אור ברסלב

בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה ג

שאלה ב

חוטר מגזע ישישים רד עם אל ועם קדושים. לא עממוהו ארזים וחרושים. ה"ה כבוד אהו' מחו' הרב כו' כש"ת מוהר"ר יהושע העשיל נ"י:

אחד"ש כו' ראיתי ונזכרתי את אשר הראה אותי מכ"ת דברי הט"ז בא"ח סימן ל"ב ס"ק י"ד שלכאורה הם תמוהים וכבר עמד עליהם מופת הדור הגאון מוהר"י לנדא ז"ל בספרו נ"ב סימן ע"ה והדברים שאמר יצאו מלבי ומלתא מני אזדו ואולם אנכי הרואה לכאורה הדרך הפשוט בכוונת דברי הט"ז דבשלמא אי ס"ל להטור כתירוץ הראשון ואין חילוק בין נכתב בכשרות או לא א"ש דאע"ג דתלמודא דידן סובר דאין פסול מחמת היקף גויל כ"א בנדבק ולא בנקב מ"מ הירושלמי חולק ע"ז וס"ל דאף בנקב שייך פסול זה וס"ל דאף מבפנים שייך לפסול מחמת נקב והיינו שכ' הטור ובירושלמי משמע כו' הלכך אם ניקב כל תוכו פסול והיינו אף על פי שנכתב בכשרות וניקב אח"כ דאין לחלק בכך משא"כ לתירוץ השני דיש חילוק בין נכתב בכשרות א"כ איך כתב הטור הלכך אם ניקב כו' דלמא גם הירושלמי נהי דמצריך היקף גויל אף מבפנים לא עדיף מבחוץ דאם נכתב בכשרות אינו פוסל אלא דע"כ דס"ל כתי' הראשון. ואפשר שזה היה דעת מעכ"ת לפרש כן דברי הט"ז אלא שעדיין לא הונח לי דא"כ למה הביא הטור דעת הירושלמי בזה כיון שע"כ הוא סותר לתלמודא דידן שהרי הב"י הוצרך לתרץ הא דמייתי הירושלמי כיון שבתלמוד שלנו איתא ניקב תוכו כשר והוצרך לתרץ משום שחושש לפירוש הא' של רש"י דתוכו היינו רגל פנימי ולא מיירי מהיקף גויל כלל וממילא סמכינן בהא אירושלמי וכמ"ש הט"ז בס"ק ח':

ולפמ"ש דלתי' הא' דהב"י מוכח דלתלמוד שלנו אין פסול היקף גויל כ"א בנדבק דוקא הדרא קושיא לדוכתיה למה הביא הטור דעת הירושלמי בזה ולפמ"ש הנ"ב דכל שניקב כל תוכו לנדבק דמי שאין הפסק גויל בין אות לאות וכיוצא בזה כתב הפרי מגדים דאם ניקב כל תוכו הוי כנתקלקל צורת האות א"כ פשיטא דלק"מ קושית הט"ז על הש"ע די"ל דחושש לחומרת שני התירוצים. ואפשר לומר דהט"ז ס"ל דא"א דהש"ע חושש לחומרת התי' הא' ה"ל לפרושי דבנדבק פסול אף בנדבק אחר שנכתב מחמת לחות האותיות וכמ"ש הב"ש באה"ע סימן קכ"ה ס"ק כ"ט בדעת הרמ"א שנראה שפוסל כשהאותיות נוגעין זב"ז אף שנעשה אחר הכתיבה מחמת לחות משום דפוסק לחומרא כשני התירוצים הלכך אם אינו מוקף גויל בין אות לאות אף שנעשה אחר הכתיבה פסול ע"ש וא"כ ה"ל להב"י בש"ע א"ח גבי תפלין למינקט גם כן חומרא דתי' א' ולפרושי דבנדבק פסול בכל גווני אף אחר כתיבה ומדסתם ולא פי' משמע דס"ל לדינא תירוץ ב' עיקר א"כ לא ה"ל למימר דלהירושלמי ניקב תוכו פוסל כיון שהוא לאחר כתיבה ואפילו תימא דהירושלמי גופא גם לאחר כתיבה פסול בנקב כדאיתא התם בירושלמי דמגלה ר' זעירא בשם אטיי' בר נידבה ניקב נקב באמצע בית אם היה הגויל מקיפו מכל צד כשר מ"מ כיון שע"כ תלמיד שלנו חולק וס"ל דנקב אין פוסל לאחר הכתיבה א"כ לא גרע מבחוץ לדידן דלא מיפסל אם נעשה אחר כתיבה:

אך לענ"ד צריך עיון דאדרבא משמע טפי שהש"ע ס"ל לחומרא כתי' הא' שהרי כתב בסעיף י"ח אם נדבקה אות לאות בין קודם שנגמר בין אחר שנגמרה פסול אלמא דדיבוק אין מועיל מה שנכתב בכשרות וע"כ דנדבק גרע טפי דפוסל אף לאחר שנגמר א"כ בניקב כל תוכו שע"כ לומר לפי מ"ש הב"י בתי' הא' ס"ל להטור דדמי לנדבק. אם כן לא קשה מידי על הש"ע דמייתי לעיל דעת הירושלמי דס"ל דלנדבק דמי דפוסל אף אחר הכתיבה:

וראיתי שיש מקום עיון בדברי הב"י בתירוץ הא' במ"ש דמדברי רש"י שכתב וי"ו דויהרוג אירע במקום נקב משמע דבשעת כתיבה פגע בנקב ואפ"ה כשר ואני תמה דבאמת קשה מי הכריחו לרש"י לפרש דמיירי בכה"ג ואם משמעות הלשון כך הוא ה' לפרושי גם כן בההיא דאיפסק דה"א דהטעם הכי וראיתי בחידושי אה"ע במגיני ארץ דפוס פ' שהקשה כן וכתב עוד דהא הך עובדא דלעיל משמע דאיירי בניקב אח"כ מדקאמר אם נשתייר א"כ גם עובד' זו דויהרוג יתפרש הכי. והנה באה"ע שם האריך לתרץ ואם כי דבריו דברי פח"ח. מ"מ מ"ש לפרש בכוונת רש"י דהוי"ו איפסק בנוקבא היינו שמחמת הנקב לא היה יכול לכתוב רק אות קטן ונראה כמין יו"ד ומסתמא כתב כדינו עם הקפת גויל זה צ"ע דלאיזה ענין נקט כלל דאיפסק בנוקבא כיון שהנקב היה אחר הקפת הגויל ומה לי שלא יכול למשוך יותר מחמת הנקב או דממילא איתרמי הכי וגם אין זה ענין לעובדא דמייתי לפני זה דקאמר נמי הך לישנא ועוד דלישנא דאיפסק לא משמע הכי וגם מ"ש דאם לא היה מוקף גויל אין להכשיר מחמת ראיה לגוררו דשמא התינוק לא יהיה קוראו אז כמו עתה משא"כ בהך עובדא דאי פסק הא' דלא תלי בקריאת התינוק ע"ש. גם זה קשה דהא ע"כ אנו צריכין לומר דמאי דקאמר אם נשתייר כמלא אות קטנה היינו שנשאר כ"כ שלאחר שיגרור ישאר כמלא אות א"כ גם בזה י"ל דהא דמכשיר ע"י תינוק היינו שיכסה קצת מהאות במקום העומד לגרירה ואפ"ה יקרא וי"ו ואם כי לישנא דחיקא ליה לפרש הכי גם בהא דנשתייר דוחק לפרש דהיינו שישאר כ"כ שיוכל לכתוב במקומו עם הקפת גויל וע"כ דחיק ומוקי נפשיה א"כ גם ה"א דויהרוג יתפרש הכי כי היכא דלא ניקו רישא וסיפא בתרי טעמי ואפילו תימא בהא דנשתייר טפי יש לפרש הכי דנשתייר כדין אות עם הקפת גויל מ"מ עכ"פ ה"ל לפרושי הכי:

והדרך הפשוט לענ"ד בכוונת רש"י דקשיא ליה דלמא לא קאמר גם גבי וי"ו דויהרוג אם נשתייר כמלא אות קטנה כדקאמר גבי ה"א ומ"ש המרדכי לחלק בין אותיות הפשוטות לכפופות דבפשוטות אם נשתייר כמלא אות קטנה דהיינו יו"ד פסול לא ס"ל לרש"י דמה לי כפופות אע"פ שעתה אין כאן רק אות קטנה כמין יו"ד מכשרינן אע"פ שיצא מצורת ה"א שרגל שלה משוך וע"כ טעמא כיון שעכ"פ יש במה שלפני הנקב תמונת אות בעלמא שפיר מצרפינן מה שתחתיו שיחול עליו שם ה"א משא"כ אם לא נשתייר כ"כ שנסתלק מכאן צורת אות ואין זה רק כנקודות דיו בעלמא לא מצרפינן מה שתחתיו לחול עליו שם ה"א וא"כ גם באותיות פשוטות כמו וי"ו או נו"ן נמי נימא הכי דאם יש למעלה במה שלפני הנקב כתמונת יו"ד יש לצרף מה שתחת הנקב לחול עליו שם וי"ו או נו"ן והלכך הוצרך רש"י לפרש דכאן מיירי דהוי"ו פגע במקום נקב והסופר משך הוי"ו עם אחר הנקב רק שהנקב מפסיק ביניהם והלכך אם תינוק קורא אותו וי"ו אע"פ שהוא קורא אותו בצירוף החלק שתחת הנקב שפיר דמי וכמ"ש הב"י בשם המאירי כיון שההפסק דק כ"כ שאינו מוטע' הקריאה לתינוק משא"כ היכא שמתחלה נכתב בכשרות ואח"כ נפל בו נקב כיון שנשתייר שם מלא אות קטנה שפיר מצרפינן ליה למעלה אע"פ דתינוק דלא חכים אינו יודע לצרף האות מ"מ כיון דתינוק דחכים שפיר מצרף ליה סגי בהכי שהרי נשאר צורת אות עליו אבל היכא שפגע במקום נקב ומעולם לא נכתב בכשרות אע"פ שכתב למעלה מהנקב כצורת היו"ד ומשך להלן עד אחר הנקב אין לצרפו כלל כיון שמעולם לא היה עליו צורת וי"ו אם לא היכא שההפסק דק שאין מעכב לתינוק דלא חכים לקרותו וי"ו. וראיתי באליה רבא שכתב ג"כ דמדברי המאירי מבואר דלא כט"ז דס"ל שצריך לכסות חלק האות שתחת הנקב אלא דבא"ר מסיים בה דדוקא לאחר שנכתב אבל אם לא נכתב כך לא מהני לצרף. ולענ"ד מדברי רש"י הנ"ל מבואר דאף בנכתב כך מיירי הך עובדא ואפ"ה שפיר מועיל קריאת התינוק לצרף האות והיכא שנכתב בכשרות ס"ל לרש"י כיון שנשתייר מלא אות שפיר מצרפינן ליה אף בלא קריאת התינוק כיון שהיה אות שלם מקודם:

ומעתה אין מקום לדיוק הב"י מדברי רש"י אלו דהיקף גויל לא בעינן בנקב כלל אף קודם שנכתב דבאמת ז"א דכיון דע"י קריאת התינוק אנו מצרפין גם החלק שלמטה להיות צורת אות עליו א"כ סיום האות אינו רק החלק שתחת הנקב והרי שם שפיר הוא מוקף גויל וכן בהא דאיפסק כרעא דה"א לפי מ"ש מלתא בטעמא דכיון שמתחלה נכתב בכשרות שפיר מצטרפינן החלק שלמטה מהנקב לעשותו אות שלם כבראשונה א"כ שפיר מיקרי מוקף גויל דכדמעיקרא דיינינן ליה שהחלק שמעל לנקב ושמתחתיו דא ודא אחת היא והרי בסיום האות מוקף גויל. ומעתה לא יקשה עלינו דעת הטור שכתב על דברי הירושלמי שאם ניקב מתוכו פסול דגם מבפנים בעי מוקף גויל אע"ג דבאיפסק יריכו וכה"ג קי"ל להכשיר או בנפסק הוי"ו ע"י קריאת תינוק דשאני התם דהאות מצטרף ומיקרי מוקף גויל משא"כ בזה שניטל הגויל מחלל האות בפנים ואין כאן מקום צירוף כלל וכיון דבעינן שיהיה מוקף גויל גם מצד שבפנים פסול. וזה ברור לענ"ד בדעת הטור:

ולפי מ"ש הד"מ דהטור ס"ל כהמאירי א"כ י"ל דבהא נמי ס"ל כהמאירי מה דמפרש מלא אות קטנה היינו ברוחב הירך נשאר כמין קו דק והאורך נשאר קיים כשיעורו א"כ פשיטא דאתי שפיר בההיא דניקב יריכו ובהא דאיפסק כרעא דה"א שהרי למטה הוא שפיר מוקף גויל ואף אם מבפנים אינו מוקף גויל מ"מ כיון שלא ניקב כל תוכו ואינו ממלא הנקב כל החלל לית לן בה דניקב כל תוכו בעינן אף להירושלמי ואם כן אין מקום לקושית הב"י רק מוי"ו דויהרוג ובהא שפיר חשבינן ליה מוקף גויל כיון שהוא מצטרף על ידי קריאת התינוק וכמו שכתבתי. ומלשון הירושלמי נמי משמע כהמאירי דאיתא שם אם גורדו ונשתייר כמין ירך קטן כשר משמע שנשאר הירך רק שהוא קטן והיינו שהוא קטן בעובי וכן ראיתי בס' התרומה שפירש הירושלמי וז"ל פירוש אף על פי שאין גויל חלק סביב האות אלא גוף הירך עבה כ"כ שאם גורר ממנו וממעט עביו יהיה גויל חלק סביב הנקב וגם ישתייר בירך מעט רחבו כשר עכ"ל ומשמע מדבריו דגם בתלמודא דידן דקאמר כמלא אות קטנה מתפרש הכי אלא שבזה תלמודא דידן חולק על הירושלמי שמצריך שיעור אם גוררו. ותלמודא דידן ס"ל דלא בעי גרידא דלא בעינן מוקף גויל מבפנים. ומ"ש בסה"ת ובתלמודא שלנו מכשיר לגמרי מדלא פסל אלא נקב ר"ל שניקב גוף הירך ולא נשתייר מהעובי כלל אלא נפסק כל העובי ע"י הנקב אבל אם נשתייר מהעובי באורך אע"פ שהוא דק ואין שם הקפת גויל כשר דלא בעינן היקף מבפנים. ולפ"ז אפשר דגם הטור ושאר פוסקים הכי ס"ל ולא כדמשמע מהמרדכי דכמלא אות קטנה היינו באורך כמין יו"ד ותמהני על האחרונים שתפסו בפשיטות כדברי המרדכי בזה וגם צריך לי עיון על הט"ז שכתב שגם הירושלמי דוקא בניקב כל תוכו קאמר:

ולענ"ד מבואר מדברי הירושלמי דכל שאין היקף גויל סביב האות מבפנים פסול כדקאמר ניקב יריכו של ה"א אם גורדו כו' משמע שלא ניקב רק מקצת עובי הירך ואפ"ה בעינן שיעור אם גורדו אע"פ ששאר חלל האות נשאר קיים רק שסה"ת כתב דבתלמוד שלנו משמע דכשר אף אם ממלא כל החלל אבל הירושלמי הפוסל ס"ל לפסול אף אם אין הנקב רק בצד האות ממש ואין שום גויל חלק להקיפו אע"פ ששאר התוך קיים רק מלשון הטור משמע כהט"ז וגם בנמוקי יוסף כתב אם נשתייר מן הוי"ו קצת כשיעור של אות דקה מאד כו' משמע שרצה לומר כשיעור העובי ונשאר קו דק וכמ"ש המאירי. ואמנם ממ"ש הרא"ש ואשמועינן דאין שיעור לרגל הפנימי רק סגי בכל דהוא משמע דלענין האורך מיירי ובימיני בעינן שישתייר מלא אות באורך דאל"כ אין מקום חילוק בין ימיני לפנימי כיון דפירוש מלא אות קטנה היינו קו דק ואפשר מ"מ יש שיעור קצת לאות קטן גם ברוחב וכן משמע מלשון המאירי שכתב כגון וי"ו או יו"ד ומלשון הרמב"ם שכתב ניקב בירך של אות עד שנפסקה משמע ג"כ דשיעור כמלא אות היינו באורך וקצת משמע כן מהא דקאמר איפסקא ליה כרעא דהעם לשון איפסק משמע כל העובי:

ומדברי הב"י בתירוץ הב' נראה דסבירא לי' דאם מעיקרא היה בכשרות ומוקף גויל אע"ג דהשתא לאו מוקף גויל הוא לית לן בה ונ"מ אם ניקב אחר שנכתב בכשרו' למטה בסיום האות דלהב"י כשר אף בכה"ג ולפמ"ש בכה"ג יש לפסול דהשתא מיהת לאו מוקף גויל ובאמת הב"י לשיטתו דמשמע מדבריו דבעינן שיהא צורת אות בחלק שלפני הנקב ע"ש והיינו כמ"ש המרדכי דאם לא נשתייר רק צורת יו"ד פשיטא דפסול באותיות פשוטות וא"כ כיון שעיקר צורת האות הוא בחלק שלפני הנקב ולא מצרפינן מה שאחר הנקב כלל א"כ ע"כ שאין אנו חוששין לנקב שתחת האות למיפסליה מחמת שאינו מוקף גויל שהרי סיום האות לפני הנקב הוא משא"כ לפמ"ש בשם המאירי דמצרפינן ליה י"ל דנקב שתחת האות פוסל וכן נקב בכל חלל האות לדעת הירושלמי פוסל לפי שאינו מוקף גויל אע"פ שנכתב בכשרות וזה נלענ"ד דעת מהרי"ל בן חביב בתשובה שהביא הב"י לסיוע לתירוץ הב' ולענ"ד דעת מהרי"ל בן חביב כמ"ש והיינו שכתב דאם אין היקף הקלף למטה פסול ומייתי ראיה מהירושלמי דפוסל בנקב שבחלל ושוב מייתי דברי המאירי דמחלק בין ניקב קודם כתיבה דפוסל ובין ניקב אחר כתיבה ע"ז אמרו בגמרא ניקב יריכו כו' רמי בר תמרי כו' והיינו דהמאירי לשיטתו דס"ל דכל שהתינוק קורא אותו שפיר מצטרף תחתון לעליון ושפיר הוא קרוי מוקף גויל משא"כ היכא שניקב קודם כתיבה אע"פ שיש בו צורות אות במה שקודם הנקב לבד מ"מ כיון שהוא נקב שאין הדיו עובר עליו הרי הוא מפסיק בין התחתון לעליון וא"כ סיום האות הוא על הנקב ופסול (ובאמת מקום יש לפרש דברי המאירי דלאו מטעם מוקף גויל אתי עלה אלא מיירי היכא שאין שם צורת וא"ו בעליון לבד בלא תחתון והלכך בניקב קודם כתיבה לא מצרפינן ליה ולא מיקרי אות משא"כ אחר כתיבה אלא דמדברי הרלב"ח הנ"ל מבואר דס"ל דהמאירי מטעם הקפת גויל אתי עלה) ולפי מ"ש אתי שפיר ג"כ הא דנקט איפסק כרעא כו' ולא קאמר אינטל כרעא דה"א בניקבה ואע"פ שי"ל דמעשה שהיה כך היה מ"מ לפמ"ש א"ש בפשיטות טפי דדוקא בנפסק באמצע הרגל מיירי וכן ההיא דניקב יריכו מיירי שעדיין יש מקצת הירך תחת הנקב ולכך אין לפסלו מחמת הקפת גויל:

אך מדברי המרדכי נראה דס"ל דבעינן שיהא צורת אות וא"ו בחלק שעל הנקב לבד והלכך אם מחמת קטנו אין ניכר אם הוא יו"ד או וא"ו מייתי לתינוק וכן בכל אותיות הפשוטות משא"כ באותיות הכפופות ששיעורן בכמלא אות קטנה ונראה ביאור דבריו דבשלמא באות ה"א וכה"ג כל שנשאר כמלא אות קטנה בירך הה"א לא נסתלק צורת ה' מעליו ואין עליו תמונת אות אחר והלכך השיעור בשיור אות קטן משא"כ בפשוטות אם נשאר צורת יו"ד נסתלק מעליו צורת וא"ו ונכנס יו"ד במקומו והלכך לא סגי בלא תינוק (ועיין בשו"ת אא"ז רמ"א סימן מ"ש לפרש דברי המרדכי וכל הפשוט יכול להיות דפסולו' וכו') וע"ש בדברי המרדכי מ"ש ומ"מ בפ' הבונה כו' ומהאי טעמא י"ל דלא מצי למינקט לעיל בכל האותיות דניקב יריכו כו' אם נשתייר אות קטנה דלא שייך בכל האותיות עכ"ל נראה מדבריו שר"ל דדוקא באות ה"א שאף בשיור קטן בירך הה"א ניכר תורת ה"א עליו משא"כ באותיות אחרות ומכל מקום נראה מבואר מדבריו שלא בא רק לומר דבפשיטות אין מועיל שיור אבל מ"מ אזיל ומודה דהך תיקון דתינוק מועיל אף בכפופות כיון שהתינוק קורא האות כמות שהוא אין קפידא אלא ששם לא הוצרכנו לזה דאף אם אין התינוק קורא מ"מ במלא אות קטנה מיקרי האות ניכר ואם אין שם שיור כמלא אות ואעפ"כ התינוק קורא ה"א י"ל דשפיר דמי ואפשר דבכה"ג דבר פשוט שאין צורת האות ניכרת ולא מהני קריאת התינוק ומדברי הרמ"א בהג"ה סעיף ט"ז נפסק א' מהאותיות הגיה הפשוטות משמע דבכפופות לא מהני תינוק וכ"כ הט"ז להדיא בשם המרדכי וכן מבואר מהד"מ שכתב דהמאירי חולק על המרדכי והטור סובר כמאירי דאל"כ הו"ל לפרושי נפסק מהאותיות הפשוטות:

ולפענ"ד שפיר י"ל בדעת המרדכי דקריאת תינוק ודאי מהני בכל אותיות ולא קאמר דשיור לא מהני בפשוטות ואין חולק עם המאירי בזה רק דהמאירי ס"ל דשיור כמלא אות היינו שצריך לישאר כל אורך האות רק ברחבו ישאר כאות קטן דהיינו דק כשר (ומ"ש המג"א ס"ק י"ו וה"ה אם נפסק קצת מעוביו כו' טפי נ"ל דקאי אמאי דאי' בש"ע ניקב רגל ימיני וגם בזה רבותא כ"כ לענ"ד) וגם לדידיה מצטרף התחתון עם העליון והמרדכי לא ס"ל כן אבל אם מועיל קריאת תינוק בכפופות לא פליגי ויש לי עוד מילין בזה אך אין פנאי לנסך בכור המבחן באילין יומא דלא להתנאה בהם. ואני תפילתי להעלות זכרונינו לטובה. לפני שומע קול שופר. יאמר לסופר ויכתוב. ובחתומיו יזכה לחיים טובים בספר: דברי הפעוט זכרונו משלי אפר. זעירא מן חברייא: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד

תוכן העניינים

בית אפרים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה