בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה כג
שוכן שחקים יכתבהו ויחתמהו לאלתר בספרן של צדיקים. ה"ה אהובי הרב המאה"ג החריף ובקי המפורסים כש"ת מוהר"ר יעקב צבי נ"י לנצח:
הגיעני אמרותיו הנחמדים. ולהיות כי ימי הדין ממשמשין ובאים אין פנאי לבא בארוכה. והנה במ"ש כ"ת על דברי המג"א סי' שמ"ג בשם הג"א והשיב על זה והוריתי באצבע בקצרה שהם דברי רש"י וע"ז בא כ"ת להסיב כוונת רש"י בסוף פרק אמר ר"ע שכוונתו שלא נטעה דלמ"ד אין מצווין להפרישו אין חילוק לקטן בין אכיל טריפה לזה כ' רש"י דהא לא ספינן אלמא דגם לדידיה יש הבדל וא"כ מסתמא לא מצנע ליה חגב טמא דלא ניחא ליה דליכול בריה אסורא אבל אין סברא דזה יחשב מאכילו בידים בנותן לו לשחוק בו כו' עכ"ד. והנה אף אם היה אפשר לסבול הדוחק הזה מכל מקום בטלה תמיהתו על המ"ל סוף הל' מ"א דשפיר כ' דמוכח מזה דלא כהרשב"א דלהרשב"א דאיסור דרבנן אפילו בידים ספינן ליה ממילא נמי דלא קפיד אביו על אכילתו ושפיר י"ל דמצנע ליה דלפי מ"ש מכ"ת בדברי רש"י הא בהא תליא וא"כ מאי פריך א"ה אפילו טהור נמי. אך לאו מפומבדיתא אנן לעיולא פילא בקופא דמחטא ואין דברי רש"י יוצאין מידי פשוטן דכיון דמכ"ת מודה דרש"י בתחלת דבריו דקשי' ליה ממ"ד אין מצוין לא סבירא ליה סברת מכ"ת דלא ניחא ליה דליכול בריה איסורא ולא מצנע ליה אלא סבירא ליה דכיון דאין מצוין להפרישו שפיר מצנע ליה ולא חייש לטמטום לבא באכילת איסור כסברת מכ"ת אין לזוז מזה משום הוכחה דלא ספינן ליה בידים דהא מילתא אחריתי הוא משום לא תאכלו' להזהיר הגדולים כו' שהקפידא הוא על הגדול וניחותא דידיה במה דאכל הקטן אבל מצד הקטן בעצמו אין קפידא כלל בדבר וכמו שמצינו לענין כבוי בשבת דפריך ש"מ קטן אוכל נבילות כו' ומשני בקטן העושה על דעת אביו דבין שעושה כן בשביל שיהא נוח לאביו אסור וכ"ש בספי ליה בידים ואם נימא דנותן לשחוק לא הוי כספי בידים פשיטא שאין קפידא בשביל אכילת הקטן עצמו ולא איכפת לן בהכי שהרי אין מצווה להפרישו ומ"ש מכ"ת שאין עולה על הדעת דזה הוי כמוסר בידים מה שנותן לקטן לשחוק בו פשיטא דלק"מ מה"ט דכתיבנא דכללא הוא כל שהקטן עושה או אוכל על ידי שסובר בדעתו שהוא דעת הגדול ועושה על דעתו ה"ל כאילו הגדול ספי ליה בידים ולכן בדליקה שהקטן עושה כן לפי שסובר שרצון אביו בכך הוא מוזהר עליו כיון שאין עושה לדעת עצמו וכן לענין אכילת איסור כיון שהוא מוסרו לו ואפשר שיאכלנו והאכילה תהיה ע"ד אביו שהרי מידו היתה זאת לו וסובר שניחא לאביו שיאכלנו שפיר הוא מוזהר עליו ואין לחלק דלענין דליקה עושה ע"ד אביו ובאמת ניחא ליה לאביו משא"כ כאן דאביו אין רצונו בכך רק שישחוק בו ובזה לא איכפת לן מה שהוא אוכלו ע"ד אביו הא ליתא דגם בדליקה אין חילוק בין אם באמת ניחא לאביו או לא דאפילו אם באמת לא ניחא לאביו נמי אסור דעיקר בתר מחשבתו אזלינן דאי עבד אדעתיה דנפשיה לית לן בה משא"כ אם עושה לפי שסובר שזה דעת הגדול הוה כאילו הגדול מאכילו בידים וצריך למחות בידו (ואפילו תימא דאיסור דאורייתא אינו כ"א במאכל בידים ממש וכמ"ש בתשובה א' לחלק בין בידים ממש ובין מצוה לקטן באמירה לבד מ"מ איסור דרבנן הוה בזה דדמי למאכיל בידים וכן משמע מלשון הג"א והמגן אברהם וי"ל שכן כוונת רש"י ע"ש) ולכן בההוא דבר טליא וטליותא שרי דאדעתא דנפשייהו קעבדי ומ"ש ממושיט כוס יין לנזיר פשיטא שאין ענין לזה כלל ואין להאריך:
ומ"ש בסוגיא דרביצה דמשני בחצי קנה פגום דהא אינו מתקבל בפנים משום בע"מ לק"מ ואישתמיט ליה תלמוד ערוך בחולין שם דף כ"ג והני עופות הואיל ולא פסול בהו מומא דאמר מר תמות וזכרות בבהמה כו' ולכאורה היה אפשר לומר לפמ"ש רש"י בזבחים דף פ"ה ד"ה הואיל וכשרין כו' ומיהו מחוסר אבר לא משום הקריבהו נא כו' וכן מום מגונה עכ"ל א"כ י"ל דגם חצי קנה פגום מום מגונה הוא ואפילו בעופות פסול ועיין בתוס' דזבחים דף ע"ז ע"ב ד"ה הכא בדוקין כו' אך דלפ"ז לא משני מכ"ת מידי דאתי' כר"ע דמכשיר בבעלי מומין דאם עלה לא תרד דהא אמרינן שם לא הכשיר ר"ע אלא בדוקין שבעין הואיל וכשר בעופות וא"כ ממ"נ אי קנה פגום הוי מום מגונה אם עלתה תרד אף לר"ע וע"כ לומר דלא הוי מום מגונה וכמו דוקין שבעין דמי א"כ מעיקרא לק"מ דהא כשר בעופות ואמנם בלא"ה במ"ש כ"ת דכיון דאם עלו לא ירדו מתקבל בפנים קרינן ביה לענין ש"ח כדאיתא בזבחים דף ק"ט צ"ע לענ"ד שאע"פ שגם התוס' כתבו כן לענין דהוי מתקבל בפנים אף דאין חטאת העוף קרב בשבת דה"ל קרבן יחיד מכל מקום כיון דאם זרק הורצה וכן מבואר ג"כ מלשון רש"י שם דכיון דפסולו בקודש אם עלו לא ירדו וחייב משום ש"ח אבל מלשון הרמב"ם בפי"ט מהל' מע"ק כתב אבל קדשים שהיו פסולן בקודש כיצד כגון הלן כו' שנאמר לעשות אותו לד' כל הנעשה לד' חייבין עליו ואלו נעשו להשם עכ"ל וכ"כ בפה"מ ע"ש (ומשמע שגירסא אחרת היתה לו בש"ס או אפשר דמפרש כן מ"ש כל המתקבל פתח אוהל מועד כו') ולפ"ז נראה דלאו באם עלו לא ירדו תליא מלתא וא"כ בבעלי מומין אליבא דר"ע שפיר מודה דמ"מ פטור משום ש"ח כסתם מתני' דפרת חטאת וכעת אין הפנאי מסכים לעיין בזה:
והנה לפמ"ש טעמא משום דאין בע"מ בעופות היה אפשר לתרץ קושית התוס' דף כ"ט ע"ב שהקשו דלוקמי בבהמה ובחצי קנה פגום ולפמ"ש א"ש דבבהמה א"א לאוקמי בחצי קנה פגום דה"ל בע"מ וקי"ל כרחסג"ה דאמר דוחה הי' אבא בעל מומין מע"ג המזבח ואפילו לר"ע נמי א"ש לשיטת הרמב"ם שכתבתי דסבירא ליה דלאו באם עלו לא ירדו תליא אך האמת יורה דרכו דאין לחלק בזה בין בהמה לעוף דגם בבהמה לא הוי מום ע"י חצי קנה פגום כיון שדרך הכשירו בכך לשחוט רוב הסימנים וע"י הוא נכשר לאכילה ולקרבן וכמ"ש בתשובה בענין הטלת מום בבכור ואעתיק קצת ממ"ש שם וז"ל והנה הרא"ש כו' עד ואין להאריך ועכ"פ בחצי קנה פגום אף שהי' חתוך מכבר שפיר דמי להקריבו לגמור השחיטה שהרי זה דרך שחיטתו ואם לא היה חתוך צריך לחתכו עתה ואין לחלק בזה בין נשחט בב"א לנשחט בזאח"ז במקום שאין השהי' פוסלת דבכל גווני אין שם מום עליו כיון שחתיכה זו בקנה הוא מדרך הכשר שחיטתו ואין ענין להפרדת העור שכתבו התוס' דהוי מום דז"א בדרך הכשר שחיטה שצריך להפריד העור מן הבשר והסימנים ולבדוק ומ"ש רש"י בחולין גבי מדמי פסח מי אדחו דאין לך מום קבוע גדול מזה פשיטא שאין הכונה דהוי מום בשחיטת חצי הקנה דזה ודאי אינו דכל כמה דלא שחט רוב הקנה או קצת הוושט שנעשה מעשה טרפה ושוב אדחי מפסח דהשתא לא חזי דלאו זמניה הוא ולשהויי לפסח שני לא חזי כיון שכבר נעשה מעשה טרפה ואהא קאמר דבאותה שעה שאתה מדחהו מפסחא ע"י שחיטת הפורתא לפי שאם יניחנו כך לפסח שני ימות הרי באותה שעה אם יפסיק משחיטתו יהי' חשוב מום גדול שאין עוד תקנה ממנו שיהא קרב ע"ג המזבח וא"כ ראוי הוא לפדות לדמי פסח ולא שייך בזה דרך הכשירו בכך כיון שאין לו דרך הכשר בגמר שחיטה עכשיו ולא לגמור שחיטתו בזמן פסח שני דמה"ט קאמר דאדחי ליה מפסח וממילא דמחשב מום משא"כ בחצי קנה פגום שפיר הוא גומר עליו השחיטה דגם מה שהוא פגום מכבר בכלל שחיטה הוא ולא בכלל מום וזה ברור לענ"ד:
ומצאתי בס' יראים לר"א ממיץ סי' ש"ץ שכתב אהא דכל שאין ראוי לפתח אוהל מועד אין חייבין עליו וז"ל יש לשאול לר"ל דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף כיון דשחט חצי סי' ה"ל מום קבוע ואינו ראוי לפתח אוהל מועד כי מטי לסוף דמקרי שחיטה דמחייב עליה היכא מחייב א"כ למה אשכחן ש"ח דמחייב וי"ל כיון דדרך הכשר קעביד אינו מקרא מום דכל מום קדשים מפסח ועור ילפינן דאין דרך הכשר בהך הלכך כל כמה דמקרב סוף שחיטה לא מקרי מום להדחות מפתח אוהל מועד עכ"ל. מבואר כמ"ש ושמחתי כמוצא שלל רב ומ"ש כ"כ דמקרב סוף שחיטה נראה שר"ל דחצי סימן ששחט הוא מקרב את סוף השחיטה והכשרה ויותר נראה שצ"ל וכ"כ דמיקרי שחיטה כו' והך דמדמי פסח מי אדחי א"ש כמ"ש דהתם הכשרו בזמן פסח שני הוא וכיון שא"א להניחו לזמן ההוא אחרי דשחט פורתא ולגומרו עכשיו אין דרך הכשרו מום יחשב משא"כ לענין ש"ח אף אם שחט חצי סימן בוושט אין לחושבו מום דדרך הכשרו הוא אם היה שוחטו בפנים ג"כ כך היה שוחטו וגומר שחיטתו מיד ולכן אף למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף אין לחשבו מום להדחות מפתח אוהל ומכ"ש בחצי קנה פגום דאכתי לא אתעביד מעשה טרפה והוא מקום ודרך הכשרו לגמור השחיטה שם מקום החתך כאתחלתה דשחיטה דמיא ואינו דוחה אותו מפתח אוהל כלל וכשר הוא לבוא בפנים ואין להאריך:
ומ"ש כ"ת בענין א"א לצמצם והקשה לתי' הר"ש מונביל"א בחולין דף כ"ב מסוגיא זו דרביצה מלתא זו מתאמרה משמי' דגברא רבא כוותיה ובימי חורפי שמעתי בשם הגאון מו' בעריש אבד"ק גלונא ז"ל דמאי משני בחצי קנה פגום דלענין חיוב חטאת איכא שני צדדים שלא יביא חטאת חדא שמא הוא פחות מרוב וחדא שמא יותר ולחיובא חטאת אין כאן רק צד א' היינו מחצה ע"מ ממש ואתי' לן שפיר ע"פ מ"ש אא"ז ת"ש וכרו"פ למ"ש הפוסקים דלכ"ע א"א אוסר דשא"ש מדאורייתא רק מדרבנן ומאי פריך מהשוחט בשבת ודודי מ"ו הגאון המפורסם ז"ל תי' דטעמא הוא משום לאו כל הימנו שתאסר כו' והיינו שרשות בעליו מעכב שלא יוכל זה לאסור והתוס' בב"ק דף ע"א כתבו דאף אם לא נאסר רק מדרבנן מיקרי לאו דמרא ופריך שפיר כיון דשחט פורתא אסרה עכ"פ מדרבנן ומיקרי לאו דמרא ושוב מה ששוחט אח"כ לשם ע"ז יכול לאסור מדאורייתא ולכן הוי אידך מחתך בעפר כו' עכ"ד ודפח"ח ולפ"ז ממילא דל"ק קו' הגאון מוהר"ב הנ"ל דהא השני צדדי הם לחיובא חדא שמא מע"מ ואת"ל פחות משהו במשהו קמא דשחט אינו רק מדרבנן ולא חשיב מחתך בעפר עד משהו שני ואז הוי רובא וחייב משום ש"ח ולזה הערני כבוד ב"ד ורעי הגאון מו' שמואל נ"י האבד"ק קרעמניץ ועוד פלפלתי הרבה בזה ודוק כי קצרתי:
אך לאמתת הדברים נלענ"ד דמעיקרא לק"מ דהתם פריך אמ"ד מחצה ע"מ מחצי קנ' פגום ומשני דשאני לענין טרפה דבעינן רוב הנראה לעינים ולאו כל דכן הוא כו' ומסיק דכ"ע מחצה ע"מ אינו כרוב ומבואר מהפוסקים דאף למסקנא קי"ל דבעינן רוב הנראה לעינים והיינו במדידה עכ"פ וממילא כיון דקי"ל בידי אדם א"א לצמצם כל שנראה לנו קנה פגום מע"מ בהכי שרי' רחמנא שכן נאמרה הלכה דלא מיטרפא כ"א ברוב הנראה לעינים דהיינו שיהא נרגש לנו במדידה שיש כאן חוט השערה יותר הא לא"ה אע"ג דמצד שא"א לצמצם אפשר שיש כאן חוט השערה יותר בהכי שרי' רחמנא מ"ד למ"ד מע"מ כרוב דבעי למימר אע"ג דבעלמא מחשב רוב לענין טרפה לא מחשב כי האי רוב וה"ה לענין אם נראה לעינים מע"מ רק משום א"א לצמצם לא איכפת לן דהלכה היא דלא מיטרפא כ"א כשנרגש הרוב במדידה ודברי ר"ש מונביל"א אינם אמורים כ"א במאי דפליגי התם בשחיטה לענין מע"מ כרוב הוי ב' צדדים להיתר ולמ"ד אינו כרוב הוי ב' צדדים לאיסור משא"כ למאי דאמרינן דבעינן רוב הנראה במדידה עכ"פ אין כאן צדדים כלל דלמראה עינינו נשפט שהוא מע"מ ולא איכפת לן בזה שאי אפשר לצמצם כנלע"ד ברור:
ומ"ש דלכאורה ע"פ דברי הרמב"ם דספק מה"ת שרי' אם כן בהוסיף כ"ש מותר מה"ת אלא שכ' דבאתחזק הרמב"ם מודה כו' ובחנם נסתפק בזה לדעת הרמב"ם דודאי כל שאנו מסופקי' אם יש כאן רוב הוי נבילה ודאי להרמב"ם כמבואר ברמב"ם הל' שחיטה אם לא בדק בסימנים אם נשחטו רובן הוי ודאי נבילה ועיין בספרי בכללי חזקה מ"ש בטעמא דמלתא וקצת י"ל כיון שלמראה עינינו נשפוט שהוא מע"מ ועתה הוא מוסיף כ"ש איתרעי לה חזקה ואין להאריך:
אחר כותבי כ"ז הגיע לידי על ידי אביו המופלג נ"י אשר שלח כ"ת במכתב שנית ושם נאמר דקשי' ליה על התוספות שכתבו דהפרד' העו' הוי מום מדברי התוספות דף ל' ולפי מה שביארתי לק"מ ומ"ש כ"ת מדברי התוספות בב"ק דף ע"ו שכתבו דהוי מום דלאחר מיתה א"ש דהתוספות ס"ל דשחיטה גמורה שהיא מתה ע"י ודאי הוה מום וכן מבואר להדיא בש"מ בשם תו' שאנ"ץ שכ' וז"ל וא"ל שהשחיטה והמיתה אינם כמום לפדות על יד' דאפילו שחיטה חשיבה שינוי לענין גזילה דל"ד להזקינה דלא חשיב מום וחשיב שינוי דמיתה ודאי אין לך מום גדול מזה כו' ע"ש ומ"ש להקשות על הפר"ח שהוכיח מחולין דף קכ"ג דאמרינן כהנים זריזין הם מכלל דחולין אין מועיל רוב מצומצם וע"ז כ' כ"ת דלא דק דהתם מטעם דגזרינן שמא חייס כיון דאסור לחתוך כל הב' לראב"ש כו' אמת שכ"כ ג"כ בפ"ח מסברא דנפשיה וצ"ע שלא הביא מהתוספות. אך לענ"ד דברי פר"ח נראין דהא כמה מפרשים ס"ל דלראב"ש אם רצה מבדיל (ועיין ברש"י דזבחים) וכ"כ בחדושי הר"ן בחולין דלראב"ש שפיר מצי להבדיל ואפילו לפמ"ש התוספות והרשב"א בפלוגתא מתניתין ואם כן מאי פריך על ר"נ מעולת העוף לר"א דילמא ס"ל כמ"ד אם רצה מבדיל ול"ש חייס או דבכל גווני גזרינן ולפ"ז צ"ל דבחולין דבעינן רוב הנראה ל"ק דילמא עביד רובא משא"כ בקדשים לראב"ש דמהני מצומצם ע"ז משני דזריזים הם אמנם ברשב"א פ' העור והרוטב ג"כ מפרש שם כשיטת רש"י דא"ר מבדיל וק"ל אמאי לא מקשה מחולין אליבא דכ"ע ותי' דהכא שייך חייס שרוצה שיהיה הראש דבוק שיוכל להזות ע"ש והרשב"א לשטתו דס"ל דל"ב רוב מצומצם לכך הוצרך לסברא זו והפר"ח ס"ל בהא כהתוספות דאם נימא א"ר מבדיל ל"ש חייס וע"כ דהש"ס ס"ל דבכל גווני הוי גזרינן אי לאו דכהנים זריזין וגם יש לומר דס"ל לפר"ח דבכל שחיטה שייך גזירה זו דחייס כיון דעל ידו מתקלקל העור כמ"ש בכמה דוכתי עיין בט"ז סימן קי"ז לענין אי שרי בנחירה בשביל העור ושו"ת מ"ב סימן ק"ה דחיישינן דילמא חייס ולא אתי למעבד רוב' ואף שמהתו' משמע דכל שמותר לחתוך כל הסימנים ל"ש חייס מכל מקום צריך לומר כן לשיטות הסוברי' דלראב"ש אם רצה מבדיל וקצרתי:
ומלתא אגב אורח' ראיתי להעתיק פה מילתא דחביב' לי אשר מצאתי דאתי לידי בירושה מהגאון אמ"ו ז"ל שו"ת מ"ב ונכתב שם על הגליון כת"י זקיני הגאון מו' אליעזר מרגליות על מ"ש המ"ב להתיר נחירות העורות וז"ל ונראה לי ראיה להתיר מגמרא דשבת פרק כלל גדול דחשיב שוחט לאב מלאכה ופריך שוחט משום מאי מחייב ופרש"י היכן מצינו זה במלאכת המשכן ואי משום עורות אילים מאדמים שהיה במשכן אפשר לחנקם ולא לשוחטם וכאן לא כליא קרנ' הוא והותר לחנקם ופשיטא לדע' ר"י במס' חולין דסובר דבשר נחיר' לא אשתרי במדבר מוכח שפיר כנזכר אלא אפילו לר"ע דסובר בשר נחירה מותר במדבר לאכול והא דכתיב הצאן ובקר ישחט משום דנחירתו היינו שחיטתו מכל מקום בשר חניקה ודאי דהיה אסור להם לאכול דהא כתיב הצאן ובקר ישחט ואפ"ה פרש"י דהותר לחנוק משום עורות נאום אליעזר מרגליות. ע"כ דברי אא"ז הגאון ז"ל בגליון שם:
ומ"ש ליישב קושי' התוספות בחולין דף פ"ג ד"ה אין בילה בסוף הדבור ואיכא דמחייב כו' די"ל דס"ל דברה תורה כו' ואין כאן ב' כתובים רק גואל הדם לחוד וילפינן מיניה אף היכא דלא הוי ראוי ובילה שאני דטוב' קראי איכא כו' עכ"ד ולא נהירא דאטו בילה לחוד ילפינן דהא איכא טובא דילפינן מבילה כגון חליצה וקריאת בכורים ולא ילפינן להו מגואל הדם ואמנם בב"מ פי' התוספות דאף מדדברה תורה כו' מודה בכל הני דלעיל ודוקא בהני תרי כו' ע"ש ומבואר דבהך דמות יומת דרוצח כ"ע מודו ובהכי א"ש מ"ש אח"כ דשמואל דפסק כחנניא וחנניא ס"ל כר' יונתן ור"י ס"ל דברה כו' א"כ ליכא ב' כתובים ואשתמיטתיה דברי הש"ס ותוספות בסוטה דף כ"ד דפריך ור"י האי איש איש מאי עביד והתו' שם הקשו דהא ר"י אית ליה דברה וע"ש באורך. ועיין במנחות דף י"ז ע"ב ד"ה מאי האכל יאכל שכתבו גם כן דדווקא היכא דאיכא הוכחה שלא לדרוש הכפילות ושם במנחות מ"ח ע"ב ד"ה ואמר ר"ז כ' לתרץ הך קושי' מנקטעה דהתם אין סברא לפוטרו בשביל כך ועיין בשו"ת חו"י סימן קס"ז לענין תפילין דגידים שכ' דאפשר דנזיר ממורט וגואל הדם הוי ב"כ והש"ס לא בעי למימר הכי דבפלוגת' לא מיירי וממילא דל"ק נמי מ"ש כ"ת דהש"ס דרש' פשוטה דרוצח נקט ואה"נ דלמ"ד דברה כו' הוי נזיר ב"כ וע"ש בחו"י שהאריך בהך ענינא דאי בעינן קרא כדכתיב. ומ"ש להקשות בחולין דף נ"ה למדתנו רבינו ואלו שעורן כבשרן דמאי ראיה דילמא לענין טומאה שאני דאפילו עור ששלקו מטמא ט"א עיין תוספ' דף ע"ז כו' ולק"מ דהתוס' כתבו חילוק זה לענין אכילה דפסח וכמ"ש שם ד"ה עור ששלקו דאף שנאכל על ידי הדחק בשלקא לא חשיב אכילה לענין פסח משא"כ לענין הצלה בגלוד' דברכיכ' העור תליא מלתא וכיון דמטמא ט"א הא ודאי דרכיך הוה כיון דעכ"פ חזי לאכילה ע"י הדחק ועלה קאי אל תקניטני השוחט את העולה כו' דלת"ק עור בה"פ לא הוי כבשר לענין מחשבה להקטיר ואם איתא דרכיך והוי כבשר הוי מהני לענין מחשבת פיגול כמו דמהני מחשבה בעור האליה אע"ג דודאי אין נמנין עליו לפסח ועיין בזבחים דף כ"ח דקאמר עור שתחת האליה איצטריך סד"א ה"מ לענין טומאה דרכיך מצטרף אבל הכא אימא למשחה לגדולה כו' אימא לא קמ"ל ע"ש מבואר דאף לענין מחשבת פיגול באכילה דמי לטומאה אבל מ"מ לענין האכילה דפסח לא וקצרתי. ולהיות כי הגיעו הימים יומא דחושבנא אין פנאי לעמוד על דבריו ועתירתי לחסד נוצר. שנותיו לא יבצר. עוד ישיב לבצר. אסירי התקוה דברי שארו הד"ש באהבה ואחוה: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד