אור ברסלב
בית אפרים אבן העזר חלק ד › שאלה קמב

בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות

חלק ד · שאלה קמב

שאלה קמא

בכפר אחד אירע שאיש רע ובליעל אמר לבעל הכפר אני זניתי עם אשתך ושאל הבעל לאשתו ואמרה שהנואף הי' בחדר והיא באתה לשם ליקח כיס של גבינות ותקף אותה בחזקה ובא עליה והנואף אמר שהי' ברצון אם היא מותרת לבעלה:

תשובה נידון כזה נפתח ברבוותא גאוני עולם וראש המדברים בזה הוא כבוד אא"ז הגאון בעהמ"ח תבואות שור והעלה להתיר. והגאון בעהמ"ח פ"י הסכים על ידו ודבריהם הלא הם כתובים על ספר קרן אור אשר חיבר הגאון מוהר"ר משה אב"ד דק"ק בעלזא וגוף התשובה של אא"ז הגאון ז"ל איננה שם רק מה שהביא הגאון המחבר בתוך תשובתו ופלפל עליהם ואיידי דחביבי לי דברי אא"ז הגאון ז"ל אקדמי' ברישא. וז"ל המחבר ז"ל ועתה אניף ידי על יסוד המתירין. היסוד הא' ממ"ש בש"ע ואפי' הודית שזינתה אמרינן שמא עיניה נתנה באחר כו' ולענ"ד יש לפקפק טובא חדא דודאי סברא אלימתא היא דבנאנסתי לא שייך עיניה נתנה באחר דאנוסה לישראל שריא ולדעתי הוא טעמא דהנך רבוותא במרדכי שלא הזכירו בתשובה הנ"ל היתר' משום עיני' נתנה באחר. ומה שדחה הרב מהר"א סענדר האי סברא משום דלאו כולא נשי דינא גמירי כמ"ש בריש קידושין כו' עכ"ל, ז"א דודאי כ"ע ידעי הך דינא דאנוסה מותרת ולא דמי לאטו כולי נשי דינא גמירי דעלמא דהיינו בקידושין דאי לא קיבלה נטירותא כו' עכ"ל:

והנה לכאורה מדברי התוס' בכתובות דף ס"ג נראה דבאומרת נאנסתי לא שייך עיניה נתנה באחר שכתבו שם בסוף ד"ה אבל אמרה מאיס עליה כו' ועוד קשה משלהי נדרים בההוא דהוי מהרזיק כו' דהא מסתמא ברצון הוי דבביתה היה ועוד דלא צווחה ואפ"ה כיון דלא מרכס שריא דאין לן למימר ענ"ב כו' ע"ש ולכאורה יש לתמוה דל"ל להוכיח דמסתמא ברצון דבבית' הוה ת"ל דאם אומרת באונס שריא דליכא לאוסרה ע"פ אמירתה שבא עליה הנואף כיון שאומרת שבאונס היה אלא ע"כ כיון דאיכא עדי יחוד והיא מודית שזינתה נאסר דליכא בזה משום ענ"ב כיון שהיא אומרת שהי' באונס ומ"מ אין מאמינין לה שהיה באונס דאונס לא שכיח רק כיון דלא מרכס שריא. ואמנם מבואר מדברי הרא"ש שם שר"ל שלכאורה היה אפשר לומר דמיירי באומרת נאנסה ובאשת כהן ולכך אמרינן ענ"ב לזה כתבו דמסתמא היה ברצון כו' ואמנם אכתי קשה נהי דאנן אין מאמינין לה שהי' באונס דאונס ל"ש לפי שהיא בביתה מ"מ אפשר שהיא אומרת באונס היה ואין בדעתה להפסיד הכתובה כלל. אך הגאון בספר כתובה כתב ג"כ בפירוש התוס' דר"ל דלא נימא דמיירי באש"כ ולכך כתבו דהי' ברצון שהיא בביתה כו' וא"כ שהיא אומרת ג"כ שהי' ברצון דאם היא אומרת שהי' באונס אין כאן רגלים לדבר על האונס ובלא טעמא דמרכס הוי שריא אף בא"כ עיין בס' כתובה דף י"ג. וע"ש עוד מ"ש די"ל דאינה נאמנות על אונס כשיטת ר"י וצ"ע. ולקמן אבאר בזה:

והנה ראיתי בקונטרס אשר שלח אלי בזה החריף ושנון האברך מו"ה יצחק מיכל הכהן נ"י בנידון זה וכמה דברים הטובי' אשר דיבר וכעת אין פנאי לבא בארוכה אפס קצהו אראה במ"ש להקשות על הרמב"ם דפסק במ"ע כופין ובטמאה אני לך אין כופין משום ענ"ב. וכבר עמדו בזה כמה מחברים והנה קושיא זו יש לה ג' פנים חדא דקשה דגם במ"ע אמאי כופין ניחוש דילמא משקרא מחמת ענ"ב דהא להרמב"ם לא מהני הפסד כתובה לדחו' חששא דענ"ב כמו שפסק גבי טמאה אני ברצון ועוד דאפי' נימא דבטענת מ"ע יש להאמינה טפי ואין לחוש לעיניה נתנה באחר אכתי קשה נימא דמהימנא לומר טמאה אני במגו דהוה טענה מ"ע כמ"ש התוס' שם בכתובות סגנון קושיא זו אההיא דנדרים. ועוד דאפילו תימא דלא אמרינן מגו בכה"ג דמיחזי כשיקרא כיון שאין נראה לב"ד אמתלא לדבר וניחא לה טפי לטעון שזינתה ברצון שאין מי שיכיר בשקרה מ"מ קשה כיון דבמשנה אחרונה תקנו דאין כופין משום דענ"ב ומאי הועילו בתקנתן שאם תרצה להפקיע עצמה תטעון מ"ע ובאמת לפי מ"ש הפוסקים דאף מי שסובר דכופין היינו כשיש כאן אמתלא הניכרת יש ליישב דשפיר הועילו בתקנתן דכל שאין כאן אמתלא ניכרת שהיא מ"ע לא תוכל להפקיע עצמה בטענת טמאה אני לך. אך לשון הרמב"ם משמע דבכל גווני יכולה לטעון מ"ע וגם דאכתי קשה היכא שיש כאן אמתלא ניכרת שהיא מ"ע והיא אינה טוענת כן רק טוענת שזינת' ברצון נימא שהיא נאמנת במגו דמ"ע ומסתימות לשון הרמב"ם נראה שבכל ענין אומרת טמאה אני אינה נאמנת. ובכדי ליישב זה אמינא לבאר מה שנלענ"ד בטעמא דהרמב"ם ז"ל שכתב אם אמרה מאסתיהו ואיני יכול להיבעל לו מדעתי כופין אותו לשעתו לגרשה לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה ותצא בלא כתובה כו' ע"ש בפ"ד מהלכות אישות ולכאורה זה סותר הכלל שאין האיש מוציא אלא לרצונו והוא מן התורה כמ"ש הרמב"ם ריש פ"ח מהלכ' גירושין ואע"ג דקי"ל דכל היכא שכופין אותו בב"ד של ישראל לרצונו קרינן ביה מ"מ היינו היכא שהדין נותן לגרש דאז גמר ומקני כמ"ש התוספות בב"ב דף מ"ח משא"כ כאן נהי דנימא שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה מה דין יש לנו עליה שיצטרך ליתן גט שיאמר דגמר ומקני:

ואמנם היא גופא קשיא בכל הנך שכופין להוציא כגון מוכה שחין וחביריו דאיך מצינו חיוב זה שיהא מוטל עליו שיוציאה בגט עד שנאמר דכיון דאיכא עליו חיוב גמור ומקני ומגרש. וזה קשה אף להפוסקים הסוברים דבמ"ע אין כופין להוציא מ"מ מה נעשה בהנך שכופין אותו להוציא. דהיכא אשכחן כה"ג דחייב. ומכ"ש במ"ע להרמב"ם שאין הדבר ידוע לנו ולא לבעל רק מפיה אנו חיין שאומרת מ"ע וכי בשביל זה נימא דגמר ומגרש. ולכאורה נראה מדאורייתא אין כאן חיוב רק כיון שעכ"פ א"א לנו לכוף אותה להיות תחתיו ומשמשתו אם הוא רוצה לעגנה שלא ליתן גט לא שבקינן ליה ורמי רבנן חיובא עליו שיגרש וכיון דאיכא עכ"פ חיובא עליו מדרבנן והדין שיגרש משום דמצוה לשמוע דברי חכמים אם כן שפיר ע"י כפיה גמר ומגרש וא"כ גם דברי הרמב"ם נכונים דכיון שאומרת מ"ע א"א לכופה שמא האמת אתה ואין בדין שתהיה כשבויה כו' ממילא דאיכא חיובא עליו מדרבנן לגרשה ושפיר גמר ומגרש:

ויותר נראה לפי ענ"ד דא"ש לפי מאי דאמרינן בב"ק דף ק"י אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתה דהכי לא קידשה נפשה והתוספ' שם מחלקים בין נפלה מן הנשואין דמשום אחר מיתת בעלה לא מסקה אנפשה מלהיות נשואה משא"כ מאירוסין דאין לה שום טובה. ושוב כתבו לחלק בין היכא דלאו בלוקח לחוד תליא מילתא משא"כ קידושין בדידה קיימא והוא אינו חושש היאך דעתה להתקדש כו' ע"ש ולפום הך חילוקא ממילא א"צ לחילוק שחלקו התוספות בין מן האירוסין ובין מן הנשואין דהחילוק מבואר דמן הנשואין לאו בדידה לחוד תליא מילתא דאיהו חושש לזה ודעתו לקדש בכל ענין כדי שלא יהא למפרע בעילתו ב"ז ולכאורה לפי זה קשה דלמה נקט הקושיא מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין הו"ל למינקט אשה שנעשה בעלה מוכה שחין תיפוק בלא גט וא"ת דשאני נשואין דבדידיה תליא מילתא כדי שלא תהיה בעילתו ב"ז מ"מ עכ"פ מן האירוסין נימא הכי ואף לפי תירוץ הש"ס דאיתתא בכל דהו ניחא לה קשה לפי פירש"י שם דפירש שהיא מתקדשית לזה שהוא שלם ואינה חוששת שתפול לפני יבם אם ימות א"כ י"ל דעל הבעל עצמו היא חוששת וגם דהש"ס טפי הו"ל להקשות מן הבעל גופא. ואמנם התוספות בכתובות דף מ"ז עמדו בזה וכתבו דלהכי לא פריך מבעל משום דגם בדעתו תליא מילתא ר"ל שלא היה מסכים אם היתה היא מתנית תנאי זה והיה מעכב על ידה ודווקא לתנאי שאחר מותו אינו חושש. והנה במחנה אפרים הלכות שכירות כתב ליישב קושית התוספות בע"א דדווקא בקלקול מקח ל"ש לומר אדעתא דהכי לא קנה דאנן אמרינן נסתחפה שדהו משא"כ באשה דיש אומדן דעת דאדעתא דהכי לא נתקדשה ולא שייך נסתחפה שדהו דאין הבעל שדה האשה כמ"ש התוספות ריש כתובות והנה חילוק זה איתא בהג"א סוף המדיר לענין אם תאמר כסבורה הייתי יכולה לקבל, בין בעל לאשה. ולפי חילוק זה הדרא קושיא לדוכתא דגם גבי בעל גופא נימא אדעתא דהכי לא קדשה נפשה ול"ש תירץ הש"ס דניחא לה בכ"ד דדווקא לענין אחר מותו אמרינן הכי. ואמנם נראה דעכ"פ אין כאן אומדן דעת שיפקיעו הקידושין למפרע רק אומדן דעת הוא שיהא מחויב להוציאה בגט וכאלו התנה שיהא מחויב להוציאה וע"ד כן היא מתקדשית לו ובשלמא ביבמה פריך שפיר דתיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וא"ל דאומדן דעת הוא כאלו התנה שמחויב לחלוץ לה דמאי מועיל תנאי דידיה גבי יבם משא"כ לגבי דידיה שפיר אמרינן דהוה כמחייב א"ע שאם נולד מום שא"י לסבול יהא מחויב לגרשה ונוח לו לעשות כן כדי שלא יפקיעו הקידושין שהרי אין דעתו נוחה בזה כמ"ש התוספות שאם היתה מתנית כן לא הי' מרוצה משא"כ שיהא חייב להוציאה מה"ת לא יתחייב בכך כיון שעכ"פ האשה אינה מתרצית כ"א באופן זה עכ"פ ולפ"ז א"ש מה שהקשיתי דהיאך כופין הא אין כאן חיוב מדינא ולפמ"ש א"ש דיש כאן חיוב מדינא דהא מעיקרא ע"ד כן נתקדשה לו וכאילו התנה בפירוש שיתחייב להוציאה דמי והלכך עתה כשכופין אותו שפיר גמר ומגרש:

ולפ"ז א"ש דברי הרמב"ם במ"ע דגם בזה אומדן דעת דמעיקרא אדעתא דהכי עמדו וקידשו שאם לא יהיה מתקבל עליה שיהא מחויב להוציאה וא"ל דמנא ידעינן דלמא שפיר מתקבל עלי' אלא שענ"ב ז"א דודאי אם התנה בפירוש שאם תאמר מ"ע יתחייב להוציאה ל"ח חששא דענ"ב ובדבור בעלמא שאומרת מ"ע מחויב להוציאה וכיון דאומדן דעת כאלו התנה בפירוש ל"ח דילמא אין מאוס בלב רק שאומרת כן משום ענ"ב דהא מידי דא"א לברורי הוא וכמו בהתנה ע"מ שירצה אבא דאם לא רצה אינה מקודשת ולא אמרינן דרצון הוא דבר המסור ללב ושמא רצה בלב רק מחמת איזה אמתלא הוא אומר שאינו רוצה א"ו דז"א דלא איכפת לן בדברים שבלב דודאי התנאי הוא על דבר שאפשר להתוודע ולהגלות שיאמר אין או שישתוק או שלא ימחה אבל אין לנו לדון על דברים שבלב בענין תנאי וכן כאן אם התנית כשתאמר מ"ע יתחייב להוציאה אין לחוש שמא ענ"ב ובלבה ניחא לה. אלא הולכין אחר הפה כיון שא"א לברר יותר וה"ה באומדן דעת דהוי כהתנה וכ"ז באומרת מ"ע אבל באומר' שזינת' ברצון פשיט' שאין שייך בזה תנאי דמעיקרא. אדרבא היא עצמה סחפה שדה ואין מקום לכופו להפקיע שיעבודו אף אם היה אמת כדבריו. וממה נפשך באשת כהן ונאנסה י"ל דענ"ב דהא לא מפסדה כתובתה ואם ברצון סחפה שדה ואין מקום לכופו להפקיע שעבודו אף אם היה אמת כדברי' רק דאיסורא רביע עלה אם היא אמת וחיישינן דילמא משקרא רק ענ"ב דאף היכא שרצונה להפסיד כתובתה אמרינן דילמא ענ"ב ומשקרא דלא חייש' לפסידא וכמ"ש הרא"ש בכתובות שם ונכון מאד לפע"ד. והנה לכאורה יש לעיין בהך קושיא דאומרת מ"ע נימא ענ"ב כמו בטמאה אני לך דהא לפי סברת הר"ן הא דאמרינן בטמאה אני חוששין שמא ענ"ב היינו דאוקמי אדינא דאין נאמנת להפקיע עצמה מבעלה בטענה שאינה יכולה לברר רק במשנה ראשונה אמרו להאמינה משום סברא דלא מזלזלה נפשה וב"ד שאחריהם ראו דלפעמים מזלזלה נפש' משום ענ"ב ואוקמוה אדינא וא"כ בטענת מ"ע דאם נימא דכופין להוציא ע"כ משום דמדינא נאמנת דלא נשתעבדה לו ע"ד כן ואין זה בכלל הפקעת שעבוד וא"כ משום חששא דענ"ב מנ"ל להפקיע מה שהיא נאמנת מדינא משום חששא זו דענ"ב וצ"ל דהתוספ' ס"ל דודאי גם לענין טענת מ"ע שפיר י"ל דמשעבדה ליה רק דאע"פ כן יש לנו לכופו במ"ע דכיון דליכא למתלי במידי מסתמא קושטא קאמרה ואהא קשיא להו דנימא משקרא משום דענ"ב ולכן חילקו דהנאמנות הוא משום דמפסדת הכתובה ולפ"ז פשיטא היכא דאינה מפסדת שאינה נאמנת:

ונ"ל לסייע לדברי הרמב"ם מהא דאמרינן גבי טמאה אני לך משום ענ"ב ול"ל האי טעמא וה"ל למימר דילמא רצונה להפקיע עצמה משום דמאיס עליה אלא ודאי דאף אם האמת כן דמ"ע כייפינן ליה להוציא עכ"פ בלא כתובה ואנן במשנה אחרונה בעינן למימר דאף שאמרה שזינתה ברצון דמפסדת כתובתה אף ע"פ כן לא כייפינן וצריך ליתן טעם משום ענ"ב. ומה שהקשו דבמ"ע גופא ענ"ב אין קושיא דהא ודאי ע"כ אם נימא דמ"ע מהימנא ע"כ דקים להו לחז"ל דלא חציפא לטעון טענה כזו שמאיס עליה שנראה לנו כשקר כיון דאין אמתלא ניכרת שראוי שהיא מ"ע וא"כ מה"ת לנו לחוש שאומרת כן משום ענ"ב ורצונה משום זה להפסיד הכתובה משא"כ באומרת שזינתה ברצון הא קמן דלפי טענתה גופא היא אומרת שמעלה באישה ואהבה זרים אף אנו נאמר שלא עשתה מעשה אלא שענ"ב ואם באשת כהן ואמרה נאנסה דאין ראיה מטענתה שבגדה בבעלה ורצונה באחר שוב חזרנו לתי' התוס' דהיכא דאין מפסדת כתובתה וגם אין לה זלזול בזה שהרי אומרת נאנסה שוב י"ל דגם מחמת שענ"ב מימר אמרה ולא איכפת לן (ובאמת שצ"ע במ"ש הר"ן בטעם משנה א' משום דלא מזלזלה נפשה דהא מתני' באשת כהן שאומרת נאנסה ומה זלזול הוא לה כיון שנאנסה וקרקע עולם הוא) וגם י"ל לפי הטעם שכתב בתשובת הרא"ש הובא בב"י דלמ"ד מ"ע כופין להוציא הוא תקנה שתקנו שלא יבא לידי קלקול שתהא תולה עצמה כו' ואפקיענהו לקידושין ע"י הגט הזה אע"פ שהוא בע"כ. וא"כ א"ש דבמ"ע משום חששא דענ"ב לא הפקיעו טעמא דקילקולא שמא תהיה תולה כו' ותקנו שיהא כופין להוציא משא"כ בטמאה אני שפיר חשו שמא ענ"ב ודוקא במ"ע חשו לקלקולא דשמא האמת אתה שמאוס עליה ותעשה מה שתעשה להפקיע עצמה משא"כ בטמאה אני בשביל ענ"ב אין לחוש לקלקולא דתתלה עצמה. וא"ל דאכתי תהא נאמנת במגו דאי בעי אמרה מ"ע ז"א דאף אם היתה אומרת מ"ע היינו חוששין שמא ענ"ב רק דלא הפקיעו טעם הקלקול וכיון שגם עתה יש חשש זה למה לנו להפקיע הקידושין ע"י הגט בע"כ אם אנו מפקיעין הקידושין אף שהאמת אתה מותרת היא לו דאין כאן זנות דא"א כיון דפקעו הקידושין למפרע ומרוב הטרדא קצרתי מאד דברי זעירא דמן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד

תוכן העניינים

בית אפרים אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה