בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה לט
אליכם אישים אקרא חכמי חרשים. עיניהם לאמונה לרעות צאן קדשים. ולהרים מכשול מדרך העם ורעו כבשים. כדברם אשר יצאו מפיהם יטו אוזן ויחלצו חושים. הלא המה כו' מעמידי הדת על תילה. יושבי על מדין ורודים עם אל ועם קדושים. בק"ק דובנא רבתי יע"א:
בנשף בערב יום נתמלא ביתי אורה. אריתי מור בשמיכם. וטל ברכות אשר סביבות גבעותיכם. תרבינו ענוותיכם ותרשוני לומר דבר לפניכם בדין עסק ביש שאירע במחניכם. ואריוותא קדמיכון ואתון שאלון לתעליא בעידנא דעסיק ביה אתו שאילתן לי ביומא דכלה הלכתא רבתא לפסחא ולהיות כי זמנו בהול ודבריכם נחוץ סרתי למשמעתכם להשיב על אתר ולא אוכל היום לצאת ולבוא בפלפולים ולהיות חורז מש"ס לפוסקים כדרכי מעולם ת"ל לירד לקצבי הרים ולהעלות פנינים יקרים וגם לא אשא עיני אל ההורים לבנות דיק על התמרים הבנוים כעיר שחוברה לה יחדיו מקורי עכביש ומה בצע בהעתיר דברים הלא ינתקו היתרים כאשר ינתק פתיל הנעורת בהריחו אש ולפידים בערים ולפי שעה הנחוצה אכתוב אשר נלענ"ד בזה בקיצור מופלג ועל שרשי הדין אתחקה ואשפוט מישרים. הנה מלתא דפשיטא לדידי כי המוכר יי"ש בחזקת שהוא מותר לפסח ונמצא שהוא חמץ שהוא מקח טעות וחוזר שאע"פ שאין הנידון דומה למוכר ונמצא טרפה דהתם ההיא שעתא איסורא הוא משא"כ בזה שמכר קודם פסח דההיא שעתא היתרא הוא מ"מ כיון שזה הבליעל בפירוש מכרו לשם פסח אין לך מקח טעות גדול מזה ופשיטא דלא מצי טעין תשתה אותו או תמכרנו קודם הפסח שהרי אז נדברו שלפסח הוא צריך והרי הדבר מבואר בח"מ סימן רלמ"ד אם ידע המוכר שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות אם אמר לו למקפה ולא מצי למימר לא היה לך להשהותו ומבואר באחרונים דאף בגילה דעתו שרוצה לשתותו לאט לאט הוי מקח טעות אף שלא אמר לו למקפה. ואחי החריף מו' געציל נ"י העירני ג"כ מההיא דיו"ד סימן ט"ז שאם לא הודיעו המוכר שמכר אמה הוי מקח טעות בד' פרקים ועיין במ"ש אא"ז הגאון בת"ש דגם האידנא שקונים הקצבים על שבת כו' ה"ל מקח טעות וק"ו הדברים בנ"ד שמכר בפירוש לצורך הפסח וגם כי סתמא דמלתא הוסיף הלוקח על המקח של י"ש חמץ יותר משתות דהוי ביטול מקח ואפילו מאן דסבירא ליה דלוקח חוזר ולא מוכר היינו שלא יהא חוטא נשכר אבל מכל מקום המקח מתבטל לכ"ע. ואמנם אין צריך לזה שהדבר א"צ לפנים דהוי מקח טעות מההיא דאמרינן בביצה דף ו' ההיא דאמר ביעי דפחי' למאן כו' דהוי מקח טעות כיון דאומדן דעת הוא דקפיד ע"ז לא מהני דניתבי' ליה דביני ביני ועיין בתה"ד סימן שכ"ב במכר בשר מאיל שאינו מסורס כו' ואף בזה חולק הב"ח בסימן רל"ג הובא בבאר הגולה שם ועוד יש לי כמה סברות בזה ולקצר אני צריך ולית דין צריך בשש דכל כה"ג היי"ש ברשותו דמוכר קאי והוי חמץ שעבר עליו הפסח במזיד שאסור בהנאה. הא חדא דאיקבע איסורא מחמת המוכר. ואמנם גם מצד הלוקחים יש כאן איסור שהרי אעפ"י שהוא מקח טעות מכל מקום אם נגנב או נאבד האחריות על הלוקח כמבואר בסימן רל"ב סעיף כ"ב ועיין בסמ"ע שם בשם הע"ש דכל זמן שהוא בידו לא גרע משומר שכר דהא ברשותו הוא למוכרו כו' וכן דעת הב"ח שהביא הש"ך שם וכן מבואר בריטב"א הביא בש"ך ואף דמשמע מהתוספות גבי ההיא בקרא דאינו אלא ש"ח מכל מקום הרי דעת רש"י ודעימי' דאף באחריות פשיעה חייב לבער ועוד יש כמה מילי דסברא דהוי ש"ש וקצרתי ומבואר מדברי כל הפוסקים דאף בכה"ג שעובר בב"י מחמת שהוא באחריותו ג"כ אסור בהנאה אחר הפסח ואין לחלק בין שוגג למזיד כמבואר בסימן תמ"ד ואע"ג דהתם לענין חמץ שלו ממש מיירי מכל מקום נראה ברור דגם בחמץ הנאסר מחמת קבלת אחריות דינא הכי דאף אם היה שוגג או אנוס אסור וגם היתר מחמת ביטול ערב פסח לא שייך כאן כיון שאלו הלוקחים היו דעתם עליו שהרי חשבו שהוא מן המותר בפיהם והשתיה כדת וכל ימות הפסח התעסקו עמו למוכרו ולשתותו ולא רציתי להאריך בביאור דברי הגאונים שהביא הרא"ש ושאר פוסקים דלמא משכא לי שמעתתא ואנא דינא קאמינא דודאי יי"ש זה אסור בהנאה לכ"ע וכבר כתב הר"ן דאפילו בדבר שצריך ביעור מדרבנן קנסוהו לאוסרו בהנאה כדמוכח מסוגיא דנכרי שהלוה לישראל על חמצו כו' והפ"ח הסכים בסימן ת"מ ותמ"ז ואם יהיה רצונכם הטהור אוסיף ידי שנית אחר עבור המועד לברר הכל בראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדקו:
ולפי"ז היה נראה שצריך לשפכו במקום מדרון קודם פסח שלא יעברו שוב שנית המוכר והלוקחים בב"י דאורייתא וא"א לבערו על ידי מכירה ומתנה כיון שכבר נאסר בהנאה מחמת שעברו עליו הפסח הני בני קנסא נינהו כיון שהוא חמץ בעיניה ולא חזינן לרבנן קשישאי שסמכו על היתר דיי"ש זיעה בעלמא הוא או להתיר לערבו בידים כ"א היכא שיש היתר שהיה בכלל הביטול שקודם הפסח או צירוף היתרים אחרים אבל בזה שאין כאן צירוף היתרים כלל נראה שאין לסמוך ע"ז לבד. אבל אחרי שהתורה חסה על ממון של ישראל שמתי אל לבי למצוא להם תקנה מן התורה. הנה דעת רבינו יונה שהביא הרא"ש דחמץ שעבר עליו הפסח אפילו אם עירבו במזיד מותר והרא"ש חולק עליו וס"ל דדינו כשאר איסורים שביטלו במזיד ובין למר ובין למר עכ"פ לכתחלה אסור לערבו במזיד וכ"כ הש"ך בי"ד סימן צ"ט דאפילו איסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה אין לבטלו או להוסיף עליו והא דאמרינן עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן היינו משום דמיקלי קלי איסורא שאין נהנה מהן עד אחר ביעורן. ולפי"ז דבר פשוט הוא דק"ו הדברים היכא שאינו רוצה ליהנות מהם כלל אף לאחר הביטול דודאי אין שייך כאן איסור דאין מבטלין איסור לכתחלה ולפי"ז שפיר הוא יכול לערבו מעט בהרבה ולמוכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו כמ"ש הש"ך בי"ד סימן קיו"ד דכל איסורי הנאה מותר למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו אם הוא בענין שאין לחוש שהעכו"ם יחזור וימכרנו לישראל ע"ש ובכאן פשיטא דאין כאן חשש שמא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל דאף אם ימכרנו שפיר דמי דכיון שנתערב הרי הוא מותר לאחר פסח אף לישראל דחמץ על ידי תערובות לא קניס ר"ש ובתוך הפסח פשיטא דליכא למיחש למידי דהא כולו מכור לנכרי ודמי איסור שבו נתנן לו במתנה ושום בר ישראל לא יקנה חמץ בתוך הפסח. ולפי שא"א לבהמ"ד בלא חידוש אימא מילתא מה שראיתי דבר מתמיה במג"א סימן תס"ז ס"ק ב' וז"ל ומ"ש רמ"א ומיהו לא הרבה ביחד כו' דהא התם מרגישין טעם היין כו' ונפלאתי שהרי מבואר שם בב"י סימן קל"ד שהחשש הוא שמא יקניהו לצורך פועליו וכשאינו מוכר הרבה ביחד תלינן שלא ימכרנו לישראל אלא לצורך עצמו לוקח כמ"ש הכ"מ ועיינתי ברבינו ירוחם וראיתי שכתב כן לענין אם נתערב חביות של סתם יינם באחרים שיש שכתבו דמותר למכור חוץ מדמי יין נסך שאין חשש שישראל יקנה ממנו לפי שאין דרך שישראל יקנה יין מעכו"ם. והתוספות כתבו דמשום חומרא דע"ז חיישינן שיקנה ישראל לצורך פועליו וזה תמוה יותר שהרי סתם יינם אסור בהנאה ולפיכך צריך למכור חוץ מדמי יי"נ וא"כ מה חשש יש כאן שישראל יקנה יין מכותי לצורך פועליו וע"ז לא תיקן המג"א במ"ש לפרש כוונת רי"ו שלא ימכור ביחד לכותי אין פירושו הרבה ביחד ולאפוקי מעט אלא כוונתו שאינו מוכר כולו חוץ מדמי יי"נ ור"ל בלשון ביחד כלשון האמור בש"ס מוכרו כולו כו' משום דעל ידי הולכת הנאה לים המלח יכול למכור אחר כך כל אחד לבדה אבל אם בא למכור חוץ מדמי יי"נ הוא צריך למכור הכל ביחד ולזה אמר דכאן אינו מוכר הכל ביחד חוץ מדמי יי"נ ואין לו היתר רק על ידי הולכת הנאה ובאמת ז"א שהרי ברי"ו מבואר דודאי הוי שרי למכור חוץ מדמי יי"נ אי לאו דחיישינן שיחזור וימכרנו לישראל לצורך פועליו והרמ"א בסימן קל"ד דמיירי ביין שנתערב במים שפיר יש לומר חשש זה אך בסתם יינם הוא תמוה דכיון שהיין בא ליד כותי איך יקנה הישראל ממנו אף לצורך פועליו רק הרמ"א מיירי בנתערב במים כמ"ש ולפ"ז י"ל דשפיר כתב רמ"א הרבה ביחד אבל מעט אמרינן לצורך עצמו לוקח ואף ע"פ שאין זה מוכרח בדברי רי"ו מכל מקום שפיר יש מקום לומר כן אבל מה שכתב המג"א להכריח שאין זה כוונת רי"ו דאל"כ הא מרגישין כו' צע"ג:
ותבנא לדיינא דבנ"ד דליכא חשש שיחזור וימכרנו לישראל שפיר דמי לערב לכתחלה ע"מ למכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו איברא דהג"א סימן תמ"ה ס"ק ו' דעתו דאין תקנה למכור חוץ מדמי איסור שבו ודלא כש"ך אך שם מבואר הטעם משום דהמרדכי כ' בדבר שהוא דאורייתא לא מהני מכירה חוץ מדמי איסור שבו ע"ש ולפי זה כאן דאין שם תערובות חמץ דאורייתא דהא חמץ שעבר עליו הפסח אין איסור הנאה רק מדרבנן בלבד פשיטא דמהני אליבא דכ"ע וגם כי דברי המג"א בזה אינם מוכרחים כ"כ ובפרי מגדים בי"ד בפתיחה להל' בב"ח הקשה ע"ז מהא דאמרינן בע"ז ההיא כריא דחוטי דנפל עליה יי"נ כו' מוכח דאפילו ביי"נ ודאי דהוה איסור תורה מותר למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו אלא ע"כ דוק' ביי"נ ובמינו ע"ש:
אך לענ"ד אין מוכרח דביי"נ גמור איירי וכמ"ש הט"ז בי"ד סימן קל"ד לענין יי"נ שנפל ע"ג ענבים ועיין ברמב"ם פרק י"ז מהל' מ"א שכ' יין שנפל ע"ג החטים כו' והכ"מ לא גרס רק יין סתם ובאמת לענ"ד פשוט דבההיא דכריא דחיטי אע"פ שנפל בכדי נתינת טעם מכל מקום לא נתרבה דמי החטים מחמת האיסור כלל ולכך קאמר סתמא שריא לזבוני לנכרים ולא קאמר שימכרם חוץ מדמי איסור שבו משום דלא שייך שם כלל וכן מבואר באו"ה כלל כ"א לענין איסור הנאה שנבלע בנ"ט במאכל שהביא הפ"מ שם משא"כ בהא דמג"א וחק יעקב סימן תמ"ה דנתרבה דמיו מחמת האיסור אפשר דלא מהני המכירה חוץ מדמי איסור. שוב ראיתי שבמחכ"ת נעלם ממנו דברי המרדכי פרק כ"ש שהביא המג"א סימן תמ"ה דבמרדכי איתא שר"י מפרי"ש התיר למכור התרנגולת לפי שאינה נמכרת ביוקר בשביל החטה. והביא ראיה מע"ז פרק ו' ההיא כריא דחיטי כו' אלמא אע"ג דיי"נ אסור בהנאה כיון שאין החטים נמכרים ביוקר משום היי"נ כו' ויש לדחות דהתם ביי"נ דרבנן עכ"ל הרי מבואר להדיא כמ"ש ועיין במג"א סימן ת"ן ס"ק י"ב שכ' וגם האו"ה כלל כ"א כתב דבכל מקום דהמים מותרים כו' א"כ נימא ג"כ דתבשיל שנתבשל כו' ולענ"ד יש לחלק דתבשיל שאני דהקדרה בלעה ופלט כנגדה ולא ידעינן כמה נפיק מיניה הוי כנתרבה האיסור אבל האו"ה לא שרי רק כשידוע לנו שלא נתרבה ההיתר מחמת האיסור כגון ההיא דחטי דנפל עליה יי"נ ותרנגולת שנתבשל בה חטה בפסח או למכור הקדרה שנבלע בתוכה איסור הנאה לנכרי משא"כ בתבשיל שמתבשל בתוך הקדרה וכן נראה מדברי או"ה (אך צ"ע מה דמייתי מהא דמותר לשום שכר כו') אך דמ"מ שפיר מקשה המג"א על הרמ"א שאוסר בתרנגולת שנמצאת בה חטה אלמא דס"ל אע"פ שאין מרויח במה שהאיסור בתוכו אפ"ה אסור וכמ"ש המרדכי מההיא דפת ועכבר ביין וא"כ יהא אסור להחם חמין ג"כ ע"ש ואמנם הש"ך סימן קמ"ב ס"ק ח' כתב לחלק בין הא דודאי יי"נ לא מהני מכירה חוץ מדמי איסור משום דשם נתערב גוף ממשו של איסור משא"כ בפת ובגד ע"ש ובאמת הן הן דברי הר"ן פ"ג דע"ז וצ"ע על המג"א שכתב בהיפך בשם הר"ן ואדרבא מבואר בר"ן שגם הולכת הנאה מהני להתיר אף כשלא נתערב הפת ודלא כמג"א שמחלק בזה ועיין בשפתי דעת סימן צ"ד ס"ק ט' מ"ש דמה שאנו אוסרין התרנגולת בפסח משום חומרא דחמץ שאני ובאמת שז"א אלא לדעת המרדכי כן הדין בכל איסורי הנאה דאורייתא ולמדה מיי"נ ועיין בפר"ח סי' תמ"ז ס"ק א' וסימן תס"ז ס"ק יו"ד שדעתו דמהני מכירה חוץ מדמי איסור שבו אף באיסור דאורייתא והאריך בזה. וכ"ז לענין איסור דאורייתא אבל בחמץ שעבר עליו הפסח דקיל טובא כמ"ש הר"ן פרק כ"ש וז"ל ובלבד שירבה ההיתר מידי דהוה תרומת ח"ל שמבטלין אותה ברוב דחמץ אחר הפסח אינו אלא משום קנסא בעלמא ודי שינהגו בו כקל שבאיסורין של דבריהם עכ"ל וא"כ פשיטא דסמכינן עלה דמלתא למכור התערובות שנתערב בתוכו חוץ מדמי איסור ואם יחזור העכו"ם אחר פסח וימכרנו לישראל בין שיוסיף לקחת מהישראל מחמת התוספות דמי האיסור שבתוכו ובין שלא יחזור וימכרנו רק באלו הדמים עצמם לית לן בה ואין כאן משתכר באיסורי הנאה כלל שהרי יד הנכרי באמצע ומידו היתה זאת לו והלכך שפיר דמי אף לערבו לכתחלה ע"מ למכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור. אך נלענ"ד שראוי ונכון לערבו בששים דאע"ג דהמג"א כתב שכל הפוסקים הסכימו דלא כהטור וסיים שהמקיל לא הפסיד וכ"כ הפר"ח וכן הח"י מתיר בהפ"מ מכל מקום כיון שאנו באים לעשות כן לכתחלה לערבו על דעת לקנותו אחר הפסח ממנו יש לנו לחוש לדעת הטור וגם בספר אבן העוזר החזיק במעוז דבדי הטור בזה ואם אי אפשר בכך שאין לו כ"כ יי"ש למכור שיתבטל זה בתוכו שפיר דמי לערבו ברוב ואחר הפסח כשיחזור ויקננו מן העכו"ם יוסיף עליו עד ששים ואין בזה משום מוסיף כדי לבטל כיון דגוף האיסור קנסא בעלמא ולדעת כל הפוסקים בהך תערובות לחוד שרי וחומרא הוא דרמינן עליה שיש לחוש לדעת הטור ופשיטא דכה"ג יש לסמוך על הפוסקים המתירים באיסור דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא עיין בפר"ח בי"ד סימן צ"ט ואף להמפורשים דס"ל דדוקא בתרומת ח"ל הקילו מכל מקום הרי כבר כתבתי בשם הר"ן דהך דינא דחמץ שעבר עליו הפסח הוא דומה לתרומת ח"ל לענין דברובא סגי וא"כ ה"ה לענין ביטול לכתחלה ונראה דזה שיטת רבינו יונה ז"ל ואף להרא"ש מכל מקום לענין להוסיף עליו דעת הרשב"א אף בדבר שיש לו עיקר מדאורייתא יכול להוסיף על התערובות ומכ"ש בדבר שאין לו עיקר בדאורייתא כמ"ש שם בטור ועיין בפר"ח שם בזה ובפרט שהוא מין במינו דאיבטל ליה ברובא מדאורייתא לית דין צריך בשש שלאחר הפסח כשיקננה מן הנכרי מוסיף עליו והולך עד ששים לכתחלה ואף שמדברי הגאון בשו"ת פ"י משמע דמותר בתערובות חד בתרי ואע"פ שעושין כן לכתחלה מכל מקום התם איכא צדדי היתרים אחרים משא"כ כאן שהיי"ש בפ"ע ודאי אסור יש לעשות כמ"ש וזאת העצה היעוצה מאתי אם יש הפ"מ בדבר ובכל כי האי שפיר מצרפינן דעת הפוסקים דיי"ש זיעה בעלמא היא וגם אני כתבתי בזה במקום אחר והתשובה שיסד בזה הגאון בעל מג"ש היא ת"י בכתיבת יד ולענין אם צריך שיאמר בפירוש חוץ מדמי איסור עיין בש"ך סימן קל"ד ס"ק ט' ובפר"ח ס"ס תס"ז לא כ"כ ע"ש כך נלענ"ד ואתם תבחרו ולא אני דברי אהובכם עבד לעבדי ד' זעירא מן חברייא: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד
אחר זמן רב מצאתי בהגה"ת מיימוני דשייכי להלכות זרעים שכתב בשם מהר"מ וז"ל כיצד יעשה ילוש עיסה כו' ונמצא בטל ברוב כו' ואין להקשות הא אין מבטלין איסור לכתחלה דה"מ כדי ליהנות ולאכול מן האיסור אבל הכא לא קאכיל לה עכ"ל הרי מבואר להדיא כדברי ושמחתי וראיתי בפרי תואר סימן צ"ט ס"ק ח' שמסתפק אם מותר לבטל איסור להאכילו לעכו"ם כו' כיון דעכו"ם שרי למיכל נבילה ואין בו משום לפני עור ומסתברא לי דגם לשדורי לעכו"ם אסור דהא ס"ס שרי איסור והא מלתא עצמה אסר לה רחמנא כיון דכל מלתא דשריא קיימא לאכילה משעתא דקא מבטל לה לזה אין להתיר בכל גוונא עכ"ל ולטעמיה אזיל דסבירא ליה דאין מבטלין איסור לכתחלה מדאורייתא ע"ש אבל רוב הפוסקים נראה שהסכימו דהוי מדרבנן וגם במ"ש דהא מלתא עצמה אסר רחמנא דקיימא לאכילה משעתא דמבטל לה הנה מדברי הגמי"י בשם מהר"מ שהבאתי מבואר דלא סבירא ליה הכי ובנ"ד דחמץ שעבר עליו הפסח גופיה אינו רק מדרבנן משום קנסא נראה דגם הפ"ת מודה דשרי וכדכתיבנא: