בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה לז
שאלה א' מכר חמצו לא"י במרתף ובתוך הפסח הלך א' מאנשי הבית למרתף והוציא ברזא מחביות י"ש ושפך ממנו אל כלי אחד והעמיד אותו שם בזויות אחת מקום מוצנע כדי לשתות ממנו אחר עבור חג הפסח ואחר הפסח שחזר הנכרי ומכר המרתף לישראל מצא הבעה"ב הכלי ונתוודע הדבר ועתה עמד השואל ושאל מה דינו של י"ש זה דאולי יש איסור מטעם מדאגבי' קני' ונתחייב באחריות דחייב לבער:
תשובה מתחלה נדון שיש לצדד בדבר שאין כאן אחריות על הישראל כלל שהרי התוספות בפסחים דף כ"ט הקשו על הא דקאמר רב אחא בר יעקב ר"י יליף שאור דאכילה משאור דראיה ופרש"י ומותר חמצו של עכו"ם אף באכילה אף תוך הפסח וע"ז הקשו דהיאך אפשר שלא יהא שלו בשעת אכילה דאם גזל מן העכו"ם הרי חייב באחריותו ולא גרע מחמץ שחייב באחריותו דהוי כשלו עכ"ד והנה במג"ש השיב על קושית התוס' וכ' דלשיטת הרמב"ם דסבירא ליה דכל שהעכו"ם אלם וכופהו לשלם אף אם לא קיבל הישראל אחריות חייב לבער ולפ"ז ה"ה בכותי חלש שאינו יכול לכופהו אף אם קיבל עליו אחריות אינו חייב לבער ע"ש ולדבריו בפשיטות איכא למימר שגנב מהעכו"ם בלי ידיעתו ואין מי שיכופנו לשלם אינו חיי' לבער וא"כ שרי בנ"ד. אבל הדברים מתמיהים דהרי בפסחים דף ה' קאמר אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו נכרי שכיבשתו מנין כו' ופריך הש"ס כלפי לייא דנכרי שכיבשתו מסתבר טפי לאיסורא ומשני איפוך רבא אמר כו' ולפי דבריו בנכרי שכיבשתו באמת יותר נקל להתיר מטעם דאין קבלת אחריות של הישראל כלום. וכן מבואר ברמב"ם גבי אם לא קיבל אחריות כ' ואפילו גר תושב שיד ישראל שולטת עליו הרי דנקט לשון אפילו גבי אם לא קיבל אחריות אבל להתיר בקיבל אחריות אלא שאין העכו"ם אלם לכוף לישראל לא אשתמיט בשום פוסק למימר דבכה"ג שרי. וכדי לתרץ שיטת רש"י ז"ל היה נלענ"ד דרש"י לשיטתו דפירש בריש לולב הגזול סתם כותי גזלי ארעת' נינהו ושמא אותו הקרקע גזל הכותי מישראל ותמהו עליו דאפילו בכותי נמי הא קי"ל גזל עכו"ם אסור ובשו"ת שער אפרים סימן ב' כ' דדעת רש"י דגזל עכו"ם אין איסור רק מדרבנן וכ"כ לפרש דברי הרמב"ן במלחמות שכ' דגזלי ארעת' מכותי ומצוה הבא בעבירה ליכא כו' ע"ש ולענ"ד יש לתמוה דהא הך שמעתא דאוונכרי רב הונא קאמר לה ורב הונא בהדיא קאמר בב"ק דגזל כותי אסור משום שנאמר ואכלת את העמים כו' וכן מצאתי בכפות תמרים בר"ה דף כ"ח ובשו"ת נודע ביהודא סי' פ"א ששניהם לדבר אחד נתכוונו לתרץ דעת הרמ"א באה"ע סימן כ"ח (ע"ש שכ' עוד דאע"ג דהרמב"ם כתב שאם גזל מחזיר היינו משום דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ואם כן לא קנה הגזל כלל אבל אם כבר אכל הגזל ודאי שאינו חייב לשלם ומאי דהוה הוה ע"ש ולפ"ז פשיטא דאי מגנב או מיתבד אין עליו חיוב אחריות כיון דלא שייך בזו מצות השבה) ואם כן לפ"ז שפיר פרש"י דוקא משום חשש גזל ישראל נגעו ביה דמחמת גזל דעכו"ם אין לחוש כיון דאין צריך להחזיר רק מדרבנן מפני חילול השם וכיון שהוא עצמו לא גזל מהכותי רק שיש לחוש שמא קונה משדה שגזולה מעכו"ם ובכה"ג ודאי דאף מדרבנן אין צריך להחזיר והיינו נמי טעמא דליכא משום מצוה הבאה בעבירה ואע"ג דגזל כותי אסור כמ"ש המג"א סימן תרמ"ז משום דאין חיוב להחזיר דאורייתא ולפ"ז מתרצא נמי קושית התוספות דפסחים משום דאף דגזל מכותי לא נתחייב באחריותו ואי מגניב או מתביד לא בעי לשלומי ואפ"ה לאו דידיה הוא כיון דקי"ל גזל כותי אסור ולפ"ז בנ"ד היה לנו מקום להתיר מטעם זה כיון דאין הישראל מתחייב באחריות איברא שצ"ע שהרי הרמב"ם פרק א' מהלכות גזילה כ' אסור כו' וכ' הכ"מ וז"ל ודייק רבינו לכתוב אסור ולא כ' שעובר עליו בל"ת לומר שאין איסור זה מן התורה עכ"ל וכן משמע מדברי רש"י בסנהדרין שהביאו הפוסקים ז"ל ואם כן אף לפי מה שכתב המג"א סימן תרל"ז בשם ספר יראים לא מיקרי לכם מכל מקום הכא ודאי שעובר עליו וכמ"ש התוספות דלא גרע מקיבל עליו אחריות וה"נ הרי מצוי בידך הוא ועובר משום לא ימצא:
והנה הדבר ברור דאיכא מ"ד דאסרו גזל מדאורייתא כדקאמר בב"מ גבי פועל בכרם פריך הניחא למ"ד אסור וכן בבכורות דקאמר למעוטי מאונאה פריך הכי וכן מוכח בדוכתי טוב' וכוונת הכ"מ דהרמב"ם לדינא פוסק דאין איסור רק מדרבנן ובזה נ"ל ליישב מה שהקש' הלח"מ פרק י"ב מהלכות שכירות על הרמב"ם שכ' רעך ולא של הקדש והרי בש"ס אמרינן רעך למעוטי עכו"ם ופריך הניחא למ"ד גזלו אסור היינו דאיצטרך קרא למשרי פועל אלא למ"ד מותר פועל מבעיא ומשני מוקים לה רעך ולא של הקדש וא"כ הרמב"ם דפסק גזלו אסור לא ה"ל לאוקמי רעך אהקדש ע"ש מה שתירץ והניח בצ"ע למה לא כתב הדין דבכרם כותי מותר ליתן לכלים ולדעת הכ"מ לק"מ כיון דהרמב"ם פוסק דאין איסור רק מדרבנן א"כ שפיר מוקי רעך ולא של הקדש דמדאורייתא לא צריך קר' אעכו"ם כקושי' הש"ס פועל מבעיא ואפ"ה שפיר השמיט הרמב"ם ולא כ' שמותר ליתן לכלים כיון שבאמת אסור מדרבנן וקרא ליכא למשרי כן נלענ"ד נכון אבל לדעת הסוברים דהרמב"ם מדאורייתא אסר לה לגזל העכו"ם קושית הלח"מ במקומה עומדת ואפילו למאן דיליף איסורא מקרא דואכלת את כל העמים מ"מ תיקשי דלמא רעך למעוטי כותי בזמן שאין מסורים בידך אפילו מותר ליתן לכלים. והנה בנ"י בב"מ אהא דקאמר רעך ולא של הקדש כתב וז"ל מהכא שמעינן דגזל עכו"ם אסור מדלא אמרינן איפכא רעך ולא של נכרי דרעך הוא דואל כליך לא תתן הא בשל עכו"ם תן וכבר תמה עליו מהר"מ מטיקטין ומעדני מלך דבש"ס מבואר איפכא ולענ"ד נראה מזה דהוה גריס איפכא הניחא למ"ד מותר אלא למ"ד אסור מאי איכא למימר ואהא משני דמוקי לה רעך ולא של הקדש והשתא ניחא שזה היה גירסת הרי"ף והרמב"ם ונסתלקה קושית הלח"מ ועיין בש"ך ח"מ ריש סי' של"ז שכ' רעך ולא של הקד' וה"ה של כותי לא למאי דקי"ל גזל עכו"ם אסור כן הוא בש"ס עכ"ל ודבריו תמוהים דמדמה עכו"ם להקד' ובאמת בשל הקדש אפילו ליתן לתוך פיו אסור ולפי מה דקי"ל גזל עכו"ם אסור אפילו לכלים מותר אם נימא רעך ולא של כותי כדקאמר בש"ס היינו דאיצטריך למשרי פועל וכמבואר ברש"י שם ואולי סבירא ליה לפרש כמ"ש בשיטה מקובצת בשם הריטב"א ז"ל שכ' וז"ל הניחא למ"ד אסור פי' איכא למימר דה"נ לא יאכל דאחשביה רחמנא כגזל כיון דאיהו לאו בר מצוה הוא כו' ומדבריו נראה דלא גריס היינו דאיצטריך קרא למישרי וא"ש דברי הש"ך אבל צ"ע דהאיך כ' דכן הוא בש"ס נגד פירש"י ז"ל וגם בסנהדרין דף נ"ז כתב רש"י דבכה"ג אין סברא כלל לאסור בכותי דמי איכא מידי דלישראל בישראל שרי ולכותי אסור:
והנה לדעת האומרים דבגזל לא עבר בלאו נראה דה"ה בגנבה דבגזל סמיך ליה רעך ובגניבה כתיב לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו ומשמע מפשטיה דקרא דאיש בעמיתו אכל הני דלעיל מיניה קאי (ולישנא דבעמיתו משום דלא תכחשו ולא תשקרו נקט אע"ג דלענין גניבה שייך לומר מעמיתו ומצאתי בריטב"א חולין דף צ"ד ע"ב שכ' דמלא תגנובו ילפינן דאסור לגנוב דעת הא"י וכי כתיב בסיפא דקרא איש בעמיתו אלא תכחשו ולא תשקרו קאי במקום שאין חילול השם ודיקא נמי דלא כתיב מעמיתו או לעמיתו והיינו נמי דיהבינן אתנחתא בלא תגנובו) וגם בגניבה אין איסור רק מישראל כמבואר בר"ה דף ט' דחכמים ס"ל מקרא נדרש לפניו ולפני פניו ולאחריו וקי"ל כוותייהו וכן פסק הרמב"ם שם (וה"ה פ"ב מהלכות שכירות לענין פשיעה בבעלים דפטור משום דפלוגתא דרב אחא ורבינ' הוא והלכה כמיקל לנתבע וכ"כ הרי"ף ובפשיטות מצינן למימר דכיון דמקרא נדרש לפני פניו פטור כמבואר שם ר"פ השואל ואולי ס"ל כמ"ש התוספות שם דשמא לאו בכל דוכתא דרשינן לפני פניו) אמנם בנודע ביהודה כתב לחלק בין גזל לגניבה וצ"ע דאונא' לכאורה לגניבה דמי טפי מגזלה וא"כ מאי פריך הש"ס בבכורות הניחא למ"ד גזלו אסור אלא למ"ד מותר מאי איכא למימר ומאי קושיא דאף מאן דסבר מותר באונאה מודה דאסור אי לא הוי כתיב איש את אחיו דהוי אמרינן לא תונו סתמא כתיב בין לישראל ובין לכותי וכן בפועל בכרם כשנותן לתוך כליו לכאורה לגניבה דמיא ואפ"ה פריך הש"ס למ"ד מותר מא"ל דפועל מבעיא דשרי וכן בב"ק מייתי על ההיא דמוכס מגזל כותי וגם מעובדא דהתם נראה שאין חילוק ועוד דא"כ תיקשי מאי פריך לא תגנובו ל"ל דנילף מרבית ואונאה ומאי קושיא דהא אכתי איצטריך לאסור גניבת כותי וכמו שהקשה מהרש"א שם על התוספות לענין גזל וגם דלכאורה קשיא לפי הצריכותא דעביד רבא דאי כתיב אונאה ה"א משום דלא ידע דקמחיל וא"כ מאי פריך בבכורות אונאה מבעיא הא באונאה יש טעם לאסור משום דלא ידע ומחיל משא"כ בגזל דמייאש ומחיל אבל לפי מה שכתבתי דבין בגניבה בין בגזל ליכא לאו רק דמואכלת את העמים ילפינן איסורא אם כן גזל וגניבה שוין ומאן דסבירא ליה מותר לא דריש קר' דואכלת אם כן ממילא גם גניבתו מותרת ופריך שפיר אונאה מבעיא דשרי כיון שהוא דרך מקח וממכר:
והנה הרמב"ם פ"ב מהל' גניבה כתב הגונב את הכותי אינו משלם אלא הקרן בלבד שנאמר לרעהו ולא לכותי. ונראה מזה דמדאורייתא מחויב בקרן עכ"פ וכן בפרק י"ג מהל' מכירה כתב הכותי אין לו הוני' שנאמר איש את אחיו וכן בפרק ג' מהל' גניבה הל' י"ג כתב גנב את הכותי או הקד' אינו נמכר על הקרן אלא הרי זה חוב עליו עד שיעשיר ולא מסתבר למימר דהיינו מדרבנן כמבואר לכל מעיין וא"כ מוכרח דבגניבת עכו"ם מחויב לשלם מדאורייתא. ואמנם גם בגזילה יש להוכיח שדעת הרמב"ם דאסור מדאורייתא שהרי בפרק ז' מה' גזילה כתב שהגוזל לעכו"ם ונשבע פטור מחומש שנאמר וכחש בעמיתו אלמא שחייב בקרן דהא כפירת ממון בעינן אמנם לפי מ"ש בנודע ביהודה דאע"ג דנימא דצריך להחזיר מדאורייתא מטעם דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני מ"מ כל שאין החפץ בעין בודאי א"צ לשלם וא"כ י"ל דהכא בגזלה קיימת מיירי מ"מ הלא דבריו לקוחים מהתוספתא וא"כ תיקשי מהכא לאביי דס"ל דאי עביד מהני וכן צ"ע ממה דממעטינן לעכו"ם מדין שומרים מדכתב רעהו כמבואר פ"ב מהל' שכירות ובח"מ סי' ש"א ותיפוק לי' דאפילו גנב או גזל אצלו אין מחויב להחזיר לו מדאורייתא וכן מוכרח מש"ס דבכורות דף י"ג דקאמר לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואהא פריך התם הניח' למ"ד גזלו אסור כו' ולפי לישנא דנקט לענין חזרת האונאה אפילו למ"ד גזלו אסור מי ניח' אלא ע"כ דאי לאו דמיעטי' קרא ה"א דצריך להחזיר ג"כ ודוחק לומר דהיינו לרבא דס"ל אי עביד לא מהני דהא משמעות הסוגי' שם דאזל' אליבא דאביי דמשני התם בדיניהם שפסקה להם תורה כו' ועוד דבש"ס דתמורה דחיק למצוא איכא בינייהו בין אביי לרבא וה"ל למימר נ"מ גזל עכו"ם (ויש לדחות דאיכא לאשכוחי עוד נ"מ טובי ע"ש) וגם קשה דלכאורה הרמב"ם פוסק כאביי כמ"ש המ"ל בהל' מלוה ולוה שמהתם יפה הכריח כן מדברי הרמב"ם אבל באמת ליתא כמ"ש המ"ל שם וכן מוכח מהרמב"ם בדוכתי טובי שפוסק כרבא ואין כאן מקומו:
והנה מדברי ה"ה פ"ז מהל' גניבה נראה שהגוזל מכותי עובר בל"ת שהרי הרמב"ם שם הל' ח' כתב וז"ל אחד הנושא והנותן עם ישראל או עם העכו"ם אם מדד ושקל בחסר עובר בל"ת וכתב ה"ה דין גזל העכו"ם שהוא אסור כבר ביארתיו פ"א מהלכות אלו וכבר נתבאר שהמשקל הוא כגזל וא"כ משמע להדיא דסבירא ליה דעובר בל"ת ועיין בטור סימן רל"א והרמב"ם אוסר גם להטעותו בחשבון ויליף לה מוחשב עם קוניהו וכלל העולה שפשוטי הדברים מראין שגזל וגניבת עכו"ם דאורייתא וחייב להחזיר וכן נראה גם כן מש"ס דב"מ פרק המקבל גבי עושק שכר שכיר דכותי:
ולפי"ז בנ"ד שפיר הוי חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח דמדאגביה נתחייב באחריותו ובכאן א"ל דאין דין שומרים לעכו"ם משום דדוקא היכא דמדין שמירה אתינן עלה וכיון דכתיב רעהו מפטר משא"כ גבי גזל אם נימא דמתחייב בהשבה אלמא אע"ג דלא מקיימינן ביה וכיחש בעמיתו מכל מקום והשיב את הגזלה אשר גזל קרינן ביה ואם כן אית לן למימר נמי דכעין שגזל יחזיר ומתחייב באחריותו ועוד דאף בשומרים מבואר בסימן ש"א דעת הרמב"ם דחייב בפשיעה והסכים לזה הש"ך ומבואר בא"ח די"א דאף באחריות פשיעה לחוד חייב לבער ואין להאריך בזה כי לענ"ד אין זה תלייה בדין שומרים ואם חייב בהשבה חייב באחריות ואם נימא דאין צריך להחזיר א"כ לא שייך חיוב אחריות ולפי זה אפשר כיון דחמץ שע"ע הפסח דרבנן אית לן למיזל לקולא ולמימר דא"צ לשלם ואין כאן חיוב אחריות ודידיה נמי לא הוי כיון דקי"ל אי עביד לא מהני אם כן כל זמן שהוא בעין לאו דידיה הוא ומחויב להחזירו אלא שכבר הוכחתי דהא ליתא דאם נתחייב בהשבה אפילו אינו בעין נמי חייב ועוד דאיכא ספק ספיקא להחמיר חדא דלמא כדעת מהרש"ל הביאו הש"ך סימן שנ"ט וא"כ הוי דידיה ממש ואת"ל דאסור מן התורה שמא מתחייב הישראל באחריות והוי כדידיה ואסור וצ"ע אם נאמר בזה דכיון שאלו היה תובעו עכו"ם בדיני ישראל אי הוה מגניב או מתביד לא היה מחויב לשלם כיון דיכול לומר קים לי שאיני מתחייב לשלם אם כן שוב מיקרי לא נתחייב באחריותו כלל וכיוצא בזה איתא בפוסקים בדוכתי טובי ועדיין צ"ע:
ואמנם לכאורה יש לצדד בנ"ד ולומר דאף בישראל כה"ג לא נתחייב באחריותו כלל שהרי לקח אחת מהכלים שנמכרו לנכרי וא"כ אף דהגביה מכל מקום במכר כה"ג קי"ל דכליו של מוכר ברשות מוכר לא קנה ובגזל נמי לקנות להתחייב באונסין צריך שיקנה באחת מדרכי הקניות וכמ"ש התוספות בב"ק דף ע"ט דלא מתחייב באחריות דאונסין אלא במקום הראוי לקנות וכ"כ בהגהת אשר"י שם ואף לפי מ"ש התוספות בכתובות דף ל"א בשם ר"י דאביי ורבא לא פליגי ארבינא משום דאינו קונה לגמרי אבל מכל מקום מתחייב באונסין מ"מ הא רב אחא פליג עליה וסבירא ליה קנין גמורה בעינן וקי"ל כרב אחא כיון דמיקל לנתבע וכמש"ל שמבואר בפוסקים לענין פשיעה בבעלים וכ"כ הרמב"ם בפה"מ בב"ק שם שהגנב לא יקרא גנב עד שיביא דבר הגנוב לרשותו ויקנה אותו בדרך מדרכי קניית המטלטלין וכן פירש הסמ"ע בסימן שמ"ח ס"ק ח' עיין שם אבל מדברי הטור והמחבר שם שכתבו סתמא שמשכה חוץ מרשות בעלים א"כ אפשר דסבירא ליה דאפקה לר"ה נמי מהני כרבינא דס"ל הכי בכתובות אך מדברי הרא"ש פרק הכונס גבי ולסטים נמי שהכישוה כתב דאע"ג דגזלן לא קני במשיכה דמאן א"ל למשוך מכל מקום כיון שעשה לה דבר הקונה במקח וממכר והוא עתה ברשותו חייב בשמירתו (ומ"ש דלא קני במשיכה ר"ל לקנות להיות שלו) מבואר דסבירא ליה גם כן שדבר הקונה במו"מ היא המחייבתו בשמירתה ואף שיש לדחות נ"ל פשוטי הדברים כמ"ש. וגם הלבוש סימן שצ"ו שכתב טעמא מפני שקנאה במשיכה ר"ל לענין חיוב אונסין ונסתלק מעליו השגת הסמ"ע שם ס"ק ה' וכן פוסק מהרש"ל ביש"ש פ' מרובה סימן ל"ב דמשיכה לסימטא בעינן אבל לכאורה צ"ע שהרי הרמב"ם פ"ג מהלכות גניבה כתב וז"ל כיצד כו' או שגנב כיס בשבת והיה מגררו עד שהוציאו מרשות בעלים שהוא רה"י לר"ה ואבדו שם פטור מן התשלומין שאיסור שבת ואיסור גניבה והיזק באין כאחד עכ"ל ובש"ס דכתובות פריך אברייתא דהגונב כיס כו' דאפקיה להיכא אי לר"ה איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא דאפקיה לצדדי ר"ה ואליבא דר"א ר"א מתני הכי רבינא מתני דאפקיה לר"ה ובר"ה נמי קנה כו' וא"כ הרמב"ם שכתב דאפקיה לר"ה והיינו כאוקימתא דרבינא והרי הוא פוסק כאביי ורבא דמשיכה לא קנה בר"ה ומוכרח לומר דשפיר מתחייב באונסין אע"פ שאינו קונה לענין מקח וממכר וסותר דבריו שבפה"מ. ולדחוק ולומר דסבירא ליה כהרא"ה דכתובות דאף ע"ג דלא נהירא ליה לחלק בין קניה דלענין אונסין ובין קני' דלענין מכירה ממש מ"מ כתב די"ל דרבינא מודה דמשיכה לא קניה בר"ה רק דכה"נ שמוציאו מרשות הבעלים לרשות שאינו שלהם בלי דעתם בכה"ג קניה בר"ה ואם כן הרמב"ם בפירוש המשנה לא מיירי לענין משיכה לר"ה רק לענין שאר קניות אבל לשון הרמב"ם שכתב עד שיביא דבר הגנוב לרשותו מבואר שאינו כן וגם בנ"י פרק מרובה כתב דאף דמשיכה אינו קונה בר"ה היינו דוקא לקנות אבל להתחייב באונסין חייב וא"כ לפי דברי הרמב"ם והנ"י בנ"ד י"ל דאף דכליו של מוכר ברשות מוכר לא קנה מכל מקום כיון שנתכוון לגוזלם מתחייב באונסין.
אלא שלכאורה יש לי לתמוה על הרמב"ם פ"ג מהלכות גניבה הנ"ל שהרי בשבת דף צ"א פריך מהך ברייתא דהגונב כיס כו' על ר' יוחנן דקאמר אגד כלי שמיה אגד א"כ איסור גניבה קדים לאיסור שבת ואוקמא בדנסכא וליכא שנצין. וגם הלח"מ פ"ג מהלכות מכירה הקשה דאמאי לא כתב הרמב"ם אוקימתת הש"ס דב"ב דמיירי בכיס גדול שאין דרכו להגביה. לכך נלע"ד דאדרבא מזה מוכרח דסבירא ליה כמ"ש בפירוש המשנה דקנין גמור בעינן להתחייב באחריות ולכך השמיט אוקימתת הש"ס בשבת ובב"ב וגם אוקימתת הש"ס בכתובות דמוקי רב אשי שצירף ידו למטה מג' השמיט שפיר דבסנהדרין דף ע"ב אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור אמר רבא מסתברא כו' והאלקים אמר רב אפילו נטל ולא שבר מתיב רב ביבי בר אביי הגונב כיס בשבת כו' והלכתא דשדינהו בנהרא והרב המגיד ז"ל הביא דזה דעת יש מפרשים שאפילו השליכן לנהר אם היה הנהר רחוק מרשות הבעלים חייב ולא פטרו אלא כשהיה סמוך לרשות הבעלים ומיד כשהוציאו השליכו ולא עמד ברשותו כלל וזה דעת ר"מ ורמב"ן ז"ל ודעת רש"י כרבינו ועיקר עכ"ל. ולענ"ד תימא שאדרבא מדברי הרמב"ם מבואר דסבירא ליה כדעת הרמב"ן שהרי כתב ואיבדו שם משמע שמיד שהוציאו איבדו וכה"ג וכמ"ש הרמב"ן פרק בן סורר שוב מצאתי שגם הב"ח פירש כן דברי הרמב"ם וכן נלענ"ד מבואר ממ"ש שאיסור שבת ואיסור גניבה והיזק באים כאחד תיבת והיזק מורה להדיא כמ"ש. וכן מבואר מדברי הרמ"א שעל מ"ש המחבר ואיבדו שם הגיה דעת הרמב"ן שאם לא איבדו שם חייב. וא"ל שה"ה דקדק כן דאל"כ למה ליה לפלוגי בהגביה ברשות הבעלים הו"ל לאפלוגי אפילו בלא הגביה ולענין אם הנהר רחוק אין זה דקדוק שהרי הרמב"ם רצה להורות דאפילו תשלומי כפל משלם כשהגביה בבית הבעלים אבל כשהנהר רחוק והשליכו לתוכו אינו חייב רק הקרן וגם י"ל דהרמב"ם נקט לשון הש"ס כדרכו. והשתא לפי"ז תיקשי לכאורה דמאי פריך הש"ס אי דאפקיה לרה"ר איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא דכיון דמיירי שמיד שהוציאו איבדו שם והוי איסור גניבה והיזק עם איסור שבת כאחד ומיירי ברקק שר"ה מהלכת בתוכו וכמ"ש הרמב"ן במלחמות שם או בשאר אופן שאיבדו מיד וכיון דמטעם היזק קאתינן עלה לא איכפת לנו בקנייתו כלל דאע"פ שלא קנאו במשיכה להתחייב באחריותו מ"מ מתחייב מיד מחמת אדם המזיק ואז בא איסור שבת ג"כ וצ"ל דקושיית הש"ס מהתם אליבא דרב ביבי בר אביי קאי דאיהו לא ס"ל לאוקמי הך ברייתא בדשדינהו בנהרא ומש"ה פריך בסנהדרין לרבא ומייתי סייעתא לרב וכיון דלא מיירי בהכי קשה דאפקיה להיכא משא"כ למסקנת הש"ס בסנהדרין דקאמר והלכתא דשדינהו בנהרא לק"מ ולפי"ז גם בההוא דקאמר בשבת ואי אמרת אגד כו' קשה דלמא לעולם שמיה אגד ואפ"ה לא קדים איסור גניבה משום דמיירי דאפקיה לר"ה וא"כ לא קנה כלל עדיין אימת מחייב מכי הוציאו לחוץ והשליכו בנהר שאז בא עיקר החיוב מטעם היזק אז חל איסור שבת גם כן וצ"ל משום דהתם נמי רב ביבי הוא דפריך לה ולשיטתיה דלא ס"ל לאוקימתא בשדינהו בנהרא וא"כ קשה דאפקיה להיכא וע"כ מוכרח לאוקמי דאפקיה לצדדי ר"ה או בצירוף ידו למטה מג' או דבר"ה נמי קנה וא"כ פריך שפיר על ר' יוחנן ולא בעי לשנויי דשדינהו בנהרא משום דאכתי תיקשי לרבינא דסבירא ליה בר"ה נמי קנה אבל הרמב"ם שפוסק כמסקנת הש"ס דשדינהו בנהרא פסק שפיר אף בדאפקי' לר"ה ולא כתב בדנסכא וליכא שנצין ואפ"ה איסור שבת וגניבה והיזק באים כאחד והשתא א"ש נמי קושית הלח"מ שלא הוצרך הרמב"ם לבאר דבכיס גדול מיירי דהכא לאו מטעם קנין אתינן עלה והרמב"ם לשיטתו הוכיח דקו' הש"ס בשבת אליבא דרבינא שהרי הרמב"ם ס"ל משיכה לא מהני בכליו של מוכר כמ"ש הלח"מ פ"ד מהלכות מכירה ולפ"ז קשה דמאי פריך בשבת הא איסור גניבה קדים דז"א שהרי גוף הכיס בודאי לא קנה כיון דמקצתו בפנים וכ"כ הרמב"ן בב"ב להוכיח דמשיכה מועלת בכליו של מוכר ע"ש אלא ודאי י"ל דקושיית הש"ס אליבא דרבינא דס"ל דלהתחייב באונסין מהני אף במקום שאינו קנין גמור במקח וכ"כ הרשב"א בשבת וא"כ אף אי הוה מוקי בשדינהו בנהרא אכתי תיקשי דהא קמא קמא דנפיק קני וא"כ איסור גניבה קדים משא"כ הרמב"ם פוסק כרב אחא וכמבואר בפירוש המשנה הנ"ל ושפיר השמיט האוקימתת הנ"ל רק כתב אוקימתת הש"ס דשדינהו בנהרא:
והנה הרמב"ן דעתו דמשיכה מועלת בכליו של מוכר וראייתו מהך דשבת דפריך איסור גניבה קדים כו' וכ"כ הרא"ש והריטב"א בב"מ גבי משוך קופה כו' ע"ש ולא ניחא להו לתרוצי סוגיא אליבא דרבינא וכמש"ל בשם הרשב"א ולפי"ז לפי מ"ש ה"ה והלח"מ דגם הרמב"ם קאי בשיטה זו סוגיא זו הוי תיובתי' וכדי ליישב זה נלע"ד דהרמב"ם לשיטתו פ"ד מהלכות מכירה וכ"כ בש"ע סימן קצ"ח אם היה בר"ה ומשכו הלוקח או לסימטא כיון שהוציא מקצת החפץ מר"ה קנה וה"ה והלח"מ שם כתבו דכיון שכבר משך כולה ברשות שאין המשיכה מועלת אז כיון שהוציא מקצת החפץ לרשות שהמשיכה קונה סגי ע"ש ומדברי הסמ"ע נראה שצריך למושכו כולו מר"ה לסמטא רק שא"צ שימשכנו בסימטא עצמה מראשה לסופה ע"ש וזה תימא שמדברי הרמב"ם נראה דסגי במשיכה מקצתו לסימטא אף שמקצת השניה עדיין בר"ה וכן נראה מדברי ה"ה ומה דמייתי ראיה מהא דאמרינן עד שימשכנו מר"ה לסימטא וכן מדברי הרמב"ן בסוגיא דהיה מגרר ויוצא והתם לא מיירי אלא לענין שא"צ למושכו בסימטא עצמה כמבואר מהרמב"ן הובא בש"מ כתובות צ"ל דה"ה סבירא ליה כיון דלא בעינן משיכה בסימטא עצמה ממילא דאף במשיכה מקצתה לסמטא סגי כל שמשך בר"ה ע"פ כולה ובאמת גם פירוש ה"ה בהרמב"ם שצריך שימשוך בר"ה ע"פ כולה צ"ע דדוקא בספינה כיון שדינה במכירה רק דאיקפד המוכר שיקנה במשיכה צריך שימשוך כולה משא"כ היכא שהדין במשיכה ומשך סתם אף במקצת סגי ובספינה דוקא פליגי כיון דקפיד שיהיה במשיכה כדי שיהיה יכול לחזור בו ה"נ שמקפיד שימשכנה כולה דוקא משום האי טעמא גופא ומה שיש לדקדק בש"ס לפי"ז יש לי ליישב על נכון ועיין במגדל עוז שם שנראה שכיוון לזה. וכ"כ הרא"ש דדוקא בספינה אבל במטלטלים במשיכה כל דהו סגי אמנם כן קשה בסוגיא דשבת דמוקי בנסכא דאכתי קשה נימא כיון דמשך מקצתו קני ליה כוליה ואם כן אכתי איסור גניבה קדים ודוחק לומר שהיה מונח אצל הפתח שלא משכו ממקום שהיה בו עד שיצא כולו ולכאורה היה אפשר לומר דטעמא דהרמב"ם דבמשיכה מקצתו סגי הואיל ויכול לנתקו כו' כדאיתא בב"מ והש"ך בח"מ סימן קצ"ח כתב דבמכר שפיר מהני הואיל ויכול לנתקו כיון דאיכא דעת אחרת מקנה ע"ש בחילוק השני ולפי"ז א"ש דלענין גניבה דאין שם דעת אחרת מקנה לא מהני משיכה מקצתו אך דאכתי קשה דמה בכך שבגניבה אין דעת אחרת מקנה כיון שעכ"פ לענין מקח קונה ממילא דבגנב מהני להתחייב באונסין ואדרבא לענין אונסין קיל טפי עכ"פ אליבא דרבינא ומכ"ש דקשה לפי מה שנראה מהסמ"ע סי' רע"א דאפילו במציאה נמי מהני היכא דיכול לנתקו ועיין בכתובות דף למ"ד ד"ה ואי לא מצי לאהדורי ובמקום אחר כתבתי בזה. ולכן נלענ"ד לפי מ"ש דהא דמשיכה מקצתה מטעם הואיל ויכול לנתקו אתינן עלה יש לחלק בדבר דדוקא היכא שאוחז בגוף הכלי עצמה שרוצה לקנות דכיון שהמקצת בידו ויכול לנתק כולו הוי כאילו תופס כולו דלא מהני ואף בקנין חליפין דוקא כשנותן לו מגוף הכלי אלא שאין בו ג' על ג' אבל כשאינו נותן לו רק המשיכה שהסודר קשור בו נלענ"ד דודאי לא מהני אף להרמב"ם ודלא כדמשמע מדברי הלח"מ שהבאתי לעיל ומכ"ש במקח וממכר בכה"ג דהא לא אשכחן קנין מוסירה כ"א בבהמה דוקא (וכ"כ התוס' והפוסקים דלא אשכחן קנין מוסירה כ"א בבע"ח ובספינה דממילא אזלי יעו"ש) דאורחיה בהכי להקנות לחבירו ע"י מוסירה כאדם המוסר דבר לחבירו משא"כ בשאר מטלטלים דלא שייך זה ודאי דלא קני בתפיסת החוט הקשור בבגד וכה"ג כיון שאינו אוחז בבגד עצמו וראיה לזה ג"כ מהא דאמרינן בב"מ אחד רכוב חמור וא' תפוס במוסירה זה קני חמור וזה קני מוסירה וקאמר רבי אבהו דאפילו כוליה מוסירה קנ' הואיל ויכול לנתקו כו' הא קמן דרבי אבהו סבירא ליה הואיל ויכול לנתקו מלתא הוא ואפ"ה בחמור גופא לא קני ולא מידי אע"ג שע"י המוסירה יכול לנתק החמור למושכו אצלו אלא ודאי כיון דבחמור לא תפיס מידי לא אמרינן הואיל ויכול לנתקו ע"י המוסירה והנה לכאורה צריך להבין בהא דמוקי התם בדנסכא וקשה דהא מה שתופס בידו עכ"פ קונה להתחייב באונסין וכמו דקי"ל לענין מציאה דמה שתופס בידו קנה וא"כ לענין זה ודאי איסור גניבה קדים והאיך קאמר פטור דמשמע דלא מחייב כלל וצ"ל דבאמת מיירי שאינו תופס רק קצת מן הכיס לבד שהנסכא אינה מגעת רק עד החצי או יותר אבל לא עד שוליו ממש ולפי"ז א"ש נמי מה שהקשיתי דנהי דמיירי בנסכא מכל מקום כיון דמשך מקצתו קנה לכולו וא"כ איסור גניבה קדים ולפי מה שכתב א"ש דמידי הוא טעמא להרמב"ם אלא משום הואיל ויכול לנתקו וזה לא נאמר רק באוחז בגוף החפץ משא"כ בזה שלא ידבק בידו מאומה מגוף הנסכא רק שיכול לנתקו ולמשכו לחוץ ע"י תפיסתו בכיס וזה לא אמרינן כמש"ל מה שא"כ בס"ד דבמעות מיירי פריך שפיר איסור גניבה קדים וא"ל דהו"ל משיכה בכליו דמוכר ז"א דגוף הכיס אע"פ שמקצתו בפנים מכל מקום מאחר שזה תפוס ועומד בכיס עצמו במשיכה מקצתו סגי ליה וקני ליה ומשיכה בכליו דידיה מיקרי וקני להמעות שיצאו לחוץ ושפיר פריך איסור גניבה קדים. אמנם לפמ"ש לעיל דהש"ס דשבת אליבא דרבינא י"ל בפשיטות הא דמוקי בנסכא אע"ג דבמשיכה מקצת סגי היינו כשמשך למקום שהמשיכה מועלת כגון סמטא משא"כ במשך לר"ה כיון דאינה משיכה לענין קנין כלל רק דלרבינא מהני לענין אונסין וזה דוקא במשך כולו לר"ה ולא מקצתו וכן מבואר בדברי הרשב"א בשבת שם דאף דנימא דכליו של מוכר היכא דלא משתקיל ליה נמי קנה במכר מ"מ לענין אונסין דמחייבינן אף בדאפקיה לר"ה ודוקא היכא דאי בעי שקיל ליה ע"ש ואם כן יש לומר דה"ה שצריך למשוך עכ"פ כולה. ועוד יש לומר דהא דסגי במשיכה מקצת היינו דוקא מרה"ר לרשות המועיל משא"כ כשהוא ברשות המוכר אמרינן זיל בתר איפכא כיון שמקצתו ברשות המוכר אין משיכה זו מועלת:
ועכ"פ מ"ש דהרמב"ם סבירא ליה לפסוק כרב אחא דבעינן קנין המועיל לענין אונסין וכמ"ש בפירוש המשנה ולכך כתב שהוציאו לר"ה ואיבדו שם דמטעם היזק אתינן עלה הוא נכון וצ"ע בדברי הרמב"ן במלחמות שכתב דשדינהו בנהרא מיד כגון ששלשל ידו כו' וכאוקימתא דמוקי לה בכתובות כו' דלכאורה אין צריך לזה וכמ"ש הרמב"ם שהגניבה וההיזק באים כאחד עם איסור שבת וכן מוכח שהוא דעת הטור שהרי כתב בסימן שנ"א דההוא דהגונב כיס אוקימתא דרב אשי כגון ששילשל ידו למטה מג' והיינו משום דס"ל דבר"ה לא קנה וכמבואר ג"כ בסמ"ע והיינו משום דהטור לא מיירי באיבדו מיד ולכך הוצרך לאתויא אוקימתא דרב אשי וכ"כ בש"מ ב"ק בשם הר' יונתן ז"ל וכן משמע שם לשיטת הרא"ש ז"ל וכן באגודה בב"ק נראה דסבירא ליה דהך דרבינא פליגי אדאביי ורבא וכוותייהו קי"ל אך בכתובות שינה את טעמו והביא דברי התוספות בשם ר"י דלאונסין קנה (וצ"ע שגם בב"ק כתב בשם ר"י וצריך לומר שהוא הריצב"א) ולענ"ד דאף הר"י מודה להלכתא כרב אחא כיון דהוי קולא לנתבע וכמש"ל שמבואר בב"ק פ' השואל דפסקינן כה"ג כמאן דמיקל ומ"ש התוספות בב"ק דלא שייך הכא הלכה כרבינא לקולא הפשט מבואר דלגבי מאי דפליג אאביי ורבא אין לומר כן וכן מבואר בשיטה מקובצת בשם הרא"ש ז"ל ואם כן כיון דמגדולי הפוסקים מבואר דסבירא ליה דקנין גמור בעינן להתחייב באחריות והכא דכליו של מוכר ברשות מוכר הוא ואינו קנין כלל ואפילו לקנין ר"ה אליבא דרבינא לא דמי וכמש"ל משם הרא"ה ז"ל וא"כ בנ"ד לא נתחייב באחריות החמץ כלל אפילו אם היה של ישראל וק"ו שהוא של עכו"ם ושרי בהנאה:
אך לכאורה י"ל דאין זה כליו של מוכר ברשות מוכר דע"כ לא מיקרי ברשות מוכר אלא כשלא הגביה אבל הכא שהגביה אין זה רשות מוכר כ"א רשות לוקח וכדאמרינן בכתובות דף ל"א מה הגבהה דאתי לרשותי' כו' ואף דלהרמב"ם ודעימיה אין משיכה מועלת בכש"מ מכל מקום הכא י"ל דגם הכלי לא מיקרי כליו דמוכר כיון שע"י ההגבהה נתחייב באונסין אף על הכלי ולכאורה היה אפשר לומר כיון דזה שגנב היי"ש לא נתכוון על גניבת הכלי כלל ממילא דאין חיוב אונסין על הכלי אך דז"א דהא עכ"פ הוא על הכלי שואל שלא מדעת דקי"ל גזלן הוא ומתחייב באונסין וכן משמע בגיטין דף נ"ב דקאמר מנסך מדאגביה קניה כו' ולכאורה קשה דהא הכלי שהיין בתוכו לא עלה על לבו לגזול אותו רק שרצה לנסך היין שבתוכו ואם כן לא קנה היין לאונסין כלל שהרי בתוך כליו דנגזל הוא ודוחק לומר דהא דקאמר מדאגביה קניה היינו ע"י שכשוך ידו בגוף היין עצמו דאין זה במשמע אלא נראה הטעם כמ"ש דעכ"פ הוי גזלן על הכלי ג"כ שהרי הוא שואל שלא מדעת וכמבואר בסימן רצ"ב דמשעה שמשמש בה חייב עליה משום שואל של"מ אע"פ שהוא תשמיש שאינו מחסרו וכדאמרינן בב"ב דף פ"ח כיון שנטל הצלוחית מיד התינוק למוד בה לאחרים כו':
אמנם נלענ"ד כיון דכלי זו ששפך בה הוא כלי שאין הבעלים מקפידין על תשמישן לא הוי אף שואל של"מ ע"ש בסימן רצ"ב בסמ"ע ס"ק ד' ובש"ך ס"ק א' ואע"ג דעכ"פ לא עדיף משואל מדעת דחייב באונסין מכל מקום נראה דמה שהוא שואל על הכלי אין בו מועיל שיקנה על ידו מה שבתוכו אף להתחייב באונסין ודוקא אם נעשה גזלן עליה אמרינן דקונה לענין אונסין משא"כ בזה שהחיוב של האונסין הוא מצד אחר לפי שכל הנאה שלו אין ע"ז שם קנין אף לענין חיוב אונסין ומכ"ש לפי דעת רוב הפוסקים דקי"ל כר"פ בפרה שאולה וטבחה בשבת דפטור דלא רמו עליה תשלומין משעת שאלה אלא משעת אונסין ואילך ע"ש וא"כ פשיטא דלא מהני בזה מה שהכלי שאול בידו לקנות בו מה שנתן לתוכו לחיוב אונסין כיון דכל זמן שהכלי בעין לא חל עליו שם חיוב אונסין כלל רק עד שעת האונס ממש ועיין בסימן שמ"א ונראה ברור דבכה"ג שהוא כלי שאין בעלים מקפידין על תשמישו ולא היה בדעתו לגנוב ולגזול אותו לא קני ביה מה שבתוכו לאונסין כיון דבמקח כה"ג לא קני אף ברשות לוקח כמבואר בח"מ סימן ר' סעיף ה' דאפילו אמר לו זיל קני לא קנה אע"ג דכיון דאמר לו זיל קני גלי דעתיה שאינו מקפיד על הנחתן בכלי לא מהני ע"ש בסמ"ע ס"ק י"א:
אבל אחר העיון הא ליתא דבנ"ד שפיר הוי קניה לענין מכירה שהרי אנן קי"ל דמשיכה מועלת אף בכלי של מוכר וא"כ ה"ה הגבהה אף בכליו של מוכר וברשותו שהרי התוספות בב"ב דף פ"ה ילפי דמשיכה מהני מדקתני ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו ומוקי לה בכליו דמוכר וא"כ מוכח להדיא בפשיטות דהגבהה מהני אף ברשות המוכר ובכליו וכ"כ רבינו ירוחם נתיב י' ח"ב להדיא דהגבהה מהני ומביאו ב"י סימן ר' ואם כן בנ"ד כ"ע מודו שנתחייב באחריות רק להנך דסבירא להו דמשיכה אין מועלת בכליו דמוכר וא"כ ה"ה הגבהה ולדבריהם צריך ליישב ההיא דברשות מוכר כו' ועיין ברמב"ן ובש"מ ב"מ דף ט'. זולת לדעת רש"י דסבירא ליה דבעכו"ם אין משיכה קונה ואין חילוק בין עכו"ם מישראל או ישראל מעכו"ם כמבואר בש"ך ח"מ סימן קצ"ד ואם כן ישראל מעכו"ם לא קנה אף בהגבהה כ"א בכסף דוקא וכיון דבמכר אין הגבהה קונה אף לענין חיוב אונסין אף במשיכה והגבהה לא מתחייב באונסין וכן נלענ"ד שהוא שיטת רש"י בע"א דף ע"א דמייתי ראיה דמשיכה בכותי אינו קונה מדאמר רחב"א אמר ר' יוחנן בן נח נהרג על פחות מש"פ ולא ניתן להשבון ואי אמרת משיכה אינו קונה אמאי נהרג כו' פירש"י הא לא קניה וכל היכא דאיתי' ברשותי' דישראל הוא והקשו התוספות דהא ישראל נמי קני לאונסין אף שאינה קניה להיות שלו וה"נ כותי לענין חיוב מיתה ולפי מ"ש א"ש דאף בישראל לא קני לאונסין אלא היכא דבמקח כה"ג קני וכיון דבמקח בעכו"ם כה"ג לא קני אף לענין חיוב מיתה נמי לא קני ולא מידי עביד דאכתי ברשות ישראל הוא לגמרי אך י"ל דקושית התוספות א"ש לשיטתם דהר"י בעל התוספות לשיטתו דס"ל אליבא דרבינא לא בעינן קניה גמורה להתחייב באונסין והתם רבינא הוא דמקשה לרב אשי מהך דב"נ נהרג כו' ושפיר הקשו דלשיטת רבינא אע"פ שאינו קניא גמורה קונה להתחייב באונסין אבל באמת רש"י מצי סבר כשיטת הריצב"א בכתובות ובבא קמא דרבינא ס"ל משיכה בר"ה קונה אף במכר ולעולם קניה גמורה בעינן ומקשה שפיר לרב אשי ועוד י"ל דרבינא מקשה לרב אשי לשיטתו דמוקי בכתובות כגון שצירף ידו כו' והיינו משום דסבירא ליה דקניה גמורה בעינן וגם מה שהקשו שם על רש"י דפירש לא ניתן להשבון היינו דקים ליה בדרבה מיניה (וברש"י שלפנינו לא נמצא כן) וכתבו ולא נראה דא"כ לא יתחייב כותי לשלם גזלו בשום ענין לכאורה ז"א דהא אף דקים ליה בדרבה מיניה חייב לשלם גזלו כשהוא בעין ומצאתי בעירובין דף ס"ב שכתבו התוספות להיפך דא"א לומר דפטור משום קלב"מ דהא אף בישראל כשהוא בעין חייב להחזיר כדאיתא פרק בן סורר אבל גם בזה י"ל דרש"י לשיטתו דס"ל בסנהדרין שם דאף כשאיבדו אחר שיצא מהמחתרת פטור ולא אמרינן דהוי כפקדון גביה וא"כ ע"כ לומר כשיטת הרז"ה שם דחומרא בעלמא הוא דרמי רבנן עליה דנהדר כשהוא בעין וההוא דב"נ נהרג ולא ניתן להשבון היינו מדאורייתא אבל מדרבנן ודאי חייב עכ"פ כשהוא בעין וכמו שהוכיחו התוספות מהך דנטלו לסטים כסותו ע"ש ובתשובה אחרת הארכתי בזה ובדברי הסמ"ע והש"ך ואין כאן מקומו:
ויצא לנו מזה לשיטת רש"י דסבירא ליה דמשיכה לא קני בעכו"ם אין הישראל מתחייב באחריות ומכ"ש לשיטת הרמב"ם דלעיל דסבירא ליה דבכליו של מוכר לא מהני משיכה כלל וכדמשמע מדברי ה"ה פ"ד מהלכות מכירה הלכה ה' במ"ש טען פירות וכמו שביאר הלח"מ שם וזה דעת קצת מפרשים הביאו הרשב"א בב"מ דף פ"ו ע"ש דסבירא ליה דאין חילוק בין רשות למשיכה דאי לא קני כליו של מוכר ברשות לוקח משיכה נמי לא מהני ולענ"ד קצת ראיה לדבריהם מדקאמר התם א"ל רב הונא בריה דמר זוטרא לרבינא מכדי פירקן קתני מה לי פסק ומה לי לא פסק א"ל פסק סמכא דעתיה כו' ולכאורה משמע דדוקא לבתר דאוקים ליה במתאכלי דתומי קא קשיא ליה הכי והיינו משום דלמאי דס"ד מעיקרא דמטעם קניית כלים דמוכר הוא שמשך בהם הוה אתי ליה שפיר דע"כ לא אמרינן דניחא ליה למוכר שיתבטל כליו אגב הרשות כדי שיתקיים המכר אלא אחר שפסק משא"כ קודם שפסק כיון דבלא"ה אפשר שלא יגמור המקח לכך לא מבטל כליו משא"כ השתא דמוקי במתאכלי דתומי מה בכך שלא פסק כיון דאין כאן דבר חוצץ בין הפירות לרשות לוקח ולכך משני דמכל מקום אין דעת המוכר להקנות דלא סמכה דעתי' והלכך לא מהני מה שהוא ברשות הלוקח כיון שאין כאן דעת מקנה אך כ"ז להי"מ משא"כ לשיטת שאר פוסקים דמשיכה עדיפה מרשות לוקח ולעולם אין כליו של מוכר מעכבין בזה אעפ"י שנאמר דאין המוכר מבטל כלי שלו והלכך לא קני ברשות לוקח מכל מקום מהני משיכה דהוי כאלו משך הפירות עצמן אם כן אף למאי דס"ד דמיירי בכליו דהמוכר מ"מ כיון דפירקן קתני והיינו בין מוכר בין לוקח וכמ"ש רשב"ם גופיה אם כן נמי תיקשי היכי דפרקן לוקח דהוי משיכה מ"ט לא קנה בלא פסק הא אעפ"י שהמוכר לא מבטל כלי דידיה לא איכפת לן בהכי לענין משיכה להנך פוסקים דסבירא ליה דאע"ג דכש"מ ברשות לוקח לא קנה משום דלא מבטל הכלי מ"מ משיכה קנה א"כ ה"ה לענין לא פסק למאי דס"ד מעיקרא אלא ע"כ דמשיכה ורשות שניהם שוים וא"ש כמ"ש ולשיטת הפוסקים דס"ל משיכה מועלת בכש"מ צ"ל דקושי' ר"ה בריה דמר זוטרא לאו אאוקימתא דמר בר רב אשי קאי אלא איידי דמייתי הש"ס הך ברייתא למפשט האיבעי' קבעה הך תיובתא ופירוקא הכא וזה דחוק ולשיטת הי"מ א"ש טפי וכמ"ש:
אלא שיש תימה על הרמב"ם ז"ל שלכאורה דבריו סותרים למ"ש פרק י"ג מהלכות מ"א הלכה כ"ג ישראל שמכר יינו כו' ומשמשך קנה כו' בד"א בשמדד הישראל לכליו אבל אם מדד לכלי העכו"ם כו' ולפי מה שכתבתי לעיל בשיטת הרמב"ם דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני א"כ קשה דאף בכלי הישראל נמי לא קני משמשך:
והנה הש"ך בי"ד סימן קל"ב כתב שם לתרץ דברי הרמ"א דקשיא ליה עליה אחריתי לכך כתב דהרב מפרש הך בד"א בשמדד הישראל לכליו קאי אדסמיך ליה שלא פסק כו' ע"ש ס"ק כ"ד ודבריו תמוהים בעיני דאיך אפשר לפרש כן בדברי הרמב"ם דמסיים בה להדיא ואם מדד ולא לקח דמים אע"פ שפסק דמיו אסורים כו' והביאו הש"ך עצמו בס"ק י"ח ואם כן מבואר להדיא דאע"פ שפסק ואחז העכו"ם הכלי בידו אפ"ה אסור וצריך ליישב דבריו בדוחק דכיון דהמחבר לא סיים בה הכי אם כן אפשר לפרש דבריו כן לפיכך סתם הרב לעיל כיון שיש לפרש דבריו באופן שיסבור כהטור ורשב' אבל פשט לשונו לא משמע כן וצ"ע ועכ"פ מבואר למעיין ברמב"ם דסבירא ליה משיכה מועלת בכליו דמוכר ואם כן הדברים סותרים ובאמת שהרמב"ם והנ"י בב"ב והריטב"א בב"מ הביאו ראיה מש"ס דע"ז שם דקאמר אי דכייל ורמי למנא דישראל ה"נ שאין צריך ליקח הדמים תחלה משום מדמשכי' כותי קניה אלמא דמשיכא מועלת בכש"מ אבל י"ל דהתם נקט הש"ס הכי כי היכי דלא נפשוט מדרב דכש"מ ברשות לוקח לא קני וכמו שפירשו בהנך דחייתא דגיטין אבל למאי דבאמת סבירא ליה דלא קני אפשר דה"ה משיכה נמי לא קני אבל דברי הרמב"ם שפוסק דברי הש"ס דהתם להלכה מבואר מזה דסבירא ליה משיכה מועלת בכש"מ וכן מבואר להדיא מדבריו בפירוש המשנה בע"א וז"ל ואם פסק עמו דמים סמכה דעתו וכשמדד לו הישראל בכלי הישראל ובא הכלי ברשות הנכרי קנה במשיכה כו' ע"ש. וכדי ליישב צ"ל דהרמב"ם מיירי כגון שמודד הישראל לכליו ומשאיל לו גם הכלי או מוכר לו להשתמש בו ולפיכך כשמשך נקנה לו הכלי והיין כאחת משא"כ היכי דאמר לו משוך כלי זו וקני היין שבתוכו או שמשך בפניו דאז לא בעי למימר ליה מידי אפשר דלא מהני כיון שלא שאל לו הכלי לאשתמושי בגוויה רק למשוך ולערות מיד לתוך כליו וכעין זה מחלק הריטב"א רפ"ק דב"מ לענין חצר שאולה הביאו הש"ך סי' קצ"ח ע"ש אך דאכתי קשה דא"כ למה נקט הרמב"ם אבל מדד לכלי העכו"ם כו' דהא אף בכלי הישראל נמי משכחת לה דאסור אם לא השאיל לו הכלי ויש ליישב בדוחק.
אך לענ"ד מה שנראה מדברי ה"ה בפ"ד מהלכות מכירה דהרמב"ם סובר דמשיכה לא מהני בכליו של מוכר אינו מוכרח ומ"ש הלח"מ מדנקט טעון של פירות משמע שאינם בכלים אלא הוו מתכלי דתומי נראה כוונת הרמב"ם בזה להמשנה דמשך ולא מדד קנה דאוקימנא מר"ה לסימטא ובש"ס פריך דהא פירות דבר שדרכן להגביה ומשני בשליפי רברבי וזהו דנקט הרמב"ם טעון של פירות וכן מבואר מדבריו פ"ג הלכה ב' שכתב אבל אם היה טעון של אגוזים כו' ע"ש שלענ"ד זה ברור בכוונת הרמב"ם ומבואר למעיין בדבריו בפירוש המשנה גם מ"ש הלח"מ דרבינו סובר לפרש טעמא דפירקן הוא משום רשות בין לוקח ובין מוכר ליתא לענ"ד דהרי הרמב"ם כתב להדיא פרקן הלוקח והכניסן לתוך ביתו אלא דלא משמע ליה לפרש שהפסיקה היה קודם המשיכה וא"כ כלתה ליה משיכה קודם הקני' וכמ"ש ה"ה ולכך הוצרך לפרש מטעם הרשות ודלא כי"מ שהביא הרשב"ם ומה שהקשה הלח"מ בהא דהצריך הרמב"ם מדידה כתבתי במקום אחר:
וגם מ"ש דלשיטת רש"י דמשיכה לא קני בעכו"ם אין הישראל מתחייב באחריות אחר העיון ליתא שהרי גבי שומרים נמי בעינן קניה להתחייב באחריות כמבואר בש"ס ופוסקים והרי הר"ן ריש פ"ק דפסחים פירש שיטת רש"י אהא דהפקידו אצלו זקוק לבער דכיון שקבלו ברשותו כמאן דקביל עליה אחריות דמי וכדאמרינן בב"ק כנוס שורך ברשותי חייב כו' אלמא דגם הישראל מכותי שייך חיוב אחריות ובשלמא מחמת דאין דין שומרים לעכו"ם משום דכתיב לרעהו אין להקשות דרעהו ל"ל דבלא"ה לא משכחת לה שומרים כלל די"ל דרעהו למעוטי הקדש אתי והא דבמכילתא קאמר למעוטי עכו"ם היינו כמ"ד מעות קונה בישראל ואם כן משיכה קונה בנכרי כמבואר בש"ס משא"כ מהר"ן לשיטת רש"י קשיא וצריך לומר דבלא"ה קשה על הר"ן דהא אין דין שומרים לעכו"ם וצריך לומר דסבירא ליה דפשיעה עכ"פ חייב כשיטת הרמב"ם וסבירא ליה כדעת האומרים דבאחריות פשיעה נמי חייב לבער ולפי זה יש לומר דאע"ג דמשיכה שאינה מועלת במקח לא מהני לחיוב אחריות היינו אחריות דאונסין אבל אחריות דפשיעה איכא עליה ובלא"ה נמי הך דהפקידו אצלו דנימא דבסתמא הוי כקיבל אחריות אינה רק אחריות דש"ח דהיינו פשיעה (וכ"ש לדעת הרא"ש דסבירא ליה דגבי שומרים אין צריך משיכה רק כיון שנסתלקו הבעלים משמירתה מוטל עליו לשמור אתי שפיר טפי) ובאחריות פשיעה חייב אף שאינו קנין. וכן נראה ממה שמבואר בח"מ סי' שצ"ו בלסטים שהוציאו הבהמה כדי לאבדה אעפ"י שלא קנאו אותה להתחייב בשמירת נזקין כיון שלא נתכוונו לזכות בה מכל מקום אם נאבדה פטור כיון שהוציאוה בידים ע"ש בסמ"ע ס"ק ו' והטעם נראה שבפשיעה עכ"פ חייבים וכיון שנאבדה על ידי שהוציאה למקום שאינה משתמר ובפשיעתו נאבדה חייבים ולפי"ז אף לרב אחא דסבירא ליה בר"ה לא קנה מכל מקום חייב באחריות שע"י פשיעה וכ"ש היזק בידים ולפי זה יש לתרץ מה שהקשיתי לעיל דלרב אחא לא הוה פריך מידי לרבי יוחנן דסבירא ליה שמיה אגד דכיון דשדינהו בנהרא מיירי י"ל דאפקיה לר"ה ולא קני כלל עד דשדיה ולפי מ"ש י"ל דאף דאפקיה לר"ה הרי נתחייב בפשיעה ואם כן קמא קמא דנפק נתחייב בפשיעתו וכשאיבדו בסוף אף שהיה בחיוב שבת חייב דעל כל דבר פשע שעושה אח"כ מתחייב וכמש"ל לענין אונסין ולפי זה הדק"ל על הרמב"ם שכתב גבי כיס ואיבדו שם משמע בפשיעה אם כן הו"ל לבאר דבנסכא מיירי דאל"כ קמא קמא דנפיק באחריותיה קאי לפשיעה וצריך לומר דבשלמא אחריות דאונסין א"ש דמדאגביה קניה לאונסין והיינו דמה שעשה בו מעשה הראוי לקנות מתחייב בהשבה וכיון דבעינן השבה גמורה כעין שגזל אף שנאנס בידו לא קיים מצות השבה עד שישלם לו כשעת הגזלה משא"כ היכא שלא עשה מעשה לקנות אף שחייב על הפשיעה מכל מקום אין החיוב בא אלא בשעת הפשיעה כמו מזיק שאין חיובו אלא בשעת היזק כמבואר בתוספות ב"ק דף י"א ע"ש אלא שחיובו בא על ידי המעשה שעשה קודם לכן אבל החיוב אינו מתחיל רק בשעה שפשע וכיון שיש חיוב מיתה בשעת הפשיעה וההיזק כגון דשדינהו בנהרא מיפטר דאמרינן קלב"מ:
ולפי"ז אף אם נימא דלשיטת רש"י אין חייב באחריות מכל מקום באחריות פשיעה עכ"פ חייב ולפי דעת הרא"ש ודעימיה וכן מוכרח מהר"ן אליבא דרש"י שאף בפשיעה חייב לבער הסכים לסברא זו הפר"ח כ"כ אלא שאחר כך כתב שיש ראיה להיפך מדקאמר דעובדא דיוחנן חקיקאה כמאן אזלא הא דרבי כרשב"ג כו' ואם איתא דש"ח עובר הא פשיטא דצריך לבער עכ"פ ע"ש אמנם באמת הפוסקים בסימן תמ"ג שכתבו האי דינא סיימו בזה ואם לא מכרו חייב לבערו אפילו אינו חייב באחריותו ור"ל שהתנה בפירוש שלא יתחייב כלום וכ"כ הפר"ח גופיה בסימן תמ"ג והוסיף להוכיח דכל שלא קיבל הנפקד אחריות שניהם אין עוברין דאל"כ פשיטא דאף לת"ק צריך למוכרו שלא יעבור עליו המפקיד ע"ש ואין זה הכרח דלת"ק לא יגע בהם ותלינן דהמפקיד מכרו כבר וכמ"ש המג"א סק"ה בשם הב"ח אבל הא קשיא ליה דמכל מקום מנ"ל לרב יוסף דהך עובדה בלא קבלת אחריות מיירי ולמימר דאתי כרשב"ג ואפשר לומר דרב יוסף הוכיח לעצמו דלא מיירי בקיבל אחריות דאל"כ קשה דנשקליה לנפשיה וא"ל משום חשדא דמאי חשדא שייך באם חייב באחריות שאפילו אם עבר ולא מכרו מחויב לשלם לו דמי חמץ מעליא כמו שהיה שוה בשעת פשיעתו כמבואר במג"א סימן תמ"ג וגם כשיטלנה לעצמו וזה יתבענו לדין יתחייב ליתן לו עפ"י שבועתו כמה היה שוה אז משא"כ בלא קיבל אחריות שאז הוא כמשיב אבדה וא"צ לישבע כלל שפיר שייך חשדא כשיקחנו לעצמו ועוד י"ל דלעולם בסתם ש"ח מיירי ואפ"ה קאמר רב יוסף דרבי כרשב"ג דלרבנן דס"ל לא יגע בהם אף אם מכרו אין מכירתו כלום כיון שאינו שלו ולא נתייאשו הבעלים וגם הוא לא נתכוין לגוזלו וכל היכא דאיתא אכתי ברשותיה איתיה לאחריות ואין לו תקנה רק לבערו מן העולם ואתי שפיר הא דנטר רב יוסף למימר הכי עד דא"ל רב אדא בר מתנה צא ומוכרן לנכרים אמרת לן משום דמעיקרא דבעי למימר דמוכרן לישראל שהם יאכילוהו מיד קודם זמן איסורו אפי' כרבנן מצי אתי דכדי שלא יעבור בב"י שעכ"פ מחויב לבערו קאמר צא ומוכרם לישראל וזהו ביעורו משא"כ אם מוכר לנכרים אליבא דרבנן כיון שמן הדין לא יגע בהם דחששו שמא מכרו כבר וכה"ג אם כן אין לו למכור לנכרים דמאי תיקן וטפי ה"ל לרבי לצוות לו שיבערנו מן העולם (ולפי מ"ש לעיל דהוכיח בלא קיבל מיירי דאל"כ נשקליה לנפשיה צ"ל דרב יוסף קאי למאי דפי' דמוכרם לישראל דאל"כ ל"ק נשקליה לנפשיה ע"ש) אלא ע"כ כרשב"ג ואין להאריך עוד שעכ"פ מבואר שאין לדחות דברי הפוסקים דבפשיעה חייבים לבער מהש"ס הנ"ל ואם כן אין מקום להתיר עפ"י דעת רש"י דסבירא ליה דאין משיכה קונה מכותי שהרי רש"י סבירא ליה דבפשיעה חייב לבער וגם כי דעת רוב הפוסקים דלא כרש"י וס"ל דדוקא משיכה כמ"ש הח"י סי' תמ"ח ע"ש וא"כ אין לגבב קולות הרבה ולצרפם יחד ואף דחמץ שע"ע הפסח דרבנן מ"מ אין מקום להתיר מחמת זה כיון דאיכא ספיקי טובא להחמיר:.
ואין לצדד ולומר דיש כאן היתר מחמת דהוי כמקבל אחריות חמצו של עכו"ם בבית עכו"ם דז"א דאע"פ שהמג"א כ' דכ"ע מודים דשרי והח"י כתב שכן נכון ועיין בב"י ור"ל שהב"י כ' על רש"י והטור שלכך פירשו הנה הבית לפניך משום דאל"כ ה"ל חמצו של עכו"ם וברשותו לגמרי ובאמת נראה דהב"י התם לענין לא קיבל אחריות מיירי וכמ"ש באליה זוטא אבל בקיבל אחריות י"ל דלהחולקים על ר"ת אף בכה"ג אסור וכן נראה מהרמב"ם שכיון שפוסק דלא כהמכילתא וסבירא ליה בחמצו של ישראל מופקד אצל עכו"ם עובר בב"י אם כן כיון שכ' דבקיבל אחריות הרי הוא כשלו א"כ אף בבית עכו"ם עובר עליו וכ"כ הפר"ח לדעת הרמב"ם וכן משמע ממ"ש הכ"מ בשם בעל ההשלמה גבי חמירא דבני חילא שציוה להם שיוציאוהו מרשותם ויחזירוהו להם ויהיו פטורים מאחריות אלמא דאי לא היו פטורים מהאחריות אפילו בביתו של עכו"ם עובר וכן משמע לשיטת רש"י שפיר הך דיחד לו בית בלא קיבל אחריות ואהא פריך למימרא דשכירות קניה אלמא שהכל תלויה בקבלת אחריות דבלא קיבל אחריו' דוקא מיירי אף למאי דס"ד דשכירות קניה כדמוכח מהתוספות שכן הוא לשיטת רש"י (ולפי מ"ש הר"ן אליבא דרש"י יש לדחות קצת) וא"כ לדעת רש"י והרמב"ם דסבירא ליה דלא מהני ייחד לו בית אין זה מספיק להתיר אכן דעת הח"י וא"ז לסמוך בדיעבד על דעת ר"ת ולענ"ד צ"ע להקל במקום שהרשב"א כ' שדעת הרי"ף להחמיר וסיים שנכון להחמיר וכן הוא דעת רש"י ורמב"ם וכן נראה דעת הרוקח וכן הלבוש והב"ח מחמירין ולענ"ד ראיה יש מהירושלמי דפסחים הל' ג' וז"ל אלו נאמר לא יראה הייתי אומר הפקיד אצלו יהא מותר ת"ל לא ימצא בבתיכם אי לא ימצא הייתי אומר ייחד לו בית יהא אסור ת"ל לא יראה לך הא כיצד כו' הנה מהירושלמי מבואר דמפרש הברייתא כרב פפא דת"ל לא ימצא ארישא קאי לאיסורא והיתרא דייחד לו בית מסברא מפיק לה כמ"ש התוספות אליבא דרב פפא רק מקרא דכתיב לא יראה לך והך קרא מוקמינן ליה בלא קיבל אחריות אם כן משמע כשיטת רש"י והרמב"ם ז"ל והרבה יש לישא וליתן בזה בש"ס ופוסקים וקצרתי לפי שלענ"ד אין זה ענין לנ"ד רק לפום ריהטא אבל כד מעיינת בה נראה דליתא שאפילו ר"ת ודעימיה מודים כאן כיון דאמרינן מדאגביה קניה ובההיא שעתא דאגביה חשבינן ליה כאילו בא לרשות ישראל ונאסר מיד בשעת ההגבהה ומה בכך שהניחו אח"כ בביתו של גוי והוי כאילו נתנו לרשות של גוי באמצע הפסח דלא מהני וכן מבואר בש"ס דכתובות דף ל"א הנ"ל דקאמר רב אחא דייק מרישא הוצאה דומיא דהגבהה מה הגבהה דאתי לרשותיה כו' אלמא דהגבהה אתי לרשותיה הוא אף שהיה ברשות בעלים ודוחק לומר דהתם לענין הקנין קאמר וכן מוכח מדברי התוספות בפסחים דף כ"ט שהבאתי דאל"כ לא הוי מקשו מידי דשפיר משכחת לה דלא עבר עליה כגון שאכלו בבית הנכרי ואין נראה לדחוק ולומר דלשיטת רש"י קשיא להו דס"ל ייחד לו בית בלא קיבל אחריות דוקא מיירי אלא ודאי כמ"ש דבשעתא דנקט ליה בידיה אז הוא כחמצו של עכו"ם שקיבל ישראל אחריות והוא ברשות ישראל דבשעת הגבהה אתי לרשותי' ומטעם זה נמי לא הוי כליו של מוכר ברשות מוכר ועבר עליו וזה ברור לענ"ד:
אמנם יש מקום לצדד להיתר עפ"י מ"ש החק יעקב שאף ע"פ שעובר בב"י כיון שאין החמץ שלו רק של עכו"ם אין לאוסרו אחר הפסח ומייתי עלה פלוגתא דאמוראי בירושלמי אך לכאורה רוב הפוסקים מוכח מדבריהם לאיסור ומתחלה אבאר שלכאורה דבר זה דמי לגזל חמץ מישראל שג"כ אין הנגזל עובר בב"י כיון שלא היה החמץ ברשותו והוא באחריות דגזלן ואפ"ה כשמחזירו אחר הפסח לנגזל אומר לו הרי שלך לפניך. וראיתי בשו"ת נודע ביהודה שבאמת רוצה להתיר גם בזה מטעם דמה לנו לקנוס לנגזל ודחק לדחות מה שיש להביא ראיה מש"ס דב"ק ואין נלענ"ד כלל וגם דאכתי פש גבן חדא ראיה ברורה שלא הזכיר הגאון ליישב אותה שהרי בב"ק דף ס"ו פריך רב יוסף ממתניתין דגזל חמץ כו' והא הכא כיון דמטא עידן איסורא ודאי מיאש כו' ואין לדחות דקושית הש"ס הוא לרבה ורבה כרב יהודה ס"ל דחמץ אחר הפסח אסור (וכמ"ש בנ"ב דמה"ט קאמר רבה בדף נ"ח גזל חמץ וע"ע הפסח ובא אחר ושרפו כו'. ואע"ג דקאמר התם לר"ש ר"ל למאן דסבר כר"ש ע"ש) ז"א דאכתי מאי פריך ממתניתין דלמא מתניתין כר"ש ואשמעינן מתני' דהגזלן יכול לפטור עצמו בזה אע"פ שהוא עבר עליו והרי הוא נהנה במה שמחזירו כמ"ש בנ"ב שם וגם אין לומר דמכל מקום עכ"פ מיאש מגוף החמץ שסובר שודאי הגזלן ישרפנו כדי להפקיע מעליו איסור ב"י ז"א דזה יאוש בטעות ואינו יאוש כמבואר בפוסקים ומה שבנה יסודו מדהשמיטו הפוסקים דהיינו הרי"ף והרמב"ם האי דינא דרבה דגזל חמץ כו' ובא אחר ושרפו מוכרח דסבירא ליה דרבה אליבא דרב יהודה קאמר משא"כ אנן קיי"ל כר"ש הנה עפ"י דרכו אפשר לומר דטעמא דידהו משום דאיתא בחולין דף ד' חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מיד מפני שהם מחליפין ופירש"י די"א אף לעצמו מותר וטעות הוא דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח במזיד פטור מן התשלומין ולכאורה אין זה הכרח דהתם שאכל בפסח עצמו ודאי לאו בר דמים הוא וא"כ אפילו תימא שהחליפן מותרין לאחר הפסח אף לעצמו דבר הגורם לממון הוא אך י"ל דהתם בס"ד דאתי כר' יהודה דחמץ אחר הפסח אסור בהנאה א"כ כיון דחליפין לאחר הפסח מותרין אף לעצמו ה"ה חליפין שבתוך הפסח א"כ בפסח גופיה הוי בר דמים אלא ודאי כיון דאיסור הנאה הוא אף לאחר הפסח אסור לר"י משא"כ לר"ש דס"ל קנסא הוא מדרבנן י"ל דמותר וכמבואר במשנה למלך פ"ה מהל' אישות דבאיסור דרבנן חלופי חמץ מותרים ומ"מ לא הוה מצי לאוקמי מתניתין דהאוכל תרומת חמץ בפסח דהוי בר דמים משום זה דכיון דבפסח עצמו הכל מצווין לבערו אינו בר דמים וכמ"ש לקמן וא"כ כיון שחליפיו מותרין חייב אך הא ליתא כיון דלכתחילה אסור להחליף כמ"ש התוס' שם א"כ לרבנן דסבירא ליה לאו כממון דמי פשיטא דפטור דאין זה ממון גמור שיתחייב עליו אע"פ שאם עבר והחליפו מותר (ואמנם אני תמה על רש"י וגם על התוס' דל"ל לדחוקי מחמת שאסור לכתחילה דתיפוק ליה דאין ראיה מהאוכל תרומת חמץ כו' דהא התם בתרומה מיירי ופשיטא שאסור למוכרה לנכרי ולישראל לא חזי כלל דאסור בהנאה לדידיה א"כ אף דחליפיו מותרים אינה בר דמים כלל) אמנם עדיין י"ל דלכאורה י"ל בטעם הפוסקים דס"ל חמצו של ישראל ברשות עכו"ם עובר עליו ודלא כהמכילתא משום דאנן קי"ל שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו חמץ בפסח ובור בר"ה מבואר דאע"ג שהבור בר"ה עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וכעין זה אמרו בב"ק דף ס"ט אי לאו דאמר ר"י צנועין ור"ד אמרו ד"א כו' ה"א מעשר אע"ג דלאו ממון דידיה הוא לענין אחולי אוקמי' רחמנא ברשותיה כו' ע"ש הלכך אף דמשמעותיה דקרא בבתיכם שיהא ברשותו אינו נפטר במה שהוציאו מרשותו. ולכאורה אף בנגזל היה לו לעבור כמו לענין מעשר דאמרינן אוקמיה ברשותיה אף שהוא גזול ביד אחרים אך דז"א דהא לא אוקמיה רחמנא ברשותי' רק כדי לעבור עליו ומ"מ אינו יכול למוכרו ולהפקירו וא"כ אנוס הוא דמאי הו"ל למיעבד ואיך נאמר שיעבור עליו אונס רחמנא פטריה אך רבה בב"ק דף ס"ו קאמר דיאוש קונה ולפי"ז ברייתא דגנב והקדיש מיירי שהקדישוהו ביד גנב וכצנועין שיכול להקדיש אף שאינו ברשותו א"כ שפיר אף הנגזל עובר בב"י ושפיר קאמר דחמץ שע"ע הפסח תלוי בדין גורם לממון ששניהם עברו בב"י ואין כאן ממון גמור משא"כ לדידן דקי"ל כר"י א"כ לא עבר הנגזל בב"י כלל ומותר בהנאה ואינו תלוי בדין גורם לממון ובזה ניחא שהשמיטו ג"כ הדין דאם שרפו במועד פטור שהכל מצווין לבערו דהא ליתא כיון שאין בעל החמץ עובר עליו אע"פ שהגזלן עובר עליו מה לו להציל את הגזלן מן החטא ולהזיק ממון אחרים (משא"כ לפי מ"ש בנ"ב קשה אכתי למה השמיטו דינא דשרפו במועד) אבל צ"ע בזה אי שייך וכי אומרים לאדם חטא כו' משום דהכא גוף החמץ עפרא הוא ואינו שוה כלום רק שהגזלן היה יכול לפטור עצמו בזה ושפיר מצווין לבערו כדי שלא יעבור הגזלן ועוד שהרמב"ם פסק כצנועין וכר"י ועיין בכ"מ פ"ט מהל' מעשר שני אך מ"מ יש לומר דרבה סבירא ליה כצנועין אליבא דר"י ולאו אליבא דרבא:
אמנם בלא"ה נראה שדינו של הנ"ב צ"ע דמהפוסקים משמע שהחמץ אסור בהנאה אף שהנגזל לא עבר בב"י וכמ"ש הרמב"ם דאפילו הניחו שוגג או אנוס אסור בהנאה כמבואר פ"א מהלכות חמץ וה"ה כתב שנלמד מדין נכרי שהרהין אצלו הישראל חמצו ולכאורה אין ראיה דהתם יכול הישראל למכרו ולהקנותו לנכרי אגב קרקע וכה"ג בכדי להוציאו מרשות וטפי י"ל שהוא נלמד מהך דינא דחמץ הגזול שאסור הנגזל ליהנות ממנו אע"פ שאין לך אנוס גדול מזה ואפילו תימא דהרמב"ם לא מיירי באנוס כי האי מ"מ י"ל דהך נגזל נמי אע"ג שלא היה יכול למוכרו ולהפקירו מ"מ היה יכול ליתנו במתנה להגזלן עצמו ולמחול לו דמהני כמ"ש במ"א וכן מוכח להדיא ממ"ש הרמב"ן בדיני דגרמי וז"ל לפיכך אני אומר שהגוזל חמץ וע"ע הפסח ובא אחר ושרפו חייב לשלם להגזלן דהא קי"ל כר"מ והיש"ש פליג עליה והביאו הש"ך סי' שפ"ו עכ"פ נלמד מדבריה' דס"ל דאסור וכן הרא"ש ובתשו' מיימוני סי' ד' כתבו דאם בא אחר ושרפו פטור ומ"ש הנ"ב דריהטא דלישנא דרבה נקט אבל מודה שאין דין זה לדידן כלל וכמו דנקיט קדשים שאינו נוהג בזה"ז ע"ש הוא תימא דאיך שייך למינקט אגב ריהטא היפך הדין ואדרבא קדשים אגב ריהטא נקט וגם דבקדשים איכא נפקא מינה אף בזה הזמן דגם בהקדש עניים אינו מתחייב בכפל וא"כ שפיר איכא נ"מ בתפס ועוד שהרי בפסקי הרא"ש והמרדכי לא נקטו רק חמץ וע"ע הפסח לחודיה וכתבו דפטור גם מה שדחק בהך דף ק"ה דהא דבעי רבא נשבע עליו מאי היינו דנשבע תוך הפסח ע"ש הנה בפסקי הרא"ש ורבינו ירוחם איתא גזל חמץ וע"ע הפסח ונשבע והודה כו' משמע שהשבועה היה לאחר הפסח ודוחק לומר שהחמץ עבר עליו הפסח אבל מ"מ תוך הפסח נשבע שזה היה להם לפרש וגם יתר דבריו שם בתשובת נ"ב ומ"ש לפרש הך דב"ק דף ק"י כהנים בגזל הגר צ"ע ואין להאריך:
באופן שנראה מוכרח שבגזל חמץ וע"ע הפסח אף שמחזירו לנגזל ואומר לו הרי שלך לפניך אסור בהנאה אבל מ"מ לפי מ"ש י"ל דהתם באמת גם הנגזל עובר שהיה יכול ליתנו במתנה לגזלן עצמו אבל כל היכא דלא שייך קנס לגביה כלל כגון בחמץ דכוותיה וכה"ג אפשר דשרי כמ"ש הח"י אך דיש להקשות מהא דאיתא בפסחים דף ל"ב תנן האוכל תרומת חמץ בפסח כו' אלא אי אמרת לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא ולכאורה קשה דמאי פריך דלמא מיירי בתרומה דלא מטי ליד כהן וא"כ גוף החמץ אינו של שום אדם רק שעובר עליו מטעם הואיל וכדאיתא בדף מ"ו גבי חלה וא"כ כיון דמותר בהנאה לכהן אחר הפסח שפיר הוי בר דמים למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי כדאיתא שם דף כ"ט גבי האוכל חמץ הקדש בפסח אך יש לדחות דאע"ג דמותר בהנאה אחר הפסח מכל מקום כיון דהכא באכלו בפסח מיירי אפילו אי גורם לממון כממון דמי פטור כדאמר רבה בב"ק בגזל חמץ וע"ע הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווין לבערו ולכאורה נראה דה"ה אכלו כיון שהטעם דלאו מידי חסריה שהחיוב היה מוטל עליו לבערו אך לפי"ז קשה על רש"י דחולין דף ד' שהבאתי לעיל דמנ"ל להוכיח מהכא שהחליפין אסורים אפילו תימא דהחליפין מותרים אף תוך הפסח מ"מ כל כמה שלא החליפו הכל מצווין לבערו (ובשוגג דחייב היינו משום דלפי מדה משלם דאם לפי דמים משלם בלא"ה לא מוכח מידי מהתם כיון דע"כ אתי כריה"ג וכרנב"ה) אך י"ל דלק"מ שהרי לפי דמשני ריה"ג היא דאמר מותר בהנאה צ"ל דאע"ג דמודה ריה"ג דשלך אי אתה רואה מ"מ כיון שדעתו לבערו אינו עובר עליו כמ"ש התוס' בפסחים דף כ"ט וא"כ שפיר הוי בר דמים אם נימא שהחליפין מותרים ואין הכל מצווים לבערו כדי שלא יעבור בב"י משום שדעתו לבערו בעצמו ולהחליפו משא"כ הכא דנימא דהוי בר דמים משום שאחר הפסח מותר בהנאה ז"א דהכל מצווין לבערו ואע"פ שדעתו לבערו אחר הפסח לא מהני דעיקר טעמא שבדעתו לבערו אינו עובר הוא משום דניתק לעשה דתשביתו ועשה דתשביתו לא שייך רק בפסח עצמו וזה פשוט:
ועוד שלענ"ד מדברי התוס' נראה שדעתם להחמיר בהך דינא דהח"י שהרי בפסחים דף ל"א ע"ב ד"ה שקונה כתבו וז"ל וכולה שמעתא איירי שלא קיבל אחריות דאי קיבל הרי הוא שלו ועובר עליו וכ"כ הרא"ש שם בחמץ של ישראל ואמר מעכשיו ולא הרהינו אסור משום שהוא באחריות ישראל וכ"כ בישראל שהלוה לנכרי דאם האחריות על ישראל אפילו לא היה המשכון שלו עובר עליו והך עובר עליו פירושו שהוא אסור בהנאה דהא אחר הפסח קתני וכמבואר למעיין שם וברא"ש ור"ן פ"ק דפסחים וכן מבואר ברבינו ירוחם כהרא"ש שכתב דאפילו לא היה משכון חייב לבערו וכן מבואר בפסקי הרא"ש וכ"כ הרז"ה שם וז"ל נמצא דין חמץ באמר לו מעכשיו בחילוף ממה ששנינו במשנתינו כו' ודוקא בשלא קיבל הישראל אחריות כו' וכ"כ ה"ה לדעת הרמב"ם וכ"כ בטור וש"ע סי' תמ"א דחמצו של נכרי ולא אמר לו מעכשיו דוקא באין אחריות על הישראל מותר ואין לחלק ולומר דהתם נחלט לבסוף החמץ אצל הישראל ז"א דמה בכך כיון דבלא אמר לו מעכשיו מיירי א"כ אחר הפסח שפיר יכול הישראל לומר הרי שלך לפניך ולגבות מהא"י משאר נכסים דהא לאו אפותיקי שויה למגבה מיניה דוקא והעכו"ם מחויב לסלקו בדמים ומה שנחלט לו אח"כ כיון דקי"ל מכאן ולהבא הוא גובה הוי כאילו קנה החמץ עכשיו מהעכו"ם ומהפוסקים נראה דאף אם פדאו כותי או שלא היה בידו מתחלה רק בפקדון אסור כמ"ש הרא"ש שאפילו לא היה המשכון שלו עובר וכ"כ הטור דאפילו פקדון דעלמא חייב לבערו וכ"כ רי"ו דאפילו לא היה משכון אסור בהנאה (ונראה שגם כוונת הרא"ש כן וה"א דתיבת המשכון ט"ס) וכן מבואר מתחלת דברי הרא"ש שהבאתי לעיל שכ"כ לענין נכרי שהלוה לישראל ואמר לו מעכשיו אלא שלא הרהינו אסור בהנאה משום אחריות שחל על הישראל אלמא אע"ג דלמפרע קמה ליה ברשותיה וכי הרהינו שרי אפ"ה כי לא הרהינו אסור אע"ג שהיה חמצו של גוי בפסח מ"מ האחריות על הישראל הוא ואסור לאחר פסח בהנאה וכ"כ בש"ג בשם ריא"ז באם אמר מעכשיו והקנהו לו בקנין אע"פ שלא מסרו אלא אחר הפסח שרי שהרי הקנהו לו מתחלה ואינו רק כפקדון ביד הישראל ומותר באכילה אחר הפסח והוא שלא היה כל ימי הפסח באחריות הישראל עכ"ל מזה מבואר כמ"ש:
שוב מצאתי בפ"י דף ל' ע"ב שכתב כסברת הח"י והביא ג"כ הירושלמי והשיג על אא"ז מהרש"א ז"ל וכתב דהתוס' נמי לא קאמרי אלא הכא שהמשכון קנוי מיהא לישראל לשיעבוד ולאפותקי ושייך למקנסיה משא"כ בפקדון גמור ע"ש ולענ"ד מהפוסקים הנ"ל מבואר כמ"ש וכן מבואר מדברי ה"ה שכתב שלכך השמיט הרמב"ם דין זה שנלמד מדין הפקדון שכתב לעיל שחייב לבערו א"כ מוכרח דבפקדון נמי אסור בהנאה דאל"כ אכתי היה צריך לבאר דין המשכון לענין איסור הנאה וכן מבואר מלשון הרמב"ם עצמו שכתב עכו"ם שהפקיד כו' חייב לבערו הואיל וקיבל אחריות נעשה כשלו ואם לא קבל עליו אחריות מותר לקיימו אצלו ומותר לאכול ממנו אחר הפסח שברשות כותי הוא עכ"ל הרי מבואר דברישא שקיבל עליו אחריות אסור לאכול ממנו אחר הפסח מפני שנעשה כשלו וכלשון הזה כתב ג"כ רבינו ירוחם נתיב ה' ח"ה ע"ש ומכ"ש לפי מ"ש שאין לחלק בין משכון לפקדון וגבי משכון מבואר בכל הפוסקים דאסור וכ"כ התוס' פרק האומנין ופרק שבועות הדיינים ועיין בפסקי התוס' שם וא"כ גם בפקדון הדין כן:
וגם מדברי הר"נ מוכח דסבירא ליה דאע"ג דהחמץ עצמו אינו של ישראל אפ"ה כיון שהישראל עובר עליו אסור שהרי הקשה דאמאי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו שרי בהרהינו ומעכשיו ולא פרעו בסוף מ"מ הואיל ובידו לפדותו אמאי לא חשיב חמץ ישראל כמו גבי חלה ותירץ דהואיל דמחסר ממונא לא אמרינן ואם איתא ה"ל לתרוצי בפשיטות דאע"ג דעובר מטעם הואיל מכל מקום כיון שגוף החמץ אינו שלו אסור לאחר הפסח כיון שהוא חלוט לעכו"ם ומה לנו לקנוס להעכו"ם ומצאתי בב"ח שכתב באמת לתרץ כן אבל הפר"ח השיג עליו בזה ע"ש ומ"ש בח"י דכיון דקאמר בירושלמי אחר פלוגתא דר' יונה ור' יוסי אי אסור או שרי קאמר אמר ר' יונה חמצו של עכו"ם הוא ישראל הוא שעבר עליו אלמא דמסיק כר' יונה לאיסור ועוד דספיקא דפלוגתא להקל וכ"כ הפ"י הנה לפי מה דאיתא בירושלמי שלפנינו מאמר זה בשם ר' יוסי דסבירא ליה לאיסור מוכרח ע"כ לפרש דה"ק אע"ג שהוא חמצו דא"י מ"מ ישראל הוא שעבר עליו ואסור וכן פירש בקרבן העדה לאיסור וא"כ מ"ש הח"י דמסיק להתיר נהפוך הוא וגם מ"ש שיש להקל בספק הנה דעת הראב"ד בספר תמים דעים הביאו הח"י סימן תמ"ט שדעתו דבספק אזלינן לחומרא ולכך השמיטו הרי"ף והרמב"ם ברייתא דחנות ומלאי כיון שיש גירסות מחולפות ולחומרא והח"י השיג עליו גם בזה ע"ש ולענ"ד שהדין עם הראב"ד בזה ודעתו כמ"ש הש"ג פרק החולץ דהיכא דמספקא לן מאי אמור ביה קמאי אזלינן להחמיר והוא עצמו בספר מנחת יעקב מביא כלל זה בקונטרס הספיקות שלו ע"ש ולכאורה אפשר לומר דהא איתחזק איסור במידי דרבנן דלא אזלינן להקל דהא חמצו של נכרי ג"כ אסור בהנאה בפסח ואפשר דזה לא מיקרי אתחזק איסור שהרי עומד הוא בפסח להיות חוזר להתירו לאחר פסח:
ועוד דהא גופא אי אסור בהנאה בפסח או לא הוא פלוגתא בירושלמי וכמ"ש הריב"ש סי' ת' (וע"ש דמייתי ראיה דשל כותי אסור בהנאה מדאמרינן דכ"ע אין פודין והכא בדבר הגורם לממון קמפלגי כו' אלמא בתוך הפסח לא חזי כלל לישראל חמץ של הקדש ואפילו בהנאה דאי הוה שרי בהנאה לכ"ע ה"ל למימר מעל ואע"פ שאסור באכילה דהא ממון הוא כו' ע"ש ונפלאתי דהתם בעינן שיהיה בו היתר הנאה לישראל אחר שיצא מרשות הקדש דהיינו שיפדנו ישראל דאל"כ בלא"ה אין בו היתר הנאה משום הקדש וכיון דאין פודין א"כ אין לישראל היתר הנאה כלל וגם דהשתא דס"ל כר"ש בתוך זמנו אסור בהנאה כשיפדנו משא"כ באוקימתא כריה"ג) ועיין בפ"ח יו"ד סי' ק"י חולק על כלל זה דאתחזק אסורא ואין להאריך וצ"ע אם נסמוך להקל נגד הנך פוסקים. ומצאתי בכל בו שכתב בשם בעל ההשלמה ג"כ דעה זו גבי חמץ שהוא במשכון שהחמץ מותר שאין לקנוס לכותי ובאלי' רבא סי' תמ"א מביאו ג"כ ומ"ש בא"ח סי' ת"מ דמהראב"ן שכתב במתנית' דאסור באכילה ומותר בהנאה נראה דמוקי בקבל אחריות וס"ל דשרי בהנאה ולא באכילה ולענ"ד ליתא אלא כוונת הראב"ן דאסור באכילה משום פת ש"נ כמבואר בירושלמי על משנה זו הביאו הראב"ן בראש הספר ע"ש וגם הרא"ש מביאו ע"ש:
ונחזור לראשונות דכיון שהאחריות על הישראל לכאורה יש מקום להחמיר ואין לצדד ולומר דל"ש זכות בחמץ כלל כיון שהוא אסור בהנאה ז"א שהרי הרמב"ם כתב דאם קנה חמץ בפסח לוקה וראיתי בנ"ב שכתב שלולי דברי הרמב"ם היה אומר שאין כאן מקום זכיה ולענ"ד ז"א חדא שהרי פלוגתא היא ושמא חמץ כותי מותר בהנאה בפסח וכמש"ל וא"כ שייך זכיה ועוד דמ"מ שפיר לוקה להרמב"ם כיון שבאחריותו הוא עכ"פ שהרי להכותי משרי שרי וא"כ אם נימא דאין זכיה באיסורי הנאה וחמץ עכו"ם בפסח אסור רק טעם הרמב"ם משום אחריות אם כן בנ"ד אין חשש רק מחמת האחריות בלחוד וכבר כתבתי צדדים להקל מחמת זה אבל לענ"ד ליתא דודאי שייך זכיה וכמ"ש הפר"ח ג"כ והביא ראיה מע"ז ע"ש סימן תמ"ו אמנם יש כאן צד להקל לפי שיין שרף אינו באיסור חמץ גמור דאורייתא וכמ"ש בשו"ת פ"י סימן י"ג והאחרונים האריכו לפלפל בזה ואין הפנאי מסכים לעיין כעת כראוי בזה לכן נלענ"ד דבצירוף הצדדים האמורים למעלה יש להתירו בהנאה ולרווח' דמלתא יכול לערבו חד בתרי דהיתרא דכל כה"ג ודאי אין לחוש משום מבטל איסור לכתחלה וכה"ג כתב בשו"ת פ"י שם דכדאי הרמב"ם ור"י לסמוך עליהם בשעת הדחק ובנ"ד אעפ"י שאין ההפסד מרובה כ"כ מ"מ בצירוף צדדים הנ"ל יש להקל לענ"ד להתיר בהנאה כמבואר בא"ר וח"י שמקילין הרבה לענין איסור חמץ שעבר עליו הפסח הנלענ"ד כתבתי: דברי זעירא הק' אפרים