בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה יט
עוד להגאון מוהר"ר ישעיה ברלין נ"י הנה באות ע"ט הביא דברי הראב"ד באמת נ"ל כוונת השאלתות דבאמת מפריש קודם ברכה אלא שאינו קורא שם עד שיברך והיינו דקאמר ומברך כו' והדר לימא ליהוי חלה דבעינן עובר לעשי' ר"ל שקורא שם זה יהיה חלה ומה שכתב הראב"ד וקורא שם ואומר הרי זה תרומה ועל זה כתב הכ"מ טעמו דחלה שם העוגה ר"ל דכוונת הראב"ד להשיג על הרמב"ם שכתב חלה דהו"ל למינקט תרומה וגם השאלתות נקט לשון הברכה חלה משום שהוא שם העוגה וכן הוא בסמ"ג הלכות חלה שי"א תרומה מה"ט ועל זה כתב הב"י בשם סמ"ג דס"ל דאין להקפיד בזה אבל לומר שצריך לקרות שם להוי חלה או תרומה אין מי שסובר כן וכולהו מודו באם מברך קודם הפרשה ואח"כ מפריש אותו מן העיסה ומה שכתב שהיה לפני הראב"ד נוסחא אחרת בשאלתות ליתא ועיין בהגהות מיימוני סוף הלכות זרעים שהביא לשון השאלתות כמו שהוא לפנינו וטעמא דלא בעינן קריאת שם היינו כיון שאין עתיד לקרות שם כמבואר בסוף פסקי חלה להרשב"א: באות פ"ז אבל ודאי דרשב"ג מודה כו' ליתא דודאי רשב"ג ס"ל דתלינן בשכחה אף שלא מצאו כמו בקרדום שאבד ולא מצאו ומה שכתב לחלק דקרדום לזמן מרובה תלינן בשכחה א"כ מנ"ל להש"ס לדמותו לענין מצאו בזויות כו' דילמא דווקא בקרדום סבירא ליה דתלינן בשכחה ומה שכתב דא"כ בההוא דמצא ט' הו"ל לומר פלוגתא דרשב"ג כבר כתב הרז"ה דקאי אי ס"ל שאני אומר אדם טמא אלא דפליגי אי צריך לבדוק אחרי כולם יעו"ש ומ"ש שהרמב"ם גם כן מה"ט פסק כרבנן אין ראיה רק י"ל דסמך על סתם משנה דפ"ד דמעשר שני ופסקה הרמב"ם באומר לבנו מעשר בזויות ואין לחלק בין הוא לבנו רק לענין הניח מנה ומצא מאתים כמבואר ברמב"ם שם משום דאיכא למימר שבאמת היה מאתים רק שאביו אמר לו שמנה מהם מעשר ועיין בביצה דף יו"ד מבואר בתוס' דגם לרבי ורבנן שם תלינן בשכחת עצמו ונראה שבמעות שדרך לשמרו לא שייך למיתלי באחרים רק בשכחת עצמו אלא שהספק שמא החליף הכל ולפי זה הא דאמרינן דאיכא למיתלי בשכחה לרשב"ג ומהני שא"צ לבדוק היינו לרבי דסבירא ליה מנה מוטל דלא חיישינן לאחלופי משא"כ לרבנן נהי דלגבי טומאה ליכא למיחוש מ"מ הכא חיישינן וקצרתי: באות קט"ז כ' שמה שהעיד הרא"ש לא נמצא בדברי הגאון להדיא ואי מהא דסי' צ"ט כו' דשפיר יש לומר דדוקא לחומרא כו' וכדמסיק הש"ס דר"י מספקא ליה כו' ואשתומם כשעה חדא דהא בש"ס מוכיח דמספקא ליה מדאמר ר"ה הכל מודים בפרי עם האם שאסור ובשאלתות סי' צ"ט מבואר דקמבעיא לי בפרי עם האם אם שרי או אסור ופשיט דשרי מדר' אבא אלמא דאף לקולא סבירא ליה הכי וכן מצאתי להדיא בדברי הרמב"ן בס' המלחמות יע"ש איך מפרש לשיטת השאלות הך דאמר ר"א לשמעי' ומה שדקדק מר על הסמ"ג שלא מנה השאלתות הנה לפמ"ש הב"ח סי' ט"ז בפירוש דברי הסמ"ג דה"ג ורי"ף נמי מחלקין בין איסור למלקות יש לומר דלכך לא חשב השאלתות עמהם דאיהו סבירא ליה אף איסורא ליכא דאף לקולא אין חוששין. אמנם לענ"ד שמ"ש הסמ"ג אחר דברי הרי"ף וה"ג אמנם פסק שפסק חנני' כו' ולא כתב בלשון פלוגתא מ"מ דעתו לחלוק עליהם וכן מצינו בלשון הרא"ש הל' כלאים שכתב אחר דבריהם ומיהו מסקינן דר"י מספקא ליה כו' והא ודאי דפליג עלייהו וכמבואר גם כן בדבריו בחולין אולם בהגמי"י פי"ב מה"ש כ' על דברי הרמב"ם כר"י דמספקא ליה כו' וכן פירשו ה"ג ור"י אלפס דלא כחנניא עיין תוס' וס' המצות עכ"ל נראה דמפרש דברי הסמ"ג כהב"ח וצ"ע ועיין בזוהר פ' אמור שכתב גם כן דאו"ב אינו נוהג בזכרי' ומייתי ראיה מן התרגום ולא כהסמ"ג שכתב דמתרגום אין ראיה דשמא מספקא ליה ולענין מלקות קאמר דשם משמע דלהתרגום אין איסור כלל:
בסי' קכ"א תמה על הרא"ש בבכורות דאף לר"פ שפיר והוא ענין למאי דפסק כעולא דכהן ואפילו כהנת וה"נ לוי ואפילו לוי' דאל"כ אף בעיברה מכותי חייב ולענ"ד דברי הרא"ש נכונים ואציע כוונ' הרא"ש הנה באמת בכאן לא נזכר בעיא כלל דלוים פטורין רק דילפינן מק"ו כדאיתא בש"ס וכמ"ש כאן בשאלתות ומש"ה קשי' ליה להש"ס דהא לוי' לא הוי מפקע ואם כן לוי' לא תפקע כמו דלא הוי מפקעה במדבר ובאמת לר"פ דס"ל דווקא דאיעבר מנכרי אתי שפיר דבאיעבר מנכרי הוי מפקע אף במדבר דאף למ"ד מזהמין את הולד ס"ל דהוי פגום לכהונה ולוי' (וכן מבואר ברמב"ן ביבמות דף מ"ה ובלשון הרשב"א ביבמות דף פ"ה דה"פ דמזהמין את הוולד) מכל מקום לוי פסול מקרי ר"ל דמכל מקום הוא נמנה בכלל שבט לוי ושפיר הוי וולד כיוצא בו מן הנכרי מפקיע בכור במדבר משא"כ באיעבר מישראל שאינו נמנה בכלל שבט לוי כלל דלמשפחות לבית אבותם כתיב ואם כן אינו יכול להפקיע כלל והיינו דפריך מר"א ב"א דמשמע ליה דמיירי אף באיעבר מישראל ואהא משני דלא אזלינן כ"כ בתר הפקעה אלא בתר אימיה אזלינן גבי פטר רחם וכיון דבישראל כתיב שפיר מיפטרא ולפ"ז לר"פ אין זה ענין כלל להך דאפילו כהנת דהכא הוי טעמא אם וולד זה היה מפקיע במדבר שהיה מן הפקודים בתוך שבט לוי פוטר ואם לאו אינו פוטר משא"כ למר ברי' דר"י דפטוריה דוולד מכח אימיה אתיה שהרי אפילו באיעבר מישראל שאין נמנה בתוך הלוים אפ"ה פטור משום שאמו לוי' ולכך נקט שלוי' כלוי ר"ל לענין דינא ולאו בפרושה דקרא ובהכי מפרק מ"ש תדע דהא ר"פ אכל בשביל אשתו ופשיטא דא"ש למ"ד אין מזהמין כו' דדוקא אם הלויה כלוי דבתר אימיה שהיה לוי' שדינן ולפמ"ש ליתא וצ"ע בשאלתות שכתב כל מקום שנאמר לי היינו לדורות ובגמרא נלמד מן והיו:
מ"ש בסי' קנ"ג וראיתי בב"ח סי' תקפ"ה כו' והעתיקו המג"א כו' ויש להפליא על עדותן ולא מצאתי בשום פוסק נוסח ברכה דלתקוע בשופר כו' הנה המג"א לא העתיק רק מה שכתב הב"ח דבדיעבד יצא וכוונת הב"ח הוא ברור שס"ל כמ"ש הר"א מזרחי בפי' דברי הסמ"ג דמ"ש מברך על תקיעת שופר היינו שמברך על התקיעה ולא על השמיע' אבל לענין נוסח הברכה סבירא ליה לומר לתקוע שופר שהרי בהל' ברכות כ' כדברי הרמב"ם דעושה מצוה לעצמו מברך בלמ"ד ולא בעל זהו בירור כוונת הב"ח ומ"ש שהסמ"ג כ' כר"ת היינו לענין זה דהברכה אינו על השמיעה רק על התקיעה וס"ל כר"ת בחדא ופליג עליה בחדא דלר"ת כיון שאין לה משך זמן ונגמרת בעשייתה מברך בעל וכן הוא בספר תמים דעים להראב"ד סי' בשם ספר הישר לר"ת ע"ש ומה שכתב שלא נמצא נוסחא זו רק בדברי הגאון הנה בש"ג כ"כ ריא"ז:
ומ"ש סי' קמ"ז נשאלתי מתורני א' דמאי מקשה בביצה דף י"ח ביוה"כ מאי א"ל הא קי"ל דמלוכלך בטיט רוחץ ואינו חושש כו' שוב הראו לו בפ"י שכ' ליישב בדוחק כו' ולענ"ד לק"מ דמאי דקאמר פעמים שאדם בא מן השדה מלוכלך בטיט היינו בימות הגשמים דווקא שיש טיט ורפש משא"כ בימות החמה וכן מבואר להדיא בשבת דף ח' ודף ק' דקאמר ואי אשמועינן בימות הגשמים משום דאיידי דמטנפי עביד דנחית אבל בימות החמה לא ובימות החמה קאמר טעמא דאקורי ע"ש והלכך כאן נמי קאמר בימות החמה נראה כמיקר ובימות הגשמים עביד דמטנפי ולפ"ז יוה"כ שעדיין ימות החמה הוא אין כאן רק טעמא דמיקר לחוד וכן מבואר להדיא מדברי רש"י שם דעיקר הקושי' דביוה"כ ל"ש מיקר ר"ל דללוכלך בלא"ה לא מסיק אדעתיה כיון דימות החמה היא ולפירוש מר הוי הקושי' דביוה"כ ל"ש מיקר וליכלוך כיון שרואין אותו נכנס למקום ואין נראה לכלוך באבריו הגלוין:
בשאלתות פ' וזאת הברכה רמז קס"ח ברם צ"ל אלו מאן דמפיק כו' ע"ש מבואר מדבריו דבמקום עקרב סבירא ליה דשרי למיסב מסאני דהיינו סנדל אלא שלכתחלה אין לו לילך למקום ההוא אם לא שצריך לאפוקי ספרא או למיתן ריפתא לינוקא ואז מותר לילך שם ולנעול סנדל ומאן דמפיק אף דליכא סכנת עקרב שרי למיפק בגורסא או מוכרך סודרא וזה נראה ברור שהוא כוונת בה"ג דמייתו הפוסקים סי' תרי"ד ונראה מדבריו שהעתיק מדברי הגאון שאלתות ועל הרוב דבריהם אחד והט"ז הביא כוונת בה"ג לענין אחר וליתא לענ"ד דברי זעירא מן חברייא: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד