אור ברסלב

בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה כח

שאלה כז

משה שפיר קאמר. שמן רוקח יביע אומר. בשעה שתיקון עירובין. רחש לבי להורות ולהבין. ראתה עיני כל יקר. ולכל תכלית הוא חוקר. ה"ה כבוד אהו' ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסם מוהר"ר משה נ"י:

אחד"ש דבריו הנאמרים באמת וצדק הגיע לידי. ומתקו לי אמריו. ואם אמנם זה ימים כביר הארכתי בתשובה בענין זה. ושם הבאתי דברי אא"ז הת"ש והעתק מהתשובה הוא מוצאת ביד ידידי ש"ב הרב החריף ובקי מוהר"ר אהרן פרענקיל נ"י וימחול כ"ת לבקש ממנו ובלי ספק יתננה לו כי קשה עלי ההעתקה. ושם ימצא כי כמעט עיקרי הדברים אשר כתב כ"ת העירותי שמה. ואעפ"כ הואיל ואי אפשר לבהמ"ד בלי חידוש. ולכבודו דרופמ"ע פניתי אני לראות שנית בענין הלז ואפריון נמטי לכ"ת דאשכחנא מרגניתא. ומתחילה אבאר כי מ"ש כ"ת להפליא על אא"ז התב"ש שכתב שאין כוונת הר' יונתן כמו שהבין בו המג"א ולא כתב האי טעמא כי אם אליבא דר"י כו' שנראה שהבין שהמג"א כיון לדברי ההר"י על מתניתין לחיין שאמרו כו' אבל באמת כוונת המג"א לדברי הרר"י במתניתין דהכשר מבוי שכתב וז"ל צריך שיהיו הלחיין לר"א או הלחי לב"ה סמיך כו' שאם היו מרוחקין ג' אתי אוירא כו' הרי שכתב כן אליבא דב"ה והוא אליבא דהלכתא כו' עכדשכ"ת. ואומר אני שמה שהבין כ"ת בדברי אא"ז דקאי אדברי הרר"י במתניתין דלחיין שאמרו וגם הבין כי לדעתו ז"ל ל"ש טעמא דאתי אוירא כו' כ"א לר"י וז"א דודאי הך טעמא שייך לכ"ע אלא דלרבנן דר"י איכא נמי טעמא דמחיצה שהגדיי' כו' ואם כן מה יושיענו זה שיהיה רחב ג"ט דמ"מ כשיפליגנו מהכותל יפסל ולכך סבירא ליה דסגי בכ"ש והיכא שהפליגו מהכותל בין למר בין למר פסול. משום דאף על גב דלר"י ל"ל טעמא דמחיצה שהגדיי' כו' מכל מקום מיפסל מטעם דאתי אוירא כו' ולכן מתניתין דהכשר מבוי דאתי' ככ"ע ועלה קאי פלוגתא דרבנן ור"י במתניתין דלחיים שאמרו כמבואר בש"ס שם. וכ"כ הרר"י כשבא הרר"י לפרש בהכשר מבוי בלחיין או בלחי הוא בסמוך נקט טעמא דאתי אוירא כו' שהוא טעמא רוויחאי אליבא דכ"ע דבלחי דמשהו עבדי ליה מיפסל ברחוק מהאי טעמא ולא נחית השתא לפלוגתא דרבנן ור"י ברוחב הלחי או אם באמת עשאו רחב יותר אלא איירי בסתם לחי אליבא דהלכתא שהוא משהו ונקט טעמא דאתי אוירא כו' שמספיק לפסול אף אליבא דר"י ומה שכתב אא"ז ולא כתב האי טעמא כ"א אליבא דר"י כו' אכולה מלתא דהרר"י קאי בין מ"ש אמתניתין דהכשר מבוי ובין אמתניתין דלחיין שאמרו אך ממה שהביאו הב"י וד"מ בפשיטות בשם הרר"י מה שכתב אמתני' דהכשר מבוי טעמא דהרחיק משום דאתי אוירא כו' משמע שכל עיקר בפסול הוא משום זה ולית ביה טעמא אחרינא דאל"כ לאי זה צורך הביאו דברי הרר"י בזה. וכ"כ בתשובתי וגם הבאתי שם דברי הלבוש שכתב האי טעמא וגם דברי הד"מ מ"ש בשם א"ז שהביא ג"כ כ"ת ובתשובה הנ"ל ימצא הכל באריכות:

ואמנם אא"ז ראייתו נכוחה מהא דמוכח גבי מבוי רחב ט"ו אמה דסבירא ליה להרר"י דאפילו פס רחב אינו מועיל משום לחי אף על גב דלא שייך אתי אוירא כו'. ועל זה כתב כ"ת די"ל דלרבנן שהכשירו לחי כ"ש עשו תקנה בהרחקה ומשום דלא ליתו אוירא פסלו בהרחיק אפילו הלחי רחב הרבה מאויר דלא אתי אוירא כו' והאריך בזה ולענ"ד לא נהירא דהא בכל דוכתא דחיישינן להך מלתא דאתי אוירא כו' כגון בהך דמבוי ט"ו אמה אם עושה עומד מרובה על הפרוץ לא גזרינן דלמא יעשה עומד מועט ופרוץ מרובה שיתבטל וכן בהך דמקיפין בחבלים ובכל דוכתא שהותרו עומד מרובה לא חששו לזה כלל ומכ"ש בהאי דמבוי ט"ו אמה הכא השתא גברא לתקולי בעי לסתום הפרצה והתירו לו בהרחקה שני אמות מפס ג' אמות כי היכי דלא ליתי אוירא דהאי גיסא כו'. ואם כן למה לא יעלה לו משום לחי דהא הכא א"א לו לפחות הפס מרוחב זה שאז יהיה נפסל בלא"ה משום מבוי יותר מעשר. ואם נפשך לומר דגזר ביה שאם נאמר שיעלה לו משום לחי מאן דחזי סבר דגם בעלמא שהלחי כ"ש יכול להרחיק ולא מבטל משום אוירא דהאי גיסא משא"כ היכא שההיתר משום עומד מעה"פ שכל הכשירו על ידי עומד המרובה לא גזרינן דלמא אתי למיעבד עומד מועט אכתי תיקשי דמאי פריך וליחוש דלמא שבקי פתחא רבא ועיילי בפתחא זוטא ה"ל לשנויי כיון דמדינא הפס עולה במקום לחי ואם כן אף אם שבקי להפתחא רבא יש תיקון למבוי זה מדינא רק משום גזירת הרחקה לא חיישינן דלמא שבקי. ומכ"ש דלבתר דמשני חזקה אין אדם מניח פתח גדול כו' פריך מ"ש מדר"א ור"א ובפשיטות מצינן לשנויי דהתם אי מתרמי דשבקי פתחא רבה ועיילי בפתחא זוטא שהוא מצדו נפסל תיקון המבוי לגמרי משא"כ כאן דאף אי אתרמי הכי אין חשש מדינא שהרי הפס הוא רחב ולא נתבטל ועולה במקום לחי אלא ודאי דהא דאמרינן דאף אם הלחי רחב אם הרחיק נפסל מתורת לחי לא משום גזירה דלחי כו' הוא אלא מדינא מפסלי:

ובזה יש מקום אתי להבין פי' דברי התוספות ד"ה ועושה פס שכתבו ומש"ה פריך מדר"א ור"א שהיה לו להתבטל אותו התיקון ולכאורה אין מובן שהעמידו דבריהם על קו' הש"ס מר"א ור"א שהרי קו' זו סובבת על קושיא הקודמת דליחוש דלמא שבקי כו' ואם כן למה שבקו קושיא קמייתא וה"ל למימר ומש"ה פריך וליחוש דלמא שבקי כו' שיתבטל אותו התיקון וגם יש לדקדק במ"ש התוס' הואיל ומופלג מן הכותל ג' דאמר לקמן דלא הוי לחי דהא מהתם אכתי לא שמעינן דבלחי רחב ג' נמי לא מהני ואם תאמר דמצד הסברא אתי עלה כיון דלחי כ"ש לא מהני במופלג לא פלוג בין לחי רחב או לא אם כן מה צורך להביא מהך דלקמן דהא ממקומו הוא מוכרע למאי דמשני הכא דחיישינן דאתי אוירא כו' ואם כן בודאי דלחי כ"ש פסול כשהרחיק מטעם זה וממילא דכן הדין בלחי רחב ובדוחק יש לומר דודאי מהך דהכא יש לומר דמפלגינן בין היכא דשייך אתי אוירא להיכא דלא שייך גם לענין הכשר הלחי אך התם דקאמר רבא סתם לחי שהפליגו כו' ולא מפליג בין רחב לקצר משמע דבכל גוונא פסיל ליה אפילו אם הוא רחב. אך לפמ"ש יש לומר דודאי רצה לומר כיון דבלחי כ"ש שייך אתי אוירא אין לחלק בין לחי ללחי ולכן גם שהפס רחב צריך לחי אחר ולכן פריך וליחוש דלמא שבקי כו' שבכה"ג בטל תיקון הלחי אף על פי שהוא רחב. אך מכל מקום מה שהקשה מ"ש מדר"א ור"א על זה קשה דהא שאני ושאני דהתם אי איתרמי דשבקי הוי הביטול מדינא. והכא אף אי אתרמי אין בטל מדינא כיון שהלחי רחב רק משום לא פלוג לא חיישינן דמתרמי כיון דחזקה אין מניח פתח גדול כו' ולכן כתבו התוספות דמופלג מן הכותל דאמר לקמן דלא הוי לחי רצה לומר דהתם אמרינן דלא הוי לחי מדינא כמו הגביהו מן הקרקע משום טעמא דהו"ל מחיצה שהגדיים כו' ולפי"ז פריך שפיר מדר"א ור"א שהיה להתבטל התיקון אי מיתרמי דשבקי פתחא רבא וכמו התם:

ואמנם בעיקר הדבר שכתב אא"ז דבגמ' אמרינן טעמא משום דהו"ל מחיצה שהגדיים כו' הוא תמוה. דבש"ס אמרינן הכי דלא נימא לבוד לרשב"ג וממילא דאמרינן אתי אוירא כו'. וכן כי האי לישנא גופיה אמר רבא לקמן דף ט"ז ע"ש וכבר הארכתי בתשובתי וגם כ"ת עמד בזה ובאמת הוא פליאה עצומה עליו ז"ל שנראה מדבריו דהך דהו"ל מחיצה שהגדיים כו' הוא טעם מחודש וגם בלא"ה לא ידעתי לענין לחי אף על פי שהוא מחיצה מכל מקום מה ביטול משום בקיעת גדיי' איכא הכא דא"כ אף כשמעמיד הלחי סמוך לכותל הגדיים בוקעין מצד זה של הלחי ועל כרחך דאין בזה ביטול המחיצה משום דפתחא הוא. אף אנו נאמר כשהרחיק ג' פתח הוא אשר פתח סמוך לפתח גדול דהא דוקא דפתח בקרן זויות דלא עבדי אינשי הא לא"ה אפילו פרצה ארבע לא איכפת לן דפתחא הוא. וכן מוכח מהאי דמרחיק ב' אמות כו' וכמ"ש התוספות שם ומכ"ש בפרצה ג' דשייך לומר שאינה פרצה האוסרת ומה איכפת לן בבקיעת גדיים רק לענין לבוד איתמר שאינו רוצה לחושבן כסתום בזה בקיעת גדיים מעכבי אבל כשאנו חושבים לפתח לא איכפת בבקיעת גדיים. וע"כ לומר דר"ל כיון דאיכא בקיעת גדיים וליכא למימר לבוד אמרינן אתי אוירא כו' אבל זולת זה טעמא שהמחיצה שהגדיים כו' לכאורה אין לו מקום בזה כלל. ומכל מקום צריך יישוב הא דפסלינן לחי אפילו רחב ומשמע דמדינא פסלינן ליה ולא משום גזירה בעלמא. ולכן נראה לפי עניות דעתי דכיון דהלכה גמירי לה להתיר בלחי וקורה כמו שכתבו התוספות דף ה' עמוד ב' ואם כן הרי גמירי דבאותן היו"ד אמות שרוח רביעית פרוצה במילואה אם עושה לחי הוי כמחיצה וחשוב כסתו' וע"כ לומר אף על גב דקי"ל דאין מחיצה פחות מד' טפחים וכמו בחצר דבעינן פס ארבעה דאל"כ אויר הפרצה מבטלה אף על פי שאינה יותר מעשר כמו שכתב הרר"י במתני' דשיירא. ועיין דף ט"ז דדווקא ארבעה מיקרי עומד חשוב וצ"ל דאפילו מהני הלחי משום מחיצה כיון שהוא מחובר לג' כותלי המבוי או מחובר ממש או על ידי לבוד על כל פנים אינו נפרד מהמחיצות ולכן גם הוא שם מחיצה עליו ועיין בדף י"ב ע"ב בגליון התוספות בשם ת"י שכתבו וא"ת והיכא ס"ד דלחי משום מחיצה הא אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובא ושמא במחיצה ג' או ד' לא אגמריה עכ"ל:

אך זה א"ש אם היה בו שיעור מחיצה דהיינו ד"ט משא"כ בלחי כו' איך יצדק עליו שם מחיצה. ולפי מ"ש א"ש דכיון שמתחבר לה ב' או ג' מחיצות גם הוא שם מחיצה עליו. ולהכי גמירי שבאותן י' אמות של המחיצה רביעית אף מחיצה כל שהוא מועיל להתיר ולפי"ז הטעם דהרחיקו מן הכותל ג' הוא פסול הוא פשוט כיון שאינו יכול להתחבר עם המחיצות האחרות להיות נקראים יחד ד' מחיצות פסול וכאן א"א להתחבר זה עם זה כיון שהוא מחיצה שהגדיי' כו' וכיון דהכי גמירי שיהיה הלחי מחובר להג' מחיצות שיהיה בכל ההיקף שם ד' מחיצות אז אף אם עשה פס רחב הרבה אלא שרחוק מן הכותל לא מהני ואף שהוא עומד חשוב לעצמו כגון ההוא דעושה פס ג' אמות מכל מקום לא מהני כיון שמופלג ג' ולא נתחברו הד' מחיצות יחד ולכן צריך לחי אחר. ולפי"ז נראה דאותו לחי יש להעמידו בצד השני של המבוי אצל הבתים שאז ניתר ע"י הלחי ככל מבוי דעלמא שהארבע רוחות מקושרים יחד וכ"כ המג"א סימן שס"ה דמיירי שמתוקן בלחי לצד הבתים (ובגליון המ"א שלי כתבתי להגיה במ"א שצ"ל מצד הפסין ע"ש ולפי מה שכתב' צריך דווקא מצד הבתים לחבר ד' כותלי המבוי יחד) ואחרי הודיע כל זאת שפיר כתב אא"ז דגם בצורת הפתח אם עשה צורת הפתח רחוק מהכתלים לא מהני ורצה לומר שעשה הצורת הפתח באמצע רחוק ג' מהכותל מצד זה ורחוק ג' מהכותל שבצד השני (וגם מ"ש בתחילת דבריו ונראה דאותן הקנים צריכים שלא יהיו רחוקים מהכותל כו' ר"ל ששני הקנים מזה ומזה לא יהיו רחוקים ולקמן אבאר עוד) ואם כן אף שצורת הפתח הוי כמחיצה מכל מקום כי אגמריה רחמנא תיקון מחיצה רביעית ע"י צוה"פ נמי בכה"ג ע"י התחברות המחיצות יחד אבל אם עומד לעצמה באמצע ופרצה בינה לגדר מזה ובינה לגדר מזה שהגדיים בוקעין שם אין כאן ד' מחיצות ובכה"ג לא שרי רחמנא והדברים נכוחים לפענ"ד:

וכלל הדברים דמה דגמירי חז"ל תיקון לרוח רביעית שבמבוי כגון לחי או צורת הפתח עכ"פ בעינן שיהא מחובר לא' מכותלי המבוי או מחובר ממש או על ידי לבוד שאז ד' מחיצות קרינן ביה ולענין קורה בעינן שתהא קרובה לשני כותלי המבוי ע"י לבוד אבל באחת לא מהני כדאמרינן היתה יוצאה מכותל זה כו' שלשה צריך להביא קורה אחרת וטעמא דמשום הכירא בעינן שתהיה ע"ג כותלי המבוי אבל לחי וצוה"פ שהוא משום מחיצה כל שהם מצרפין לשאר המחיצות מצד אחד הרי הוא רה"י גמור שיש לו מחיצות לד' רוחותיו. אבל כשהוא מרוחק משאר המחיצות משני הצדדים אע"פ שאם היה כאן מחיצה גמורה היה ניתר משום עומד מרובה על הפרוץ השתא מיהו דליכא עומד גמור רק לחי או צורת הפתח אין זה עומד שמבטל הפרוץ רק שנדין אותו בדין הכשר מבוי והכשר מבוי אינו מועיל כ"א במחובר לכותלי המבוי. ולכן דעת אא"ז דאף בצורת הפתח המרוחק משני צדדי המבוי ג"ט לא מהני אע"פ שיש עליו שם מחיצה מכל מקום הגדיי' בוקעין בין מחיצה זו לכותלי המבוי ואם כן אין המחיצה הרביעית מחוברת לשאר המחיצות ואין בזה הכשר מבוי וכן מבואר לענ"ד דהא כל חיליה דאא"ז מהדא דהתוספות שהוקשו דל"ל צורת הפתח דהכא עכ"פ לחי הוא ולא תירצו דנ"מ במרוחק מהכותל כו' ואין מזה הוכח' רק לאסור מה שמרוחק משני צדדים אבל מה שמרוחק מצד א' שפיר י"ל דמהני בצורת הפתח דלא מצי התוספות לתרוצי דנ"מ בצורת הפתח במרוחק מצד אחד אכתי תקשי דל"ל צורת הפתח דבקנה אחד סמוך לכותל סגי להיות עליו תורת לחי אבל לענין מרוחק משני רוחות דפסול דייק שפיר מדברי התוספות דגם בצוה"פ לא מהני בכה"ג דאל"כ מאי קשיא להו דנ"מ טובא בקנה שע"ג שנעשה צוה"פ ומהני אף שהקנים שבצדדים מרוחקים מהמבוי ג"ט דאז אינם עולים משום לחי אלא ודאי דבכה"ג אף משום צורת הפתח לא מהני:

ומ"ש כ"ת וז"ל ומאוד אני תמה על מה שהחליט הבכ"ש דאפילו בעומד מרובה עה"פ פסול מטעם מחיצה שהגדיי' כו' שהמעיין בדף י"ו בהא דקאמר לא דמי פסולא דסיפא כו' ופרש"י דאי עומד מרובה ל"ח לגדיי' ואי התוספות חולקין על רש"י ה"ל לפלוגי על פירושו עכ"ד. ונפלאתי עליו דתלי בוקי סריקי באא"ז אשר לא עלה על לב בר בי רב דחד יומא דעומד מעה"פ יפסול מטעם מחיצה שהגדיי' כו' ולמה הלך בדרך למרחוק והביא מדברי רש"י לקמן דף י"ו והלא ממקומו הוא מוכרע בההוא דוכתא גופא שלמד ממנו אא"ז דלא מהני הפס ג' אמות למהוי לחי משום שמרוחק שני אמות מן הכותל ומכל מקום מועיל שחמש אמות העודפים ניתרים על ידי עומד מרובה. וכל הש"ס והפוסקים מלא מזה דעומד מרובה מתיר לפרצה עד יותר מעשר אמות ואין להאריך בדבר פשוט ומבואר נגלה דמ"ש אא"ז דטעמא משום מחיצה שהגדיי' כו' היינו כשאנו באים לתת עליו תורת לחי שהוא משום מחיצה דהיינו סתימה ברוח רביעית דכיון שהגדיי' בוקעין בין כותלי המבוי ללחי אינו מצטרף להם להתיר המבוי משום מחיצה משא"כ כשאנו באים לדין ההיתר שלא מתורת לחי רק מדין עומד מרובה פשיטא דאין בזה משום בקיעת גדיי' כלל והלכך שפיר כתבו התוספות דאע"ג דהפס מתיר צדו א' מחמת שהעומד מעה"פ ונשאר רוחב המבוי י' אמות מכל מקום צריך לחי להתיר הי' אמות של המבוי שהפס אינו עולה לו במקום לחי כיון שמופלג ג' מן הכותל והגדיי' בוקעין שם דחד טעמא הוא אם הגביהו ג"ט מהקרקע ולכך צד זה של מבוי שרחב עדיין י' אמה ואין בו היתר משום עמעה"פ צריך לחי להתירו ומש"ה פריך עלה דלמא שבקו כו' ובדברי התוספות מבואר גם כן בירושלמי ריש עירובין וז"ל היה רחב ט"ו אמה ר' בא ור"ה בשם רב עושה פס של ג' אמות וכל שהוא מרחיקו מהכותל שני אמות מרחיקו מהכותל שתי אמות אותו וכל שהוא נדון משום לחי והשאר הוא רה"י שהעומד רבה על החלל עכ"ל ולכאורה לפי מש"ל צ"ע דס"ס הלחי מרוחק מג' מחיצות המבוי ואין לו להעמידו מצד הפס רק מצד כותל המבוי ולקמן אבאר שיטת הירושלמי בזה:

והנה דברי הרר"י שכתב טעמא דר"י דבעי לחי ג"ט דבעי דבר חשוב במחיצה שאפילו יפליגנו מהכותל ג' לא ליתי אוירא דהאי גיסא כו' לענ"ד יש לתמוה דאם יפליגנו ג' אף אם הלחי ג"ט למה לא נאמר אתי אוירא כו' דאפ"ת פרוץ כעומד מותר מכל מקום הא אמרינן עלה דהאי דמבוי ט"ו אמה כו' ויעשה פס כו' אפ"ת פרוץ כעומד מותר אתי אוירא דהאי גיסא כו' ומה דמייתי הרר"י עלה במאי דאמרינן במלואו נכנס ויוצא היינו משום דהיכא דליכא למימר אתי אוירא כו' דהיינו שהאויר שמשני הצדדים אין שום אחד מהם מרובה על הפרוץ אלא שניהם הם כמילואו ממש אז אמרינן דלא מתבטל משא"כ אם צד א' מן הפרוץ האויר רבה עליו וצד השני שוה לו שפיר הוא מתבטל. וגם על גוף הטעם יש לתמוה דאם באו לחוש שמא יפליגנו ג' ולכך נצריך לחי ג' ניחוש ליה שמא יפליגנו יותר מג' ואף שיעשה לחי ג' עדיין יהיה הפרוץ רבה עליו ואם ר"ל כיון דג"ט דבר חשוב הוא תו לא איכפת לן אף אם יפליגנו יותר מג"ט ויהיה פרוץ מרובה ז"א דגם בהך דמבוי ט"ו קאמר דאם יעשה פס אמה ומחצה וירחיק ב' אמות אף על גב דעמעה"פ מב' רוחות מכל מקום אמרינן אתי אוירא כו' ומכ"ש בזה דליכא עומד מצה"פ כלל ועוד דראייתו מהך דג' מדות הוא ראיה לסתור שהרי התם אמרינן דמג' עד ד' אם הפרוץ מרובה אף כנגד העומד אסור ואם כן אף אם הלחי ג"ט אינו דבר חשוב במחיצה. ולזה אפ"ל דסבירא ליה להרר"י כמו שכתב בעל המאור דלרבא דאוקי רישא וסיפא דבריית' כרשב"ג וכיון דקי"ל כרבנן אין לנו אלא שני מדות במחיצה וגם בג"ט מותר כנגד העומד ואפילו אם הפרוץ מרובה ע"ש וכ"כ הריטב"א בשם הר"י והראב"ד ז"ל והלכך שפיר כתב דג"ט דבר חשוב הוא במחיצה לדידן דקי"ל כרבנן ואליבא דרבא דסובר דעומד ג' טפחים אם חשוב הוא במחיצה תליא בפלוגתא דרשב"ג ורבנן לענין לבוד. ולפי זה יש ליישב גם כן מה שהקשיתי מה תיקן ר"י בלחי ג' טפחי' דהא איכא למיחש שמא יפליגנו מהכותל יותר מג' טפחים:

ולפי מ"ש א"ש עפ"י מ"ש בגליון התוספות דף י"ב בשם תוספות ישינים אהא דאמרינן לחי משום מחיצה וא"ת והיכי ס"ד דלחי משום מחיצה הא אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובא ושמא במחיצה ג' או ד' לא אגמריה עכ"ל ר"ל לענין לחי במבוי דהא בחצר ברוח רביעית פוסל פרוץ מרובה אף במחיצה ד' אך גם בחצר מהני פס ד' או קנה מכאן וקנה מכאן. וכן מבואר בתוספות דף ה' ד"ה שפרצתו כו' וז"ל וליכא למימר דנילף שלא יועיל לחי וקורה למבוי ועומד מרובה לחצר דגמירי לה מסיני דמהני עכ"ל מבואר דלכך אין לחוש ללחי שיהיה נדון מחיצה אע"ג שהפרוץ מרובה בכותל זה ונילף במחיצות חצר דמפסל בפרוץ מרובה משום דגמירי מסיני דבתיקון מבוי בלחי מהני. וה"נ אמרינן התם לענין מבוי שמונה ממ"נ כו' ואי פרוץ נפיש נידון משום לחי כו' ע"ש:

ולפי"ז לכאורה קשה במ"ש הרר"י טעמא דרחוק מהכותל ג"ט משום דאתי אוירא כו' דהא יש לומר דדוקא לענין מחיצה יש לחוש לכך וכההיא דמבוי ט"ו אמה שצריך לעשות מחיצה לסתום החמש אמות בזה אמרינן דאתי אוירא כו' דלענין מחיצה פרוץ מרובה פסול ה"ה נמי דאמרינן אתי אוירא דהאי גיסא כו' משא"כ לענין לחי הנדון משום מחיצה כיון דלענין עיקר דין פרצה דאגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובא לא חיישינן בלחי ומהני מחיצתו אע"פ שהפרוץ מרובה דהכי גמירי לה אם כן למה יפסול משם דאתי אוירא דהא משום דין פרצה מרובה אתינן עלה ופרצה אינו מוצא מתורת לחי כלל. ואפשר לומר דבשלמא דכשהלחי סמוך לכותל עכ"פ אין מקום לבטל הלחי מתורת מחיצה אף על פי שהפרוץ מצדו רובא דשדי הך לחי בתר הג' מחיצות שהוא מחובר להם ואינו מתבטל וכיון שעכ"פ הוא בעצמו לא נתבטל ותורת לחי עליו ובלחי גמירי דמהני אע"פ ששאר המבוי פרוץ ברובה משא"כ כשהרחיקו מן הכותל ואמרינן אתי אוירא כו' ומבטל ליה דהיינו שהלחי עצמו מתבטל מחמת שני האוירים אשר סביביו וא"כ אין לנו על מה לסמוך כלל שהרי נפיק הוא מתורת לחי לגמרי ולא שייך דגמירי שלא יפסיד פרוץ מרובה דזה שייך היכא דאיכא עומד משא"כ בזה דאמרינן רואין אותו כאלו אינו וליכא עומד כלל:

והשתא לפי"ז יש לומר דהיכא שעושה לחי ג"ט שהוא דבר חשוב במחיצה למאי דסבירא ליה לרבא אליבא דרבנן דרשב"ג ש"ד אפילו הפליגו יותר מג' דכל שהוא דבר חשוב לא אמרינן דאתי אוירא כו' ומבטלין לגמרי דהא לענין כלאים קיימא לן דמג' ואילך נגד העומד מותר אף על פי שהפרוץ מרובה ומשמע התם דאפילו היכא דשייך אתי אוירא אמרינן הכי ואף על גב דלענין מחיצת שבת לא מהני עומד חשוב ואמרינן ביה אתי אוירא כו' המבואר בההוא דמבוי ט"ו אמות מכל מקום אין פירושו שמתבטל ורואין אותו כאילו אינו אלא דמבטל ליה מתורת מחיצה שלא יועיל לענין שבת אף על גב דלענין כלאים כנגד העומד מותר וכמ"ש הריטב"א חילוק זה דכלאים שאני שאנו הולכין אחר ערבוביא משא"כ לענין שבת פרוץ מרובה אוסר כל המבוי או החצר מפני שמוציאו מרשות היחיד ועושה אותו כרמלית עכ"ל והלכך לגבי שבת אמרינן דאתי אוירא כו' ומבטל מתורת מחיצה אם היו שני הצדדים אויר מרובה על העומד משא"כ לענין לחי כיון שהעומד עצמו לא נתבטל כיון שהוא דבר חשוב במחיצה לענין כלאים שכנגד העומד מותר לזרוע וכיון דיש עליו שם לחי הדרינן לכללן דגבי לחי גמירי שאין הפרצה מוציאו מדין מחיצה לענין שבת דנעשה מחיצה למבוי אע"פ שהפרוץ מרובה ולא איכפת לן באוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא כיון דמכל מקום לא נפיק מתורת לחי ומה לי שהפרוץ מרובה מצד אחד או משני צדדים כיון שעומד עצמו לא נתבטל ולכן שפיר כתב הרר"י דלכך ר"י בעי שיהיה הלחי ג"ט דאז אם יפליגנו ג"ט לא ליתי אויר' כו' וה"ה אפילו יותר מג' משום דבאמת לענין מחיצה אין חילוק בין ג' ליותר מג' דאף באויר ג' והמחיצה ג' הוי שייך אתי אוירא כמש"ל דאע"ג דפרוץ כעומד מותר מ"מ אמרינן אתי אוירא כו' אי חד צד פרוץ מרובה כדאמרינן גבי ויעשה פס אמה ומחצה אלא דהכא לענין לחי טעמא אחריני הוא כיון שג' הוא דבר חשוב ואינו מתבטל אז בין יפליגנו ג' שיהי' הפרוץ כעומד מרוח אחת או אפילו יותר מג' דהוי פרוץ מרובה משני רוחות מכל מקום לענין לחי גמירי דאין פרוץ מרובה מוציאו מרשות היחיד כלל מה שאין כן אם הלחי פחות מג"ט אם הוא מפליגו ג' דבכה"ג לענין כלאים הוא מתבטל לגמרי ואפילו כנגד העומד אסור אם כן אין לו דין לחי כלל דאמרינן אתי אוירא כו' ומה שכתב הרר"י כדאשכחן במדה אמצעית של כלאים כל שהוא ג' כו' דהוא ראיה לסתור דהתם אפילו בג' אמרינן אתי אוירא כו' א"ש דהתם אליבא דרשב"ג דסבירא ליה דדוקא ד"ט הוי דבר חשוב במחיצה ואנן קי"ל כרבנן רק דילפינן מינה כמו פחות מד' לרשב"ג אם הוא במלואו בנכנס ויוצא אמרינן אתי אוירא כו' כמו כן לרבנן במחיצה פחות מג' אמרינן אתי אוירא ולכך בעי ר"י שיהא הלחי ג"ט דאז הוי כמו אם הוא ד' לרשב"ג דאמרינן כנגד העומד מותר וטעמא כמו שכתב רש"י שם כיון דאיכא עומד חשוב אויר לא מבטל ליה לגמרי ולא נפיק מתורת לחי וכיון שהוא לחי ממילא דלא חיישינן לאויר כלל כנלענ"ד ליישב דברי הרר"י ז"ל:

ומאי דכתיבנא דהרר"י קאי בשיטת בעהמ"א דלמאי דמפרש רבא דברייתא כרשב"ג בטלה מדה אמצעית וגם בג' כנגד העומד מותר לכאורה משמע הכי מדברי הרר"י במתניתין דמקיפין שלשה חבלים שכ' שאם היה בין חבל לחבל שלשה טפחים אתי איירא כו' דכל עומד שהוא פחות מג"ט אין בו כח לעמוד כנגד הפרוץ שבשני צדדיו או למעלה ממנו או למטה ממנו ועוד שהרי הפרוץ מרובה על העומד הוא עכ"ל משמע דעומד ג"ט שפיר יש בו כח לעמוד כנגד הפרוץ וכוונת דבריו דמתחלה קאמר דכיון שהוא פחות מג"ט אין בו כח לעמוד כלל כו' והיינו אפילו שהעומד עצמו מתבטל כמבואר לענין כלאים. ושוב כתב ועוד שהרי פרוץ מרובה כו' ר"ל דאפילו אם היה בו ג"ט שיכול לעמוד נגד הפרוץ שלא יתבטל הוא עצמו מכל מקום פרוץ המרובה מבטל ליה מתורת רשות היחיד ועושהו כרמלית כדין כל פרוץ מרובה שפוסל במחיצה לשבת אך צריך עיון ממ"ש הרר"י בסוף מתניתין דשיירא דכתב והא דבעינן בחצר פס ד' כו' ובלבד שיהא העומד שלה ד"ט אבל בפחות מכאן אתי אויר הפרצה ומבטל ליה כו' ע"ש מבואר דאזיל בשיטה דמדה אמצעית הוא נמי לדידן אליבא דהלכתא והיינו כאביי דמוקי כרבנן ומודו רבנן דכל למשרא כנגדו אי איכא מקום ד' חשוב כו' ואפשר דסבירא ליה דאף רבא מודה בהא לענין שבת וכדאשכחן לענין בין הלחיים דמפליג רבא בין ד' לפחות מד' ועיין בריטב"א מ"ש בזה ועל כל פנים משמע מדבריו דלענין שבת דוקא בעומד ד"ט הוא דהוה עומד חשוב ואפשר שלא כ"כ אלא לענין חצר דגמירי דבעי פס ד' וכמו שכתבו התוספות בדף ה' ע"ב ולכן כתב שיהיה העומד ד"ט דאל"כ אמרינן אתי אוירא כו' משא"כ בעלמא אף בפס ג' לא אמרינן אתי אוירא דלרבנן גם ג"ט עומד חשוב מיקרי:

וממוצא הדברים אנו למידים שמ"ש הרר"י דאם הלחי רחב שלשה לא אמרינן אתי אוירא היינו מחמת שהוא שיעור חשוב ולא בטל שם לחי מעליו ובלחי לא חיישינן לאויר המרובה אבל כשאינו בתורת לחי רק כשאנו דנין מתורת מחיצה שפיר שייך אתי אוירא אף בשיעור חשוב והיינו ההוא דגבי מבוי ט"ו אמה. אך לכאורה אף שהוא שיעור חשוב א"א לדון בו דין לחי דלחי דאגמריה רחמנא למשה שיהיה רה"י ע"י היינו היכא שהוא מצורף לשלשה מחיצות דאז על ידי הלחי נעשה הרשות מוקף ד' מחיצות ונעשה רשות היחיד גמור מה שאין כן אי האי לחודיה קאי ברוח רביעית ואינו מצורף לשאר המחיצות אין לו דין לחי וממילא דאין כאן מחיצה ברוח רביעית כלל דא"ל שזהו המחיצה והפרצה משני הצדדים שהם פחותים משער כפתחים הם דאדרבא אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא כו' ופרצות אילו מוציאים אותו מדין רשות היחיד ויש לו דין כרמלית וגדולה מזו אפילו אם הוא רחב ד' ומרובה מאויר שבינו לכותל אין כאן היתר כיון שאינו מקושר עם שאר כותלי המבוי שהרי הגדיים בוקעין בין הלחי לכותל והוי הפסק אפילו היכא דשייך למימר גוד אחית מחיצתה כמבואר בשבת דף ק"א ודווקא לענין הכשר דעומד מרובה על הפרוץ לא איכפת לן בבקיעת גדיים כמש"ל אבל מכל מקום הפרצה המפסקת מוציאתו מתורת לחי ואם כן אין לחי למבוי זה וצ"ל דר' יוסי בשיטת ר' יוסי בר יהודה אמרה דסבירא ליה בשבת דף ק"א דאמר נעץ קנה ברה"י ובראשו טרסקל כו' ע"ש דמבואר דסבירא ליה דבקיעת גדיים לא מעכבי מלמימר גוד אחית ומכ"ש לפי מה דבעי למימר דר' יוסי בסוכה דף ט"ז בהא דהמשלשל דפנות סבירא ליה דמחיצה תלויה מתרת ביבשה אף לענין שבת והיינו כר"י בר יהודה ועיין בפ"י שם ואם כן א"ש בלחי ג"ט שהוא חשוב אף שמופלג מהכותל וליכא לבוד דלא גמירי לבוד אלא בפחות מג' מכל מקום שפיר מצרפינן ליה לשאר מחיצות כיון שאינו שום דבר חוצץ ביניהם ולבקיעת גדיים לא חיישינן ואין זה מעכב מלצרף המחיצות כמו שאין בקיעת גדיים מעכב מלומר גוד אחית. ולפי זה אנן לדידן דקי"ל כרבנן דבקיעת גדיים מעכב מלמימר גוד אחית כמבואר בשבת שם ואם כן הוי כאילו יש שם דבר חוצץ ביניהם א"כ אף אם הלחי רחב ג"ט מכל מקום נפיק מדין לחי שהרי אינו מצורף למחיצות המבוי שבקיעת גדיים מפסקתן וא"כ ממילא שמתבטל משום דאתי אוירא כו' אף שבצד אחד פרוץ כעומד ואפילו אם הוא רחב ד' ומרובה על האויר שבינו לכותל מכל מקום עכ"פ נפיק ליה מתורת לחי וצריך לחי שיהיה מקושר עם כותלי המבוי בלי הפסק בקיעת גדיים דאל"כ אין ליתן עליו דין מחיצה רביעית דהא מכל מקום הפרוץ מרובה על העומד וכן מוכח גבי לחי הבולט מדופנו של מבוי דאי לאו שניתר משום עומד מרובה על הפרוץ או שנידון משום לחי אין לחשבו כמבוי סתום מארבע רוחותיו וכן בהא דפריך דלמא שבקו פתחא רבא כו' ולכך שפיר כתבו התוס' והרר"י שם דאף שיש פס ג' אמה דלא שייך אתי אוירא מ"מ צריך לחי אחר הסמוך לכותל המבוי:

והשתא א"ש בפשיטות מ"ש הרר"י במתניתין דהכשר מבוי דמופלג ג"ט פסול משום דאתי אוירא כו' דהתם מיירי אליבא דהלכתא דקיי"ל כת"ק דסגי בלחי כו' ובכה"ג מיפסל בפשיטות משום דאתי אוירא כו' ואע"ג דלטעמא דבקיעת גדיים אפילו בלחי רחב פסול מכל מקום לא נחית השתא לפלוגתא דרבנן וריבר"י אי בקיעת גדיים מבטל אי לאו דאפילו תימא דבקיעת גדיים לא מעכב מכל מקום בזה פסול מטעמא דאתי אוירא כו'. ולפי מה דקי"ל דבקיעת גדיים מעכבא אף אם הלחי רחב הרבה לא מהני. ולכך אמר רבא סתם לחי שהפליגו כו' דמשמע בכל לחי אפילו רחב דומיא דהגביהו מן הארץ שלשה טפחים דלא מהני אפילו רחב טובא משום דה"ל מחיצה שהגדיים בוקעים בו ותרווייהו מיירי בחד גוונא ובין שהלחי קצר ובין שהוא רחב כיון שאינו מקושר למחיצות המבוי לחי אין כאן מחיצה אין כאן דהא הרוח רביעית פרצתו מרובה על העומד וכדכתיבנא:

וראיתי בירושלמי אמתניתין דפליגי ת"ק ור"י איתא מתניתין במשוכין מן הכותל אבל אם היו סמוכין לכותל אף ר"י מודה ותני כן עשה לחיים למבוי אם גבוהים מהארץ פחות מג' או שהיו סמוכין לכותל פחות מג' מותר ג' והוא שהיה העומד מרובה על החלל עכ"ל. ונראה פירושו דסבירא ליה דודאי לרבנן דסבירא ליה כ"ש נידון משום לחי אין לחלק בין סמוכים בין משוכין כיון דהלכתא גמירי דלחי כ"ש הוי מחיצה אעפ"י שאינו עומד חשוב ומן הדין שיתבטל ברוב הפרוץ והתורה הכשירתו להיות מחיצה אם כן אף אוירא דהאי גיסא והאי גיסא לא מחריב ביה רק אליבא דר"י דבעי ג"ט אלמא דסבירא ליה דבעי עומד חשוב איכא לספוקי אי סבירא ליה דמאי דגמירי שלחי יועיל משום מחיצה הוא בשיעור חשוב דוקא דהיינו ג"ט ואם כן אף בסמוכין בעי ג"ט או מה דסבירא ליה דבעי מקום חשוב היינו כדי שלא יתבטל באוירא דהאי גיסא כו' ואם כן היינו במשוכין דוקא וקאמר דמתניתין במשוכין כו' ותני כן דסמוכין לכותל פחות מג' מותר ובג' צריך עומד מרובה וע"כ דאתיא כר"י דלרבנן אין לחלק בין פחות מג' לג' ואם איתא דר"י גם בסמוכין סבירא ליה דבעי לחי רחב ג"ט אם כן מאי רבותא דפחות מג' דהא בכה"ג אף בג' ויותר שרי דהא העומד מרובה על החלל אלא ע"כ דבסמוכין מודה ר"י דסגי בכל שהוא אלא במשוך ג' סבירא ליה דבעי לחי ג"ט והא דנקיט עומד מרובה לאו דוקא אלא כיון דשוה מהני עומד מרובה קרי' ליה ואפשר שצ"ל מג' ואילך והוא שהיה עומד מרובה כו' ומאי דקאמר ר"י במתני' ג' היינו כשאין הפרצה רק ג' דכיון דעומד חשוב הוא ואין הפרצה רבה עליו מהני א"נ סבירא ליה דפרוץ כעומד מותר ולא אמרינן אתי אוירא כו' וכמו דס"ד דמקשה בההוא דמבוי ט"ו אמה דפריך ויעשה אמה כו' וראיתי בקרבן העדה שהגיה ולא כן תני כו' ואין נלענ"ד והנה מהברייתא זו שהביא הירושלמי משמע כדברי הש"ג בשם ריא"ז דלחי רחב מהני אף ברחוק יותר מג' אם העומד מרובה על החלל אך בתוספתא שלפנינו ראיתי ברייתא זו בשינוי לשון קצת ושם איתא משוכין מן הכותל שלשה טפחים צריך למעט ולפום הך לישנא משמע שיוסיף קצת על רוחב הלחי בענין שלא יהיה הפרצה ג"ט וגם במ"ש בירושלמי דבסמוכין מודה ר"י מתלמודא דילן מוכח דליתא שהרי בדף יו"ד ודף י"ב גבי קטנה בעשר כו' אמרינן רבי הוא וסבר לה כר"י והתם בסמוכין מיירי וע"כ דאף בסמוכין סבירא ליה לר"י דבעי ג"ט ועיין בירושלמי ובקרבן העדה שם. ומכל מכל לפמ"ש בפירושו דברי הירושלמי אתי שפיר מה דקשיא לי לעיל על הירושל' שכתב במבוי ט"ו אמה עושה פס ג' אמות ומשהו ואותו כ"ש נידון משום לחי דהא מהראויה להעמידו בצד השני אצל כותל המבוי ולפי מה שכתבתי א"ש דהירושלמי לשיטתו דסבירא ליה דלרבנן דסבירא ליה שיעור לחי בכ"ש אף במשוך ג"ט יש שם לחי עליו ואם כן אין קפידא אף שיהא עומד אצל הפס אך לדידן דקיימ"ל כש"ס דידן דרבא אמר אליבא דהלכתא בהפליגו מן הכותל ג"ט פסול אם כן יש להעמיד הלחי מצד הכותל ולא אצל הפס וכמש"ל וקצת צ"ע בירושלמי ריש סוכה דאמר התם לענין שלשת אפילו טפח והוא שתהא נתונה בתוך ג"ט כלחיים משמע דלחיים לכ"ע צריך שיהיה תוך ג"ט:

ומ"ש כ"ת בשם הש"ג בשם ריא"ז דסבירא ליה אליבא דהרר"י בלחי רחב אף שהרחיק ג"ט כשר צ"ל כיון שהלחי צריך היכר אף למ"ד משום מחיצה וכאן שהועמד הפס כדי לסתום המבוי לא הוי הכירא וכעין שכתב המג"א סי' תר"ל לענין קנים של צוה"פ המגיעין לסכך כו' והאריך בזה. והנה מ"ש שהש"ג בשם ריא"ז סבירא ליה כן אליבא דהרר"י משגה הוא דמה ענין הריא"ז להרר"י והריא"ז סברא דנפשיה קאמר והירושלמי מסייע ליה כמש"ל ומ"ש דהכא לא הוי היכר כיון שהועמד הפס לסתום המבוי ליתא דהא לחי הבולט מדופנו של מבוי דהיינו שלא נעשה לשם לחי אלא הוציא בנינו משום חיזוק אמרינן דנידון משום לחי ומה לי משום חיזוק או משום מיעוט מעשר אמות ומה שכתב כ"ת מדברי המג"א בקנה המגיעין לסכך וקשיא ליה מהא דקיי"ל לחי העומד מאליו כשר ולכן כתב דכשנעשה לשם סכך גרע ולפי"ז אפשר דהכא נמי גרע כשנעשה לשם הכשר מבוי למעטיה מעשר אמות אבל ז"א שהרי גם לדבריו אינו אלא משום דלחי צריך קצת היכר והרי בצוה"פ אין צריך לזה ואפ"ה סבירא ליה דלא מהני משום שלא נעשה לשם כך ואם כן ע"כ שאין ללמוד משם לכאן. אך בלא"ה ליתא לחילוק זה שכתב כ"ת דלפי שנעשה לשם סכך גרע דהא המג"א מייתי לה מהירושלמי דקאמר אין סוף סכך מציל בסוכה והיינו כדאמר התם טטרפיליאות שבכרכי' אסור לטלטל תחתיהם מפני שהם סוף תקרה ואין סוף תקרה מציל משום פיאה. וכן כתב בקרבן העדה שם ואם כן בסוף תקרה שאינו בא להכשיר אפ"ה אינו מציל לפי שלא נעשה מתחילה לכך. ואם כן תיקשי להירושלמי מהא דקיי"ל בלחי העומד מאליו דהוי לחי. ודוחק לומר דהירושלמי סבירא ליה כרבא וגם דהא מחיצה העומדת מאליה לכ"ע הוי מחיצה וא"ל דהיינו מחיצה ממש אבל בצוה"פ שאינו רק הכשר מחיצה לא ז"א דהא אמרינן התם דרבא לטעמיה דאמר לחי משום היכר אלמא דאי הוי סבר משום מחיצה הוי מודה לאביי ואם כן למה לא יועיל סוף תקרה וסוף סכך אכן לענ"ד דאף על גב דבעלמא צוה"פ הוי טפי כמחיצה מלחי מכל מקום לענין עומד מאליו עדיף לחי טפי דבשלמא במקום שמועיל היתר לחי לא איכפת לן אם עומד מאליו דכיון דסמכו עליו מאתמול הוי כמחיצה משא"כ היכא שאין לו היתר בלחי ולצוה"פ הוא צריך לאו בצורתא תליא מילתא דהרי כל פרצה הוא פתח פתוח רק בכוונה תליא מלתא כיון שזה עשה מתחלה לכך צוה"פ שוב הו"ל כרה"י שכל רה"י יש לו פתח פתוח לר"ה משא"כ אם לא נעשה מתחלה לכך מה שיש כאן צורה לא מהני ליה לאפוקי מתורת פרצה שהרי א"ל בזה צורתו מוכחת עליו שזהו פתח רה"י כיון שידוע לנו שלא נעשה בפתח הזה של רה"י אלא לשם דבר אחר כגון לתקרה או לסכך ואם כן שפיר מייתי המג"א מהירושלמי לענין צוה"פ דסוכה אף לפי מה דקי"ל בלחי דמהני. אך לענ"ד מה שכתב המג"א על המרדכי והגמי"י לק"מ דהירושלמי מיירי לענין עיקר דפנות הסוכה דקי"ל דבעי שני דפנות וטפח אי מהני בכה"ג למהוי דופן וכן בהאי דטטרפיות שבכרכים לענין עיקר המחיצות מיירי מה שאין כן המרדכי והגמי"י דמיירי למאי דקי"ל דדופן שלישי בעי טפח וצוה"פ שפיר מהני צוה"פ הנעשה שלא לשם כך ואפשר שלזה כיון בקרבן העדה שם וע"ש שצ"ע וקצרתי:

ועכ"פ בהא דאיירינן בה ודאי דמוכח מהתוספות שכתבו דבעי לחי אחר כיון דמופלג ג' מהכותל דס"ל דמה שהוא רחב לא מהני למהוי לחי דאף דלחי בעי הכירא קצת מכל מקום כ"ש פחות מד"א שאינו נדון משום מבוי שפיר היה מקום לחושבו לחי אי לא דרחוק ג"ט. ולדבריו לא היה התוספות צ"ל משום דרחוק ג"ט דהא אפילו אם היה קרוב אינו עולה לפי שלא נעשה לשם זה אך באמת אפילו תימא דאם לא נעשה לשם זה פסול מכל מקום עדיין י"ל דבאמת מתחלה עושין אותו לשם זה שיהיה לחי ויעלה להכשר סתימת המבוי ואם נפשך לומר שאינו עולה לכאן ולכאן שאף אם עושה תחלה לשם כך היינו לפי שיש קול והוי הכירא כמו שכתבו התוספות שם אליבא דרש"י משא"כ בזה שאין לו קול דהא י"ל דנעשה לסתימת המבוי לחוד מכל מקום מנ"ל להש"ס להקשות דלמא שבקי כו' ובטל התיקון דלמא באמת א"צ תיקון אחר בכה"ג. ומה שכתב כ"ת בסוף דבריו שכיון שרחוק ג"ט אינו היכר כ"כ ג"כ בתשובתי אך גם בזה צ"ע דמ"מ מנ"ל להש"ס סברא זו עד שיקשה ודלמא שבקו כו'. ומה שכתב כ"ת כמו קורה המרוחקת ג"ט ז"א דלא אשכחן הך דינא גבי קורה רק לענין נעץ יתידות ויש בנטייתן ג' דאז אינו על אויר המבוי כלל ולא הוי היכר משא"כ בלחי אף עפ"י שמרוחקין מן הכותל ג"ט מכל מקום בתוך אויר המבוי הוא (וראיתי במחצית השקל שכתב ג"כ דומה קצת לקורה אע"ג שיש לחלק קצת דמיון יש ונראה כוונתו שיש לחלק כמ"ש) ועוד דהא הפס ג' אמות הוא עומד אצל רוחב יו"ד אמות של המבוי שהיא צריכה להיתר לחי ולא רחוקה הוא ממנה אך בתשובה שם כתבתי טעמא אחרינא שא"א לחשוב הפס ללחי כיון שהוא עומד חוץ להכשר רוחב המבוי דהיינו היו"ד אמות ובכל דוכתי בעינן שיהיה הלחי בתוך היו"ד אמות וע"ש מ"ש על דברי התוספות בזה:

והנה בד"מ כתב בהא דהרחיק ג"ט פסול וכתב בא"ז דאי עבדי ליה צוה"פ לא אמרינן ביה דאוירא דהאי גיסא והאי גיסא מבטלי ליה עכ"ל והבאתי דברי הד"מ בתשובתי וגם כ"ת הביאם וזה ודאי צ"ע על אא"ז בבכ"ש שלא הזכיר מדברי הד"מ בשם הא"ז אך לענ"ד נראה שר"ל דאע"ג שאם לא עשה רק לחי לבד רחוק ג"ט הוא פסול מכל מקום אם עשה צוה"פ אצל הכותל אף עפ"י שלא עשאו ע"פ כל רוחב המבוי רק לד"ט בלבד אף עפ"י שהקנה השני של צוה"פ הוא רחוק יותר משלשה לא אמרינן גביה אתי אוירא כו' ובטיל ליה צוה"פ כיון שצוה"פ כמו מחיצה גמורה הוא מחמת שני הקנים אמרינן דחשיב כאלו עשה לחי רחב ד"ט אצל הכותל ואין כאן אוירא דהאי גיסא כלל. והנה בהג"א כתב גבי הא דמבוי ט"ו אמה דאי שביק פתחא רבא ועייל בפתחא זוטא בטל כל תיקון המבוי ואי עבדי צוה"פ לזוטא לא בטל מא"ז עכ"ל. והביאו בש"ע סימן ל"ה וטעמא לא ידענא דס"ס נתבטל התיקון שעשה לפתחא רבא שהוא עשר אמות ולא יהא שהכותל שהוא ט"ו אמה סתום לגמרי חמשה אמות מי לא בעי תיקון להנך עשר אמות ומה לי דהנך אמות הותרו ע"י עומד מרובה עה"פ או מחמת צוה"פ דהא גם בעומד מרובה על הפרוץ חשבינן הנך ה' אמות כסתום ואפ"ה צריך תיקון להמבוי שרחב י' אמות ואפילו בלחי הבולט ארבע אמות ולא נשאר כ"א רוחב ששה אמות צריך לחי להתירו וצ"ל דודאי צריך שיהיה תיקון בפתח המבוי ולכך בסתום לגמרי בעי תיקון במקום ששם הנכנסים והיוצאים משא"כ בזה דאיכא פתחא רבא וזוטא אם לא עשה צוה"פ לזוטא ודאי דחשבינן עיקר הפתח במקום פתח גדול ואי שבקו ליה ועיילי בפתחא זוטא בטל תיקונו של הפתח גדול שהוא באמת עיקר הפתח של המבוי משא"כ אם עשה צוה"פ לזוטא וגם שבקו לפתחא רבא ועיילי במקום זוטא ששם צוה"פ הרי עקרו לפתחא רבא לגמרי ודינו כדין פרצה שבראשו דקי"ל שאם לא נפרץ בקרן זוית אינו פוסל כ"א בעשר דהיינו יותר מעשר. אך זה א"ש להב"י דמשמע מדבריו בסימן שס"ה דאם לא נפרץ בקרן זויות אם אפילו מראשו פרצתו בעשר אבל לפי מ"ש הטור דבראשו פרצתו בד' וכתב הט"ז ליישב הראיה שהביאו התוספות מהא דמניח פס ב' אמות משום דשם היה מעיקרא הרחקה של ב' אמות ואין שייך שם ביטול פתח אם כן פשיטא דבזה דשבקו לפתחא רבא ונתבטל תקונו ושם פרצה עליו ופרצתו בד' ואם כן מאי מועיל צוה"פ לזוטא ואפילו לדעת הבית יוסף קשה דצורת הפתח לזוטא ל"ל דבלחי או קורה סגי והפרצה בעשר אינה אוסרת. וגם אם נפרש כן לשון הא"ז מה שכתב דאם עשה צורת הפתח לזוטא לא בטיל דהיינו התיקון שבפתחא רבא וזה אינו דהא ודאי בטל הוא כיון דשבקו ליה אלא שאנו דנין אותה כפרצה שאינו יתירה מעשר ואם כן לא הו"ל למכתב בהאי לישנא לא בטיל:

וראיתי בלבוש שנתן טעם דאי עבדי צורת הפתח לזוטא חשבינן שתיהם לפתחים כו' דשתיהן חשיבי לו זו משום גדולתה וזו משום צורתה אבל כשלא עשה צורת הפתח לזוטא ועייל ונפיק בה ושביק פתחא הגדולה מיחזי דחשיב לה לזו הפתח ובטל הגדולה מהיות פתח כו' ולפי עניות דעתי הוא דחוק מאוד דלכאורה איפכא מסתברא דכיון דשבקו פתחא רבא ועיילי בזוטא וגם עשה לזוטא צורת הפתח בוודאי שנתבטל תורת פתח מפתחא רבה לגמרי ובטל תיקונו ואי לא דמיסתפינא ה"א דהך דאם עשה צורת הפתח לזוטא לא קאי אהיכא דשבקו פתחא רבא כלל רק קאי אהך דקאמר ויעשה פס אמה ומחצה כו' דעלה אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ומבטל ליה ועל זה כתב דאם עשה צורת הפתח לזוטא לא מבטל ליה והן הן גם כן דברי הד"מ הנ"ל בשם הא"ז לענין הרחיק הלחי שלשה טפחים דאם עשה צורת הפתח לא אמרינן אתי אוירא וכמו שכתבתי לעיל. ואל תתמה שבהגהת אשר"י נראה דקאי אהא דאם שבק פתחא רבא כו' שידוע שלפעמים נמצא בהגהת אשר"י ערבובי דברים לפי שעל הרוב הועתק בספר קיצור הא"ז אבל מאי אעשה אחרי שבבית יוסף ושלחן ערוך כתב דברי הגהת אשר"י כפשטן וגם הרמ"א לא אמר בה ולא מידי ובספר תפארת שמואל ראיתי שכתב להגיה ואי עבדי צורת הפתח לרבה לא בטל וגם זה צריך עיון כיון דמכל מקום עיילי בפיתחא זוטא אפילו היה סתום לגמרי היה צריך תיקון אי לאו שניתר בעומד מרובה על הפרוץ כדאמרינן גבי לחי הבולט כו' אם כן אין הלשון מתוקן מה שכתבו לא בטל דמשמע שתיקון המבוי לא בטל וזה אינו דהא התיקון ודאי בטיל כיון דשבקו האי פתחא ומה בכך שעשה לו צורת הפתח להתיר הפרצה רק היתר המבוי הוא משום עומד מרובה על הפרוץ וצ"ל שר"ל שהאי תיקון שעושה להך פתחא רבה שלא יהיה נקרא פרוץ לא בטיל כיון שיש לו צורת הפתח אע"ג דלא עיילו ונפיק אבל מ"מ הכשר המבוי בהך פתחא זוטא דעיילו ונפקו ביה הוא ע"י עומד מרובה על הפרוץ והוא דחוק לפי עניית דעתי גם גוף הדין צריך עיון דלפ"ז במבוי רחב י' ועשה צוה"פ לששה והשאר פרוץ בלי צוה"פ ועיילו ונפקו בהנך ד' ואין שם תיקון אחר הוא מותר בעומד מרובה על הפרוץ שהששה שיש עליהן צוה"פ כסתום דמי לפי עניית דעתי צ"ע בזה. ואע"ג דפס ג' שעשאו מקנים פחות מג' מהני למהוי עומד מרובה על הפרוץ כמבואר ס"ס שס"ג מדברי הגהת אשר"י מ"מ אפשר דלבוד מתחשב טפי כסתום מצוה"פ. ועיין בר"ן דסוכה דלמהוי דופן לא מהני צוה"פ אע"ג דלבוד מהני ואפשר לומר דהכא דהך פתחא זוטא ניתר ע"י הפס ג' שלימות שהוא עומד מרובה והפתחא רבה שביטל תיקונו אישתרי ליה ע"י צוה"פ שפיר דמי בכה"ג דנהי דנימא דלא הוי כסתום ממש מ"מ גם פרוץ לא הוי ומועיל הפס הג' לבד לגבי פתחא זוטא למשריה בעומד מרובה על הפרוץ וצ"ע:

אך לפי מה שכתבתי דהך דעשה צורת הפתח לזוטא לא בטיל לא קאי אאם שבקו פתחא רבה כלל רק לענין אם עשה פס ומחצה והרחיק ב' אמות ועשה פס ומחצה דאמרינן אתי אוירא על זה אמר דאם עשה צורת הפתח להנך ב' אמות שהוא הפתחא זוטא לא בטל באוירא דהאי גיסא אתי שפיר ואפשר דאפילו עשה צורת הפתח לכל החמשה אמות דינא הכי אלא דהגה"ת אשר"י קאי על דברי הש"ס דלא מיירי בהכי ולקמן אבאר אי"ה בדברי הירושלמי בזה:

ומ"ש כ"ת דלפי מה שכתב התבואות שור להוכיח מדברי התוספות תיקשי נמי אתה"ד שכתב לחלק דלחי הוא כאצבע ושיעור קנים דצורת הפתח הוא בכ"ש והאריך בזה ובאמת לק"מ דהמעיין שם יראה דלפי מה שנדחק שם בתה"ד ליישב המנהג שלא יסתור דעת מהר"מ הסובר דלחי יש לו שיעור כחוט הסרבל ולכן החמיר מהר"מ והוסיף שיהיה עובי אצבע ובודאי שאין זה שיטת התוספות שכתבו לקמן דף פ' ע"ב ד"ה אבל קורה וז"ל אע"ג דלחי נמי בעי שיעור גובה וגם רוחב משהו מיהו בעי מ"מ כיון דלא בעי אלא שיעור זוטא לא החמירו בו עכ"ל ונראה שר"ל דאף ע"ג שהיה סברא להחמיר כיון דלשריפה עומד כשרוף דמי וכמאן דליתא לגמרי ועל זה כתבו דבשיעור זוטא דהיינו שיהיה כאלו הוא רוחב משהו לא קפדינן בדרבנן ואע"ג דכתותי שיעורו היינו שיעור הרוחב ולא האורך וכמ"ש ה"ה פי"ז מהלכות שבת שהראב"ד הקשה על הרמב"ם מגובה הלחי וה"ה כתב וז"ל והתירוץ בזה שיש נקודות וקוים ושטחים וכל זה לקוח בדמיון ואין מציאת בפועל בנקודה אלא בקו והקו לא ימצא אלא בשטח והשטח לא ימצא אלא בגולם. והגולם הוא שיש לו ג' רחקים שהם ששה צדדים וזה מבואר לפיכך כל מה שיצרך לרחקים שיעור נקודה ושופר וכיוצא בהם אין עושין אותה מאשרה לפי שהוא כמכותת והסרת השיעור. וכל מה שאין צריך לרחקים שיעור אלא לאורכו בלבד הרי הוא כקוים ומותר בכל דבר עכ"ל הא למדת שאם היה צריך לרחבו איזה שיעור אם הוא מאשרה ככתות דמי ואם כן ע"כ דהתוספות סבירא ליה דכחוט הסרבל לאו דוקא ולא בא למעט פחות מזה כלל אלא אורחא דמלתא נקט שעל הרוב יש בו עכ"פ כחוט הסרבל. ועיין בחולין דף ע"ו לענין צו"ה שנפסוק אמר רבנאי אמר שמואל אפילו לא נשתייר מהם אלא כחוט הסרבל כשרה עיין שם דמשמע שאין שיעור לדבר רק אורחא דמלתא ורגילות נקט וע"ש במגדל עוז שכתב ומה שהקשה הראב"ד ז"ל כבר תירצוהו רבותינו בעלי התוספות כו' אף על גב דלחי נמי שיעורא דגובהו עשר מיהו קורה יש בה שיעור אורך ושיעור רוחב כו' עיין שם ומה שכתב במגדל עוז בשם התוספות וכן סולם כו' צריך עיון דהא סולם בעי שיעור ברוחב וכן מבואר בתוספות שלפנינו. וכן כתב הריטב"א שם וז"ל וכ"ת לחי נמי הא בעינן שיעורו בגובהו כו' יש לומר כיון דברחבו ליכא שיעורא הקיל בדרבנן ולא חששו לכתוב שיעורא דגובהו עכ"ל וזהו כוונת התוספות שכתבו כיון דלא בעי אלא שיעורא זוטא לא החמירו בו כו' ר"ל דלא החמירו בשביל השיעור דגובהו ולעשותו כמאן דליתא לגמרי וא"ל דכוונת התוספות דכיון דלא בעי אלא שיעורא זוטא דהיינו כחוט הסרבל לא החמירו בו דז"א דודאי אין סברא לחלק בין שיעור לשיעור כיון דנאמר דחוט הסרבל שיעורו הוא שנפסל בפחות מזה ובצורת הפתח הוא כשר בפחות מזה ואם כן כיון דגמרינן ביה שיעורו דכחוט הסרבל מה"ת לא נאמר דבאשרה מיכתת שיעור' עד שנאמר מ"ד לחי אבל קורה לא כו' דלמא לחי וקורה כי הדדי נינהו דבתרווייהו מכתת שיעוריה וגם שהרי בראש דבריהם כתבו התוספות וגם רוחב משהו מיהו בעי ואם היו סוברים דחוט הסרבל שיעורא הוא הו"ל למימר וגם רוחב כחוט הסרבל מיהו בעי שזה יסוד הקושיא שאנו צריכים לדחוק בתירוצא ולומר דכחוט הסרבל שיעור זוטא הוא ולא החמירו אך האמת יורה דרכו דמ"ש שיעור זוטא ר"ל שיעור האורך ברוחב משהו כפשיטות דבריהם בקושיא וכדברי הריטב"א דכתיבנא וכן מבואר ממ"ש התוספות. שם ואין להקשות מהא דפסלינן לולב של אשרה אפילו ביו"ט שני דמשמע דכמאן דליתא דמי דגבי לולב של מצוה החמירו עכ"ל. וקושיא זו ודאי דלא קאי אתירוץ הר"ר אברהם דלדידיה פשיטא דלק"מ מלולב רק על תירוץ קמא קשיא להו דהאיך נימא דאי בעי שיעור זוטא דהיינו שיעור אורך ברוחב משהו לא החמירו דא"כ בלולב נמי אף על גב דיש שיעור לאורך הלולב מכל מקום אין שיעור לרחבו וע"כ הא דפסלינן ליה משום דמיכתת שיעוריה היינו משום דכמאן דליתא לגמרי ואם כן ביו"ט שני דרבנן היה לנו להקל כמו בלחי שלא יתבטל שיעור האורך ועל זה תירצו דגבי לולב של מצוה החמירו. ומצאתי שכ"כ אא"ז מהרש"א ז"ל שם בפירוש דברי התוספות ע"ש ואמנם מדברי הר"ן בגיטין בהא דכתבו על איסורי הנאה דכשר נראה מדבריו דאף במה שאין צריך רק שיעור לאורכו אמרינן כתותי שכתב דהא דאמרינן באיסורי הנאה כתותי היינו במידי דבעי שיעור כגון שופר ולולב מיהו באותן שצריכים להתבער מן העולם למ"ד העומד לשרוף כשרוף דמי משמע דלא הוי גט דכמאן דליתנהו דמי עכ"ל משמע דאף בלולב שהשיעור לאורכו אמרינן כתותי אף על גב דלא חשיב כמאן דליתא דמכל מקום גם לאורכו שיעורא מכתת כתית ודלא כה"ה דאף דאמרינן כתית הוי כקיום ונראה דהר"ן אזיל כשיטת הראב"ד ותירוץ ב' של התוספות דאם מדבק הכתיתי' בכותל כו' ואפשר דגם מ"ש התוספות דגבי לולב של מצוה החמירו לאו למימרא דהוי כמאן דליתא לגמרי אלא ר"ל שהחמירו לומר גם בשיעור האורך כתותי אך מדהתחילו לומר דמשמע דכמאן דליתא משמע דמ"ש דבלולב החמירו מהאי טעמא דכמאן דליתא אתי עלה:

ואמנם עפ"י סברת הר"ן הנ"ל יש מקום לענ"ד ליישב קושיות התוספות על נכון דלכאורה יש לדקדק בהא דנקט הכא לחי של אשרה סתמא ולא נקט אשרה דמשה וכמו דנקט הש"ס בסוכה. והריטב"א בעירובין כתב פירוש מאשרה דמשה ומלשון הש"ס דנקט סתמא לא משמע הכי ונראה דאתי שפיר על פי המבואר בתוספות דסוכה שם דבעבודה זרה של עכו"ם אפילו קודם ביטול לא אמרינן כתותי כיון דעכ"פ מהני בה ביטול ור"ת סבירא ליה דבע"ז של עכו"ם קודם הביטול נמי אמרינן כתותי ע"ש. ועפ"י סברת הר"ן יש מקום להכריע ולקיים דברי שניהם דודאי כתותי אמרינן כיון שאם לא יבטל לשריפה קאי והשתא מיהא עדיין לא ביטלה כתותי שיעורי' מיהו לענין לדין בו דין העומד לשרוף כשרוף דמי היינו דוקא באשרה דמשה דודאי לשריפה קאי אז אמרינן כתותי לגמרי וכמאן דליתא דמי משא"כ היכא שמועיל ביטול דלא שייך לדונו כשרוף וכמאן דליתא כיון דיש לו תקנה ע"י ביטול אין זה עומד לשרוף. בודאי וכמאן דאיתא דמי וזה וסברא נכונה לענ"ד והשתא א"ש מה שהקשו התוס' דבלולב שאין השיעור רק לאורכו ה"ל כמו לחי. ולפי מ"ש החילוק מבואר דהתם דמיירי באשרה דמשה וכתיתי דהתם משום דכשרוף דמי וכמאן דליתא לגמרי לא מהני מה שאין השיעור רק לאורכו משא"כ בעירובין מיירי באשרה סתמא שמועיל ביטול ובכה"ג שפיר מכשרינן גבי לחי שאין השיעור רק לאורכו ולא אמרינן כתותי ובהכי א"ש הא דבסוכה דף ל"ה לענין אתרוג קאמר גם כן טעמא משום כתותי ולא נקט באשרה דמשה כמו דנקט בלולב משום דאתרוג יש לו שיעור כאגוז או כביצה למאי דבעי למימר טעמא משום שיעורא ולא משום גמר פירא ואם כן אף בלא אשרה דמשה ג"כ א"ש דאף ע"פ שיש לו ביטול מכל מקום השתא מיהא קודם ביטול לשריפה קאי ונהי דכשרוף לא הוי מכל מקום חסר ליה שיעורא ועפי"ז יש ליישב כמה קושית שם ואין כאן מקומו. ובעיקר סברת הר"ן בהך דעומד לשרוף האריכו האחרונים בהלכות גיטין סימן קכ"ג ולא עת האסף פה:

וחזרנו למ"ש דמדברי התוספות בהך תירוצא מבואר דלחי אין לו שיעור ברוחבו כלל רק בקו משהו סגי וכן נראה מדברי רש"י שם ועיין בב"י סימן שס"ג שכתב דלא תיקשי על מהר"מ מלחי של אשרה כו' שאפילו שישרוף ויעשה אפר אם גבלו ועשה ממנו עמוד מהני כו' והט"ז כתב שנעלם ממנו משנה דע"ז אפרה אסור. ולפי מה שכתבתי י"ל כיון דמהני ביטול אם כן אם היה שורפה ע"י עכו"ם לא היה צריך לפזר את האפר ולאו כפזור דמי. ועוד נראה כיון דקי"ל נשתברה מאלי' מותרת שפיר דיינינן לה כנשרפה מאליה ולא כפזור דמי ועיין בתמורה ובפסחים דף ק"ז ע"ב בתוספות שם. ועיין בספר תוספות שבת מ"ש בזה וקצרתי:

ועכ"פ מ"ש כ"ת דמדברי התוספות קשיא לפי מ"ש שכתב בתה"ד בשם מהר"מ לק"מ דוודאי התוספות לא סבירא ליה הא דמהר"מ וכמ"ש ומכ"ש לפי מ"ש הב"י בסימן שס"ג בשם תה"ד שאין דברי מהר"ם אמורים אלא במבוי שהכשירו בלחי אחד אבל במבוי הצריך שני לחיים מודה מהר"מ דבכ"ש סגי אם כן אפילו תימא דהתוספות כמהר"מ ס"ל שפיר הקשו דקנה שע"ג ל"ל ומדוקדק טפי לשון התוספות שכתבו לתכשר בקנה שמכאן וקנה שמכאן ולא כתבו לתכשר בקנה אחד לבד משום דבכה"ג שיש קנה מכאן ומכאן סגי בכ"ש. אך לענ"ד אין מוכרח מתה"ד לחלק בין לחי א' או ב' ע"ש דלחיים דקאמר ר"ל אותן לחיים שעושים לצוה"פ וכן נראה לכאורה לפי מה דיליף לה מדקאמר לחיים שאמרו אפילו כחוט הסרבל וקאי התם אפלוגתת ר"א ורבנן דר"א סבר שני לחיים ואין סברא לחלק בין שני לחיים לר"א למבוי שצריך ב' לחיים לדידן ועיין בתוספות דף י"ב ד"ה כפסי חצר וקשה דגבי מבוי נקט לחי כו' אע"ג דשניהם משהו ע"ש מבואר דב' לחיים ולחי אחד הם שוין לענין משהו ואדרבא פסי החצר משמע שיש להיות רחב יותר ע"ש ומה דנקט בתה"ד בלשון השאלה ותחלת התשובה שם לשון לחיים אלחיים הנעשים לצורך צורת הפתח קאי כדמשמע בתשובה שם דדווקא בצורת הפתח סגי בעובי כ"ש ומה שסיים שם ואם כן הבא לתקן כו' או ב' פסין משהוין לאו לענין שיעורא קאמר אלא לענין גוף התיקון מיהו לענין שיעור העובי כל חד כדיניה וצ"ע. ועיין בדף י' ושם בתוספות ד"ה ושני טפחים כו' אך בלא"ה העיקר כמ"ש בדעת התוספות דלא סבירא ליה הך דמהר"ם שהעובי יהיה לו שיעור חוט הסרבל וכדעת כל הפוסקים וגם לפי מ"ש בתה"ד ראיית מהר"מ מלשון אפילו כחוט הסרבל דסבירא ליה דלשון אפילו דוקא וכלשון אפילו מיל אינו חוזר עיין בט"ז יו"ד סימן ל"ו ס"ק י"ב לענין חסרון רביעית ובספרי בית אפרים שם ובק"ה הארכתי בזה:

ומ"ש כ"ת ליישב דהתה"ד סבירא ליה דבלחי בעינן כאצבע משום דגם לחי בעי היכר קצת כמ"ש התוספות ולפי מה דס"ד דצורת הפתח לא מהני בגובהה ובעי גם בצוה"פ היכר גם הקנים של צוה"פ צריכים שיעור כמו לחי והאריך בזה ובאמת דז"א ובין היכר להיכר נתחלף לו דהא דקורה משום היכר היינו שיהיה ניכר דלא ליתי לאשתמושי בר"ה כמבואר בריש מכילתין והיכר קצת דלחי לא מהאי טעמא הוא אלא משום חשדא בעלמא כמ"ש רש"י בדף ה' ע"ב כיון דלאו לשם לחי הוקבע כו' ולא מינכרא מלתא ואמרו זהו פתחו ולא נעשה בו תיקון להתירו ועיין בדברי רבינו יהונתן ריש מכילתין שכתב וז"ל אבל חכמים חששו כו' דלמא אתו למשרא ר"ה גמורה א"נ כי היכי דלא לטלטלו מר"ה לתוכו כיון שנפרץ במלואו לר"ה כו' וגבי לחי נראה מבחוץ ושוה מבפנים כתב שהרי בני ר"ה לא יחשבו אותם בראותם שמטלטלין בתוך המבוי כו' ע"ש. ולפי מה דס"ד דצורת הפתח הוא היכר כמו קורה וכשגובהו ך' אין היכר מחמת שהקנה שלמעלה הוא גבוה מך' אמה ואין ניכר אם יש שם קנה מלמעלה ונשאר חשש דלמא אתי לטלטולי בר"ה כמו בקורה גבוה מך' אבל אם אין גבוה מך' פשיטא דאין צריך שיעור לעובי הקנים של צוה"פ כיון דסתמא אמרו קנה מכאן כו' וכמ"ש בתה"ד ולא דמי ללחי דבעי היכר קצת שהועמד לחי לתיקון המבוי משא"כ צוה"פ הוא ניכר לכל ולא איכפת לן בדקותו ואהא קשיא להו דדל קנה של מעלה יהיה כשר בקנים של מטה מחמת לחי ואם כן אם נימא דלחי צריך שיעור לעובי. וצוה"פ אין צריך שיעור לעובי הקנים דקין אם כן נ"מ דאם גבוה ך' דאין הקנה שלמעלה ניכר ואין כאן תורת צורת הפתח והקנים שלמטה אין בהם שיעור לחי משא"כ אם הוא למטה מך' דיש עליו תורת צוה"פ אף על פי שהקנים דקים ואין מועיל ללחי שצריך היכר קצת מכל מקום צוה"פ ניכר הוא היטב ולא הועיל כ"ת בתירוצו ובאמת מה שר"ל דלפי הס"ד צריך שיעור עובי לקנים של צוה"פ ליתא שהרי התה"ד מדייק דבצורת הפתח בכ"ש סגי דלא פירש תלמודא שיעורא כו' ולא קאמר משום דצורת הפתח לא בעי היכר דמהני בגובה כ' אך באמת ז"א דהא לחי נמי מהני בגובה כ' ואפ"ה צריך שיעור לעובי ואם כן מוכח דאין לתלות חילוק בין לחי לצורת הפתח לענין שיעור העובי במה דמכשרינן צורת הפתח בגובה ך' דזהו ענין היכר אחר וכמ"ש:

אך לענ"ד יש לתת תבלין לחלק בין לחי לצוה"פ דלחי הוא עצמו נידון משום מחיצה לפיכך יש לומר דבעי קצת רוחב שיפול עליו שם מחיצה משא"כ צוה"פ שאין המחיצה מחמת הקנים עצמם רק לפי שהם מגבילים ומצמצין בסבובם את האויר הראויה לפתח וכל רה"י יש לו פתח המשמש כניסה ויציאה ומצד זה נופל שם מחיצה על האויר המוגבל בתוך הסובב ההוא תו לא איכפת לן אם הקנים יש בהם רוחב קצת או לא כיון שאינם מחיצה מצד עצמם ומקום עמידתם ודעתיה אצורתא דפתחא שיהיה משמש דרך כניסה ויציאה ולכן שפיר מהני אף בקנים כ"ש אך אין זה דעת התוספות כמש"ל וכל לחי המתיר במבוי בכ"ש סגי:

ומעתה חוזרני על הראשונים שדברי אא"ז ז"ל מחוורין כשמלה חדשה דכל שהצו"פ מרוחק מהכתלים ג' כיון שאין לו חיבור עם מחיצות המבוי שהרי הגדיי' בוקעין בה אם כן אין תיקון למבוי זה וכן נלענ"ד לדייק מדברי הב"ח דאהא דהרחיק הלחי ג"ט הביא דברי רבא דאמר אפילו לרשב"ג דבפחות מד' אמרינן לבוד כו' ה"ל מחיצה שהגדיי' בוקעין בו ע"ש ואם הך מלתא דה"ל מחיצה כו' אינו רק לומר דלא אמרינן לבוד לרשב"ג הוא שפת יתר דהא מבואר כמה פעמים דלא קי"ל כרשב"ג וכל לבוד האמור בכ"מ אפילו למעלה אינו רק בפחות מג'. ולדברי אא"ז א"ש דהך סיומא דה"ל מחיצה שהגדיי' כו' כי היכי דנמתיק טעמא טפי למה פסול בהרחיק הרחקה שאין בו לבוד וכמש"ל. וראיתי בסוף ספר מקור חיים על הלכות פסח לשארי הגאון שיחי' שהביא דברי אא"ז ז"ל וכתב אמנם נראה דוקא ברחוקים שני הקנים משני הכתלים יותר מג' טפחים אז פסול דפתח צריך שיהיה סמוך לבית וכשהגדיים בוקעין משני הצדדים ומבטלין התחברות לבית ואין זה צוה"פ אבל כשצד א' סמוך לבית וצד א' רחוק כשר כו' עכ"ל ופשוט הוא בכוונת אא"ז כמש"ל אך מה שנתן טעם לפי שפתח צריך שיהיה סמוך לבית כו' אף על גב דמילי דסברא נינהו וראויי' למי שאמרם ודעת לנבון נקל לחלק בין זה לנעץ ד' קונדסין מכל מקום אין זה דעת אא"ז וסבירא ליה דשפיר חשבינן ליה צורת הפתח אף שאינו מחובר לבית והיה ראויה להכשיר עכ"פ בפרצה פחותה מד' דבכה"ג בנפרץ מראשו פחות מד' כשר לכ"ע רק כיון שהגדיי' בוקעין שם מיפסל מטעם שאינו חשוב תיקון אלא כשהוא מחובר למחיצות המבוי ומהאי טעמא פסול בלחי שהרחיק ג"ט אף שרחב הרבה דלא שייך אתי אוירא כו' דמ"מ אינו מחובר למחיצות המבוי לפי שהגדיי' בוקעין שם:

אך מה שכתב במק"ח שם ראיה מסוכה דבעי צורת הפתח בדופן שלישית אף שמצד אחד אינו נסמך לדופן כלל ז"א לענ"ד דהתם בשני דפים וטפח עם צוה"פ נשלמה כל המלאכה להיות קרוי דירת עראי וכך הוא מצותה שאין צריך דופן רביעית שאף שהרביעית פרוצה לגמרי סוכה מקרי' משא"כ כאן שצריכין לתיקון דופן רביעית ומשווי' לרה"י גמורה וגם מ"ש ליישב קושית המג"א סימן שס"ג ס"ק כ"ח מסוכה דמהני להיות צורת הפתח אם הקנה העליון על הכותל וע"ז כתב דהכא כיון שהכותל ארוך ד"א אינו נידון משום לחי ובצוה"פ בעינן לחי מכאן משא"כ בסוכה שאין בכותל ג' רק טפח עכ"ל. ובמכ"ת אין דבריו נכונים דמה ענין לחי לצורת הפתח ומ"ש בעינן לחי מכאן ליתא אלא כך אמרו קנה מכאן ואפילו אם היה קרוי בלשון לחי פשיטא שא"צ בו דין לחי כלל וגבי לחי גופיה הא דד"א נידון משום לחי היינו לפי שלא הוקבע מתחלה לשם לחי לית ביה היכירא אבל בלא"ה משום דריבה בסתימתו לא גרע ואם כן בצורת הפתח אף שהקנה רחב הרבה לא איכפת לן מה שריבה בסתימתו וממילא שאין חילוק בין הוקבע שם לשם צורת הפתח או לא כיון דצורת הפתח לא איכפת לן בהכירא וכמ"ש הרא"ש ודוקא אם התיקון הוא מחמת הלחי עצמו אף שהלחי משום מחיצה צריך היכר קצת משא"כ כשהתיקון הוא מחמת שהוא צורת הפתח מחמת הקנה שע"ג זהו היכר שלו וכמש"ל. אך המ"א הוכיח דלא מהני הכתלים להיות כמו קנה מכאן דא"כ קורה רחבה טפח ל"ל שיהא היכר דלא ליתי לטילטולי בר"ה דהא אף בקנה כ"ש הרי יש כאן מחיצה על ידי צורת הפתח ושוב אין צריך היכר אחר אלא ע"כ דצורת הפתח על ידי כותלי הבתים לא עבדי אינשי ודרכם להעמיד קנה מכאן כו' ולפיכך קשיא ליה מסוכה וגם מה שכתב המק"ח דבסוכה אין בכותל ג' רק טפח ליתא דהמג"א מראה מקום על סימן תר"ל סעיף ג' בסוכה כמבוי מפולש שעושה צורת הפתח מפס ד' לא' משני הדפנות השלימות ואפילו ארוכים כמה חשיב ליה לצורת הפתח ע"ש וקצרתי:

ומ"ש כ"ת ליישב קושית הד"מ על הב"י שכ' במ"ש הרר"י טפח מכאן כו' לאו דוקא דהא הב"י גופיה כ' דכותל עצמו לא חשוב לחי אם לא ברוחב טפח ועל זה כתב כ"ת לחלק בין לחי א' לב' ואף דהב"י הביא תירוץ ב' דהתוספות מכל מקום סבירא ליה תירוץ קמא עיקר ולא כתב תירוץ ב' רק ללמוד משם דבלחי א' גם לתירוץ הראשון של התוספות סבירא ליה דבעינן שיור טפח בכותל דלמה נשוי פלוגתא רחוקה בין תירץ הא' לתירץ הב' עכ"ד בקצרה. והנה מלבד כי המעיין בתוספות יראה דודאי לתירוץ הא' אין מקום להמציא חילוק בין לחי היוצא מהכותל לשאר לחי. אך בלא"ה נפלאתי על מכ"ת שהעלים עין ממה שכתב הב"י גופיה בש"ע סימן שס"ג סעיף ב' אם נשתייר מהשני צדדי' טפח מכאן וטפח מכאן כו' וע"ש בט"ז סק"ג שהביא שם מ"ש הב"י על דברי הרר"י. ומ"ש כ"ת דהתוספות סוברים להלכה כתירוצם קמא. הנה באמת מדברי התוספות דף ט' ע"ב ד"ה כותל משמע דמספקא להו בהא שכתבו ומיהו אי הוי דוקא האי דקאמר לקמן בעשר ושני טפחים סגי א"ש כו'. אך בפסקי התוספות כתבו תירוץ הב' לעיקר וגם הגהמי"י פרק י"ז מהלכות שבת כתב דלחי שהוא מן הכותל עצמו צריך טפח וכן דקדקו התוספות מהא דאמרינן בעשר ושני טפחים סגי כו' והביאו הב"י וראיתי בתוספות שבת שכתב דלכולהו אשתמיט להו דברי הרר"י שהביא הב"י סימן שע"ב שכתב בפירוש דגם גבי שיור סגי בכ"ש. ולכן החליט שם לומר דהרר"י סבירא ליה דבכ"ש סגי ומ"ש הרר"י בפ"ק טפח מכאן לאו דוקא נקט כמ"ש הב"י. ולפי ענ"ד ז"א דאדרבא בפ"ק דהיא עיקר דינא דחצר צריכה שני פסין ואמרינן בש"ס משני רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן וברי"ף שם איתא ג"כ כל פס במשהו ומה ראה הרר"י לשנות הלשון ולכתוב טפח מכאן כו' משמע דבדוקא נקט לפרש דאותו משהו היינו טפח. וכן משמע טפי מלשונו שכתב חצר שנפרצה כו' אלא שנשתייר כשיעור ד"ט במקום אחד ניתרת בכך אבל לא בפחות או אפילו בפחות שיעור זה אם מכל צד אותו כותל נשאר טפח מכאן וטפח מכאן בגובהו של כותל כו' המעיין בלשון זה יראה דר"ל דדווקא טפח. ומ"ש בפרק חלון נפרץ הכותל ונשאר מן הכותל משהו מכאן ומשהו מכאן כו' לישנא דש"ס נקט דקאמר מב' רוחות משהו מכאן כו' דהיינו אם הוא פס גמור סגי במשהו ממש ואם הוא מהכותל בעי טפח ומכל מקום קרי ליה משהו כל שהוא פחות מד' וכן מוכח מהתוספות דף צ"ד ד"ה מ"ש כו' וא"ת מרוח אחת אע"ג דפרוץ מרובה אמרינן בפ"ק דניתרת בפס ד' או בשני משהויין לכאן ולכאן כו' אלמא דנקטי שני משהויין אע"ג דסבירא ליה דבכותל טפח בעי (ודוחק לומר שסתמו דבריהם לפי שבהתירוץ הא' שבדף יו"ד סבירא ליה דבאמת במשהו סגי אף בכותל ולא בעי טפחיים. וכן דברי הרר"י דנקט משהו לענין כותל לאו דוקא ובאמת טפח בעי ולפי דהתם לאו עיקר דינא הוא לכן פקפק בזה ומחוורת' דרבינו ב"י מתחילה לא נחית לחלק בהכי ולכן נדחק בדברי הרר"י דטפח לאו דוקא ואח"כ כשראה דברי התוספות והגהמי"י חזר בו ולכן קבע כן להלכה בש"ע:

ואמנם מ"ש הגהמי"י ונמשך אחריו הב"י דגם לחי מכותל בעי טפח לכאורה אין מוכרח די"ל לענין חצר דבעי היכרא טפי דמהאי טעמא הצריכו בחצר שני פסין אע"ג דבמבוי בחד סגי הלכך צריך גם כן שיהא הפס רחב טפח כשהוא מכותל אע"ג דאם העמיד שני פסין במשהו סגי משום דהעמיד הוי היכר טפי ויש לו קול כמ"ש התוספות גבי לחי הבולט ע"ש משא"כ מבוי לא בעי היכר כולי האי ומש"ה סגי בחד לחי וה"נ דסגי כשהוא רחב משהו אעפ"י שהוא מכותל וא"כ א"ש בפשיטות מה שכתבו התוספות דל"ל צוה"פ דהא בקנה מכאן כו' הו"ל לחי ומדייק מזה בתוספות שבת דגם בצוה"פ מקנה היוצא מהכותל כעין לחי בעי טפח וכמ"ש גם כן כ"ת בשמו ולפי מה שכתב' נסתלקה הוכחה זו דבתוספות מיירי התם לענין היתר מבוי אין חילוק בין צוה"פ ללחי דבתרווייהו לא בעינן רחב טפח אפילו יוצא מהכותל. ומ"ש בלבוש הסברא להיפך דמבוי בעי היכר טפי מחצר כבר תמה עליו בתוספות שבת שהרי מקור דין התוספות בחצר מתניא והדין עמו וכן מבואר לענ"ד מדברי רש"י שם דף יו"ד שכתב ורבי בשני פסין דחצר כר"י סבירא ליה דאין לחי פחות מרוחב ג' וכ"ש פסי דחצר דבעי רוחב כדבעי ר"י בלחי כו' וא"כ ה"ה אי אמרינן דבלחי מכותל בעי רוחב טפח כ"ש פסין דחצר וזה מסייע גם כן למ"ש דיש מקום לומר דפסי חצר מכותל בעי רוחב טפח בלחי דמבוי לא צריך רק במשהו סגי. אך הגהמי"י והב"י ס"ל דיש ללמוד דין לחי מפסי החצר דאל"כ ל"ל למימר דרבי סבירא ליה כרבי יוסי דלמא רבי ס"ל דע"כ לא פליגי רבנן אדר"י אלא במבוי אבל בחצר אף רבנן מודו לר"י דבעי ג' אלא ע"כ דפסי החצר והלחי דמבוי דיניהם שוים ואכתי קשיא לי דמנ"ל להש"ס לאוקמי דרבי כר"י עד דבעי למימר דהלכתא כר"י דרבי קאי כוותיה עיין בדף י"ד ע"ב דדילמא רבי מודה לרבנן בלחיין הנעשים מתחילה לכך ורבי דמיירי בפסי חצר מכותל ס"ל דבזה בעינן ג' כר"י דכמו דאמרינן דגרע יוצא מכותל לענין להצריך טפח כמו כן יש לומר דגרע שיהיה צריך ג' דבזה מודים רבנן לר"י ואיך מקשה בפשיטות בעשר ושני טפחים סגי דמאי פסיקא ליה טפי טפח אחד מג' טפחים דהא מאי טעמא דבכותל בעינן היכר' טפי י"ל דצריך ג"ט וצ"ל דסבירא ליה כיון דאביי קאמר דלחי העומד מאליו הוי לחי דלחי משום מחיצה ומאליו נמי הוי מחיצה אם כן אין לחלק בין עומד מאליו או לא לענין שלא להצריך ג' טפחים רק משום היכר קצת מיסתבר ליה דבטפח סגי להיכרא דהא בקורה סגי ברחבה טפח להיכר משא"כ אי סבירא ליה כר"י א"כ סבירא דבפחות מג' לא מיקרי מחיצה ואפילו אינו עומד מאליו בעי ג' ומכ"ש בעומד מאליו דלא סגי בפחות מג' (ויש להביא קצת ראיה מזה דלא כהרר"י שנתן טעם לדברי ר"י משום שאפילו אם יפליגנו כו' דהא הך דרבי סבירא ליה כר"י משמע דלא מהך טעמא אתינן עלה דהא רבי לענין פרצת החצר מיירי ולא שייך שמא יפליגנו ופשיטא דלא מיסתבר לומר שמא יהיה נפרץ בקרן זויות ובאמצע וישארו גפופין פחות מג' בין שני הפרצות לכך צריך ג' בפרצות החצר ואפשר דלר"י אמרינן דלא פלוג כיון שהוצרכו לתקן שיהיה ג' בעושה מתחילה לכך משום שמא יפליגנו ממילא שצריך ג"כ בפרצות החצר דגרע מיניה שעומד מאליו ואף על גב שלא שייך שמא יפליגנו וצ"ע:

ועכ"פ לשיטת הגהמי"י והב"י שפיר מדייק התוספות שבת דגם בצוה"פ היוצא מבליטת לא מהני כמו לענין לחי וכעין מה שמדייק התוספות אך כבר כתבתי בתשובתי הראשונה שאין הכרח מהתוספות כ"כ דלא חשבי כרוכלא תדע דהא הוי מצי לאוקמי בפשיטות דמיירי רש"י בצוה"פ הנעשה מאליו ולא סמכו עליו אתמול דבכה"ג לא מהני משום לחי אף אליבא דאביי כמבואר בדף ט"ו בעובדא דר"ה ועיין ברש"י שם ובצוה"פ העומדת מאליו פשיטא דמהני דהא צוה"פ מחיצה גמורה היא וכ"כ בשו"ת שבות יעקב ח"ב סימן ח' ונראה דמהני אף שלא סמכו עליו מאתמול דאף ע"ג דבלחי מפלגינן בה דאם לא סמכו עליו מאתמול לא מהני ולא הוי לחי היינו משום דבעינן דעכ"פ יהיה שם לחי עליו עיין בתוספות דף ה' ע"ב וכל שלא סמכו עליו מאתמול אין כאן שם לחי כלל משא"כ במחיצה גמורה אין לחלק בזה וקצרתי. ואם כן שפיר משכחת לה בכה"ג ועיין בב"ח ממ"ש דלדעת הרמב"ם והטור דלחי נמי פסול בגבוה עשרים אין מקום לקושית התוספות והוכרחתי לקצר כי הם הלכות עמוקות ואין הזמן מוכשר אף להיות כבוצר על סלסלות דברי תשובתי הראשונה. וקצרתי במה שהעליתי מן החדש מחלישות כחי ורפיון ידים מצפה לרחמי שמים לשוב לבצר. ולולי כבודו הרב ודבריו הנעימים. וחביבים עלי כטל וכרביבים. עוד הייתי עצור ודברי קדשו אשר באו בהפצר המה הניעו את ידי להיות משוטטות במים רבים למען עשות נד קצר. וה' חסד נוצר. שלומו לא יבצר. דברי ידידו זעירא מן חבריי'. הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:

הלכות פסח:

תוכן העניינים

בית אפרים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה