס"ל דודאי שפיר דהוי נוקשה אלא דלית ליה רבויי' לנוקשה וכ"כ הטור סימן דהכסיפו פניו הוא נוקשה וזה מוכרח דהא כל חיליה דהטור לפסוק דנוקשה אינו אלא מדרבנן אף ע"ג דבמתניתין תנן הרי אלו באזהרה משום סתמא דבתר הכי דקתני שיאור ישרף והאוכלו פטור וכמבואר בדברי הרא"ש והרמב"ן במלחמות דהא דקתני וחכ"א איזו שיאור כל שהכסיפו פניו היינו הך שיאור דתני ביה ישרוף והאוכלו פטור ע"ש וכ"כ הר"ן שם דמש"ה יליף הרי"ף לקבוע הלכה דנוקשה דרבנן:
הארכתי בזה לפי שראיתי בספר מק"ח סימן תמ"ב כתב ליישב קושיות מג"א על הטור מהא דשיאור ישרוף די"ל ר"י ס"ל דנוקשה דאורייתא ושיאור דר"י לר"י ישרוף מדאורייתא והאוכלו פטור משום דספיקא הוי או בריה הוא ובסימן תס"ב כתב מזה יותר באריכות וכתב דהטור סובר דדוקא לר"י דאית ליה רבוייא לנוקשה לאיסורא ושיאור דר"י לר"י ישרוף מדאורייתא מש"ה אף שיאור דר"מ לר"י ישרוף מדרבנן כו' (והנה נראה שר"ל דנוקשה ושיאור חדא מלתא הוא דאסור מדאורייתא משום רבוי ומ"מ פטור משום בריה דאם נימא דברי' גרע מנוקשה אם כן מה"ת ישרוף מדאורייתא וזה סותר לראש דבריו שכתב דשיאור לא הוי נוקשה רק בריה אם כן כיון דליכא רבויא על בריה א"כ אינו רק מדרבנן ולהטור בדרבנן לא ישרוף ומותר לשהותו) וזה דבר שאינו דודאי לר"י אם לא נאמר דשיאור ספיקא הוי רק בריה ודאי דאינו אלא מדרבנן כמו שיאור דר"מ לדידן דאמרינן שהוא מדרבנן מדקתני שיאור ישרוף והאוכלו פטור כמו כן הוא בשיאור דר"י לר"י ומ"ש במק"ח שם סי' תמ"ב וסימן תס"ב דמתני' דחולין מוכח דשיאור דר"י לר"י ישרוף מדאורייתא ממ"ש התוספות בד"ה או שיאור כו' מוכח מדבריהם דדווקא שיאור דר"מ לר"י ישרוף מדרבנן אבל שיאור דר"י לר"י ישרוף מדאורייתא דאלת"ה כו' ובמחילת כ"ת שגג שגגה גדולה ואגב חורפי' ושיטפיה רהיט ליה וסבר שהתוספות כתבו דרבי מאיר לר"י ישרוף מדרבנן וליתא דהאי דשיאור ישרוף לא מיירי בדרבי מאיר לר"י אלא בדר"י לר"י רק סיפא דנותנו לפני כלבו דמוקי הש"ס בדר"מ לר"י ע"ז כתבו התוספות שאין מותר רק בהנאה ובאכילה אסור מדרבנן והש"ס מדייק מצה מעליא הוא מדשרי ליתן לפני כלבו וכמבואר בפסחים להדיא דמוקי שיאור ישרוף דר"מ לר"י ודר"י לר"י ונותנו לפני כלבו דר"מ לר"י ובהך רישא דקאמר ישרוף דר"מ לר"י מספקא ליה אי ישרוף דקאמר משום ספיקא דאורייתא או משום דבריה הוי וא"כ ישרוף מדרבנן ומכל מקום אינו לא חמץ ולא מצה שיצא בזה ידי חובת נדרו והתוספות במנחות שכתבו ואפשר דאפילו איסורא דאורייתא ליכא דתנן שיאור ישרוף והאוכלו פטור וכו' לכאורה צ"ע דמה זו ראיה דילמא פטור ממלקות קאמר ואיסורא דאורייתא איכא ונראה דודאי לא הוי מספקא להו כלל על איסור דאורייתא וכמ"ש התוספות בפסחים דף מ"ג דמשמע דאי לאו דאיתרבי למלקות גם איסור לא היה בו אך התוספות כתבו כן כלפי מ"ש דשיאור דר"י לא חשיב חמץ לענין מנחות ובזה היה מקום לומר דאף שאינו נכלל בלאו דל"ת חמץ מכל מקום אסור מדאורייתא מרבוי אחרינא כמ"ש התוספות לעיל לר"מ וכמש"ל דלמסקנא י"ל כן גם לר"י ולכן כתבו בלשון אפשר דאפילו איסור דאורייתא ליכא דתנן שיאור כו' ר"ל דאפשר דמנחות לא דמי לפסח בהא דליכא אפילו איסורא דאורייתא ויותר נראה שכוונתם בזה דמתחילה כתבו דר"ל איצטרך לשנויי הכי משום ר"י כו' ור"ל אע"ג דלישנא דר"ל משמע דכרת הוא דליכא הא לאו איכא מכל מקום נקט לאוקמא במגבלה במים לשנויי הך דר"י הגלילי אליבא דר"י ושוב כתבו ואפשר דאפילו איסור דאורייתא ר"ל לאו איכא ור"ל דאפשר גם ר"ש לא יחלוק בזה ולהכי נקט ריש לקיש גבי עיסה כו' לר"מ כדאית ליה כו' אבל לא בא לדייק דכרת ליכא הא איסורא דאורייתא דהיינו לאו איכא ומובן היטב מה שכתבתי התוספות דלהכי נקט רשב"ל כו' והנלענ"ד בפירוש דברי התוספות ודוחק לומר שכוונתם מה שכתבו ואפשר משום דאם נימא ספיקא הוא א"כ איסור דאורייתא דא"כ מה זה שכתבו כדתנן כו':
ומ"ש במק"ח שם דהש"ס דמנחות לא קאי למ"ד ספיקא עיין בפ"י בפסחים בזה ומ"ש ובזה א"ש הא דאמר התם מנין כו' דקשה מאי מקשה דילמא באמת שיאור דר"י לא חשיב חמץ למנחות אבל לפמ"ש דברי' כו' הדברים מבוארים בדברי התוספות שכתבתי לעיל בשם ר"ת דודאי קושיות הש"ס הוא דמנ"ל דבאות מצה דאפילו אם ישרוף מדרבנן עכ"פ מצה לא הוי:
והנה מה שהקשה על הנ"ב מדברי הרא"ש והטור שפסקו דמ"פ עם מים הוי נוקשה ופסקו דנוקשה דרבנן בנ"ב מ"ת כתב ליישב זה אך הוא דחוק ובאמת לפמ"ש בדברי הרא"ש דלא מיירי בהא דשיאור דר"מ לר"מ רק מהא דתפוח שריסקו וכתבתי בכוונתו דקשיא ליה דה"ל לאוקמי כרחב"ג דמכשיר במנחות במקום שצריך חמץ וכ"ש דחשיב חמץ לענין מ"נ ומזה מוכרח דמ"פ לבד אינו מחמיץ ואם כן גם למאי דמשני דמגבלה במים י"ל דאתי' כרחב"ג ושפיר מרבה למנחת נסכים או אפשר דאתי אפילו כרבנן ובמנחת נסכים רביי' קרא דאף נוקשה יהיה עליו שם חמץ לחומרא אבל לקולא להחמיץ חמץ שבתודה ושתי לחם במ"פ עם מים לא וכמו דסבירא להו להנהו תנאי לענין חמץ בפסח דלית להו ריבוי לנוקשה וכוותייהו קאי הרא"ש והטור ז"ל. וגם י"ל דאף ע"פ דהתוספות במנחות כתבו דלמאי דמשני רשב"ל דמגבלה במים פירוש וכיון דאיכא מים בהדי שמן יכולה היא להתחמץ היינו לפי דהתם קיימו אליבא דר"ל דס"ל כרת הוא דליכא הא לאו איכא וא"כ טפי יש לפרש בפשיטות שגיבול המים בהדי שמן הוא ואע"ג דאין זה רק נוקשה מ"מ מדלקי עליה חמץ הוא משא"כ אם נימא דנוקשה דרבנן באמת צ"ל דמיירי שנתחמצה בעת גיבול המים טרם בוא השמן ולכאורה י"ל כיון דמ"נ טעונה כלי וכמבואר שם ובדף נ"ט וכל המנחות הנעשות בכלי טעונות שלש מתנות שמן יציקה ובלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן ואם כן השמן בא תחלה אך י"ל דמה שנותן שמן בכלי קודם לעשייתן הוא שמן מועט ואיכא רוב מים ודאי דיכול לבוא לידי חמץ גמור ובהכי א"ש מ"ש בנ"ב שם בכל שאר המנחות שהיה בהם שמן משום דשאר המנחות שהיה שמנן מועט ורוב מים משכחת ביה חמץ גמור וכ"כ בשער המלך בשם מהראנ"ח שהקשה משאר מנחות והוא ז"ל תירץ שיש לחלק דרובו מים הוי חמץ גמור ומה שהקשה דמוקי הך דתפוח שרסקו כרבנן ומיירי במי פירות עם רוב מים כדמשמע לישנא דונתנו לתוך העיסה כו' ולא ידענא מה קא קשיא ליה דהא האי לענין תרומה מתנייא ואם באנו לאסור את העיסה א"א לאוסרה אם לא שנאמר שמ"פ יש בו תועלת לחמץ ואם אין בהם כדי לצרף עצמם ולחמץ פשיטא שמתבטל והמקשה היה סבור שמי תפוח אין בו מועיל לגרום חימוץ ולכך בעי לאוקמא כרחב"ג ומשני דגם רבנן מודו דיש בו תועלת לגרום חמץ נוקשה ואם כי מה שהקשה בשעה"מ דנוקמא שיש רוב מים דגם לרבנן הוי חמץ גמור פשיטא דלק"מ דאם נאמר מ"פ עם מקצת מים אין החימוץ של המ"פ קרוי חימוץ כלל אם כן מה שהוא ע"י רוב מים הוא מחמץ המים הם גורמין אם כן מי התפוח לאו מידי קא עבדי ועל כרחך לומר דלעולם יש תועלת במי הפירות לגרום חמץ נוקשה על כל פנים ולכן שפיר אוסר מי התפוח של תרומה את העיסה לפי שהתרומה גרם לחימוץ זה:
ועתה נבוא לענין שאלתינו בנפל מעט מי פירות לתוך העיסה ולא נאפה מיד ולכאורה יש בזה שני ספיקות חדא שיש להסתפק אם מעט מ"פ עם רוב מים הוא נוקשה או אם הוא חמץ גמור שאין המעט מ"פ עושין רושם כלל שע"י ישתנה מחמץ גמור לנוקשה וגם יש להסתפק בהא דאמרינן דמ"פ עם מים ממהרין להחמיץ אם זה דוקא אם יש הרבה מ"פ אז מועילין בה למהר להחמיץ אבל אם הם מעט לא יעצרו כח למהר החימוץ כיון שמתבטלין במים. המרובים או י"ל שאין מעצור להושיע למהירות החימוץ בין רב למעט דמכל מקום הם פועלים פעולתם למהר להחמיץ ונראה לכאורה דהא בהא תניא שאם נאמר דרוב מים חמץ גמור הוא א"כ מסתבר לומר שאין עושים רושם ובטילין במיעוטם גם לענין זה שאינם ממהרין להחמיץ ואם נאמר דמי פירות מעט עם מים לא הוה רק נוקשה אם כן יש לומר שכמו שיש בהם מועיל להוציאו מתורת חמץ גמור כמו כן הם מועילין בו לענין שיהיה ממהר להחמיץ. והשתא לפמ"ש דיש לומר דמי פירות מעט עם מים חמץ גמור הוא יש לומר דבזה אין ממהר להחמיץ כלל והוי דינו כמו עם מים לחודא:
ומצאתי בדברי אא"ז מהרש"א בפסחים דף ל"ח שכתב אהא דאמרינן התם רביעית הוא ומתחלקות לכמה חלות כו' ואין להקשות כיון דלא היה בכמה חלות כ"א רביעית שמן ע"כ גם מים היה בו והו"ל מ"פ עם מים דממהרי יותר להחמיץ ואמאי יוצא בהם בפסח אם עשאן למכור די"ל דשא"ה דכהנים זריזין הם כדאמרינן לעיל גבי פושרין ועוד יש לומר כיון דלא הוי רק רביעית לכמה חלות אינו ממהר להחמיץ בשביל דבר מועט כזה יותר מאילו היה הכל מים דמשום ה"ט קאמר דלא הוי מצה עשירה עכ"ל ולפי זה נראה דהך מלתא דמ"פ מעט עם מים תליא בשני התירוצי' של המהרש"א דלהך תירוצה משום דכהנים זריזין משמע דשלא במקום זריזין חוששין להם שממהרין להחמיץ ולתירוץ הב' בדבר מועט אינו ממהר להחמיץ והנה מ"ש מסברא דנפשיה דכיון דלא היה רק רביעית ע"כ גם מים היה בו כן מבואר ברש"י ותוספות דמנחות דף נ"ד גבי הא דמרבה מנחת נסכים לחימוץ ופריך דהוי מ"פ וכתבו שם דבשאר מנחות ידע דמגבלה במים כיון דשמנן מועט אך אני תמה לפי הס"ד דמהרש"א דלא מחלק בין זריזין או שמן מועט אם כן אדקשיא ליה מהא שיוצא י"ח בפסח תיקשי ליה במנחות גופיה כיון דמצה בעינן ניחוש ליה לפי שממהר להחמיץ וגם דלדבריו תיקשי בש"ס גופא דף ל"ו דפריך אהא דקתני ושוין שאין לשין בפושרין מ"ש ממנחות כו' אם אמרו בזריזין כו' וקשה למאי דס"ד התם דלא מחלק בהכי הו"ל לאקשויי ארישא דר"ג דאמר בלש בשמן ישרוף מיד והכי ס"ל לרבנן בתראי לפי דעת בה"ג ומכ"ש דקשה טפי לשיטת רש"י דמ"פ לבד נוקשה הוי וממהר להחמיץ דתיקשי ליה מכל המנחות דנילושות בשמן ולא מסתבר לומר דלרש"י הוי איפכא דמי פירות עם מים אין ממהרין להחמיץ וכל המנחות נילושות עם מים ואפילו מנחת נסכים הא אמרינן דמגבלה במים וגם ר"ל דלא בעי לאקשויי אדר"ג משום די"ל דסבירא ליה כר"י דנוקשה אינו אלא מדרבנן וא"כ אין חשש במנחות רק מהא דנילוש בפושרין פריך שפיר כיון דמשמע דכ"ע ס"ל הכי וגם דפושרין הוא בא לידי חימוץ גמור ולכן פריך ליה מ"ש ממנחות ויותר נראה דאדר"ג לא קשיא ליה דמצינו למימר דהא דמ"פ עם מים דאמרינן בה תשרף אינו אלא משום חומרא דחמץ ומדרבנן ובמנחות א"א לגזור בכך דא"כ בטלת כל המנחות וע"כ שהתורה סמכה על השמירה שלא תחמיץ משא"כ מהך דנילושות פריך שפיר כיון דאמרת ושוין שאין לשין בפושרין אלמא אפילו לרבנן דמקילי לענין מ"פ עם מים וס"ל דאפשר לשמור מכל מקום מחמירין בפושרין וא"כ אין לנו להקל לענין מנחות ואע"ג דשם במנחות דף נ"ג אמרינן מנין למנחות שנילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו נלמדנה מפסח דכתיב ושמרתם את המצות א"ל בגופה כתיב מצה תהיה החיהו כו' כלומר הכשירנה ושמרה. ולפי זה נראה דהש"ס משוי להדדי שמירה דמצות לענין פסח ושמירה דמנחות ומש"ה פריך מה שנא ממנחות ומשני ליה דהך שימור דזריזין דמהני במנחות לא מהני ליה לשימור דפסח וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דאדר"ג הו"ל לאקשויי דכיון דבמנחות שנילוש במ"פ עם מים הוי שימור יהא מועיל גם כן לענין פסח דע"ז שפיר י"ל דמדרבנן הוא משום חומרא דחמץ משא"כ לענין פושרין משמע דחששא גמורה הוא שאין מועיל השימור שאם לא היה רק חומרא היה להם להחמיר גם במ"פ כדמחמיר ר"ג:.
ולפי מ"ש יש ליישב דברי הרא"ש בהא דקבא מלוגאה לפסחא שיש לתמוה על האוסר בלש יותר משיעור זה הא לחם הפנים היה שני עשרונים החלה האחת ונהי שהחמירו שלא ללוש אלא עשרון אחד מכל מקום האיך עלה לאסור בדיעבד ובמג"א סימן תנ"ו כתב ע"ז דראיית הרא"ש אינה ראיה דאם אמרו בזריזין כו' (ובגליון מג"א שלי כתבתי דמ"ש המג"א ויש להחמיר כו' קאי על גוף הדין של הרא"ש דמתיר בדיעבד וע"ז כתב דיש להחמיר כו' דיש מתירין ר"ל דיש מתירין ללוש עיסות גדולות עיין בטור כו' והפסיק בדברי הב"ח לומר דדין הב"ח הוא לאיסור אף לדברי הרא"ש ע"ש) והנה לפי מ"ש לעיל בדברי התוספות במנחות דף נ"ח שכתבו דלישה דלחה"פ לאו במקום זריזין הוא ומ"ש התוספות צבור שאני הוא דחוק ואם כן שפיר מייתי הרא"ש ראיה מלישה דלחה"פ והא דבאמת נילושות בפושרין אע"ג דבמצה אסור כבר כתבתי דאף בפושרין מהני שימור לענין חימוץ גמור רק שחוששין לנוקשה ובלחה"פ לא איכפת לן בנוקשה דמאי דילפינן ממצה תהיה דבעי מצה לא ילפינן מינה ללחה"פ והלכך שפיר נילושות בפושרין אף שלא במקום זריזין ואם כן שפיר יש להביא מלחה"פ לענין עיסה גדולה דעכ"פ מוכח דשפיר הוא נשמרת מחימוץ גמור אף שלא במקום זריזין ואם באת לחוש רק לנוקשה לבד יש לחוש ואנן קיי"ל לענין חמץ נוקשה דרבנן כמ"ש הרא"ש בהדיא וא"כ אין להחמיר בדיעבד. ואמנם לפי מ"ש י"ל בפשיטות דמדחינן בהש"ס אההיא דאין נילושים בפושרין קשיא להו מהא דמנחות והוצרך לשנויי דשאני זריזין וה"ל למיפרך גם אהא דר"י דאמר קבא כו' ולשנויי צבור שאני ודוחק לומר דסמיך אמאי דשני התם לחלק בין זריזין אלא משמע דהכא אף בלא האי חילוקא א"ש דאינו אלא חומרא דחמץ לכתחלה לבד ופושרין שאני דחששא גמורה היא כיון דכ"ע מודים בהא ולכך צריך לחלק בין זריזין לשאינם זריזין:
שוב ראיתי בפר"ח ר"ס תנ"ו הקשה גם כן על הרא"ש מחילוק הש"ס בפושרין וע"ש מ"ש בפושרין לכ"ע אסור כו' ותדע שהרי ושוין כו' ע"ש צ"ע דהא ההוא איבעיא דדף מ"ב עברה ולשה אחמין קאי עכ"פ וע"ש ברש"י מים הגרופים כו' חמין או פושרין ועיין ברא"ש דפסק כרב אשי דאסור ובש"ע סי' תנ"ה מייתי פלוגתא ועכ"פ מ"ש הוכחה שהרי ושוין כו' ליתא ולשיטת רמ"א בתשובה יש ליישב וקצרתי) וגם מדאמרינן מנחות נסכים מגבלה כו' ופירש"י דשאר מנחות ודאי נותנין בהם מים כו' הרי שמ"פ עם מים שממהרין להחמיץ היו לשין לכתחלה ובפרק כ"ש אמר ר' גמליאל ישרוף מיד ע"ש ולכאורה נראה דמנחת נסכים גופא לא קשיא ליה דדילמא ר"י דסבירא ליה מגבלה במים לא סבירא ליה כר"ג אבל משאר מנחות תיקשי לר"ג וע"כ לחלק בין זריזין וכו' ומדבריו אלה מוכרח דס"ל כתי' הא' של אא"ז מהרש"א ז"ל דלתירוץ הב' לק"מ מכל המנחות דשאני שאר מנחות דשמנן מועט אך אפילו לדבריו אין קושיא על הרא"ש כדכתיבנא דודאי אף בלא הך חילוקא ליכא לאקשויי אדר"ג די"ל דחומרא דחמץ מדרבנן הוא ומש"ה לא מקשה אדר"ג ומה"ט גופא נמי לא מקשה אדר"י דאמר קבא כו' ומכל מקום אין לדמות זה לדר"ג דהתם קאמר ר"ג בהדיא ישרוף כו' אלמא דחששא גמורה היא מדרבנן משא"כ לענין עיסה גדולה כיון דעכ"פ מוכרח מהא דלחה"פ דהתורה התירתו ומה"ת לנו לחדש בדרבנן לאסור אפילו בדיעבד כיון דלישנא דר"י איכא לפרושי בפשיטות דלכתחלה קאמר והרי אפילו בהך דמ"פ דמחמיר ר"ג מקילי רבנן ואם כן בזה י"ל דאף ר"ג מודה כנלענ"ד כוונת הרא"ש בזה ומצאתי בשעה"מ שהביא ג"כ דברי הפ"ח וכתב גם כן קצת כמ"ש וע"ש:
ולפי מ"ש אם נאמר בתי' הא' דמהרש"א אז בחמץ אף במ"פ עם מעט מים תשרוף מיד דדוקא בזריזין התירו משא"כ לתי' הב' דמנחות שמנן מועט אם כן בכל דוכתא אמרינן הכי דמי פירות מעט עם מים אין ממהרין להחמיץ אלא לפ"ז קשה דא"כ דמנחות נסכים דקאמר מגבלה במים תיקשי דהא התם שמנה מרובה ולמאי דמיפך התם לדריה"ג לדר"ע א"ש בפשיטות דר"ע בפסחים קאמר שבוש היה דלא סבירא ליה דר"ג אבל למאי דס"ד התם דריה"ג הוא דאמר מגבלה במים דוחק לומר דגם הוא פליג אדר"ג ולר"ג באמת צ"ל דמרבה לחם הפנים דמנחות נסכים לדידיה היו אסור לגבל במים ובזה א"ש קצת מה דקאמר ר"ל אומר היה ריה"ג מ"נ מגבלה במים וכשרה דל"ל להאריך כולי האי וה"ל למימר בפשיטות כגון שגיבלה במים ולא דמי להא דאיתא ד' נ"ד מנחת חוטא מגבלה במים וכשרה דהתם חריבה כתיבה וקמ"ל דאינה חריבה רק משמן משא"כ במ"נ למה תגרע משאר מנחות דע"כ היה מגבלה במים כיון דשמנן מועט ואף מנחת נסכים דשמנן מרובה בשביל זה לא יגרע נטפי מים אשר יזנקו לצורך גיבולו אם ירצה. אך לפי מ"ש א"ש דלכאורה יש מקום לומר דדוקא שאר מנחות דשמנן מועט ממילא דאין חשש ממהר להחמיץ שפיר יכול לגבל במים משא"כ מ"נ דשמנו מרובה שוב יש איסור לגבל במים דימהר להחמיץ ותשרוף כמו דסבירא ליה לר"ג ולכן אמר אומר היה כו' מגבלה במים וכשרה דלא חיישינן למלתא דר"ג והוא נכון לענ"ד אך שעדיין יש לומר דגם ריה"ג לא פליג אר"ג דמה"ת לעשות פלוגתא בזה ובפרט לדעת בה"ג גם רבנן בתראי כוותיה דר"ג וקי"ל הכי אך טעמא דריה"ג משום שהוא במקום זריזין ולפי זה כיון דע"כ אנו צריכין להך סברא דמקום זריזין מה"ת לנו לומר חילוק בין שמנו מועט למרובה אלא י"ל דבכל גווני חיישינן דממהר להחמיץ ומנחות שאני משום שהוא במקום זריזין וכתי' הא' של המהרש"א וכבר כתבתי שבפ"ח מבואר שתופס עיקר כהך תירוצה: ואין להקשות לפי מ"ש לעיל דלחה"פ לא היו במקום זריזין א"כ תיקשי לן מלחה"פ דבאמת ז"א דלחה"פ לא היה טעון שמן כלל כמבואר במנחות דף נ"ט ובהכי א"ש ג"כ קושית התוס' במנחות דף נ"ה דלמה לחה"פ נילוש בפושרין הא אינו במקום זריזין דהנה י"ל דלכאורה קשה הא דמקשה על פושרין מ"ש ממנחות כו' דמה"ת לא נאמר דגבי חמץ אינו רק חומרא מדרבנן כמו שהחמירו חומרת משהו וכמו שהחמירו לכתחילה לענין קבא מלוגנאה משא"כ במקדש לא גזרו וכמש"ל ולפי מ"ש י"ל כיון דכל המנחות יש בהם שמן וממילא דבלא"ה יש בהם חשש שקרוב להחמיץ ואם כן כשנילוש בפושרין ג"כ שהוא קרוב להחמיץ ביותר לא היה לנו להקל גם במקדש ומשני דשאני מקום זריזין ולפי זה ממילא א"ש הא דלא מקשה מעיקרא אדר"ג משום דדוקא משום דבמנחות איכא תרתי לריעותא שיש תערובות מ"פ וגם מים הם פושרין ומצאתי בש"ג בפסחים שכתב גם כן סברא זו לתרץ דברי הרי"ף מקושיות הרא"ש דמ"פ עם מים ובמים פושרין גרע טפי לענין חימוץ ע"ש ובזה א"ש קושית התוספות דקשיא להו דלחה"פ אינו במקום זריזין ולפי מ"ש א"ש דלה"פ בלא"ה א"ש דהא לא היה בהם שמן ומשום פושרין לחוד ודאי שלא החמירו במקדש כיון שהפושרין יפין יותר ללישה רק דבשאר מנחות קשיא ליה שתערובת שמן שבהם גם כן מסייע למהר להחמיץ וזה סיוע למ"ש דאף שמנן מועט ממהר להחמיץ איברא שלענ"ד צ"ע על התוספות שכתבו דלחה"פ לאו במקום זריזין הוא כיון דלישתן ועריכתן בחוץ ובפסחים דף ל"ז אמרינן אמר ר"ה פת עבה טפח שכן מצינו בלחה"פ טפח מתקיף לה רב יוסף אם יאמרו בזריזין יאמרו. בשאינו זריזין כו' ונראה דהתוספות ס"ל דהתם לענין אפייה מיירי והרי אפייתן היה בפנים וכן פירש"י דזריזין כהנים שבקיאין בשימורו שלא יחמיץ כו' בתנור חם בכל יום תמיד מסיקין תנור של מקדש כו' אבל לענין לישה ליתא בזריזין ולא במקום זריזין אך לפי מ"ש רש"י בביצה דף כ"ב ע"ב בזריזין של בית גרמו שהיה אומנין וזריזין בדבר אם כן י"ל דגם הלישה היה על ידם שהיו זריזין ביותר ואפשר לומר שזה כוונת המג"א ססי' תנ"ו מ"ש דראיית הרא"ש מלחם הפנים אינה ראיה דאם אמרו בזריזין יאמרו בשאינו זריזין כדאיתא בביצה ובפסחים עיין סי' ת"ס ור"ל לענין מ"ש שם לענין פת עבה ולא מייתי מהא דמחלק הכי לענין פושרין משום שהיה אפשר לומר דלא קאי על לחה"פ וכמ"ש משא"כ בהך דפת עבה דקאי על לחה"פ ועיקר כוונתו למ"ש רש"ל בביצה דזריזין היינו בית גרמו ומסתמא כל מלאכת הלחה"פ נעשית על ידם לכן המג"א בצחות לשונו הקדים ביצה לפסחים מטעמא דכתיבנא אך התוספות נראה דסוברים דגם בית גרמו לא היה עסוקין רק באפיית לחה"פ לבד ולא בהלישה והלישה לכל מסור וליתא במקום זריזין ומכל מקום לפי מה שאמרו שם אם אמרו בפת עמילה כו' ופירש"י שאינה ממהרת להחמיץ שעמילתה מעכבתה כדתנן כל המנחות טעונות שלש מאות שיפה כו' ואם כן חילוק זה א"ש גם לענין הלישה כמו לענין אפייה לא מיבעיא למאי דאמרינן שם במנחות דף ע"ו דשיפה ובעיטא בבצק אם כן פשיטא דמהני טובא דהא זהו עיקר השימור וכמ"ש רש"י במנחות דף נ"ג הואיל ונילושין בפושרין מצוה לשומרן שלא יחמיצו ושימור היינו שיעסוק בבצק כל שעה כו' ופשיטא דמהני ללישה אלא אפילו לחכמים דאמרו שיפה ובעיטא בחיטין שישרו קליפתן מכל מקום לא גרע לישה מאפייה וכמו דמהני לאפייה כמו כן מהני ללישה וכן משמע במנחות דף צ"ה ע"ב מה נפשך אי אפיי' בעינן זריזין לישה ועריכה נמי בעינן זריזין כו' משמע דזריזין דמהני לאפי' מהני נמי ללישה והש"ס לענין פושרין דנקט חילוק דזריזין וה"ה דהוי מצי לשנויי אם יאמרו בעמילה. והנה א"ש נמי בלחה"פ ובמנחות מאפה תנור ונראה דלא משמע ליה להתיר משום הך טעמא לחוד ור"י התם בצירוף שאר טעמים נקט ליה ובזה א"ש הא דקאמר א"ה מלתת נמי ליתית כו' ולכאורה אמתני' גופיה דקתני נילושין בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו שמבואר שפושרין גורמין החימוץ ולכך הם צריכין שימור ומועיל להו כמ"ש רש"י במנחות ואם כן הו"ל לאקשויי מלתת נמי לילתית אך לפמ"ש א"ש דאמתניתין לא מצי לאקשויי מלתיתה די"ל כיון דלתיתה קודם עמילה הוא חיישינן לה משא"כ הלישה בעמילה לחוד שרי שי"ל שאין חשש כולי האי שימהר להחמיץ ע"י פושרין ולכך הוקשה לו כיון דאפילו חכמים דשרו במ"פ אסרי בפושרין אלמא דחשש גמור הוא ואם כן לא מסתבר דבשביל עמילה שבחיטין נתיר פושרין ומשני ליה החילוק בין זריזין ולהכי פריך א"ה מילתת נמי לתית שהיה סבר שהכהנים לותתין ומשני דליתא בזריזין:
ומלתא אגב אורחא ראיתי דבר תמוה בפ"י שכתב על מ"ש אא"ז מהרש"א בפסחים מ"ם דלמה שרי רבא ללתות למצה מ"ש ממנחות כו' דהא בין הכא ובין הכא ליתא במקום זריזין ועל זה כתב הפני יהושע דודאי לענין פושרין שייך לחלק בין מנחות לפסח מטעמא דזריזין כו' משא"כ לענין לתיתה נראה להיפך דעיקר חשש חימוץ לא תליא בזריזין אלא לפי ענין החיטים כו' ומש"ה קאמר שמואל דאין לותתין שאסור לגרום חימוץ למנחות לכתחלה כו' ע"ש ונפלאתי מאוד דאיך יפרש הסוגיא דפריך א"ה מלתת נמי לתית כו' ומשני דליתיה בזריזין ולא במקום זריזין ונראה דאגב חורפיה ושיטפא רהיט ליה גמרא שכן נראה ממה שהעתיק קושיות מהרש"א כיון דבמנחות קאמר שמואל אין לותתין אף ע"ג דמנחות איתא בזריזין ובמקום זריזין וכ"ש כו' ובאמת מהרש"א לא כתב כן אלא כתב דליפרוך בפשיטות כיון דחטין של מנחות אין לותתין משום דליתא בזריזין ולא במקום זריזין כו' ודבריו צחים ומלובנים כדרכו ז"ל:
ולכאורה יש להביא ראיה דמ"פ מעט עם מים אין ממהרין להחמיץ מדאמרינן במנחות דף י"ג מנין לכל המנחות שנילושים בפושרין ומשמרן כו' א"ל נלמדנה מפסח דכתיב ושמרתם את המצות ולכאורה צ"ע דהא אדרבא בפסח גופא אמרינן ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין ולא מהני ליה שימור ואף על גב דמחלקינן בין מקום זריזין עכ"פ אין מקום ללמוד מפסח היתר ללוש בפושרין וע"י שימור והנראה שהכוונה היא על מה דאמרינן בפסחים דף מ"ם הדר אמר רבא מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות אי לאו דבעי לתיתה שימור דמאי אי שימור דלישה לאו שימור הוא כו' וממאי דילמא שאני התם דבעידנא דנחית לשימור כו' ואפ"ה לא הדר ביה רבא כו' ופירשו דרבא מחמיר על עצמו היה אבל שימור דבעינן היינו משעת לישה ע"ש ולכאורה נראה דמעיקרא הוי ס"ד דהא דמצריך ליה שימור היינו דליעביד ביה מלתא שיהיה צריך לשימור והיינו לתיתה דיש בה ג"כ חשש דממהר להחמיץ כיון ששורין במים וכותשין במכתשת ואין זה ענין לעסק בבצק רק שמועיל בה השימור והתורה מסרה שימור זה לכ"ע אפילו שלא במקום זריזין והיינו דס"ד דרבא דמצוה ללתות וע"י זה הוא צריכה שימור וע"ז קאי ושמרתם אבל פושרין דאית ביה חששא טפי דממהר להחמיץ מלתיתה אין לנו להתיר כיון שהוא גם כן שלא במקום זריזין ודחי' ליה דהתם בעידנא דנחית לשימור ר"ל דעכ"פ מהתחלת הלישה מתחיל חשש דחימוץ ומאז הצריכה התורה לשמור ובמנחות בעי מנין דנילושות בפושרין כו' ר"ל דמנלן ההיתר ללוש בפושרין עד שתאמר שצריכה שימור נימא שלא תהא נילושית בפושרין ובאמת לא תצטרך שימור ועל זה אמר נלמדנה מפסח כו' דאיהו הוי סבירא ליה דמצוה ללתות משום דכתיב ושמרתם את המצות ר"ל שי"ל שהתורה אמרה בכל מקום שאתה צריך מצה היא צריכה שימור ויש ללמוד מנחות משם שיהיה השימור מסור לכהנים ואם כן לא שייך אלתיתה שעודנו בידי זרים ולכן יש לעשותה ע"י פושרין ולעשות לה שימור וא"ל בגופה כתיב ביה דכתיב מצה תהיה הכשירנה ושמרה ומוכח דבעי פושרין שע"י זה צריכה שימור וא"ש לפי"ז הא דקאמר בגופה כתיב כו' דלכאורה קשה כיון דלא דחי מה דאמר נלמדנה מפסח אם כן באמת קרא בגופא דמנחות ל"ל כלל ולפי מ"ש א"ש דאם נלמוד ממצות איכא לדחויי דהתם אעידנא דנחית לשימור קאי וכדדחי התם מלתא דרבא והיינו סתם לישה שהוא בלא פושרין אפ"ה צריכה שימור ולהכי אמר בגופא כתיב כו' ובעי לאורויי דיש לעשות ע"י פושרין דאז היא צריכה שימור טפי ועלה קאמר תהיה החי' הכשירנה ושמרה ולפ"ז לכאורה קשה דאכתי מנ"ל דמה שהצריכה תורה שימור במנחות משום לתא דפושרין הוא שממהרין החימוץ דלמא לפי שהמנחות טעונות שמן וע"י השמן ממהר להחמיץ ולכן הצריכה התורה שימור ואכתי הא דנילושי' בפושרין מנ"ל אלא ע"כ מוכח כההוא תירוצא דמהרש"א דמעט מ"פ עם מים מרובים אין ממהרין להחמיץ ואם כן בשביל השמן מעט לא היתה צריכה שימור כלל וע"כ מוכח דנילושי' בפושרין. ואפשר לומר דהך דנילושים בפושרין לאו מקרא יליף רק מסברא עבדינן הכי דע"כ פושרין נילוש יותר יפה ואין חשש משום דממהר להחמיץ כיון שהוא במקום זריזין אלא אהא דמשמרן שלא יחמיצו קאי מנלן דמשמע דצריכה שימור דהיינו שיעסוק בבצק כל שעה ואי לא עביד הכי אע"ג דשפיר חזי בשעת אפייה שלא החמיצה עדיין לאו שפיר עביד ואפשר דפסולה נמי איכא וכמו במצה של מצוה שצריכה שימור דמנ"ל הא לגבי מנחות וע"ז קאמר דנלמדנה מפסח כו' ואם כן אין ראיה מכאן למ"ש דמ"פ מעט עם מים אין ממהר להחמיץ דשפיר ממהר להחמיץ ומכל מקום קשיא ליה דמנ"ל שימור למנחות אך מלשון רש"י שכתב שם דף י"ג שנילושות כלומר דהואיל ונילושות בפושרין מצוה לשומרן שלא יחמיצו משמע דבלא"ה אין חשש דממהר להחמיץ כלל אף ע"ג שיש בהם שמן מועט עם מים ואפשר דרש"י לשיטתו דמ"פ לבד הוי נוקשה ועם מים י"ל דהוי חמץ גמור ואין ממהר להחמיץ ג"כ ועיין בדברי הרא"ש ר"פ אלו עוברין בשיטת הרי"ף ז"ל וצ"ע:
וראיתי בספר מחנה ראובן שכתב דמהא דחלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן למכור בשוק יוצאין בהם תיקשי דהא נילוש בפושרין ואמרינן דלענין מצוה שוין שאין נילושין בפושרין ומזה מוכח כתי' הראשון של המהרש"א דכיון דנילוש במקום זריזין בכדי לצאת ידי חובת תודה סמכינן עלה דמלתא לענין מצה שיוכל לצאת בה ושוב כתב דיש לומר דחלות תודה אינו נילושות בפושרין כיון דמעשיהם בחוץ שלא במקום זריזין ואי משום דתנן כל המנחות נילושות בפושרין הא אמרינן במנחות דף מ"ו לחמי תודה לא איקרי מנחה ע"ש והאריך ועיין בתוספות דמנחות דף נ"ב ע"ב ד"ה כל המנחות שכתבו דלחמי תודה לא אשכחן דאיקרי מנחה ומ"מ ניחא לאשמועינן דינא ר"ל דלענין הדין שפיר כללם בכלל מנחות וכן בכולי פירקא שם משמע דבכלל כל המנחות הוא ומ"מ מ"ש דהאי לחמי תודה בחוץ הוא צ"ע לכאורה דבאמת שכן משמע במנחות דף ע"ח ע"ב דהא דאמר ר"י חוץ לחומת בית פאגות וע"ש דף פ"א וכ"כ הרמב"ם בהלכות מעה"ק דלחמי תודה ורקיקי נזיר מעשיהם מבחוץ ובבה"ז הביא ראיה לזה מדברי הש"ס אלו ומש"ס דנדה בשפחתו של בית רבי כו' אך כתב דמש"ס דמנחות דף פ"ח דקאמר אי תודה לחמי תודה בשחיטת תודה היא דקדשי משמע דלא כהרמב"ם ע"ש ובאמת גם בענין נזיר אמרינן שם הכי דלחם נזיר בשחיטת איל הוא דקדיש ע"ש אך לפי ענ"ד י"ל לפי מ"ש התוספות במנחות דף ט' ודף נ"ה דלא מיפסל ביוצא על ידי קדושת כלי רק על ידי שחיטת הזבח ולכן קשיא ליה דרביעית וחצי לוג למה נתקדש כיון דאין נפסלין ביוצא וא"ל בשביל פסול לינה ז"א כיון שהם תלוים בזבח א"כ כל כמה שלא נשחט הזבח אין לפוסלו משום לינה כלל ולכן מסיק הש"ס בקידוש רביעית וחצי לוג הוא בשביל ד"א וא"כ כיון דאין כאן פסול יוצא שפיר כתב הרמב"ם שמעשיהם בחוץ וא"כ תיקשי דהאיך נילושית בפושרין כיון שלא היה במקום זריזין וגם מוכח מזה במ"פ מעט עם מים אין ממהרים להחמיץ דאל"כ תיקשי לר"ג האיך עשו בלחמי תודה כיון שלא היה במקום זריזין וא"ל דר"ג סבירא ליה דלא הוי רק נוקשה וס"ל דכשר ללחמי תודה כמו שיאור דר"י לר"י ולא גמרינן ממצה תהיה דכתיב בשאר מנחות דלחמי תודה אין באים בשביל עצמם אלא בשביל הזבח ומ"ש התוס' דשמא יש שום יתור בתודה כו' היינו אליבא דר"מ וכמש"ל אך לפי זה תפשוט בעי' דר"ז בחולין לענין שיאור דר"י לר"י אי נפיק לענין לחמי תודה דמה"ת לומר דפליג עליה דר"ג בהא קצרתי וצ"ע
והנה ראיתי בספר יראים לרבינו אליעזר ממיץ בסי' ק"ו כתב פירש"י דמ"פ חמץ נוקשה הוה כו' וראיה לו ממנחות תפוח שריסקו כו' ור"ת ז"ל פירש לי דהיתר גמור הוי מ"פ כו' וממנחות ראיה דהתם מיירי שיש מים עם מי תפוחים כדקתני שנתנן תוך העיסה אלמא מעיקרא נמי עיסה הוא ונילושה במים קודם וכיון דמים עמהם מחמיץ וממהר להחמיץ יותר ממים לבד והאי לא הוי חמץ גמור אלא נוקשה עכ"ל (מ"ש אח"כ כדתנן הוא ט"ס וצ"ל תנן והוא ענין בפ"ע) ושוב כתב ואסור למיכל מצה שנילושה בחמרא כו' עם מים מדרבנן משום דאיכא מים בהדי' מחמיצין טפי דתניא אין לשין כו' וחכ"א כו' מבואר מזה עס"ל דאף דאיכא מעט מ"פ נמי ממהר להחמיץ דהא מדייק מדקתני שנתנו תוך העיסה א"כ מעיקרא נמי עיסה הוא ובודאי שיש מים הרבה כראוי לעיסה רק שבא לתוכו מעט מי תפוחים ואפ"ה קאמר דממהר להחמיץ. ומ"ש המג"א דמהרא"ש משמע דדבר מיעוט אינו אוסר תמה עליו בא"ר דלחכמים שאמרו את שאין לשין אין מקטפין אף קיטוף אסור וכ"כ שארי הרב הנ"ל בשם אשל אברהם וראיתי בספר מקור חיים הביא ג"כ דברי האשל אברהם וכתב שדעת המג"א שאין לעשות פלוגתא רחוקה כו' דבלישה אמרו בהדיא תשרף מיד כו' ע"ש וליתא דאין כאן פלוגתא רחוקה כלל דחכמים בתראי לא אמרו תשרף מיד בלישה ולא בקיטוף וכמ"ש הרא"ש אח"כ על בה"ג שדבריו נעלמים אבל מ"מ בהא קימ"ל כחכמים בתראי דקיטוף דמי ללישה שהרי שנאה בלשון חכמים וכן משמע מהרי"ף והרא"ש ז"ל לחכמים בתראי בקיטוף בדיעבד דינו כמו בלישה ותליא בפלוגתא דר"ג ורבנן דלעיל ולחכמים עכ"פ יאפה מיד כמו בלישה ואם לאו אסור אף בקיטוף דדבר מועט הוא אמנם בטור כתב דעה א' לאסור בלישה ולהתיר בקיטוף והב"י שם כתב ונראה דהיינו אם נאמר דהלכה כת"ק כו' ועיין בב"ח שם במ"ש על הטור שדבריו צ"ע ומ"מ מבואר מדבריו דמ"ש הטור ומי פירות עם מים הוי נוקשה משמע בכל ענין אף הקיטוף וזה מסקנת הרא"ש ז"ל כו' ובמ"פ עם מים קיימא לן כרבוותא שהביא הרי"ף דקיימ"ל כחכמים דאסרי בין בלישה בין בקיטוף כו' וכ"כ בסוף דבריו שם דמ"ש הטור דמ"פ עם מים הוי חמץ נוקשה אפילו לא הניחה בלא עסק דממהר להחמיץ יותר משאר עיסה הלכך אין ללוש בהם וה"ה דקיטוף נמי אסור כחכמים דקיטוף נמי הוי מ"פ עם מים כו' ע"ש וכן מבואר מדברי הסמ"ק שהביאו הגהמי"י והב"י ס"ס תנ"ג לענין לברר חטין מאכילת עכבר כו' ויש שרוצים להתיר משום מ"פ וקשה על זה כו' ועוד דהא אח"כ כשמערבין בו מים אז אכילת העכבר מחמיץ כדפרישית לעיל דמ"פ כשמערבין בו מים מחמיצין עכ"ל והחולקים שם סבירא ליה דרוק דעכבר לאו מ"פ הוא אבל מ"מ בהך מלתא לא אשכחן דפליגי ואין לך מ"פ מעט כרוק דאכילת העכבר ואפ"ה סבירא ליה שיש לדון בו דין מ"פ עם מים שממהר להחמיץ וכן מבואר מהגהמי"י שם פרק שכתב גם כן לענין תפוח שריסקו דבקל מחמיץ כו' וכדברי הספר יראים שכתבתי לעיל:
וראיתי בהלכות גדולות שכתב ואסור למילוש כו' ומדבריהם קמו להו רבנן דסיפא דברייתא ור"ג בחדא שיטתא דישרוף מיד ש"מ הלכתא כוותייהו והשתא קטופי נמי לא מקטפינן בהו וכ"ש דלא ליישינן בהו ואם לש ישרוף מיד עכ"ל והרא"ש כתב ע"ז ודבריו נעלמים דלא איירו חכמים אלא לכתחלה כו' ולענ"ד אין שום העלם דבר רק שיש ט"ס וצ"ל השתא קטופי כו' וסבירא ליה לבה"ג מסברא דאם היינו מקילין בה בלישה שלא תשרוף אלא תאפה מיד היינו מתירין הקיטוף לכתחילה שהרי בידו לקטף ולאפותה מיד ודוקא בלישה יש להחמיר לכתחילה ולא בקיטוף אך אי אמרינן בלישה דתשרוף מיד אז שפיר יש מקום להחמיר בקיטוף גם כן לשרוף או עכ"פ תאפה מיד וזהו שכתב בה"ג דהשתא קטופי לא מקטפינן כו' ור"ל דמזה מוכח דבלישה תשרוף והרא"ש לא הביא רק תחלת דברי בה"ג ועיין ב"ח שכתב שגם בה"ג לא פליג רק בלישה אבל בקיטוף מודה דתאפה מיד ובאמת לא משמע כן מדברי הרא"ש אליבא דבה"ג ע"ש:
והב"י כתב בשם תשובות הרשב"א והוא בשו"ת הרשב"א סימן תנ"ד שהרבה מן הגאונים אסרו בין לקטף בין ללוש וכן אמרו מגדולי המורים האחרונים וכן אנו נוהגין לאיסור עד כאן לשונו ומשמע דגם בדיעבד אסר לה דהא מדמי לה ללישה וכן נראה מדברי הרשב"א סימן של"ג דמייתי התם הא שאין מחמיצין בתפוחין וכתב דאף רבנן דאמרי תאפה מיד אפשר דסבירא להו כרבנן דר"ח ב"ג אלא שסבורין לומר שממהרין לעשות מלאכתן ומביאים אותם לידי נוקשה בשעה קלה ולפיכך תאפה מיד עכ"ל משמע דאף בכה"ג דתפוחים דמיירי במ"פ מעט והרבה מים דינא הכי לרבנן ועיין בתוספות במנחות שכתבו בסוף דבריהם דמהא דמפלגינן גבי וותיקח בין מיא ומלחא ובין משח ומלח' מוכח דמ"פ לבד אין מחמיצין ע"ש ובפ"י בפסחים דף ל"ט ע"ב כתב שי"ל דמשחא ומלחא שרי בלא שהה שיעור חימוץ משא"כ במיא ומלחא שממהר להחמיץ כמ"ש התוס' לעיל שם בשם ר"ח כו' עיין שם דמבואר דאף שהמלח הוא מעט והוה ליה כמעט מ"פ אמרינן הכי ועיין בדברי הרא"ש לענין נתינת מלח במצה ואין להאריך עוד דמשמע מכל הפוסקים דאף מ"פ מעט דין מי פירות עם מים יש לו ואף שלענין מצה עשירה מבואר בפסחים דף ל"ח כיון דרביעית הוא ומתחלקת לכמה חלות לא מיקרי מצה עשירה אין מזה ראיה לענין הא שנאמר דאין ממהר להחמיץ דודאי אבד העושר ההוא בענין זה שרובו מים והשמן אינו רק מעט דמעט מה שא"כ לענין שממהר להחמיץ או שיהיה נעשה נוקשה שפיר י"ל דאף המעט ממנו פועל פעולתם בעיסה ועיין במג"א סימן תע"א ונראה דגם המג"א שכתב דמדברי הרא"ש משמע דדבר מועט אינו אוסר לא בא אלא להורות שעי"ז מצא מקום לספק שלו אבל מ"מ לא בא לפשוט ספיקו וכן מבואר מפשיטות דבריו בסי' תסמ"ך ס"ק ה' שכתב דיש לאסור כשנתן לתוכו ביצים שלימין או בשר ועוד דמ"פ עם מים ממהרין להחמיץ כמ"ש סימן תס"ב כו' ע"ש משמע מדבריו דגם מהאי טעמא יש לאסור אף בדיעבד ואע"ג דהו"ל רק מעט מ"פ עם מים אלמא דלא סבירא ליה לחלק בכך:
שוב ראיתי בספר אשל אברהם שהאריך בזה וראיתי שהרגיש ג"כ על הטור במ"ש להתיר בקיטוף וכבר עמד בזה הב"י וכמש"ל אך ראיתי שדברי הטור בזה הם דברי בה"ג שכתב ודוקא לילה הראשון אסור לקטוף במ"פ אבל שאר יומא לא ולילה ראשון אפילו ביין ושמן ודבש לחודיה אסור למילש משום מצה עשירה עכ"ל ולכאורה הוא סותר דברי עצמו בסימן תכ"ד שהרי לעיל מיניה כתב והשתא קטופי נמי לא כו' דמשמע להדיא דקיטוף מטעם חימוץ אתו עלה וא"כ אין לחלק בין לילה הראשון לשאר לילות וצ"ל דס"ל דודאי יש חשש חימוץ בקיטוף אך שאינו רק חשש בעלמא ובכל הלילות לא קפדינן בהכי רק בלילה הא' דבעינן ושמרתם את המצות ואם מקטף במ"פ אין זה שימור משעת לישה ולדעה זו של בה"ג כיון הטור וראיתי בשיבולי הלקט סי' ס"ב שכתב וז"ל ובה"ג מצאתי שאוסרין לקטף במ"פ בלילה הראשון אבל בשאר הימים מתירין וכן כתב רבינו יצחק ז"ל דיום הראשון דבעינן לחם עוני אסור מכאן ואילך מותר כדאמר כו' ונראה מדבריו דבה"ג והרי"ף אמרו ד"א וליתא כדכתיבנא:
ומכללא דהני מילי מעלייתא שכתבנו מבואר בדעת הפוסקים דמ"פ עם מים שממהרין להחמיץ היינו אפילו במעט מ"פ ואף אם המ"פ היה תחלה ואח"כ באו בה המים וכמ"ש בשו"ת הר"ן סי' נ"ט והביאו בח"י סי' תס"ב וכן מבואר בח"י סי' תנ"ג ס"ק כ"ב לענין זיעת בהמה דאף שנתייבשו המ"פ בתוכו מחמיץ והביא ראיה מדברי הג"ה סמ"ק לענין אכילת עכבר שהבאתי לעיל וכ"כ בסי' תס"ו לענין זיעת החומה אף שי"ל דאינו כמ"פ ממש אלא תולדה בפ"ע מכל מקום יש לומר דממהרין להחמיץ כמ"ש בהגה"ת סמ"ק ובנ"צ בשם מהרי"ל ואם כן מכל שכן במי פירות ממש וכן מבואר בדברי החק יעקב סימן תס"ב סעיף קטן ה' לענין שמרי יין שכתב לכאורה יש ללמוד מהגהת אשר"י שעיסה שנילוש בשמרי יין לא מיקרי במ"פ כו' ומה שמביא ראיה מהא דמ"פ אין מחמיצין אין ראיה כלל לפי שדרך להחמיץ בו עיסה שנילושה במים והוי מ"פ עם מים דממהר להחמיץ כו' ע"ש מבואר דס"ל דאף בכה"ג דאיכא מעט מ"פ נמי ממהר להחמיץ ואף מים רבים לא יוכלו לכבות כח החימוץ שגורמים המ"פ בהצטרף עם מים ומשמע דאין מחלק בין מעט להרבה דכמו דבהרבה מ"פ אם לא נאפה מיד אסור בדיעבד כמו כן במ"פ מעט ואע"ג דהח"י ס"ל לענין מצה עשירה דאם נתבטל בס' שפיר מיקרי לחם עוני וקיטוף דאסור להרי"ף משום דכיון שאינו מערבו לתוך המצה והוי בעין לא נתבטל כבר כתבתי דלענין מצה עשירה שאני כיון שחיך אוכל יטעם אינו מרגיש קרינן ביה יש מתעשר ואין כל משא"כ לענין שממהר להחמיץ אך למ"ש הח"י דקיטוף דאסור להרי"ף משום שאינו מערבו כו' ובאמת לא נמצא ברי"ף חילוק לענין קיטוף בין יום ראשון ליום שני רק הטור כתב חילוק זה ואפשר דמפרש מ"ש הרי"ף איכא מרבוותא דאסרו בין בלישה בין בקיטוף בין ביום ראשון בין ביום שני ואיכא רבוותא דשרי כו' ר"ל דאיכא רבוותא דשרי בקיטוף ביום שני והיינו דעת בה"ג דלעיל אך לשון הרי"ף לא משמע הכי וצ"ע:
ומעתה בנידון שאלתינו יפה דן ויפה הורה שארי הגאון הנ"ל להחמיר לאסור המצות שנאפו מקמח הזה שנמצא בו קנעבליך שיש בהם לחלוחי' שאע"פ שהוא לחלוחית מעט מ"מ עכ"פ אינו פחות מלחלוחית של הרוק שבפי עכבר שכתב הסמ"ק דאפילו תימא דהוי כמ"פ ה"ל מ"פ עם מים שמחמיץ ואם כן גם כאן דנין אותו כמ"פ עם מים וכיון שלא נאפה מיד חוששין שממהרין להחמיץ על ידי צירוף המים עם המ"פ ואף החולקים שם על הסמ"ק היינו משום טעמא שכתב הטור שם שמעט רוק שבפי העכבר אינו מחמיץ חטה קשה ואף לפי הטעם שכתבו שם דהנשוכין אינו רק אחד מאלף ונתבטל בס' קודם הפסח מ"מ כאן כיון שנמצאו לערך חמשה או ששה קנעבליך בקווארט וכיון שהוא הרבה יותר מהרגילות יש לחוש דלמא באותו שנאפה המצות מהם היה הרבה יותר ולא ידעינן כמה נפיק מינייהו ודילמא ליכא ס' שיתבטל הקמח שנתלחלח במ"פ שהוא ממהר להחמיץ ואוסר את כולו (ועיין במג"א סי' תס"ז במ"ש בשם הכל בו אם נמצא ג' שעורים כו' ע"ש וקצרתי) וגם אפשר לומר דהקנעבליך הנטחנין בתוך הקמח עדיין לחליחותן שבתוכו קיים ועל ידי מיעוך הלישה הלחלוחית שבהם יצא עתה ומתערב במים ומכ"ש שכמדומה ששמעתי שלפעמים קנעבליך אלו אין הרחיים שולטות בהם לטוחנן ונשארין בעין בקמח וע"י הלישה מתמעכין ונתערבו הלחלוחית שבהם במים ועל כל העיסה כולו יצא שימהר להחמיץ וגם יש לחוש כיון שהקמח שנתמצה עליו המ"פ ממהר להחמיץ והוא מתגלגל והולך בתוך העיסה דרך לישתה וגורם חימוץ גם לשאר העיסה וכעין שכתב הרשב"א בתשובה שכתב הב"י ססי' תמ"ו במעט לחם הנמצא בעיסה שאפשר שהוא מחמץ אחרים אע"פ שהוא אפוי והביאו המג"א ג"כ ואף שכתב שם אח"כ אלא שאין דעתי נוטה לכך שיהיה שיעור מיעוט מחמיץ כל העיסה כו' מ"מ כאן שאינו אפוי וגם י"ל שאינו מעט דאפשר שנתלחלח שיעור גדול מהקמח שאפשר שיש בו כדי להחמיץ גם שאר נראה שראוי להחמיר ולכן אף לפי מ"ש דאם נאמר דמ"פ מעט עם מים הרבה ממהר להחמיץ לא הוי רק נוקשה אין להקל בזה דהא יש סוברים דנוקשה דאורייתא ומכ"ש בנוקשה דמ"פ עם מים הראוים לאכילה שיש שכתבו דנוקשה כה"ג כ"ע מודו דאסור מדאורייתא (ובאמת בתוספות. דמנחות לא משמע הכי) והביאם שארי הגאון אבד"ק הנ"ל ולזה הסכים ג"כ שארי הגאון נ"י בספר מק"ח וכתב דנוקשה כי האי במשהו א"כ גם בזה אע"ג דנאפה קוה"פ יש להחמיר כיון דאיכא חשש דאורייתא שמא לא היה כאן ס' ולא נתבטל קודם הפסח כלל ומכ"ש בזה שלא השגיחו לראות שמא מחמת לחלוחית שיצא מהשומים הנ"ל נעשה בקמח פירורין ובכה"ג ודאי אסור ועיין בראש יוסף וחק יעקב סימן תמ"ז ס"ק י"ד מ"ש לתרץ מתריאקה דאסור לאכלו אע"פ שאין בו מן החמץ אלא כ"ש כיון שממשות החמץ בתוכו ואינו מתערב יפה דהוי כיבש ע"ש וה"נ יש לחוש לכה"ג וכיון דבלא"ה יש מחמירין במ"פ לבד כדעת רש"י לומר דהוי נוקשה ויש לחוש שמא אין כאן ס' נגדו שיתבטל קודם פסח ואף להמקילין בזה כבר העליתי שמבואר מדעת הרבה פוסקים דמ"פ מעט עם מים ממהרין להחמיץ ואף בנוקשה כמה פוסקים סוברים דאסור מדאורייתא ומכ"ש בנוקשה כזה שראויה לאכילה וישראל קדושים נוהגין כמה חומרות בחמץ אף שאינם מעיקר הדין וכ"ש בזה דאיכא כל הלין טעמא להחמיר מדינא ודאי דאסורים בתוך הפסח ולא מבעיא לבשלם דאסור אלא אפילו למיכלינהו בעינייהו אסור (ועיין במג"א רסי' תנ"ח מ"ש על הע"ש שם ויש ליישב דברי הע"ש וקצרתי) וכן נלענ"ד דברי זעירא מן חברייא: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד
ואשר כתב כ"ת בשם רב אחד להביא ראיה מהך דלא לחרוך כו' שנתייבש מ"פ תחלה שפיר דמי כשבאו המים אח"כ דאל"כ כל המוהל היוצא מחטים והוא מ"פ ואיך אפשר אח"כ במים כו' לא חש לקמחי' דמה יעשה לרש"י ודעימיה דמ"פ לבד נוקשה הוא והדבר פשוט דהתם במחריך שבלים ועושה אותם קלי שע"י פעולות האור זב הלחלוחית והמוהל אשר בחטים והמוהל נפלט מהם ע"י האור והחטים מתיבשים ונעשים קלי וע"ש גבי חצבא דאבישנא ובתוס' מנחות ובשו"ת נ"ב סי' כ"א מ"ש שם לכן נראה שאין דרך גרעין להפליט מימיו עד שכבר שלטה בו האור ונקלה כו' ע"ש: