אור ברסלב

בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה ו

שאלה ה

שלום לכבוד אהו' ידידי כו':

בדבר אשר שאל כ"ת בדבר המנהג הנהוג בכל מדינות אלו שלא יהיו הכהנים נושאים כפיהם כ"א ביו"ט לבד ויש מי שלבו נוקפו בדבר לפי שהמ"ע מן התורה הוא שיהיו נושאים כפיהם בכל יום אם יש מקום ויסוד למנהג זה ואם יש כח לבטלו אם לא:

תשובה בתחלה אבאר לו כי המנהג שאנחנו נוהגין היום שלא ישאו כהנים כפיהם כ"א בי"ט ויש מקומות שנהגו אף בשבתות הוא מנהג קדום יותר מן חמשה מאות שנה כמבואר בספ' תשב"ץ קטן שחיבר תלמידו של מהר"מ מרוטנבורג רבו של הרא"ש שכתב וז"ל אינו אומר אחר ברכת כהנים ושמו את שמי מפני שאפי' ברכת כהנים לא היה לנו לומר מן הדין שבימיהם היו עולין לדוכן בכל יום וכנגד זה אנו אומרים ברכת כהנים עכ"ל ובספר כל בו סי' י"א כתב וז"ל וכתב הר"מ נ"ע שאין אומרים אחר ברכת כהנים ושמו כו' לפי שבימיהם היו עולים לדוכן בכל יום וכנגד זה אנו אומרים ברכת כהנים זעירא עכ"ל וכ"כ בכל בו סי' קכ"ה וז"ל ואין המנהג עתה לעשות נ"כ אלא בשבתות ויו"ט ואפשר כי נמנעו מפני טורח ציבור עכ"ל ואחריהם החזיקו מהרי"ל שהי' רבם של כל גדולי מדינות אשכנז והאגור והד"מ ובש"ע בה"גה והט"ז והמ"א נענעו ראש אחריו רק הט"ז כתב שאין לבטל בי"ט העונה מחמת נ"כ ע"ש ונראה מדבריהם שאין לזוז מהמנהג וכן נראה מדברי שאר אחרונים ואף הב"י לא כתב כ"א שיישר כחם של בני א"י ומלכות מצרים כו' אבל מ"מ לא מוקי אנפשיה לכתוב שראוי לבטל המנהג כדרכו בשאר מקומות כשמזהיר מנהג שאינו ישר בעיניו משום דגם איהו אזיל ומודה דבאתרא דנהיגי אין לבטל מנהגם שהרי הם קיבלו עלייהו חומר' זו לטבול לנ"כ וכיון דליכא עכ"פ דררא דאיסורא כמ"ש הב"י גופיה ג"כ דכל שלא נקרא אינו עובר וטעמא קא טעים מהרי"ל ומשום ביטול מלאכה מאן גבר שיפטפש לבטל המנהג אף אם היה גדול בחכמה כמו הב"י ז"ל כיון שהמנהג נתייסד עפ"י וותיקין ונעשה מעשה בפני גדולי הראשונים מהר"מ מרוטנבורג ותלמידו התשב"ץ והכל בו ומהרי"ל והאגור והרמ"א והלבוש והט"ז ומג"א וכל שאר גדולי הדורות עד זמנינו זה לא היה אדם שפרכס בדבר וידוע הספרי הסדרי הדורות שמהר"מ מרוטנברק נפטר בשנת ס"ה לאלף הששי ובשנה ההוא ברח הרא"ש מאשכנז ובא לטולטילה אשר בספרד כמבואר בהקדמת ספר צידה לדרך וכבר הראיתיך שהיה מנהג זה באשכנז לפני מהר"ם ותלמידיו ומכללם הרא"ש ז"ל ומזמן ההוא עד עתה יותר מחמשה מאות שנה ועתה אהובי ידידי ירא וישפוט כעין שכלו את הגבורים אנשי השם האלה אשר הקטן שבתלמידי תלמידיהם קטנם עבה ממתנינו האם אמר יאמר ליצא ביד רמה ערוך אתם מלחמה ובכחו ועוצם ידו יעשה חיל ועזר כנגדו לבטל המנהג אשר יסדו רבים וגדולים זה זמן רב ואף אם היה נעלם מאתנו טעם הדבר לגמרי וק"ו דטעמא אמרי בה וליכא דררא דאיסורא שאנחנו מחוייבים לעשות אזנינו כאפרכסת לשמוע בקול דבריהם ואחריהם לא נשנה:

ובהיותי מעיין בזה אנהירינהו לעיינין מן שמיא ודייקנא ואשכחנא טעמא רבא למנהגא והגדולים שנדחקו קצת בטעם המנהג מקום הניחו לי להתגדר בו כאשר אבאר בעזה"י טעמא רויחא בלי גמגום ופקפוק כלל והוא עפ"י מה דאמרינן בכתובות דף כ"ד איבעיא להו מהו להעלות מנ"כ ליוחסין כו' ואב"א השתא נמי בתרומה דרבנן אכול בתרומה דאורייתא לא אכול כו' הא קמן דבאיסורא דאורייתא לא שבקינן להו דספיקא הוי כיון שלא מצאו כתבם המתייחסים וכ"כ הרמב"ם פ"ך מהל' א"ב וז"ל הכהנים בזה"ז בחזקה הם כהנים ואין אוכלים אלא בקדשי הגבול והוא שתהיה תרומה של דבריהם כו' ובשו"ת מהרשד"ם כתב בענין שבוי' לכהן וז"ל אני סומך בזה על מ"ש הריב"ש ז"ל בסימן צ"ד וז"ל כ"ש הכהנים שבדורותינו שאין להם כתב היחוס אלא מפני חזקתן נהגו היום לקרוא ראשון בתורה כו' ע"ש הרי שהכהנים שבזמנינו אינם כהנים ודאי רק ספק וכיון שאיסור זה דשבוי' אינו אלא מדרבנן ראוי לומר ספק דרבנן לקולא כו' עכ"ל והאריכו בענין זה בשו"ת מהרי"ט ובתשו' חוט השני ובתשובת חוות יאיר ובתשו' שבות יעקב ובתשו' זכרון יוסף ובתשוב' שבות יעקב מסיק כדברי מהרשד"ם דכהני זמנינו אינם רק כהני ספק ומותר בחלוצה ושבוי' דרבנן נינהו ע"ש ואף החולקים על מהרשד"ם בזה ס"ל כיון דעכ"פ הם כהני חזקה והא אחזיקו להו לענין זה לאסור עליהם כל פסולי כהונה אבל להחזיק אותם בכהנים ודאי להקל פשיטא דלא מקילין ועיין בשו"ת מהרי"ט שגם גדולי חכמי וויניציאה מסכימים בזה עם מהרשד"ם ופשטא דסוגיא כוותייהו רהטא:

ולפי"ז כיון דהני כהני ספיקא הוי עכ"פ להרבה פוסקים איך נאכיל אותם דבר האסור להם ונצוה אותם לישא כפיהם דהא זר הנושא כפיו עובר בעשה דכה תברכו אותם ולא זרים כמבואר בכתובות שם ואף לפי מ"ש הרמ"א סי' קכ"ח ליישב דברי התוס' דאפשר עם כהנים אחרים אינו עובר מ"מ היכא דאפשר שאין כאן כהנים כלל רק זרים ודאי שעוברים וגם דעכ"פ איכא משום ברכה לבטלה כמ"ש התוס' בשבת ולדעת כמה פוסקים בברכה לבטלה עובר משום לא תשא מדאורייתא ואף להתוספות ודעימייהו דאסמכתא הוא מ"מ אין לברך מספק ומ"מ אף לישא כפיו בלא הברכה אקב"ו בתחלה ג"כ אסור כמ"ש הגאון בשו"ת נ"ב סימן ט"ו דברכת יברכך גופיה נמי ברכה לבטלה הוא עיין שם ואף שיש לפקפק בזה עכ"פ לכתחלה יש לחוש אף לברכת יברכך גופא ומכ"ש להברכה שמברכין לפני' דאיכא איסורא דאורייתא או דרבנן:

ובספר כתובה אשר חיבר מחו' ושארי הגאון החסיד האב"ד דק"ק פפד"מ ז"ל הוסיף עוד בזה וכתב דאדרבא אם הזר עולה לדוכן עם כהנים אחרים הוא עובר בעשה דכשם שעשה על הכהנים לברך כך הוא עשה על הישראל להתברך מפי הכהנים בשעה שמברכים וכמו שכתוב גם כן בספר חרידים. וברכת כהנים צריך להיות פנים כנגד פנים וכשעולה לדוכן אינו בכלל הברכה ועובר בעשה ע"ש שדפח"ח ועיין בשו"ת בית יעקב סימן קכ"ג שכתב דודאי בין עם הכהנים אחרים בין בפ"ע עובר בעשה דכה תברכו אותם ולא זרים וא"כ פשיטא דכהני ספק אסורי' לישא כפיהם דאיכא חשש מחמת תלתא איסורי איסור לאו הבא מכלל עשה דכה תברכו אותם ולא זרים ואיסור עשה שהישראל מצווה להתברך מפי הכהנים המברכין ואיסור ברכה לבטלה ובמקום שיש ספק אין לברך כמבואר בכל הפוסקים:

ולפ"ז אדרבא צריך ליישב מנהג א"י ומלכות מצרים דנהוג גבייהו שישאו כפיהם בכל יום איך לא חששו לזה כיון שהכהנים אין בידם כתבים המתיחסים וכן למנהגינו שנושאין כפיהם ברגלים ולמה לא חיישינן דדלמא עבדי איסור' ונלענ"ד דהיינו טעמייהו משום דאמרינן התם בכתובות איבעיא להו מהו להעלות מנ"כ ליוחסין כו' א"ל אנא מתניתין ידענא דתניא ר' יוסי אומר גדולה חזקה שנאמר כו' אמר להם הרי אתם בחזקתכם במה הייתם אוכלים בגולה בקדשי הגבול אף עתה בקדשי הגבול ואי ס"ד מעלין מנ"כ הני כיון דפרסי ידייהו אתי לאסוקינהו ודחי שאני התם דריע חזקתייהו כו' ואב"א השתא נמי בתרומה דרבנן אכול כו' ומשמע דאף לשנוי' בתרא דלא אכול אלא מדרבנן מ"מ לא מיחו בידם מלישא כפיהם כיון דהש"ס קאמר בס"ד בפשיטות כיון דפרסי ידייהו כו' והתרצן לא השיב לו דלא אכול רק בתרומה דרבנן ולא פרסי ידייהו אלמא דבהך תירוצא נמי סבר דפרסי ידייהו ומשמע ליה הכי מדקאמר הרי אתם בחזקתכם וכיון דבגבולין הוי פרסי ידייהו לא הוציאם מזה וצריך טעם למה כיון דבתרומה דאורייתא לא אכול משום דספיקא נינהו א"כ מ"ט לא מיחו בידם מלישא כפיהם דאיכא איסור עשה דא"ל דדוקא תרומה דאיכא איסור מיתה משא"כ נ"כ דאיסור עשה דז"א דלענין ספק אין לחלק בין איסור מיתה לעשה דס"ס ספיקא דאורייתא לחומרא ואין כאן חומרא דאתי לידי קולא כיון שאם אין קורין להם אינם עוברים ועיין בשבות יעקב מ"ש בזה ולא נהירא וכבר תמה עליו בספר זכרון יוסף ע"ש לכן נראה דהיינו טעמא דכל מה שהחזיקו בו אע"ג דאיסור דאורייתא איכא לא רצה להורידה מחזקתם ושאני תרומה דמעיקרא נמי לא אתחזקו בגבולין רק בתרומה דרבנן ולא בתרומה דאורייתא ומנ"כ שהוא עשה אין מעלין לתרומה דאורייתא שהוא עון מיתה וה"נ בתרוצא קמא דאכלי בתרומה דאורייתא היינו משום דאתחזיק לנ"כ ולתרומה אף על פי שבגולה לא היה להם כי אם תרומה דרבנן מכל מקום לא הוציאם מחזקתם כיון שהיו אוכלים בתרומה משום חזקת כהונתם אבל קדשים דלא אתחזקו באכילתם כלל השתא נמי לא אכול:

ומצאתי בדברי אא"ז הגאון המובהק ז"ל בתבואות שור סימן י"ח ס"ק כ"ט שכתב ג"כ דחזקה זו אינה כשאר חזקות כגון סכין שנבדק ומקוה שנמדד שברור כשרותן בשעה שנתחזקו דהא הכא לא נתברר כשרותן מעולם ולא נתיחסו והא דאמר גדולה חזקה שא"א לשנות דבר שנוהגין בו היתר לנהוג בו איסור כ"א בראיה ברורה ומהני להם חזקה לפלגא לתרומה מפני שכבר נהגו בו היתר ואסרום בקודש שלא נהגו בו היתר עדיין אע"ג דתרומה חמורה לזר בקודש עכ"ל וא"כ בין לשנוי' קמא בין לשנוי' בתרא אינם כהני ודאי רק כהני חזקה ומניחים אותם במה שהוחזקו ואין מעלים אותם יותר מזה במה שלא נהגו בו עד עכשיו וזה ברור: (ובתשובה א' תמהתי על המג"א שכתב דהא מלתא אם זר עובר בעשה תליא בפלוגתא דלר"י דאמר נשים סומכות רשות אינו עובר בעשה ע"ש דלפי"ז לא פשיט הש"ס מידי מדאמר ר"י גדולה חזקה כו' דלמא ר"י לטעמי' ואין כאן מקומו). ועכ"פ א"ש הא דבני א"י נ"כ בכל יום משום שכבר הוחזקו בה משנים קדמוניות ואין מוציאין אותם מחזקתם והגדולים אשר הנהיגו במדינה זו שלא לישא כפיהם סברי כיון דליכא איסורא אם לא ישאו כפיהם כי אתו למעבד לכתחלה ולהכניס עצמם בספק איסור אומרי' להו לא תעבדו וגם כי מהש"ס אין ראיה כ"כ שאין מוציאין אותם מחזקתם שהוחזקו בה כבר אפילו במידי דלא קים להו בנפשייהו כלל והש"ס התם מיירי שהם אומרים שיודעים בבירור שהם כהנים אלא שלא מצאו כתבם המתיחסים ולכך לא האמינום להעלותן יותר מכמות שהיו מוחזקים ושפיר הוי פרסי ידייהו כיון שהם טוענים בעצמם ברי לי במלתא דאיסורא נאמנים על עצמם רק אי איכא חששא דלמא אתי למסקינהו ליוחסין לא שבקינן להו אבל האידנא דכהנים גופייהו לא ידעו כלל ומעולם לא היה להם כתבים המתיחסים רק מצד שהחזיקו חזקה שאין עמה טענה הוא ולא שבקינן להו להקל בספק איסור עשה ומ"מ הניחו אותם לישא כפיהם ברגלים עפ"י חזקתם שהחזיקו כדי שלא תשתכח תורת כהונה מהם ויבואו להקל בדברים שהכהן מוזהר עליהם וכיוצא בזה אמרינן בסוף חולין אביי שקיל מתנתא במעלי יומא דכפורי לאחזוקי נפשיה בכהני ופריך ולפרוס ידיה אנסי ליה בעידנא ע"ש ולקמן אבאר בזה אבל בשאר ימות השנה לא רצו להקל בזה אף שאז היו מחזיקין בעצמם בתורת כהנים כדכתיבנא. וגם י"ל שהחמירו ע"פ מ"ש הרמב"ם דאין ע"א נאמן להאכיל בתרומה דאורייתא ותמה ה"ה בשם המפורשים וכן הר"ן דהא ע"א נאמן באיסורין וכתב בפ"י הטעם משום דאזלינן בתר רובא דעלמא דלאו כהני נינהו (ובאמת דברי הפ"י צ"ע לפי מ"ש איהו גופיה בקידושין דע"א נאמן נגד רוב ע"ש) ולפי"ז כיון דאין להם כתב יחוס דכהני נינהו א"כ אזלינן בתר רובא דעלמא רק ברגלים לבד סמכו על חזקתם כיון דרובא דעלמא לא הוחזקו לכהני ואע"פ שאין לעשות כן לכתחלה מ"מ כדי שלא תשתכח מהם תורת כהונה וכנ"ל:

ועכ"פ הדבר ברור דאף בני א"י העושים כן הוא מטעם שלא רצו להפקיע הכהנים מחזקתן שהוחזקו עד עכשיו ואף ע"פ שיש קולא בדבר וא"כ ק"ו הדברים בנ"ד דעד עכשיו נהוג עלמא שלא לישא כפיהם בחול שאין כח בשום אדם להנהיג להיפך והרי אח"ז בת"ש שפתיו ברור מללו שא"א לשנות דבר שנוהגין בו היתר לנהוג בו איסור כ"א בראי' ברור' כו' וק"ו הדברים שא"א לשנות דבר שנוהגין בו איסור לנהוג בו היתר כ"א בראיה ברורה והרי אדרבא הבאתי ראי' ברורות דאיכא חשש ספק איסור בדבר לדעת רבים וגדולים והמנהג נתייחד זה זמן רב ע"פ רבים וגדולים ומי משלנו יאמר נואש לדבריהם:

ועוד נלע"ד לבאר הטעם ביותר ויבורר החילוק שבין בני א"י לבני גולה על בוריו כראי מוצק דודאי כהני זמנינו הם גרועי' מכהני חזקה כמבואר בש"ס וזה מבואר ממ"ש המג"א סימן ר"א לענין מה שאין נזהרים להקדים הכהן בכל מילי אע"ג דדאוריי' הוא ע"ז כתב ואפשר שאין אנו בקיאין ביחוסי כהונה וכמ"ש בס"ס תנ"ד עכ"ל וט"ס הוא וצ"ל תנ"ז ששם כתב על מ"ש הרמ"א וי"א שאין מאכילין בזה"ז חלה לשום כהן הטעם שאין מחזיקין אותו בכהן ודאי שמא נתחללה אחת מאמותיו וכ"פ רש"ל ומהרי"ל וביו"ד סימן שכ"ב העתיק בט"ז וש"ך דברי הרש"ל ביש"ש פרק כ"ה שאין מאכילין לכהן קטן וכ"ש לגדול שטבל לקריו שאין לו היחוס ואין אנו יודעין איזה כהן אמיתי והארכתי פרק הפרה סימן ל"ה וכ"כ מהרי"ו כו' עד משום דלא מחזקינן בזה"ז לכהן ודאי וגם הש"ך שם הביא דברי מהרי"ו ופשיטא לפי הטעם שכתב המג"א שמא נתחללה אחת מאמותיו הוא פסול גם לנ"כ כמבואר בסי' קכ"ח סעיף מ"ב וז"ל היש"ש בב"ק פרק ה' סימן ל"ה ועוד נראה שראוי להחמיר ולאסור חרמים בזה"ז אפילו פירש לכהן והכהן כבר קיבל מאחר שבעו"ה אין לנו היחוס כמו שהיה בזמן הבית או אפי' אחר החורבן בימי התנאים והאמוראים שהיו עדיין נזהרים בתרומות ובטהרות והיה קרוב מימי הבית ועדיין היה יחוסיהם בידיהם ובעונותינו מרוב אריכות הגלות וגזירות וגירושין נתבלבלו והלואי שלא יהא נתבלבל זרע קודש בחול אבל זרע כהנים ולוים קרוב לודאי שנתבלבלו ואם לא כולו הרוב נתבלבל כמעשה דאליהו ז"ל עם הלוים כידוע בדברי רז"ל ואם לא הרוב בודאי קרוב למחצה שנתבלבלו וא"כ ניתי לידי תקלה שמא יתן לכהן שאינו כהן ויהיה עדיין כהקדש ממש ומש"ה נהגו ג"כ האידנא שלא ליתן החלה אף לכהן שטבל לקריו דמשום דלא מחזיקינן בזה"ז לכהן ודאי וכ"כ זקן ומורה הוראה מהרי"ו ז"ל עכ"ל הנה העתקתי כל לשונו כי ביאר להדיא דכהני זמנינו גריעי טפי מהכהנים שעלו בזמן בית שני שאמר התרשסתא להם הרי אתם בחזקתיכם לפי שבאורך הגלות וגזירות וגירושין נתבלבלו הרבה ובזה נחה שקטה דעתי בחילוק שבין בני א"י ומלכות מצרים לבין בני גולה שבמדינות אילו משום דבני א"י ומלכות מצרים שביתתם במקומם כמאז כן עתה ולא היה עליהם טלטול הגירושין ובגולה לא הלכו רק כל הגלים והמשברים שעברו עליהם היו בקביעותם במקומם ושפיר הם כהני חזקה אע"פ שאין כתב יחוסם בידם משא"כ אנן בני מדינות אלו ומדינות אשכנז שהורקנו מכלי אל כלי ומגולה אל גולה בגירוש צרפת קטלוניא ארגון שפניא ופורטגאל וטיטלי' ונתפזרו מהני להר ומגבעה לגבעה כמוזכר בספרי מהר"י אברבנאל וצרור המור והחסיד מהו' יוסף יעבץ ובכל ספרי סדרי הדורות המספרים גודל התלאה אשר מצאתנו כאשר הגלתה הגולה ממקומות הנ"ל ושאר מקומות אחרים ובזה ודאי יש לחוש שנתבלבלו כמ"ש רש"ל ובהכי נמי ניחא מה שהקשה בביאורי הגאון מהר"א מווילנא ז"א בא"ח סי' תנ"ז דלמה אין מאכילין לכהן קטן דהא בתרומה דרבנן סמכינן אחזקה וכמ"ש בפ"ב דכתובות הרי אתם בחזקתכם כו' ולפמ"ש א"ש דגם מהרי"ו מודה בכהני חזקה דאכלי בתרומה דרבנן רק עתה בדורות אחרונים אחר הגירושים שקרוב לודאי שנתבלבלו ס"ל שלא להאכילו כלל וקרוב בעיני שאחר שנת תתנ"ו שאז היה שעת חירום ברוב מדינות הללו כנודע בספרים ועל זה נתייסדו הקרוב"ץ שבימי הספירה ולפי שראו חכמי הדורות שנתבלבלו הרבה עמדו וגדרו גדר גדול בדבר שלא לישא כפיו בכל יום רק ביו"ט כדי שלא תשתכח תורת כהונה מהם וכדאמרינן פרק הזרוע גבי אביי דשקל מתנתא במעלי יומא דכפורי לאחזוקי נפשי' בכהני ומה"ט כתב המג"א שמ"ש הש"ך דבפסח נוהגין ליתן החלה לכהן קטן ובשאר ימים לא משום דבפסח החלות מרובות כמ"ש רש"י בחולין הטעם דשקיל מעלי יומא דכפורי כיון שהמתנות מרובות אם לא יקח יהא נראה שאינו כהן ע"ש וה"נ בי"ט שזמן קהלה לכל הוא והכהנים והעם כולם בבהכ"נ ואין לבם על טרדת מזונות מחייתם ומלאכה כלל אי לא פרסי ידייהו יאמרו העולם שיודעים בעצמם שאינם כהנים או יבואו להקל ולזלזל באיסורי כהונה כמש"ל ולכך תיקנו שבי"ט ישאו כפיהם שאינם לא יותר מי"ב ימים בשנה עכ"פ אבל אין בידינו להחזיק אותם בכהנים גמורים ממש במדינות אלו שנתבלבלו הרבה כמ"ש רש"ל ובפרט כהני ההמון שאינם יודעים מקור מחצבם כלל רק באמירה בעלמא קנו לקדושת כהונה והידיעה לאמיתתה הוא רפופה בידם כאשר אירע כ"פ אנשים שמחזיקים עצמם בחזקת כהונה ולבסוף נודע ע"י ארחי ופרחי ששקר בימינם או ששגו וטעו בשמועת' ועיין בשו"ת יד אליהו וכן מתרמי בזמנינו זה לפרקים שיש באין ממקומות שאין מכירין אותם ומחזיקין עצמם בכהנים או לוים ואח"כ נודעים שהוא שקר וכיון שאם אין קורין לעלות ליכא איסורא כלל ולהיפך איכא ספיקא דתלתא איסורי פשיטא שאין לפרוץ הגדר לקרות אותם לדוכן בחול רק מה שהתירו להם דהיינו ביו"ט ותו לא:

הנה בררתי חומר הענין מה שיש בו די לתת טעם למנהג ועוד יד נטויה להראות לכ"ת שהמנהג מיוסד על אדני פז שהרי כתב הפר"ח סי' קכ"ח בשם ספר המקצועות דהיכא דאיכא נדה בביתי' דכהן אסור ליה למיסק לדוכן כל אימת דאיתתא בנדתה דאמר ר' יודן כל כהן שנשא כפיו ואמו או אשתו או בתו נדה ונכנס הוא באותו בית שנדה לשם הרי תפילתו על ישראל תועבה ואף הוא גורם לזרעו שיאבד מן העולם כו' והפר"ח כתב על זה שדברים אלו אין לפרסמם דלא הם מעיקר הדין והנח לישראל שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין עכ"ל ומי הוא אשר לא יחוש לזה כלל כיון שספר המקצועות חיבר רבינו חננאל גאון שנודע כחו הגדול וידו החזקה והביא בשם ר' יודן שהוא אחד מן האמוראים שתפלתו תועבה וגורם לזרעו כו' ומי האיש שירצה בזה במקום אשר חפץ בברכה יגרום קללה לעצמו ח"ו וגם פר"ח חש להו טובא וכתב מוטב שיהיו שוגגין כו' ואף שהפר"ח כתב שאין לפרסם הדבר הנה אני מוכרח לגלות סוד ולפרסם הדבר בכדי שידעו שלא לדבר סרה על המנהג ופן יאמר האומר דהך מ"כ שהביא הפר"ח אחרי שלא נזכר בדברי הפוסקים ראשונים לאו דסמכא הוא כגון דא צריך לאודועי שדברי ספר המקצועות הללו הם כתובים על ספר חידושי הראב"ד למסכת תמיד והביאו בספר מחזיק ברכה ג"כ ולפי שהפר"ח קיצר בהעתקת הלשון אעתיק לשון הראב"ד ז"ל וז"ל ובספר מקצועות מ"כ היכא דאיכא נדה בביתא דכהן אסור ליה למיסק לדוכן כל אימת דאיתתא בנדתה דחיישינן דלמא נגע במידי דנגעה היא ואתי לאטמויי דאמר ר' יודן כל כהן שנושא כפיו ואמו או אשתו או בתו טמאה ונכנס הוא באותו בית שנדה לשם הרי תפלתו על ישראל תועבה ואף גורם לזרעו שיאבד מן העולם ולא עוד אלא שאינו מוציא את ישראל ידי חובתן ועליו הכתוב אומר ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם כו' שאלו תלמידיו את ר"א כו' ולפירושם יש לתמוה מ"ט דהנך תנאי דמחמרי כולי האי בנדה כו' י"ל דבכל אלו שאמרנו לא אמרו אלא לבעלי נפש כו' מיהו נראה דוקא באותן דברים הוא שיש חילוק בין בעלי נפש לשאר בני אדם אבל ודאי לישא כפיו לכהנים דכ"ע אסירי כיון דאמר ר' יודן כל כהן כו' משמע שאין חילוק בשום כהן וי"ל הטעם משום דלנדה וזבה סמך הכתוב והזהרתם את בני ישראל כו' בטמאם את משכני כו' לפיכך צריך לעשות הרחקה טובא לכל מה שנוהג במקדש כגון ברכת כהנים והקרבת קרבנם שהם מעשה כהונה שאע"פ שברכת כהנים נוהגין בגבולין מכל מקום עיקרה הוא במקדש כו' מיהו תימא לומר שאף בזה"ז נוהג דבר זה דאמר ר' יודן דלמא במקדש קאמר מפני שמזכיר השם כהלכתו וצריך פרישות וטהרה ביותר כו' והמחמיר מתברך עכ"ל:

ולענ"ד תמוה לפרש דודאי פשטא דלישנא דאמר ר' יודן כל כהן כו' על כהן שבזמנו קאמר דאי על כהנים שבזמן המקדש קאמר לא היה לסתום אלא לפרש ועוד שהרי הר"ח בספר המקצועות העתיק זה לדינא על כהנים שבזה"ז וגם לפי הטעם שכתב דלמא נגע במידי דנגעה ביה נדה כו' ופשיטא דבזמן המקדש ליכא למיחש להכי כלל דבלא"ה הי' צריך פרישת טהרה ביותר ליכנס למקדש מקום שהכהנים עומדים על דוכנן שחיובו בכרת (אמנם בלא"ה צ"ע מ"ש הטעם דלמא נגע כו' דלפי"ז מאי מהני מה שאין עכשיו נדה בביתי' אם היתה קודם לכן ונגע במידי כו' ובפרט במשכב ומושב דמטמא שבעה אף טבילה לא מהני ואין להאריך) ועכ"פ בגלות החל הזה שדירתינו דחוקה ואין איש שם על לב מי גבר מהכהנים יאמר טהרתי ולא נכנסתי להבית שהנדה לשם ולכן ראו הגאונים הקדמונים למעט בענין נ"כ שלא לרבות תועבה וקללה ח"ו והניחו הדבר על יו"ט לבד מטעם שכתבתי לעיל וזמנין דמתרמי שאין הנדה עמם בבית בימים מועטים הללו וגם להראב"ד שכתב דלמא ר' יודן במקדש קאמר לא אמר כן אלא דרך דילמא וגם הראב"ד מסיים בה והמחמיר מתברך ומי הוא אשר לא יחפוץ לקחת הברכה אשר בירך איש אלקים הראב"ד ז"ל:

שוב מצאתי בספר דרך הקודש שחיבר הגאון מהור"ר חיים אלפאנדרי על עשר קדושות וז"ל שם דף י"ד ראה זה חדש מה שמצאתי בהגהות מוה' בצלאל אשכנזי ז"ל וז"ל בספר המקצועות כו' והמחמיר מתברך ברכת שמים עכ"ל איש אלהים קדוש הוא הרב ר' בצלאל ז"ל ואני שמעתי רוב קהלות אשכנזים אין הכהנים נושאים כפים בכל תפלה ותפלה כ"א פעם אחד בחודש דיים ולתקופת השנה וביה"כ אפשר שחוששין לזה האיסור. והנה הלשון שהביא בשם מהרב"א הוא לשון הראב"ד הנ"ל ככתבו וכלשונו ושמחתי שכוונתי לדעת הגאון מהר"ח אלפנדרי ז"ל שיש בזה כדי ליתן טעם למנהגינו שאין נושאין כפיהם בכל יום. וראיתי בספר לקט הקמח חלק אה"ע דף קצ"ג הביא דברי בעל דרך הקודש והוא ז"ל כתב שהנתינת טעם לדבר כתוב אצלי בארוכה ואין כאן מקומו וכו' וע"ש ובק"א לספר מחזיק ברכה מ"ש בזה וכיון דבלא ברכת כהנים ליכא איסורא ובברכתם איכא חששא דתועבה ושמא מביאין קללה לעצמם. ולא ברכה ודאי שב ואל תעשה עדיף ויותר טוב להחמיר שלא לברך ולקבל ברכת שמים שהבטיחנו הראב"ד ז"ל ואף שהראב"ד י"ל שכוונתו שראוי כהן להחמיר להיות נשמר מאשה נדה שלא ליכנס בבית שהיא שם מ"מ הא אנן לא אפשר לן בהכי וממילא שאין להם לישא כפיהם כלל:

הנה זכינו ליתן טעמים מספיקים למנהג הזה שנהגו בפני רבים וגדולים זמן ארוך יותר מן ת"ק שנה אבל באמת אין אנו אחראין לזה דאף אם היה נעלם מאתנו טעם הדבר אין לנו לשנות המנהג והילך מ"ש בק"א לספר מח"ב מדברי ר"ת בספר הישר כתיבת יד דף ק"צ בתשובותיו לרבינו משולם וז"ל וכל שאינו בקי בסדר רב עמרם ובהלכו' גדולות ובמס' סופרים ופרקי ר"א וברבה ובתלמודינו ושאר ספרי אגדה אין לנו להרוס דברי הקדמונים ומנהגם כי עליהם יש לסמוך בדברים שאין מכחישין תלמוד שלנו אלא שמוסיפין והרבה מנהגים בידינו על פיהם כו' עכ"ל ר"ת ז"ל וכבר האריך הרחיב מהרי"ק בשורש ט' בענין כהן שלא רצה לצאת מבה"כ בשבת בראשית במקום שנהגו שיקרא ראשון מי שמתנדב שמן למאור וכו' וע"ז כתב דאפילו היה הכהן חכם כשמעון בן עזאי הפריז על מדותיו שאין לשנות המנהג שנהגו קדמונינו חסידים ואנשי מעשה ועל כיוצא בזה אמרו חז"ל הנח להם לישראל אם אינם נביאים כו' וכ"ש לפמ"ש שנעשה מקדם במדינתכם וא"כ הוא שמנהג אבותיכם בידיכם מאן מירמיה לי' מן ידכם שהרי מנהג אבותינו תורה היא וכדאמרינן בתענית רב איקלע לבבל חזינהו דקרו הלל כו' ש"מ דבאתרי' דרב לא היו רגילין לקרותו אפילו בדילוג אלא פשיטא דלא סבירא ליה הכי ואפ"ה כיון דחזי מנהג אבותיהם בידם לא רצה למחות בידם ואע"ג דפשיטא שהיו מברכים עליה כו' ולפי דעתו של רב היה באותו מנהג משום ברכה שאינה צריכה דעובר משום לא תשא מ"מ סמך על מנהג אבותיהם ולא רצה לבטלם ואע"ג דרב גדול הדור וקרי בכהני והיה בידו למחות ק"ו בן בנו של ק"ו שאין בדור הזה מי שיוכל לשנות המנהג הנהוג עפ"י אבותינו הקדמונים דפשיטא שהיו בני תורה וקבעו מנהגן עפ"י התורה והמצוה ואפילו כנגד ההלכה אזלינן בתר המנהג היכא שהמנהג הוקבע על פי חכמי המקום כמ"ש המרדכי פרק הפועלים כו' ועוד שהרי השיב מוהר"ר אביגדור כהן כו' וגרסינן בירושלמי זאת אומרת מנהג עוקר הלכה כו' אלמא מנהג בני העיר דוחה דין חכמי התלמוד אף עפ"י שמצאו לו סמך מן המקרא עכ"ל. ועוד יש להביא ראיה שאפילו נגד ההלכה אזלינן בתר מנהגא ואפילו לנגד איסור דגרסינן פרק הקומץ רבה אמר רב אם יבא אליהו ויאמר כו' שכבר נהגו העם בסנדל וא"ל דשאני מנהג חליצה וסתימת פרשיות דמזוזה דכ"ע נהוג הכי אבל במנהג שאינו אלא במדינה אחת כיוצא דנדון שלנו אין חוששין לו במקום הלכה שהרי כתב הערוך בשם ר"ח כו' וממילא שמעינן דהא אם יבא אליהו כו' שייכא למימר אפילו במנהג שאין שוה בכל מקום כדפירשתי עכ"ל הנה העתקתי בקצרה כי ממנו ניקח לנ"ד שאפילו אם היה נדנוד איסור בדבר אין כח בידינו לבטל מנהג אבותינו שתורה היא ומכ"ש בזה שאין נדנוד איסור כיון שאם לא קראוהו א"צ לעלות וגם הגאון בתשו' מנחם עזרי' סי' צ"ה שכתב ומה שברוב העולם אין כהנים עולין לדוכן כל ימות השנה מנהג גרוע הוא ומשום בטול מלאכה לעם כו' אלא שאין כהן עובר בעשה עד שיאמרו לו עלה ודי בזה עכ"ל מסיום דבריו מבואר דכיון שאין בדבר משום איסור אעפ"י שאין טעם למנהג שקבעו לעשות כן מכל מקום אין מקום לבטלו ופוק חזי מ"ש שברוב העולם נוהגין כן וכבר בררנו שהוא מיוסד על אדני פז היעלה שועל ויפרוץ חומת אבני מגדל עדר עופל ובוחן ועיין במג"א סי' תצ"ד מ"ש בשם שו"ת רמ"א סי' כ"א והביא ג"כ דברי מהרי"ק שהבאתי לעיל בקצרה דאפילו יש במנהג צד איסור ואפילו מנהג במקום אחד מבטל הלכה ושם בביאורי סמ"ג כתב דמנהג עוקר הלכה אפילו רוב דיעות ס"ל אסור והתלמוד מסייע להו והמנהג בנוי ע"פ הפסיקתא או ספרים החיצונים אמרינן מנהג עוקר הלכה דודאי כך קבלו רבותינו איש מפי איש עכ"ל ובפר"ח סי' תצ"ו הביא בשם ספר משא מלך ובאר שבע שמחלקים בין איסורא דאורייתא לדרבנן דבדרבנן לא מחינן בהוא והוא ז"ל השיג עליהם וסובר דכל שיש צד איסור יש למחות בידם אבל היכא שאין צד איסור כלל פשיטא שאין כח ביד שום אדם לבטל המנהג כאשר הוכיח מהרי"ק במישור וכ"ש בזה שיש צד איסור להיפוך כאשר כתבתי: ועיין בש"ע א"ח סי' תצ"ג שכתב בהג"ה שם ולא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה משום לא תתגודדו ועיין במג"א שם דאם רוב הקהל נוהגים כך צריכים המיעוט לנהוג כרוב ע"ש וא"כ מכ"ש בנ"ד שהמנהג נתפשט ברוב העולם שאין לפרוץ גדר והעושה תמורת המנהג עובר משום לא תתגודדו מלבד החשש של שלשה איסורים וגרם קללה ותועבה שיש בענין הנ"כ עצמו וגם כי לענ"ד הטעם שכתב האגור בשם מהרי"ל משום דהגמי"י כתב שמנהג לטבול לנ"כ בהגמי"י שלפנינו לא מצאתי אך להב"י הי' לו הגמי"י יותר ממה שהוא בדפוסים שלפנינו כמבואר כ"פ) לענ"ד הוא ג"כ טעם נכון וישר ומ"ש הב"י דתלי תניא בדלא תניא שהרי טבילה לנ"כ לא הוזכרה בתלמוד ואם הם נהגו להחמיר ולטבול למה יבטלו בשביל כך ג' עשה בכל יום ואע"פ שאינו עובר אא"כ נקרא מ"מ מוטב להם שיקיימו ג' עשה בכל יום ולא יטבלו כיון שאינם מחויבים שיטבלו כו' עכ"ל ולענ"ד אין זה תלי תניא בדלא תניא דטבילה נמי תניא שהרי התוס' בברכות דף כ"ב כתבו די"מ דהא דקי"ל כריב"ב דאין ד"ת מקבלין טומאה היינו דוקא לתורה אבל לתפלה צריך טבילה וכן כתב הרי"ף דאיכא מ"ד הכי דעכ"פ בעי רחיצה בט' קבים ורב האי גאון כתב נקוט מנהגא דכל ישראל בידך שכל בעלי קריין אע"פ שאין להם מים אין מתפללין עד שירחצו והרא"ש הביא דברים אלו בסתם והביאו הטור וסיים בה דהאידנא לא נהוג הכי והטעם משום בטול תורה ומשום בטול פ"ו והרמב"ם כתב לפי שלא פשטה בכל ישראל ולא היה כח בציבור לעמוד בה וזה דוקא לענין תפלה אבל לענין נ"כ כיון שנהגו הכהנים סלסול בעצמם לטבול קודם דוקא וטעמא רבא איכא כמ"ש באגודה אהא דקאמר התם בברכות רב חמא טביל במעלי יומא דפסחא לאפוקי רבים י"ח ולית הלכתא כוותי' וז"ל י"מ לית הלכתא כוותי'. במ"ם סאה אלא בט' קבין וי"א ה"מ לד"ת אבל לתפלה בעי טבילה ופר"י דה"ה לתפילה ומכל מקום נכון לכהנים ולחזן לטבול להוציא לרבים ורב האי גאון החמיר מאד בטבילת בעל קרי עכ"ל וגדולה מזו כתב באגודה פרק שמונה שרצים וז"ל ובזה"ז דנהוג עלמא כריב"ב בעלי קריין אין טובלין ביה"כ אבל כהן שראה בליל יה"כ או ביומו טובל ביוה"כ כיון דנהוג טבילה לנ"כ עכ"ל ואף דהאידנא לא חזינן דנהגו הכי ואף כהן אינו רוחץ אלא מקום המלוכלך עיין בהגמי"י הביאו הב"י סימן תרי"ד מ"מ מבואר מדבריו דנ"כ ה"ט דמחמרי בה טפי משום דמברך לציבור הו"ל כלהוציא את הרבים ור"ח טביל להא מילתא אף בתר דבטלוה לטבילתא ואף דאמרינן לית הלכתא כוותיה נכון להחמיר כדבריו ואף לתפלה בעלי נפש מחמירין בה עיין בט"ז סי' פ"ח ובטור סי' רמ"א וסי' תרי"ד וכיון שאבותיהם קיבלו עליהם חומרא זו מוטל גם על זרעם אף דלא אפשר להו כדאמרינן בפסחים גבי בני בישן נהגו דלא אזלו מצור לצידן במעלי שבתא אתו בנייהו לקמי' דר"י אמרי אבונן אפשר לן אנן לא אפשר לן א"ל ר"י כבר קיבלו אבותיכם וכתיב ואל תטוש תורת אמך ועיין במהרי"ק שורש קמ"ד שכתב מאחר שנהגו כן מחמת סייג והרחקה ע"ש ובפר"ח הל' יו"ט סי' תצ"ו וא"כ מה שכתב הב"י שיישר כוחם של בני א"י שנושאין כפיהם בכל יום ואין טובלין לנ"כ שפיר קאמר דמעיקרא לא אתחיל בחומרא זו דטבילה לנ"כ משא"כ בני מדינות אלו שנהגו בחומרא זו לטבול לנ"כ וא"א להם לשנות ועכשיו א"א להם לנהוג בזה לטבול בכל יום ובפרט בימות החורף לכך השוו המנהג בכל מקום לישא כפיהם ביו"ט שאז כל ישראל נוהגין לטבול לטהר עצמם ברגל ומ"ש הב"י מוטב להם שיקיימו ג' עשה בכל יום ולא יטבלו כיון שאין מחויבים שיטבלו לפי מ"ש ז"א כיון דהני כהני דידן מעיקרא הכי קיבלו עלייהו לטבול חיובא איכא וגם נראה דזה דוקא היכא שמבטל המצוה לגמרי וכדאמר התם לרב קטינא קטינא סדינא בקייטא כו' ציצית מה תהא עליה משמע דוקא בכה"ג שבטלה המצוה לגמרי ונראה כעביד טצדקי כדי לפטור ממצות ציצית אבל אם מקיים אותה באיזה זמן לית לן בה ובזה יש כדי ליתן טעם מה שהניחו להם בימים טובים לישא כפיהם כדי להחזיק במצוה זו זמן מה ולא בטלה מינייהו העשה לגמרי וכה"ג אשכחן בחולין דף קל"ג אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנתא כו' לאחזוקי נפשי בכהני ופירש"י שלא ישתכח שאני כהן ופריך ולפרוס ידיה ומשני אנסי ליה עידניה פירש"י עתים שקבע לתלמידיו היו טורדים אותו מלישא כפיו שהיה עוסק לתלמידיו בעת שהצבור נאספים לבה"כ עכ"ל הא קמן דזכר עשה לכהונתו למשקל במעלי יומא דכפורי מתנתא ולכן נהגו עתה לישא כפיהם ביו"ט שבלא"ה מטהרין ברגל משא"כ בשאר ימות השנה לא הזקיקו אותם לזה שלא יהיו פורשים ממצות עונה וכדאיתא בירושלמי שהיו נשי גליל נעקרות מפני הצינה כו' ולכן מפני ביטול פ"ו נהגו שלא לישא כפיהם בחול כלל ואין קוראין אותם ודומה למי שאינו אוכל פת בחג שאינו אוכל בסוכה ואין בזה עון אשר חטא וה"נ כיון שאם אינו נקרא אינו עובר אע"פ שיש לאדם להביא עצמו לקיים מצוה כדאמרינן בעלמא ראשונים הכניסו פירותיהם כו' מ"מ בזה שקשה להם לעמוד בה מפני הצינה אין לחייבם בה כנלענ"ד נכון בישוב דברי מהרי"ל ופשיטא שאף אם ימצאו קצת כהנים שירצו לנהוג פרישות בעצמם או לטבול בכל יום ולישא כפיהם שאין שומעין להם שלא לבייש שאר אחיו הכהנים כיון שהוא דבר המפורסם לרבים וגם יש בזה משום לא תתגודדו דלאו כ"ע ידעו שהדבר תלוי בטבילה וגם יש חשש שיוציאו לעז על הכהנים שלא יוכלו לעמוד בזה ויאמרו דבני גרושה הם וכדאמרינן לענין קריאת התורה ועוד דאי קרי כהנים אינם יכולים לפטור עצמם מחמת טעמים אלו ולצאת חוצה אין לך גנאי גדול מזה ולכן אין לדחוק עצמו ולהבדיל משאר אחיו הכהנים כלל:

וגם טעם הרמ"א שכתב משום דכל ימות החול טרוד לבם על המחיה ועל הכלכלה ובזעת אפם אוכלים לחם ואין שרוים בשמחה הוא טעם אמיתית כאשר כתב ר"י בר יהודה רבו של רש"י שהביא הב"י ועיין בשו"ת מהר"ם ב"ב סימן שמ"ה שר"י בר יהודה כתב שלא מצא סמך בזה אלא נהוג שכל העומד לברך ראוי שיהיה שרוי בשמחה ובטוב לבב שכן מצינו ביצחק שאמר הביאה לי ציד ואוכלה ואחר שאכל ושתה אמר לברכו והטעם הזה י"ל גם על פנוי כו' ומצוה להנהיג מדת הראשונים שכן מצינו בירושלמי מנהג עוקר הלכה עכ"ל וא"כ פשיטא שאין לנו לשנות מלהנהיג מדת הראשונים שהנהיגו שלא לישא כפים בכל יום לפי שאין שרוי בשמחה ועיין בא"ח סימן תק"ס אבל ביו"ט שמצוה לשמוח ברגלים יש להם לישא כפיהם וכבר הבאתי מש"ס דחולין דאביי דחי מצות נ"כ משום דאניס ליה עידניה ולמי היה נאה לברך ולהדר המצוה יותר מן אביי והיה לו לדחות העת שקבע בשביל מצוה זו שחובה עליו לברך את העם אלא ודאי דכיון דאם לא נקרא אינו עובר בטעמא זוטא יכול להיות מן הנמנעין ומושכין ידיהם וגדולי הדורות שהיו כהנים אא"ז בעל שארית יוסף והש"ך והסמ"ע ואחריהם רבו כמו רבו שהיו כהנים ולא אחד בהם שמלאו לבו למעבד עובדא בנפשיה אף שהיו מחבבים המצות ביותר והבא לשנות המנהג הוא מזלזל בכבודן של הראשונים כאלו היו ח"ו מזלזלים במצוה זו ועיין בתה"ד סימן רל"ב דיש לחוש ללעז על הראשונים היכא דליכא ספיקא וצדדים שראוי להחמיר מן הדין ובזה פשיטא שיש לחוש ללעז על הראשונים ואין לך זלזול גדול מזה ובפרט אחרי שבארתי שיש לחוש לכמה איסורים שאין ספק שהבא לשנות ידו על התחתונה ושוב בא לידי ספר שו"ת אהלי יעקב שחיבר הגאון מוהר"ר יעקב ששפורטש ושם איתא שבעת שהיו רודפים אחר צבי שבור וכו' נהגו בקהלכם לומר ברכת כהנים בכל שבת מה שלא נהגו קודם לכן כ"א ביו"ט לבד ואחר שנתגלה הטעם היו קצת אנשים שאמרו דמ"ע היא וכיון שהחזיקו בה אינם יכולים לחזור ממנה והגאון הנ"ל האריך בדבר והוכיח במישור שיש לחזור למנהג הראשון שהרי נהגו בכל גלילי ישראל ובפרט במלכות אשכנז ופולין כאשר כתב רמ"א שלא לאומרה כ"א בי"ט ע"ש וק"ו הדברים אחרי שהראיתי שהמנהג נתייסד ע"פ גדולי הראשונים והאחרונים שלא לברך בנשיאת כפים הפורש ממנו כפורש מן החיים ואלקים יחננו ויברכנו ברכת שמים: דברי זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד

תוכן העניינים

בית אפרים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה