אור ברסלב

בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה יג

שאלה יא ויב

שאלה לבאר דין עיסה שיש בה תערובות מה' המינין ואפאה ועשה ממנו פת מה דינו לענין ברכת המזון ומצה וחלה.

תשובה גרסינן בפ"ג דחלה משנה ו' העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא בה י"ח בפסח ואם אין בה טעם דגן אינה חייבת בחלה ואין אדם יוצא בה י"ח בפסח וכתב הרא"ש בסוף פסקי חלה שלו שהרמב"ן הקשה דהא כל היכא דליכא כזית בכא"פ לכ"ע לאו דאורייתא ונהי נמי דטעמא לא בטיל היאך יוצא י"ח בפסח הא עיקרא אורז הוא ומביא דברי הירושלמי דטעמא משום גרירה שהחטים גוררים את האורז הלכך אע"ג דליכא כבא"פ יוצא כיון דאיכא טעמא וטעמא לא בטל אבל מינים אחרים עם החטים או אורז עם שאר המינים לא והרא"ש כתב דלר"ת דס"ל טעם כעיקר דאוריי' הפך החטה את האורז להיו' כמוהו וקרינן ביה טעמו וממשו חטה וה"ר חיים ס"ל דהכא מיירי שיש כבא"פ דאז מיקרי טעמו וממשו ויוצא בכזית ממנה והירושלמי הכי קא קשי' ליה נהי דטכ"ע מ"מ כיון שאין רובה אורז אינה באה לידי חימוץ ואהא משני דמשום גרירה שפיר בא לידי חימוץ נמצינו למדים לשיטת הרא"ש אליבא דר"ת בטעמא לחוד יוצא ואליבא דר"ח בכא"פ ומ"מ בחטים ואורז דוקא והרמב"ם פ"ו מהל' חו"מ כתב מתניתין כצורתה אע"ג דאיהו ס"ל דאין לוקין אטעמא לחוד וכ' ה"ה שם דס"ל כהרמב"ן דמשום גרירה נגעו בה אבל הראב"ד שם כ' דבעינן שיהא שם כבא"פ ויאכלנו ר"ל את כל הפרס כולו וכ"כ הרשב"א בפסקי חלה שנראה לו עיקר כהראב"ד. ולכאורה קשה דבשלמא הראב"ד י"ל דלא ס"ל טעמא דגרירה כלל כיון דבש"ס דידן בזבחים פרק התערובות מוכיח מהך מתני' דנ"ט ברוב דאורייתא ולא דחי דהתם טעמא משום גרירה ולא ס"ל סברת הרמב"ן שהביא הרא"ש ע"ש כמ"ש לקמן דדעת הסמ"ק הוא כן והלכך שפיר ס"ל דכבא"פ בעינן אבל הרשב"א בפסקי חלה כתב ג"כ שלא אמרו אלא בחטים ואורז לפי שהאורז נגרר אחר החטים א"כ כבא"פ ל"ל כיון דטעמא לא בטיל אית לן למימר דגורר ונראה מזה דס"ל כהרא"ש דגרירה לא מהני רק לענין שעי"ז בא לידי חימוץ אבל מ"מ בעינן שיהא אוכל דגן שיעור הראוי לצאת בו מדאורייתא וראיתי במ"כ ספר התערובות ח"א פרק ד' שהניח בצ"ע להרשב"א ולהראב"ד כיון דס"ל טכ"ע דאורייתא כבא"פ ל"ל ע"ש והנה מלבד כי דעת הרשב"א נראה דלחומרא הוא שפסק טכ"ע ד"ת בתה"ק וכמ"ש בארוך בואו ונסמוך על ר"ת כו' שאמרו להחמיר בשל תורה משמע דלחומרא ס"ל הכי ולא להקל ובמ"כ שם בפ"ה מסתפק בזה בדעת הרשב"א ועיין בפר"ח סי' תמ"ב מ"ש בזה אבל א"צ לזה דאפי' כפי מ"ש בקצר דטכ"ע דאורייתא מ"מ כתב דאין לוקין עד שיהא כבא"פ וכיון דאין לוקין אינו יוצא י"ח מצה וכמבואר מדברי הרא"ש שהבאתי לעיל דלרבינו חיים אע"ג דס"ל טכ"ע ד"ת מ"מ כיון דאין לוקין עליו לכך מוקי הך מתני' בכבא"פ וטעמא דמלתא נ"ל משום שהרא"ש ביאר בפג"ה דברי רבינו חיים דס"ל דכבא"פ מהפך את כולו וגבי איסור לוקה וגבי פסח יוצא בו משא"כ כשאין שם כבא"פ מ"מ לא החמירה תורה להופכו לאיסור כשההיתר כ"כ יותר על האיסור שאם היה האיסור בעין וניכר בתוך ההיתר בלא נ"ט לא היה לוקה עליו כיון שהוא יותר מכא"פ עכ"ל וא"כ אי אפשר לצאת י"ח מצה כיון שאינו נהפך כולו ואף כשאוכל פרס שלם ויותר עד שבודאי אכל כזית מן הדגן שבתוכו לא מהני כיון ששוהה באכילתו יותר מכא"פ וכן נלענ"ד להוכיח מש"ס דזבחים הנ"ל דפריך אר"ל דקאמר הפגול והנותר כו' פטור ממשנה זו דאלמא נ"ט ברוב דאורייתא לכאורה מאי קושיא דהא ר"ל פטור בלחוד קאמר והיינו דאין לוקין על נ"ט אבל מ"מ שפיר יצא י"ח דטכ"ע דאורייתא אלא ודאי דלא יצא י"ח אם לא היכא דבכה"ג גבי איסור לקי עלה וביש"ש פג"ה כתב דכיון דטכ"ע יוצא אע"ג דלא לקי עלה ולענ"ד צ"ע בזה:

והנה בש"ע סי' תנ"ג כתב ג"כ מתני' כצורתה אבל הטור שם כתב ואם עירב אורז עם א' ממינין אלו כו' והב"י הביא ע"ז דברי ה"ה בשם הרמב"ן וכתב שכן נראה מהרא"ש הל' חלה ומבואר שם מדבריו דאפי' באין כבא"פ יוצא ולכן סתם רבינו וכתב משנתינו בלי חילוק עכ"ל ותרי תמיה איכא הכא חדא מ"ש שם דמהרא"ש נראה דא"צ כבא"פ אנכי לא ידעתי שהרי הביא פירוש ר"ח דמיירי דאיכא כבא"פ והטור גופיה בי"ד סי' צ"ח כתב בשם הרא"ש דס"ל דבעינן כבא"פ והב"י שם כתב שלא מצא ברא"ש איך הכריע לענין מין בשא"מ ונ"ל שהטור כיון למ"ש הרא"ש בתשובה כלל ט"ז דין ב' וכלל כ' דין ל"ג שכתב שם דכל שיש כבא"פ לוקין עליו וחייבין עליו כרת וזהו נקרא טעמו וממשו כו' ע"ש והיינו כדעת הר' חיים שכבא"פ בעינן לענין מלקות דאילו לדעת ר"ת הך דטעמו וממשו במין במינו מיירי ולא בעינן כבא"פ ובשלא במינו אף בטעמא לחוד לוקה (ולענין כרת צ"ע אי חייב לר"ת אטעמו לחוד) מיהו זה היה אפשר לדחות ולומר דמיירי באופן דליכא טעמא ואפ"ה כיון דאיכא כבא"פ לקי עליה וכמ"ש הפר"ח סי' תמ"ב שיש סוברים כן אך דבל"ז מבואר שם כמ"ש דקאי בשיטת הר' חיים ע"ש וא"כ אליבא דהרא"ש צריך כבא"פ ואדרבא חולק על דברי הרמב"ן שהביא ה"ה רק דבזה הוא חולק ג"כ עם הראב"ד דלהראב"ד צריך שיאכל פרס ולהרא"ש א"צ ומ"ש שזהו טעם הטור ג"כ תמוה דודאי אם היה כותב מתני' כפשטה אפשר לומר כן אבל אחרי שכתב אורז עם א' ממינים אלו א"א לומר דס"ל טעמא דגריר' דליתא אלא בחטי' בלבד כמבואר בירושלמי ובלבוש כתב כלשון הטור וכתב אח"ז ודוקא אורז משום גרירה ודברים אלו תמוהים וכבר הקשה כן בא"ר שם דלפ"ז ה"ל למימר חטים דוקא ונראה שכתב כן לפי שראה בב"י שכתב טעם הטור משום גרירה ולכן סבר דגרירה באורז לחודא תליא והא ליתא והפר"ח סי' תמ"ב כתב דהטור ס"ל ג"כ טכ"ע דאורייתא כר"ח ומיישב בדוחק ההיא דסי' צ"ח בי"ד וחיזק דעתו מהך דסי' תנ"ג ואכתי תיקשי דהאיך יכתוב נגד אביו הרא"ש ז"ל שמבואר מדבריו דאף אם נימא טעם כעיקר דאורייתא מכל מקום שפיר קאמר הירושלמי דמשום גרירה דוקא הוא ותימא על הש"ך בי"ד סימן שכ"ד שכתב דמדברי הטור ואשר"י משמע דה"ה בכל ה' מיני דגן מדתלה באשר"י הטעם דטכ"ע דאורייתא (וכ"כ הפר"ח סי' תנ"ג לדעת הרא"ש) נראה מזה שלא עיין רק במ"ש הרא"ש בהל' חלה משנה ח' אבל בסוף הל' חלה ביאר שנית משנה זאת באורך כמ"ש אך דברי הטור שם באמת מורין כן וכמ"ש ג"כ בא"ח סי' תנ"ג להדיא ודעת הסמ"ג נראה כהרמב"ם שכתב ג"כ מתני' כצורתה ואיהו גופיה בה' מ"א דף נ"ו כתב דאין לוקין אלא בכא"פ (וע"כ שכתב כן לדעת רבינו יעקב שהוא ר"ת ונראה שמזה למד הטור בי"ד לכתוב כן בשם ר"ת אך דמ"מ לדעת הטור לוקה על כזית מהתערובת ומהסמ"ג נראה שצריך שיאכל הפרס אבל הרא"ש ס"ל דלר"ת לוקין על טכ"ע ועיין בב"י שם ומה שהשיגו עליו המ"כ והפר"ח:

והנה הראב"ד פ"ו מהל' ביכורים והרשב"א בפסקי חלה ס"ל דהלכה כרשב"ג דאינה חייב בחלה עד שיהא שם דגן כשיעור ולענין מצה כתבו דבעינן כבא"פ ויש לי להסתפק אם בעינן לגבי חלה שיהא כ"כ דגן עד שיהא כבא"פ וכ"כ המג"א סימן ר"ח ס"ק ט"ו או שמא כיון שצריך שיהא דגן כשיעור חלה תו לא איכפת לן מה שיש הרבה בתערובות מאורז עד שאין שם כבא"פ דמ"מ העיסה מתחייבת בחלה מחמת שיעור הדגן שיש בתוכו ודמי למ"ש ה"ה ושאר פוסקים דאע"ג דלא לקי אאכילת חמצה המעורב בפחות מכבא"פ מ"מ חייב לבערו שהוא מצורף ממילא והכי דייק לישנא דהרשב"א שכתב והא דקתני אדם כו' נ"ל דוקא כשיש כבא"פ כו' משמע דבחלה לא צריכנא להא כיון שיש מן הדגן כשיעור ודווקא אליבא דר"ח כתב הרא"ש דמיירי שיש כבא"פ דלדידיה לא ס"ל דבעינן דגן כשיעור משא"כ להרשב"א כיון דאיכא דגן כשיעור כבא"פ אינה מעלה ומוריד לענין חלה אבל בשו"ת תשב"ץ ח"ב סימן רצ"א פרק ה' מבואר דלשיטת הרשב"א תרווייהו בעינן להתחייב בחלה שיהא דגן כשיעור וגם כבא"פ וכן הוא דעת ה"ה גופי' ועוד פוסקים גבי תערובות חמץ דאינו עובר בב"י עד דאיכא כבא"פ וא"כ ה"ה כאן ואין להאריך:

ומעתה נחקורה ונשובה לדין ברכת המזון הנה אבודרה"ם הביאו הב"י בסי' ר"ח כתב בשם הר' יונה דקמח שעשאו אותו מפירות וקטניות אם ערבו באותו קמח א' מה' מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכא"פ אז אם עשו ממנו פת מברך המוציא וג' ברכות ואם אין בו זה השיעור אינו מברך לבסוף ג' ברכות אלא בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אע"פ שאין בו כזית דגן בכא"פ ולבסוף מעין ג' מבואר מזה דס"ל דכל שיש בקמח מה' מינים כשיעור הזה סגי ומשמע שא"צ שיאכל כל הפרס רק בכזית ממנו לחוד סגי ונראה דהא אתיא כמ"ש הרא"ש לדעת ר"ח דכל דאיכא כבא"פ נהפך הכל לחטים דאילו להרשב"א והראב"ד היה צריך לאכול שיעור פרס כדי לברך אחריו ג' ברכות ולדעת הרמב"ם והרמב"ן דחטים ואורז בטעם לחוד סגי וה"ל לפרושי דבתערובת חטים ואורז א"צ כבא"פ אלא ודאי כדעת ר"ח אתיא דלעולם כבא"פ בעינן ובהכי סגי בכזית לחוד ומה שיש להקשות דאכתי בשאר מינין לא תסגי בכזית בכא"פ יבואר אי"ה לקמן. והנה הש"ע סתם וכתב כדברי רבינו יונה ונראה דלא חש לסברת הראב"ד והרשב"א וממ"ש סימן תנ"ג דבטעם דגן לחוד סגי ל"ק כמו שיבואר אי"ה. והמג"א שם ס"ק ד' כתב דוקא בדאיכא כבא"פ כנ"ל להחמיר ועיין בב"י עכ"ל ואם כוונתו לדברי הרשב"א והראב"ד שהביא הב"י וס"ל כוותייהו להחמיר ה"ל לפרושי שצריך שיאכל פרס ואפשר דס"ל שאין להחמיר רק כדעת ר"ח שהביא הרא"ש כיון שכן מוכח מדברי רבינו יונה ופסק כוותיה בש"ע ואני תמה דלמה לא ניחוש לסברת הרשב"א והראב"ד ז"ל וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל שאין האיסור נהפך להיתר אע"פ שיש כבא"פ אם לא היכא שאוכל פרס שלם אבל אם אינו אוכל פרס אינו אסור אלא מדרבנן כמבואר במ"א ובפר"ח סי' תמ"ב וכן נראה מדברי ה"ה דאי לאו משום גרירה היה צריך שיהיה כבא"פ ויאכל הפרס והש"ע סימן ר"ח ע"כ לאו משום גרירה אתי עלה שהרי אף בשאר מינים כתב כן ועוד דה"ל לפרושי דבחטים ואורז מברך ג' ברכות אטעמא לחוד וכמ"ש בסימן תנ"ג אלא ע"כ דלענין ברכה לא תלי בגרירה כמ"ש לקמן וא"כ כל דלא אמרינן שנהפך הכל לדגן צריך שיאכל פרס והפר"ח סי' תמ"ב כתב על שיטת הראב"ד והרשב"א שהיא השיטה המחוורת בכולם והכי נקטינן וכן הוא דעת הר"ן ג"כ דאינו מהפך הכל לאיסור וכן נראה דעת הסמ"ג וכן מבואר בלבוש סימן צ"ח וכן פסק היש"ש פל"ה וא"כ ה"ה כאן לענין ברכה כל שאינו אוכל הפרס הרי לא אכל כזית דגן הלכך אע"פ שיש שיעור כזית בכא"פ אם אינו רוצה לאכול כל הפרס אז ירא שמים יראה שלא יאכלנו אלא בתוך הסעודה שיאכל כזית מפת גמור ויברך עליו ופשוט דאם אוכל חצי פרס מעיסה זו שיש בתוכה כבא"פ וחצי זית מפת גמור שמצטרף ושפיר מברך עליו ג' ברכות ושיעור פרס לדעת רש"י ד' בצים ולדעת הרמב"ם ג' בצים והרשב"א בתה"א ביאר טעם מחלוקתן בבית התערוב' ובקצר כתב שדעתו לדעת הרמב"ם ע"ש ולחומרא חוששין לדעת רש"י כמבואר בא"ח סי' תרי"ח ע"ש ולקמן יבואר ומבואר בדוכתי טובא בש"ס דשיעור כא"פ הוא בפת חיטים ולא בפת שעורים שאז שוהה יותר וכן שיערו שאוכלו בהסיבה ר"ל שיושב במקום אחד ואוכל וע"י לפתן שנאכל מהר ותמהני על הפוסקים שהזכירו סתם שיעור פרס ולא ביארו זה:

והדרינן למ"ש לעיל שדעת הרשב"א והראב"ד והרמב"ם ועוד פוסקים דכל שאינו אוכל פרס שלם אין לוקין עליו אך אמנם דעת ר"ח הביאו הרא"ש והטור י"ד סי' צ"ח כתב שהרא"ש הסכים לסברא זו וכבר כתבתי שכן מבואר מדברי הרא"ש בתשו' ור"ת וסייעתו ס"ל דאפי' טכ"ע לבד נמי לוקין עליו לפמ"ש הרא"ש בשמו והסמ"ק מצוה ר"ד כתב שנהגו בזה כר"ת ונ"ל דס"ל דאף לענין מלקות קי"ל כוותיה שהרי במצוה רי"ט כתב וז"ל והעושה עיסה מאורז או מדוחן ומא' מה' מינים אם יש בה טעם דגן יוצא י"ח נראה דס"ל דש"ס שלנו חולק על הירושלמי ולאו מטעם גרירה אתינן עלה רק משום טכ"ע דאורייתא וא"כ לשיטת מפרשים אלו עכ"פ כשיש כבא"פ נהפך כולו ועל כזית ממנה צריך לברך בה"מ וכיון דלא מכרעא מלתא אז אם שבע ממנו שבפת גמור חייב בהמ"ז מן התורה ובספיקא דאורייתא אזלינן לחומרא וכדאיתא בסי' קפ"ד וכ"כ המג"א סי' קס"ח ע"ש אבל אם לא שבע ממנו מבואר מדברי המג"א שם דכל כה"ג מברך מעין ג' אע"ג שצריך לי עיון דמה תיקון הוא זה כיון שאם חיוב בהמ"ז מדרבנן בכזית אין ברכת מעין ג' פוטר ואפשר דהכי תקנו רבנן דיברך בהמ"ז ואם לאו יברך מעין ג' אבל אם אין בתערובות רק כבא"פ כשיטת רש"י דהיינו ד' בצים ואכל הפרס דהיינו הד' בצים אז צריך לברך בהמ"ז משום ס"ס דשמא קי"ל כרש"י בהא וא"כ לא שהה באכילה זו יותר מכא"פ ואת"ל דלא קי"ל כרש"י וא"כ שהה יותר מכא"פ מ"מ שמא קי"ל כר"ת דטכ"ע דאורייתא ואכזית ממנו לבד מברך אבל כשהתערובות פחות מזה דחד ספיקא הוא אי קי"ל כר"ת או לא אז דוקא בשבע מאכילתו דהוא ספיקא דאוריית' חייב לברך בהמ"ז הא לא"ה לא ומברך מעין ג' ומה שי"ל דאף מעין ג' לא יברך יבואר אי"ה לקמן אבל מ"מ לפניו מברך המוציא ונראה דאף אם נימא טכ"ע דרבנן מ"מ הם אמרו לברך והם אמרו דטכ"ע אבל לענין בהמ"ז אע"ג דכל שלא שבע אינו חייב בבהמ"ז רק מדרבנן מ"מ לא אמרינן הם אמרו דלא תיקון אלא כעין דאורייתא ועד דאיכא כבא"פ לא מחייב:

והנה הפר"ח סי' תמ"ב כתב דהיכא דליכא רובא דגן וגם אין טעמה דגן רק שיש כבא"פ בטל ברוב וראיה דהא להראב"ד מתני' דחלה בכא"פ מיירי ואפ"ה בעינן טעם דגן דוקא ובשער המלך פי"א מהל' חו"מ כתב לדחות דהתם טעמא משום דבעינן טעם מצה וכמ"ש פר"ח סי' תנ"ה דאליבא דש"ס דידן בעינן טעם מצה ותמיהני דאכתי שפיר מייתי פר"ח ראי' שהרי גבי חלה נמי קאמר אם יש טעם דגן חייבת בחלה ומ"מ יש לדחות ולומר דבכל דוכתי לענין איסורין וכה"ג אף על גב שאין נרגש טעם האיסור כיון שיש כבא"פ חייב עליו ואפ"ה בעיסה מאורז ובתוכו חטים בכא"פ דוקא טעם דגן בעינן שהרי כתב הרא"ש דאע"ג דאיכא כזית בא"פ מ"מ מטעם גרירה אתינן עלה והלכך דוק' טעם דגן בעינן דכל שאין שם טעם אינו גורר כלל ואין העיסה באה לידי חימוץ אלא לידי סרחון וכיוצא בזה כתב הרמב"ן לפרש קושית הש"ס בזבחים אדר"ל ולא משני דטעמא משום גרירה (וטפי קשה לפי המבואר בירושלמי, ריש חלה דר"ל הוא דקאמר טעמא דגרירה) דהכי פריך דאם איתא דנ"ט לאו דאורייתא לית לן למימר גרירה כלל כיון דטעמא גופא בטל (ועיין בראב"ד דלגבי מצה כתב דבעינן כבא"פ ולענין חלה לא הזכיר מזה משמ' דס"ל דאי הוה כבא"פ לא צריך לטעם דגן ודוקא גבי מצה בעינן טעם מצה אבל אחר העיון הא ליתא דודאי מתני' בחד גוונא מיירי בין לענין חלה ובין לענין מצה ועוד דלמה באמת לא בעינן כבא"פ גבי חלה אלא ודאי שלכך לא כתב הראב"ד שם דבעינן כבא"פ משום שכבר כתב שם דקי"ל כרשב"ג דבעינן שיהא בדגן כשיעור חלה ולכך תו לא צריך שיהא בתערובות כבא"פ שהשיעור דגן בפ"ע חייב וכמש"ל דלא כהרשב"ץ שהבאתי לעיל) אך כל זה היכא דליכא רובא דגן אבל אם רובא דגן ואין טעמה דגן צ"ע והנה הפר"ח סי' תנ"ה הביא ירושלמי דאיתא יוצאין במצה מתובלת רובא דגן אף על פי שאין טעמה דגן ואף על פי שכתב אחר כך דשמא לא קי"ל כהירושלמי היינו דווקא במצה דמוכח בש"ס דידן דטעם מצה בעינן אבל לגבי חלה כיון שרובה דגן יכול לבא לידי חימוץ ולכאורה יש להקשות דבירושלמי דחלה קאמר מתני' פליג' על ר"ה עירב בה מינין אחרים עד שיהא רובא דגן וטעמה דגן פתר לה בשאר מינים ר"ל שאינם חטים דלא שייך בזה גרירה ועכ"פ מבואר דאף על גב דאיכא רוב' דגן בעינן טעמה דגן והיכ' קאמר במצה מתובלת דברוב לחוד סגי וכדי לישב זה נלענ"ד דלכאורה יש להסתפק אליב' דרשב"ג דפסקו כוותי' הראב"ד והרשב"א דצריך שיהא דגן כשיעור אם זהו דוקא בחטים ואורז דסגי בכבא"פ הלכך בעינן דגן כשיעור (וכבר כתבתי שמהראב"ד נראה דכל שיש כשיעור אינו צריך כבא"פ) מה שאין כן בשאר מינים דבעינן רוב' דגן דוקא לדעת כמה פוסקים וכמבואר בירושלמי גם כן (ולקמן יבואר לאינך פוסקים איך מיושב הירושלמי) אפשר דהמיעוט מצטרף לרוב להשלים השיעור דהרוב ודאי מהפך את המיעוט להיות נחשב כאילו הוא כולו מאותו המין או שמא אף על פי כן בעינן שיעור חלה ממין דגן לחוד וכל שאין שיעור שלם ממנו אף מיעוט ממין אחר אין מצטרף והנה בתשב"ץ סי' הנ"ל מבואר דאף בשאר מינין דבעינן רוב דגן בעינן דוקא שיהא שיעור חלה ממין המחויב ולכאורה יש להביא ראי' לדבריו מן הירושלמי דחלה פ"ב משנה ו' דאיתא שם אמתני' ניטל מורסנן וחזר לתוכה פטורה וקאמר ר"ל שם דהא מתני' כרשב"ג דקאמר עד שיהא בה דגן כשיעור ורצ"ל כמו כן כאן הך מורסנן הוי כמין אורז שאין משלים השיעור וכן פירש שם מהרא"פ ולפי"ז הא התם ודאי איכא רוב' בקמח לגבי המורסן ואפ"ה קאמר דבעינן שיעור מקמח בלחוד (ומדברי הירושלמי אלו מבואר דלא כמ"ש הכ"מ בפרק ו' מהל' בכורים לפרש הירושלמי דכשיעור דקאמר רשב"ג רצה לומר טעם דגן ע"ש והא ליתא כמבואר למעיין) ואם כן אף דר' יוחנן פליג שם אר"ל וקאמר דמתני' ככ"ע אתי' ודרך עיסה שנו מכל מקום בהא לא פליגי מה דמוכח מר"ל דאף היכא דאיכא רוב' בעינן שיעור לרשב"ג והיינו כדברי התשב"ץ אבל יש לדחות דמורסן שאני שהוא נשאר בנפה כשמרקדין הקמח כמ"ש רש"י בשבת דף וא"כ אף דאיכ' קמח רוב' מכל מקום לא בטל כיון שיכול להסירו משם כמבואר בש"ך י"ד ובשאר פוסקים בדוכתי טובי ולכך אינו משלים השיעור משא"כ בעירב קמח בקמח כיון שאינו יכול להכירו ולהסירו משם בטל היא ונהפך למין של הרוב ומשלים לשיעור והנה הא דקי"ל דיוצאין במצה מתובלת ודאי דצריך לאכול כזית מצה חוץ מתבלין וכמ"ש המג"א סי' תנ"ה ס"ק י"ז ומ"ש שם עיין בתוס' מנחות דף כ"ג ע"ב הנה אם כוונתו למ"ש התוס' שם ד"ה אלא בתירוץ הב' דבריו צ"ע שהרי שם מבואר דאפילו אם אוכל כזית מצה לא מהני דהתבלין מבטלין טעמא כמו שהכזית מרור אתי ומבטל לכזית מצה שאוכל ולכך כתבו התוס' שצריך לאכול הרבה אלא נראה כוונת דבריו שצריך לאכול כזית מצה דאע"ג דאיכא מצה טפי מתבלין מכל מקום כיון דבתבלין ל"ש גרירה שיוכל לצאת בהם משום שבאים לידי חימוץ כמ"ש הרמב"ן דלכך יוצא י"ח בחטים ואורז משום שהאורז נגרר ובא לידי חימוץ וכיון דבתבלין ל"ש זה הלכך בעינן שיאכל כזית מהעיסה לבד התבלין וכן לשיטת הרא"ש בעינן שאותו כזית שאוכל יהא יכול לבא לידי חימוץ ואהא כתב עיין בתוס' מנחות ר"ל שמבואר בדבריהם בתי' הב' שיש להחמי' יותר אך כל זה בתבלין דל"ש בהו גרירה כלל דלעולם אין באים לידי חימוץ משא"כ היכא דשייך גרירה א"כ בכזית מן התערובות סגי כיון שהוא נגרר והשתא לפי זה י"ל דזהו החילוק בין חטים ואורז דאף דרובה אורז שייך גרירה ויוצא בכזית משא"כ בשאר מינים כל דליכא רובא דגן אינו גורר מה שא"כ אי איכא רובא דגן גורר את המיעוט ויוצא בכזית כיון דאמרינן גרירה ודלא כהתשב"ץ דס"ל דאף ברובא דגן בעי כשיעור ג"כ לא כיון דרובא דגן אף בשאר מינים נמי דיינינן בהו גרירה ואליבא דהרשב"ץ אף דאמרינן גרירה בעי כשיעור כמש"ל אי"ה. ולפי"ז י"ל דהאי דקתני בתערובות שאר מינים דבעי שיהא רובא דגן וטעמא דגן אמתני' קאי דמיירי שאין שם דגן כשיעור וכדקאמר מתני' דלא כרשב"ג (ועמ"ש לקמן עוד דאפילו בכשיעור בעי טעם דגן דוקא) והלכך בעינן תרווייהו דוקא לכל שאין טעמה דגן אע"פ שרובה דגן לא אמרינן גביה גרירה ואינו בא לידי חימוץ אלא לידי סרחון וכן להיפך משא"כ בהך דיוצאין במצה מתובלת דשם בלא"ה ל"ש גרירה ולא מיירי התם לענין לצאת בכזית מהתערובות שצריך לאכול כזית חוץ מהתבלין הלכך כיון שרובא דגן לא מבטלי ליה התבלין ואעפ"י שאין טעמה דגן יוצא בה י"ח כיון שאוכל כזית דגן ודברים אלו ברורים וקילורים לעינים בס"ד ולכאורה יש לתמוה על התשב"ץ דס"ל דבעינן שיהא רובה דגן וכשיעור דרובה דגן ל"ל בכזית בכא"פ תסגי ליה כיון דאיכא שיעור מהדגן וכבא"פ כאלו הוא בעין חשבינן ליה ולכאורה י"ל דאי אין רובה דגן אז א"צ להפריש רק לפי חשבון הדגן שבתוכו דאין נהפך הכל לדגן מה שא"כ כשרובה דגן דאז אמרינן גרירה וביטול ברוב וצריך להפרי' על הכל וכן נראה מדברי התשב"ץ שם שהתחיל העושה עיסה מן החטים כו' נתחייבה כל העיסה בחלה מן התורה וצריך להפריש על הכל והיינו בחטים ואורז דשייך גרירה והלכך בשאר מינים רובא דגן בעינן דאז אמרינן בהו ג"כ גרירה וצריך להפריש על הכל ונראה להוכיח גם מהרשב"א כן שכתב בפסקי חלה להוכיח דבעינן כשיעור דאל"כ מתני' דקתני דה' מינין מצטרפין זה עם זה למאי אתי דהא אף מין אחד מה' מינים ומין אחד ממין אחר מתחייבין בחלה אלא ודאי דבעינן כשיעור אלמ' דהכא לענין להפריש על הכל מיירי דאי לפי חשבון א"כ אין ראיה מהתם דשמא לענין לפי חשבון לא בעינן כשיעור והתם להפריש על כולו הוה ס"ד דא"צ להפריש רק על מין שהוא הרוב ומבטל את חבירו:

אלא שאני תמה על התשב"ץ שדבריו סותרים לכאורה זה את זה בתוך כדי דיבור ששם אח"ז כתב דשאור מעיסת חטים שנתנו לתוך עיסת אורז אם יש בה טעם דגן נעשית טבל ואם יש לו פרנסה ממקום אחר מפרי' על השאור כשיעור וא"ל דההיא כשאין שם כבא"פ חדא דלעיל גבי עיסה מחטים ואורז ג"כ כתב די"א אף ע"פ שאין מן הדגן כבא"פ ועוד דגבי שאור נמי כתב די"א שצריך כבא"פ מהעיסה שאל"כ בטל בעיסה מן התורה ונמצי מפריש מן החיוב על הפטור ודבריו לקוחים מפסקי חלה להרשב"א ע"ש לכך צ"ל דס"ל להרשב"א ותשב"ץ דדוקא היכא שיש בדגן כשיעור חל עליו חיוב חלה כיון שהוא מה' מינים וכשהוא מעורב עם אורז דאמרינן ביה גרירה והוא מעורב כבא"פ אז נהפך הכל לחטים וחייב להפריש על הכל משא"כ היכא שאין בדגן שבעיסה זו שיעור חלה רק שהוא בא מעיסה החייבת כמ"ש הראב"ד פ"ו דבכורים כיון שאין בעיסה זו דגן כ"כ הלכך אע"ג דאמרי' גרירה מ"מ אינו משלים השיעור דאע"ג שהעיסה יכולה לבא לידי חימוץ מ"מ מין שיכול לבא לידי חימוץ בעינן הלכך אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון משא"כ כשיש כשיעור כיון שיש בעיסה זו מין שיכול לבא לידי חימוץ כשיעור חלה ועל האורז אמרי' גרירה מחויב להוציא על הכל וצ"ע לחלק בכך וגם דלכאורה נראה דהנך תרתי מתני' דהעושה עיסה והנוטל שאור בחד גוונא מיירי ובתרווייהו מחויב להוציא על הכל או בתרווייהו לפי חשבון ואין כאן מקומו להאריך:

וראיתי להעתיק כאן מ"ש בחידושי על הא דאמרינן במנחות דף כ"ב אמר ר"ח נבילה בטלה בשחוטה כו' ת"ש תיבלה בקצח כו' אלא אי אמרת בתר מבטל תבלין מי קא הוי מצה כו' והקשו בתוספות דלמא משום טעם מצה כההי' דעושה עיסה מחיטים ואורז ע"ש וכן הקשו התוספות בזבחים ונלענ"ד לתרץ דלכאורה קשה דהא הא דפליגי אי בתר בטל או מבטל היינו לרבי יהודה דמין במינו לא בטל אלא דהוא דוקא אי אפשר למהוי כוותי' משא"כ במבשא"מ דאי נ"ט ברוב לאו דאורייתא או אי לא יהיב טעמא בטל שפיר ולא איכפת לן אי בתר בטל או מבטל וא"כ הא דמצה מתובלת שהוא מין בשא"מ מאי נ"מ אי בתר בטל או מבטל ואם כן קשה ממ"נ אי ס"ל דמיירי דיהיב טעמא ונ"ט דאורייתא וא"כ אף למ"ד בתר מבטל א"ש ואי נ"ט לאו דאורייתא כמו שתירצו התוספות דהך סוגיא פליגא אדהתם א"כ גם למ"ד בתר בטל קשה דמה בכך דלכי מעפשא הוי כתבלין דהא מ"מ הוא מין בשא"מ מצד עצמותו ושפיר היה למצה להתבטל וכן הקשה דודי הגאון נ"י ונראה שזה כוונת התוס' בזבחים שציינו הקושיא אהא דאמרינן שם מין בשא"מ בטעמא ולא הזכירו תירוץ התוספ' במנחות דהך סוגיא פליגא ע"ש. ולכן נלע"ד דהנה הר"ן פרק הנודר מן המבושל הביא דברי הרי"ף בפת שאפאה עם הצלי כו' דאסור משום דשיל"מ וכן באשה ששאלה מים ומלח כו' וכתב שהקשו ע"ז דהא הו"ל מין בשא"מ ובטל אף בדשיל"מ והאריך לתרץ ותוכן דבריו דס"ל לר"י מב"מ לא בטל משום דכתיב ולקח מדם הפר כו' וס"ל לר"י דאזלינן אם הם שוים בשם העצם לא בטל ורבנן אזלי בתר איסור והיתר דכל ששניהם היתר אין מבטלין זה את זה ולכך בדשיל"מ כיון שסופו להיות מותר מצטרף הך סברא ששוים בשם העצם אף לרבנן משא"כ במבשא"מ כיון שאין שמם שוה וגם עכשיו הוא איסור לא איכפת לן מה שעתיד להיות היתר לאחר זמן ולפיכך בפת שאפאה עם הצלי כיון דהם היתר בהיתר אם היה רוצה לאכול בלא חלב וכן באשה ששאלה כיון שבמקום שרגלי שתיהן שוה היתר בהיתר הם לא איכפ' לן מה שהם מין בשא"מ מצד עצמו כיון דלרבנן לא אזלי בתר העצם כלל רק בתר איסור והיתר ע"ש ולפי זה א"ש ומדוקדק ג"כ מה דלכאורה צ"ע דלעיל בסוגיא פריך ממתני' דשני מנחות וכן אח"כ פריך מברייתא וקאמר הש"ס הא מני אילימ' רבנן הא ס"ל עולין הוא דלא מבטלי כו' אלא לאו ר"י כו' וכאן לא קאמר הש"ס ולא מידי ופריך בפשיטות אא"ב בתר בטל כו' ולפי מ"ש א"ש דאדרבא הך ברייתא דתיבלה בקצח לא מצי אתי כר"י דס"ל מין במינו לא בטל דלדידיה דס"ל דשוים בשם העצם בעינן וא"כ הכא שהם חלוקים בשם העצם ודאי דבטל לר"י אלא ע"כ דאתי כרבנן ולרבנן אף דמצד עצמם הם מין בשא"מ מ"מ כיון דהתבלין ומצה הוא היתר בהיתר ולא בטל ואף ע"ג דלענין לצאת י"ח מצה לא הוי תבלין כמצה מ"מ אין בכך כלום כיון שעכ"פ תרווייהו חזו לאכילה בסתם בלא חובת מצה וכמ"ש הר"ן לענין פת שאפאה עם הצלי דמיקרי היתר בהיתר אע"ג דאין ההיתר רק בלא חלב וכן לענין שאלה דמים ומלח אע"פ שאין ההיתר רק במקום שרגנ שניהן שוה ע"ש וה"נ כאן אך דמ"מ לא עדיף הך מב"מ דהיתר בהיתר לרבנן ממב"מ בשם העצם לר"י דבעינן דוקא דאפשר למהוי כוותיה דהא תרווייהו מחד קרא ילפי מדכתיב ולקח מדם הפר דרבנן ס"ל דעולין אין מבטלין זא"ז דהיינו לומר כיון ששניה' כשרים לזריקה הו"ל היתר בהיתר דלא בטל ור"י ס"ל דכיון דדמו בעצם אין מבטלין וכיון דר"ח ס"ל לר"י דבעינן דוקא אפשר למהוי כוותיה א"כ כמו כן לרבנן במקום שהם היתר בהיתר ולפי זה שפיר פריך אא"ב בתר בטל א"ש דלכי מעפשא הוי כתבלין וכיון דשניהם היתר הו"ל מב"מ ואתיא כרבנן אלא א"א בתר מבטל מה בכך שהם שניה' היתר כיון שא"א למבטל להיות כבטל:

ולפי"ז מתורץ קושית התוספו' דהנה הרא"ש בסוף הלכות חלה אהא דעושה עיסה מן החטים כו' כתב בשם הרמב"ן שהקשה דהא כיון דליכא כבא"פ הו"ל טעמו ולא ממשו דלאו דאוריית' ולכך כתב תירוץ הירושלמי משום שהחטים גוררים את האורז לבא לידי חימוץ והא דמוכיח הש"ס דנ"ט דאורייתא הוא משום דאי ס"ד דהטעם בטל איך יגרור את אחרים ע"ש (והנה תיר' זה צ"ע דהא הך דגורר את האורז ע"כ לאו דינא הוא אלא צ"ל שכן הוא הענין לפי החוש וא"כ כיון דבאמת יהיב ביה הדגן טעמא שפיר יוכל להיות שגוררו להביאו לידי חימוץ ומה בכך דטעם כעיקר לאו דאורייתא) ולפי ענ"ד י"ל דאע"ג דהיכא דליכא בתערובות כבא"פ הוי טעמו ולא ממשו היינו דוקא באיסור והיתר משום דכל דליכא כולי האי הרי הממש הוא בטל בתערובות ושפיר מיקרי טעמו ולא ממשו משא"כ היכא שהוא היתר בהיתר דאין הממש בטל בתערובות אז שפיר ה"ל טעם הבא מן הממש והוי דאורייתא (ואע"ג דאי ליכ' כבא"פ א"כ א"א לו לצאת בזה דהא צריך לאכול הכזית מצה בכא"פ משום הא לא ארי' דשיעור אכילת פרס הוא מיסב ואוכל בלפתן והיינו ששוהה קצת באכילתו וכאן מיירי שבאמת אכל במהירות יותר דהא קי"ל דאפי' בלא מצה יצא והלכך אע"פ שבתערובות לא היה שם כזית מצה בשיעור כא"פ מ"מ כיון שהוא מיהר לאכול בתוך שיעור אכילת פרס שפיר ה"ל טעם הבא מן הממש ועוד נראה דאף אם לא אכל רק כביצה או יותר ויש בו טעם שיעו' כזית שפיר יצא ואינו בכלל טעמו ולא ממשו כיון שיש בתערובות הזה כזית מן הממש שנימוח בתוכו ואעפ"כ לא נתבטל מטעם היתר בהיתר ולא דמי לענבים ששראם במים ויש בהם טעם יין אע"ג דהענבים לא נתבטלו בעצמם שהרי היו נכרים מ"מ לא מיקרי טעם מן הממש כיון שאין שם כלל בעין שהרי לא נימוח משא"כ כאן שיש בעין בתוך התערובות כמה זתים מן המצה אז טעם שלהם כעיקר שהרי העיקר שבתערובות לא נתבטל שהרי חטים ואורז הוא היתר בהיתר כמש"ל:

אלא דאכתי קשה למ"ד בתר מבטל אזלינן א"כ מה בכך דחטים ואורז ה"ל היתר בהיתר מ"מ הא אורז לא מצי למהוי כוותי' דמצה וא"א למבטל להיות כבטל וא"כ שוב אית לן למימר דבטלו החטים וא"כ ה"ל טעם שאינו מן הממש כיון שהממש מתבטל בתערובות אך נראה דהיינו דקשי' ליה לירושלמי ולכך ס"ל דחטים גוררים את האורז ואין ר"ל דאף ברובה אורז החטים גוררים אותה דודאי בכה"ג ליכא גרירה רק דוקא היכא שרובה דגן (עיין בפ"מ בפתיחה לא"ח) גוררת האורז והכא ברוב' אורז מיירי דאל"כ האיך קאמר אם יש בה טעם דגן כו' אלא הכוונ' דודאי אע"ג דרובה אורז מ"מ שפיר יוצא מחמת הטעם דהא הטעם בא מן השמש שהרי לא נתבטל כיון שהוא תערובות היתר בהיתר. וא"ל דא"א למבטל להיות כבטל ז"א כיון דהחטים גוררים האורז עכ"פ כשרוב' חטים א"כ שוב אפשר למבטל להיות כבטל אם הוא מוסיף עוד דגן על התערובות והלכך אע"ג דהשתא רוב' אורז מ"מ כיון שהחטים לא בטלו שפיר יוצא בנתינת טעם הבא מהם דה"ל בא מן הממש. ולפי"ז א"ש קושי' התוס' דכל זה בחטים ואורז משא"כ במצה מתובלת דל"ש גרירה א"א לומר דיוצא משום טכ"ע דהא הו"ל טעמו ולא ממשו וא"ל משום דהיתר בהיתר לא בטל ז"א דכיון דא"א לתבלין להיות מצה ממיל' עיקרא בטל וטעמ' לחוד ל"מ דה"ל טעמו ולא ממשו וכקושי' הרמב"ן משא"כ בחטים ואורז דאפשר למבטל להיות כבטל ע"י שיוסיף עוד דגן ויגוור האורז ג"כ כמ"ש הירושלמי:

ודודי מ"ו הגאון מו' סענדר נ"י אמר ליישב קושי' הנ"ל דבמין בשא"מ ל"ש פלוגת' דבתר בטל באופן זה דהר"ן כתב טעם דמב"מ לא בטל משום דאינו מחלישו רק מחזיקו ע"ש ואי בתר שמא אזלינן ע"כ צ"ל דאי הוה מב"מ לא פקע שמו הראשון ממנו משא"כ במבשא"מ שנסתל' ממנו שם הראשון וחל עליו שם אחר וכ"כ הטעם בת"ח לענין דשיל"מ ומזה יש ללמוד ג"כ לענין מב"מ או מבשא"מ ולפי"ז אם נתערב מעט בהרבה ואכתי לא פקע שם דבר המועט פשיטא דאינו בטל דהא לא גרע ממב"מ דלא בטל משום דלא נסתלק שמו וא"כ מה בכך שהתערובות המרובה היה אינו מינו כיון שלא הועיל לבטל שם המיעוט ולכך לא בטל המועט במרובה ולפי"ז א"ש דקאמר תיבלה בקצח כו' כשרה וקאמר הטעם דכשרה אע"ג דמבש"מ הוא לזה אמר מצה הוא אלא שנקראת מצה מתובלת ר"ל דאעפ"כ לא פקע שם מצה ממנו והלכך לא בטילה והשת' קא קשי' לי' למ"ד בתר מבטל אזלינן אלמא אע"ג דמיירי במב"מ ויש להם שם א' ולא נסתלק השם אפ"ה מתבטל אם א"א להיות כמותו א"כ גם כאן כיון דתבלין לא הוי מצה מה בכך שנשאר שמו עליו מ"מ הא גם במינו ממש נשאר שמו עליו ומ"מ בטל בכה"ג ומשני דמצה נפישא ודייק מדקתני מצה היא משמע דלא מן השם הזה אלא משום שעיקרה ורובה מצה ובזה א"ש קושי' התוס' דהש"ס הוכיח דע"כ הך בריית' לאו משום נתינת טעם אתי עלה דאל"כ ל"ל למימר מצה היא כו' דהא טעמא אחרינ' הוא משום טעם מצה ודוחק בעיניו לפרש מצה היא היינו שיש בה מטעם מצה אלא ע"כ שר"ל לפי שלא נסתלק שם מצה מעליה ופריך שפיר עכ"ד דודי הגאון המפו' נ"י ודפח"ח:

ועתה נחזור על הראשונות אשובה אראה איך הדין לענין ברכה הנה היכא שרובה דגן נראה דשפיר מברך המוציא וג' ברכות אע"פ שאין טעמה דגן דכבר ביארתי דהא דאית' בירושלמי דחלה רובה וטעמה דגן היינו דאי אמרינן גרירה וא"צ שיהא דגן בתערובות כשיעו' אבל כשאין טעמה דגן לא אמרינן גרירה ולא נהפך הכל לחטים ואפשר דאפי' אם יש דגן כשיעור אפ"ה פטור משום דכיון שאין הטעם דגן ונתבטל בתוכו אינו בא לידי חימוץ אלא לידי סרחון ולא נתחייב בחלה וכן להיפך היכא שאין רובה דגן להחשב לא מהני כבא"פ מה"ט שאינו בא לידי חימוץ וזה צ"ע כיון שיש בתוכו דגן כשיעור וגם הטעם נרגש אף אם נימא שאין יכול לבא לידי חימוץ כיון שהרוב ממין אחר מ"מ מין הראוי לבא לידי חימוץ יש שם כשיעור ואטו העושה עיסתו מצה פטור מחלה ויש לדחות דהכא שאני דמשעה שעירב הקמחים ביחד שוב אינו ראוי לבא לידי חימוץ וצ"ע בזה ומחוורת' כמש"ל דצריך להפריש לפי חשבון משא"כ כשאין הטעם נרגש לגמרי פשיטא דאינו בא לידי חימוץ משא"כ לענין ברכה דלא תלי בגרירה כמ"ש לקמן א"כ אית לן למימר רובה דגן אע"פ שאין טעמה דגן אבל היכא שגם רובה אינה דגן רק כבא"פ אעפ"י שכתבתי לדחות ראיית הפר"ח די"ל דדוק' בחלה ומצה דבעינן שיבא לידי חימוץ אבל לענין איסורין לא מ"מ נ"ל שהדין דין אמת דאף באיסורין כיון דליכא טעמא כבא"פ לא מהני ובטל ברובא כמ"ש הרשב"א והר"ן בחולין הביאו הפר"ח סימן תמ"ב אבל כשהרוב דגן דמי למצה מתובלת דאיתא בירושלמי דרובה אף עפ"י שאין טעמה והא דאיתא בסי' תנ"ה כיון שיש טעם מצה היינו דש"ס דידן ס"ל טעם מצה בעינן. אך אם צריך שיאכל עד שיהא שם כזית מהדגן או לא הנה לפי מ"ש לעיל דברי התשב"ץ דאע"פ שיש רוב דגן צריך שיהא כשיעור ממין המחויב דהמיעוט אינו משלים השיעור אם כן גם כאן צריך שיאכל מהתערובות עד שיהא שם כזית דגן אבל לפי מש"ל דכיון שאין יכול להכירו ולהסירו משם הרי הוא נהפך למין של הרוב ומשלים השיעור גם כאן הדין כן אך דכל זה אם נימא דהרוב מהפך המיעוט והיינו טעמא דרובה דגן מהני משא"כ אם נימא דהתם טעמ' דכשיש רוב שייך גרירה ובמצה מתובלת דל"ש גרירה באמת בעינן שיאכל כזית מצה חוץ התבלין א"כ גם האוכל מעיסה זו שרובה דגן צריך לאכול כשיעור זית ממנה כיון דהכא לענין ברכה לא אזלינן בתר גרירה. אמנם נראה דהיכא שגם טעמה דגן ואין טעם האורז נרגש אע"ג דאיכא כבא"פ מהאורז מ"מ בטל ברובה כמש"ל בשם פר"ח אבל היכא שטעם האורז נרגש מבואר בתוספות דפסחים דף מ"ד דאפילו קמח חטים בקמח שעורים שאינו ניכר בטל ברובא וכ"כ מהרא"י בהג"ה ש"ד סי' ל"ט להוכיח מדברי תוספות אלו דמין בשא"מ ל"ש ביטול ברוב ועיין ביש"ש פג"ה סי' מ"ז ובמ"א הארכתי בעזה"י והכא אין צריך לזה כיון דאיכא טעמא וטעמא לא בטל לעולם הלכך כזית מהדגן לחוד בעינן ומכל מקום נראה שא"ל שעדיין אנו צריכין לחוש למ"ש התוספות במנחות דף כ"ג בתיר' הב' דמוכח מדבריהם שצריך שיאכל יותר מכזית דאל"כ אתי טעמא דאורז ומבטל ליה לטעמ' דדגן וכ"כ התוספות בזבחים ע"ש ז"א דהתם ה"ט דבעינן טעם מצה ועוד דמסתימת הפוסקים בסימן תנ"ג נראה שסמכו על תיר' הא' דדוקא במרור י"ל דחוזק המרירות מבטל אבל אורז אינו מבטל והתוספות בפסחים נקטו קושייתם ממצה מתובלת נראה דס"ל דתבלין כיון דחריפי הו"ל למימר דאתו ומבטלו:

וכתב המג"א סי' ר"י אם אכל מעט וחזר ואכל מעט ושהה יותר מכא"פ אין מצטרף דאכילה כתיב ואכילה בכזית ובפחות משיעור זה לא מיקרי אכילה ואם שהה יותר מכא"פ לא מיקרי אכיל' בכזית והביא ראיה מסי' ר"ח סעיף ט' דאיתא שאם לא היה בתערובות כבא"פ מברך לבסוף על המחיה ואינו מברך בהמ"ז משום דע"כ הוא שוהה באכילה זו יותר מכא"פ וכן כתוב בסי' ר"ח ס"ק ט"ו ולפי ענ"ד משום הא לא אריא דכבר כתבתי דהש"ע מיירי שאינו אוכל כל התערובות רק כזית ממנו ולכך היכא דאיכא כבא"פ הכל נהפך ומברך בהמ"ז משא"כ אי ליכא כבא"פ הרי לא אכל כזית דגן ועוד נראה דאפילו תימא דהיכא שהוא בתערובות לא מצטרף וקמא קמא שאוכל בטל ליה במינים אחרים שיש בו כיון דליכא כבא"פ משא"כ היכא שאוכל פת בעינ' אף על גב ששהה מתחלת אכילה ראשונה לחברתה יותר מכא"פ מכל מקום יש לומר דמצטרף כמו שכתוב הע"ת בשם הכנה"ג הביא המג"א שם אבל מכל מקום לענין דינא ביארתי במ"א בנידון ברכ' אחרונה אחר שתיית הקאווע שהעיקר כהמג"א וכ"כ בפר"ח בשו"ת שלו סוף ספר מים חיים סי' ח' וכן מבואר משו"ת שמש צדקה סי' ב' עיין שם בדברי בן המחבר שהאריך ועיין מ"ש בזה ובכאן שע"י תערובות הוא נראה ודאי אף אם אכל כל התערובות אף על פי שיש כבא"פ כיון ששהה יותר משיעור אכילת פרס אין מצטרף לברך אחריו בהמ"ז. אלא שצ"ע דלמה יברך ממין ג' כיון דבכה"ג לא מיקרי אכילה והוה כאוכל פחות מכשיעור דא"צ לברך אחריו כלום והמג"א סי' ר"ח הרגיש בזה וכתב דקשה כיון דאינו מצטרף אף על המחיה לא יברך ועוד דגבי חלה אף על גב שיש כשיעור כיון דליכא כבא"פ בטל הוא (ועמש"ל שאין זה מוכרח לומר כן גבי חלה) ויש לומר דקי"ל כל שיש בו מה' מינים מברך בורא מיני מזונות אף דליכא כבא"פ כמו שכתבתי סעיף ב' וכ"כ הפר"ח בתשו' הנ"ל ופירש יותר וכתב דהכי חזו רבנן לתקוני לענין ברכה אחרונה כל שיש בו מה' מינים אפילו דבר מועט מגרר גריר וכאלו כולו מה' מינים דמי ותדע דמשמ' אף אם לא אכל אלא כזית מהתערובות מברך לבסוף על המחיה אף על גב דבההי' זית דקאכיל ליכא שיעור' מה' מינים אלא משמע כדאמרן דהכי דייני רבנן כל התערובות כאלו כולו מה' המינים לחוד עכ"ל ובאמת שזה מוכרח שהרי כזית ביותר מכא"פ אין מצטרף כלל כמו שהביא הפר"ח שם מרש"י דסוכה דהוה כאוכל חצי זית היום וחצי זית למחר ואם כן למה יצטרך לברך אחריה כלל אטו האוכל חצי זית היום וחצי זית למחר מי מחייב לברך אחריה ואם נפשך לומר דבה' מינים מברך בכה"ג נלמד מכאן שיברך על ה' מינים בפחות מכשיעור והא ודאי ליתא ולכך מוכרח לומר דמצרפינן מינים אחרים ודיינינן להו כאלו כולו מה' מינים ועיין בשו"ת שמש צדקה סי' הנ"ל מ"ש בזה:

והנה הטור בי"ד סי' שכ"ד כתב שאם עירב אורז עם דגן אם יש טעם דגן חייב בחלה וכבר כתבתי שמבואר מדבריו בא"ח גם כן שאינו מחלק בין המינים כלל גם כתבתי מה שי"ל בדעתו וביארתי שכן דעת הסמ"ק דס"ל דלא תלי מידי בגרירה ודלא כהירושלמי והנה לכאורה לפי שיטת הרשב"א דמתני' דחלה בכבא"פ ואוכל פרס מיירי ואפ"ה בחטים ואורז דוקא משום גרירה הא שאר מינים לא מהני מה שהוא כבא"פ ורובא בעינן לצאת י"ח אם כן ה"ה לענין בהמ"ז דאין מברך עליה וכמ"ש המג"א סי' ר"ח דהרמב"ם כייל דכל שחייב בבהמ"ז יוצא ידי מצה ואפילו לשיטת ר"ת ור"ח אליבא דהרא"ש דס"ל דאף על גב שיש כבא"פ או טכ"ע דאורייתא אפ"ה צריכין לטעמא דגרירה אם כן בשאר מינים דאיכא גרירה רובה דגן בעינן משא"כ לשיטת הרמב"ן דס"ל דע"כ לא צריכינן בירושלמי לטעמא דגרירה משום דטכ"ע לאו דאורייתא אם כן כל שיש כבא"פ אין צריך לגרירה ואפילו בשאר מינים יוצא י"ח וכ"כ בח"י סי' תנ"ג דלדעת הרמב"ם וסייעתו כשיש כבא"פ מהני אף בשאר מינים (ונראה דעדיין יש חילוק דבחטים ואורז יוצא בכזית מהתערובות להרמב"ם משום גרירה משא"כ בשאר מינים בכבא"פ להרמב"ם דס"ל דאין מהפך הכל אם כן צריך שיאכל כל הפרס) וזה מוכח לכאורה מהש"ע גם כן שבסי' תנ"ג כתב חטים ואורז דוקא ובסי' ר"ח כתב בתערובות דוחן ושאר מיני קטניות עם א' מה' מיני דגן בכבא"פ סגי אלא שיש לתמוה דהא בירושלמי קאמר מתני' פליגא אר"ה עירב בה שאר המינים עד שיהא רוב' דגן וטעמה דגן פתר לה במינים אחרים אלמא דמפורש להדי' בברייתא דבשאר מינים רובא דגן בעינן וא"ל דהא דבעינן רוב' היינו להתחייב הכל ולכך בסי' תנ"ג דמיירי לצאת בכזית מהתערובות בעי חטים ואורז ובסי' ר"ח מיירי שאוכל הפרס ז"א דכבר כתבתי דמלשון רבינו יונה והש"ע מבואר דמיירי גם כן בכזית מהתערובות וכדעת ר"ח שהביא הרא"ש וכן נראה מדברי הפר"ח שהבאתי לעיל (אך מדברי המג"א לא משמע כן וכן ראיתי בשו"ת שמש צדקה סי' הנ"ל וכתב שכ"כ בפרח שושן וחלקו על שו"ת גינת ורדים דמפרש דמיירי בכזית מהתערובות ולענ"ד שכן הוא העיקר) מיהו לרבינו יונה יש לתרץ דס"ל כמ"ש להסמ"ק דש"ס דידן פליג אירושלמי וס"ל דלא תלי מידי בגרירה רק בטכ"ע ורבינו יונה ס"ל כבא"פ דאורייתא הוא דלוקין עליו אבל על הש"ע דכתב בסימן תנ"ג חטים ואורז דוקא קשה שאם כן איך כתב בסימן ר"ח כר"י והוא נגד הירושלמי ואפשר דס"ל לפרש מה דקאמר פתר לה במינים אחרים כמ"ש הרשב"א בפסקי חלה לפרש דהיינו כשיש מינים הרבה מעורבין ע"ש שנשתבש הלשון בדפוס:

והנה בירושלמי איתא פלוגתא לענין הך גרירה אי איתא בשעורים גם כן ובאשר"י בשם הרמב"ן הביא דברי הירושלמי ומבואר דפליגי בזה גם כן דלדיעה קמייתא חטים ושעורים גוררים כל המינים ולר' אילא בשם ר"ל אין גוררים רק חטים ודוקא אורז אבל לא מינים אחרים והנה כפי המבוא' מדע' הפוסקים נראה דס"ל דהלכתא כר' אילא דחטים ואורז דוקא שנינו וכן נראה שהוא דעת הרמב"ן דאף על גב שהביא הפלוגתא מכל מקום לענין דינא נראה דס"ל כרב אילא דמסתבר טעמיה וכ"כ הרשב"א והתשב"ץ וכ"כ ה"ה בשם הרמב"ן אבל רבינו ירוחם נתיב ה' ת"ג. לענין מצה כתב דהרמב"ן כתב שפי' הדבר בירושלמי דחטים ושעורים גוררים המין המתערב עמהם והרא"ש כתב שאין צריך לכל זה דטכ"ע באינו מינו דאורייתא עכ"ל וצ"ע דאיך פסיקא לי' להקל גם בשעורים גם מה שכתוב בשם הרא"ש צ"ע וכמש"ל דגם הרא"ש ס"ל גרירה דוקא ומה שכתב הרא"ש ודברים שאין בהם צורך הם ולא ידענא מאי קא קשי' לי' (ע"ש דיש לפרש מ"ש ודברים שאין כו' היינו שכשסיים דברי הרמב"ן כתב שעוד האריך הרמב"ן ודברים שאין בהם צורך הם לכך לא העתיקם כנ"ל כוונת דברי הרא"ש ז"ל) היינו שבזה חולק על הרמב"ן דאליבי' לכך יוצא בכזית ממנו ידי חובת מצה משום שדרך עיסה שנו וחטים גוררים האורז שדרך לעשות מהם עיסה ביחד אהא פליג וקאמר דלאו מהך טעמא אתינן עלה דעיקר מה שיוצא י"ח הוא דהכזית חטה מהפך כולו לחטים וטעמא דגרירה איצטריך משום דאל"כ אינו יוצא שהרי הכזית שאוכל אינו יכול לבא לידי חימוץ כיון שרובו אורז וברבינו ירוחם נתיב כ"א ח"ג כתב גם כן דברי הרמב"ן ולא כתב שהרא"ש חולק ושם פסק ג"כ דשעורים גוררים ושם יש לומר דלחומר' הוא וכה"ג אמרי' בזבחים בהתערובות חייבת בחלה מדרבנן אבל צ"ע דפוסק ה"ל לפרושי דהוה חומר' דאתי לידי קול' דלמא מפריש מן החיוב כו' ועוד דגם לענין מצה פסק הכי לקולה וכמש"ל ועיין בא"ר סי' תנ"ג שכתב וז"ל גם תמוה לי הא רבינו ירוחם כתב חטים ושעורים כו' המין המתערב עמהם הרי להדי' דאין חילוק בין אורז לשאר מינים ואין מקום לתמיהתן כמש"ל דלמ"ד שעורים ג"כ ס"ל דגורר כל המינים משא"כ למ"ד חטים דוקא אורז נמי דוקא וזה מבואר בדברי הרא"ש בשם הרמב"ן:

וצ"ע על הש"ע דלמה לא ביאר בסי' ר"ח דבאורז וחטים לא בעינן כבא"פ ובטעם לחוד סגי כמו שיוצא בו ידי חובת מצה וחייב בחלה משום גרירה ולכאורה אפשר לומר דדוקא בחלה ומצה דילפינן להו מהדדי דג"ש לחם לחם דבעינן שיכול לבא לידי חימוץ משא"כ לענין ברכה דארץ חטה ושעורה כתיב וכוסמן ושבולת שועל ושיפון בכלל הם א"כ לא איכפת לן אם בא לידי חימוץ או לא רק אם יש מהנך מינים כשיעור דאורייתא לכל חד כדאית ליה למר בנ"ט לחוד סגי ולמר ככבא"פ והלכך אף בשאר מינים מ"מ אם יש כשיעור דאורייתא סגי אלא שצ"ע דבסמ"ג עשין כ"ז כתב מ"ע מן התורה לברך על אכילת לחם שנאמר ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ואכלת כו' ולחם הוא פת הנעשה מה' מינים כו' וכן בחלה שנאמר לחם וגמרינן ממצה כו' משמע דשוים הם הלכך נ"ל כמ"ש הל"ח הל' חלה ס"ק מ"ג שנ"ל דדוקא לענין חמץ ומצה יש חילוק אבל לא לענין חלה וליתא דהא דכתב הרמב"ן שם דדרך עיסה כו' ונ"ל טעמא דמלתא משום דאע"ג דילפינן ממצה דמין הבא לידי חימוץ בעינן מכל מקום כל שיש בתוכו כזית ממין זה שיכול לבא לידי חימוץ הרי הוא מהפך כולו וחשיב כאלו כולו מה' מינים וחייב בחלה משא"כ במצה בעינן שאותו כזית עצמו שאוכל לצאת בו י"ח מצה יהא יכול לבא לידי חימוץ כדיליף מקרא דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא י"ח בפסח משא"כ בחלה אפילו כזית א' מה' המינים אותו כזית מהפך את כולו ומחייבו בחלה ואפילו אין כשיעור מהדגן כיון שיש כבא"פ ממין שיכול לבא לידי חימוץ (ועוד דבירושלמי דחלה ובפסחים מבואר עוד כמה מ"ד דילפי גבי חלה מקרא אחריני) ומינה לענין ברכה גם כן סגי בזה אם נימא דמהפך את כולה ולענין עיסת האורז וחטים נראה דאע"ג דלהרמב"ם וסייעתו קרוי לחם לצאת י"ח מצה משום גרירה אע"ג דליכא כבא"פ מכל מקום לענין בהמ"ז חטה ושעורה בהדיא כתיב ובעינן שיהא ממינין אלו שיעור דאורייתא כמבואר לקמן דף ל"ח דקרא דוברכת אדלעיל מיני' קאי אארץ חטה ושעורה אלא דקרא דארץ אשר לא במסכנות כו' הפסיק הענין אליבא דרבנן למעוטי השאר משבעה מינין ואליבא דר"ג למעוטי כוסס וא"כ ל"ש בזה טעם גרירה כלל ולעולם אזלינן בתר כבא"פ ולפי"ז מה שכתב המ"א סי' ר"ח דמוכח אליבא דבאורז מברכין המוציא וג' ברכות אע"ג דליכא כבא"פ ולפמ"ש אין זה מוכרח די"ל כיון דחטה ושעורה כתיב לא מהני גרירה עד דאיכא כבא"פ דאז שפיר יוצא אף בכזית ממנה דנהפך הכל וכמ"ש לעיל דזהו כדעת ר"ח שהביא הרא"ש:

איברא שצ"ע לענ"ד על מ"ש הרא"ש כיון דטכ"ע יוצא בכזית אליבא דר"ח ולהר"ח בכבא"פ דמה בכך דמ"מ מי עדיף מהעיקר וכי ס"ד דמיירי שאין טעם האורז נרגש כלל זהו דחוק לומר כן וגם דמוכרח להיפך למעיין דודאי שטעם האורז נרגש בו אלא שגם טעם הדגן נרגש בו וכיון דתרווייהו שווים הם מה חזית דתימא טעם החטים עיקר זיל בתר איפכא דטעם האורז עיקר כיון שהוא הרוב ועכ"פ להוי כאוכל מחצה מחטים ומחצה מאורז ואין ראיה ממאי דחזינן דלר"ת לוקה על כזית מהאיסור (ועיין במ"כ פרק ה' מה שהשיג על מע"מ ובחנם השיג דמ"ש מע"מ וז"ל בכדי א"פ כיון דאין באכילתו שהתחיל לאכול עד שגמרו מצטרפת אכילתו ולוקה אין כוונתו לפרש דכאן צריך שיאכל כך אלא שכותב הביאור מהו כבא"פ ומפרש דהיינו כשהוא בעיני' ואוכל חצי זית עתה וחצי זית ב' בתוך א"פ מצטרף ולוקה והכא כיון שיש בתערובות כשיעור הזה אז הוא נהפך כולו לאיסור ולוקה על כזית וזה פשוט שאיך יכתוב המע"מ פירוש על הרא"ש נגד דברי הרא"ש במקומו שביאר כך להדיא וז"ל והאוכל כזית לוקה כדחזינן כו' וכך כתב להדי' סוף חלה) והיינו משום שההיתר הוא נהפך לאיסור מחמת הטעם היינו משום חנ"נ ור"ת לשיטתו דסבירא ליה חנ"נ בכל האיסורין אבל לצאת ידי חובת מצה אין לנו לומר כן ועוד שהרי בסי' צ"ב פסק דלא אמרינן חנ"נ ושמא י"ל דכיון דהכא אכול מצה אמר רחמנא והא אכל כזית שיש בו טעם דגן ומדה הוא בתורה דטעם כעיקר ולא איכפת לן מה שיש כאן טעם אורז גם כן ומחוורתא דמלתא לענין מעשה שלא לברך בה"מ בכה"ג עד שיאכל מן התערובות בכדי שבודאי אכל כזית דגן כנלענ"ד: דברי הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד

אחר כותבי זה כמה שנים נדפס ס' מקור חיים לשארי הגאון אב"ד דק"ק ליסא וראיתי שהקשה על הפר"ח מהרא"ש דסוף חלה שגם אני עמדתי ע"ז והבאתי שם דברי הש"ך בי"ד שכתב ג"כ להפר"ח ותמהתי ע"ז מדברי הרא"ש ומ"ש במק"ח שם דהפר"ח סובר דהרא"ש לא כ"כ רק כשבא לצאת ידי חובו באכילת כזית מהתערובו' כו' נפלאתי שהרי הפר"ח כ' דלדיעה קמא בעי שיהא כזית בכא"פ באופן שיאכל א"פ ממנו משא"כ להרא"ש יוצא בכזית ממנו כשאוכלו אף בתערובות שאר מינין כן מבואר מדבריו להדיא ומה שכתב מהירושלמי דבעי רובא דגן הארכתי בתשובה ומה שכתב על התוס' במנחות דקשה דכי יפלוג אכל התורה כולה דקי"ל טכ"ע ואפילו אטעמו וממשו דהיינו כבא"פ כו' ע"ש ולק"מ דהתם מקשין התוס' כך אהא דאמר ר"ל הפיגול והנותר כו' דהתם כיון שאכל כל הג' זתים ביחד הוי כאיכא כזית בכא"פ ואכל את כל הפרס ובכה"ג כ"ע מודים דטכ"ע דאורייתא כמבואר שם בתוס' דף ע"ט מה שאין כן כאן דאפילו תימא דאיכא כזית בכא"פ מכל מקום הא לא מיירי שאכל פרס שלם מן התבלין באופן שאכל מן המצה כבא"פ ואם כן בכה"ג פשיטא דאין הכרח שיסבור טכ"ע דאורייתא והרי באמת דעת כמה פוסקים לדינא דטכ"ע לאו דאורייתא אף באיכא כבא"פ רק מהא דהעושה עיסה מן החטים כו' באמת מוכח דטכ"ע כמו שכתב התוס' בזבחים שם דף ס"ט ד"ה אמור רבנן בטעמא ועיין בחולין דף ומ"ש בס' מק"ח לחלק בין איסורין י"ל דטכ"ע מה שאין כן לענין מצה בעינן עיקרו מצה לא ידעתי מנ"ל לחלק בהכי דאם נאמר דבטעם נבילה לוקה כמו על עיקר נבילה אע"ג דבקרא נבילה כתיבה הטעם כעיקר ה"נ שפיר יוצא בטעם מצה אע"ג דמצה כתיב בקרא וכך הם דברי הרא"ש בהל' חלה ומ"ש תדע שאם בישל ירקות כו' לא ידענא מאי עדיפותא דירקות מאורז שאינו בא לידי חימוץ ומה לי אורז ומה לי ירקות אם לא שנאמר כהירושלמי דהאורז גורר אבל לולי זאת היינו אורז היינו ירקות ואם כוונתו דאם נימא כסברת הרא"ש דטכ"ע הוי כטעם וממש לא הוי משתמטי הפוסקים לכתוב הדין בירקות דיוצא בכה"ג ז"א דפשיטא דלדינא גם הרא"ש מודה דבכה"ג בירקות לא יצא דלא יהא אלא שהם חטים שאינם באים לידי חימוץ אינו יוצא וכמו שכתב הרא"ש לפרש דברי הירושלמי דמקשה הכי אההיא דאורז: ואמנם במק"ח שם כ' שזה סברת הרמב"ן שם ולענ"ד ז"א דגם הרמב"ן היה מודה לסברת הרא"ש אם נימא דלוקין על טכ"ע ועכ"פ היכא שיש בתערובות כבא"פ אבל הרמב"ן באמת סבירא ליה דהכא מיירי דליכא כבא"פ מדתלי התנא בהא דאם יש בה טעם דגן כו' וכן מבואר ממ"ש הא כל היכא דליכא כבא"פ דכ"ע ל"ד. ומה שכתב הרמב"ן ונהי נמי דטעמא לא בטל האיך יוצא ידי חובתו בפסח הא עיקרא אורז הוא כו' לא למימרא דאפילו אם לקי עליה מדאורייתא אלא ר"ל דאע"ג דטעמא לא בטל דהא קי"ל טעמו ולא ממשו אסור מכל מקום אינו כעיקר ממש דהא אין לוקין וכן מבואר מדברי הרא"ש דמפרש הכי שכ' ולא ידענא מאי קמ"ל דלמה יוצא בו כיון דליכא כבא"פ כו' רק הרא"ש סבירא ליה דשפיר לוקין על טכ"ע והך דטעמו ולא ממשו אין לוקין כדמפרש ר"ת במב"מ ובשם ר"ח כהן כתב דמיירי בכבא"פ אך הרמב"ן נראה דסובר דאף אי איכא בתערובות כבא"פ מכל מקום אין נהפך להיות כעיקר ואין לו לצאת עד שיאכל פרס והיינו דקשי' ליה דמהך מתני' משמע דבאכילת כזית לחוד סגי אבל ודאי דהרמב"ן מודה דאין לחלק בזה בין קיום מצות מצה לאיסורין דמאין הרגלים לחלק בכך דכמו אם היה בעיסת אורז טעם דגן של חמץ היה לוקה עליו השתא שיש בו טעם דגן של מצה יוצא בו ומה בין זו לזו ולא מצינו בשום מקום דרשה דעיקרה מצה בעינן ולא טעם ולמילף חלה מיני' אם לא שנאמר כיון דלחם כתיב בקרא וכיון שאין כאן רק טעם לבד אין כאן תוריתא דנהמא ואינו יוצא אבל באמת ז"א שזה הטעם הוא טעם של מצה שיש עליו תוריתא דנהמא ויוצא בו ואם נאמר כן נימא איפכא שבלוע מלחם חמץ אין בו משום טכ"ע דהא דאמרינן הקישה ז' ימים כו' מי שאיסורו כו' והכי נמי איפכא ועיין ברשב"א בתה"א ובחי' חולין דף צ"ח שכתב בשם הרמב"ן שכתב כרש"י דטכ"ע דרבנן אך כתב שם טעמו ולא ממשו כגון מין בשא"מ שאין ממש האיסור לא בעינן כו' אלא נתבטל לגמרי כגון טיפת יין כו' ע"ש משמע לכאורה דכה"ג דעיסת אורז שפיר חשיב טעמא וממש' וכן כתב הרשב"א שם בחי' לעיל מיניה וז"ל ועוד דאמרינן עשה עיסה כו' וזו אינה קושיא דשאני התם שממשו של חטים בעיסה אבל בליעת טעם לבד אינו כעיקר מה"ת ומדברי הרמב"ן אלו שהביא הרא"ש בהלכות חלה נראה דהרמב"ן בכל גווני ס"ל דכבא"פ ל"ד וכמש"ל:

ומ"ש במק"ח שדברי התוספות דחוקים מ"ש הך דהכא פליגי דמנ"ל להקשות כו' לק"מ דהמקשה דהכא משמע ליה דע"כ הברייתא לאו משום היתר טעמא אתי עלה דא"כ הו"ל נמי למיתלי מלתא אם יש טעם מצה ומדתלי טעמא דמצה היא אלא שנקראת כו' משמע דלאו משום טעמא אתי עלה אלא משום דעיקרה מצה וא"כ ע"כ פליגי אמתני' דהתם וסבירא ליה דטכ"ע ל"ד ואין ההיתר כאן רק משום דלא בטל ברוב והתם סבירא ליה דעיקר ההיתר משום דמכ"ע וא"ל אם כן נידון מינה איפכא דמדתלי התם באורז משום טכ"ע מכלל דאי לאו טעמא העיקר לחוד היה בטל ז"א דאפילו אי איכא עיקר דלא בטל מכל מקום בעינן טעמא דווקא ועיין בפר"ח סי' תמ"ב ובמק"ח שם סימן תמ"ב השיג על הפר"ח וכתב דאין ראיה מהך דעיסה מן האורז דמצה שאני כדאמרינן לענין מצה מבושלת ע"ש באורך ואין הנדון דומה דהתם אמרינן דבישול מפיג גוף הטעם המצה ממנו ואינו קרוי לחם ואנן לחם בעינן והוי כי האי דמנחות דמצה לכי מעפש' הו"ל כתבלין אבל בהא דעיסה מן החטין ואורז שאם החטין לא בטלי הרי יש כאן ממשו' של החטין ועמד בהם טעמם גם כן רק שהוא אינו מרגיש הטעם מחמת שרבה עליו תערובות מין האחר ולכך אינו מרגיש הטעם ובשביל זה לא בטל שם לחם ממנו שהרי הכזית חטים בעצמותו ממשו וטעמו קיים משא"כ במצה מבושלת שהכזית מצה בעצמותו פג טעמו ואין שם לחם עליו אע"כ דגם מחמת שאין מרגיש טעמו על ידי רבוי התערובות ממין אחר אינו יוצא ידי חובתו דמה בכך שהכזית בעצמותו לא פג טעמו מכל מקום באכילתו אינו טועם טעם לחם ואם כן ה"נ לענין איסורין כיון דאינו מרגיש טעם האיסור באכילתו אעפ"י שהעיקר לא בטל מ"מ אין לדונו כאוכל איסור כיון שאינו מרגיש טעם האיסור ואין מקום לחלק בזה בין מצה לשאר איסורין:

תוכן העניינים

בית אפרים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה