בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה כט
בעש"ק כסא דברכתא מעילת העילת. לכבוד אהובי ידידי וכו' כש"ת מוה' יצחק מינצליש נ"י:
אחד"ש הגיעני קונטריסו אשר כתב על קושית המשנה למלך בהלכות חמץ על תשובת הריב"ש סימן ת"א דל"ל למימר משום דאין שליחות לעכו"ם ת"ל דאפילו יש שליחות מכל מקום אסור משום אחריות ועוד הקשה על מ"ש הריב"ש דהחמץ ברשות המוכר הראשון והישראל אסור מטעם אחריות ועל זה הקשה דהא מכי מטו זוזי לידיה אסתליק ליה כו' וכ"ת מתהלך ברחבה לישב קושיית אלו ונשא ונתן ביד הרמ"ה בדברי ר"ת בענין ייחד לו בית ואין פנאי לנסך בכור המבחן רק דרך קצרה אען ואומר כי מ"ש כ"ת ליישב קושית המ"ל משום דאם יש שליחות לנכרי אין איסור משום אחריו' שמניח החמץ ביד העכו"ם המוכר ויחד לו קרן זויות כו' והנה למעיין בריב"ש גופיה מתבאר שא"א לומר כן שהרי התחיל וכתב ולקנות חמץ כו' שהרי לכל הפחות איכא למיחוש דילמא אתי למיכל מיניה ולא עוד שהרי ע"ע בב"י כו' ולפי התקנה שכתב כת"ר שמניח החמץ אצל העכו"ם א"כ אזיל ליה נמי חששא דילמא אתי למיכל מיניה וכן מבואר מדברי הריב"ש שם שכתב ומלקות נמי איכא שהרי עשה מעשה כשקנה אותו כו' ואם כן מיירי שמשכו מרשות הנכרי ואף שמחזירו מיד לרשות הנכרי לא פקע איסורא שחל עליו בעידנא דאגביה או משכו מרשות הנכרי ופשיטא שאין לומר דאם מחזירו אח"כ לעכו"ם מהני שהרי הריב"ש כתב בהדיא שחייב מלקות על עשיית המעשה והמעשה הוא הגבהה או המשיכה ומה יושיענו זה שאח"כ חוזר ומניחו ביד העכו"ם והרי הוא כמפקיד חמצו ביד עכו"ם בפסח שאף לשיטות הגאונים פשיטא שאינו מועיל לפוטרו מה שכבר עבר וא"ל דמיירי שאין הישראל עושה הגבהה או משיכה כלל רק דהריב"ש סבירא ליה כשיטת רש"י ז"ל דמשיכה לא קני בעכו"ם רק קנין כסף וה"נ מעשה הקנין שכתב הריב"ש הוא מחמת קנין כסף אך ז"א דא"כ פשיטא תיקשי מ"ש הריב"ש דמלקות נמי איכא מחמת שקנה אותו ואף אם נאמר שהישראל אין דעתו לזכות בו כיון שיש איסור כו' דל"ל כולי האי תיפוק ליה כיון דהך כסף אינו קונה כלל כיון שהכסף אינו שלו רק של עכו"ם ואף לפי מאי דאיתא בירושלמי פ"י דדמאי הנותן מעות לשליח יכול להחליף וליתן אחרים תחתיהם היינו במתכוון השליח לקנות לעצמו במעות זה אבל בזה שלא נתכווין לזכות בכסף זה לעצמו פשיטא שאין קנין כסף זה מועיל לו כלל ועכ"פ למדנו מדברי הריב"ש דמיירי בענין שהישראל עשה הגבהה או משיכה לזכות בו ואם כן שפיר קשיא ליה להמ"ל דנהי דתימא דיש שליחות לנכרי ולא קני ליה הישראל קנין גמור מכל מקום בשעת הגבהה או משיכה מטו לרשותיה דישראל והוי כקיבל עליו אחריו' חמצו של עכו"ם ברשותי' דישראל דעובר עליו אף שמחזירו אח"כ דגם בהגבהה מיקרי אתי לרשותיה כמבואר בכתובות דף ל"א רב אשי דייק מרישא כו' מה הגבהה דאתי לרשותיה כו' וע"כ לא אמרינן דמהני מקבל אחריו' חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם אלא היכא שלא היה ברשות ישראל כלל בתוך הפסח אלא קודם הפסח היה ברשות עכו"ם ולא בא לרשות ישראל כלל אבל אם בשעת קבלת אחריו' היה ברשות ישראל והיה תוך פסח פשיטא דמה שמניחו אח"כ בתוך הפסח לרשות העכו"ם לא מהני לפוטרו מה שכבר עבר בשעת קבלת אחריות וכמו בקנין ממש אף אם היה מועיל לפוטרו להבא לשיטת הגאונים מכל מקום אינו מועיל על מה שכבר עבר וה"ה בחמץ שקיבל עליו אחריות חד דינא הוא לענין זה וכן מוכח להדיא מדברי התוספות דפסחים דף כ"ט שהקשו לרב אחא ב"י אליבא דר"י איך משכחא שמותר לאכול של אחרים דאם גזל מן הנכרי לא גרע מחמץ שחייב באחריותו ואם איתא דבכה"ג שקבלת אחריות בבית הנכרי מותר א"כ משכחת לה שאוכל בבית הנכרי דמותר לשיטת ר"ת מחמת קבלת אחריות ודוחק לומר דלשיטת רש"י קשיא להו אלא ודאי שז"א דבעידנא דאגביה קניה להתחייב באחריות ומקרי אתי לרשותיה והוי כמקבל אחריו' החמץ בבית של ישראל. אך לענ"ד דברי הריב"ש מתפרשין בפשיטות דודאי אם היה דין שליחות לעכו"ם אז מצד אחריות על הישראל השליח מחמת תביעות העכו"ם המשלח אין כאן איסור ב"י אם הוא שליח בחנם דאז אינו אלא ש"ח כמבואר בהלכות שלוחין והריב"ש אזיל בשיטת הפוסקים דכל שהוא פטור מאחריות דגניבה ואבידה אף אם אינו חייב באחריו' דפשיעה אינו חייב לבער וקצת משמע מהריב"ש דסבירא ליה דאפילו אחריות אונסין בעינן לענין חיוב ב"י שכתב שם וז"ל שהרי אם נאבד או נאנס בידו של ישראל אין אחריות על גוי הראשון כו' ואפשר דספוקי מספקא להו בהא דאפשר גם באחריות דאבידה סגי ולכך נקט גם כן נאבד אבל עכ"פ באחריות דפשיעה שחל על השליח אין זה מחייבו באיסור דב"י ולכך הוצרך הריב"ש לומר דאין דין שליחות לעכו"ם ואם כן חל על ישראל איסור בל יראה מחמת שנקנה לו החמץ קנין גמור. ומ"ש הריב"ש אח"כ וז"ל ואף אם נאמר שהישראל אין דעתו לזכות כו' והו"ל כחמצו של עכו"ם ברשות ישראל בשקבל עליו אחריות כו' והמשנה למלך מפרש הדברים שם דהחיוב אחריות הוא נגד העכו"ם למוכר ולכך קשיא ליה דכי מטו זוזי לידיה איסתלק ליה. לענ"ד א"א לפרש כן דברי הריב"ש שהרי שפתיו ברור מללו שאין אחריות על גוי הראשון שהרי כבר קיבל מעותיו ור"ל דמה איכפ' ליה באבידת החמץ כיון שחלופיו בידו ומה"ט שקליה הריב"ש לאחריות מעל העכו"ם הראשון ושדיה אישראל ואם כן אחריות זה דמיירי הריב"ש מיניה הוא לגבי תביעת העכו"ם המשלח אבל פשיטא דלא שייך חיוב דאחריות לגבי דהעכו"ם הראשון ואע"פ שהריב"ש כתב שנשאר ברשות הראשון היינו שלא יצא מרשותו להיות קנוי לאחר אבל מכל מקום עכ"פ גם הוא סילק זכותו ממנו מחמת קבלת הדמים שלא יתבע לשום אדם אם יופסד החמץ כיון שיש בידו כנגדו ואיסתלק ליה. אך באמת למדייק בריב"ש יראה שכוונתו דהו"ל כחמצו של עכו"ם ברשות ישראל כשקבל אחריות היינו שאחריות לגבי העכו"ם המשלח כיון שנסתלק האחריות מעל העכו"ם המוכר מחמת שיש בידו דמים ולא יחזיר הדמים אם יאבד או יאנס החמץ ממילא חל חיוב האחריות על הישראל לגבי העכו"ם המשלח שאם לא יתן לו החמץ יצטרך להחזיר לו הדמים שקיבל ממנו לקנות לו החמץ וכיון שאחריות דמי החמץ הוא על ישראל זה עובר עליו ומכאן ראיה קצת לדעת המג"א דחמץ של עכו"ם שקיבל עליו אחריות וחזר והפקידו ביד עכו"ם אחר שקיבל עליו אחריות מותר וכאן משמע טפי אפילו לא נתנו בבית העכו"ם האחר אלא נשאר ברשות ישראל אלא שהעכו"ם אחר קיבל עליו אחריות מותר דהא משמע אם היה אחריותו על העכו"ם המוכר היה מותר אע"ג שעל הישראל יש חיוב אחריות מצד המשלח לא איכפת לן בהכי כיון שיש אחריות על העכו"ם המוכר והכא מיירי שהחמץ בא לרשות ישראל כמש"ל אלא שאינו זוכה בו ואפ"ה הוה שרי בכה"ג אם היה אחריותו על העכו"ם המוכר ומכ"ש בנידון דהמג"א שהוציא הישראל מרשותו לרשות עכו"ם אחר וקיבל אחריות אך לפי מה שכתב לקמן צ"ע בזה וקצרתי):
וא"ל דמחמת חיוב אחריות לגבי המשלח אין איסור ב"י כיון שאין עליו אחריות דאבידה ואונס רק פשיעה כדין ש"ח וכמש"ל אך באמת ז"א דע"כ לא אמרינן שאין עליו רק דין ש"ח אלא אם היינו אומרים דיש דין שליחות אם כן הנך זוזי שמסר לו העכו"ם שקנה הישראל בהם החמץ קמו עליו בהלוואה והישראל מחויב מן הדין להחזיר מעותיו אף אם נאנס החמץ וכמבואר בב"מ דף ע"ב לענין רבית דאף בהעמידו אצל הנכרי כיון דאין דין שליחות לעכו"ם המעות בהלוואה ביד הראשון והוא הנקרא המלוה לישראל השני ואיהו ניהו דקא שקיל מיניה ריבתא ע"ש וכך הוא הצעת דברי הריב"ש דמתחלה כתב כיון דאין כאן דין שליחות ממילא שאין העכו"ם קונה רק הישראל וממילא שעובר בב"י מצד הקנין. ופשיטא שאין להקשות על הריב"ש דל"ל למימר מחמת קנין ת"ל מחמת אחריות דודאי אם יתחייב מצד קנין ממש עדיפה ליה ואפשר דמצד אחריות אין כאן מלקות כיון דלא אתי רק מרבויא ועוד כמה נ"מ לדינא בין קנין לאחריות וקצרתי. רק דהמ"ל הוה קשיא ליה על הריב"ש דמי הכריחו לאסור מחמת אין שליחות דת"ל אפילו יש שליחות אסור משום אחריות וע"ז תירצתי שפיר דאם היה דין שליחות אפילו אחריות אין כאן כיון דאינו אלא ש"ח וכמ"ש:
ושוב כתב דאפילו תימא דאין לחייבו בבל יראה מצד קנין לפי שאינו מתכווין לזכות מכל מקום מידי עבירת בל יראה לא יצא מצד קבלת אחריות כיון שהמשלח אינו קונה החמץ מחויב להחזיר לו דמיו ואף אם יאבד או יאנס החמץ דהא זוזי בהלוואה נינהו גבי' ואף אם היה החמץ בעין אם היה העכו"ם רוצה לחזור בו שלא לקבל החמץ היה הישראל מחויב לשלם לו מעותיו ואם נאבד או נאנס לא נפטר הישראל בכך. ולזה הערני חתני הרב החריף ובקי מוהר"ר יעקב יהושיע הלוי הורוויץ נ"י ויפה כיוון:
וארווח לן בזה מה שהקשה באורים ותומים סימן ע"ב על דברי הריב"ש הללו דהא גבי עכו"ם כה"ג שלא קיבל אחריות בפירוש אינו חייב באחריותו דאין דין שומרים לעכו"ם ולפמ"ש א"ש דאין זה בכלל דין שומרים אלא מדין הלוואה ואע"פ שזה הישראל לא כיוון לזה רק לעשות שליחות הנכרי. מכל מקום ממילא הכי הוא כיון שהשליחות נתבטל ה"ל כלקח מעות הנכרי שלא מדעתו וקנה איזה דבר שמחויב לשלם לנכרי מעותיו ואינו מחויב לקבל אותו דבר שקנה כלל ואין אחריותו עליו אך אחר העיון עדיין מידי ערעור לא יצאנו דנהי דזוזי דהעכו"ם המשלח קמו להו בהלווא' גביה דישראל ומחויב לשלם אותו מכל מקום החמץ אינו של ישראל שהרי לא כיון לזכות בו והוא ברשות המוכר ואע"ג דאיסתלק ליה מכי מטו זוזי לידיה מכל מקום גם של ישראל אינו וה"ל כהפקר אם כן אין זה דומה לדין חמץ שקיבל עליו הישראל אחריות דשם אם נאבד או נאנס חיוב התשלומין שחל על ישראל הוא בסיבת פסידת החמץ ולכן אע"פ שהוא בעין חשוב ממונו לענין ב"י שהרי הוא גורם לממון משא"כ כאן שהחיוב התשלומין להעכו"ם לא אבידת החמץ גרם לו שאפילו החמץ בעין הוא מחויב לשלם המעות לעכו"ם דהא זוזי דהלוואה נינהו אלא שאם הוא רוצה הוא זוכה בחמץ ונותנו לעכו"ם ופוטר עצמו מחוב שיש לעכו"ם עליו ומשתרשי' ליה שנפטר מן החוב פשיטא שאין בזה דין אחריותו עליו הגע עצמך שהיה חייב לעכו"ם והיה ברשותו חמץ שהפקירו קודם פסח או שבא לרשותו חמץ של הפקר בפסח שאינו רוצה לזכות בו אע"פ שהיה יכול לזכות בו ולסלק את החוב המגיע לעכו"ם בשביל זה לא קרינן ביה אחריות על ישראל שיהא עובר על החמץ של הפקר זו לא שמענו שיהא בכלל גורם לממון ולחושבו כדין קיבל עליו אחריות החמץ:
ואפשר שזהו דחקו להמ"ל לפרש דקאי ע"י אחריות לגבי המוכר הראשון ולכן יפה תמה על הריב"ש ואם נפרש כהמ"ל היה אפשר לומר דמ"ש הריב"ש דאין אחריות על הראשון שהרי כבר קיבל מעותיו וה"ל כחמצו כו' ר"ל כמ"ש הרא"ש בב"מ דף מ"ב בשם הראב"ד שהיתומים צריכין לשמור השור עד שיחזרוהו לבעליו נמצא שהיתומים ש"ש על השור בשביל מעותיהם שהרי באחריותן כו' ע"ש וכן מבואר בח"מ סימן רל"ב במקח שנמצא בו מום ונגנב או נאבד הרי הוא ברשותו הלוקח עד שיחזיר המכר למוכר ואם כן י"ל גם כאן דאין שליחות לנכרי והישראל לא ניחא ליה דליקני והמקח בטל ומן הדין היה הישראל יכול לחזור בו להחזיר החמץ למוכר ולקבל ממנו המעות אך מכל מקום אינו יכול לחזור להוציא המעות בלא חזרת המקח והוא ש"ש עליו. אך מדברי התוס' דעירובין דף פ"א משמע דמעיקרא הוה ס"ד אף דאין משיכה מועלת לקנות מכל מקום הוה ש"ש ע"ש בדברי אא"ז מהרש"א ולפי תירוצם שם נראה דלא הוה ש"ש רק אם ד"ת מעות קונות אך מתקנת חכמים לא קנה הא לא"ה יכול הלוקח לומר להמוכר נשרפו חיטך בעלי' אם נאמר דמשיכה אינו קנין וא"כ גם כאן אם אין הקנין כלום אין אחריות על הלוקח מדינא:
אך לענ"ד דשאני התם דביטול המקח סיבתו מחמת גריעות הקנין משא"כ כאן שהקנין מצד עצמו הוא טוב והמוכר נתכווין לזכות וסילק נפשו משמירת חפץ זה רק מחמת שהקונה לא נתכוין לזכות בשביל זה לא פקע חיוב שמירתו מעל החפץ ונעשה עליו ש"ש או שואל עכ"פ שהרי אם היה רוצה לזכות מי מעכב על ידו ומכ"ש בעכו"ם דמכי מטו זוזי לידיה איסתלק ליה בודאי חל חובת שמירתו על החפץ וזולת זה אין יכול להוציא מעותיו מן העכו"ם המוכר מדינא:
ולדינא נלע"ד דודאי אם הישראל קונה החמץ לעכו"ם בפסח והוא רוצה ליתנו לו בפסח אפילו תימא שאין כאן איסור מצד קבלת אחריות דזוזי הלואה נינהו ומחויב בתשלומין בלא סיבת אבידת החמץ וגם מצד אחריות לגבי המוכר אין איסור משום דאיסתליק ליה כמש"ל בשם המ"ל מכל מקום עדיין יש איסור דהא עכ"פ הוא חייב דמים למשלח ואם כן כשנותן לו החמץ בפסח הוא פורע חובו באה"נ משא"כ אם אין נותנו לו אלא לאחר פסח אפשר דשפיר דמי דאין זה חמץ שע"ע הפסח דהא לא עבר עליה בב"י דהא לא זכה בו הישראל והפקרא הוא וא"ל שעכ"פ רוצה בקיומם נלע"ד דמשום הא שהיה רוצה בקיומם בתוך הפסח לא קנסינן ליה לאחר הפסח דקנס' דקניס ר"ש אינו אלא הואיל ועבר עליה בב"י משא"כ הכא דלא עבר בב"י וגם י"ל דאין בזה משום רוצה בקיומו ולא דמי למשכיר חמור דהאי הנאה דמטי ליה עכשיו בפסח מאה"נ הוא משא"כ בזה דהשתא מיהא עדיין לא זכה בו ואינו שלו כמו שאין עליו איסור בשאר חמץ של הפקר אע"פ שאפשר שרוצה בקיומו שיזכה בו אחר הפסח וכן מקבל אחריות חמץ של עכו"ם בביתו של עכו"ם דשרי ולא אסרינן ליה משום דרוצה בקיומו כיון דמכל מקום לא מטו ליה הנאה בפסח מאה"נ והנה כ"ת האריך בענין קבלת אחריות ולא עיינתי כעת ועוד חזון למועד אי"ה בל"נ:
וראיתי לשארי הגאון האב"ד דק"ק ליסא בספר מקור חיים על הלכות פסח סימן ת"ט שכ' על דברי המג"א שהישראל קונה אותו שבריב"ש לא כ' לשון זה רק שכ' שהישראל לא קנה דלא נתכוין לקנות לעצמו והוי כקיבל אחריות ע"ש והוא תמוה שהרי להדי' כ' הריב"ש הך מלתא שהחמץ הוי של ישראל ועובר עליו ואפילו מלקות נמי איכא שהרי עשה מעשה כשקונה אותו אלא שאח"כ כ' ואף אם נאמר שהישראל אין דעתו לזכות כו' ונראה דלא ברירה ליה הך מילתא וכמבואר בדבריו ג"כ לעיל מיניה שכ' ואם החמץ היא בר"ה הרי הוא כשל הפקר כ"ש שאסור לטלטלו שהרי יזכה בו בהגבהתו וה"ל חמץ שלו כו' ואפילו יהיה לחמץ בעלים ולא יהא של הפקר או שנאמר שאף בשל הפקר אינו זוכה בהגבהתו שכיון שיעבור עליה אין דעתו לזכות דומיא דאמרינן בב"מ ובחולין כל היכא דאיהו לא מצי זכי כו' ע"ש ובאמת שאין מזה ראיה להך סברא דאיסורא לא ניחא ליה דליקני דדוקא גבי חצירו אמרינן הכי אף על גב דאם היה רוצה שתקנה לו חצירו היה קונה אף באיסורא דגבי חצר לא אמרינן אין שלד"ע כמבואר בב"מ דף י"ב מכל מקום היכא דידעינן דניחא ליה באיסורא אין החצר נעשה שלוחו בע"כ להקנות לו האיסור ויותר נראה שהוא בכלל כל מילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח ואע"ג דלענין גניבה מהני חצר שם הוא רוצה לעשות מעשה גניבה ואם היה רוצה היה קונה הוא לחיוב אונסין גם חצירו היה קונה לו לאונסין ועיין בשו"ת נ"ב סימן פ"ב משא"כ כאן דאין סברא לומר דהוה מילתא דאיהו מצי עביד באיסורא כיון שאין גילוי דעת שרצונו באיסור שוב לא שייך תורת שליחות על החצר כיון דהוי מילתא דאיהו לא מצי עביד בהיתרא משא"כ בקניית עצמו שידו קונה לו שלא מדעתו לא מטעם שליחות אלא דממילא זכי א"כ אפשר דאין לחלק בין באיסורא ובהיתרא כלל: דברי ידידו הק' אפרים