בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה כב
שאלה לבאר לשון רש"י בשבת דף ק"ז שכתב והחובל בהן חייב דיש להן עור כדמפרש בגמרא והויא ליה חבורה שאינו חוזרת והויא ליה תולדה דשוחט לוי"ה ל"א כיון שיש להן עור נצבע העור בדם הנצרר בו דחייב משום צובע עכ"ל שהוא תמוה שהרי בחולין דף מ"ו איתא ואמר רבא ריאה שהאדימה מקצתה כשרה כולה טרפה א"ל רבינא לרבא מקצתה מ"ט דהדר' בריא כולה נמי הדר' בריא מי לא תניא ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם וכ"ת לשמונה שרצים מדמינן ליה דתני' נצרר הדם אעפ"י שלא יצא א"ה אפילו מקצתה נמי אלא ל"ש עד כאן ולפי פירוש השני של רש"י דמשום צובע מחייב מאי שיאטי' דהך ברייתא הכא דהתם שאני דכיון שאין להם עור אין בהם דין צביעה:
תשובה דבר זה צריך לפנים דאין לפרש ולומר דרבינ' הכי קא קשיא ליה כיון דקתני עד שיצא מהם דם אלמ' דכשיצ' חייב מאיזה טעם שיהיה אם כן בנצרר נמי יהא חייב דהא סופו לצאת אלא ע"כ דנצרר סופו לחזור ומה שהאדים אינו מחמת קריעת העור בפנים רק מחמת שהעור רך ואם כן ריאה נמי דכוותה מכל מקום היא גופא קשיא דלמה באמת יהא חייב אף כשיצא הדם כיון דאמרינן טעמא משום צובע ושאר שרצים שאין להם עור ל"ש צובע ומה מקום חיוב יש בזה אף כשיצא הדם וראיתי בשלטי גבורים בשבת שם שהקשה כן על רש"י דאפילו יצא דם יהא פטור ובמ"כ כבר קדמוהו התוספות בכתובות דף ה' שהקשו כן על רש"י וכ"כ הרשב"א בחידושיו למסכת שבת שם וראיתי במגיני שלמה בכתובות שם שכתב להגין בעד רש"י דודאי כשיצא הדם חייב משום נטילת נשמה גבי שאר שרצים לרש"י והא דפירש"י טעמא משום צובע היינו בלא יצא רק נצרר דאף על פי כן הוא חייב לגבי ח' שרצים בזה ס"ל לרש"י דחיובא משום צובע דלא ניחא ליה לרש"י למימר דאף קודם שיצא רק נצרר יש בו משום נטילת נשמה אלא ס"ל דאין חיוב נטילת נשמה אלא כשיצ' דוקא ולכך נקט משום צובע עכ"ד בקצרה ואנכי לא ידעתי דלפי זה א"א לכוין דברי הש"ס דהכא דמאי מייתי משרצים לריאה דבריא' הכל תלויה בסופו לינקב ולצאת משא"כ לענין שרצים דבין אם נאמר גם שאר שרצים סופו לצאת או אם נאמר דגם ח' שרצים אין סוף הדם לצאת מכל מקום שפיר מחלקינן בינייהו דבשרצים סתמ' אין עור שלהם קרויה עור שיתחייב משום צביעה ומשום שסופו לצאת אין לחייב דבנצרר לית ביה משום נטילת נשמה הלכך אינו חייב עד שיצא הדם משא"כ בח' שרצים אפילו תימא שאין סוף הדם לצאת חייב משום צובע כיון שנצרר הדם וא"ל דכל זמן שלא יצא אין לחייבו משום צובע רק דבח' שרצים חייב משום שסופו לצאת ויהיה נצבע משא"כ בשאר שרצים ז"א דפשיטא דאין סברא לחייבו על העתיד שיצא ויצבע העור ועוד דלשון רש"י משמע דבעודו נצרר שייך צביעה ועוד דאם נאמר כן לענין צביעה אם כן פשיטא שי"ל כן לענין נטילת נשמה ואם כן הדר' קושיא לדוכת' דלמה הוצרך לפרש דבח' שרצים חייב בנצרר משום צובע כיון דע"כ צריך אתה לדון ע"ש סופו אם כן יש בו משום נטילת נשמה אלא ע"כ דלענין צביעה אין צריך לדון ע"ש סופו ואם כן מה ענין זה לריאה וראיתי בפ"י בשבת דף ק"ח כתב על מ"ש התוספות דלישנ' דנטילת נשמה עיקר היינו מחמת ההיא דפרק א"ט וכתב ליישב דבלא יצא ליכא משום נטילת נשמה ושוב דחה זה דמפרק א"ט משמע דטעמא משום דהדר' בריא ולא שייך בצובע והנה דבריו הראשונים הם כדברי התוספות בכתובות וכדברי המג"ש וסוף דבריו הם כמו שכתבתי ותמהני שהעלים עין מהתוס' בכתו' ודברי המג"ש. ובפ"י על כתובות כתב על דברי התוספות עיין מ"ש מו"ז ז"ל במג"ש בזה ע"ש ועכ"פ דברי רש"י אלו לכאורה צ"ע. ולכן נראה לענ"ד דס"ל דודאי גם שאר שרצים יש להם עור שמתחייב עליה משום צובע וכמ"ש רש"י משום שעור שלהם רך כו' אלמא אית להו עור אלא שהוא רך ואמנם אין לחייב משום צובע אלא כשהוא דבר המתקיים כן וכמבואר ברמב"ם פ"ט מהלכות שבת הלכה י"ג וז"ל ואין הצובע חייב אלא שיהיה צבע המתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחושת וצבעו פטור שהרי אתה מעבירו לשעתו ואין צובע כלום וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת פטור עכ"ל והא נמי להא דמי' כיון דחבורה החוזרת היא ואין כאן רק צביעה לשעתה אינו חייב עליה ולכן בחובל ועושה חבורה שאינה חוזרת כדאמרינן בשבת ככושי מה עורו דכושי אינה חוזרת כו' כיון שהגוון בזה נשאר בעור יש בו משום צובע וזה דוקא בח' שרצים שיש להם עור ועור שלהם הוא חלוק מבשרן ואינו רך אי חזינן דהאדים אלמא שנצרר הדם בעור עצמו ואין סופו לחזור משא"כ בשאר שרצים שאין להם עור דהיינו שעורותיהן רך כבשרן אף על גב דאם יצא הדם חייב משום צובע שהרי הדם טוח על פניו ומצביע אותו מכל מקום כל זמן שלא יצא אין בו חיוב צובע שהרי הוא חוזר ונבלע בתוכו דמה שהאדים העו' הוא מפני שהוא רך והשתא שפיר מייתי מינה לענין ריאה דאי לשאר שרצים חבורה החוזרת היא והוא כשר ואי לח' שרצים דמי החבורה אינה חוזרת ואם כן ודאי שסופו להתקלקל ולנקוב כמו כל מראות הפסולות בריאה ומצאתי בשיטה מקובצת בכתובות שכתב וקשה להך לישנא דצביעה מהא דאמרינן פא"ט כו' ואפשר דיש להן עור אלא שעורן דק וכ"כ רש"י בחולין עכ"ל ונראה שכוונתו כמ"ש בזה ומכל מקום צ"ע לפי מ"ש בשם הרמב"ם אם כן יש לומר דדם היוצא וטוח ע"פ העור גם כן אין בו משום צביעה שאינו רק לשעתו לבד ואין מתקיימת כך ואפשר דכל שהדם על פניו ומתייבש מלאכתו מתקיימת קרינן ביה ולפי"ז גם להך לישנא שכתב רש"י טעמא משום צובע גם כן בשאר שרצים סופו לחזו' וליבלע בתוכו ואם כן צריך לומר כמש"ל דהא דמייתי מדר"נ משום דאל"כ הוה אמרינן דבריאה יש לחוש שמתכווצה והולך או דשאני שרצים שאין לחייב החובל מספק דשמא חבורה החוזרת הוא ולכך מייתי מדר"נ שרגילות הוא שיהא חוזר ונבלע במקומו וגם גבי ריאה יש להתיר ודעת התוספות דטעמא דחובל משום נטילת נשמה ובח' שרצים שיש להם עור אמרינן כיון דנצרר סופו לצאת אלא שעתה העור מעכבן ושאר שרצים שאין להם עור אינו חייב עד שיצא הדם אבל בנצרר לא מחייב דכיון שלא יצא סופו לחזור דאם היה סופו לצאת היה יוצא מיד כן ביארו התוספות בשבת דף ע"ה וכ"כ הרשב"א והרא"ש והר"ן ר"פ שמונה שרצים ונראה שכוונת התוספות גם כן אינו לחייבו ע"ש סופו לצאת רק ר"ל דכיון דנצרר אמרינן שנעקר הדם ממקומו ואם כן יש בו משום חבורה דכל שנעקר אין סופו לחזור ואדרבא סופו לצאת משא"כ בשאר שרצים אמרינן שלא נעקר הדם ממקומו כלל שאילו נעקר היה יוצא וכן מבואר להדיא בדברי הרשב"א והרא"ש והר"ן והשיטה מקובצת בכתובות דבשאר שרצים אמרינן דלא עביד עקירה כלל והנה לפי"ז אם נפרש הא דקאמר ל"ש היינו ל"ש וטרפה כמ"ש התוספות בשם ר"ח אם כן היינו דמדמינן לח' שרצים דכיון שיש כאן אודם מסתמא נעקר הדם ממקומו והא דמכשרינן מדר"נ היינו כשחוזר ומתלבן על ידי נפיחה ואז אמרי' דבאמת עדיין לא נעקר ממקומו כלל וסופו לחזור לאיתנו:
והנה הרשב"א בחידושיו לשבת הביא ראיה מהירושלמי לסייע להך לישנא דרש"י דמשום צובע הוא חייב דאיתא שם מה צביעה היה במשכן שהיו משרבטין בבהמה. ועורות אילים מאדמים אמר רב אסי הדא אמרה העושה חבורה ונצרר הדם חייב משום צובע המאדים אודם בשפה חייב והמוציא את הדם חייב משום נטילת נשמה באותו מקום עכ"ל. והנה הרשב"א כ' דאולי לחייב שתים קאמר משום צובע ומשום נטילת נשמה ולענ"ד יש לפרש שפיר דחיובא רק משום צובע לחוד ודברי הירושלמי אלו מסייעין לדברי המג"ש בזה אליב' דרש"י דכל שלא יצא הדם אין חיוב משום נטילת נשמה ודוקא אם מוציא הדם קאמר דחייב משום נטילת נשמה ולפי"ז צ"ע מה שהקשיתי דא"כ איך מדמה ריאה לשרצים הא התם בלא טעמא דסופו לצאת חייב משום צובע ויש ליישב על הדרך שכתבתי לעיל דאם היה חבורה החוזרות לא היה חייב משום צובע כיון שאינו מתקיים והלכך בשאר שרצים אין בו משום צובע אעפ"י שיש להם גם כן עור שהיה ראוי להתחייב עליו משום צובע מכל מקום כיון שעורן רך מה שהאדים היינו מחמת רכות העור וסופו לחזור ואינו חייב משום צביעה משא"כ בשמונה שרצים שאין סוף החבורה לחזור חייב משום צובע אף בנצרר משא"כ ביצא הדם חייב אף בשאר שרצים משום נטילת נשמה אבל משום צובע ס"ל להמג"ש דאין לחייבו אף על גב דעור שלהם מחשב עור לענין צביעה מכל מקום אין זה צביעה מה שהדם טוח על פניו דס"ל דגם כן אין זה רק צביעה לשעתו בלבד אמנם לא משמע כן בחגיגה דף ח' דקאמר דא"א לעשר מעשר בהמה בי"ט משום סקרת' ופירש"י שצובעו בסקר' כו' וע"ש תוספות דצביעה דנקט לפי שהוא איסור דאורייתא כו' ע"ש וצ"ל דצבע סקרא שפיר חשיב מתקיים על העור וכמו כותב בסקר' דחייב דחשיב דבר המתקיים ואף על העור מתקיים משא"כ דם הטוח על העור אין סופו להתקיים בצבע זה והא דקאמר רב בשוחט דחייב משום צובע לאו בצביעת העור קאמר אלא צביעת בשר בית השחיטה וכמו שפירש"י שם וכן קאמר התם צובע במאי ניחא ליה ניחא ליה דנתווס בית השחיטה דמא כו' משא"כ בדבר שיש לו עור ונצרר הדם דחבורה שאינה חוזרות היא שפיר מחייב עליה משום צובע:
ומצאתי לרש"י בב"ק דף ל"ד שכתב בצריך לכלבו דהוה מקלקל ע"מ לתקן והא דתנן (ט"ס וצ"ל דתני') נצרר הדם ואף עפ"י שלא יצא משום צובע הוא דמחייב עכ"ל נראה מזה דביצא הדם אין חיובו משום צובע רק משום נטילת נשמה ואדרבא משמע דכל שהדם יוצא ל"ש ביה צביעה כלל והלכך דוקא היכא שצריך לכלבו משא"כ בנצרר ולא יצא זהו גמר מלאכתו שיצרור הדם בתוכו ויהיה נצבע ומיירי דניחא ליה בהאי צביעה וכמ"ש הרשב"א בשבת ואפשר דאף בחובל ויצא הדם חייב משום צובע גם כן דמכל מקום קצת הדם נצרר בעור והא דקאמר להאכיל לכלבו היינו היכא דלא ניחא ליה בצביע' וכן נראה מדברי התוי"ט וכתב שם דלהך לישנא דמפרק הא דמחייב בנצרר אף על פי שלא נתקיימה מחשבתו דמי לכותב שם משמעון וכיוצא בזה. ראיתי בחידושים מגאונים שנדפסו בתחלת ספר מעשה רוקח שהועתקו מכ"י וז"ל צ"ע כו' והאיך חייבו בכאן אע"פ שלא יצא הדם והרי לא נעשית כוונתו כלל ורבינו יהונתן ז"ל כתב משום דכיון שלא אפשר שיצא הדם עד שנצרר תחלה הוי כמו שכתב שם משמעון אף עפ"י שלא נגמר' מלאכתו כרצונו חייב ה"נ מהני ליה קצת ובהכאה מועטת יצא הדם משם עכ"ל:
וראיתי בפ"י שכתב ליישב הך דהכא אליבא דהך לישנא דרש"י ס"ל דאיכא נמי בחובל משום מפרק אלא דאין חייב משום תולד' דדש רק בגידולי קרקע והלכך בשאר שרצים פטור אף ביצא דם משא"כ ברייתא דא"ט ס"ל כר"י דמחייב משום דישה אף שאינו גידולי קרקע כו' ע"ש ולא ידעתי מה הועיל בזה דמכל מקום כיון דלהך לישנא טעמא דנצרר הדם משום צובע והיכא דאין לו עור ל"ש צביעה ואין חייב רק ביצא הדם משום מפרק ואם כן מכל מקום קשה מאי מדמי לריאה מטעמא דהדרא בריא דהא לענין צובע ל"ש שפיר מלתא דהדרא בריא כלל כמ"ש הפ"י שם וגם קשה דאי הך ברייתא דהכא אתי כר"י א"כ מאי ארי' ח' שרצים אפילו באותן הח' גופייהו נמי כיון דר' יהודה אזיל בתר גישתא אין לחייב משום שבת רק בחמש' אבל האנקה והכח והחומט לא וכדאמרינן בשבת מאן ת"ק ר' יהודה דאזיל בתר גישתא ואפשר דמאי דקאמר ושאר שקצים כו' באמת גם אהנך ג' נמי קאי ומתחלה חשיב אותן דאית להו גישת' חייב ועלה קאמר ושאר שקצים כו' והא דקאמר וכ"ת לח' שרצים מדמינן דתני' נצרר כו' הש"ס נקט למלתיה אליבא דריב"נ ומחלקותו דס"ל לחיוב בכולהו ח' שרצים:
ודרך אגב ראיתי שיש לתמוה על אא"ז מהרש"א בשבת שם דהו"ל להתוספות להקשות על רש"י שכתב דרבנן לא דרשי הטמאים דל"ל להש"ס לקמן למימר ר"י הוא הו"ל למימר דאתי כהנך רבנן ע"ש ואני תמה דהתם בחולין אמרינן נמי כלשון הזה עצמו תנא דידן סבר לה כרבי יהודה דאזיל בתר גישתא ובגישת' דהלטאה פליגי ולכך נקט נמי הך לישנא ת"ק סבר לה כר"י ואה"נ דאתי כרבנן כיון דאינהו גופייהו סברי לה כר"י ולא פליגי רק בגישתא דהלטאה אלא דהכא לרב קיימינן דתני תנשמת ולדידי' פליגי רבנן ולא אזלי בתר גישתא ולכך נקט ר"י אבל אה"נ דמצי אתי כתנא דידן דאיהו כר"י ס"ל בהא למיזל בתר גישתא ואין להאריך:
ודאתאן עלה במ"ש לעיל שלפי הנראה מדברי רש"י דנצרר הדם דחייב ויצא הדם דחייב תרי טעמי נינהו וכמ"ש לדברי המג"ש והבאתי ראיה לזה מדברי הירושלמי אך בתוספתא פ"ט דשבת איתא מנין למאדים שהוא חייב שנאמר אילים מאדמים איזו חבורה כל שיצא ממנו נצרר הדם אעפ"י שאין יכול לצאת הרי זה חייב ולשון זה משמע דיצא הדם ונצרר הדם חד טעמא הוא לחיובא. גם מדברי התוספתא משמע דסתם חבורה היינו שיצא הדם אלא שבנצרר נמי חייב אבל מדברי הירושלמי דקאמר הדא אמרה העושה חבורה כו' משמע דמה שהיו משרבטין בבהמה והאדים העור על ידי כן היינו שנצרר הדם וראיתי בירושלמי דב"ק פרק החובל דקאמר כתיב כוי' תחת כוי' היכי דמי אם כשפצעו והוציא את דמו כבר כתיב פצע תחת פצע מה ת"ל חבורה אלא שאם כוואו בשפוד על כף ידו ופירש בפני משה שם וז"ל אם כשפצעו כו' כלומר ודאי משמעות חבורה משמע שפצעו והוציא את דמו דהוי חבורה וקשי' הא כבר כתיב פצע תחת פצע ומה ת"ל חבורה כו' ע"ש והפירוש מגומגם דפתח קרא דכוי' וסיים מה ת"ל חבורה:
ולענ"ד עיקר הגירסא כמו שהיא במכילתא והובא גם בילקוט פ' משפטים כוי' תחת כוי' א"ת שפצעו והוציא את דמו והלא כבר נאמר פצע תחת פצע וא"ת שעשה בו חבורה והלא כבר נאמר חבורה תחת חבורה ומה ת"ל כוי' תחת כוי' אלא כואו על כף רגלו כו' ע"ש ולפ"ז נראה דפצע היינו כשהוציא דמו משא"כ חבורה היינו אף על פי שלא יצא הדם רק נצרר ולא יצא דאז החבורה אינה חוזרת וכן פירש"י בחומש להדי' פצע היא מכה המוציאה דם שפצע את בשרו כו' חבורה היא מכה שהדם נצרר בה ואינו יוצא אלא שמאדים הבשר כנגדו כו' עכ"ל ובישעיה א' פירש"י פצע מכת חרב חבורה לשון חבלה. ועיין בחלקת מחוקק סימן י"ז ס"ק נ"ה בסוף התשובה שם וז"ל או דוקא כעין פצע שנפצע הבשר אבל חבורה שהעור שלם רק מתחת נתקבץ הדם ונשתנה מראה העור לירוק שקורין ברוי"ן או בלא"ה וכו' עכ"ל ובירושלמי דסנהדרין פרק הנחנקין גבי מכה אביו ואמו עד שיעשה בהם חבורה באיזה חבורה כחבורת שבת או כחבורת נזקין אין תימר כחבורת שבת אפילו לא חיסר אין תימר כחבורת נזיקין עד שעה שיחסר וע"ש בפי' פני משה הנזקין הכהו על ידו וצבת שסופה לחזור אינו משלם נזק וצ"ע דאם נדמי לה לחבורת נזיקין הרי חבורה נמי אין סופה לחזור וכמש"ל בדברי המכילתא ורש"י וחבורה החוזרת אף בשבת פטור וצ"ל דאף על גב דהחבורה אינה חוזרת וסוף הדם לצאת מכל מקום סופה לחזור ולהתרפאות ויוכל לעשות מלאכה באבר זה ופטור לשלם נזק משא"כ לענין שבת כיון שסוף הדם לצאת חייב:
ודרך אגב הלום ראיתי אחרי רואי בקרבן העדה שהקשה על הירושלמי דלעיל דקאמר מה צביעה היתה במשכן כו' דהא היו צובעין תכלת ותירץ שסובר שלא צבעו תכלת אלא שהיו להם ממצרים דבמדבר לא היה חלזון שהוא נמצא בא"י בגבול זבולון ודם מת אינו טוב לצבע כו' ואין סברא שהביאו מא"י חלזון חי שאינו חי כ"כ חוץ למים עכ"ל והנה מ"ש ודם מת אינו טוב לצבע למד לומר כן ממה דאיתא בשבת דף ע"ה כמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליציל צבעי' אבל תימא דא"כ במצרים מנין להם וא"ת שיורדי מצרים הביאו עמהם צמר צבוע תכלת וכמו דאיתא גבי ארזים שהביא יעקב אבינו מא"י למצרים אף אנו נאמר ששלחו צמר לגבול א"י שם לצבוע שם או שהביאו חלזנות חיים בתוך המים ואין להאריך דודאי נטילת הדם טוב שיהיה בעודו חי אבל מכל מקום אין צריך לצבוע תיכף באותו דם ואפילו אם שהה אח"כ ימים רבים צבעו טוב ויפה כיון שניטל ממנו בעודו חי ואם כן פשיטא יש לומר שהיה צביעה במדבר שפצעו שם בא"י חלזון חי והביאו הדם לצבוע ממנו תכלת (ומ"ש שאינו חי כ"כ חוץ למים וכן מבואר מדברי ה"ה דס"ל דלכך לא מיקרי גידולי קרקע וכן מבואר מהתוספות דף ע"ה ד"ה הצד חלזון ע"ש צ"ע דבקצת מקומות משמע דגדל על ההרים ולה"ה יש לומר דתחלת גידולו במים ואח"כ נמצא על ההרים וכן מבואר ברש"י שעולה מן הים להרים וכתבתי מזה במקום אחר ולהקרבן העדה קשה) ועוד דאפילו תימא שלא היו צובעין תכלת מכל מקום הלא היה עוד צבעים רבים ארגמן ותולעת שני וא"ל שגם שאר צבעים הביאו עמהם ז"א דודאי היו צובעים במשכן וכדאמרינן לענין בישול שהיו מבשלין סממנים במשכן וכן אמרינן בירושלמי לענין חורש שהמשכן היו חורשין ליטע סממנין ודוחק לומר שהיו צריכין סממנין לשמן המשחה וגם אמרינן בשבת שכן צדי חלזון כו' אלמא דגם חלזון היו צדין לצורך צביעה ואמנם בירושלמי שם קאמר הצד חלזון כו' ולית ליה צידה ופירש בקרבן העדה שם שהוא מהאי טעמא שחלזון לתכלת לא היה במדבר ולענ"ד יש לומר כיון דעכ"פ הוצרכה מלאכה זו לצורך המשכן אעפ"י שלא עשו עתה לפי שהיה מוכן בידם שפיר מיקרי מלאכה שהיתה במשכן ואין כאן מקומו ודברי הירושלמי צריך לפרש בדוחק דבעי להשמיענו דאף כה"ג שמשרבט בבהמה צובע מיקרי והא דפריך מהצביעה כו' מדברי המתרץ הוא וכעין הא דאיתא ר"פ אילו מציאות וכמה אמר ר' יצחק קב בארבע אמות וכמ"ש התוספות שם ובדוכתי טובא:
והנה הרמב"ם פ"ח מהלכות שבת הלכה י"א כתב דדוקא בשמונה שרצים שעשה חבורה ויצא דם או נצרר הדם חייב ומשמע מדבריו דבשאר שרצים פטור אף על פי שיצא דם שכתב דשמונה שרצים יש להם עורות כו' אבל שאר שקצים ורמשים אין להם עור לפיכך החובל בהם פטור כו' ע"ש וה"ה כתב דהרמב"ם ס"ל דהאי ברייתא דאיתא בחולין דיצא הדם חייב דלא כהלכתא לפי ששנינו במשנה סתם פטור ואף לדברי רש"י שחיוב החבלה משום צובע צ"ל כן וכתב דמכל מקום אין זה משמעות הסוגיא ודברי רבינו צ"ע וגם הכ"מ בשם הרמ"ך הניח בצ"ע והנה מדברי ה"ה שכתב דלהך פירושא משום צובע צ"ל כן נראה מדבריו דס"ל דלפי הסוגיא דשבת דמשמע אף שיצא הדם פטור טפי יש לפרש דחיובא משום צובע הוא והלכך בשאר שקצים דאין להם עור אף שיצא הדם פטור משא"כ להך דחולין דחייב ביצא דם באמת ס"ל דחיובא משום נטילת נשמה הוא והלכך כל שיצא הדם ודאי חייב דהא קמן שנעקר ממקומו ולהך לישנא דמפרש רש"י דגם בשבת חייב טעמא משום נטילת נשמה צ"ל דס"ל דהא דנקט פטור בשאר שקצים היינו בנצרר דוקא אבל ביצא באמת חייב או דס"ל דהסוגיא דשבת ס"ל דאף ביצא אין בו נטילת נשמה כיון שאין להם עור וסופו לחזור לקדמותו וע"כ לא אמרינן שהדם הוא הנפש וחייב עליו אלא כשאינו חוזר וכמ"ש הכ"מ שם בהל' ז' בשם הרמ"ך ע"ש וכבר כתבתי מה שנלענ"ד בדעת רש"י בזה. וכדי ליישב דברי הרמב"ם שלא יהיו דבריו נגד הברייתא דחולין נלענ"ד עפ"י מה דאיתא בהעור והרוטב רב תנא הוא ותני תנשמת ותנא דידן דלא תני תנשמת סבר כר"י דאזיל בתר גישתא ובגישתא דהלטאה פליגי והנה הרמב"ם פי"ד מהל' אה"ט דין ח' פסק כתנא דידן דלא תני תנשמת וע"כ דאזיל בתר גישתא ולפי"ז צ"ל הא דפסק בהלכות שבת כמתניתין דחובל חייב בכל ח' שרצים וקאמר הש"ס בשבת דאתי כר"י בן נורי ורבה בר רב הונא אמר אפילו תימא רבנן וע"כ לא פליגי רבנן אלא לענין טומאה דכתיב אלה הטמאים והקשו התוספות דהא אמרינן בחולין דרבנן אזלי בתר גישתא ורבנן לא דרשי הטמאים ולהרמב"ם א"א לומר כמ"ש התוספות דרב לטעמיה דתני תנשמת דז"א שהרי הרמב"ם פוסק גבי טומאה דלא כרב דתני תנשמת וצ"ל דס"ל כמ"ש התוספות דגם רבנן אית להו דרשא דהטמאים רק דאזלי בתר גישתא ומוקמי מסברא רבויא דעורן. כבשרן אהנך דלית להו גישתא ע"ש בתוספות ולפי"ז צריך לומר דאף על גב דהרבה לית להו גישתא ומהאי טעמא עורותיהן כבשרן לענין טומאה לרבנן מכל מקום בשבת מודו רבנן דחשיב עור שלהם וא"כ חזינן דאף בהנך עורות דלית בהו גישתא חייב בנצרר הדם ולפי"ז תיקשי למה פטור שאר שרצים אף דלית בהו גישתא מכל מקום יתחייב כמו הנך ארבע האנקה והכח והלטאה וחומט דאף על גב דלית בהו גישתא החובל בהם חייב ה"נ נימא בשאר שרצים וצ"ל דשאר שרצים אין להם עור כלל ואם כן אף כשיצא הדם אין לחייב דדוקא היכא דאית ליה עור אלא דלית ליה גישתא יש לחייב בשבת דחבורה שאינה חוזרת היא כל שנצרר הדם בעור וחייב משום מפרק להרמב"ם דס"ל דהיינו טעמא דחובל משא"כ היכא שאין לו עור כלל אין בו משום מפרק להרמב"ם והלכך פטו' אף כשיצא הדם משא"כ הך ברייתא י"ל דס"ל כמו דסבר רב דתני תנשמת אף על גב דאית ביה גישתא מכל מקום עורו כבשרו והיינו משום דלא אזיל בתר גישתא כלל אלא ס"ל דהטמאים ריבה ולמיניהם הפסיק הענין ולדידי' י"ל דעורות של כל השרצים שפיר מחשב עור לענין שבת והנך ח' שרצים חייב בנצרר הדם אף על גב דלגבי טומאה למיניהם הפסיק הענין מכל מקום בשבת חייב דכל הנך ח' שרצים אית להו גישתא מיקרי וחבורה שאינה חוזרת היא משא"כ שאר שרצים אף על גב דשפיר חשיב עור שלהם לענין שאם יצא הדם עכ"פ חייב משום מפרק מ"מ כל שלא יצא ודאי פטור אף שנצרר דלית להו גישתא וכמו דס"ל לריב"נ לענין טומאה לחלק בין הח' שרצים לשאר שרצים כמו כן הוא באמת לענין שבת והלכך שפיר אתי הך ברייתא דאיתא ושאר שרצים עד שיצא מהם דם אליבא דרב דלדידיה מצינו למימר דגם שאר שרצים יש להם עור אלא דלית להו גישתא משא"כ לתנא דידן וכן פסק הרמב"ם דלדידי' צריך לומר דשאר שרצים לית להו עור כלל כיון דאיהו ס"ל דטעמא דהנך ד' שעורותיהן כבשרן משום דלית להו גישתא ואפ"ה סתם לן תנא דחייב אף בהנך ד' משום שבת אלמא דמה דלית ליה גישתא אינו פוטר משום שבת וע"כ דשאר שרצים דפטרינן משום שאין להם עור כלל וא"כ אף ביצא הדם יש לפטור:
הנה כבר ביארתי מה שנלענ"ד בדעת הרמב"ם אבל צ"ע דהרמב"ם בפירוש המשנה בר"פ שמונה שרצים כתב שם שהחובל חייב לפי שהוא מפרק אותו דבר ומבדילו מחבירו כו' וזולתם מן השקצים ורמשים אין להם עור ולפיכך החובל בהם פטור לפי שהוא מתחדש וחוזר לקדמותו כו' וכבר נתברר במלאכת הרפואות כי העור כשיחבול לא ישיב כמו שהיה לעולם ולפיכך הוא חייב על כל מה שיש לו עור עכ"ל והנה מדבריו אלו מבואר דאף אם אין לו עור כלל יש לחייב בו משום מפרק רק לפי שהוא חוזר לקדמותו וזה דוקא שייך בנצרר הדם דאמרינן שיחזור ויבלע במקומו ואין כאן מפרק כלל משא"כ כשכבר יצא הדם וצריך לומר דהרמב"ם ס"ל דאף כשיוצא הדם מכל מקום כיון שהדם הוא חוזר אין זה בכלל מפרק שהוא תולדה דדש שאין עתיד לחזור וכן נראה מלשונו שכתב לפי שהוא מתחדש וחוזר לקדמותו ור"ל דממילא קא רבי ואתי משא"כ בדבר שיש לו עור אם חובל בו אין חוזר לקדמותו והוא ממלאכת הרפואה שכתב הרמב"ם ואמנם אכתי לא יתכן הא דאמרינן חולב חייב משום מפרק והרי החולב נמי חוזר לקדמותו ואפ"ה יש בו משום מפרק כיון דהשתא מיהא מפרק הוא. וראיתי שכבר עמד בזה הרמ"ך הביאו הכ"מ שם בהל' שבת פ"ח הל' ז' שכתב דאי חולב הוי כחובל ושניהם תולדות מפרק אמאי אינו חייב כל חובל שיצא ממנו דם אפילו אין לו עור ואף על גב דחבורה חוזרות כמו בחולב אף על גב דחוזר ואמנם מ"ש הרמ"ך אח"כ דבירושלמי איתא המוציא דם חייב משום נטילת נשמה באותו מקום ולזה הפירוש איכא לפלוגי בין חבורה החוזרת לאינה חוזרות משום דחוזרות ליכא נטילת נשמה וחבורת חלזון חוזרות מכל מקום צריך לומר לפירושו ההוא דחולין אמרי' ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם וצ"ע עכ"ל ולא הבנתי שלכאורה נראה כוונתו דלפירוש הירושלמי צ"ע הך דחולין דלמה יתחייב אף שיצא הדם כיון דחבורה החוזרת היא ולענ"ד דגבי יצא הדם אין לומר דחבורה חוזרת היא דהא מכל מקום השתא מיהא שיצא הדם יש בו משום נטילת נשמה באותו מקום ומה בכך שסופו לחזור ולבא במקומו דם אחר הנובע ממקור החיות שבו כטבע הברואים למיניהם מכל מקום השתא מיהא יש בו משום נטילת נשמה והרי הירושלמי קאי אהא דמאדים אודם בשפה וקאמר גם כן שאם הוציא דם חייב משום נטילת נשמה ואף על גב דגם בשפה נראה שסופו לחזור אלא ודאי שאין לחלק בכך ונראה דהרמ"ך חלזון קשי' ליה דאמרינן שאינו חייב משום נטילת נשמה ולזה הוצרך ליישב דחבורת חלזון חוזרת היא ומזה למד לומר דאף כשיצא דם כל שחבורה חוזרת פטור ולכן הניח בצ"ע הך דחולין ואמנם כבר הקשה כן הר"י ז"ל בתוספות דשבת ובכתובות והשיב לו ר"ת כי דם חלזון שצובעין בו מפקד פקיד ואין חייב עליו משום נטילת נשמה כו' וגם בלא"ה מה שתירץ הרמ"ך דחלזון חבורה החוזרת היא לענ"ד צ"ע דזה שייך דוקא היכא שעשה חבורה שהוציא הדם והניחו חי דאיכא למימר שסופו לחזור משא"כ בחלזון דמיירי שפוצעו ומוציא דמו והוא מת מחמת אותו פציעה אף על גב דאמרינן כל כמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כו' מ"מ לא שייך שסופו לחזור ועכ"פ ההוא פורתא דמא שמוציא ממנו בטרם צאת נפשו לא שייך סופו לחזור שהרי הוא מת מיד תחת ידו ובדוחק יש לומר כיון שאם היה מניחו בעוד בו נשמתו היה סופו לחזור חבורה החוזרת קרינן ביה וצ"ע:
ומ"ש הרמ"ך מחולב היה אפשר לומר דחולב שאני כיון שהדם כנוס בגומות שבדד והוא מפרק ומבדילו ממנו אעפ"י שסופו שיתקבץ אח"כ חלב אחר מכל מקום כיון שיש מסך מבדיל שפיר מיקרי מפרק וכמו חובל בדבר שיש לו עור והוציא דמו דחייב כיון שפירקו מן העור ואף על גב דכי יש לו עור הוה טעמא לפי שאין החבורה חוזרת לקדמותו וכמו שמבואר גם כן בפירוש המשנה שהבאתי לעיל יש לומר דהיכא שיש לו עור לא איצטריך להאי טעמא שאין חבורה חוזרת אלא לענין זה דמחייבינן אף בנצרר הדם ולא יצא להא צריך לומר שאין החבורה חוזרת אבל לענין אם יצא הדם אף אם חוזר נמי חייב כמו חולב משא"כ שאר שרצים דפטרינן לפי שאין להם עור כיון דאין להם עור וגם הדם מתחדש וחוזר לקדמותו לית ביה משום מפרק וצ"ע:
הנה כבר ביארנו דהרמב"ם שפסק דאף כשיצא הדם פטור משום דאזיל לשיטתיה דפסק כתנא דידן דאזיל בתר גישתא וממילא ש"מ דשאר שרצים לית להו עור כלל משא"כ הך ברייתא אתי כמ"ד דלא אזיל בתר גישתא ואם כן אמרינן דשאר שרצים נמי אית להו עור אלא שעורן רך דלית ליה גישתא ולכך כשיצא הדם חייב ולפי"ז לכאורה יש מקום לומר דלדידן דקי"ל דאזלינן בתר גישתא וארבעה שרצים מח' שרצים האמורים בתורה לית להו גישתא ואפ"ה מחייבינן בהו בשבת ואם כן נהי דעור הריאה להנך דלית להו גישתא דמי מ"מ כיון דחייב בהנך ד' בחובל בהן בשבת אלמא אף דלית ליה גישתא חבורה שאינה חוזרת היא ושאני שאר שרצים דלית להו עור כלל וזה סיוע לדעת הסוברים דכל שאין האדמימות בתולדה טרפה ודוקא באדומה מתולדה מכשרינן מדר"נ אך לפי מ"ש בחבוריו מבואר מלשון רש"י דגם אם האדמימות מחמת חולי ילפינן מדר"נ וגם התם אין הכרח שהאדמומית שבו מתולדה דאפשר שבא ג"כ מחמת איזה חולי שגבר בטבע התינוק עד שנאסף דמו בין עור לבשר ואעפי"כ חזר ונבלע בו והיינו דאיצטריך לאתויי דר"נ דמשרצים אין ראיה כ"כ דאיכא למימר דהנך דלית בהו גישתא באמת חייב רק דוקא הנך דלית להו כלל וריאה להנך דלית להו גישתא דמי ולכך מייתי מדר"נ דעור האדם נמי לית ליה גישתא וכדאיתא בחולין דף קכ"ב ואלו שעורותיהן כבשרן עור האדם כו' ולכך אמרינן שהדם לא נעקר ממקומו וסופו לחזור וליבלע ומה שהעור מיהר להאדים הוא משום דלית ליה גישתא מיהר להאדים אמנם צ"ע דהא באמת בחובל באדם בשבת חייב אלמא דאין סופו לחזור ואע"ג דל"ל גישתא. ואפשר לומר דהא דמחייב בחובל באדם היינו נמי דוקא ביצא הדם וכעין הא דאמרינן לר"ש דחובל חייב מדאיצטריך קרא למישרי מילה כו' וחבלה דמילה ע"י יציאת הדם הוא וכן הא דאיתא בסוף עירובין (ומייתי לה בספר מעשה רוקח שאביא לקמן) כהן שלקה באצבעו אם להוציא דם כאן וכאן אסור וכתב רש"י דהו"ל חובל וכ"כ הברטנורה שם כו' היינו נמי דוקא כשיצא הדם וכדאמרי' בשאר שקצים ורמשים עד שיצא הדם ואדם נמי לא גרע מינייהו ואית ליה עור עכ"פ לענין זה דכשיצא הדם חייב. וראיתי בספר מעשה רקח והוא ביאור להרמב"ם ח"א מהרב מו' מסעוד חי ז"ל שכתב בפ"ח מהל' שבת החובל בחי שיש לו עור א"נ בבהמה שיש לה עור ומדברי רבינו משמע דאדם לא נכנס בסוג זה דאין לו עור וכן משמע ממ"ש לקמן בד"א כו' אבל החובל בחבירו כו' וכדתנן בפרק העור והרוטב אילו שעורותיהן כבשרן עור האדם כו' וכיון שעורו כבשרו אין לו דין עור כו' יעו"ש. והנה מ"ש דכן משמע ממ"ש לקמן אבל בחובל בחבירו כו' לא ידעתי משמעות דהתם מיירי לענין שא"צ שיהא צריך לדם אלא שכיון להזיק חייב דמתקן ליצרו אבל מ"מ צ"ל שחיוב המלאכה שיש בחבלה זו הוא משום מפרק ומ"ש שם אח"כ דודאי חובל באדם חייב אלא דחיובו אינו משום מפרק אלא משום נטילת נשמה מאותו אבר וכמ"ש פי"א במי שלקה באצבעו דלהוציא דם אף במקדש אסור כו' גם כן ליתא דא"כ שנא' דעור האדם לא מיקרי עור לענין חבורה ואעפ"כ חייב משום נטילת נשמה אם כן קשה גם בשאר שרצים יהא חייב משום נטילת נשמה ודוחק לומר דאעפ"י שעור האדם אינו עור לענין זה שיתחייב משום מפרק כשנצרר הדם דלענין חבורה עור גמור בעינן מכל מקום לענין זה שיתחייב משום נטילת נשמה שפיר מיקרי עור משא"כ שאר שרצים שאין עור שלהם חשוב עור כלל אף משום נטילת נשמה אין בו ובאמת ז"א דמנ"ל הא לעשות שלש חלוקות בדבר. ואין להאריך דודאי אדם אית ליה עור לענין חבורה ומקרא מלא הוא חבורה תחת חבורה והרי אמרינן איזו חבורה נצרר הדם אעפ"י שלא יצא ועל חבורה האמורה בכל מקום קאי ולעיל כתבתי דברי הירושלמי והמכילתא בזה וכן מייתי איהו גופיה בספר מעשה רוקח שם דברי הרמב"ם בפי"א שכתב הכותב על בשרו חייב מפני שהוא עור ומ"ש לחלק דלענין כתיבה כיון שהוא ראוי לכתוב אף לפי שעה סגי ליתא כמבואר שם דאינו חייב עד שיכתוב בדבר העומד על דבר העומד רק שמה שחמימת בשרו מעביר הכתב לית לן בה שהוא דומה לכתב שנמחק משא"כ אם נאמר שמתחלה אינו עומד להתקיים. ומ"ש מאותה שאמרו ואלו שעורותיהן כבשרן עור האדם כו' הנה להך לישנא דאמר עולא התם דד"ת עור האדם טהור ליכא למפשט מינה מידי ואמנם באמת להך לישנא דעור האדם טמא מדאורייתא מכל מקום אין הטעם משום דלא חשיב עור דמידי דהוה אעור עגל הרך ועור העוף דאע"ג דחשיב עור מכל מקום הוי כבשר לענין טומאה משום דרכיכן כו' וכמ"ש התוס' בשבת שם ד"ה אמר שמואל ע"ש וגבי עור האדם אפילו תימא דלא רכיך מכל מקום טמא כיון שאין גזעו מחליף מידי דהוי אעצם אדם וכמבואר כל זה בנדה דף מ"ה ואף ללישנא קמא דאמר עולא ד"ת עור האדם טהור נמי לא הוה טעמא משום דלא רכיך כבשר משום דגבי אדם אין לטהר מחמת זה רק הטעם משום דלהך לישנא סבירא ליה דגזעו מחליף וזה שדקדקו התוס' בחולין דף קכ"ה ד"ה עור האדם טהור כדמפרש טעמא בריש נדה דלא הוה דומיא דעצם כו' ור"ל שאין הטעם משום דלא רכיך דגבי אדם לא איכפת לן בהא וע"ש בד"ה אבל רישא שכתבו והשתא חשיב עור אין גזעו מחליף משום דמקומו נעשה צלקת על בשר כדאמרינן בנדה עכ"ל וזה צ"ע דבנדה משמע דבהך א"ד דפריך והרי עור דאין גזעו מחליף היינו דאין גזעו מחליף כלל דקאמר ואפילו ר"מ לא קאמר אלא דקריר עלה בשרא וחייא ופירש"י שמתקשה בשרה נעשה כעור. רק דלענין בשר אמרינן התם דאע"ג דמחליף מ"מ מקומו נעשה צלקת ואינו חוזר לגמרי. ואפשר להגיה קצת בלשונם דמקומו נעשה צלקת ע"י בשר כו' וסבירא ליה להתוס' דזהו פירושא דקריר בשרא כו' דהיינו שחוזר קצת ע"י הבשר אבל לא לגמרי כי היכא דלא להוי פלוגתא רחוקה בין לישנא קמא דס"ל דגזעו מחליף לגמרי ובין לישנא דאיכא דאמרי וצ"ע: דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: