אור ברסלב

בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה ה

שאלה ד

נחל נובע מקור חכמה. ישלח שרשיו שרשי עץ הדעת והמזימה מקום אשר יפול העץ שמה. יהי' פארותיו ילכו יונקותיו על תלמי שדי מקום בינה. בעיר הצדק קרי' נאמנה. ה"ה כבוד אהו' מחו' ידידי וחביבי הרב הגאון הגדול החריף ובקי מופת הדור המפורסם כש"ת מהור"ר עזריאל הלוי הורוויץ נר"י לנצח:

אחד"ש דברי שלום ואמת אשר שם שם לו בפי בני החריף ושנון מוהר"ר חיים ליבוש שי' ערבו לי וכן נפשי תערוג על אפיקי אהבתו ושש אנכי על אמרתו כי נתבשרתי שלום על ידי החריף המופלא מהור"ר דוב בער נירו יאיר אשר בא בחברת בני שי' בשלום:

ואדבר מילתא דתמי' משמיה דמר על הב"י בא"ח שכ' בסימן י"א על רבינו ירוחם דדוקא כשאינו מוצא ממינו כו' ואינו נ"ל אלא אע"פ שאינו מצוי לו מאחר שאפשר לקיים שניהם אילו היה מצוי לו לא דחינן את ל"ת עכ"ל וע"ז תמה מר מהא דאמרינן בשבת ד' קל"ג ואי איכא אחר ליעבד אחר כו' דמבואר אע"פ שהי' אפשר לקיים שניהם בדאיכא אחר כיון דהשתא מיהא ליכא אחר ולא אפשר דחינן הל"ת וידידי הנ"ל הגיד כי מיני' דמר שום טעם להרצות לפני לעיין בזה. והנה ראיתי כי הדבר צריך לפנים ויש להפליא על האחרונים שלא עמדו בזה. ולפי חומר הנושא נלענ"ד להליץ בעד רבינו הב"י שבאמת מלבד השגת מכ"ת הענין מצד עצמו צ"ע דמנ"ל הא כיון דבאפשר ולא אפשר תליא מילתא א"כ היכי שאינו מוצא ממינו הא לא אפשר ומה מקום לסברא זו דמחמת שאפשר אלו הי' מצוי לו לא דחינן הל"ת אף דעתה לא אפשר. ולכן נלענ"ד דהב"י סבירא ליה בטעמא דעשה דחי ל"ת אף על גב דל"ת חמיר טפי משום דהכי אגמרי' רחמנא למשה דהך ל"ת הוא לא נאמרה אלא במקום דליכא עשה שתדחה מפניו אבל במקום שיש שם עשה מעיקרא אין חלות לל"ת כלל וה"ט דהיכא דאפשר לקיים שניהם אין העשה דוחה הל"ת משום דבזה לא נדחה חלות הל"ת ממקומה ושפיר חלה וכיון דהל"ת חל אז אף על פי שעל ידי דחיית הל"ת מתקיימה העשה אין זה מועיל ולא דחינן הל"ת מקמה דעשה:

וכדברי אלה מצאתי בספר הליכות עולם שכתב גרסינן ביבמות אמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת כו' ורבים יתמהו איך יבא עשה הקל וידחה הל"ת החמור ועתה דע והבן טעמו של דבר וזה כי העשה הוא תנאי כאילו תאמר לא תעשה כך אלא בדבר פלוני והוא אמרם ז"ל מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים בדבור אחד נאמר והוא ענין התנאי שכתבתי הלכך אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה עכ"ל וממה שכתב ורבים יתמהו כו' אחר דברי ר"ל נראה שכוונתו למ"ש דמה"ט מפלגינן בין אפשר ללא אפשר שהתנאי לא היה אלא במקום דלא אפשר משא"כ היכא דאפשר שפיר חלה הל"ת ולא דחינן לה מקמה דעשה וכיון שכן סברת הבית יוסף נכונה הוא בידינו דמאחר שאפשר לקיים שניהם אילו הי' מצוי א"כ על כה"ג לא התנה התורה שלא תחול הל"ת וכיון שהל"ת חלה במקום עשה זו לפי שאפשר לקיימה בלא דחיית הל"ת אלא דלאו סמי' בידן לקיים העשה שאין מינו מצוי אין בידינו לדחות הל"ת החמור מפני עשה הקל מאחר שאין כאן תנאי על הל"ת במקום זה. וכיון שזכינו לתת טעם לשבח לסברת הב"י ממילא נסתלק מעליו תמיהת מר מהא דשבת דהא התם בלא"ה עשה ול"ת הוא גבי צרעת ולא הוי מידחי מקמי מילה רק דגלי לן קרא דאפילו במקום בהרת ימול ופריך עלה דהא אפשר באחר שלא יתכוין וה"ל דבר שא"מ ומדמי לה להא דר"ל דבאפשר לא דחינן הל"ת וע"ז שפיר משני דקרא מרבה במקום דליכא אחר אז מותר האב למול דבזה שפיר מחלקינן בין מצוי דהוי אפשר ואינו מצוי דהוי לא אפשר דדוקא היכא דמצד דחיית העשה אנו באים לדחות הל"ת אין מקום לחלק בין מצוי לאינו מצוי דכיון דעל כל פנים במצוי אפשר הוא שפיר חלה הל"ת דאין כאן תנאי על הל"ת משא"כ כאן אע"ג דמסתברא דקרא לא קאי להתיר במקום דאפשר וכסברות ר"ל בזה לענין עשה דוחה ל"ת שלא נאמר התנאי במקום דאפשר וה"נ ל"ל לאוקמי רבויא דקרא היכא דאפשר ומצוי מכל מקום שפיר מוקמינן רבוייא דקרא במקום דליכא אחר כיון דהשתא מיהא לא אפשר גלי לן קרא דעשה דמילה דחי לה ומכל מקום אין ללמוד מזה בעלמא היכא דאתינן עלה שלא מחמת רבוייא דקרא רק מחמת דקי"ל דעשה דוחה ל"ת דשם שפיר אמרינן כיון דאין שייכות תנאי דהא אפשר במצוי ממילא לא מידחי אף באינו מצוי דכל שהל"ת חל אין עשה הקל דוחה אותה כדכתיבנא:

ואמנם לאמתת הדברים נלענ"ד דהנה מקור דברי רי"ו שהביא הב"י הוא מדברי הרשב"א ביבמות דהא דאמרינן חוטי צמר פוטרין בשל פשתן בדלית ליה ממיניה וא"א לקיים מצות ציצית בלא דחיית הל"ת כו' ע"ש. אך מדברי התוס' שנדחקו במנחות לתרץ קושיא זו דהיכא אמרינן משום דאפשר במינן ולעיל אמרינן דחוטי צמר פוטרין בשל פשתן דהתם בדאיכא תכלת מיירי דמגו דתכלת פטר כו' ולדידהו צ"ל דאע"ג דלית ליה לא מהני וכמ"ש הב"י. ולפי דברי התוס' כך הוא הצעת השמועה דבציצית יש שני מצות המצוה העיקרית הוא מצות תכלת ומצוה זו אפילו בטלית של פשתן דקרא מיירי אף בטלית של פשתן ואף שאפשר שילבוש של צמר זהו לא מיקרי אפשר כמ"ש התוס' (וצ"ע על הב"י בא"ח סימן י"א שכ' שקושי' מעיקרא לית דא"כ כלאים בציצית דשרי רחמנא היכי משכחת לה ע"ש ולענ"ד ז"א דעיקר קושית התוס' כיון דהא דעשה דוחה ל"ת ילפינן מכלאים בציצית א"כ ניליף מיניה בעלמא דעשה דוחה ל"ת אף היכא דאפשר ולהדיא אמרינן בכתובות כי ילפינן מכלאים בציצית היכא דלא אפשר כו' ואהא קאי התוס' התם) ומ"מ שפיר ילפינן מיניה בעלמא דעשה דוחה ל"ת ולא אמרינן שאני כלאים דמצותו בכך דאל"כ בטלה המצוה משום דהמצוה יש לה מקום להתקיים בצמר ואפ"ה התירה התורה גם בשל פשתן אלמא דעשה דתכלת דוחה הל"ת ולא דמי ליבום דאשת אח דלא ילפינן מיניה משום דהתם אין המצוה רק בענין זה דאל"כ בטלה המצוה לגמרי וכן מבואר בתוס' ריש יבמות. אך כ"ז לענין המצוה דתכלת אך יש עוד מצוה בענין זה דאם אין לו תכלת מטיל לבן ובענין הטלת לבן אין הכרח שיהא מצוה זו בדחיית הל"ת דהא מצי למיעבד כל חד בדידיה צמר בצמר ופשתן בפשתן ולכן קאמר במנחות דכיון דאפשר במינו כו' ר"ל דאנו מפרשין כוונת התורה במצוה זו ע"ד האפשר בלא דחיה שלבן של צמר יעשה בצמר ושל פשתן יעשה בפשתן וא"כ ממילא שאין לחלק בין אית ליה ממינו או לית ליה דאע"ג דלית ליה של פשתן אינו רשאי לעשות של צמר לבן בטלית של פשתן או איפכא דל"ש בזה דחיית העשה לל"ת דכך הוא תכסיס המצוה שכשיעשה לבן יעשה כ"א במינו ומה שעושה ממין אחר הוא כלאים ואין בו מצוה לדחות הל"ת כלל וא"כ הא דקשי' ליה למר מהך דשבת דאמרינן דבליכא אחר שפיר מהיל האב אע"ג שאם היה שם אחר לא היינו צריכין לדחיית הל"ת כלל ולפמ"ש אין זו דומה לזו דדוקא בהא דציצית דכך נאמרה המצוה מעיקרא שיעשה כ"א במינו משא"כ בשאר עשה דאמרינן דדחי ל"ת כגון בחדש וכסוי הדם בי"ט וכיוצא בו אע"ג דאי אית ליה ומצי לקיומי העשה בלא דחיה לא דחי מ"מ בלית ליה וצריך לדחי' שפיר דמי ומכ"ש בהך דבהרת אע"ג דאי איכא אחר עביד אחר כדי לקיים שניהם מ"מ בליכא אחר בפירוש רבתה התורה שאפילו במקום בהרת ימול האב ולידחי איסור דבהרת דבדאיכא אחר א"צ קרא דדשא"מ הוא כמבואר שם בש"ס וא"כ קרא קאי להורות דמותר האב לימול ולדחות הל"ת:

ומצאתי בס' החינוך שכ' וז"ל במצוה שפ"ו וזהו שאמרו סדין בציצית כו' ופריך ה"מ דאמרו ב"ה דכלאים הותרו בציצית היכא דליכא מינין כלומר היכא דלא אפשר לן במינין כגון טלית שהוא של פשתן שאם אתה רוצה להטיל בו תכלת עכ"פ צריך אתה צמר שא"א לתכלת אלא בצמר בענין זה סמכו ב"ה אדרשא דסמוכין ומחייבי להטיל תכלת בסדין אבל היכא דליכא מינין כלומר היכא שאתה רוצה להניח חוטים לבנין בלא תכלת בטלית של פשתן א"א להניחם בו של צמר מכח אותו דרשא דסמוכין שהרי חוטין לבנין מפשתן אפשר לך לעשותן והיינו דר"ל אם אתה יכול לקיים שניהם דכיון שאי אתה רוצה להניח בו תכלת לגבי לבן הרי בפשתן אפשר לך וכיון שכן אם תעשה מצמר ה"ל כלאים ואסור ותו לא מידי עכ"ל ומבואר שהיה בגרסתו במנחות ה"מ דליכא מיניה כו' ומ"מ לא בעי לפרושי שאין לו ממינו רק מפרש שר"ל כשלא אפשר לן במינו ושאר לשונו ג"כ יש לפרש על הדרך שכתבתי וקצרתי:

והנה לפמ"ש תחלה בסברת הב"י אין חילוק בין הך דכלאים בציצית לשאר עשה דוחה ל"ת דבכל מקום אמרינן כיון שאם אפשר שוב אינו דוחה אף באינו מצוי אצלו לכאורה לא קשה קושית הירושלמי שהביאו התוספות בקידושין דיבא עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש והיינו ע"פ מאי דמשמע מקרא שלא מצאו תבואה מן הישן ולכך לא אכלו מעבור הארץ עד דאקריב עומר וכמ"ש אא"ז מהרש"א שם דלשיטת רש"י קאי הקושיא שפיר ולפי סברת הב"י לכאורה א"ל בכה"ג דעשה דוחה ל"ת כיון שאם היה מצוי לו תבואה מן הישן לא הוי דחינין הל"ת השתא נמי דליתא קמן תבואה מן הישן לא דחינין אך י"ל דקושי' הירושלמי הוא לפמ"ש התוס' בר"ה דף י"ג לשון הירושלמי דאפילו חטין שבעלים נאסרו א"כ בההוא שעתא לא הוי משכחת לה לקיים העשה בלי דחיית ל"ת דהא אכתי לא אסיק אדעתיה הא דקאמר התם בירושלמי ממה שתגרי האומות מוכרים להם ובינותי בספרים בשו"ת שאגת אריה סימן צ"ו כ' לענין היתר מצה בחדש כסברת הב"י וכ' ג"כ דקושי' הירושלמי הוא לפמ"ש שם דחטים שבעליה נאסרו וגם חזר ודחה הך סברא מש"ס דשבת לענין בהרת וכקושית כ"ת ע"ש באורך וצ"ע על הגאון ז"ל דנהירין ליה שבילי הש"ס ופוסקים איך לא זכר מדברי הב"י:

ולפמ"ש לעיל דסברת הב"י הוא דכיון שהכתוב מדבר בהוה שמצוי חטין של פשתים ושל צמר א"כ כל עיקר מצות לבן לא נאמרה רק לעשות כ"א במינו א"כ י"ל דגם השאגת אריה לא נעלם ממנו דברי הב"י בזה ובפרט כי לפמ"ש דבריו מוכרחים בשיטות התוס' דמנחות. אך שהוא בא לחדש סברא זו בכל עשה דדחי ל"ת דדוקא היכא דלא אפשר כלל בלי דחיה משא"כ היכא דאפשר בלא דחיה אלא שאין ההיתר מצוי בידו לא דחי בהא שפיר דחי לה מהא דשבת דאמרינן דבדליכא אחר ימול האב דהא התם קרי לה לא אפשר. והנה כ' שם ראיה מנזיר דף מ"א דדילמא קרא דזקנו אתי היכא דלית ליה מלקט ורהיטני אלא תער ע"ש ולפמ"ש בסברת הב"י א"ש דהתם דכתיב וגלח ולא כתיב תער והכתוב מדבר בהוה שיש מלקט ברהיטני א"כ וגלח דהוי זקנו בכלל הוי מצות הגילוח ע"י מלקט ורהיטני שאין בו השחתה וכיון דהנחת מצות הגילוח הוא ע"י גילוח שאין בו השחתה אין לנו לומר כלל דתער שהוא גילוח שיש בו השחתה מצוה קעביד אלא אין תכסיס המצוה בגילוח שיש בו השחתה כלל וממילא שאין לפרש דזקנו אתי לרבויי היכא שאין לו מלקט ורהיטני והוא צריך להשחית בתער כיון שגילוח כזה אינו בכלל העשה כלל. ובזה מדוקדק לשון הש"ס דקאמר מדלא כ' תער שלכאורה הוא אך למותר ולפמ"ש א"ש דאי הוי כתיב תער הוי אמרינן דתער לאתויי דאפילו עביד בתער לא מחייב ומכ"ש במלקט ורהיטני משא"כ השתא דלא כתיב תער א"כ מעיקרא לית לן לאוקמי מצות גילוח רק במלקט ורהיטני ולא בתער כלל ואם אין לו מלקט ורהיטני וישחית בתער לאו מצוה קעביד וא"כ אין לנו לאוקמי זקנו בכה"ג דהא קרא דמצות גילוח לא מיירי בתער כלל וקצרתי:

והנה במ"ש לעיל וכ"כ בשו"ת שאגת אריה שם די"ל קושית הירושלמי לפי מאי דבעי למימר דחטים שבעליה נאסרו עדיין צ"ע דאטו לא היה אפשר לקיים בתבואות ח"ל וכמו דמשני באמת בירושלמי ממה שתגרי האומות מוכרין להם אלא דהמקשה לא אסיק אדעתיה לומר שהביאו לשם תגרי האומות ויצאו בזה י"ח אבל עכ"פ לא נעלם מהמקשה דאיכא היתרא בעלמא שראוי לצאת בו וכן מוכרח לומר לפמ"ש בספר המקנה דאע"ג דלענין טבל אמרינן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ וכו' וכאן אף לרבנן דס"ל ארעא בכולל מ"מ ליכא כאן כולל כיון דאף חטים שבעליה נאסרו אלא שי"ל דהוי כולל לענין מה שתגרי האומות מוכרין ע"ש ולפ"ז צ"ל אף ע"ג דלא אסיק אדעתיה דקיימו אכילת מצה בזה מ"מ שפיר ידע דמשכחת היתר במה שתגרי האומות מוכרין ע"ש וא"כ לפ"ז שוב שפיר י"ל דלכך לא דחי הל"ת אף אם לא היה בידם ממה שתגרי האומות מוכרין מ"מ כיון שהיה אפשר לקיים בזה בלי דחיית הל"ת אף דהשתא לית להו נמי לא מצי דחי הל"ת. אך באמת תירוץ זה שתי' בספר המקנה דחוק דודאי אי הוי מסיק אדעתי' היתרא דמה שתגרי האומות מוכרין מעיקרא לא הוי קשי' ליה כלל דהא לא מדייק דמעיקרא לא אכול מעבור הארץ. אך לענ"ד י"ל ע"פ מ"ש בתשובה זה כביר מקור דברי הרמב"ם בחלוצי צבא שנכנסו לארץ ולא מצאו מה לאכול הותר להם נבלות כו' שלמד כן מהך דאמרינן מעיקרא לא אכול וכו' ולא עדיף חדש משאר איסורין וע"כ לומר דאי שכיח היתרא נשאר האיסור במקומו וקושית הפרשת דרכים מחולין בבעיא דאברי בשר נחירא ישבתי שם על נכון ואח"ז מצאתי בטורי אבן בר"ה שכ' גם כן מזה ראיה להרמב"ם ושמחתי והנה בחולין שם אמרינן דכתלי דחזירי דידן לא אשתרי ולפ"ז תבואה שמצאו שהיתה אסורה משום חדש וחימצה או אפילו היתה חמץ גמור מכל מקום אכתי לא חל איסור חמץ בשעה שהגיעה ליד ישראל ולא נאסרה רק בהגיע הפסח ואז הוי כתלי דחזירי דידן דלא אישתרי אף אי לא שכיח היתרא קמן משא"כ משום חדש היא מותרת אי לא שכיח היתרא ולכך שפיר יוצא בה ולא שייך יצא זה שאיסורו משום ב"ת חדש ז"א דבלא שכיח ליכא איסור חדש כלל ואפילו שכיח עכ"פ חל איסור בכולל וקצרתי לפי שלא לצאת מן הענין והדרינן למילתיה דודאי בקושית הירושלמי דבא עשה דמצה וכו' לא ידע לאשכוחי היתרא במה שתגרי האומות כו' ולכך א"ש קושית הירושלמי אף לשיטות הב"י דכיון שחטין שבעליה נאסרו לעולם צריך לבא לידי דחיית הל"ת:

ולכאורה יש מקום לומר לפמ"ש רש"י בפסחים דף מ"ב דמה שהתחיל להתחמץ ועדיין לא נגמר חימוצו הוא נוקשה ואינו ראוי לאכילה וע"ש בפ"י דלכך צריך קרא דהיא בלאו דאל"כ י"ל דהוי ליה שלכד"א וא"כ בלא"ה א"ש קושית הירושלמי דלכאורה קשה בהא דאמרינן יצא זה שאין איסורו אלא משום ב"ת טבל דהא מכיון שהתחיל להחמיץ אז אינו ראיה לאכילה ולית ביה איסור חדש כדין כל איסורין שאם אין ראוין לאכילה אין עובר עליהם אם אכלן וכשמגיע לידי חימוץ גמור חלו עליו איסור טבל ואיסור חמץ בב"א ומכ"ש אם נימא דנוקשה בלאו דגם לדידיה אין ראויה לאכילה דודאי לא פליגי במציאות ומ"מ אסרי' רחמנא משום חמץ ומרביה ליה קרא א"כ איסור חמץ קדים בעודו נוקשה ותו לא פקע וצ"ל דהתם לר"ש קיימינן דס"ל כ"ש למכות ולפמ"ש מהרש"ל בשבועות דף ק"ד אליבא דר"ש גם שלכד"א אסור כמו כ"ש לדידיה א"כ לא פקע איסור טבל בעת שנעשה נוקשה ולכן לא חל עליו איסור חמץ משא"כ הך דהירושלמי אליבא דרבנן דלדידהו של כד"א שרי וא"כ שפיר מצי לצאת בחדש דשפיר חל איסור חמץ בעת שנעשה נוקשה דאז ליתא לאיסור חדש ואע"פ שאח"כ שוב יהיה חמץ גמור וראוי לאכילה מ"מ חמץ קדים לחדש דנאסר בנוקשה או עכ"פ באין בב"א ושפיר יוצא בו י"ח וא"ש:

ולכאורה לחד צד ספק שכתב המ"ל דבעשה יוצא באכילה שלכד"א א"כ לפי מאי דאמרינן בחולין ומנחות בשיאור דר"מ לר"י מצה מעלייתא הוא אם כן היה אפשר לקיים שניהם באכילת נוקשה דקיום מ"ע דמצוה איכא ואיסור חדש ליתא ועיין בתוספות דר"ה שכתבו דאף דאכלי כזית לצאת י"ח מצה לא חשיב ליה אכילה ולפי מ"ש מרומז טפי וא"ש בזה קושית התוספות בסוכה דל"ל קרא במצה של טבל דהא הו"ל מה"ב ולפי מ"ש י"ל דשפיר משכחת לה בגוונא דליכא עבירה שהוא שלכד"א וא"ש בזה קושית הגאון מוהר"ר יהונתן ז"ל דהא שיעורין נשתכחו ואם יאכלו כזית גדול שמא הוא יותר מכשיעור ואיכא איסורא דחדש ולפי מ"ש לק"מ דדוקא לענין קיום המצוה מהני דשלכד"א משא"כ לענין חדש ליכא איסורא בהיותר מכשיעור וא"ל דא"כ א"צ לדחיית הל"ת ז"א כיון דרוצה לצאת בו י"ח המצוה אחשביה לאכילה גם לענין איסור ומ"מ שפיר שרינן ליה משום דדחי ל"ת אך דבאמת ז"א דא"כ בלאו האי מציאות דנוקשה מצינן כמה גווני דמשכחת לה שלכד"א ועי"ל דזה אינו דכל כה"ג א"צ לדחיית הל"ת כלל וגם דא"כ מנ"ל דלא אכול מצה דילמא באמת אכלו שלכד"א ואפ"ה שפיר קאמר מעיקרא לא אכול דסתם אכילה אין שלכד"א בכלל:

ובזה נדחה גם כן מה ששמעתי בשם חכם אחד לתרץ קושית הגאון הנ"ל דכיון דטעמא דחצי שיעור אסור משום דחזי לאצטרופי א"כ י"ל דלא אכיל רק כזית קטן וא"ל דילמא לא יצאו ויהיה א"ש דז"א דבזה לא שייך חזי לאצטרופי כיון שאם יצטרף לזה עד שיהיה בכא"פ ושוב יוצא ידי מצוה ויהיה הל"ת נדחה ואין כאן איסור ח"ש עכ"ד ואם כי הוא דבר חכמה מ"מ יש לדחות לפי מ"ש דהא אכתי לק"מ קושית הירושלמי דהא י"ל דבאמת אכלו כזית קטן ואפ"ה שפיר כתב קרא ויאכלו וכו' מעיקרא לא אכול כיון דבאמת לא מיקרי אכילה כ"א בכזית בינוני דווקא (ואפשר כיון דיהושע כתב ספרו ושיעורין בית דין של יעב"ץ תקנוהו שהיו אחר מות יהושע וא"כ בימי יהושע אכתי לא נודע אם בעי כזית בינוני דווקא ומכל מקום יש לומר דמספיקא לא כתב ביה יהושע אכילה ואפי' בכזית גמור כתבו התוספות דיש לומר דלא חשיב ליה אכילה) ולכאורה יש לומר בפשיטות דלק"מ דהא ודאי דאין כזית גדול כפלים בכזית קטן וא"כ שפיר הוי מצו אכלי כזית גדול דשמא הוא השיעור ואפילו אם השיעור בקטן מ"מ מה שהוא יותר מהשיעור הוא מתבטל ברוב כדין מב"מ דבטל ברוב וא"ל דאחר שאוכל כשיעור שוב מה שאוכל אח"כ איסורא קאכיל ז"א דהא קי"ל בלע מצה יצא וגם אפילו אליבא דהילל שצריך לכרוך המצה עם המרור ובלע מרור לא יצא מ"מ שפיר יכול ללעוס הב' זתים ולבולען בב"א ועיין מג"א סימן תע"ה בשם התה"ד וקצרתי:

ובימי חורפי שמעתי בשם הגאון המפורסם מוהר"י הלוי אב"ד דק"ק אה"ו לתרץ קושית הגאון מהר"י הנ"ל לפי מאי דאמרינן אליבא דהילל מצות אין מבטלין זא"ז ולכך הוא כורכן בב"א מ"מ מה שנשאר מהמצוה שפיר מתבטל ע"י המרור עכ"ד ולענ"ד צ"ע דא"כ מה שאוכל מרור יותר מהשיעור שאין בו מצה יתבטל מהשיעור של מצה ולפמ"ש התוס' בזבחים ובמנחות דחוזק המרירות הוא מבטל טעם המצה א"כ י"ל דכ"א אינו מבטל רק כשיעורו והרי נגד מותר השיעור המרור יש כנגדו מצה היותר אך עדיין קשה דנימא דמותר שיעור המצה והמרור יגרמו ביטול אל שיעור המצה והמרור לפי מאי דאמר ר"ל בזבחים הפיגול והנותר כו' והיינו במב"מ והא דאמרינן ופליגא אדר"א כו' ומדמי ליה למצה ומרור לכאורה צ"ע נהי דמצות אין מבטלות מ"מ הכא בעינן מצה וליכא דחוזק המרירות מבטל טעם מצה וצ"ל דאע"ג דגבי מצה מבושלת אמרינן דבעינן טעם מצה משום דאל"כ הו"ל כמין אחר וכמ"ש המג"א סימן תע"ה וכ"כ הב"ח והפר"ח סימן תס"א לחלק בין מצה מבושלת לבלע מצה כיון דיש בה טעם מצה אלא שהוא אינו מרגיש דטעם ל"ל בה אלא אי הוי אמרינן דמצות מבטלין זא"ז אז הממש בטל כמ"ש ר"ל הפיגול והנותר וגם מצד הטעם כההוא דעיסה מחטין ואורז אין כאן דחוזק המרירות מבטל הטעם וא"כ אין כאן לצאת י"ח לא מן הממש ולא מן הטעם ולא דמי לבלע מצה ולפ"ז י"ל דמצד מותר המצה והמרור ל"ש לומר חבירו רבה עליו ומבטלו לכשיעור כיון שאין עדיפות לשום חלק מהמצה לומר שזה בא לקיום השיעור וזה הוא המותר אך ברשב"א ברכות דף ל"א כ' דכ"ע מודו דבעינן טעם מצה מהא דאמרינן דאתי מרור דרבנן ומבטל טעם מצה דאורייתא משמע דמדמי לה למבושל ולדידיה צ"ל דכיון דכורך המצה והמרור ביחד וטעם המצה שעתיד לצאת ע"י העיסה יהא בטל מחמת חוזק המרירות הוי כאילו מעיקרא אין בה טעם מצה ולא דמי לבלע מצה והדברים צ"ע:

והנה במאי דכתיבנא די"ל דיתר על השיעור בטל ברובא אפשר לומר לפמ"ש הר"ן בנדרים בפלוגתא דרבנן ור"י דר"י אזל בתר שם העצם ורבנן ס"ל דדווקא עולין אין מבטלין לפי ששניהם כשרים אבל במב"מ האי איסור והאי היתר והו"ל כמבשא"מ ע"ש ולפ"ז כאן שלא נתברר לנו אי זה חתיכה שהוא מן השיעור שמקיים בה המצוה והוא היתר ואיזה הוא איסור א"כ כולה הוי כמב"מ דלא בטל ודברי המרדכי לענין יבמה שרקקה דם לא דמי לדהכא וקצרתי:

והנה ידידי החריף מוהר"ר בער נ"י הנ"ל אמר בשם כ"ת ליישב קושית הגאון מהר"י הנ"ל משום דע"י כריכת המרור הו"ל שלכד"א רק דלמצוה רחמנא שריא ומצותו בכך משא"כ לענין איסור כמ"ש הרמב"ם בעירב דבר מר דפטור משום שלכד"א עכד"ק וגם למר קשיא דדילמא באמת אכול מצה דלא חשביה קרא אכילה דהו"ל שלכד"א וגם דלפי זה א"צ לדחיית הל"ת כלל דא"ל דכיון דלגבי מצה חשיב אכילה הוי נמי אכילה לענין איסור כמש"ל דז"א דלגבי המצות י"ל דמצותו בכך דטעם מעורב של מצה ומרור יוצא בה י"ח וכמו בב"ח דכשמרגיש תערובות הטעמים הוא האיסור שאסרתו תורה אע"פ שבשאר איסורין טעם אחד מבטל חבירו (ובספר בית אפרים בק"ה שם כתבתי ענין נכון בזה) וה"נ יוצא י"ח בטעם המעורב אף ע"פ שהוא שלכד"א משא"כ לענין האיסור דחדש כיון שטעם האיסור מתערב בטעם מר שלכד"א אין חל עליו שם איסור בכה"ג וא"צ לדחיית הל"ת כלל אך בעיקרא דמילתא צ"ע אם נאמר דכל אכילת פסח ומצה דמצוה שלכד"א הוא ורחמנא אחשביה אכילה ואם היינו אומרי' כן יש בזה כדי ליתן תבלין לספיקו של המ"ל לענין קיום עשה באכילה שלכד"א די"ל דילפינן מפסח ומצה דחשיב אכילה אך דא"א לומר כן דא"כ מנ"ל דלרבנן מצות מבטלות זא"ז ומינה ילפינן לאיסורין כדאיתא בפסחים ומנחות דהא שפיר מצינן למימר דבעלמא כגון באכילת קדשים ומנחות אין מבטלות אך מ"מ לענין כריכת מצה ומרור שאני דהוי שלכד"א וכן משמע מדקאמר רבא לא לכרוך כו' דאתי מרור דרבנן ומבטל כו' משמע דמטעם ביטול אתינן עלה אבל לא משום שנעשה שלכד"א וכן מוכח שם בזבחים ומנחות מדברי התוספות דאף לתירוץ הא' לא כתבו אלא דחוזק המרירות מבטל ולולי זה היה מדמי ליה לעיסה מחטים ואורז או תבלין:

ומדברי הרשב"א שהבאתי לעיל מבואר להדיא דרק משום ביטול טעמא דמצה אתינן עלה ולכך מדמי לה למצה מבושלת ואם איתא שיש בזה משום שלכד"א אין הנדון דומה למצה מבושלת דהא י"ל דאע"פ שא"צ טעם מצה מ"מ דרך אכילתו בעינן ודוחק לומר דכל הנך מיירי במרור הראוי לאכילה והם באמת לקחו דבר מר ביותר שאין ראוי לאכילה. ולכן נראה דע"כ לא קאמר הרמב"ם דעירב דבר מר הוי שלכד"א אלא אם עירב ברותחין או לח בלח וכמ"ש שם שעירה דבר מר בי"נ או בעורה של נבילה דהתם ע"י דבר מר שנתערב נקלט הטעם המרירות בגוף המאכל של האיסור ושפיר הו"ל המאכל שלכד"א אבל בכה"ג שכורך מצה ומרור ואוכל ביחד שאין המרירות נקלט בגוף המצה והמצה עמד בו טעמו ואם היה בולע אותו כמות שהוא היה מוצא בו טעם מצה משובחת שוב לא איכפת לן מה שע"י הלעיסה פלט טעמו ונפגם בטעם המרור ואין בזה משום אוכל שלכד"א כיון שהמצה בפ"ע כד"א הוא לועסה ובולעה וכל חד לחודיה קאי וא"כ אף דלא טעים טעמא דאיסורא במה שהוא יתר על השיעור טעם מושבח רק טעם פגום מ"מ הנאת גרונו ומעיו איכא כאילו בלע הך חתיכה בפ"ע ואילו לעסו ופלטו לחוץ וחזר ובולעו היה חייב אע"פ שנפלט טעמו ע"י הלעיסה מ"מ עדיין לא נפסל מתורת אוכל וגדולה מזו אמרינן בחולין בחצי זית שאכלו והקיאו וחזר ואכל אותו זית עצמו חייב שהרי נהנה גרונו בכזית ופסקה הרמב"ם פי"ד מהלכות מ"א ופשיטא שא"ל דכאן ליכא הנאת גרונו כיון שיש עמו דבר מר דדווקא לענין הטעם שבפיו שייך לומר כן שמתערב ביחד אבל לענין הנאת גרונו אע"פ שאין הגרון נהנה מן המרור נהנה הוא מן המצה ולכאורה י"ל לפמ"ש המ"ל שם שי"ל שאם כרך דבר איסור בסיב וכיוצא ובלעו שהוא פטור כמו שאינו יוצא לענין מצה ושם הביא דברי הרמב"ם בהלכות אה"ט הכורך כזית מנבלת עוף טהור בחזרת וכיוצא בו ובולעו אע"פ שלא נגע בגרונו ה"ז טמא כרכו בסיב ובלעו ה"ז טהור והכ"מ כתב טעמא כיון דחזרת מין מאכל הוא הו"ל מין במינו ואינו חוצץ ע"ש ולפי זה שפיר משכחת לה שכורך המצה במרור שאינו ראוי לאכילה ושפיר הוי חציצה ומ"מ לענין לצאת ידי המצות שפיר יצא דהמרור לא הוי חציצה למצה דמצות אין מבטלין זא"ז וא"כ א"צ לדחיית ל"ת כלל ויש לדחות דכיון דבלע מרור לא יצא ע"כ שצריך לעיסה ושוב המצה נוגע בגרונו בלא חציצה כלל:

והנה משכה לי שמעתתא מענין לענין ונתנה. ראש ונשובה למ"ש דגם הגאון בשאגת אריה עלה דעתו חילוק זה היכא דלית לי' לא מיקרי לא אפשר אלא שהוא רוצה לדמות זה למ"ש בכתובות דכיון דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה ולפי ענ"ד אף לפמ"ש התוס' שם דמה"ט אף אם אומרת בעינא לא דחי היינו משום דהך עשה קילא טובא כיון דאפשר לעקור אותה וברצון תליא מילתא וכן מבואר משו"ת הרשב"א סי' י"ח דכיון דאפשר למיעקרה אע"ג דאכתי לא עקרה הו"ל כמאן דליתא כו' וגמרינן מיניה למורא וכבוד אב ואם ועמידה בפני רבו הואיל ואפשר למיעקרה להאי עשה דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול כו' ועיין בתוס' דיבמות בהא דאמרי' מאי לאו דאמר שחוט לי כו'. אך בעיקרא דמילתא מבואר בתוספות שבועות דף ג' ד"ה ועל הזקן שכתב דאין ראיה מהא דיבמות דאתי עשה דמצורע כו' דאי שרי ע"י אשה ונכרי הא אפשר לקיים שניהם די"ל דצריך קרא היכא שאין שם אשה ונכרי וא"ל ימתין עד שימצא אשה כו' מדבעי למימר בחולין דעשה דמצורע דחי עשה דשלוח הקן ולא אמרינן ימתין עד שימצא אחר כו' ע"ש ולכאורה בפשיטות הו"ל לאתויי מהא דשבת דאמרינן דליכא אחר ולא אמרינן ימתין כו' כו' ואפשר דה"מ לדחויי דשאני התם דאמילה בזמנה קפיד קרא ומה שיש לתמוה בדברי התוספות אלו דהא התגלחת של מצורע הוא ע"י כהן עיין בשער המלך פרק י"ב מהלכות עכו"ם שוב ראיתי בשו"ת ש"א שרמז לדברי תוספות אלו:

ובמאי דכתיבנא דהא דעשה דוחה ל"ת י"ל שהל"ת לא נאמרה במקום העשה כלל עיין בשו"ת מהרי"ק סי' קל"ט שהקשה על דברי האומר כן ובספר יבין שמועה הקשה על הליכות עולם מדברי רש"י ותוספות בברכות דף ק' ובאמת שהרמב"ן בספר תה"א ביאר דברי רש"י על נכון ובפ"י כתב שם לפרש דברי רש"י דמחלק בין אם העשה באותו ענין גופא ועפ"י זה נ"ל לפרש דברי הירושלמי שהביא בשאגת אריה דבירושלמי דביצה קאמר ג"כ דאיכא מ"ד דס"ל שאין עשה דוחה ל"ת אא"כ כתב בצידו ולפי דברי הפ"י יש לומר דבהך דכיסוי באמת אפשר בלא כתישה אלא דזימנין שאין לו בלא רגבי' ובכה"ג אף על גב דהשתא לית ליה ולא אפשר אין להתיר כ"א כשהעשה כתב בצידו ומה"ט בעינן בש"ס דידן דקר נעוץ דאל"כ לא הוי דחינן מהך טעמא דלית ליה לבד ולפי זה א"ש בפשיטות דברי הירושלמי דחלה שהביא הרא"ש והתוספות דר"ה דאין עשה דוחה ל"ת אא"כ כתב בצידו ור"ל בכה"ג דאפשר בהיתרא אלא שעכשיו אינו מצוי בידו דאז לא דחינן אא"כ כתב בצידו וקצרתי מאד דברי מחותנו ידידו הד"ש באהבה רבה ואהבת עולם: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:

הלכות נשיאות כפים:

תוכן העניינים

בית אפרים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה