אור ברסלב

בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה לו

שאלה לה

נדרשתי לאשר שאלוני בדברי התוספות בפסחים דף כ"ט ד"ה הדר ביה כתבו וז"ל תימא דפרק ק' דחולין אמר חמצן של ע"ע כו' סברוהו הא מני ר' יהודה היא כו' וי"ל דהתם סברוה כס"ד הכא לרב אחא מעיקרא והקשה על זה חכם א' לפי מה שכתב בספר צל"ח דלרב אחא אפילו של ישראל אחר שלא קיבל עליו אחריות מותר באכילה כמו שאינו עובר בב"י ע"ש אם כן אף אם אין מחליפין אחר הפסח נמי מותר. והדבר צ"ע על הצל"ח שלא הזכיר דברי התוס' בזה שהם סותרים לסברתו בזה:

תשובה ראיתי להשיב לשואל כענין. על גדול הדור בחכמה ובמנין והנה עיינתי בצל"ח וראיתי דהדר תברי' לגזיזיה וכתב דחמץ של ישראל זה אסור לישראל אחר מק"ו דערלה ע"ש. אך לכבודו של רבינו הגדול שהאריך בסברא זו קשה בעיני לומר שיהא נסתר מחמת דברי התוס' בסוגיא זו עצמה ואמרתי לבאר שגם ראש דבריו אמת ואין כאן מקום סתירה ליחיד בדורו הגאון ז"ל ומתחלה אבאר דהנה בהא דדרשינן שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים יש כאן שני סוגים האחד דבעינן שיהיה שלו בשעת אכילה והשני שיהיה שלו בשעת איסורו דהיינו בפסח ואז גם לאחר הפסח אסור לר"י והנה באיקומתא דמוקי ראב"י מתניתין כר"י וסבירא ליה דילפינן שאור דאכילה משאור דראיה למדרש אבל אתה אוכל של אחרים עיקר הלמוד לא בא אלא לומר דבעינן שיהא שלו בשעת אכילה כמו לענין לעבור בב"י דבעינן שיהא שלו בההוא שעתא ומשנתינו דשל עכו"ם מותר בהנאה היינו שגם עכשיו הוא של עכו"ם דהיינו בשעת הנאה בזה לא אסרתו תורה אבל מסוג השני דהיינו שנצטרך שיהא שלו בשעת איסור' דהיינו בפסח בזה אין הכרח מדברי רב אחא וי"ל דאזיל ומודה לסברת המקשה שם וכן סבירא ליה לרבא דלא איכפת לן מה שהיה של נכרי בפסח וע"כ לא פליג ראב"י אלא בהא דלא מצריך רבא שיהא שלו בשעת אכילה אבל אם הוא שלו עכשיו רק דבפסח לא היה שלו מודה:

אלא שמדברי התוס' שם בד"ה בדין הוא שכתבו דאבל אתה אוכל לאו דוקא א"נ לאחר זמנו וכ"כ הרז"ה שם דלאחר זמנו לא קרינן ביה שלך הואיל ולא עבר עליו הפסח ברשותו ע"ש מבואר דאף שהוא שלו בשעת אכילה שרי כיון שלא היה שלו בשעת אסורא וכן מבואר בתוס' דלעיל שכתבו דהך סברוה סבירא ליה כראב"י וכ"כ הרשב"א והריטב"א והר"ן בחולין והתם הרי הוא קונה החמץ של עכו"ם אחר הפסח והוא שלו בשעת אכילה ואפ"ה שרי הואיל ובפסח עצמו היה ברשות העכו"ם ואמנם דברי התוס' והמפורשי' יש להם על מה שיסמוכו שכן מוכח מדברי הש"ס דמוכיח דהדר בי' ראב"י מדחזינן דמוקי מ"ד מעל כר"י מבואר מזה דאף אם היה פודהו אחר הפסח והרי הוא שלו מ"מ שרי לדידי' כיון דבפסח גופי' לא היה שלו אלא שעל הש"ס גופיה יש לתמוה דמנ"ל דהדר ביה ראב"י דילמא ע"כ לא קאמר ראב"י אלא דבעינן שיהא שלו בשעת אכילה אבל אם בשעת אכילה שלו הוא מודה לרבא דמה שהיה בפסח ברשות העכו"ם אינו מציל מלאסרו בהנאה דלר"י חד קרא דלא תאכל קאי על אחר זמנו ואין חילוק אם היה בתוך זמנו ברשות ישראל או לא אלא כיון שעבר עליו הפסח נאסר וא"ל דמסתברא דאיסורא דלאחר זמנו אינו אלא אם היה ברשות ישראל בתוך זמנו דא"כ גם לרבא דלית ליה ילפותא משאור דראיה נימא נמי אף שא"צ שיהא שלו בשעת אכילה מכל מקום אין איסור אח"ז אא"כ היה בת"ז ברשות ישראל א"ו שז"א דמסתמא בכל גווני אסר רחמנא אף שהיה ביד העכו"ם בפסח אלא דרבא סבירא ליה דאסור אפילו אם בשעת אכילה עדיין אינו שלו אלא של העכו"ם וראב"י פליג וסבירא ליה דילפינן משאור דראיה דהוי כאלו כ' לך גבי אכילה ודרשינן שיהיה שלו בשעת אכילה אבל לענין שיהיה אסור אף שהוא ברשות העכו"ם בפסח אם הוא שלו בשעת אכילה לא אשכחן דפליג ואפשר דראב"י מודה לרבא בהא דאסור וא"ל ג"כ דראב"י דיליף משאור דראיה אינו אסור באכילה אא"כ עבר עליה בב"י דפשיטא דז"א דאין איסור אכילה תלוי באיסור ב"י כלל אף לראב"י ואם הקנה לו העכו"ם חמצו כשיבא אל תוך בית הבליעה או שתחב לו בבית הבליעה והקנה לו אז או שלא נתחמץ עד שבא לתוך בית הבליעה ובלעו מיד וכל כיוצא בזה אף דאיסור ב"י ליכא מכל מקום איסור אכילה איכא ואנן לא ילפינן משאור דראיה כ"א למימרא שאין איסור באכילה כ"א היכא דבכה"ג לענין ב"י ג"כ היה עובר עליו אבל מ"מ אין איסור האכילה תלוי באיסור ראיה כלל וא"כ ה"ה לענין אם היה ביד העכו"ם בפסח שלא עבר עליה בב"י מ"מ אם עתה הוא שלו בגוונא שאם היה בפסח היה עובר עליה משום ב"י גם באכילה אסור אף לאח"ז (ונפלאתי על מ"ש הראב"ד בספר תמים דעים וכ"כ הפ"י דליכא למימר כמ"ש התוס' דקאי אלאח"ז דלאח"ז לא שייך ב"י ואני תמה דודאי ב"י ל"ש לאח"ז רק דאנן ילפינן דאין איסור באכילה כי אם בגוונא שאם היה בפסח היה עובר בב"י ולאפוקי של אחרים ושל גבוה דאין עובר בב"י בפסח בכה"ג לענין אכילה נמי שרי בין ת"ז ובין לאח"ז) וגם א"ל דכיון דראב"י יליף משאור דראיה ילפינן כמו גבי ראיה בעינן שיהא ברשותו בימי הפסח כן הדין לענין אכילה דפשיטא דז"א דהא קמן דאיסור אכילה חמיר טפי לר"י דבפירוש ריבתה תורה לאסור באכילה לאח"ז מה שאין כן איסור ב"י אינו נוהג כי אם בפסח עצמו וא"כ מה"ת למילף אכילה מראיה לענין זה שאסרה תורה באכילה לאח"ז שאינו נוהג בב"י כלל ולמימר דבעינן עכ"פ בפסח יהיה ברשותו דע"כ לא קאמר ראב"י אלא דהוי כאלו כ' לך לענין אכילה וא"כ לענין הקדש כשפודהו ונעשה שלו סגי בהכי להיות אסור באכילה אף לאחר זמנו וא"כ מנ"ל דהדר ביה ראב"י וכן קשה על התוספות והמפורשים שכתבו בפשיטות דלאח"ז שרי לראב"י אף שעכשיו נעשה שלו כיון שלא היה שלו בפסח וזהו מנין לנו וצ"ע גדול לכאורה:

וכדי ליישב זה נלענ"ד דאע"ג דלא אשכחן דפליג ראב"י עם רבא בהא אם צריך שיהא ברשותו בפסח מכל מקום ס"ל להש"ס דהך מלתא נמי תליה בפלוגתייהו אי בעינן שלו בשעת אכילה דודאי מסתבר שאין לאסור החמץ לאח"ז באכילה אם מעולם לא חל עליו איסור שם חמץ בפסח כלל והלכך לרבא דסבירא ליה דלא בעינן שיהא שלו בשעת אכילה א"כ אף שהחמץ בפסח ברשותו דעכו"ם קאי מ"מ חל עליו שם איסור חמץ שאסור לכל בר ישראל לאכלו או ליהנות ממנו ולכן נמשך עליו שם איסור חמץ גם להיות אסור לאח"ז בין לבעל החמץ ולכל אדם כיון דלא יליף משאור דראיה מה שא"כ לראב"י דס"ל דאין איסור אלא בשלו ושל אחרים שרי לאכול לשיטת רש"י דמשכחת אכילה שלא יהיה שלו כמ"ש בת"ד והפ"י ולהתוס' בהנאה) א"כ בחמץ של עכו"ם או של הקדש דאין לו בעלים שיהא אסור עליו ולאחרים שרי לראב"י א"כ לא חל שם איסור על חמץ זה כלל בפסח ושוב לאחר הפסח כשפודה מיד הקדש או קונה מיד עכו"ם מידי דהיתר' קני ושרי שאע"פ שעתה יש לו בעלים מ"מ בעידן איסורא לא הוי עליה שום איסור חמץ והרי זה כעיסה שנילושה בפסח ולא נתחמצה עד אחר הפסח דשרי ואליבא דראב"י והא דלר"י רבי קרא חמץ לאח"ז לאיסורא היינו דוקא כשהיה תוך הפסח ברשות ישראל דאז חל עליו שם איסור חמץ בתוך הפסח ותו לא פקע אף אחר הפסח ואם הוא שלו עובר עליו דלענין זה ילפינן משאור דראיה שיהא שלו בשעת אכילה ושפיר מוכיח הש"ס דהדר ביה ראב"י לכן יפה כתבו התוספות והמפורשים דבכה"ג שהיה בפסח ביד הקדש או עכו"ם א"כ לא חל עליו שם איסור חמץ כלל הלכך אף שאחר הפסח הוא פודה אותו או קונה אותו מ"מ לא נאסר:

ואחרי הודיע כל זאת דעת לנבון נקל להצדיק הצדיק דמעיקרא בעי למימר דאף אם הוא של ישראל אז ישראל אחר שלא קיבל עליו אחריות מותר בו באכילה או בהנאה והחכם שהקשה עליו מההיא דמפני שהם מחליפין נתחלף לו בין לך דשעת אכילה ובין לך דשעת איסורו דעיקר מילתא דראב"י לענין לך דשעת אכילה איתמר וע"ז סובבין דברי הגאון ז"ל דאם בשעת אכילה אינו שלו אז אף אם הוא של ישראל אחר שרי דכל שכיוצא בו א"ע בב"י גם באכילה שרי אבל הא דמצריכינן אליבא דראב"י שיהא שלו גם בשעת איסורו אין זה מדרש' דלך שלך אי אתה אוכל כו' רק מכללא ש"מ דלדידיה אין כאן שם חלות חמץ בפסח כיון שבעליו עכו"ם וממילא דשרי לקנותו ממנו אחר הפסח וזה דווקא ביד עכו"ם אבל אם היה ביד ישראל אף שאינו אכלו בעצמו אלא שקונה ממנו ישראל אחר נמי אסור כיון שחל עליו שם חמץ בפסח ואתי שפיר דקאמר טעמא מפני שהם מחליפין דאי לאו דמחליפין בשל אינו ישראל הי' אסור כיון דבפסח חל עליו איסור חמץ שאסור לבעליו לאכלו וליהנות ממנו ונמשך איסור זה גם אחר הפסח שיהיה אסור לבעליו או לקונה ממנו והוא שלו מעכשיו דכיון דעכ"פ חל עליו איסור חמץ תו לא פקע אלא שאינו אסור רק למי שהוא שלו וכיון שהוא עכשיו שלו אסור משא"כ כשהחליף אותו בחמץ של א"י שלא חל עליו האיסור כלל וכ"ז לענין אם עתה בשעת אכילה הוא שלו אבל אם בשעת אכילה הוא אינו שלו יפה כתב הגאון ז"ל דאין חילוק בין אם היה ברשות ישראל בפסח או ברשות העכו"ם ואפילו בפסח עצמו שרי לאכול או ליהנות מחמץ של אחר בין ישראל או א"י דזהו עיקר למודו של ראב"י דדרשינן לך שיהא שלו בשעת אכילה והבא ברשות ישראל זה מותר לישראל אחר:

איברא חזינן להגאון ז"ל בצל"ח שם ד"ה והא ר"א כו' שכ' שם דאף דמדאגבי' קניה לעבור עליו בב"י מכל מקום כיון שלא נאסר רק לזה וגוף החמץ של הקדש הוא אם כן יכול הגזבר למכרו לאחר הפסח לישראל אחר כו' ע"ש. ומ"מ נראה דהגאון לא קאמר אלא בכה"ג שלא נאמר ע"ז לפי שהיה בעליו בפסח רק משום דנתחייב באחריותו והלכך לא נמשך איסור החמץ על ישראל אחר הקונה אותו אחר הפסח כלל משא"כ אם היה של ישראל ממש בפסח שהיה אסור עליו לפי שהוא בעליו של חמץ ממילא דגם מי שהוא קונה אותו מיד הבעלים הרי הוא נכנס תחת הבעלים ואסור גם לו אחר הפסח כאלו היה ביד בעלים ממש וא"ש דקאמר לפי שהם מחליפין שאם לא היה מחליפין היה אסור לקנותו שהלוקח יש עליו דין המוכר עצמו ואף שהלוקח לא היה בידו בשעת איסור ב"י מ"מ כבר כתבתי דאיסור אכילה לאו בב"י תליא מלתא רק דילפינן מיניה שאין איסור רק על הבעלי' של החמץ וכיון שזה קונה אותו הרי הוא במקום הבעלים משא"כ כשלא נאסר ע"ז רק מצד קבלת אחריות והבעלים של החמץ הוא ההקדש אם כן הקונה אותו מיד הקדש הרי הוא כאלו ביד הקדש דלא חל עליו איסור החמץ ומה איכפת לן בהא שישראל אחר קיבל עליו אחריות ונאסר עליו כיון שמ"מ אינו בעליו של החמץ ושפיר מותר לישראל אחר שקונה אותו מן ההקדש כנלענ"ד לפרש דעת הגאון ז"ל. אך לשונו שם לעיל מיניה צ"ע שכתב אלא דלפי פשטא דסוגיין כו' אלא גם חמץ של ישראל זה מותר לישראל אחר שהרי זה האחר אינו עובר אליו בב"י אלא שבעליו אינו יכול למכרו או ליתנו דלדידיה אסור בהנאה כו' ע"ש מלשון זה משמע דאף אם הוא של ישראל ממש מכל מקום שרי למי שנמכר או שניתן לו רק שהאיסור חל על המוכר או הנותן ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה ל"ל טעמא מפני שהם מחליפין. אך נראה דאפילו תימא דגם בכה"ג שרי החמץ מכל מקום אסור ליקח ממנו כיון שיש איסור על המוכר למכרו הרי הקונה אותו מידו עובר משום לפני עור וא"ל דל"ש בזה לפני עור כיון שיכול לאכלו בעצמו או למכרו לעכו"ם ואף די"ל דמכל מקום מדרבנן אסור אף בכה"ג כמ"ש התוספות והרא"ש בריש שבת לענין פשט בעה"ב כו' ע"ש מכל מקום בש"ס דחולין מבואר שם דלענין דאורייתא מיירי אך ז"א דנלענ"ד דע"כ לא אמרינן דאי קאי בתרי עברי נהרא לא עבר על לפני עור מדאורייתא אלא בגוונא שאין העבירה נגמרת מיד כגון להושיט כוס יין לנזיר כו' אבל להשקותו בידים נראה שאין חילוק אף אם היה יכול לשתות בעצמו מכל מקום כיון שעתה זה נותן לתוך פיו ומעבירו על הדת יש בזה איסור דאורייתא ומכ"ש לפי מאי דאיתא במכילתא פרשה בא לא יאכל חמץ לעשות המאכיל כאוכל כו' ע"ש אם כן נראה דבזה שהוא לוקח ממנו החמץ שאסור בהנאה הו"ל כמאכיל ומהנה אותו שאסור מדאורייתא ואין בזה מועיל מה שהיה יכול לאכול בעצמו או למוכרו לעכו"ם אלא בכל גוונא עבד איסור דאורייתא ושפיר צריך לטעמא מפני שהם מחליפין דאל"כ אסור לקנות מע"ע לתת לו חליפי חמץ אלא דפשטא דש"ס דחולין משמע דלענין איסור החמץ גופיה מיירי וכן משמע בתוספתא דפסחים ע"ש ומחוורתא כדכתיבנא מעיקרא הנלענ"ד כתבתי: דברי זעירא מן חברייא. הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:

ועל דברי הקושיא השנית שהקשה החכם הנ"ל ה"ה מחותני החריף המופלג הנגיד מוהר"ר משה נ"י מק"ק וואדיסלוב בהא דאמרינן בפסחים דף ל"ז גבי מצות של מ"ש לר"י דאמר ממון גבוה פריך מי כתיב מצתכם ומאי קושיא דלמא סבר לה רב אסי כראב"י אליבא דר"י דיליף שאור דאכילה משאור דראיה ולפי זה בממון גבוה אינו אסור משום איסור חמץ ולענין מצה של טבל אמרינן לעיל דאם אין אסור משום ב"ת חמץ אינו יוצא י"ח מצה אם כן בזה דממון גבוה הוא נמי לא נפיק י"ח מצה כיון דלא חל עליו איסור חמץ עכ"ד החכם נ"י ועניתי ואמרתי ליישב זה עפ"י דברי התוספות שם דף כ"ט שכתבו דגבי הקדש קשה דאם פדאו הרי הוא שלו ולכאורה משכחת לה במ"ש אליבא דר"מ ואף שי"ל דהתם אליבא דר"י קיימינן ולדידיה ליכא לתרוצי בכה"ג דאיהו פליג על ר"מ בזה וסבירא ליה דמ"ש לאו ממון גבוה הוא מכל מקום אכתי מצי לאוקמי בלחמי תודה ועיין בפני יהושע שכתב כן ועוד דאדרבא תיקשי הא דאמרינן לעיל דף י"ב ועוד אמר ר"י שני חלות תודות פסולות היו מונחות ואמרינן עלה אמאי קרי להו פסולות כדתניא אין מביאין תודה כו' ולפי זה קשה לראב"י אליבא דר"י דהא אין בתודה משום איסור חמץ כלל ואף למאי דמוקי התם לפי שלא נשחט עליהם הזבח מכל מקום קשה דמשמע במתניתין דהנך חלות היו של חמץ ולסימן שורפין אותם מפני איסור חמץ והרי לר"י לית בהו משום איסור חמץ כלל ודוחק לומר דסבירא ליה בהא כריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים (ועיין בתשובה אחרת מ"ש בזה על דברי התוספות דף ל"ח ודברי הגאון בנ"ב מ"ת הארכתי בזה) ולכן נלענ"ד דא"ש דבסוכה דף ל"ה פליגי דאיכא מ"ד לפי שאין בה דין אכילה דוקא לא מיקרי שלך אבל כשיש דין אכילה מיקרי שלך ורב אסי סובר דדין ממון נמי בעינן הלכך מ"ש בירושלים לר"מ דהוי ממון גבוה לא מיקרי לכם אע"פ שיש בו דין אכילה והנה התוספות בסוכה דף כ"ז כתבו דכיון דלכם ממעט שאולה ממעט נמי שותפין דחד מלתא הוא והקשו על זה דהא לענין ציצית ממעטינן שאולה מכסותך ומרבינן שותפים מבגדיהם והריב"ש בסימן כתב לתרץ דלענין ציצית שפיר אמרינן דאע"ג דהשני הוא שותף בזה מכל מקום במה נפטר חלקו מציצית והוא הכל בכלל כסותך כיון שעכ"פ המקצת שלו משא"כ בסוכה שרוצה לצאת בה אם נימא דבעינן שיהיה שלו ממש במה יצא דהא עכ"פ המקצת אינו שלו והוא כשאול בידו לא נפיק ע"כ דברי פה קדוש הריב"ש ז"ל וש"י ולפי זה י"ל דבחלות תודה או מ"ש לר"מ כיון דיש לו בה היתר אכילה ואין לו בה דין ממון דמי לשותפין בדבר ונהי דלצאת בו אינו יוצא כיון שאין כולה שלו שהרי אין לו בה דין ממון מ"מ לענין שיהיה עובר עליו בב"י שפיר הוא עובר כיון שעכ"פ יש לו בה היתר אכילה והוי כמקצת' שלו ומקצת' אינה שלו ומחמת המקצת שהוא שלו קרינן ביה לך ולא גרע מחיוב אחריות דמצוי בידך קרינן ביה ומכ"ש בזה שרשאי לאוכלו ואם יגנב או יאבד יפסיד זכות היתר אכילה שבו דפשיטא דעובר בב"י וממילא דאף אם נילף שאור דאכילה משאור דראיה נמי לא מצינן להתיר בכה"ג שיש לו היתר אכילה ולכך שפיר הקשו התוספ' בפשיטות דהיכא משכחת שאוכל של גבוה כו' והשתא א"ש הא דאמר ר"י ב' חלות תודה היו מונחים אף אליבא דראב"י דהא אף בל"ז תיקשי דמאי סימנא בחלות תודה לשרוף משום ב"י הא אינהו גופייהו לית בהו משום בל יראה ודוחק לומר דלסימן בעלמא עשו כן ועיקר שריפתן משום פסול שבהם אלא ודאי דבחלות תודה כיון דיש בהם היתר אכילה ודאי אסור משום ב"י ואינו בכלל של גבוה כלל אך בחלות תודה פסולות צ"ע קצת וקצרתי: דברי הק' אפרים:

והנה זה מקרוב יצא לאור עולם תשובת נ"ב מהדורא תנינא ושם פלפלו בזה האחים הידידים בני הגאון ז"ל בישוב הקושיא הראשונה ולהיות סניגרון לאביהם הגאון ז"ל ומחותני ידידי הרב הנ"ל מוה"ר יעקבקע הרצה את דברי הנ"ל לפני אחיו נ"י הגאון מוה' שמואל והזכיר שם דברי בקצרה ולא הורצה לפניו להעמיס כן בכוונת הגאון ז"ל וכתב ליישב בענין אחר דטעמא מפני שהם מחליפין מועיל להתיר להאכיל לע"ע עצמם ואין בזה משום לפני עור והנה כבר כתבתי שי"ל דשייך לפני עור מחמת גוף הקנין אבל לומר דהברייתא בא ליתן טעם בשביל שיהא מותר להאכילו הוא מאמר סתום לענ"ד וגם צ"ע דאפשר גם אליבא דר"ש דס"ל אסור מדרבנן שייך לפני עור לעבור עליו מדאורייתא דהא ס"ס ספי ליה איסורא אך בכמה דוכתי לא משמע הכי וצ"ע:

תוכן העניינים

בית אפרים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה