אור ברסלב

בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה ל

שאלה כט

שוכן שחקים יכתבהו ויחתמהו לאלתר בספר של צדיקים. לה"ה הרב הגאון כו' מוהר"ר אברהם יצחק הכהן בעהמ"ח שו"ת כתר כהונה יחי' נצח ישב בצל צח:

אחד"ש אמרתי אשלם אשר פצו שפתי מראש הבטחתיו לתת עין בחיבורו הנחמד. האמנם לא אוכל לירד לקצבי הרים ולשפוט משרים היות כי מאז גלי הזמן אשר המו נצבו כמו נד קמו המה טרדוני. אולם אחרי כי האנשים האפרתים האלה תמול בואם. ודרכם נכון לפניהם לשוב על עקב אחר ש"ק הבע"ל אנכי פניתי ולמחזי אתיתי בספרא דמר במה שיעלה ראשון. וזה יצא ראשונה במ"ש מר בסימן ליישב קושית המ"א סי' תמ"ב על הטור מהא דקתני שיאור ישרף. ומכ"ת אתא ואייתי עלה דברי הש"ס דחולין דקאמר שיאור דר"י לר"י מהו ספוקי מספקא ליה אי חמץ הוי אי מצה הוי או דלמא בריה הוי כו' ונפלאתי מאוד שבא ליישב בזה דברי הטור ואיך העלים עיניו הטהורים מדברי הטור בסי' תנ"ט שכתב שאם אין בה סדק אלא הכסיפו פניה הוי חמץ נוקשה והאוכלו פטור ולפי דברי מכ"ת ה"ל למימר שהוא ספק חמץ גמור או מצה וגם למה השמיט לשון ישרף ששנו במשנתינו ולפי דברי המ"א נכון מאוד דהטור לטעמיה בסי' תמ"ב דנוקשה מותר להשהותו ומתני' מיירי ביו"ט אבל לדברי מכ"ת שבא ליישב טעם המשנה משום ספיקא יהיו דבריו סותרים זא"ז שכתב להדיא נוקשה הוי וגם בלא"ה ממקומו מוכרע שאין לספק כלל בחמץ גמור שהרי כל עצמו של הטור הוא לומר דכיון שפסק הרי"ף הלכה כחכמים ולזה הסכים הרא"ש אם כן מותר להשהותו. והדבר מבואר בדברי הרא"ש והר"ן דיהבי טעמא למאי דפסק הרי"ף כחכמים אע"ג דסתם מתני' קתני הרי אלו באזהרה משום דלא חשיב סתמא דתנן לקמן בפירקין שיאור ישרף והאוכלו פטור כו' ע"ש ומקור דבריהם מדברי הרמב"ן בספר המלחמות שמיישב כן דעת הרי"ף עיין שם באורך:

ולפי"ז ממילא מוכרח בשיטת הגאונים הללו דשיאור נוקשה הוי דאי תימא דספיקא הוי מאין הרגלים לפסוק כחכמים נגד סתם מתניתין דהרי אלו באזהרה ומתניתין לא פליגי אהדדי דטעמא דסיפ' גבי שיאור משום ספיקא דלמא מצה הוא. ולפי דעת מכ"ת דברי הטור נסתרים ממקומם דממ"נ אם נימא דמותר להשהותו ע"כ דספיקא הוי אין מקום לפסוק כחכמים כלל וגם כי לפי"ז צריכין אנו לומר שדברי הש"ס דחולין נעלמו מן הרמב"ן והרא"ש והר"ן שכתבו להכריע ממשנה זו דהלכה כחכמים וחלילה להעלות על הדעת דבר זר כזה על הגאונים הללו אשר עיניהם משוטטות בכל הש"ס והתוס' בפסחים הביאו הסוגיא דחולין כאן ובמנחות ופלפלו בזה. אך לענ"ד הדבר ברור דמכ"ת שרצה ללמוד מסוגיא דחולין לדידן אגב חורפיה ושיטפיה כתב כן וקירב המרוחקים בזרוע קדשו דהש"ס דחולין מיירי בשיאור דר"י לר"י דהיינו כקרני חגבים ולדידיה הכסיפו פניו מצה מעלייתא הוא כמבואר בפסחים וחולין ומנחות. ושיאור קרי לדידיה כשהוא כקרני חגבים ובהא פליג עליה דר"מ דר"מ סבירא ליה דאין לך סדק מלמעלה שלא נתערבו הסדקים מלמטה והוי חמץ גמור ור"י מספקא ליה דלמא לא נתערבו הסדקים מלמטה וה"ל כהכסיפו פניה דמצה מעלייתא הוא או שמא נתערבו הסדקים וחמץ גמור הוא משא"כ אנן לדידן דקי"ל כחכמים דפליגי בהא אר"י וסבירא ליה דשיאור היינו הכסיפו פניו אין מקום כלל לספקו בחמץ גמור דודאי חמץ גמור לא הוי עד שיגיע לכלל עירוב סדקים וכיון שאין כאן היכר סדק אפילו למעלה א"א לומר דחמץ גמור הוא רק דחמץ נוקשה הוי כמו דסבירא ליה לר"מ דהאוכלו בארבעים אלא דחכמים פליגי בהא אר"מ וסבירא להו דהאוכלו פטור משום דאין בנוקשה איסור לאו ואם כן מכ"ש חמץ על ידי תערובות ולכן פסק הרי"ף כחכמים דעל עירובו בלא כלום וצדקו דברי המ"א במה שהקשה על הטור מהך דשיאור ישרף דכיון דקאים השתא בהך שיטה דהלכה כחכמים דנוקשה וע"י תערובות מדרבנן וע"כ דמדחה למתני' דקתני הרי אלו באזהרה מקמי סיפא דשיאור ישרף והאוכלו פטור וכמ"ש הרמב"ן והרא"ש והר"ן א"כ ע"כ דלא מפרש טעם הפטור משום ספיקא אי חמץ או מצה אלא טעמא דסיפא משום דהוה רק מדרבנן א"כ למה קתני ישרף דהא כל שמותר באכילה מה"ת מותר להשהותו וגם דלא מסתבר כלל שיהיה בשיאור שהכסיפו פניו ספק דלמא חמץ גמור הוא או מצה דא"כ יהיה שלש מחלוקת בדבר דלר"י הכסיפו פניו מצה מעלייתא הוא ולר"מ הוי נוקשה ודאי ולרבנן ספיקא דלמא הוא חמץ גמור וכל דאפשר למעוטי בפלוגתא ממעטינן ומסתמא חכמים בהא כר"מ סבירא ליה דנוקשה הוי ואע"ג דפליגי בדיני אי חייבין על נוקשה מלקות או לא אין זה בכלל שלש מחלוקת דהך מלתא אם חייבין על נוקשה מלקות הוא ענין בפ"ע ור"י בהדיא כחד מינייהו סבירא ליה משא"כ אם נאמר בטעמייהו דרבנן מספקי להו כי לא ידעו מה הוא אם חמץ או מצה הוי ג' מחלוקת במציאות השיאור שהכסיפו פניו וזה לא מסתבר כלל:

אך לע"ד צ"ע על דברי הרמב"ן ודעימיה דמנ"ל למילף מהך דשיאור האוכלו פטור דסבירא ליה דנוקשה פטור ועי"ז סתרה רישא לסיפא דדלמא טעמייהו דכיון דלר"י מצה מעליא הוא ולר"מ נוקשה הוי רבנן מספקא להו בהא אי נוקשה הוי כר"מ או מצה הוי וכר"י ולכך סבירא להו דהאוכלו פטור אבל מכל מקום נוקשה ודאי גם אינהו מודו דהרי אלו באזהרה אך דלפי"ז תיקשי נמי בהא דחולין דהש"ס דחיק לאוקמי האיבעיא בשיאור דר"י לר"י ואמאי לא מוקי לה בשיאור שהכסיפו פניו לרבנן דלדידהו נמי יש מקום לספק זה אי ספיקא הוי או כר"י והוי האיבעיא אליבא דהלכתא ופשיטא שא"ל דחכמים דסבירא ליה שיעור היינו שהכסיפו פניו סבירא ליה נמי דהאוכלו חייב מלקות ובכולה מילתא כר"מ דז"א דהא קתני שיאור ישרף והאוכלו פטור איזהו שיאור כו' וחכמים אומרים כו' ואיזהו שיאור שהכסיפו פניו כו' מבואר נגלה דחכמים ארישא דמלתא דשיאור ישרף והאוכלו פטור קיימו וכן מבואר מדברי הרמב"ן ודעימי' ע"ש וזה פשוט ולפי"ז ה"ל למבעי אליבא דרבנן וגם א"ל דלא מסתבר ליה להש"ס למימר דשיאור שהכסיפו פניו הוי בריה דז"א דמדקאמר אי שיאור דר"מ לר"מ מדלקי עליה חמץ הוא כו' אלמא דאי לאו דלקי עליה שפיר היינו יכולים לספק הכסיפו פניו דלמא בריה הוא וע"כ לומר דלא מסתבר ליה להש"ס לפרושי טעמייהו דרבנן דמספקא להו הלכתא אי כר"מ או כר"י רק שנאמר דהספק במציאות אם שיאור שהכסיפו פניו הגיע לכלל חימוץ וז"א דזה לא שייך כ"א אליבא דר"י דסבירא ליה דשיאור היינו כקרני חגבים ומספקא ליה דשמא כבר נתערבו סדקיו למטה אבל הכסיפו פניו ודאי שלא נתחמץ כל צרכו כיון שאין כאן סדק וכיון דסבירא ליה ישרוף ע"כ דסבירא ליה דהוי נוקשה ודאי כר"מ ואפ"ה סבירא ליה דהאוכלו פטור וע"כ צ"ל דסבירא ליה דנוקשה אינו בלאו כ"א מדרבנן וזהו שיטת הרמב"ן ודעימיה אך דאכתי פש גבן לברורי דלשיטת הרמב"ן ודעימיה פשיטא תיקשי דה"ל למבעי אליבא דהלכתא בשיאור שהכסיפו פניו אי חמץ נוקשה ודאי הוי ואפ"ה יצא ידי נדרו כמ"ש התוספות שם או דלמא ברי' הוי ולא יצא. וגם דהוי מצי למבעי באומר הרי עלי מן החמץ לחוד בהכסיפו פניו לרבנן או בשיאור דר"י לר"י מי אמרינן דחמץ נוקשה הוי אלא דמ"מ האוכלו פטור משום דנוקשה לאו דאורייתא והלכך ידי נדרו יצא דהא גבי תודה איכא רבוי לרבות חמץ נוקשה או בריה הוי ולא יצא. ואפשר לומר דאע"ג דאיכא איזהו יתור גבי תודה לרבות חמץ נוקשה היינו דוקא אם לגבי חמץ בפסח מיקרי חמץ ללקות עליו אז שפיר מרבינן ליה לענין תודה משא"כ אם נימא דלענין חמץ בפסח ליכא איסור מדאורייתא כלל לא מוקמינן הך רבויא דגבי תודה לרבות חמץ נוקשה אלא מוקמינן ליה במילי אוחרי דאין סברא לרבות כלל כיון דחזינן דלא מרבינן ליה לענין חמץ בפסח אף למלקות וכעין זה כתבו התוספות בפסחים דלא מרבינן מכל מחמצת אלא היכא דאיכא סברא לרבות כו' ויותר נראה לומר דודאי השתא לדידן דקי"ל כר"י דתניא כוותיה ולדידיה ע"י תערובות חמור מנוקשה בעיניה וכיון דאשכחן חכמים דפליגי אר"א וסבירא להו דעל עירובו ולא כלום ואם כן מכ"ש דנוקשה בעיני' ולא כלום ממילא דמוקמינן נמי טעמא דרבנן בהכי דכחכמים דפליגי עליה דר"א קי"ל. משא"כ לר"ת דסבירא ליה דנוקשה חמור מע"י תערובות ולדידיה לא אשכחן תנא דפליג אמתניתין דנוקשה באזהרה וגם ר"מ סבירא ליה דנוקשה במלקות ממילא דאית לן למימר דר"י וחכמים דסבירא ליה שיאור האוכלו פטור נמי לא פליגי בהא למפטר נוקשה ממלקות אלא טעמייהו משום דברי' הוא והש"ס בחולין בעי למנקט האיבעי' אליבא דכ"ע אך אליבא דר"נ ולדידיה ליכא למבעי כדכתיבנא כיון דאינהו קאמרי האוכלו פטור וע"כ דלאו נוקשה ודאי הוי ולכך הוצרך למנקט האיבעי' בשיאור דר"י לר"י והוי ספק דלמא מספקא ליה אי חמץ או מצה או ברי' אבל בשיאור דר"מ ליכא למנקט הך ספיקא כמש"ל ולקמן אבאר עוד מה שנראה לענ"ד בזה:

והנה מה דמשמע מפשיטות דברי מכ"ת דהא דקאמר מספקא ליה לר"י אי חמץ או מצה היינו חמץ גמור לענ"ד אין זה מוכרח די"ל הא דמספקא ליה אי חמץ הוא אין הכוונה על חמץ גמור רק על חמץ נוקשה וכדאמרינן בשיאור דר"מ לר"מ מדלקי עליה חמץ מעליא הוא והיינו חמץ נוקשה כמ"ש התוספות שם ובפסחים ובמנחות וא"כ ה"ה בשיאור דר"י לר"י דכיון דמספקא ליה דלמא מצה גמורה היא אין לנו לומר דספוקי מספקא ליה בחמץ גמור שהוא מן ההיפך אל ההיפך אלא הספק דלמא חמץ נוקשה הוא או דלמא מצה הוא. וגם כי כל עצמו של שם שיאור הונח לפי שלא נתחמץ כל צרכו והוא רע שאינו ראויה לאכילה והיינו נוקשה ופשיטא דלא מסתבר לומר דלר"מ קרי ליה שיאור לפי שהוא רע והוי נוקשה ולר"י קרי ליה שיאור לפי שיש בו ספק שמא מצה הוא דמשמע דענין שיאור הוא שוה לשניהם דלר"י אף כקרני חגבים לא הגיע לכלל חמץ גמור שהוא עירוב סדקים ולר"מ אין לך כל סדק כו' ולר"י עכ"פ אינו יותר מנוקשה אלא דמספקא ליה נמי דלמא מצה היא ולכך קרי ליה שיאור לטעמי' דסבירא ליה דעכ"פ לא הגיע לכלל חמץ גמור אך באמת אפילו תימא דבשיאור דר"י לר"י יש מקום לספק דלמא חמץ גמור הוא כמו דסבירא ליה לר"מ דנתערבו סדקיו למטה מכל מקום בשיאור לדידן דהיינו הכסיפו פניו אין מקום לספק זה והוא דעת הטור דאזיל בשיטת הרמב"ן והרא"ש והר"ן דמהך דשיאור ישרף והאוכלו פטור מוכח דחמץ נוקשה אינו עובר עליו:

שוב ראיתי בספר אבן העוזר שהביא דברי הרמב"ן ודעימיה וכתב יש לי תמיה גדולה על הגאונים מש"ס דחולין דקמבעי' ליה בשיאור דר"י לר"י כו' אלא ברור הוא דכמו דשורפין לר"י משום דספיקא הוא או ברי' הוא זהו נמי הטעם בשיאור לדידן כיון דעדיין לא החמיץ כל צרכן ספיקא היא שמא עדיין מצה הוא או בריה הוא מש"ה האוכלו פטור אבל נוקשה דחמץ גמור הוא דהחמיץ כל צרכו אך דאין בר אכילה כמ"ש רש"י בסוגיא ודאי הלכתא כסתם משנתינו דהרי אלו באזהרה כו' עכ"ל והנה כבר כתבתי בישוב דברי הגאונים על נכון מ"ש עוד ותדע דהא שיאור דר"מ לר"י דמצה הוא ונותנו לפני כלבו ואילו בנוקשה גמור אפילו לר"י אסור בהנאה כדאמר רב המקדש בחיטי קרדנייתא כו' נפלאתי מאד דודאי שיאור דר"מ לר"י שאני דמצה מעלייתא הוא ואפילו נוקשה ל"ה כמבואר בש"ס דחולין ובמנחות ומה ענין זה לשיאור דר' מאיר לר' מאיר או אליבא דידן דנוקשה הוי:

ואמנם לענ"ד בלא"ה מה שרוצה לחלק בין שיאור לשאר חמץ נוקשה ז"א דא"כ הא דאמרינן מאן תנא כו' אמר רב יהודה ר"מ הוא כו' הו"ל להש"ס למימר ר"מ הוא דסבירא ליה שיאור בארבעים וכ"ש נוקשה וכ"ש חמץ דגן אלא ודאי שז"א דשיאור ונוקשה חדא מלתא הוא דכשם ששיאור אינו מתחמץ כל צרכו ומחמת זה אינו ראוי לאכילה כמו כן זהו ענין חמץ נוקשה שאינו יכול להתחמץ כל צרכו ומחמת זה אינו ראוי לאכילה ומה שכתב האה"ע דנוקשה חמץ גמור הוא דהחמיץ כל צרכו אך דאין בר אכילה כמו שכתב רש"י בהסוגיא לא נמצא כן ברש"י דנוקשה החמיץ כל צרכו ונראה שלמד כן מלשון המג"א שכתב וחמץ נוקשה היינו שאינו חמץ גמור כו' ורש"י ור"ן פירשו חמץ רע שאינו ראוי לאכילה וכ"כ הסמ"ג וצ"ל דמעולם לא היה ראוי לאכילה כו' באמת המעיין יראה דרש"י ור"ן לא באו רק לפרש מלת נוקשה שפירושו שהוא מקולקל אבל מ"מ קלקולו הוא לפי שלא נתחמץ כל צרכו כמ"ש רש"י להדיא גבי שיאור וכן הוא ג"כ גבי קולן של סופרים כו' שאינו בא לידי חמץ גמור ומחמת זה הוא מקולקל שאינו ראוי לאכילה אבל אם הוא בא לידי חימוץ גמור אף שנתקלקל מחמת התערובות איזה דבר מ"מ אסור עד שיפסל מלאכול לכלב. אך לשון המג"א צ"ע קצת ולפום מה דכתיבנא דשיאור ונוקשה חד ענינא הוא שהתחיל להחמיץ ולא נגמר חימוצו א"כ אם נימא דיש ספק בשיאור אי הוי חמץ או מצה הוי הך ספיקא גופא בנוקשה ואם באנו לומר שיש ספק אם זה שלא נתחמץ כל צרכו חמץ הוי או מצה ע"כ דהיינו ספיקו אי דרשינן כל מחמצת לרבות אף שלא הגיע לכלל חמץ גמור או לא דרשינן לרבות שלא נתחמץ כל צרכו אלא מצה הוי אם כן שפיר כתב הרמב"ן ודעימיה דסיפא סתרה לרישא דמדקתני האוכלו פטור מוכח דנוקשה דרישא דהיינו נמי לא נתחמץ כל צרכו אינו באזהרה אלא מדרבנן ואע"ג די"ל דמ"מ אין טעם הפטור משום דרבנן אלא משום ספיקא ז"א דכיון דקי"ל כר"י דתערובות חמור מנוקשה וחכמים סבירא להו דעל עירובו ולא כלום ומכ"ש נוקשה א"כ אם נימא דחכמים דסיפא דמתניתין מספקא להו בשיאור א"כ יש כאן ג' מחלוקת דרישא דמתני' היינו ר"מ סבירא ליה דהוי בלאו וחכמים דסיפא סבירא להו דהוי ספיקא וחכמים דר"א סבירא להו דהוי דרבנן בלחוד ויש לנו למעוטי בפלוגתא ולמימר דחכמים דסיפא וחכמים דר"א חד טעמא הוא דלא דרשי כל מחמצת והיינו טעמא דקתני האוכלו פטור ומה דקתני ישרף היינו מדרבנן ומה שכתב באה"ע שהוא טעם זר שישרף מדרבנן. הנה בע"כ נ"ל טעם זה אליבא דחכמים דר"א דלדידהו תערובות ונוקשה בולא כלום ואפ"ה לא פליגי בהא דשיאור ישרף ודוחק לומר דסבירא ליה כר"י וגם בפשיטות י"ל דהש"ס דנקט בטעמא דר"י משום ספק אי חמץ או מצה היינו אליבא דר"נ וכמש"ל אבל לדידן א"צ לזה די"ל דטעמיה ג"כ דסבירא ליה דנוקשה הוא ומכל מקום פטור והוי טעמא דהאוכלו פטור שוה לר"י ולחכמים ואפ"ה שפיר מבעי' ליה לר"ז אי טעמא משום דחמץ נוקשה היא או שמא ברי' הוא וביתר דברי אה"ע יש לעיין ג"כ ולא עת האסף:

ועכ"פ דברי המג"א שרירין וקיימין במה דקשיא ליה על הטור דמסיפא דמתניתין מוכח דאע"ג דסבירא ליה דהוא מדרבנן מכל מקום קתני ישרף אך שצ"ע על המג"א מ"ש מדברי התוספות ריש פסחים ובאמת בתוספות שם לא נזכר דאין איסור דאורייתא באכילתו ואיכא למימר דאינהו סבירא להו כשיטת הרז"ה דנוקשה מדאורייתא ומ"ש התוספות גבי הא דרב גידל המקדש בחיטי קורדנייתא כו' דנוקשה דרבנן י"ל שכוונתם דהוי דרבנן לאסור בנוקשה לפני זמנו כיון דליכא קראי בנוקשה וכמבואר להדיא בדברי הרא"ש ריש פרק כל שעה ע"ש ומה שהביאו ראיה דגם להך טעמא דהביעור משום ב"י צריך לבער נוקשה ותערובות מהא דשיאור ישרף היינו מברייתא דאליבא דר"מ דקתני האוכלו בארבעים וכדמשמע ממ"ש ואיכא למ"ד דכ"ש חמץ ע"י תערובות ועיקר ראייתם אינו רק לומר דאפילו לר"ת דסבירא ליה דאלו עוברין היינו איסור אכילה אבל בב"י אין עובר מ"מ ישרף אף ע"ג דליכא חומרא דב"י אבל מ"מ אפשר דמודו דעכ"פ צריך להיות אסור באכילה מה"ת ולכאורה י"ל דהמג"א דייק ממ"ש התוס' דאפילו לר"י דסבירא ליה לאחר זמנו אסור כו' בנוקשה מודה ולכאורה ל"ל הא כיון דראייתם מברייתא דתנא ביה ר"מ ולר"מ אפילו בחמץ גמור מותר אחר זמנו כמבואר בדף כ"ח אלא ע"כ דמייתי ממתניתין דקתני והאוכלו פטור וההיא כר"י מתניא ולכן הוצרכו לבאר דאפילו ר"י מודה בהא ומזה דייק המג"א כיון דלא דקדקו בפשיטות מדר"מ אלמא דבעי לאתויי ראיה דאף היכא דליכא איסור אכילה מה"ת נמי צריך ביעור מדרבנן אבל באמת ז"א דהתוספות קושטא דמלתא נקטו דאפילו אליבא דר"י אין איסור בנוקשה אחר הפסח ומכ"ש לר"מ אבל מ"מ עיקר ראייתם הוא מהברייתא וזה מבואר ג"כ ממ"ש דאפילו ר"י דסבירא ליה חמץ לאחר זמנו כו' התם דאיכא תלתא קראי כו' ואי התוס' קיימו למ"ד אין בנוקשה איסור תורה פשיטא דלא צריך ראיה דלא מתסר לאחר זמנו מקראי דילפינן מינייהו חמץ גמור ודוחק לומר דאה"נ קאמרי דכיון דנוקשה מדרבנן אין סברא לאסור אחר הפסח אף מדרבנן דז"א כמבואר מלשונם התם דאיכא ג' קראי וכוונתם מבואר כמ"ש הרא"ש בר"פ כ"ש גבי חיטי קורדנייתא לענין לפני זמנו ע"ש ולפי"ז צ"ע מ"ש המ"א בשם התוס' שהוכיחו כן ממתניתין דשיאור ישרף אע"ג דהוי נוקשה ואין איסור דאורייתא באכילתו כו' דמאין הרגלים לפרש כוונת התוס' דאין איסור דאורייתא באכילתו אך אע"פ שלשונו מגומגם בזה דנקט הכי בשם התוס' מכל מקום עיקר כוונתו שבא להקשות על הטור הוא נכון דהא עכ"פ מוכח ממתניתין דקתני והאוכלו פטור דאף למ"ד דאין אסור רק מדרבנן צריך לבער:

ומלתא אגב אורחא אבאר מה דקשה לכאורה לפי דעת הטור דנוקשה מותר לשהותו לכאורה תיקשי בהא דהמקדש בחיטי קורדנייתא אמאי לא חיישינן לקידושין דהא ממון גמור היא דחזי לשהויי עד לאחר הפסח וגם קשה על התוס' ריש פסחים שהוצרכו לאתויי ראיה דאסור להשהות מהא דשיאור ישרף ולא מייתי בפשיטות מדרב גידל ואפשר לומר לפי מה דאמרינן מפסחים דף כ"ט גבי האוכל חמץ של הקדש דמ"ד מעל סבר כמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי כו' מבואר דכל דלא חזי השתא אלא לאחר הפסח דבר הגורם לממון מיקרי וכיון דאנן קי"ל לאו כממון דמי לכך שפיר קאמר דבנוקשה אין חוששין לקידושין וכן מבואר לענין הא דחיישינן שמא ש"פ במדי דמדאורייתא לא הוי קידושין דאין להקדש אלא מקומו ושעתו כו' והא דהתם הוי קידושין דרבנן היינו משום שמא יהיו כאן א' מאנשי מדי כו' ע"ש אך קצת צ"ע אמאי לא נימא דאשה יודעת דהחמץ אינו שוה עכשיו ודעתה שתתקדש בו כשיגיע שעת היתרו לאחר פסח ועיין בקידושין גבי מעשר שני ובבכורות דף ט' ולפי שאינו מענינינו קצרתי: דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד

תוכן העניינים

בית אפרים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה