אור ברסלב

בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה יא ויב

שאלה י

שאלה איך לנהוג במיני מתיקה שעושין ממצה כתושה עד שהוחזרה לסולת ואח"כ נותנין בתוכה דבש ותבלין הרבה ואופין אותה והוא קרוי לעקיך של פסח ויש שאוכלין אותו למיני תרגימא אחר הקידוש בשחרית ומברכין לפניו במ"מ ואחריו מעין ג' ויש מגמגמים בדבר לפי שנעשה ממצה אפוי' וסמכו דבריהם על מ"ש המג"א בסי' קס"ח ס"ק כ"ח גם עמד השואל ושאל שלפי משמעות המג"א שם אף בחרעמזליך שאין אופי' אותם רק מטגנים אותם בשומן או עגולים שקורין קניידליך שמבשלין אותם ג"כ צריך לברך עליהם המוציא אם יש בכ"א שיעור כזית והעולם אין נוהגין כן אלא אוכלים אותם בלא נט"י ומברכין עליהם במ"מ וברכה מעין שלש ושאל השואל אי שפיר דמי למיעבד הכי:

תשובה כדי לברר דין זה צריך אני לבאר סוגיא דשמעתא דברכות דף ל"ז ואח"כ נרד לעומק הדין בזה. הנה בש"ס שם אמרינן אמר רב יוסף האי חביצא דאית בה פירורין כזית בתחלה מברך עליו המוציא כו' ע"ש הסוגיא עד אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. והנה רש"י פי' חביצא היינו שמפררין לחם ומבשלין את הפירורין במים ובתוספות הקשו ע"ז דא"כ מאי מייתי ממנחות ויש לומר כיון שנטגנים בשמן כנתבשלו דמי. ומיהו קשה דלקט מכולם כזית דקאי אה' מינים והתם לא מיירי בנתבשל לכך נראה לי חביצא היינו פירורין הנדבקין על ידי מרק או חלב כמו חביצא דתמרי שהם נדבקין וכן כתבו רבינו יונה והרא"ש ז"ל. וכתבו ג' חלקים בדבר והם מבוארים בש"ע סימן קס"ח:

ולכאורה תימא דכמו שהקשו התוס' על רש"י דמאי פריך ממנחות דלמא מיירי בלא נתבשל כמו כן קשה לשיטתם דלמא מיירי שלקט מה' מינים ולא נתערב שם דבש או ד"א כלל דבכה"ג שפיר מברך המוציא כמ"ש רבינו יונה והרא"ש ז"ל ומצאתי בהנ"י שעמד בזה וכתב שם בתוס' ד"ה אמר רבא שיש ליישב קצת דס"ל שאין דרך לאכול פירורין קטנים מכמה מינים שהם בעין אלא לשרותם במים והיינו דהוי משמע ליה לאביי לפרש הכי הא דלקט מכולן דדמי לחביצא וכתב שעדיין צ"ע ולדבריו כמו כן היו יכולים ליישב פרש"י דהוי משמע ליה שאין דרך לאכלם כך כ"א ע"י בישול ואהא משני שערסן דהיינו שגבלן יחד וחזר ואפאן דגם זה דרכו בכך. ולכן נלענ"ד דאביי שפיר קא מותיב מההיא דלקט מכולן שהרי משמע דרב ששת פליג עליה דרב יוסף וכיון דרבא מפרש דברי ר"ש בדאיכא תוריתא דנהמא מכלל דרב יוסף אפילו בכה"ג ס"ל דבליכא כזית מברך במ"מ וכ"כ הב"ח דמדלא הזכיר ר' יוסף בדבריו תוריתא דנהמא אלמא דס"ל דאין חילוק בדבר כו' ע"ש:

והנה לדעת רש"י דס"ל דמיירי בבישול שפיר הקשו עליה דמאי פריך מלקט מכולן דלמא ע"כ לא קאמר ר"י אלא במבושל דכיון דנתבשל לא חשיב תואר דידיה תואר לחם כמ"ש הפוסקים וכדמוכחא ברייתא דלא מפלגא בהכי משא"כ בההיא דלקט דלא מיירי בנתבשל. ולכך כתבו לפרש דלא מיירי בבישול כלל רק שמערב בו דבש או מרק לדבקו ומלתא דפשיטא היא דודאי מחמת תערובות דבש או דברים אחרי' לא נתבטל חשיבות הפת מחמת זה דדוקא בישול י"ל דמבטל אפיה משא"כ כשאין שם בישול בשביל שכח אחר מעורב בו לא נתבטל חשיבות הפת כלל וכמו אם המחה חמאה או דבש על פרוסת הפת ואוכלו שאין ספק שצריך לברך המוציא כיון שלא נשתנה תואר הלחם כלל ולמה יגרע זה שנדבקו הפירורין על ידו והיינו טעמא דר"ש ורבא דס"ל דבדאיכא תוריתא דנהמא מברך המוציא דהדבוק אינו מגרע כח הפת ורב יוסף דפליג וס"ל דאפילו בדאיכא תוריתא דנהמא מברך במ"מ ע"כ דלאו משום גריעות הדבק אתי עלה אלא עיקר הגריעותא לפי שנתפררה הרבה כ"כ עד שאין כזית בטלי ולא חשיבו פת וכעין הא דאמרי' פחות מכזית מותר לאבדן ביד (וכן משמע בהא דמסיק בבא מלחם גדול דבכה"ג שפיר חשיבי ע"ש) ולפ"ז שפיר קא קשיא להו מההיא דלקט מכולן דמוכח מהתם דאפילו פירורין פחות מכזית חשיבי לברך עליהם המוציא וכ"ז לסברת ר"י אבל אנן פסקינן כרבא אליבא דר"ש דמצד שנתפררו לפחות מכזית לא איכפת לן כלל וכמ"ש הר"י והרא"ש ז"ל דלעולם אינו יוצא מתורת פת וגם התערובות פשיטא שאינו מגרע אותו אם לא שנשתנה עי"ז מתואר הלחם שאז מוציאו מחשיבות הפת לברך עליו במ"מ:

וזה מבואר בדברי תלמידי ר' יונה שכתבו וז"ל ולפיכך נראה שהפי' הנכון כמ"ש ר"ה גאון והערוך כו' והשתא פריך שפיר שכמו שזה בלא בישול מברכין עליו ה"ה נמי בחביצא כיון שאין שם בישול אלא חיבור בעלמא שמחברין אותו בקערה עם הדבש או המרק אית לן למימר שאף על פי שאין בפירורין כזית מברך המוציא עד כאן לשונו:

ולכאורה דבריו סותרין למאי דמסיק לדינא דמחובר ע"י דבש גרע דעכ"פ תואר לחם בעינן ולפמ"ש א"ש דלרב יוסף דלא מחלק בין תוריתא דנהמא אין לחלק כלל בין אם מחבר על ידי הדבש או לא מה שאין כן למסקנא דמטעם תוריתא דנהמא אתינן עלה ואי איכא תוריתא דנהמא באמת לא איכפת לן בחיבור הדבש כלל. וגם בשביל שנתפררה לפחות מכזית לא בטיל חשיבות הפת ואתי הך ברייתא דלקט מכולן כפשוטו והוא ברור לפי עניות דעתי:

ולמ"ש א"ש הא דמשני הש"ס הב"ע כשערסן דלכאורה אין סברא לחלק בכך דבשלמא לפירש"י א"ש דרש"י מפרש דחביצא היינו פירורין שנתבשלו ועלה פריך מההיא דמנחות והיינו כמ"ש התוספות דמדמה טוגין דמנחות לבישול דחביצא. ולכאורה אכתי לא דמי דהתם פתת אותם קודם שבישל לפירורין פחות מכזית שהטיגון היא קודם הפתיתה וכיון שבשעת הטיגון היה שלם ולא פתות שוב אין הפתיתה מבטלו ומוציאו מתורת לחם וע"כ לומר דשפיר פריך אביי לטעמיה דר"י דמייתי ראיה ממנחות לענין פירורין כזית דמברך המוציא ואם איתא דאיכא לפלוגי בין אם נתפרר קודם הבישול או אח"כ אין ראיה ממנחות לענין פירורין כזית שנתבשלו דהתם העיסה היתה בשלימות בשעת הטיגון וע"כ דר"י ס"ל דליכא לפלוגי בהכי כלל כיון דס"ס עתה פירורין הם אם איתא שעל ידי בישול נתבטל חשיבות לחם מפירורין כזית גם אם היה בשעת הבישול ואח"כ פתתן ג"כ אין חשיבות לחם עליו והלכך שפיר פריך ליה מפיתותי מנחות פחות מכזית דבההיא מיירי ההוא דלקט מכולן לפירש"י גם כן לא היה לו לברך המוציא כיון שנטגן קודם ואח"כ פתת אותם לפחות מכזית וע"ז משני דמיירי בשערסן ור"ל כיון דבשעת הבישול היתה בשלימות ואף עפ"י שפתת אותם אח"כ מ"מ הרי חזר ועורסן וגובלן יחד וביטל בזה מעשה הפתיתה וכיון דבשעת הבישול והשתא בשעת אכילה יש בפרוסות כזית לא איכפת לן מה שהיה פתות בינתיים ולפי זה נראה דהיכא שפתת מתחילה לפחות מכזית ובישל אותם כך אף עפ"י שאח"כ חזר ועירסן לא מהני מידי דכיון שלא היו הפרוסות קיימות בשעת בישול ובטל מיניה תורת לחם תו לא מהני מה שמחבר אותם עכשיו ע"י גיבול לכזית וכל זה לשיטת רש"י משא"כ לשיטת התוספות דצריך לפרש הך דלקט מכולן כו' נמי מיירי בשרוי במשקה או נתחבר ע"י איזה דבר כמ"ש הפנ"י א"כ תיקשי מה משני כשעירסן דהיינו שנתחברו יחד ונעשה כזית דמה בכך כיון דבשעת השריה לא היה שם כזית תו לא מהני מה שנתחבר אח"כ כמבואר בלבוש לענין בישול או דבוק ע"י דבש או מרק ואין תואר לחם דכל שבשעת מעשה לא היה כזית אע"פ שנתחבר אח"כ לא מהני וכמ"ש לקמן בזה וצריך לדחוק דדוקא חיבור ע"י דבש או מרק בלא גיבול הוא דלא מהני דחיבור כזה לא חזי לאצטרופי משא"כ היכא שעירסן דהיינו שמגבל אותם יחד כעין עיסה שפיר מהני אף בכה"ג דבשעה שבא במים או בדבש היה פתות לפחות מכזית כיון שעתה הוא בא בגיבול והיה לאחדים בידו אך לפי מ"ש לעיל אין אנו צריכים לכל זה כיון דההיא דלקט מכולן לא מיירי לענין טיגון או חיבור כלל רק דלר"י הי' לנו לומר דפירורין פחות מכזית לא חשיבי ובטילי ע"ז שפיר מתרץ לו דמיירי כשעירסן וצירף אותן יחד דמה בכך שהיה פירורין פחות מכזית מ"מ כיון שערסן יחד ונעשה כזית שוב חזר לחשיבותו כמות שהיה ואח"כ משני בבא מלחם גדול שלא נפרס כולו אבל נפרס כולו לא חשיבו פיתותין פחות מכזית כמ"ש רש"י שם:

אך כ"ז לרב יוסף משא"כ לדידן דקי"ל כר"ש ובתורית' דנהמא תלי' מלתא אז אין נ"מ בין אם חזר וערסן או לא שאם הפירורין עומדין בפ"ע לבלתי היות שם ערוב או שעירב דבש כדי לדבק ולא נסתלק מעליו תוריתא דנהמא אף בלא חזר וערסן מברך המוציא ואם לקח פירורין שאין בהם כזית ועירב שם דבש או מרק ונסתלק מעליהם תוריתא דנהמא אע"פ שע"י הדבש או מרק נתחברו יחד ונעשה כזית מחובר יחד לא מהני וה"ה אפילו גיבל אותם ביד לא מהני וכמש"ל דאין סברא לחלק ביניהם ומכ"ש לדעת הפוסקים כרבי דאמר בשבת דף דנתינ' מים לקמח זהו גיבולו וכמבואר בא"ח סימן שכ"א ושכ"ב ע"ש ואף אם ערסן וחזר ואפאן לא מהני כיון שכבר נסתלק ממנו תוריתא דנהמא ע"י הדבש או ד"א שעירב בתוכם ולא היה בהם אז פירור כזית שיהיה מידי דחשיב' שלא יסתלק שמו ממנו ע"י עיבור צורתו וכמו שכתבתי לעיל לענין אם עירבן אחר הבישול וכיון שגם האפייה לא פעל בו שישיב שבותו כבראשונה ויהיה תוארו עליו אלא גם לאחר אפייה לא תואר לחם לו במלתיה קאי ומברך עליו בורי מיני מזונות דהא פקע מיניה חשיבותיה דפת בשעת בישול או חיבור ותו לא הדר עליו על ידי הגיבול והאפייה:

ומעתה חל עלינו חובת ביאור דברי המגן אברהם בסימן קס"ח ס"ק כ"ח שכתב וז"ל אמרינן בגמרא שאם פירר את הלחם עד שמחזירן כסולת ואחר כך חזר וגבלן יחד ואפאן צריך לברך המוציא אפילו ליכא תוריתא דנהמא דהא מיקרי פירורין שיש בהם כזית לר"י ובכזית לא בעי תואר לחם ומשמע שם אפילו מטוגני' בשמן בתחלה דומיא דמנחות כמ"ש התוספות וא"כ אותן שעושין החרעמזליך מלחם מפורר או מלחם השרוי במים צריך לברך המוציא כיון שתחילתו היה לחם לא נפיק מתורת פת עד שאין בכ"א כזית עכ"ל. ולפי מ"ש הדברים הללו תמוהים דע"כ לא אמרינן התם דחזר וערסן מברך עליהם המוציא אלא אליבא דר"י דס"ל דפירורין פחות מכזית לא חשיבי ואפילו אם אין שם עירוב מדברים אחרים אין מברך המוציא לזה שפיר מהני עירסן דבדבר שנתקלקלו בו נתקנו וחזרו לכמות שהיה מה שא"כ לדידן דהעיקר תלוי בתואר לחם וע"י התערובות אזיל מיניה תואר לחם אלא שאם היה בו כזית מעיקרא לא הוי משגחינן בתואר לחם משא"כ היכא דלא הוי ביה כזית ועל ידי התערובות נשחת תוארו אעפ"י שעתה מצרף אותם לכזית ע"י העירוס ואפייה מ"מ מראהו נשחת מתואר לחם כאשר בתחלה קודם העירוס ואינו מועיל דהא מבואר בלבוש וכן משמעות שאר פוסקים שאפילו אם נתחברו או נדבקו הפירורין לכזית מחמת הדבש או המרק אינו מועיל כלל וכבר כתבתי לעיל שדעת כמה פוסקים דנתינת מים לקמח זהו גבולו ומכל מקום אם הא קמן שנתחבר ע"י דודאי כגבול אותם ביד דמי ואפ"ה לא מהני בין למהדרי' למלתיה ולחושבו כאלו הוי ביה כזית מעיקרו בשעת התערובות וא"כ ה"ה גיבל אותם ביד נמי לא מהני ואפילו אם חזר ואפאו נמי לענ"ד נראה דלא מהני בזה דהא ודאי ע"כ מה דמשני הש"ס כשערסן אין הכוונה בשביל האפייה שעמה דאם כן העיקר חסר מן הספר והו"ל למימר בשעירסן ואפאן אלא ודאי דעיקר התירוץ הוא דמכיון שעירסן ונתחברו יחד חזרו לחשיבותן ומה שפירש"י חזר ואפאן נראה משום דרש"י ס"ל דאמנחות קאי וכיון שעירסן מסתמא עשה אותן בלילתן רכה שיהיה נוחים לגבל ואין דרך אכילתם בכך ובקדשים אסור לאוכלן שלא כדרך אכילתן כדאיתא בחולין פרק הזרוע לענין מתנות כהונה שנאכלין צלי ובחרדל דכתיב למשחה ולגדולה ועיין בתוספות שם והרמב"ם פרק ט' מהלכות ביכורים ופרק יו"ד מהלכות מעה"ק ועיין במשנה למלך (ובתוס' דבכורות ד"ה ואת כתבו כי תרומה לא מצינו שיצרך אכילה בגדולה דשמא לא שייך גדולה אלא בבשר עכ"ל ולפי זה אפשר דגם בשירי המנחות הדין כן אך לפי עניות דעתי דמנחות עדיף מתרומה כיון דכתיב והנותר' מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים וכו') ומכ"ש שאסור לאכול כשאין ראוי לאכילה דהא אכילת שירי מנחות מ"ע הוא כדכתיב והנותרת ממנה יאכלו וכו' ואמרינן בבבא קמא דף קי"ד אי דלא מצי למיכל כ"א על ידי הדחק אכילה גסה היא ולא שמה אכילה ע"ש וביבמות דף מ' והלכך פרש"י שחזר ואפאן דשפיר הוא ראוי לאכילה כמקודם ובאמת רש"י במנחות דף ע"ה כתב בשעירסן שקבץ הפירורין ביחד וחזר וגוללן בידו וחברן הוי כזית עכ"ל ולא כתב שם בשאפאן ונראה משום שהתוספות שם כתבו בשמו דמפרש ג"כ הא דליקט מכולן אה' מינים קאי ע"ש ולפי"ז חזר בו ממה שמפרש בברכות דאמנחות קאי ולכך כתב סתם בשעירסן ולא הזכיר מאפייה מידי משא"כ בברכו' דמפרש דקאי אמנחות לכך מפרש שחזר ואפאן ומטעם שכתבתי אבל לענין חיבור הפיתותין אין חילוק בדבר בין אפאן או לא:

ודאתאן עלה מה שרוצה המג"א ללמוד מדברי הש"ס אליבא דרב יוסף אין הנדון דומה דאע"ג דע"י הערוס חזי לאצטרופי שלא יהיה בטל במעוטו בפחות מכזית מ"מ אינו מועיל שיחזיר לו אבידתו שאבד ממנו תורת לחם וכן מבואר ממ"ש הרשב"א בשם הראב"ד דס"ל דאין מברכין המוציא אלא באוכל כזית אבל בפחות מכזית אין מברך המוציא ומפרש מה שאמר בירושלמי מעתה לא יאמרו עליו המוציא כו' היינו שאוכל הרבה אלא שלקט הפירורין שהם פחות מכזית כו' ע"ש. ולפי"ז היה סובר רב יוסף כס"ד דהירושלמי בזה דבכה"ג שהם פירורין פחות מכזית אע"פ שאוכל מהם הרבה אין מברך המוציא אם לא כשעירסן וחיברן יחד דבכה"ג חשיבי ולא בטלו. ולפי"ז צ"ל דמה דא"ר יוסף אי לית שם פירורין כזית מברך במ"מ אע"ג דבחביצא מיירי שמדביק הפירורין יחד מ"מ י"ל דגם השתא אחר הדיבוק לית בה פירורין כזית דאל"כ היינו ערסן וכמש"ל ואע"ג דהלבוש כתב דלא מהני מה שנתחבר על ידי הבישול ומשמע דה"ה אם נתחבר ע"י דבש וכיוצא בו בעינן דוקא שהיה בו כזית מקודם וכמבואר מלשונו שכתב שם ואם לא היה בכל פירורין מהם כזית כו' ע"ש. מ"מ היינו לדידן דס"ל דתלוי בתוריתא דנהמא דבזה לא מהני החיבור שאח"כ וכמ"ש טעמא דמלתא כיון שנתחברו ע"י הבישול פקע מהם ברכה ראשונה ואינו מברך אלא במ"מ כו' כיון שנתפררו כ"כ ונתבשלו הפסיד חשיבותו ואינו קרוי עוד לחם ע"י בישול כו' ע"ש ומ"מ נלענ"ד דגבי פירורין פחות מכזית שנתבשלו ויש בהם תואר לחם אע"ג דבבישול ממש לא מהני תואר לחם מ"מ אם חזר ועירסן וחזר ואפאן שפיר מהני כיון דתואר לחם עליו מהני אפייה דבתר בישול לאהדורי למלתא קמייתא משא"כ במחובר ואין בו תואר לחם אע"פ שעירסן וחזר ואפאן כיון דגם השתא בתר אפייה אין בו תואר לחם אין גיבול ואפייה זו מועלת למשויה לחם ולחייבו בברכת המוציא בתר דפקע מיניה ע"י שנשתנה ממנו ועברה צורתו בעודו פחות מכזית וגם עתה לא חזר עליו תוארו של לחם אין מברך עליו רק במ"מ:

וראיתי באלי' רבה שכתב בס"ק כ"ב דצ"ע על הך דינא דאם לא היה כזית אף שנדבקו לכזית מברך במ"מ ממ"ש המג"א דאמרינן בש"ס כו' וי"ל דשאני גיבלן ואפאן וצ"ע עכ"ל. הנה מ"ש וגיבלן ואפאן מדברי המג"א משמע דאף בלא אפיי' הדין כן שהרי למד משם לחרימזלך דמיירי בלא אפייה ולקמן אבאר בזה אך הא ודאי דהמג"א דעתו לחלק בין חיבור בעלמא לגיבול ומ"מ נלע"ד דאפ"ת דגיבול עדיף טפי מחיבור בעלמא מ"מ אין זה רק אליבא דרב יוסף והיינו דר"י ס"ל דחיבור בעלמא אין מועיל לפיתותין פחותין מכזית והשתא קשי' עלה דר"י מכח כ"ש דהא בהא דליקט מכולן אע"ג שלא נתחברו כולן לכזית מ"מ מברך המוציא ומכ"ש היכא שנתחברו כגון בחביצא ולזה משני כשעירסן ר"ל דהתם גיבול עדיף טפי מחיבור דחביצא אבל לדידן דמטעם דאין כאן תוריתא דנהמא אתינן עלה אין מועיל לו לא חיבור ולא גיבול ואפיי' כלל:

אך אפילו אם נפרש כמ"ש הפני יהושע דמשמע ליה לאביי דהך דלקט מכולן ע"י שריה מיירי והוי ממש דומיא דחביצא דתערובות ד"א מבטל לפירורין פחותין מכזית מתורת לחם ועלה משני בשעירסן דהיינו שגובלן דגיבול שפיר מהני מ"מ י"ל דהתם מיירי בדאיכא עליו תוריתא דנהמא אלא דהוה קשיא ליה על ר' יוסף דס"ל דאף בכה"ג אין מברך המוציא ולזה תירץ בשעירסן דכיון דהשתא איכא כזית שפיר מהני ביה וגם אפילו תימא דהתם בלית ביה תוריתא דנהמא מיירי מ"מ היינו לרב יוסף דלא אזיל בתר תוריתא כלל ואנן לא קיימא לן הכי ותדע דהא הש"ס דחי לה לההיא דמוקי בשערסן דאם איתא שאכלו מבעי' ליה ומוקי לה לברייתא זו בבא מלחם גדול ופרש"י דכיון שעדיין בעין הככר שבא ממנו וחשיב ובר ברכה הלכך פירורין שלקטן ממנו נמי חשובין ומברך עליהם המוציא ע"ש ואם כן נלמד מכאן לכל הפירורין הבאים מלחם גדול אעפ"י שנתערב בהם דבש או מרק והם פחותין מכזית כל שהם באים מלחם גדול צריך לברך המוציא ולא אישתמיט חד מהפוסקים דלימא הכי וגם רבינו יונה והרא"ש דחשבו ג' חלוקים וא"א לחשוב נמי היכא דבא מלחם גדול אלא ודאי דז"א דהך חילוקא אליבא דרב יוסף איתמר שתולה כל חשיבות הפת בגדלות הפירורין וקטנותם ובהא מהני מה שבא מלחם גדול מה שאין כן לדידן דאף בפחות מכזית מברך המוציא אלא דקפדינן אחזותא שיהיה עליו תוריתא דנהמא אין לחלק בכך כלל ואם כן הך מלתא דעירסן מהני נמי לר' יוסף איתמר:

אך לענ"ד בלא"ה עיקר בזה כמ"ש דר"י ס"ל דכל פחות מכזית אין עליו חשיבות פת ולכך פריך ליה מהא דלקט מכולן אע"ג דמיירי בלא שריי' כלל דהא מ"מ פחות מכזית הוא ואהא משני כשעירסן ואליבא דר"ש אתי ההיא דלקט מכולן כפשטיה דלדידיה אם אינו מבושל ולא מחובר אע"פ שמפורר הרבה לית לן בה ומצאתי במעדני מלך דף מ"ו ע"ב שכתב אהא שכתב הרא"ש והיכא שאינו לא מבושל כו' שאינו יוצא מתורת פת וקשה דאם כן מאי מקשה מליקט מכולם ויש לומר דאנן הא פסקינן כרב ששת ואליביה הוא דאמרן להני ג' חילוקים עד כאן לשונו ונראה שכיון בקצרה למה שכתבתי:

והנה מ"ש המג"א דמשמע שם אפילו מטוגנים בשמן בתחילה הוא צ"ע שהרי התוס' לא כתבו כן רק לשיטת רש"י דס"ל דבבישול מיירי וע"ז כתבו דלכך מדמה כיון דמטוגנים בשמן כנתבשלו דמי משא"כ לשיטת התוספות מנ"ל דמיירי בגוונא שהיה שם טיגון בשמן דלמא מיירי במנחת מאפה תנור או אפילו אם מיירי בכל המנחות מ"מ י"ל דסבירא ליה דכיון דשמנו מיעט כאפיי' דמי וכמ"ש הרא"ש בפ' קמא דחלה והביאו הרא"ש בפסחים פ' כ"ש ובהל' חלה ע"ש ועכצ"ל כן בדברי התוס' דף ע"ה שהקשו על רש"י מברייתא דטחנה אפאה כו' דמשמע אם אין הפרוסות קיימות אע"פ שיש כזית ולא ניחא להו התם בהך תירוצא שתירצו בברכות דר"י מפרש פרוסות קיימות היינו כזית כמ"ש בירושלמי אלא משמע להו להתו' דפריסו' קיימות היינו שלא נימוחו בבישול כלל. ולפ"ז קשה דגם לשיטתם מי ניחא דהא ר"י מייתי ראייה ממנחות דמטגנין בשמן והוי כבישול וכן מה שהקשו שם דהא מחזירו לסולתו אין לך אין פרוסות קיימות גדול מזה אלמא דלשיטתם א"ש והיינו משום דאינהו ס"ל דטיגנן דמנחות דשמן מועט לא חשיב בישול וא"כ איך כ' כן המג"א להביא ראיה מזה לדידן דס"ל דבישול מגרע כח הפת וה"ה כשנטגן ויש שמן הרבה דכבישול חשיב כמ"ש התוס' בפסחים והרא"ש שם בשם ר"ת:

איברא שצ"ע לענ"ד שהתוס' במנחות אחר שהקשו על רש"י כתבו ומפרש ר"ת דחביצא הן פתיתין דקים שמדבקין אותם וכו' משמע דדברי התוס' הללו הם מתורתו של ר"ת ז"ל וס"ל דהך טיגנן דמנחות כאפייה הוא ומיתרצא בהכי הני קושית שהקשו לפרש"י. ובאמת ז"א שהרי התוס' בברכות שם ד"ה לחם העשוי לכותח כתבו בשם ר"ת דכל שתחילתו עיסה וסופו סופגנין מברך המוציא ומתחלה היה רוצה ר"ת לומר כו' ולא נראה דהא לעיל קתני נוטלן לאוכלן מברך עליהן המוציא אע"ג דעכשיו הם סופגנין שהמנחות מטוגנות בשמן והתוספות בפסחים והרא"ש שם ובהל' חלה כתבו ראיה זו בשם ר"ת ז"ל דכיון דפסיק ותני ל"ש מנחת סולת ול"ש מנחת מאפה תנור ול"ש מנחת מרחשת אע"פ שמטוגנים בשמן וה"ה למבושלים במים דלא מסתבר לחלק בין שמן למים כו' ע"ש ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא דגם לפי מה דמפרש ר"ת דחביצא היינו בלא בשול מ"מ קשה ההיא דאם אין הפרוסות קיימות דהא מהך דמנחות מוכח דבשול אינו מבטל תורת לחם כשיש כזית אע"פ שלא היה אפייה מתחילה רק כעין סופגנין ומכ"ש כשהיה אפייה ממש וגם קשה ההיא דמחזירן לסולתן הא אין לך אין פרוסות קיימות גדול מזה:

ונלענ"ד דוחק דהכא אזלא לפי מה שהיה ר"ת רוצה לומר בתחילה אלא נלענ"ד דדוקא לרש"י דסבירא ליה דחביצא מיירי בבישול ומייתי ראיה ממנחות דפירורין כזית לא יתבטלו מלברך עליהם המוציא וע"כ הטעם משום דגם במנחות הטיגון כבישול ואע"ג דאכתי לא דמי דהתם בשעת הבישול היתה העיסה שלימה לגמרי ע"כ דסבירא ליה דאין הפרש בין פירור קודם הבישול או אח"כ וכמ"ש לעיל בזה שפיר מקשין התוס' מהך ברייתא וכן מהא דמחזירן לסולתן משא"כ התוס' דסבירא ליה דחביצא לא מיירי בבישול כלל והחבור על ידי דבש וכיוצא ודאי אין מגרע כח הפת רק שחוששין מצד שנתפרר וע"ז מייתי רב יוסף ראיה מברייתא דמנחות דפרור כזית במלתיה קאי ומ"מ אין כאן מקום קושי' מברייתא דמנחות אברייתא דאם אין הפרוסות קיימות דבאמת אינם ענין זה לזה דהתם בשעה שמטגנין היו הפרוסות קיימות ופשיטא שאין הטיגון מבטלן וכמ"ש המג"א במטגן פרוסות שלימות כ"ע מודו דמברך המוציא והוא פשוט ולכן אע"פ שפירר אותם אח"כ לפירורין כזית לית לן בה משא"כ הך ברייתא דבשעת הבישול נתפררו הפרוסות ונתמעכו אז אע"פ שיש כזית הבישול מבטל האפיה (ובאמת גם קושייתם על רש"י מהך דאם הפרוסות קיימות צ"ע לפענ"ד לפי מ"ש רש"י דפרוסות קיימות היינו שלא נימוחו בבישולם א"כ י"ל דגם רש"י סבירא ליה דפרוסות אין קיימות היינו אע"פ שיש כזית והיינו לפי שנתמעכו ע"י הבישול אז הבישול מבטל ליה מתורת פת משא"כ בהך דחביצא שלא נתמעך מחמת הבישול רק הוא פירר פירורין ביד ונתן לתוך התבשיל בשביל זה לא בטל תורת פת ממנו כשיש בפירורין כזית דזה מחשבו כפת שלם שנתן בתבשיל ולא נימוח בתוכ' ונשאר קיים דמברך המוציא ושמא לא משמע להו לחלק בהכי וצ"ע) כן צ"ל לשיטת ר"ת ז"ל דסבירא ליה דטיגון בשמן דמנחות כבישול במים דמי ואפ"ה א"ש ברייתא דאין הפרוסות קיימות דפירושו לשיטת ר"ת אע"פ שיש כזית כדמוכח מדברי התוס' במנחות וכן מבואר בהדיא בחידושי הרשב"א בברכות בשם ר"ח ומכ"ש דצריך ליישב למאי דאמר מחזירן לסולתן ואפ"ה ס"ד דמברך המוציא אע"ג דודאי אין פרוסות קיימות וע"כ לחלק כמ"ש כיון דבשעת הטיגון או הבישול שלימה היתה ולא נתפררה מה שמפררה אח"כ אין מבטלה מתורת פת משא"כ במפרר קודם הבישול או בשעת הבישול שזה מבטל ממנו תורת פת וכן בטיגון הדין כן דמה לי שמן מה לי מים וכמ"ש לעיל בשם ר"ת ז"ל ואף רש"י לא פליג עליו בהא אלא דסבירא ליה דהך דמנחות במאפה תנור או בשמן מועט מיירי דהוא כמו אפיי' משא"כ כשיש שמן הרבה כמבושל במים דמי ועכ"פ מ"ש המג"א דמשמע שם אפילו מטוגנים בשמן בתחלה ומייתי מינה לענין חרעמזליך ז"א דאע"ג דהתם במטוגנים בשמן מיירי מ"מ התם היה הטיגון בעוד שהפרוסות שלימות משא"כ בזה דאם היה כאן שמן הרבה ומכ"ש בבישול במים דלא מיבעיא אם לקח מצה כתישה כמות שהיא ונתן לתוך השמן ונעשה ממנה החרעמזיל או אם נתן קמח המצה הכתישה לתוך המים ועי"ז נדבקה יחד כאותה שקורין בל"א מצה ברייא כיון דבשעת הטיגון או הבישול לא היה בפירורין כזית אלא שהבישול הוא שחיבר אותם אע"פ שיש לומר דמה שבוחשין בכף בקדרה הוי כעורסן וגובלן יחד מ"מ כיון דקודם הבישול כבר היה פרורין פחות מכזית לא מהני מה שנתדבקו ע"י הבישול ואף רש"י מודה בהא וכמ"ש לעיל דהא דמשני כשעירסן היינו בגוונא דהתם דבשעת הבישול היו בשלימות אלא שפתת אח"כ שוב מהני מה שגובלם אח"כ משא"כ אם בשעת בישול היה הפרוסות פחות מכזית אע"פ שנתחברו על ידי הבישול או שעירסן אח"כ לא מהני דנפיק ליה מתורת פת ואפשר דאף המג"א מודה בכה"ג ולא מיירי רק כעין שעושין חרעמזליך שמגבלין תחילה את הקמח במים ובצים ואח"כ מטגנין אותם בשומן וכמ"ש אח"כ בשם הרש"ך וסבירא ליה להמג"א דכיון שעירסן מתחילה ה"ל כפרוסה שלימה בכזית שבישלה או טיגנה דמברך המוציא כמו גבי מנחות ומ"ש המג"א דמשמע שם אפילו מטוגנים בשמן בתחילה דומיא דמנחות רצה לומר כמו דהתם שהיה מטוגנים בשמן קודם הפתיתה ואח"כ פתת אותם לכזית או לפחות מכזית ואפ"ה מברך המוציא וה"נ אם עירס הקמח מתחלה דאז הוי כפרוסה שלימה ומטגנה בשומן אע"פ שעתה כשבא לאוכלה הוא פותת אותה לכזית או פחות מכזית מ"מ הוא דומה למנחות דמברך המוציא כך נראה כוונת המג"א בזה:

אבל באמת אין הנדון דומה לראיה דשם בשעת הטיגון העיסה יש עליו תואר לחם ולכך אין בישול או טיגון זה מוציאו מתורת פת אע"פ שפותת אותו אח"כ וה"ה בעירסן ע"י מים ואיכא עליה תוריתא דנהמא אע"פ שעי"ז נתחברו הפירורין שאין בהם כזית יחד מכל מקום זהו חביצא האמור בש"ס ולפי' ר"ת ושאר פוסקים דקי"ל כוותייהו דהיינו שנתחברו הפירורין עי"ז אע"פ שיש בהם כזית עכשיו מברך במ"מ כמש"ל בשם הלבוש והבישול או הטיגון בשמן פשיטא שלא יוסיף תת כחו של פת אדרבא גרועי גרעי' וצריכין אנו לחלק לדברי המג"א דאע"ג דחיבור בעלמא לאו מלתא היא שיחשב עי"ז לכזית שלא יועיל בו שינוי תואר לחם מ"מ עירסן דהיינו שגיבל יחד שפיר חשיבו לכזית ומהני ביה אע"פ שנסתלק מתאר לחם ולענ"ד אין לחלק בין חיבור לגיבול כלל וכמש"ל:

והנה מה שהקשיתי לעיל לשיטת ר"ת דס"ל דטיגון כמבושל דמי ומוכח מההיא דמנחות דבכזית מברך המוציא איך יתרץ הברייתא דאם אין הפרוסות קיימות דמשמע מינה אע"ג דאיכא כזית כמ"ש התוס' במנחות ובפסקי התוס' שם ובחידושי הרשב"א לברכות וכתבתי לחלק בין מפורר קודם הבישול או אח"כ ולכאורה י"ל דא"צ לזה דהתם באין הפרוסות קיימות מיירי בבלילתו רכה דבכה"ג גם ר"ת דס"ל דאף בבלילתו רכה ואפאה בתנור בלא משקה חייב בחלה ומברך המוציא מכל מקום אם חזר ובשלו הדבר תלוי באם הפרוסות קיימות. ומנא אמינא לה ממ"ש התוס' בפסחים דף מ"א דר"י ס"ל דאין יוצאין ברקיק המבושל אע"פ שלא נימוח אע"פ שכבר נאפה הואיל וחזר ובשלו בטלו מתורת פת וכתבו התוס' דמיירי בבלילתו רכה דבלילתו עבה לא נפיק מתורת לחם ור"מ ס"ל דיוצאין במבושל שלא נימוח היינו ע"כ אף בבלילתו רכה כל שלא נימוח ס"ל לר"מ דלא אתי בישול ומבטל ליה אבל בנימוח גם ר"מ מודה וא"כ א"ש הך ברייתא דתלי אם פרוסות קיימות ולא נימוחו בבלילתו רכה ור"מ הוא דמחלק בין נימוחו ללא נימוחו וההיא דמנחות אע"פ שאין הפרוסות קיימות שהרי פתת אותם פתותים (וכבר כתבתי שלענ"ד בלא"ה נימוח מחמת בישול שאני וצ"ע) מ"מ כיון שבלילתן עבה אפילו בטיגון שהוא כבישול לא נפיק מתורת פת:

אמנם דעת הר"ש בפרק קמא דחלה דר"מ ור"י בכל גווני פליגי וס"ל לר"י דהבישול מבטל מתורת לחם וקי"ל כר"י וחביצא מיירי שלא נתבשל והא ברייתא דאם הפרוסות קיימות איתא כר"מ ואנן קי"ל כר"י ע"ש והרא"ש מביא דבריו בפ' כל שעה ובהל' חלה וסיים בה ורבינו מאיר היה נוהג כשלשין עיסה בביתו כדי לבשלה במים או לטגנה כו' וגם לא היה אוכל בלא המוציא אחר שנתבשלה או נטגנה וגם לא היה מברך עליו המוציא אלא על לחם אחר מברך המוציא ואח"כ היה אוכל עכ"ל:

והנה מתוך דבריו אלו למדנו דבישול אחר אפיה מבטל מתורת לחם דהא מוקי הך ברייתא דהפרוסות קיימות כר"מ וכתב דאנו קי"ל כר"י ומבואר מזה דאפילו ביש בפרוסות כזית אתי בישול ומבטל ליה ואלו בברכות פסקה למלתיה כדעת רבינו יונה שפסק כהך ברייתא דאם הפרוסות קיימות דהיינו שיש בהם כזית שפיר מברך המוציא אע"פ שבישלה ואף לפי מה דמייתי אח"כ דברי רבינו מאיר דמספקא ליה הלכתא כמאן עכ"פ מידי ספיקא לא נפיק ובברכות נקיט בפשיטות כדעת רבינו יונה ז"ל וכן צ"ע על רבינו ירוחם בנתיב ט"ו חלק ה' שהביא שם מתחלה דברי הרא"ש בפרק כל שעה ואחר כך דברי הרא"ש בכיצד מברכין והם דברים סותרים:

אמנם ברבינו ירוחם שם השמיט מ"ש הר"ש והרא"ש דהך דפרוסות קיימות כו' כר"מ וא"כ י"ל דס"ל כדעת רבינו מאיר דאע"ג דמספקא ליה בפלוגתא דר"ת והר"ש לענין סופגנין הלכתא כמאן מ"מ לענין אפייה גמורה סובר דלא אתי בישול ומבטל ליה ואע"ג דקי"ל כר"י דאמר אין יוצאין במבושל אע"פ שלא נימוח התם הטעם כמ"ש הש"ס משום דבעינן טעם מצה וליכא ועיין בתלמידי רבינו יונה שפירשו דר"ל דהוי מצה עשירה וכן התוספות בפסחים דף מ"א כתבו טעם זה אבל לפמ"ש הרא"ש מבואר דאף בבישול אחר אפייה גמורה סבירא ליה דהבישול מבטל האפייה. ומשמע דאפילו בפרוסות כזית דהא מוקי ההיא דאם הפרוסות קיימות כר"י וא"כ איך פסק בפשיטות בברכות כדעת רבינו יונה וכמו כן קשה על הש"ע סימן קס"ח ובמ"א ס"ק ל"א וס"ק ל"ו נראה שהרגיש בזה ומחלק בין בישול בקדירה למבשל באלפס אע"פ שמבשל במים עד שנאפה בזה מהני תואר לחם משא"כ בבישול גמור בקדירה אפי' בפת גמור לא מקרי תואר לחם וזהו לשיטת ר"ת אבל לשיטת הר"ש אף במבשל באלפס עד שנאפה מהני ביה תואר לחם והט"ז ס"ק י"ח כתב ג"כ הא דבעינן תואר לחם ומשמע אע"פ שיש כזית היינו לפי שאינו פת גמור ע"ש:

ובאמת שמה שרוצה לפרש דמיירי הכא באלפס במים אבל בבשול בקדירה מודה כבר כתבתי דז"א שלדעת ר"ח אפילו בישול גמור לא מבטל לאפיי' בבלילתו עבה ודעת הר"ש הוא אפילו בפת גמור שבישלו וכדמוכח מכל הראיות שהביא והביאו בקצרה במג"א גופיה ס"ק ל"ב וראיתי באבן העוזר שהרגיש בזה דמשמע התם דאפילו בבישול גמור מדמייתי מרקיק כו' ובאמת מדברי הר"ש גופא דחלה מבואר טפי וכן מבואר מהא דמייתי מהא דאם אין הפרוסות קיימות. ומ"ש באה"ע ליישב דבסעיף יו"ד מיירי בפרוסות שאין בהם כזית והכא בפרוסות כזית ולענ"ד ז"א דודאי מיירי ר"ת אף בסופגנין פחותים מכזית אפ"ה מברך המוציא כל שבלילתו עבה שהרי ראייתו מההיא דמנחות ומשמע התם דלפי המסקנא אפילו לר"י דאמר פורכין עד שמחזירן לסולתן אפ"ה מברך המוציא היכא דאיכא תוריתא דנהמא וההיא דפרוסות קיימות פירושו אליבא דמסקנא דהיינו אם יש עליו תואר לחם וכמ"ש הסמ"ג וכ"כ הרשב"א לשיטת רש"י אלא דבשיטת ר"ת משמע דס"ל דפירוש פרוסות קיימות הוא כפשוטו ואפשר שרצה לומר דגבי חביצא דהיינו מחובר ע"י דבש ס"ל לרב ששת דאפי' פירורין פחות מכזית משא"כ בבישול בעינן פרוסות קיימות דהיינו שיש בהם כזית ע"ש:

ולפ"ז צריך לומר דמיירי בבלילתו רכה אלא דז"א דבאביצא דומיא דמנחות מיירי דבלילתו עבה וצריך עיון ועכ"פ בהך דינא דסופגנין נראה דאף בפחות מכזית סבירא ליה לר"ת כיון דבלילתו עבה פת גמור מחשב ואפילו בשול במים או טיגון לא מבטל ליה ומברך המוציא אי איכא עליו תוריתא דנהמא ומ"ש באה"ע שכן פי' של הט"ז הנה באמת מדברי הט"ז ס"ק י"ח שכתב ולא דמי לדלעיל סעיף י' דלא בעי תואר לחם ביש כזית כו' אין הכרח כלל שיפרש דהכא מיירי דוקא כשיש כזית אלא ר"ל כיון דעכ"פ סתמא קתני ומיירי נמי אפילו איכא כזית וא"כ למה בעינן הכא תואר לחם טפי מדלעיל ואהא משני דשאני התם שהיה פת גמור אבל מ"מ גם הט"ז מודה דמיירי ר"ת אפילו באין כזית אי איכא תואר לחם מברך המוציא ואדרבא מהסמ"ג משמע דהא דמקילינן בוורמזלין לפי שאין תואר לחם היינו משום דסתם וורמיזלך אין בהם כזית שהרי הסמ"ג כתב בעשין מצוה קמ"א וז"ל אבל וורימאשאש חייבין בחלה משעת גלגול אבל אין בהם שיעור לברך עליהם המוציא והא דאמר ר"ש דאפילו פירורין שאין בהם כזית מברך המוציא הא אמר רבא עלה והוא דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא עכ"ל הנה לשון זה משמע דאין בהם כזית דבכה"ג ס"ל לר"ת דאין מברכין המוציא אי ליכא תוריתא דנהמא משא"כ באיכא כזית אפשר דגם בווירמזלך ס"ל לר"ת דמברכין המוציא אע"ג דליכא תוריתא דנהמא אלא דמסתימת לשון התוספות ושאר פוסקים משמע דבכל גוונא מיירי ואפילו באיכא כזית וע"כ לחלק בזה כמ"ש הט"ז וצ"ע:

והנה באה"ע כתב ג"כ על המג"א וז"ל ואנן קי"ל דשאני התם דנדבק ע"י אפייה אבל אם נדבק ע"י בישול לא חשיב חיבור למחשביה מש"ה לחם כו' ומשום הא לא אריא שדעת המג"א דטיגון במחבת היינו אפילו היכא שהיה עליו תורת לחם מכבר וכמבואר מדבריו בס"ק א' וס"ק ל"ו וכבר כתבתי בזה לעיל אך בלא"ה כבר כתבתי דבאמת גם בש"ס לאו באפייה תליה מלתא אלא בגיבול ומדברי האה"ע נראה דס"ל דלדעת המ"א מה שע"י הבישול נעשה גוש אחד וממילא דלא איכפת לן מה שנתבשל אח"כ ועברה צורת הפת על ידו ולכן בין בטיגון בין בבישול ס"ל למג"א דכל שקודם הבישול או הטיגון נתגבל יחד עד שיש בו כזית חשיב כאלו לא נתפרר כלל אלא דאם עברה צורת הפת בבישול היה מקום לומר ולצדד ע"פ דברי הרמב"ם כמ"ש הב"י בשם הר"י פאסי בפירוש דבריו ע"ש ע"ז כתב דלא קי"ל הכי אבל כבר כתבתי שלענ"ד הגיבול לא משוי ליה כחדא כלל וא"כ כיון שאז עברה צורת הפת ע"י הדבש ובאותה שעה לא היו בפירורין כזית ובודאי דינו שיברך במ"מ שוב לא מהני מה שנתחבר אח"כ ע"י טיגון או אפילו ע"י אפייה להיות בו כזית כיון שכבר עבר ממנו צורת הפת מה שחוזר להיות כזית אינו חוזר לתת עליו תואר פת כלל ודוקא לבטל ממנו תורת פת בעודו מחובר כזית לא מבטל ליה אבל אם נתבטל קודם אע"ג דהדר הוי כזית לא מהני:

אמנם נלענ"ד דגם המ"א לא קאמר אלא בנילוש במים או במי ביצים בלא שומן דס"ל להמג"א שלחם גמור הוא ולא מבטל ליה מתורת פת וכמ"ש בס"ק מ"ד וא"כ בשעה שנתגבל יחד לא אזיל מיניה תוריתא דנהמא וכיון שנתחבר ע"י הגיבול ונעשה כזית אע"ג דאח"כ טיגנו או בישלו ונסתלק ממנו תוריתא דנהמא מ"מ כיון שכבר הוא כזית לא איכפת לן בתואר לחם ולכן הביא המ"א בשם הרש"ך דכשחברו במים וביצים נשתנה כו' והניח בצ"ע והיינו משום דס"ל דמים וביצים אין משנים תוריתא דנהמא כלל (ועיין באה"ע מ"ש שבגוף התשובה של הרש"ך איתא ומים רותחין ואתי שפיר ע"פ מ"ש לקמן סימן שי"ח כו' ולקמן אבאר בזה) אבל היכא דנשתנה תוריתא דנהמא עי"ז גם המג"א מודה כיון דבשעה שנתחבר נשתנה תוריתא דנהמא ממנו ומכ"ש היכא שלש את הפירורין בשומן או דבש דבכה"ג בלישה בקמח ממש קי"ל דה"ל פת הבאה בכיסנין לדעת הב"י כל שטעם ניכר והרמ"א כתב דבעינן דוקא דבש ותבלין הרבה כמיני מתיקה שקורין לעקיך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר והיינו שרוב דבש ותבלין ומיעוט מים כמ"ש הט"ז שם וע"כ צ"ל דאף ע"ג דלענין חלה חייב כל שהוא נילוש בדבש וכיוצא בו כמבואר בי"ד מ"מ לענין ברכת המוציא לא תיקנו חז"ל אלא בלחם שרגילים לקבוע עליו וכמ"ש הב"י בא"ח סימן קס"ח ולפ"ז הדבר ברור דבפירורין שאין בהם כזית ונשתנו מתוריתא דנהמא ע"י שעירב בהם דבש ונתבטל מתורת פת וא"כ עתה שחוזר ומגבלן יחד ואופה אותם לא חל על זה חיוב המוציא שהרי אין זה לחם שרגילים לקבוע עליו כלל ומה יושיענו זה שהיה עליו שם פת פעם אחת כיון שע"י שנתפרר ונתערב בדבש בטל ממנו ונעשה פת כיסנין ע"י אפייה זו:

וראיתי באה"ע שהקשה על הרמ"א שכתב בסעיף י"ג לחלק בין טיגנן בשמן לנילוש בו דהא עיקר ראיית ר"ח ממנחות כו' ובמנחת מחבת ומרחשת לא היה נותנים שום שמן בתוך האלפס שמטגנין אותם רק שמטגנין באותו השמן שנתן מתחלה בלישת העיסה כו' ע"ש. ולענ"ד ז"א דאע"ג שהיה נותן מתחלה השמן במחבת והיה נותן עליו את הסולת מ"מ לא לש הסולת באותו השמן כי אם במים פושרין כדאמרינן במנחות כל המנחות נילושות בפושרין ועיין בתוס' דף ס"ז ע"ב ד"ה יצק שכתבו כך הוא הסדר תחלה נותן השמן בכלי ונותן השמן ולש בפושרין ונותנים שמן עליו בולל וחוזר ונותן שמן עליו לקיים מצות יציקה וכ"כ הר"ע מברטנורא וא"כ י"ל דאין השמן נכנס בתוך הלישה רק מעט ממנו ושפיר אח"כ הוי טיגון ולכך כתב ר"ח דמה לי טיגנן בשמן או בישול במים:

ובאמת לפמ"ש הרמב"ם בפי"ג מהל' מעשה הקרבנות וז"ל מנחת מחבת ומרחשת כיצד נותן השמן בכלי ונותן עליו הסולת ונותן על הסולת שמן אחר ובולל הסולת ואח"כ לשה בפושרין ואופה אותם במחבת או במרחשת כמו שנדר כו' לכאורה אין בזה שם טיגון כלל כיון שהוא בולל את הסולת בשמן ואח"כ לש אותה ממילא שהשמן נכנס ג"כ בתוך הלישה ופשיטא שאין מקום להביא ראיה מכאן לענין סופגנין ובודאי דר"ת לא ס"ל הכי וע"ש בכ"מ ובמשנה למלך לענין בלולה בכלי שרת ואין פנאי להאריך. ועכ"פ מה שהקשה על הרמ"א אין קושיא כלל דהתם ודאי לא מיירי רק מטיגון בשמן שבתוך הכלי דאל"כ היכא מייתי מיניה ראיה לבישול במים:

והנה לכאורה היה אפשר לפרש דברי המג"א שלא יסתור כלל למ"ש והיינו דהמ"א מייתי ראיה דאם חזר וערסן משוי ליה כזית לרב יוסף וא"כ אף אם אח"כ נשתנה ממנו תואר לחם לא איכפת לן כיון שהיה כזית ומ"ש ומשמע אפילו היה מטוגן בשמן בתחלה כו' לאו למימרא דאפילו נשתנה תוריתא דנהמא בתחלה דז"א דמחמת טיגון בשמן אין חיוב שישתנה תוריתא דנהמא עי"ז כדמשמע בש"ס וגם דהתם בשעת הטיגון היה הבצק בשלימות וכמ"ש למעלה רק שר"ל דמחמת שמטוגן בשמן לא נעשה פת כיסנין כמו שרוצה הט"ז לומר לקמן סעיף י"ג גבי סופגנין לז"א דמשמע הכא דאפילו מטוגן בשמן או אפשר שר"ל דאע"פ שלא היה האפיי' של המנחות ע"י אפיי' ממש אלא מטוגן בשמן אפ"ה מיקרי אפייה שלא יתבטל מתורת פת כשעירס הפתיתין לכזית דטיגון דינו כאפיי' (ועיין לקמן סעיף י"ג במחלוקת ר"ח והר"ש לענין זה. וכבר כתבתי מזה ויבואר עוד) והנה אותו העירוס והגיבול דש"ס מיירי שעירס פת רק בידו וגיבלו יחד או ע"י מים קצת ומ"מ פשיטא שלא נשתנה תואר לחם ממנו ומזה למד המ"א גם לווירמזלך דהיינו בגוונא שלא נתן בהם רק שומן מעט באופן שלא נשתנה תואר לחם ע"י העירוס אע"פ שאח"כ ע"י הטיגון נסתלק תואר לחם מ"מ כיון שכבר עירסן יחד ונעשה כזית תו לא מהני מה שאח"כ נסתלק תואר לחם ממנו משא"כ אם לשין הווירמזלך בשומן או דבש הרבה עד שנשתנה מתואר לחם תיכף בשעת הלישה פשיטא דלא מהני מה שמתחבר לכזית אף לדעת המג"א ואח"כ מביא בשם תשו' רש"ך ומניח בצ"ע והיינו כמ"ש דהמ"א ס"ל דמי ביצים אין מבטל מתורת פת ולפ"ז גם המג"א מודה הכא שהשינוי מתורת לחם נעשה בעודם פירורין שאין בהם כזית דלא מהני מה שעירסן אחר כך וחיברן לכזית והמג"א לא מיירי אלא בשעת העירוס אכתי לא בטל מיניה תורת לחם אלא שצ"ע מ"ש וז"ל וא"כ אותן שעושין פרימזלך מלחם מפורר או מלחם שרוי במים צריך לברך המוציא כו' והנה מ"ש מלחם שרוי במים כוונתו ע"פ מ"ש ס"ק כ"ד על מ"ש בש"ע שנדבקים כו' לאו דוקא דאפילו שרוים בתוכו דינא הכי כמ"ש סעיף י"א וסעיף י"ב אלא לרבותא נקט וכו' ור"ל דשם איתא בשרוי במים או ביין אדום אזל ליה תוריתא דנהמא מיהו דוקא כשאין בכ"א כזית ולפי זה מה דפלגינהו לחם מפורר או לחם שרוי במים ר"ל לחם מפורר ונדבק ע"י מרק ונשתנה תוריתא דנהמא ותרווייהו באין בהם כזית או אפשר דר"ל לחם מפורר היינו שלקח לחם ופיררו או לחם שרוי במים מיירי שבתחלה היו גלוסקאות קטנים פחותות מכזית ושראן במים וגובלן יחד ועשה מהם פרימזלך ואיך שיהיה עכ"פ מוכח דאף בגוונא דלחם שרוי במים דאזיל ליה תוריתא דנהמא בעוד שהיה פחות מכזית מ"מ אם גיבלם יחד ונעשו כזית ס"ל להמג"א דמהני:

וראיתי באלי' רבה סימן כ"ז שהביא דברי המג"א וכתב ע"ז ולי נראה דאם שרוי במים מסתמא המים מתלבנים עכ"ל משמע מזה דמפרש דברי המג"א דמיירי בלא נתלבנו המים מחמת השרוי וא"כ מה דנקט המג"א מלחם שרוי במים אורחא דמלתא נקט לעשות מזה. ולפי הבנתו שפיר מתפרשין דברי המג"א כמ"ש דמיירי בגוונא דבשעת שגבלן יחד ונעשה כזית לא נסתלק מעליו תואר לחם כלל ולפי זה לא קשה מידי מה שהוקשה בא"ח לעיל מיניה בס"ק כ"ד מדברי המג"א על דברי הלבוש וכבר הבאתי הדברים לעיל ולפי מ"ש אין ענין לזה כלל דהלבוש מיירי שבשעה שמתדבקים יחד כבר נסתלק תואר לחם ע"י הדבש או חלב שניתן לתוכו משא"כ המג"א דמיירי שבשעת הדיבוק לכזית עדיין היה עליו תואר לחם אך משמעות לשון המג"א שכתב או מפת שרוי במים נראה שכוונתו כמ"ש דמיירי אף בנתלבנו המים ואפ"ה כיון שנתחבר ונעשה כזית מברך המוציא וצריך עיון:

והנה המג"א כתב בלשונו כיון שבתחילתו היה לחם לא נפיק מתורת פת עד שאין בכ"א כזית ויש להסתפק בלשון זה אם ר"ל דבשעת גיבול ואפייה לא יהיה בכ"א כזית אבל אם היה בשעת גיבול ואפייה בכ"א כזית אע"פ שפותת אח"כ לפחות מכזית לא מהני או דלמא כיון דהשתא ליכא כזית פירורין שאין בהם כזית קרינן בהו ולכאורה נראה דלא מהני מה שפותת אח"כ דהא אנן קי"ל כרב ששת דאף פירורין שאין בהם כזית מברך המוציא ואף דרבא מסיק עלה דדוקא תוריתא דנהמא בעינן היינו אם בשעה שנסתלק התוריתא דנהמא לא היה כזית אבל אם בשעת מעשה היה כזית ולא מהני דליכא עליו תוריתא דנהמא אז אע"פ שפוררן אחר כך לפחות מכזית הוי כפירורין פחות מכזית שלא נתבשל ואינו מחובר דמברך המוציא וה"נ כיון שלא נתחדש בזה רק המעשה הפירור בלבד שפיר מברך עליו המוציא כקודם הפירור ולכאורה יש להכריח כן דהא גבי מנחות קי"ל דאף בפחות מכזית מברך המוציא ואע"פ שנטגנו בשמן בתחלה אך כבר כתבתי דבשביל הטיגון בשמן לא נסתלק מעליו תוריתא דנהמא ולכך שפיר מברך המוציא גבי מנחות אף בפירורין שאין בהם כזית ואדרבא מוכח מדרב יוסף דדייק ממנחות דפחות מכזית לא מברך המוציא כמ"ש הפנ"י ורש"י במנחות ע"ש אלמא דאף בכה"ג שהיה בפרוסות כזית בשעת הטיגון דלרש"י היינו בשול ופורר אותם אח"כ הוי כאלו מפוררין ומינה נשמע לדידן בליכא תוריתא דנהמא דאף אם נתפרר אח"כ כיון דס"ס השתא מיהא ליכא תוריתא דנהמא. וגם הם פירורין שאין בהם כזית אזיל חשיבותייהו ואין מברכין המוציא. ולא דמי לפירור דק דק בלא בישול וחיבור דמברך המוציא משום דודאי מה שמפררו לא מבטל ליה מתורת פת (וגם בזה דעת ר"ח דמברך במ"מ כמ"ש גבי פת הצנומה בקערה כמבואר בתר"י והרא"ש ז"ל) משא"כ כאן דאין כאן תוריתא דנהמא דמהני בין אם היה אחר הפירור ה"ה אם היה קודם הפירור נמי מהני ביה ומכ"ש היכא שהיה לו שעת הכושר לברכה דבמ"מ קודם שעירסן אלא דעל ידי שעירסן ונעשה הגיבול והעירס והדר לקבעא קמא לברך במ"מ כן נלענ"ד וגם באהע"ז בקיצור הדינים כתב לענין חרעמזליך או קניידיל מבושל או מטוגן שהרוצה להחמיר יפרר עד שאין בכ"א מכזית ואז ליכא צד להחמיר עכ"ל נראה דהכי סבירא לי' ולפי ענ"ד גם בלעקוך אע"פ שהוא אפייה מ"מ פותתו לפחות מכזית כיון שקודם שנתחבר היה הפירורין שאין בהם כזית וע"י החיבור אזיל תוריתא דנהמא שנעשה מראהו כדבש ואע"פ שע"י גיבול נחשבהו כזית כמ"ש המג"א מכל מקום מהני ביה הפתיתה שאחר כך לבטלו וכדמשמע מההיא דמנחות שכתבתי:

ודרך אגב אמינא דמ"ש המג"א סעיף קטן ל"ט דבלילתו רכה שחלטה ואפאה בתנור מברך המוציא וברי"ו משמע שאפילו טגנו בשמן ואפאו אח"כ מברך המוציא ואם נלוש בשמן עס"ז ע"ש עכ"ל ולא ידענא מאי רבותא דטגנו בשמן טפי מחלטו ברותחין אדרבא מדברי הפוסקים משמע דבישול גרוע טפי מטיגון דמסלק מעליו תוריתא דנהמא טפי אלא שר"ח הביאו דבריו הר"ש והרא"ש והר"י בפסחים דיליף בישול מטיגון דמנחות דמה לי שמן מה לי מים והסמ"ג דעתו לחלק בין מעט שמן לשמן הרבה דמעט שמן כאפייה דמיא וזה דעת הגהת מיימוני שהביא בהג"ה שם ואה"ע שם כתב בשם המג"א דמשמע בירושלמי דאפילו בלילתו רכה ונטגן בשמן כו' ויש לתמוה דלא מבעיא בלילתו רכה וכו' ואפילו בלילתו עבה כיון דאנן קי"ל כרוב הפוסקים כרש"י ולא כר"ת וא"כ ע"כ בתר סוף אזלינן וכיון דבשעת אפייה יש בו שמן הוי פת הבאה בכיסנין גמור כו' ולא ירדתי לסוף דעתו דהא גם לדעת הר"ש דוקא בישול מבטל אפיה' אבל לא טיגון בלא שמן או בשמן מועט אבל מצד שהוא שמן והוי מי פירות אין מקום לקרותו פת כיסנין כיון דעיקר הלישה בפושרין וכמש"ל מההיא דמנחות ואפשר שהוא הקשה כן לשיטתו שרוצה לדחות החילוק בין טיגון לנילוש עמו. ולפענ"ד החילוק בזה נראה מדברי הפוסקים וכן מבואר לענ"ד בשבולי הלקט סי' מ"א שכתב בשם רבינו ישעיה וז"ל נ"ל שאם שם שמן באלפס כמו שאנו מטגנין במרחשת ספוגין וצפריות וחרעות זהו חלוט גמור שהרי מרתחין השמן שבתוכה תחלה ואח"כ נותנין העיסה לתוכה ומה לי חלוט שחלטו במים רותחין ומה לי שחלטו בשמן רותח הלכך כ"ע לא פליגי בהני דידן דמטגנין אותם במרחשת דלאו לחם איקרי ואין מברכין עליהם אלא במ"מ כו' בין אם לא קבע סעודתו עליהם בין אם קבע בין אם בשלם במים ושמן בין בדבש וחלב או שאר משקה כו' ואח"כ כתב מורי ז"ל בין לדובשנין שהן פת הבאה בכיסנין בין ללחמניות שעשוין מביצים בין העשוים מדבש ותירוש אם קובע סעודתו עליהם מברך המוציא וכ"כ רבינו ישעיה ז"ל עכ"ל. ולכאורה ת"ל גבי חלוט בשמן דפת כיסנין הוא ודוחק לומר דמ"מ נ"מ בלא קבע אלא נראה דמצד הבשול בשמן לא נעשה פת כיסנין להסתלק מעליו תורת פת דאל"כ מאי מייתי ממנחות דלמ' בשול בשמן שאני ומכ"ש דהת' נילוש ג"כ קצת בשמן ודלמא בכה"ג בעי דוקא פתיתין כזית ואין להאריך:

עוד ראיתי לבאר מ"ש באבן העוזר להקשות על הש"ע שהוא סותר דבריו במ"ש באובליאוש הוא לחם גמור והרי אובליאוש הוא פת שנילושה בהרבה תבלין והביא ע"ז מרש"י ע"ש. נלענ"ד דאובליאוש היינו שלשין עיסה לא בלולה רכה רק היא עבה קצת כשאר פת אלא שאין עושין אותה כמין גלוסקא רק כעין סולמות וע"ש תבניתו נקרא אובליאוש ורגילין הי' לעשות פת כסנין דהיינו עיסה שנילושה בתבלין הרבה ואגוזים ושקדים ג"כ על הצורה ההיא וזה מבואר מלשון הגהות סמ"ק כל שתחילתו סופגנין היינו שבלילתו רכה וסופו עיסה היינו האפיי' שנאפה בתנור בלי משקה כו' וכ"ש הני שעושין כעין סולמות מלחם שקורין אובליאוש חייבין שהרי בין בתחילתן בין סופן עיסה בלא משקה כו' ולפי שהאובליאוש דרכו לעשותו כעין סולמות וגם פת כיסנין עושין לפעמים על תבנית ההיא ולפעמים על תבנית אחד לכך פירש"י פת כיסנין היינו שנילושה עם תבלין כעין אובליאוש שלנו ויש שעושין אותו כמין ציפורים ואילנות כו' ור"ל דלפעמים עושין אותם על תבנית אובליאוש ולפעמים על תבנית אחר אמנם לחמניות דקאמר בתר הכי אינה פת כיסנין ממש כדמשמע מדברי רבינו יונה שכתב ולפיכך נראה דלחמניות היינו רקיקין דקים כו' וכי היכי דבהני אזלינן בתר קביעות הכי נמי בפת כיסנין אע"פ שברכתו במ"מ היכי שקבע כו'. מבואר מזה דבאמת לחמניות אינו ממש פת כיסנין רק דהש"ס מדמה אהדדי ולדברי רש"י צ"ל דסבירא ליה כיון דלחמניות דהיינו אובליאוש ג"כ אין בלילתן עבה כ"כ כשאר עיסות כדמשמע מלשון הגהות סמ"ק שכתב ומיהו הני נילוש אע"ג דסופן עיסה באלפס כו' משום דבלילתן רכה יותר מדאי כו' משמע דגם אובליאוש אין בלילתן עבה אלא שאינה רכה כ"כ כמו נילוש ומ"מ דעת התוס' ושאר פוסקים כיון שעכ"פ לשין אותה כשאר עיסות הוי לחם גמור. ולכך השיגו התוס' על מ"ש רש"י על לחמניות אובליאוש בלע"ז וכן הרא"ש ולא השיגו לעיל על מ"ש רש"י בפי' פת הבאה בכיסנין שכתב שם רש"י שא"צ רק ברכה מעין שלש כעין אורז ודוחן והו"ל לאקשויי דפת גמור הוא אלא ודאי דהתם לא קשה מידי דכיון דמתובלת בתבלין הרבה. ואם איתא דעיקר טעמו דרש"י משום התבלין המעורב בה וזהו אובליאוש למה דחו בפשיטות פירש"י שהוא לחם גמור מפני שסופו עיסה. ואם ת"ל דלא הוי נהירא להו לחלק משום הא עכ"פ הו"ל להזכיר זה בדבריהם ולדחותם כדרכם בכל מקום אלא ודאי דז"א אלא ההיא דלחמניות מיירי לדעת רש"י בלא תבלין כלל וע"ש בדף מ"א ע"ב ד"ה אלא פת הבאה בכיסנין שנראה מדבריהם שהסכימו בזה לדברי רש"י דבלא סעודה מברך לאחריו מעין שלש אלא דפליגי על רש"י שסבירא ליה שאין צריך לברך אחריו רק בנ"ר הואיל ויש בו שקדים הרבה ואין הדרך רק לאכול מעט ממנו ובאמת לדעת הפוסקים פת הבאה בכיסנין אינם לחמניות ממש שהרי הם מפרשים פת כיסנין היינו כיסים ממולאים כו' ולחמניות היינו נילוש ומה שהביא באה"ע מדברי רש"י דף מ"ב כגון כיסנין דמעלי ללבא ולחמניות אין זה ראיה דלפי שאילו הם בצורות לחמניות קרי להו הכי וגם ממ"ש רש"י בחומש פת כיסנין אובליאוש כו' ג"כ ע"ש הצורה וכמ"ש כאן להדיא כעין אובליאוש שלנו ויש שעושין כו' אבל מכל מקום שם אובליאוש אינו נופל כלל על עיסה המעורבת בתבלין דוקא וכמ"ש:

ולפענ"ד כל הפוסקים מודים במעורב בדבש או בתבלין דלא ניידו מפירוש רש"י רק לפי שרש"י מפרש מה ענין הפת לכיסנין לפי דכיסנין מעלי ללבא וזה הפת בא עמהם ג"כ לפי שיש בו הרבה תבלין ויפה ללב ולפיכך אין אוכלין ממנה אלא מעט והם מפרשים ע"ד שפירש הר"ח שקרוי כיסנין ע"ש שיש בו כעין כיסים ממולאים בצוקר ושקדים ומיני בשמים והדברים ק"ו דאם עירב בתוך העיסה ממש צוקר ושקדים ומיני בשמים דמיקרי פת כיסנין וכן מבואר בסמ"ג שכתב בשם ר"ח פת עשוי כיסין ומערבין בהם צוקר ושקדים ומיני בשמים וא"א שיש קפידא שיהיה דוקא ע"י מילוי לא הו"ל למנקט בלישנא ומערבין בהם כו' אלא הו"ל למנקט וממלאין בהם אלא ודאי דלא שנא וכן משמע ברבינו יונה דעיקר המחלוקת על רש"י בזה לפי שמפרש שיש בו תבלין הרבה ומפני התבלין אין דרך לאכול ממנו כל כך ויותר נלפענ"ד לדעת רש"י דסבירא ליה דבשביל עירוב תבלין אינו משנה ברכתו הראשונה כלל כיון שאינם באים רק לתבל הפת וקמחא עיקר רק דפת הבאה בכיסנין הוא כעין אובליאוש דהיינו שנילוש בביצים ורש"י סבירא ליה דכל שנילוש בביצים בטל מתורת פת ומברכין עליו במ"מ רק דפת הבאה בכיסנין יש לו דין אחר לענין ברכה שלאחריה שאין מברכין מעין שלש לפי שדרכו לתבל בתבלין הרבה ואין אוכלין ממנה אלא מעט אבל לענין ברכה ראשונה לא איכפת לן בתבלין כלל והיינו דפריך עלה מלחמניות דשם לענין ברכה ראשונה מיירי. ובאמת שיש אובליאוש שהם מתובלים בתבלין הרבה כדמשמע מהפוסקים בשם או"ה לענין בישולי עכו"ם. אך הרמב"ם סובר דתבלין הרבה נמי הוא פת כיסנין ועיין בש"ג בשם ריא"ז שכתב פת הבאה בכיסנין והוא פת העשוי בדבש או בתבלין שאוכלין אותו כעין מיני מתיקה לקנוח סעודתו עליו מברך עליו מתחלה במ"מ כו' ויש כאן טעות סופר וצ"ל מי שאין קובע סעודתו עליו כו' וכן מבואר מדברי השיבולי לקט בשם מורו ובשם ר' ישעי' ז"ל:

והנה מדברי התוס' דביצה שהביא המג"א לקמן ס"ק מבואר שאובליאיש היה דרכן ללוש במי ביצים וע"ש דהמ"א ס"ל דדוקא גבי מי ביצים סבירא ליה להתוס' הכי ובאה"ע השיג עליו גם בזה וסובר דאין חילוק בין מי ביצים לשאר משקים כגון דבש וחלב והביא ראיה ממה דקי"ל סימן תס"ב דבמי ביצים הוי מצה עשירה ולקמן אבאר בזה. וראיתי לש"ב הגאון בעל חות דעת בפירוש הגדה הנ"ל שמשיג גם כן על המגן אברהם וכתב שהתוס' לא כתבו לאסור רק גבי נילוש שהתוס' מסופקים אם מהני קביעות סעודה כמו שכתוב הט"ז ס"ק טי"ת אבל בפת כיסנין דמהני קביעת סעודה ודאי מותר משום בש"ע כמ"ש בי"ד סי' קי"ג גבי קיכלך עכ"ל ואשתמיטתי' דברי התוס' והרא"ש והמרדכי בחולין דף ס"ד שכתבו להדיא שר"ת היה רוצה לאסור אובליאוש משום בש"ע דכיון דנילוש בבצים אסור משום שלקות כו' מיהו נראה כו' מ"מ עיסה שנילושה בביצים אין לאסור משום דקמחא עיקר כיון דמברכין עליה המוציא כו' ורמז לזה האה"ע משם וא"ל דהתוס' רוצים לומר היכא דקבע עלייהו דז"א במשמעות לשון התוס' כלל ועוד שהרי התוס' קורין לזה אובליאנש ולהדיא כתבו בברכות דלחם גמור הוא ואפילו לא קבע עליה מברך המוציא ע"ש וכדברי התוספות מבואר גם כן בספר התרומה סימן כ"ז ובשערי דורא ובאו"ה ועוד כמה פוסקים:

אמנם בלא"ה מה שרוצה לפרש דהתוס' דוקא בנילוש אסרי משום דמספקא להו אי מהני קביעות ז"א שהרי משמע שם דהתם פשיטא להו דבקביעות מהני כמ"ש רבינו יחיאל שם ומשמע דלאו בהא פליגי אלא דדיעה ראשונה סבירא ליה דכיון דעכ"פ אין מברכין המוציא בלא קביעת יש לאסור וע"ז השיב רבינו יחיאל דליתא דכיון דעכ"פ דעל קביעות מברך המוציא לחם מיקרי ולכך הביא המג"א דברי התוס' דביצה ולא הביא התוס' דחולין דמפורש שם דמברך המוציא בעיסה שנילושה בביצים משום דמהתם אין כ"כ הכרע דמברך אף בלא קביעות סעודה משא"כ בביצה כיון דדיעה קמייתא סבירא ליה דיש להחמיר בנילוש אע"ג דמשמע התם דמודו לרבינו יחיאל בקבע מברך המוציא מ"מ סבירא ליה כיון דבלא קבע אין מברך המוציא יש עליו דין שלקות ואפ"ה באובליאש ס"ל להתיר כיון דמברך המוציא מבואר דסבירא ליה דבנילוש בביצים בכל גווני מברך המוציא גם מ"ש שארי הרב נ"י אבל בפת כיסנין דמהני קביעות ודאי מותר משום בש"ע כמ"ש בי"ד סי' קי"ב גבי קיכלך עכ"ל. תמהני דבאמת בש"ע פסק כרבינו יחיאל כמבואר בב"י וד"מ שם אך ראיית המג"א מן התוס' דאפילו מאן דאוסר נילוש מתיר באובניאש ומשמע אף בלא קביעות סבירא ליה דמברך באובליאש המוציא וכמ"ש לעיל שכן מבואר גם מתוס' דברכות (ובפסיקתא שם איתא אובניאש דקבע סעודתו דמברך המוציא נלענ"ד דט"ס וצ"ל נילוש) ועיין בהג"א דביצה שכתב ג"כ כהתוס' ובסמ"ג לאוין סי' קל"ב כתב ג"כ ומה שאנו לוקחים מן הגוים כגון איבליאש וקנטיאה הם ממיני פת הנילושים בביצים אע"פ שבפרק א"ט כו' וכתב מורי רבינו יהודה מעשה ואכל רשב"ם ור"ח אביו. אמנם לבסוף הי' ר"ת נזהר מהם כו' ואומר הרי"ף שאין נראה לאסור כו' והעיסה עיקר שהרי אנו מברכין עליו המוציא כו' ע"ש (ובע"ז דף ל"ח בתוס' והרא"ש כתבו בשם ר"ת שהיה מתיר בעיסה שנילושה בביצים וצ"ל דההיא קודם חזרה):

והנה באה"ע רוצה לדייק מדברי התוס' אלו דלהתוס' אף אם לש בשמן וכיוצא בו אין זה פת כיסנין דמה לי מי ביצים ומה לי כיסנין וכבר כתבתי שז"א וכן מוכרח שהרי הסמ"ג הבאתי לעיל בשמו דמפרש פת כיסנין היינו שמערבין בהם תבלין ואפ"ה כתב כאן במי ביצים דמברכין המוציא ועיין בכלבו סי' כ"ד כתב וז"ל ור' יצחק הזקן ז"ל כתב שאין הקביעות מועיל בכל דבר אלא דברים שהם ראוים להיות מזון כגון פת המתובל בתבלין גם כתב שם בשם רבינו אשר (וצ"ל שהוא הרא"ש מלינול) פת הבאה בכיסנין פירוש בעבור כסיסה ולא לערבון והוא פת העשוי מבשמים כו' ותרגום נקודים של אשת ירבעם הוא כסנין ונ"ל שלכך נקרא שמו נקודים שהבשמים נראין בו נקודות כו' עכ"ל. וי"מ אותו פת שעושין מן העיסה ככיסים ומכניסים לתוכו סוקר ושקדים ומיני מתיקה וכגון לחמניות שקורין אובליאש או בראצדלש כו' וכיוצא בדברים האלו ודאי מועיל בהם הקביעות אבל באלו הרקיקין הדקין שעושין בין שני ברזלים ונקראין ניבלש אין קביעתן קבע ואין מברכין עליהם רק במ"מ כו' עכ"ל משמע דיש אובליאש שתלוי גם כן בקביעות אבל ניבלש לא מהני קביעות וע"ש בכלבו סי' ק"ץ בשם הרי"ף שכתב וז"ל נבלש ובראצדליש הם מותרים (נראה שט"ס וצ"ל אובליאש) כו' אבל ניבלש יש אוסרין משום דא"ל קמחא עיקר דאין בהם תוריתא דנהמא מאחר שאין להם קבע לאכילתן אבל רבינו יחיאל התיר שכיון שנאפת כמין פת וגם אפייתן ביובש וגם לפעמים שקובעין סעודתן עליהם בפורים ומצריכים עליהם ברכת המוציא יש להם דין פת עכ"ל וזה סותר למש"ל וצ"ל דמ"ש בהלכ' ברכות הוא דעה קמייתא ומ"ש מאחר דאין קבע לאכילתן ר"ל דלא מהני קביעות. שוב ראיתי שדבריו הם כדברי רבינו יונה ז"ל וע"ש מ"ש הט"ז ולענ"ד יש ליישב הדברים ע"ש:

וראיתי באגור שכתב פירש"י לחמניות אובליאש בצק הנילוש בביצים ונאפה בין שני ברזלים ואינו נראה שהרי ר"ח היה רגיל לפסוק שהם לחם גמור וחשובין תחילתן וסופן עיסה ויש לפרש דלחמניות הם ניבלוש והם רכים מאוד כו' מיהו אומר ר"י דנכון לברך על הניבלוש בתוך הסעודה לפניהם ולא לאחריהם ולא כפירש"י דמוקי לה בלי סעודה ולפי הענין לחמניות הם ניבליש ולחמניות ופת הבאה בכסנין חדא מלתא היא מפירוש הר"ר אלחנן תוספות פרק כיצד מברכין עכ"ל:

וראיתי באבן העוזר שהביא זה וכתב הרי כדברי. ולפי ענ"ד הוא כדברי המג"א דנילוש בביצים יש לו דין פת לשיטת התוספות והשיבולי לקט קאי בשיטת רש"י ומ"מ בנילושה בדבש או בתבלין דין אחר יש לו ומ"ש באגור דלחמניות ופת הבאה בכסנין חדא הוא היינו לפי שטתם דמפרשים דהיינו ניבלש ולדידהו מתפרש כסנין לשון כסיסה כמש"ל אבל רש"י מפרש באופן אחר דלדידיה אין מברך לאחריהם אף בלא סעודה משום התבלין ולכך בא עם הכסנין דהיינו קליות ולחמניות דהיינו אובליאש שהוא בצק הנילוש בביצים הוא דבר אחר והש"ס מדמה להו כיון דתרווייהו אין דרך לקבוע עליהם. ולכאורה לפי שיטה זו של רבינו אלחנן גם הך דינא שכתבו הפוסקים בכיסים ממולאים צוקר כו' אפשר דמברך המוציא ודוקא בניבלוש שבלילתו רכה מאוד ומדברי רבינו יונה נראה דגם לשיטת התוס' מתפרש כפי' הערוך ע"ש ומ"ש באבן העוזר לענין כיסים ממולאים עיין בש"ג בשם ריא"ז ואין להאריך:

אך מה שכתב באבן העוזר ראיה ממצה עשירה דלמדין מי ביצים מיין ושמן והסכים ע"ז הגאון מוהר"י לנדא ז"ל בספר דגול מרבבה ולענ"ד אין ענין זה לזה דאע"ג דהוי מצה עשירה כיון שיש בה מי ביצים ומה לי שמן ויין ומה לי מי ביצים מכל מקום לענין פת כיסנין דוקא דבר שאין משביע והוא מאכל רק שדרך לאכלו בקינוח סעודה משא"כ אובליאש שכתבו התוס' שבלילתן עבה וגם לענין מצה כתבו דע"י ביצים נעשה עב ביותר ודרך לאכלו להשקיט רעבונו כמו שאר פת לכן אינו דומה לשאר פת כיסנין כלל ומ"ש באה"ע דמוכח מהתוס' דאפילו נילוש בלי מים כלל הוי לחם גמור אינו מוכרח כלל ע"ש ואדרבא נראה לפי ענ"ד דאפילו התוס' שסוברים דמי ביצים לחם גמור הוא מכל מקום אם נילוש במי ביצים לבד מבואר באשר"י הלכות חלה ובפירושו שם בשם הירושלמי שיש מחלוקת אם מי פירות מחברין לחלה ונראה שלזה דעתו נוטה ואע"פ שהפוסקים חלקו עליו בזה. מכל מקום עכ"פ מדעת הרא"ש מוכח דמ"ש בפ' א"ט דמברכין המוציא על פת שנילוש במי ביצים עם תערובות מים וא"כ גם מה שכתב התוס' ושאר פוסקים בכה"ג מיירי כן נראה לענ"ד:

והנה מנהג העולם ליטול חלה מן לעקיך בלא ברכה ולא ידעתי טעמו של דבר שהרי אף מי שחולק בירושלמי וסובר דמי פירות אין מחבר לחלה מ"מ בז' משקים מודה ולהדיא יליף על שמן שחייב מן חלות בלולות בשמן ע"ש שמבואר דכל ז' משקין חייבין לכ"ע וא"כ פשיטא דדבש שהוא אחד מז' משקים דחייב בחלה ואע"ג דלענין ברכה א"צ לברך עליו רק בורא מ"מ משום דה"ל פת כסנין מ"מ כיון דבלילתו עבה לחם גמור הוא וכמ"ש הרמ"א בי"ד סי' קי"ג גבי לעקוך לענין בש"ע ועיין בת"ח שם כלל ע"ה. ומצאתי בשו"ת פנים מאירות חלק א' סי' ס"ט שכתב גם כן דעיסה שנילושה בדבש לכ"ע חייב בחלה. ומה שכתב הברטנורה דדובשנין היינו מטוגנין בדבש אם כן נילושו בדבש התם מיירי בבלילתו רכה אבל בלילתו עבה ונאפה בתנור חייב דהא אפילו בלילתו רכה ונאפה בתנור חייב כדאיתא בפסחים כו'. והנה כדבריו כן הוא להך פירושא דדובשנין היינו נילושו בדבש והוא פירוש הרמב"ם במשנה שם וכן פסק להדיא בפ"ו מהל' ביכורים הל' י"ב ע"ש:

אמנם לשאר מפרשים שפירשו דובשנין היינו מטוגנין בדבש א"כ אפשר דנילוש בדבש גרע דאפילו ע"י אפיה בתנור פטור אך כבר כתבתי שמלשון הירושלמי מבואר דכ"ע מודו דחייב ולא פליגי רק בשאר מי פירות. אמנם מ"ש בפ' י"א שם שמיום עמדו על דעתו תמה למה לא יברכו על לעקוך המוציא דהא חשיב לחם מ"מ כו' ופשיטא שאין זה ראיה שהרי הרמב"ם אומר כן ופסק להדיא בנילוש ביין ושמן ודבש דחייב בחלה ואפ"ה כתב בהדיא דהוי פת הבאה בכסנין לענין ברכה והטעם כמ"ש הב"י דעיסה שנילושה בתערובות דבש ותבלין אין דרך לקבוע עליו לא נתנו לו חשיבת הפת לקבוע ברכה לעצמו. ומה שתמה שם על הב"י שכתב ותדע דהא עיסה שנילושה במי פירות חייב בחלה ואפ"ה אינו בתורת לחם לענין המוציא. וקשיא לו דהיא גופא מנ"ל דהא לר"ת וסייעתו הדבר ברור דמברך המוציא עכ"ל. לענ"ד כוונת הב"י פשוט דודאי לא קשיא ליה בהא על הרמב"ם דסבירא ליה דמברך במ"מ משום שהוא סובר שזה פירוש פת כיסנין והרי גם לאינך מפורשים דמפרשים דהיינו כיסים ממולאים כו' אע"ג דאיכא חיוב חלה מ"מ פת כיסנין פטור אלא שהב"י כתב שם לפרש דהרמב"ם מיירי במעט תבלין וע"ז כתב דלא תימא דווקא בדאיכא טובא וע"ז קאמר דהא אפילו אם נפרש דמיירי ברוב העיסה מהם. מ"מ הא לענין חלה חייב ואפ"ה אינו לחם לענין המוציא אלא ודאי דלאו במידי דמיקרי לחם תלי' כו' (ומדברי הב"י אלו משמע דגם בנילוש במי ביצים אין מברך המוציא דהא ההיא דמי פירות חייב בחלה במי ביצים אתמר כמש"ל בשם הרא"ש ויש לדחוק דלענין שאר מי פירות קאמר אבל ביצים כיון דעי"ז נעשה העיסה עבה יותר ומטעם זה הי' רש"י מסתפק שמא בא לידי חימוץ כמבואר בפוסקים ועיין בשיבולי הלקט באורך נראה לי דלענין ברכה הוי פת גמור) ומ"ש שם דלדעת ר"ת ברור דעיסה שנילושה בדבש ונאפית בתנור מברך המוציא דמה לי אם טגנה בשמן אח"כ או שנילושה בתחלה דהא ר"ת מייתי ממנחות וכי היכא שיש מנחות שטיגנה אח"כ בשמן הלא יש גם כן מנחות שנותנין שמן בקמח כדכתיב בלולות בשמן ש"מ דמברכין המוציא כו' עכ"ל. ולדבריו גם הר"ש ודעמיה מודים בזה דהא לא דחו ראיית ר"ת רק משום דלא מיירי בכה"ג אבל מודו דאין חילוק בין בישול בשמן לטיגון במים:

אמנם כבר כתבתי שז"א דודאי יש חילוק בין לישה לטיגון ותמהני איך כתב בפשיטות נגד הרמ"א שכתב לחלק ביניהם להדיא ומ"ש ראיה ממנחות כבר כתבתי דמנחות עיקר הלישה בפושרין (ובאמת מה שכתב וכי היכא שיש מנחות כו' משמע שיש מנחות שאין נותנין שמן כלל בקמח רק בשעת טיגון לבד וזה אינו בשום מקום כי אם בעשר חלות מרובכת של תודה ועיין ברמב"ם פ"ט מהל' מעה"ק ואין זה ענין למנחות) אלא שהיה נותן שמן בכלי ונותן עליו הסולת ואח"כ נותן עליו השמן ובוללה ומ"מ עיקר הלישה הוא במים פושרים:

וצ"ע ברש"י בפסחים דף ל"ו שכתב גבי לישה בזריזין כתב שאופין בתחלה עשר חלות ואח"כ פותתין עד שמחזירן לסולתן ואח"כ נותן שמן ובוללה ויוצק וקומץ וכשאפה תחלה נילושה בפושרין וזה צ"ע שהרי באמת הבלילה הוא קודם הלישה כדאיתא במנחות ואפשר דרש"י נקט הכי אליבא דרבי דאמרינן התם חלות בוללן ואמרינן התם נותן שמן בכלי וטוחנה ולשה ואפה ופותתה ונותן עליה שמן ובוללה וחוזר ונותן עליה שמן וקומץ. ולרבי הוי היציקה והבלילה אחר האפיה אבל לרבנן הבלילה קודם הלישה כמבואר שם ומ"מ קשה דלמה ליה למנקט מלתא אליבא דרבי ולא נקט אליבא דרבנן וגם א"ש דמוכח דלישה ליתא בזריזין דהא אף היציקה כשרה והיציקה היתה אחר הפתיתה גם צ"ע על רש"י שכתב לימד על היציקה ובלילה כו' והני במנחת מאפה תנור לאחר לישה ואפייה ופתיתה נינהו וזה צ"ע דהא מנחת מאפה אין טעון יציקה כלל כמבואר במנחות שם. ועוד דמ"ש מנחת מאפה דנקט הא גם מנחת מחבת ומרחשת אליבא דרבי חלות בוללן והבלילה והיציקה אחר האפיה הוא ולרבנן בכולהו הבלילה קודם הלישה. גם צ"ע על מ"ש התוס' שם וא"ת והא הכא במנחת מאפה תנור מיירי שהיתה נילוש בפושרין כו'. וקשה דמהיכי תיתי לאוקמי במנחת מאפה תנור דוקא ואפשר שהקושיא לפי פרש"י במנחת מאפה:

אמנם כבר כתבתי דבאמת דברי רש"י צ"ע בזה ואפשר שחסר תיבה אחת וצ"ל וא"ת והא הכא במנחת מאפה תנור נמי מיירי גם צריך עיון במ"ש רש"י במקום זריזין איתא בעזרה שהמחבת והמרחשת כלי שרת הם וקשה דמה בכך שהמחבת והמרחשת כלי שרת הם מ"מ הבלילה לא הוצרכה להיות בתוך המחבת ומכ"ש הלישה אמנם התוס' כתבו שהבלילה היתה בכלי שרת וכ"כ הכ"מ שם מההיא דמנחות:

ומצאתי במשנה למלך שם שכתב מזה ורמז לדברי התוס' כאן ומ"מ קשה נהי דהבלילה היתה בכלי שרת מ"מ מנ"ל שהלישה היתה בכלי שרת ובשלמא לרבנן שהבלילה היתה קודם הלישה א"ש דאם הבלילה שקדמה היתה גם בכלי שרת ממילא שגם הלישה שלאחריה היה ג"כ בעזרה ובכלי שרת משא"כ לפי מ"ש רש"י דהבלילה היא לאחר הפתיתה והיינו אליבא דרבי א"כ י"ל דהלישה שקדמה לה לא היה בכלי שרת (ומכ"ש דא"ש לשיטת רש"י דסבירא ליה דאחר שקידש נפסל ביוצא כמ"ש התוס' במנחות דף י"ט ד"ה והתוס' שם סבירא ליה דלא נפסל ביוצא ולכך קשיא להו מהא דאמרינן במקום זריזין איתא ונראה שר"ל דאע"ג דהבלילה בכ"ש היתה מ"מ מאן לימא לן דלמא אח"כ מוציאין אותה ולשין אותה בחול ולזה הוצרכו לומר שהיה דרך לעשותה במקום זריזין ור"ל שאין דרך להוציאה אחר שהוקדשה בכלי מכל מקום צ"ע למה מייתי מהא דבלילה חוץ לחומת העזרה פסולה ואפשר שרוצה להוכיח מזה דבלילה בעי כלי דהיינו טעמא דפסול חוץ לחומה ע"ש) גם לדברי רש"י שכתב שהמחבת ומרחשת כ"ש הם ולכך הוי במקום זריזין אם כן מאי זה דמייתי שם מהא דבלילה חוץ לחומת העזרה פסולה ואפשר שר"ל כיון דהתם הטעם דפסול כיון שצריכה כלי כמ"ש התוס' וכן היא במנחות דף ט' וה"נ הלישה צריכה להיות בפנים ועדיין צריך עיון דמה"ת לומר שהלישה היה במחבת ומרחשת ואפשר כיון שצריך ליתן שמן בתחילה ואח"כ הסולת והשמן הי' במחבת שנאפה בתוכה אם כן גם הלישה היה שם או עכ"פ בכ"ש אחר כיון שכבר הוקדש בכלי וצריך עיון:

שוב ראיתי שאא"ז מהרש"א ז"ל שם כתב על התוס' שהוקשו מנ"ל דנבללת בעזרה דהא הבלילה היתה אחר אפייה ופתיתה וכתב דל"ד נקט בלילה אלא אלישה קא קשיא להו ע"ש והנה לפמ"ש התוס' במנחות דף צ"ה ע"ב ד"ה ומאי קושיא כו' דבין למ"ד חלות בוללן ובין למ"ד סולת בוללן מ"מ בכלי שהיה לש ועורך היה בולל ולפיכך צריך כלי שרת ע"ש וא"כ גם על הלישה אין כאן קושיא כלל ודוחק לומר דהתוספות דהכא לא סבירא להו הך סברא אלא נלע"ד דהתוס' באמת אזלי הכא בשיטת רבנן דסבירא ליה סולת בוללן וא"כ הבלילה היתה קודם אפייה ואע"פ שמסתבר שבכלי שהיה בולל היה לש ועורך מכל מקום קשיא להו אבלילה גופא מנ"ל שהיתה נבללת בעזרה אלא שעדיין צ"ע לפי מ"ש התוס' שם דחביתין היה בכלי הלח דיש בה שמן כו'. ולפ"ז פשיטא דכל בלולה שהוא בשמן הוא נעשית בכלי וע"כ דהתוספות דהכא לא סבירא ליה אלא דמ"מ כיון דהש"ס מוכח לה מהא דקי"ל בללה חוץ לחומת העזרה פסולה אלמא דמשמע ליה דמסתמא בלישה נמי הוא כן ולכן מקשה התוס' דמנ"ל במאפה תנור דנבללת בעזרה:

אמנם בתוספות במנחות דף נ"ה כתבו הקושיא על הלישה דכיון דלא בעי שמן עד אחר אפייה כדאיתא בדף ע"ה חלות בוללן א"כ לא קדשה עדיין והוי לישתה בחוץ ולענ"ד צ"ע דאף אי סולת בוללן הוי מצי לאקשויי אלישה שקודם לה. ואפשר דס"ל דאי סולת בוללן מסתבר שבאותו הכלי היה עורך ולש כמ"ש בדף נ"ה משא"כ אי חלות בוללן לא סבירא להו לומר דמסתמא באותו כלי היה עורך ולש כיון שאין הבלילה אלא אחר אפייה (ומ"מ צריך עיון לפי שיטת התוס' דף ע"ה דמנחת מאפה לא אמעיטא מנתינת שמן בכלי כמ"ש המשנה למלך מדברי התוס' שם א"כ לעולם היה מתן שמן קוד' אפייה. וצ"ל דהתוס' דהכא קיימו בשיטת הרמב"ם דמנחת מאפה א"צ מתן שמן) ור"ל דאכתי תיקשי למ"ד חלות בוללן איך היו יכולין ללוש אותה בפושרין וא"ש מה שתרצו למ"ד מדת יבש נתקדשה ור"ל דהך מ"ד דס"ל חלות בוללן מצינן למימר דסבר מדת יבש נתקדשה אלא דלפ"ז לא מקשו שם התוס' מידי דמאי טעמא לא מסיק ה"ט בפרק כל שעה. ולפמ"ש י"ל דהתם בעי לשנויי למ"ד סולת בוללן. ומדת יבש לא נתקדשה ועיין בתוס' שתירצו דהש"ס בעי לשנוי אף במנחת סולת ומחבת ומרחשת אפילו למ"ד מדת יבש לא נתקדשה (והנה מ"ש במנחת סולת צ"ע דמנחת סולת נראה שלא היה שם לישה כלל וכן מבואר במ"ל ומביא ראיה מהרמב"ם פרק יו"ד דין ט"ו א"ש אלא שיש שם דעות אחרים ואין להאריך) ואא"ז מהרש"א ז"ל בפסחים כתב שזה דוחק דהא הקושיא היא ממנחת מאפה תנור ולכך פירש באופן אחר ודבריו צ"ע. ובספר אמרי צרופה הקשה עליו ע"ש ובאמת מה שכתב דהקושיא הוא ממנחת מאפה ז"א וכמש"ל שצריך להגיה בדברי התוס' במנחת מאפה תנור נמי מיירי. וכן מבואר בדברי התוס' במנחות דף צ"ה ד"ה לישתן שכתבו והאי דכל המנחות נילושות בפושרין אפילו מנחת מאפה פירשתי במנחות דף צ"ה עכ"ל ולפי שאינו מענינינו ראיתי לקצר:

ונחזור לנדון דידן הנה לפי המבואר במנחות לפי דעת רבי חלות בוללן היינו שלאחר האפי' ופתיתה בולל בשמן וחוזר ויוצק עליהם שמן ואפילו לחכמים דאמרו סולת בוללן מ"מ היציקה הוא אחר הפתיתה כמבואר בש"ס. והנה אי אמרינן דפותתן עד שמחזירין לסולתן ע"י בלולה ויציקה או ע"י היציקה לבד הפירורין מתחברין ונעשה מהם כמו חביצא והיינו דדייק רב יוסף מדקתני עלה וכולן פותתן כזית דאם פותת אותם הרבה נעשה ע"י היציקה כמו חביצא ואין מברך רק במ"מ ובזה מתפרשין היטב דברי התוס' במנחות שכתבו ומפרש ר"ת דחביצא הם פתיתין דקין שמדביקין אותם ע"י דבש או חלב ושומן כעין טיגון של מנחה כו' ור"ל כמו שכתבתי ואע"ג דנקט במלתא לשון טיגון אין בכך כלום וכמ"ש התוס' במנחות דף ק"ד ע"ב ד"ה ה' מיני טיגון לא הוי מטוגן מנחת סולת ומאפה תנור אלא מנחת מחבת ומרחשת אלא קורא טיגון מה שיש בו שמן עכ"ל.

ובזה אתי שפיר דברי המגן אברהם מה שלמד מכאן לווירמזלך משום דכאן נמי שהחזירן לסולתן ויצק עליהם שמן נעשו כעין חביצא וכשחזר ועירסן יחד ס"ל לרב יוסף דהוי כפרוסות כזית ומברך המוציא וא"ל דדוקא לרב יוסף דלא קפיד אתוריתא דנהמא מהני עירסן שמחברן להיות כזית וכמש"ל ז"ל דהא רש"י דפליג עליה היינו לחומרא דבדאיכא תוריתא דנהמא אע"פ שאין כזית אבל מ"מ מה דס"ל לר"י דהוי כיש בו כזית ולא בעי תוריתא דנהמא אין לנו לומר דפליג עליה ולכך שפיר מייתי ראיה מהא דמנחות דהוי דומה ממש והבישול שאח"כ אינו מועיל בו כיון שכבר נעשה כזית ע"י הגיבול. ומ"מ נלענ"ד דאין כ"כ ראי' דהתם י"ל אע"פ שמחזירן לסולתן ויוצק עליה שמן אין משתנה תוריתא דנהמא בשביל כך ותדע דהא משמע דאביי ס"ל כר"ש ולא בעי לאוקמא בשעירסן וא"כ קשה דמה בכך דפירורין פחות מכזית מברך המוציא הא ליכא תוריתא דנהמא וצריך לומר דבשביל השמן אין משתנה תוריתא דנהמא ולכך לרב ששת אתי שפיר אף בלא עירסן וא"כ יש לומר דגם רב יוסף דמוקי בשעירסן היינו כשלא נשתנה ע"י בלול בשמן והיציקה תוריתא דנהמא ואין כאן רק משום דהפתיתין פחותים מכזית ולזה מהני מה שעירסן וחיברן יחד לכזית משא"כ היכא שנסתלק מעליו תוריתא דנהמא על ידי השמן או שאר משקין שוב לא מהני ליה מה שעירסן אחר כך כיון שלא חזר עליו תואר לחם.

ועוד דדוקא אליבא דרש"י קאי שעירסן אמנחות משא"כ אליבא דהתוספות דלקט מכולן לא מיירי במנחות כלל ועלה הוא דמשני כשעירסן כמש"ל וגם יש לומר דדוקא התם שאין שם רק מעט שמן מעורב (אמנם לפי דעת רבי דסובר דחלות בוללן א"כ במנחת מאפה שלא היה נותן שמן רק אחר אפייה ופתיתה א"כ כל הלוג שמן היה נותן לתוך הקמח שהחזיר לסולתן ולוג הוא ששה ביצים והיה נותן לתוך עשרון סולת שהוא מ"ג ביצים ועוד אף גם בשאר מנחות אפילו לרבנן ס"ס כל הלוג שמן ניתן לתוכו ואע"פ שהר"ש כתב דשמנן מועט היינו כלפי מ"ש ר"ת דגבי מנחות הוי כנתבשל דמה לי שמן מה לי מים ע"ז כתב דכיון דאין כאן רק מעט שמן לא הוי כבישול וחשיב כאפיה אבל לענין תערובות בודאי יש בתערובות הזה שמן בערך שביעית מהקמח אך דמ"מ כיון דעיקר הלישה היתה במים לא חשיב והמנחות היה פישתן במים פושרין כמש"ל ואחר שפתתן לא היה רק מעט שמן ליציקה בלבד ואינו יכול להתגבל עי"ז היטב שנאמר שיהיה חיבור אם לא שיתן לתוכו מים וכיוצא בו ולכך שפיר מברך המוציא אך לרבי דס"ל שהבלילה והיציקה היה לאחר אפיה ופתיתה ובמאפה תנור שלא נתן שמן מתחילה א"כ עתה נותן הלוג שמן ואפשר שיש בו די כדי לגבל ולערס וא"כ איך פסיק ותני דמברך המוציא כיון שגובלם יחד ע"י השמן שנתן לתוכו וא"ל דלרבי אה"נ והך ברייתא דלקט מכולן דמפרש רש"י דאמנחות קאי אתיא כרבנן דס"ל דסולת בוללן ולא נשאר כי אם דבר מועט ליציקה) ועיקר העירס היה על ידי מים חזר להיות עליו דין פת משא"כ בווירמזלך שמגבלן ע"י שומן בלבד ונעשה פת כסנין כמש"ל דהא בכה"ג אין דרך לקבוע עליו ומה לי שהיה פת מתחלה ויצא מתורת פת ונילוש ע"י שומן ומה לי אם קמח נילוש ע"י שומן דהא חייב בחלה כמש"ל ואפ"ה מברך במ"מ מטעם שאין דרך לקבוע עליו וכבר כתבתי שמ"ש בשו"ת פנים מאירות להסתפק בלעקיך מדוע לא יברכו עליו המוציא לענ"ד מנהג העולם הוא נכון מטעם הנ"ל ובהכי א"ש גם מ"ש דלמה לא כתב רמ"א בזה דירא שמים לא יאכל כ"א בתוך הסעודה ולענ"ד דהבית יוסף הוצרך לכתוב הלכה כדברי כולם להקל משום ספק דרבנן משום דהב"י סובר דהרמב"ם מיקל אפי' במעט דבש רק שטעמו ניכר:

ובזה י"ל שאין כן דעת שאר הפוסקים וכדמשמע מדבריהם משא"כ לפי מ"ש הרמ"א דדוקא אם הרוב דבש ותבלין ובכה"ג פשיטא דליכא מאן דפליג דהא לא גרע מכיסין ממולאים כמש"ל וא"ל דכיסין ממולאים טפי מסתבר שלא לברך המוציא דהוי כטפל להמלוי ז"א דא"כ גם מזונות לא יברך עליו דהמלוי הוא מאגוזים ושקדים וכיוצא בו ועוד דהא הש"ס מדמה לזה לחמניות נמי אין דרך לקבוע ומשני דבאמת לא מחייב כ"א בקבע ע"ש ולהך פירוש' דמפרשי שהוא פת בין מתובלת וכוססין אותם כו' נמי מבואר שהוא דבר שאין דרכו לקבוע עליו כלל וכ"ע מודו בזה וגם כונת הב"י שכתב כיון דספק במידי דרבנן הוא יש להקל כדברי כולם כו' נלענ"ד דבאמת דעתו שיש להקל כדברי כולם כיון שאין דרך לקבוע עליו ואיכא למימר דס"ל כהדדי דבכה"ג מברך במ"מ ולא פליגי בעיקר הדין רק בפתרון מלת כסנין דמר מפרש שהוא ענין קליות ומר מפרש שהוא ענין תבלין ובשמים שנראה בו נקודים שתרגומו כסנין ומר מפרש שהוא לשון כיסים ומר מפרש שהוא מל' כסיסה ומכל מקום מדברי כולם נלמד שעיקר הטעם לפי שאין דרך לקבוע עליו לא תיקנו לו ברכת המוציא רק כשקבע עליו ומזה יש ללמוד כל מה שאין רגילין לקבוע וכמו שמצינו בש"ס דמדמי לחמניות לפת כיסנין מהאי טעמא ואף דלא ברירא לן מלתא כולי האי דלמא כה"ג הוי דרך לקבוע מכל מקום כיון דלחד פירוש' היינו פת כיסנין ולא מצינו מי שחולק בהדיא לומר שאין זה פת כיסנין ולא דומה לו והוא מידי דרבנן יש להקל ולכך לא כתב הב"י בהך מלתא דירא שמים לא יאכל כ"א בתוך הסעודה כמ"ש לקמן גבי סופגנין משום דשם פליגי בה ר"ת והר"ש בהדיא דלמר ברכתו המוציא ולמר ברכתו במ"מ ולכן צריך לצאת ידי שניהם משא"כ בזה שאין מי שחולק בפי' שנאמר שיצטרך לצאת ידי שניהם מסברא י"ל דכ"ע מודו בהני דדין פת כסנין יש להם לכן כתב בסתם להקל ומ"ש בפנים מאירות שמצא בב"ח שכתב בליקוטים דהר' אלכסנדר כ"ץ והר"י מדורא היו נוטלין ידיהם ללעקיך כו' והט"ז כתב דדעת יחיד הוא כו' ע"ש לענ"ד דהתם שכתבו לחלק בין לעקיך הנמכר בשוק לאותו שהעירנים מתקנים בבתיהם שרובם בשמים פשיטא שאין פירושו כמ"ש הב"ח שהתבלין הם הרבה מהקמח אלא פירושו שיש בהם בשמים הרבה וזה מבואר באו"ה של רש"ל על הש"ד בכלל א' שכתב שם וז"ל ומטעם זה אנו לוקחין דובשנין שקורין בל"א לעקיכין שדכו תבליהן במדוכה כו' ומה שאמרנו דובשנין מותרים לפי שהתבלין בטלים בקמח היינו סתם דובשנין דקמח עיקר והא ראי' דמברכין עליהם המוציא כו' בקלוניא יש דובשנין שקורין בורבר קוכין דתבלין עיקר שהרי כתב באגודה שאין מברכין עליהם המוציא ואין ששים בקמח נגד התבלין היה צ"ע לפי זה עכ"ל נימוקי מוהר"ר זעליג בינג ע"כ לשון או"ה של מוהרש"ל הרי מבואר בהדיא דבכה"ג אין מברכין המוציא אעפ"י שהקמח ודאי מרובה מהתבלין אלא שאין שם ששים בקמח נגד התבלין (הך ואין שכתב במהרש"ל נראה שצ"ל שאין) ומכל מקום דתבלין עיקר לפי שהוא מרובה וטעמו נרגש ביותר ומ"מ בסתם דובשנין שהקמח עיקר גם כן מיירי שיש בתוכו מעט דבש ורובו מים אבל אם היה בתוכו רוב דבש ומכ"ש אם כולו נילוש נלענ"ד שאין מי שחולק לומר שאין זה פת כסנין ודברי הב"ח שכתב שהם פירשו דברי רש"י דמיירי שהתבלין מרובה על הקמח צ"ע לענ"ד שהרי מבואר מדברי רש"י דלא הטעינו ברכה לאחריו מעין שלש מידי דהוי אפת אורז ודוחן דאמרינן בפירקין מתחלה מברך במ"מ כו' הרי מבואר דעכ"פ מברך בורא מ"מ ואם איתא שהקמח מעט מן התבלין והתבלין הם עיקר אם כן אף לפניו לא יברך במ"מ רק שהכל וגדולה מזו משמע באו"ה כלל כ"ה דין יו"ד שכתב וזה לשונו ומטעם זה אם אוכלים דובשנין העבים שקורין לעקוך אף אותן המתקנים יחידים בבתיהם אף ע"פ שדכו התבלין כו' ואפי' החריפים מאוד מותרים לאכול חוץ לסעודה בברכת שהכל מאחר שהתבלין בהם עיקר דמאחר שאין איסור התבלין מגופא בטילין שפיר בששים ומסתמא יש בקמח ס' נגדו כו' וגם אין איסור משום בישולי עכו"ם אעפ"י שאינם בכלל היתר הפת מדלא מברכין עליהם המוציא מטעם שהתבלין בהם עיקר דהתבלין נאכלין חיין ע"ש (וצ"ע בש"ס דמנחות דף כ"ג גבי מצה מתובלת דבעי לאוקמא דאפיש לה תבלין טפי ממנה ע"ש ובמקום אחר כתבתי בזה) ונלענ"ד דבכה"ג שהתבלין הם עיקר עד שאין מברכין עליהם אפילו בורא מיני מזונות רק שהכל אז אפילו קבע סעודתו עליו אין מועיל לתת עליו תורת פת דבטלה דעתו אצל כל אדם וגרע מגובלא בעלמא דלא מהני קביעות:

תוכן העניינים

בית אפרים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה