בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק ד · שאלה קלח
שאלה אשה אחת שמת בעלה בלא בני' וידוע שהי' לו אח שהרחיק נדוד מכמה שנים ויש ע"א מעיד ששמע מפי ע"א שבא ממדינת אוקריינ' שאמר שיודע בבירור שזה האיש אחיו של בעל האשה מת שם וזה העד שלפנינו מעיד ששמע שמועה זו מפי העד האחר בעת שהי' עדיין בעלה של אשה זו קיים וגם אשה א' מעיד' ששמעה מבנו של היבם הנ"ל שאמר שיודע בבירור שאביו כבר מת וגם שמוע' זו הי' בעת שהי' בעל האשה עדיין בחיים וכבוד אחי הגאון המפורסים מוהר"ר חיים מרדכי נ"י האב"ד דק"ק דובנ' רבתי יע"א פתח בתשוב' להיתרא וביקש ממני לחוות דעי בזה:
תשובה הא מלת' הוי בידן מרבים וגדולים בתשובותיהם התירו בע"א ביבמה אפילו בעד מפ"ע מאחר שכל גדולי הראשונים מקילין בדבר ואף שמדברי הרא"ש נראה שדעתו להחמיר וכבר כתב אא"ז מהר"מ מפדווה ז"ל שאיננו ירא להקל מאחר שהרא"ש יחיד הוא בדבר זה ולולי הטור בנו שהבי' דבריו וכתב שהו' מחמיר הייתי אומר שגם הרא"ש לא בא אלא להקשות ולא לחלוק כו' ויהי מה נרא' לסמוך על כל הפוסקים להקל במקום עגונה ונאמר שאשה זו מותרת לשוק עכ"ל ועובד' דהת' הוה בעד מפ"ע וכן אא"ז מהר"מ מלובלין והב"ח בתשובותיה' האריכו בזה ועשו מעשה להקל ואחי הגאון נ"י האריך ג"כ בזה והביא כמה תשובות שדעתם להתיר אפס שהגאון מופת דורינו מהר"י לנדא ז"ל בשו"ת נ"ב מהדור' תנינ' סי' קמ"ו שדא בי' נרגא בהיתר זה וחוכך קצת להחמיר עכ"פ בעד מפי עד ביבמה ומ"מ סיים שמי שרוצה לסמוך במקום עיגון להתיר יש לו על מה שיסמוך ואחי הגאון נ"י נשא ונתן בדבריו ז"ל והעלה להתיר:
והנה בגוף הדין אם ע"א מועיל ביבמה להתירה להנשא לשוק האריכו הראשונים שלפנינו עד שלא הניחו מקום להתגדר בו אפס להגדיל תורה אימא בה מלת' שלענ"ד פשיטות דברי הש"ס מורה שיש להתיר בזה והנה עיקר' דהא מילת' ביבמות דף צ"ד דקמיבעי' לי' למשרי יבמה לעלמ' ורב ששת פשט לה להיתיר' ממתניתי' דמת בעלך ואח"כ בנך ורבא פשט לה מסבר' דלאיסור כרת התרת לאיסור לאו לכ"ש ובש"ס דחו להנך פשיטות' וכתב הרי"ף שדעת הגאונים דהנך דחיית' לאו דסמכ' נינהו כו' והרא"ש כתב ע"ז ולי נראה תימ' איך פסקו להקל בזה כו'. ולדידי חזי לי שיש ראיה ברורה להמתירין דלכאורה יש לתמוה דמאי קא מיבעי לי' וגם ר"ש הוצרך למפשטי' ממתנית' דמת בעלך ובנך ורבא מסבר' קאמר לה דהא משנה מפורשת הוא לקמן דף קי"ח שני יבמות זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי זו אסורה מפני בעלה של זו וזו אסורה מפני בעלה של זו כו' ולכאורה מכאן מוכח בהדי' דע"א ביבמה מהימן לעלמ' דטעמ' שהם יבמות ואין נאמנות כ"א על חברתה הא אשה דעלמא הוה מהימנ' ומכ"ש ע"א (ומהא דקתני בסיפ' לזו יש עדים כו' ליכ' למידק איפכ' דטעמ' דאיכא עדים הא ע"א אסורה כבר כתב התוי"ט שם בעדות המועיל בזה קאמר ע"ש) וכן בסיפ' דזו שיש לה עדים אסורה או זו שאין לה בנים אסורה וכולהו מטעמ' דאין יבמה נאמנת על חברתה וקשה דמאי קמ"ל דפשיט' דע"א לא מהימן ומכ"ש אשה אפי' אינה יבמתה ולכאורה י"ל בהא דע"כ לא מיבעי' לן בע"א דעלמ' אלא משום דאיכא למימר כיון דסניא ליבם לא דייק' משא"כ היכ' שהעד חייש לקלקול' דנפשי' תו לא צריכין לדיוק' דהאשה אלא העד לבד נאמן כמו אשה דמהימנ' היכ' דלא שייך סני' לי' והלכך בהך דיבמות שאומרת מת בעלי אי לאו דיבמות אין מעידים שפיר היתה מותרת גם זו שיש לה עדים או שאין לה בנים כיון שזו שאין לה עדים או שיש לה בנים תנשא ודאי דהיא דייק' בשביל עצמה ולכן אע"ג דזו שיש לה עדים או אין לה בנים אפשר דלא דייקא משום דסניא ליבם מ"מ הוה סמכינן עלה דהך אשה שאומרת מת בעלי והיא נשאת דלא מקלקל' נפשה ובודאי דייק' שפיר ועל פיה היינו מתירין גם חברתה לפי שמת יבמה אבל מהך טעמא שיבמה א"נ להעיד לחברתה אסרינן לה אע"פ שנשאת זו דאע"ג דמקלקלה נפשה אמרינן משום שנאה היא דעבד' ותמות נפשי כו' קאמרה וכדאמרינן בש"ס טעמ' דרבנן בהא דנתיבמו ומתו היבמין ולפ"ז אין הוכחה מכאן דע"א דעלמא מהימן די"ל דדוקא בכה"ג הוי מהימן היכא דמקלקל נפשי' וקמ"ל דמשום שהיא יבמה א"נ אע"ג דמקלקל' נפשה:
ובזה הי' מקום ליישב קושית התוס' בההי' דעדים ובנים שהקשו תימ' לר"י מאי קמ"ל ואפשר דאשמועינן דלא אסרינן הא אטו הא עכ"ל והוא דחוק ולפי מ"ש י"ל איפכ' דהרבות' הוא דאע"ג דלאחת מתירין ותנשא מ"מ חברתה אסורה ולא אמרינן דכיון שנשאת ודאי דייק' וגם חברתה מותרת קמ"ל דכיון דתלינן ששונאים זא"ז חיישינן דלמא תמות כו' קאמרה ולכן נשארת באיסור ואעפ"כ היא מותרת כמ"ש התוס' לעיל דף קי"ז עכ"ל לענין חמותה דמ"מ מתירין אותה כיון דחזי' דחמותה אסורה אף היא לא מקלקל' נפשה וה"ה כאן (ומ"ש התוס' שם להקשות דמ"מ נתיר לחמותה כשנשאת הכלה כו' היינו התם דלא חיישינן לשנאה ישינה כיון דליכא צערה דגופ' רק דמילי דעלמא משא"כ ביבמתה וצרתה ועיין מהרש"א כאן) וכך הם דברי הירושלמי במתני' האשה שהלכה היא ובעלה כו' היא תנשא וצרתה אסורה וקאמר חשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה מעתה אפי' על עצמה לא תהי' נאמנת מתוך שהיא יודעת שלא עשו דברי' כלום אצל חברתה אף היא אומרת אמת מעתה אפי' על צרתה תהא נאמנת אמר ר' הילא חוזר לקלקול ראשון כו' והביאו הרב המגיד פרק מהל' יבום וזה גופ' טעמא דמתני' דזו שיש לה עדים אסורה אע"פ שחברתה מותרת ואפשר לומר שדעת התוס' דהך מלתא דחברתה אסורה משום דתמות כו' קאמרה לא הוה איצטריך לאשמועינן דהא מסיפ' דנתיבמו כו' שמעינן לה דאע"ג דאינסב' אסורה משום הך טעמא דתמות כו' אלא שי"ל דכיון דחשדינן לה דמקלקלת עצמה לקלקל חברתה גם היא תאסר וכקושית הירושלמי גבי צרתה דקאמר מעתה גם על עצמה לא תהא נאמנת וזה כוונת התוס' מ"ש דאשמועינן דלא אסרינן הא אטו הא ואין ר"ל משום גזרה אלא ר"ל דס"ד לומר דכיון דזו אסורה אלמא דחשדינן לקלקול' דנפשה א"כ גם היא יש לנו לאסור וקמ"ל דלא וכתירוץ הירושלמי דמתוך שיודעת שלא עשו דברי' כו':
ואמנם כל זה הוא בסיפ' דעדים ובנים שהאחת מותרת יש רבות' מה שהשני' אסורה אף לאחר נשואין של זו אבל בריש' דלשניה' אין עדים ובנים פשיטא דבלאו טעמא דתמות כו' נמי א"ש דעכ"פ אין להניח אחת מהנה להנשא דעדות חברתה לא מהני לה דשמ' לקלקל' מכוונת ונפשה לא תקלקל כלל דשמא היא באמת לא תנשא כלל שיודעת בנפשה שהוא שקר ולא מת בעלה כלל וראיתי בפי' המשנה להרמב"ם שכתב אמתני' דשני יבמות כו' שיש לנו לומר שמא לא מת ורוצה שתנשא יבמתה כו' ואע"פ שהיא עצמה כמו כן אסורה לבעלה אם תנשא עם כל זה ניחוש שמא אמרה תמות כו' ורוצה בקלקול עצמה מפני קלקול יבמתה כו' וזה צ"ע דבריש' דמתני' אין אנו צריכין לטעם זה כיון דאכתי לא אינסב' חד מנהון אין מתירין שום אחת להנשא דשמא השני' לא תינשא כלל וע"כ לא צריכין להך טעמא אלא בסיפ' דנתייבמו היבמות וגם בהך דעדים ובנים נמי צריכין להך טעמא דהא משמע שהשני' אסורה לעולם אף שהראשונה נשאת וא"ל דבהני לא צריכין להאי טעמא דאע"ג דנשאת י"ל דבגיט' אתאי כדקאמרי בש"ס התם משא"כ בנתייבמו דלא שייך זה אבל ז"א דהא מדקתני סתמא דשני' אסורה משמע דאף הראשונה תנשא לכהן והשני' אסורה וכה"ג שפיר איכא קלקולי לנפשה ואפ"ה אסרינן לחברתה וע"כ משום טעמא דתמות אתינן עלה ולפי מ"ש א"ש מ"ש לעיל על דברי התוס' שהקשו דמאי קמ"ל ולפי מ"ש י"ל שפיר אשמועי' טעמ' דתמו' דאע"ג דמסיפ' שמעינן לי' דמקלקל' נפשה באיסור כרת דהא חזינן שנתייבמה ליבם י"ל דמעיקרא אשמועינן דאע"ג דמקלקלה נפשה לעשות בניה חללים לא קפדה בשביל לקלקל חברתה, והדר תנא הך דנתייבמו בדרך לא זו אף זו דאע"ג דהתם מקלקלה נפשה באיסור כרת אפ"ה אמרינן תמות כו' קאמרה, ולפי מאי דמסיק לפרש הא דקתני בברייתא הואיל והותרה צרתה הותרה ונשאת קאמר וכגון שנשאת לכהן ולפ"ז צ"ל דר"א פליג גם בההיא דעדים ובנים דקתני דשניה אסורה דמשמע בכל גווני אע"ג דהאחרת, מותרת לכהן ולר"א בכה"ג גם השני' תנשא אך בלשון המשנה נראה דר"א לא פליג רק אהך דיבמין כדאמר הואיל והותרו ליבמין כו' ואפשר לומר דודאי תנא דמתני' לא שמיע ליה פלוגתא דר"א רק אהך דיבמין וכן נראה לכאורה מדברי התוס' ועיין במהרש"א ומ"ש ע"ז בתשוב' מדין העגונה מק"ק קופיל וס"ל דאפשר דר"א מודה בריש' דדוקא בסיפ' דמקלקל' נפשה באיסור כרת אמרינן דקושט' קאמרה אבל בהך דבנים ועדים דאיכא למימר דלא מקלקל' דבגיט' אתאי ואף אם נשאת לכהן אין כאן אלא לאו בלבד ואין הבנים ממזרים רק חללים לא חייש' והלכך מודה בה ר"א דצרתה אסורה:
ובזה נלע"ד לבאר דברי הירושלמי דאית' התם מאי טעמ' דר"א לפי שאינה חשודה לקלקל צרתה כל עיקר נשמיענה מן הדא האשה שהלכה כו' תנש' וצרתה אסורה וסברין מימר חשודה לקלקל עצמה כדי לקלקל חברתה ולית ר"א פליג הוי לי' טעמא משום שאינה חשודה לקלקל צרתה כל עיקר וחש לומר שמא שילח לה גיטא ממה"י הגע עצמך שהיה כהן א"ר בא בר זמינ' חשודה היא לעשות כמה חללים כדי שיהיה בני חברתה ממזרים עכ"ל והמפורשים נדחקו מאוד בפירושו ולפי מ"ש נראה דה"פ דמתחלה בעי למימר טעמא לפי שאינה חשודה כו' והיינו כדקאמר בש"ס דידן דדלמא טעמא משום דצרה מעידה לחברתה ולזה בא להוכיח מדלא פליג ר"א במתני' דהאשה שהלכה ולמימר דצרתה מותרת ע"כ דס"ל דודאי צרה א"נ להעיד רק היכ' דמקלקל' נפשה כגון ההיא דמתני' משא"כ בהך דצרתה דאפשר דלא מקלקל' נפשה כלל אלא בגיטא אתאי והיינו דקאמר הירושלמי הוי לית טעמא כו' וחש לומר שמא שלח לה גיטא כו' ור"ל כמ"ש שודאי אין הטעם משום שאינה חשודה כל עיקר אלא חשודה היא היכא שאינה מקלקלת לנפשה והתם לא פליג ר"א משום דחייש לומר ששלח לה גט ואהא קאמר הגע עצמך שהיה כהן ר"ל דאכתי הו"ל לפלוגי את"ק דאמר סתם צרתה אסור' והו"ל לר"א למימר אם נשאת לכהן צרתה מותרת ואהא משני א"ר בא בר זמינ' חשודה היא לעשות כמה חללים כו' ור"ל דהתם שפיר מודה ר"א בהך קלקול דחשודה היא ע"ז לעשות חללים כו' ודוקא במתניתי' פליג דלא הוה מקלקל' נפשה להתייבם ולהתחייב כרת וחנק ואפי' אי בגיטא אתאי עכ"פ היא גרושת אחיו ומקלקל' באיסור כרת ולעשות בניה ממזרים וכיון דנתייבמה ודאי קושטא קאמרה אבל בההיא דצרתה דאיכא למימר דלא מקלקל' רק שתעשה בניה חללים ע"ז לא קפד' כלל כן נלענ"ד בפירוש הירושלמי כפתור ופרח:
וממילא א"ש מה דכתיבנ' דבס"ד דש"ס דלא שמיע ליה ברייתא אזיל בשיטת הירושלמי דמדלא פליג ר"א לענין צרתה מכלל דס"ל דצרתה אסור' משום דאמרינן בגיט' אתאי וא"ש נמי דלא פליג בהך דעדים ובנים משום דבכה"ג חשודה לקלקל עצמ' בכדי לקלקל צרתה וא"ש נמי מה שהקשו התוספות דאמאי לא פליג ר"א בהך דמת בעלי וחמי ולפי מ"ש י"ל דהתם מודה דלא מקלקל' נפשה כלל דאף ע"ג דהתם ל"ל בגיטא אתאי דאם כן אינה חמותה והתם לא קפיד אשנאה ישינה כמ"ש מהרש"א מכל מקום בפשיטות י"ל דבעת שאמרה מת בעלי וחמי לא בעלה מיית ולא חמיה ורצתה לקלקל ועכשיו נודע לה שבאמת מת בעלה ולכך היא נשאת ומ"מ חמיה לא מיית ואע"ג דגם לבתר שנשאת אומרת כן אמרינן דעביד' לאחזוקי שיקרא משא"כ בהך דיבמה דע"י הנשואין ליבם ודאי מקלק' נפשה ודאי קושט' קאמרה ואמנם התוס' לעיל דף קי"ז ע"ב כתבו לתרץ הא דחמותה אסורה אע"פ שנשאת הכלה דשמא תנשא חמותה קודם ולפ"ז י"ל דשפיר קשי' להו למאי דאמרינן דאי אינסב צרה מנסיבנן לה ולא חיישינן שתנשא קודם אך באמת קשה דכיון דלרבנן ע"כ חיישינן שתנשא קודם כמ"ש התוס' להוכיח מהך דחמותה מנ"ל דלר"א לא חיישינן להא ומתני' דיבמה שאני דליבמה בתורת יבום אינסבא וליכא למיחש למידי וצ"ע ולפי שאין זה מענינינו קצרתי:
ומ"מ מבואר דבהך ריש' דשני יבמות כו' זו אסורה מפני בעל' של זו א"צ לטעמא דדלמא תמות כו' כיון שאין אנו מניחין להנשא אחת מהנה ולפי"ז מוכח ג"כ דע"א ביבמה מהני דאל"כ אף שלא היו יבמות ג"כ לא מהני מה שזו אומרת מת יבמה של זו דאימור משקרה וזו משום דסני' ליבם לא דייקא ואע"פ דקאמרה מת בעלי ורצונה להתיר א"ע ג"כ מ"מ נראה דבשביל האמירה לחוד אין לאמת דברי' דכל זמן דלא עבדה מעשה בנפשה ליכא חומר וא"כ מחמת שאין ע"א נאמן ג"כ שניהם אסורות ומדנקט יבמות דווקא מכלל דע"א דעלמא נאמן ולפ"ז יש לתמוה דה"ל למפשט מההוא דשני יבמות דע"א בעלמא מהימן להתירה לשוק אך נלע"ד ליישב ע"פ מ"ש התוס' להקשות אהא דמיבעיא ליה אי טעמא דר"א משום דס"ל צרה מעידה לחברתה דה"ל לפלוגי ארישא דהא נשים דקחשיב צרה ליבמתה וכתבו לחלק בין היכא שבאה להעיד על חברתה להך דהכא שאינה מתכוונת להעיד רק על עצמה וממילא נאמנת על צרתה ע"ש ולפום הך לישנא ר"א ברישא נמי פליג וכדאמרינן בש"ס התם דר"א לדבריהם דרבנן קאמר לדידי צרה מעידה לחברתה ואע"ג דלא אינסב כו' והיינו משום דאינה מתכוונת רק להעיד לעצמה וא"כ ת"ק אתי לאפוקי מדר"א וקאמר דאף בכה"ג אין צרה מעידה לחברתה וזו אסורה מפני בעלה של זו ולפ"ז י"ל דלא מצי למפשט מהכא דע"א נאמן ביבמה דשפיר י"ל דע"א לא מהימן משום דסניא ליה לא דייקא רק דיוקא זוטא וסומכת על העד והא דנקט שני יבמות רבותא אשמועינן דסד"א דיבמה נאמנת להעיד לחברתה כשאינה מתכוונת להעיד רק על עצמה כמו דס"ל לר"א וא"כ יבמה עדיף טפי דאע"ג דעד דעלמא לא מהימן מ"מ איהי מהימנא משום דחברתה אינה סומכת עלי' כ"כ ומסק' אדעתא דלמא משנאה אמרה הכי ולאקלקולי לדידה מכוונה ודייקא דיוקא רבה ומ"מ מה"ט דסתם יבמות שונאות לא פסלינן עדותה כיון שאינה מתכוונת רק לעצמה ולכן קמ"ל ת"ק דאפילו בכה"ג פסלינן עדות היבמה לחברת' ור"א באמת ס"ל דשפיר מעידה ועדותה מועיל אע"פ שאינה רק כע"א משום דמסתמא לא סמכא עלה ודייקא דיוקא רבה ולכך לא בעי הש"ס למפשט מהך דשני יבמות אך כ"ז בהך צד איבעיא דטעמא דר"א משום צרה מעידה לחברתה שפיר י"ל דיבמות איצטריכ' ליה ולאפוקי מדר"א משא"כ לצד האיבעי' משום דר"א ס"ל דלא מקלקל' נפשה וזה דוקא היכא דאינסב ואי לא אינסב פשיטא דאין צרה מעידה לחבירתה ואף אם אין מתכוונת רק לעצמה והדר' קושיא לדוכתא דלמה נקט יבמות היכא דלא אינסב דלמה יהיה עדיף מע"א דעלמא דהא אי לא אינסב וליכא קלקול' ליכא עדיפותא ביבמה משאר ע"א ואם כן בלא פסול עדות יבמה לחברתה תיפוק ליה דע"א לא מהני וע"כ מוכח דע"א דעלמא באמת היה נאמן וקמ"ל דיבמות אסירי ולפי"ז למאי דמסיק הכא דהברייתא דפליג ר"א הואיל והותרה ונשאת קאמר ומשמע קצת שתופס זה לעיקר מדדחיק להגיה הברייתא וכן ממ"ש לעיל דברי הירושלמי מבואר שתופס עיקר בטעמא דר"א משום דמקלקל' נפשה דוקא ולא משום שאינה חשודה לקלקל צרתה ולהך טעמא מוכח דע"א דעלמא נאמן רק ביבמה פליגי דת"ק סבר דלא מהימנ' אף אי מקלקל' נפשה ור"א סבר דמהימנ' היכא דמקלקל' נפשה ומ"מ בין למר ובין לומר עד אחד דעלמא מהימן:
ופקחתי עיני וראיתי שהב"ש סימן קנ"ח ס"ק ד' כתב וז"ל ואין להקשות להרא"ש דע"א לא מהימן ל"ל הטעם דצרה אין מעידה לחברתה ת"ל דע"א אינו נאמן וצ"ל דה"א הואיל ונאמנת על עצמה דמת בעלה נאמנת על חברתה קמ"ל דא"י להעיד על הצרה עכ"ל ולענ"ד הם דברי תימא דמה ס"ד לומר הואיל בכה"ג דהא הך מלתא בתורת טעמא אתינן עלה דזמנין דסני' לה ולא דייקא ובשלמא היכא דאינסבא שפיר היה מקום לומר דכיון דאינסבא קושט' קאמרה דלא מקלקל' נפשה ומהני אף היכא דחברתה לא דייקא מ"מ היא היתה צריכה לדייק בשביל עצמה משא"כ קודם דאינסב אע"ג דהיא עצמה מותרת משום דמסתמא לא תנש' עד דתידוק שפיר וכדאמרינן אשה דייקא ומינסב' אבל קודם שניסת מאן לימא לן דקושטא קאמרה ואפי' אם לא היה פסולה מטעם שנאה שלה לחברתה היא א"נ כשאר ע"א ואמנם מ"ש להקשות על הרא"ש באמת קושי' זו תיקשי על הש"ס דהו"ל למפשט האיבעיא מהכא. אך לענ"ד א"ש כמ"ש דלא בעי למפשט מהכא דלהך צד האיבעיא דטעמא דר"א משום צרה מעידה ליכא למפשט מידי וגם א"ש טפי דרבא דאמר התם מסברא לאיסור כרת כו' לא מצי למפשט מהכא דרבא הוא דקמיבעי' ליה בטעמא דר"א וכיון דלא איפשט' הך איבעי' לכך נקט שם הפשיטות מצד הסברא אך אנן לדידן שנראה עיקר דטעמא דר"א משום קלקול' וכדמשמע מש"ס דידן והירושלמי נראה דאית לן לפסוק דע"א נאמן ביבמה להתירה לשוק כנלע"ד:
וראיתי בריטב"א בחידושיו ליבמות כתב וז"ל אהא דאמר רב נשואין יש בה דמחלפ' באשה שהלך בעלה למה"י דהא דרב במסקנא קאי כשנשאת בע"א דאי במזיד גמור זנות בעלמא הוא ולית ליה השתא דרב המנונ' ואי כשנשאת בעדים הא סבר רב דאפי' באשה בעלמא מותרת לחזור לו אלא ודאי כדאמרן. וש"מ דס"ל לרב דע"א נאמן ביבמה שתנש' לשוק כדפסקו רבוותא ז"ל עכ"ל וכ"כ שם בדף צ"ד גבי האיבעי' וז"ל ובעיין לא איפשטא הכא אבל תפשוט לו דע"א נאמן ביבמה ממסקנת מימרא דרב דאמר נשואין יש בה וכדכתיבנ' לעיל וכן פסקו הגאונים ז"ל עכ"ל וכ"כ הנ"י בשמו בהך דנשואין יש בה דש"מ דע"א נאמן דטפי מסתבר לאוקמ' שנשאת עפ"י ע"א מלאוקמה במזיד גמור דזנות בעלמא היא כו' עיין שם. ולכאורה היא ראיה גדולה לשיטת הגאונים ז"ל אך שצ"ע לענ"ד דהריטב"א גופיה קודם לזה כתב וז"ל מעתה כל שנשאת בין ברשות ב"ד בין במזיד גמור תצא מן הבעל ואפי' יש לה בנים ואסורה ג"כ על היבם אע"פ שהוא ישראל משום גזרה דמחלפ' באשה שהלך בעלה למדה"י כו' ודבריו סותרין זא"ז דבמזיד דינו כזנות ליכא גזרה דמחלפ' וכמ"ש לפרש דברי רב דלא מיירי במזיד וא"כ איך השוה מזיד לנשאת ברשות והריטב"א גופ' כתב שם להלכ' דלא קי"ל כר"ה והנ"י העתיק ג"כ מתחלה דברי הריטב"א שכתב מעתה בין במזיד כו' ותיכף אח"כ כתב דמדאמרינן שנשאת כו' שמעינן דע"א נאמן כו' אך מלשונו נראה דמ"ש דטפי מסתבר לאוקמי שנשאת ע"פ ע"א מלאוקמי במזיד כו' שבאמת חזר בו ממ"ש תחלה דגם במזיד גמור אמרינן מחלפ' וכן צ"ל בדברי הריטב"א ג"כ וכ"כ הריטב"א שם אהא דאמרינן נשואין יש בה בזנות כו' והכא בנשואין שהוא במזיד קאמר שהוא זנות גמורה כו' ע"ש. ואמנם בתוס' שם דף צ"ב ע"ב נראה דלא ברי להו כולי האי הך מלתא דנשאת במזיד אי הוה כזנות או לא שהתוס' שם ד"ה נותן לה שני כו' ומתני' דהזורק אפי' בנשואי טעות וכ"ש בנשואי מזיד דקנסינן לה טפי ואפי' את"ל כשנשאת במזיד לא שייך למגזר ולמקנסה כי היכא דלא קנסינן בזנות משום דנשואי מזיד לא שכיחי כמו זנות מ"מ לא מסתבר לאוקמא הך מלתא בנשואי מזיד דלא מיירי בהכי כו' עכ"ל. ועתה זכינו שנדפס ספר הישר לר"ת ז"ל ומצאתי במסכת יבמות סוף סי' כ"ד שכתב שאין להוכיח ממה שאומר שנותן לה גט כו' דבאירוסין מיירי דאי בנשואין היאך הותרה לו והא יבמה שזינתה אסור' כדר"ה משום הא לא ארי' דקי"ל דלא כר"ה ורש"י פירש כן כו' ע"ש ובדף ע"ט מבואר דס"ל דנשואין שהם כזנות לא אמרינן מחלפ' והיינו מטעם שכתבו התוס' דכיון דלא שכיח לא שייך למגזר ולמקנסה (וצ"ע על הריטב"א שכתב להקשות על רש"י שכתב דר"א לית ליה דר"ה דהא אכתי אסור משום דמחלפ' דהא לפי שיטת הריטב"א איכא לפרושי בנשואי מזיד דהוי כזנות ואפשר דס"ל כמ"ש התוס' דלא מסתבר לאוקמי בנשואי מזיד) ולפ"ז צ"ע מ"ש הטור והש"ע בפשיטות בסי' קנ"ט דאם נשאת לזר בין בשוגג בין במזיד תצא מזה ומזה ולא כתבו שום חולק שהרי התוס' מספק' להו מלת' דשמ' בנשואי מזיד לא קנסינן וכן נראה מדעת ר"ת וכן הוא דעת הריטב"א והנ"י שאע"פ שמתחל' כ' ג"כ בין שוגג בין מזיד מ"מ הרי כ' אח"כ דנשואי מזיד כזנות בעלמא הוא ומ"ש הב"י שכ"כ הרא"ש באמת בהרא"ש לא נזכר נישואי מזיד ע"ש שכ' והלכה למעשה נראה דאם נשאת בנשואי שוגג תצא כו' ואע"ג שי"ל דכ"ש מזיד קאמר מ"מ י"ל נמי איפכא דדוקא שוגג וכמ"ש התוס' אך מדבריו שם שהביא דברי הירושלמי משמע כן ויש לדחוק וקצרתי. ואפשר דהטור לשיטתו דס"ל דאביו הרא"ש ז"ל פליג על הרי"ף לדינ' וס"ל דע"א לא מהימן וא"כ בשלמא לדידן שפיר משכחת נשואי שוגג בשני עדים דאנן קי"ל כרב דבשני עדים מותרת לחזור לו משא"כ אליבא דרב בש"ס לא משכחת לה כ"א בנשואי מזיד דהא ע"א ביבמה לא מהימן ומוכח דאף בנשואי מזיד אמרינן דמחלפא אך כבר כתבתי בשם מהר"מ מפדוואן שנרא' שגם הרא"ש לא כתב כן לדינא רק דרך קושי' ולקמן אכתוב עוד בזה:
וממוצא דבר אנו למדין שפשט' דש"ס אליבא דרב נראה שע"א נאמן וכמ"ש הריטב"א והנ"י וגם ביש"ש כ' ראי' זו שאע"פ שהוא כתב דבין שוגג בין מזיד תצא מזה ומזה מ"מ כתב ראי' זו משום דסתמא לאו בנשואי מזיד מיירי ולפי דברינו דעת ר"ת מסכמת להרי"ף והגאונים וכן נראה מדברי התוס' דלא ניח' להו לפרושי הסוגיא בנשואי מזיד וכמ"ש להדי' בהא דר"א דלא מסתבר לאוקמי בנשואי מזיד כו' וכיון דאשכחן נמי ר"ת והריטב"א והנ"י והיש"ש וכן נראה דעת התו' שהם מסכימין עם הרי"ף והגאונים ושאר גדולי הראשונים הדבר ברור שאין לנו להחמיר בזה ובפרט במקום עגון:
ועתה נבא לבאר במ"ש הנ"ב דבדברי הרי"ף לא נתבאר אם עד מפי עד מועיל ביבמה רק בדברי הרמב"ם וה"ל הרמב"ם והרא"ש חד לגבי חד כו' הנה בשו"ת הרשב"א סי' אלף רנ"ב מבואר להדיא עד מפי עד מהימן בזה ופסק כן להלכה למעשה וכתב שם וז"ל וכן תדעו שכל שהאמינו עד אחד אפילו עד מפ"ע וכל אותן שהם נאמנים במת בעלה נאמנים כאן וכ"כ בהדיא בעל הלכות גדולות גבי ההוא דר"ש ורבא והשתא דאמרת ע"א כשר דשויא רבנן כאשה שהלך בעלה למה"י וקתני גבי אשה הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד כו' והדא יבמה שרי' לאנסובי ע"כ ואין ספק שגם הרי"ף ס"ל הכי כדברי בה"ג וכבר ידוע מ"ש מהרשד"ם בשם רבו הגאון מהר"י טיטצאק ז"ל שכשהיה מוצא דעת הרשב"א היה מחשיב דבריו נגד כל הפוסקים ומכ"ש בזה שאדרבה כל הראשונים והאחרונים קיימי בשיטתי' ואף שהרא"ש ז"ל חוכך בדבר סמכו כל האחרונים על דעת המתירין דהרא"ש יחידאה לגבייהו ובפרט שהגאונים ובה"ג והרי"ף שדבריהם דברי קבלה הם מהמתירין וכבר כתבתי שיש להביא ראיה לזה מהש"ס. והב"י כתב שרוב מנין ורוב בנין הסכימו להתיר וגם הרא"ש לא גזר אומר לאסור בהדיא ולא כתב אלא שקשה הדבר להקל הלכך כהני רבוות' דשרו נקטינן עיין בתשובת הרשב"א סי' אלף רנ"ב שם כתב דברים השייכים לזה עכ"ל הב"י. ולכאן שייך הגה מבדק הבית שכתב וז"ל וכתב בסי' הנזכר שכל שהאמינו עד אחד אפי' עד מפ"ע כו' וכן הוגה בטורים דפוס פ"ד וכתבתי זה לפי שנלע"ד שמ"ש הב"ש בסימן קנ"ז ס"ק ב' ד"ה אפי' קרוב כתב בב"ה אית' אפי' עד מפ"ע כו' ונראה שנתחלפו דברי הב"ה ונעתקו ממקומם שבסימן קנ"ח לסימן קנ"ז לענין היבם ואפשר שנזדקר ט"ס בדפוס שהיה לפני הב"ש והעיקר כמ"ש לפנינו דברי הבד"ה אלו בסי' קל"ח וקצרתי:
ומ"ש בנ"ב די"ל דגם הרי"ף דס"ל להתיר י"ל דהיינו משום דלא אמרינן מסני סני וחיישא אקלקול' שנאסרת ליבם שהוא כמו ארוסה ולפי מ"ש בעהמ"א דעיקר קלקולא הוא לגבי בעל הראשון דמשני אין נחשב לה קלקול כיון דגם השתא אין לה בעל ולפי"ז לדידן שלא הותר היבום אין כאן שום חומר ולא דייקא עכ"ל ומ"מ גם הוא ז"ל כתב דלסברא בעלמא אמר ולא לקבוע הלכה והנה דברי בעהמ"א הם אמורים לקיים הגירסא שדח' רש"י ז"ל ובאמת שכדברי בעהמ"א כתב הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ג"כ ליישב הגרס' דגרס קמ"ל לקלקול' דידה חייש' לקלקולא דזרע' לא חייש' ורש"י דחה זה דהא לר"ע תצא מזה ומזה כו' דאיכא גבי יבמה נמי קלקול' דידה וע"ז כתבו דכיון דמה שהיא מקלקלת עצמה מן היבם לא איכפת לה דשמא מסני סני לה רק הקלקול מבעל שני גם כן אינה חושבת קלקול כיון שגם עתה אין לה בעל וא"כ אין כאן רק קלקול זרע' אליבא דר"ע היינו דאמרינן דקמ"ל דדוקא אקלקול דידה חייש' אבל לא אקלקול זרע' כך הוא דבריהם ז"ל. ועפ"ז רצה הגאון ז"ל לומר דלדידן דלא נהגינן ביבום א"כ אפי' אי לא אמרינן מסני סני מ"מ אין כאן קלקול דידה דהא אין לה תקנה על היבם ומבעל שני לא איכפת לה אם תצא ממנו כיון שגם עתה אין לה בעל ודוקא היכא שהיתה מותרת להתייבם חשיב קלקול דידה שהיבם הוא כמו ארוס שלה כך הם דברי הגאון ז"ל שבאו בקצרה ואולם אני תמה מאד על פה קדוש יאמר דבר זה כי הרי"ף ודעימי' דס"ל להתיר. הטעם משום דלא אמרינן מסני סני ליה שהרי הדבר מבואר ביבמות דף קי"ח בעא מיני' רבא מר"נ המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסני' ליה זכות הוא לה כו' א"ל תנינ' וחוששין לדברי' כו' וכן פסק הרי"ף וכל הפוסקים. וגם בעל האיבעי' בע"א למשרי יבמה לעלמא מבואר דלא מספקא ליה בהא כלל אי חיישינן דלמא סני' ליה או לא שהדבר פשוט דודאי איכא למימר סני' ליה ומ"מ מיבעי' ליה דשמא לא איכפת לן בדיוקא דהאשה כלל כיון שיש ע"א הוא נאמן משום מלתא דעל"ג לבד בלא דיוקא ולהתוס' והרא"ש שם ס"ל דגם דסני' ליה איכא דיוקא זוטא או דלמא על"ג לחוד לא מהני עד דאיכא דיוקא רבא וביבם ליכא משום דסניא ליה אבל עכ"פ לשני צדדי האיבעי' לא הוה מספקא לן בהך מלתא דלמא סניא ליה ועוד דהיאך אפשר לומר שלהרי"ף פשיטות האיבעיא להתיר משום דלא אמרינן סניא ליה היא עצמה תוכיח שאינה נאמנת לאיסור לאו אע"ג שנאמנת לאיסור כרת וטעמא משום דסניא ליה אלא דמ"מ בע"א י"ל דשפיר מהימן דא"צ לדיוקא דידה רק משום מלתא דעל"ג לחוד דהא אפי' בע"א בקטטה מיבעיא ליה דלמא סמכינן על העד ועיין בדף צ"ד בתוספ' סוף ד"ה כי תיבעי לך דאפי' מהני כאן עד בהני תרתי בעיי אכתי איכא למבעי ע"א בקטטה או מלחמה דאיכא למימר דהכא דייקא טפי מהתם כו' ולפ"ז נראה ברור דאף במקום שנהגו לחלוץ ולא ליבם לא נפל דבר מפשיטות האיבעיא דע"א שפיר מהימן משום מלתא דעל"ג וכמו במקום שיש יבום דהא איכא למימר דסניא ליה ואפ"ה מהימן משום מלתא דעל"ג וא"ל דנהי דמ"ש הגאון נ"ב ז"ל דהרי"ף ס"ל דלא אמרינן סני להו ליתא מ"מ למאי דאתא ואייתי דברי בעהמ"א דמה שתצא מבעל שני לא חשיב חומר ולא מהימנ' וה"נ לדידן שאין נוהגין ביבום הרי אין כאן חומר ואית לן למימר דלא מהימנא:
אבל באמת ז"א דבעהמ"א ושאר מפרשים שהבאתי לעיל דבריהם על מאי דדחי הש"ס הפשיטות ממתני' דאשה גופה לא מהימנא הא עד דעלמא נאמן והש"ס דחי דלעולם גם ע"א א"נ כמו האשה עצמה והיינו משום דלא סמכינן אמלתא דעל"ג ועיקר ההיתר משום דייקא וביבם דסניא לי' לא דייקא ואין האשה ולא ע"א נאמן ונקט אשה עצמה לרבותא דלא מיבעיא ע"א שי"ל דמשום דסניא לי' שוב אינה מדייקת כלל ותופסת דברי העד לאמת ואינה חוקרת כלל אבל היא עצמה י"ל דלא חיישינן שמשקרת במזיד משום קלקול זרע' קמ"ל דמשום דסניא ליה לא חיישא לקלקול זרע' וגם ניחא לה בשאר קלקולי ממון משום הא דסניא ליה וכמ"ש הריטב"א ועיין בחידושי הרמב"ן מבואר באר היטב וכ"ז למאי דבעי למימר דאין ע"א נאמן אבל למאי דס"ל דע"א נאמן אין המשנה יוצא מידי פשוט' דאשה גופא לא מהימנא דמשום דסניא ליה אינה חוששת לקלקול כלל משא"כ ע"א דעיקר מה דסמכינן הוא משום מלתא דעל"ג וגם שייך מתוך חומר דהא מקלקלת זרע' אף לדידן דלא ס"ל כר"ע מ"מ הוי ממזר מדרבנן וגם שאר קלקולי ממון (והש"ס דקאמר לר"ע אצטריך היינו לאשמועינן קלקול דאורייתא כמ"ש התו' מ"ש ולעיל דף צ"ב) ולכן כיון שיש לנו לסמוך על העד דה"ל על"ג וגם כיון די"ל דאפי' אי סניא ליה לא שבקית מלמידק מחמת חומר שבסופה בקילקול זרע' וממון לכך מהימנא וכל זה שייך אף לדידן:
ועוד נראה דאפי' אי יהבינן להגאון ז"ל הך מלתא דכל דלא מתייבמ' לא חשיב קלקול לדידה נראה כיון שאין ביבום איסור אם מתכוונת לשם מצוה כמבואר בסי' קס"ח וכן אפי' עכשיו כשהם באים לחלוץ שואלים אותו אם תרצה ליבם תיבם אותה ואע"פ שיש לו אשה כמבואר בס"ח ואע"פ שבמדינתינו מרחיקים היבום מ"מ חשיב קלקול לגבה שעד עתה היה כדבר הרשות ועכשיו תאסר עליו וגם כיון שלא נודע מקומו אי' א"כ י"ל שמא הוא עתה במקום שנוהגין היתר ביבום שהרי גם אם היבם כאן אינו ברור שירצה לייבם אותה דשמא יחלוץ לה ואפ"ה ס"ל להנ"ב שחושבת היבם שהוא ארוס שלה ולא מקלקלא נפשה לגביה וא"כ אע"פ שאינו כאן מ"מ אולי תאבה האשה ללכת אחריו ולהתייב' לו במקום שהוא שם:
אך באמת אין אנו צריכין לכל זה דכיון דע"א נאמן אע"פ שי"ל דמסני סני לה דמה"ט היא עצמה אינה נאמנת א"כ אף אם אינו עולה על דעתה שתתייבם הע"א נאמן ואדרבה עדיף טפי לדידן דדוקא משום דסניא ליה י"ל דלא דייקא משום דלא ניחא לה דתיפול קמי יבם שאינה יכולה להנצל ממנו להנשא לאחר ושמא לא ירצה לחלוץ ובע"כ תבעל לשניאוי לה וכמ"ש התוס' ולכן חוששין שמא בשביל זה ניח' לה לקלקל עצמה בכדי שתהיה נאסרת עליו וכדאמרינן לעיל דתצא מזה ומזה משום דמחלפא וכיון שתהיה אסורה עליו יתרצה לחלוץ לה והיינו דוקא משום דסניא ליה והיא יריאה ממנו אינה חוששת לשאר קלקולים וכמבואר ברמב"ן וריטב"א משא"כ מחמת שאין נוהגין ביבום לא שייך לומר דלא תידוק בשביל זה ואינה חוששת להתקלקל ליבם כיון שאין מיבמין מ"מ למה תעשה זאת לקלקל עצמה בכמה קלקולים (ועיין בתוס' מ"ש דכיון ששאר נשים מורגלים לדקדק כו') ואדרבה דייקא להתוודע ולהגלות אי' מקומו ותחלוץ ממנו דאפי' נאמר שאין כופין לחלוץ מ"מ תוכל לרצות אותו שיחלוץ כיון שלא יתן עיניו ליבם אותה וכן מבואר בתשובת אא"ז מהר"י מינץ דבזה"ז שאין נוהגין ביבום אפי' היא בעצמה נאמנת שמת היבם ומכ"ש ע"א אף לדעת הרא"ש ואף שהב"ש כתב ע"ז שאינו מוכרח והראה מקום לסימן י"ז לענין הנשים שאין מעידות אם נאמנים בזה"ז לענ"ד אין ראיה משם דהתם כיון דאשכחן בירושלמי שאמרו יבמתה שהיא אחותה לא תעיד אלמא דלא פלוג רבנן כמ"ש ה"ה פ"ז מה"ג וגזרו היכא שהיא אחותה אטו אם אינה אחותה אמרינן בכולהו לא פלוג אבל בזה שא"נ לומר מת יבמי זיל בתר טעמא דמבואר בש"ס משום דסניא ליה משקרת ובזה"ז לא שייך הא והב"ש בסי' י"ז ס"ק י"ד כתב דמהטור שכתב יבמתו אין מעיד משמע אפי' בזה"ז כו' הוא תמוה בעיני דאיך נזכר בטור מנהג זה דאין מייבמין ואדרבה כתב שם הפלוגתא ומסקנת הרא"ש כר"ת דאם מתכוין לשם מצוה יכול לייבם וגם מ"ש מדברי ה"ה פ"ז דאפי' יבמתה שהיא אחותה לא תעיד עיין במשנה למלך פי"ב דאיכא למימר דטעמא דסתם יבמות שונאות זא"ז ומ"מ אף אם נימא דשם לא פלוג רבנן אין ראיה לכאן וכמ"ש ועיין בשו"ת ח"צ סי' מ"א דמתחלה כתב אליבא דהרמב"ם שחזקתן שונאות זא"ז אלא אפי' לפי' רש"י כו' ול"ל טעמא משום דלא פלוג רבנן כו' דשאני התם דל"ש היא דתהוי יבמתה אחותה כו' ע"ש:
אך לענ"ד בהיא עצמה אין להקל אף במקום שאין מייבמין ומטעם שכתבתי דהיא יראה לנפשה שמא הוא במקום שמייבמין ויהיה רוצה שהיא תבא אחריו ליבמה ואם לאו יעגן אותה משא"כ בע"א שעכ"פ אין מקום לסברת הגאון בעל נ"ב ז"ל להחמיר משום דבזה"ז אין מייבמין ואדרבא אי לא מסק' אדעתא שיכוף אותה להתייבם יש להקל טפי דמה"ת שתקלקל עצמה בשאר קלקולים וגם דמסתמא מורגלות לדקדק כמ"ש התוס' ודוקא היכא שי"ל שיכוף לייבם אותה והיא סניא ליה לא חייש' לקלקול' בכדי להנצל ממנו ולכן נלע"ד שאין מקום להחמיר בזה ואין לפקפק בנ"ד לומר דמה שמקילין רבוותא בע"א ביבמה להנשא לשוק הוא דוקא בעד שמעיד לאחר מיתת הבעל ואפי' בעד מפ"ע בכה"ג אבל בזה שהעד השני אומר ששמע מהראשון בעוד שהיה הבעל קיים ולא היה בעת ההוא חל ענין עדו' כלל והיתה בחזקת איסור א"א ובחזקת איסור ליבם כשימות לא מהני וחיישינן דלמא אמר ולא דייק במלתי' שפיר דפשיטא דז"א דפשיטא דשמוע' זו ששומע העד מפי העד א"צ שתהיה לשום כוונה להעיד כלל אלא אפי' אמר שהיה דרך שיחה לאיזה כוונה אחרת ולא ידע כלל שיש כאן אשה זקוקה מ"מ מהני עדותו ואפי' עד מפי עכו"ם מסל"ת מהני כמבואר בשו"ת מהרי"ז סי' פ"ח ובשו"ת הר"ן ומצד חזקה אין לחוש דהא בכל יבמה איכא חזקת איסור ליבום ושרינן לה ע"פ ע"א ואף שבעת ההיא הי' בחזקת א"א לית לן בה דהשתא מיהא כשמת בעלה פקעה חזקת א"א וקיימא בחזקת יבום ועיין בשו"ת מהרי"ט חלק אה"ע סי' י"ח:
והנה בגוף הסברא שהביא הגאון ז"ל מבעל המאור דמה שתצא מהיבם לא חשיב קלקול אצלה נראה להוכיח מהתוס' והרא"ש דלא ס"ל הכי דהא אהך דאמרינן כי תיבעי לך יבמה לעלמא קשיא להו דפשיטא ליה דבשביל דרחמא ליה לא שבקא מלמידק ה"נ נימא הכי לענין סברת סני' ליה והוצרכו לחלק דגדולה שנאת השונאים מאהבת האוהבים כו' ולפי סברת בעהמ"א והרמב"ן ודעמייהו לא היינו צריכים לחילוק זה דבפשיטות יש לחלק שאף ע"פ שנאמר דסברת רחמא ליה וסברת סני' ליה שקולים הם מ"מ יש חילוק בין הנושאים עצמם דבלישנא קמא דהאיבעיא לענין שריותא ליבם שהע"א מעיד שמת בעלה ואיכא קלקול לעצמה שהרי זו יש לה בעל (ואף במפלת מן הנשואין דקי"ל גבי יבמה שמותרת לחזור לו כבר כתבו התוס' דגם בזה שייך דייקא דשמא יחלוץ כו' ואמנם דברי התוס' צ"ע וקצרתי) משא"כ למשרי לעלמא שעתה אין לה בעל שפיר י"ל דלא דייק' משום דסניא ליה ומה שתצא מבעל שני לא קפדה כיון שגם עתה אין לה בעל והא דקפשיט ממת בנך ואח"כ מת בעלך שמותרת ליבם אף ע"ג דהתם ליכא בעל א"ש דקפשיט בדרך כ"ש דהא התם לא שייך דייקא כיון שאין לה בעל וא"כ י"ל משום דרחמא ליה לא דייקא ואפ"ה שרי בע"א ומכ"ש במת בעלך לחוד דלא חיישינן דמשום דרחמא ליבם מקלקלת לעצמה לגבי בעל ועיין בתוס' דבלא"ה הך פשיטות הוא דרך כ"ש ע"ש וא"כ מוכח מזה דהתוס' והרא"ש לא ס"ל הך סברא ולכך הוצרכו לחלק בין אהבת אוהבים לשנאת השונאים:
איברא די"ל דע"כ אנו צריכים לחלק בין סברת רחמא ליה לסניא ליה דאם נאמר שהם שוים תיקשי דה"ל למפשט למשרי לעלמא ג"כ מהך דמייתי לעיל דמת בנך ואח"כ בעלך דאף דהתם למשרי ליבם מיירי מ"מ הרי גם עתה אין לה בעל ואפ"ה ל"ח לסברת רחמא ליה וה"ה דאע"ג דל"ל בעל ל"ח לסברת סניא ליה אלא ע"כ מוכח שיש חילוק בין סברת אלו. אך י"ל דאע"ג דאין חילוק בין סברת רחמא ליה לסניא ליה מ"מ לא מייתי למפשט מהך דמת בנך ואח"כ בעלך. דבאמת הוא סיפא דמתני' וניחא ליה טפי לאתויי הא דמת בעלך ואח"כ בנך מתרי טעמי חדא דהוא רישא דמתני' וגם דמיירי בהך גוונא גופא דקמבעיא ליה לענין למשרי ולמאי דדחי דמיירי בעידי הזמה גם מסיפא לא מוכח מידי ועיין בתוספות ד"ה כי תבעי לך שכתבו וז"ל וה"ה דהוי מצי למבעי ביבמה ליבם במת בנך ואח"כ בעלך דאיהי לא מהימנא ור"ל כיון דלמסקנא דחי הפשיטות ממתני' ומוקי בעידי הזמה א"כ שפיר אתיא האיבעי' במת בנך דמתני' איירי בעידי הזמה ולכן כיון דעיקר האיבעיא למאי דידע דאיכא למדחי בעידי הזמה ליכא למפשט ממתני' כלל והפשטן דלא ידע מהך אוקמת' ניחא ליה טפי למפשט מרישא דמיירי בהך גוונא גופא וקצרתי:
והנה הרמב"ם פ"ג מהל' יבום כתב הטעם שא"נ האשה מת יבמי שתנשא לזר הואיל והוא איסור לאו שמא יהי' קל בעיניה והביאו הב"ש והוא תמוה שהרי אדרבה אשכחן בש"ס דרבא קאמר לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש וא"ל ההוא מרבנן היא עצמה תוכיח כו' אלא משום דסני' ליה כו' אלמא דאדרבה רבא מחמיר טפי היכא דאיכא כרת וטעמא דהיא עצמה משום דסניא ליה. ולדברי הרמב"ם הכי ה"ל למימר היא הנותנת איסור כרת אמרינן דייקא משום שהוא חמור בעיני' משא"כ יבמה לשוק שהוא איסור לאו ולא דייקא והיא עצמה תוכיח דמטעם איסור לאו לא דייקא ונראה ליישב דהרמב"ם סובר דודאי סברת רחמא ליה וסניא ליה שוים ולפ"ז צ"ל אע"ג דהש"ס פשיט דנאמן ע"א ליבום ולא אמרי' רחמא ליה מ"מ חזינן דמבעי' ביבמה לשוק ע"פ ע"א משום דחיישינן לסניא ליה וע"כ לחלק דהתם איסור כרת שפיר דייקא אף דרחמא ליה משא"כ הכא איסור לאו לא דייק' משום דסניא ליה ואמנם י"ל להיפך דהיכא דאיכא חשש רחמא ליה י"ל שתסמוך על העד ולא דייקא אף ע"פ שהוא איסור כרת וכיון דחזינן דמקלינן באיסור כרת אלמא דבע"א אנו סומכין העיקר על מלתא דעל"ג ואמרינן שהעד לא משקר וא"כ איסור לאו לא כ"ש וכ"ז בע"א אבל בדידה גופא שאין לה על מה לסמוך והיא צריכה למידק אז באיסור כרת ודאי מדקדקת משא"כ באיסור לאו שהוא קל בעיניה וההוא מרבנן הוה ס"ל דיש חילוק בין סברת רחמא ליה לסניא ליה ולכך ליבם נאמנת היא עצמה ולשוק א"נ ומשום סניא ליה. וא"כ ה"ה גבי ע"א מפלגינן כה"ג וכיון דהוא רק דחיותא כמ"ש הרי"ף והעיקר כסברת רבא בזה והלכך אף דבדידה גופא מחלקינן בין לאו לכרת מ"מ לענין ע"א אם נאמר דלשוק אסורה משום דלא דייקא מחמת סניא ליה כמו כן י"ל דגם להנשא ליבם לא דייקא ואע"ג דאיכא כרת מ"מ היכא שיש לה על מה לסמוך שפיר לא דייקא משום דרחמא ליה דלענין ע"א שיש לה לסמוך עליו כך היא יכולה להקל בעיניה כרת כמו לאו ואדרבה היא תולה עצמה לומר דמסתמא העד קושטא קאמר שלא היה מכניס עצמו להכשיל באיסור כרת וא"כ לא דייקא וכיון שאנו מתירין באיסור כרת ע"י העד ע"כ דהעיקר משום עדות העד הוא דהו"ל מלתא דעל"ג א"כ כ"ש שיש להקל בלאו משא"כ באשה עצמה שאין לה במה לתלות ובודאי דייקא שפיר אמרינן דלענין לשוק שאינו רק לאו לא דייקא ובזה א"ש מ"ש הרא"ש דודאי דחיותא דרבא דחי' טובה היא כו' ולפי מ"ש בדעת הרמב"ם א"ש דס"ל דאין זה דחיה טובה דמאן פלג לן בין סברת רחמא ליה לסניא ליה ולפי דחיית ההוא מרבנן ע"כ לחלק בכך הלכך מסתבר להרי"ף והגאונים דאיפשט' בעיין ואמנם לפי סברת רבא דס"ל דבאיסור כרת יש להחמיר טפי לענין עדות ע"א דא"כ איך קאמר לקמן דבעי רבא טעמא דר"א משום דצרה מעידה לחברתה כו' למאי נ"מ לאינסובי לצרה קמי דידה כו' ולכאורה לפי סברת רבא גופא י"ל דדוקא התם מקיל ר"א להנשא לשוק משא"כ לענין להתיר א"א לעלמא מודה דלא מהני עדות צרה כיון דאכתי לא ידע הברייתא דפליג ר"א גם באשה שמעידה לצרתה ובאמת שהיה מקום לפרש דמאי דקאמר נ"מ לאינסובי לצרה דיבמה לחברתה צרות קרי להו וכמ"ש רש"י שם בתחלת האיבעיא ה"נ בזה אך רש"י כתב להדיא לאינסובי לצרה האשה שהלכה עם בעלה כו' וגם מהתוספות מוכח שמפרשים כן דאל"כ מאי קשיא להו דהו"ל לר"א למפלוג במתני' דה' נשים או בהך דמת חמי ומאי קושיא דשאני התם שהיא א"א שהוא בכרת וע"כ דס"ל כפירש"י דהש"ס לא מחלק בכך לר"א מדנקט נ"מ לאינסובי כו' ולפיכך שפיר קשיא להו דלפלוג ברישא אך דעל הש"ס גופא תיקשי דמנ"ל ללמוד איסור כרת מאיסור לאו וצ"ל דרבא לשיטתו שם לפני זה דפריך אדר"נ מר' אבוה דמחלק בין לאו לכרת מכדי הא דאורייתא והא דאוריית' מה לי לאו מה לי כרת ופירש"י דבמידי דאסרינן מחמת ספק אין לחלק ולכך שפיר מיבעי ליה לר"א ולענין אינסובי צרה והא דקאמר רבא לענין פשיטות דיבמה לשוק לאיסור כרת התרת כו' בדרך ק"ו קאמר אבל מכל מקום אין לחלק ביניהם ולומר דבלאו יש להקל טפי דאידי ואידי דאורייתא וכבר כתבתי בחבורי בית אפרים ובק"ה שם סימן ל"ח בדברי תה"ד ומהרי"ק בזה וקצרתי כאן ועכ"פ מתברר לנו מתוך מ"ש דלמאן דס"ל דנפשטה האיבעי' ה"ל נאמנות העד משום מלתא דעל"ג ולא חיישינן לסברת סניא ליה כמו דלא חיישינן לסברת רחמא ליה וממילא דאין לחלק בין בזה"ז כלל שוב מצאתי בשו"ת נ"ב מהדור' קמא סימן שעמד על דברי הרמב"ם וע"ש מ"ש בזה וכן בספר בני דוד והנלענ"ד בזה כתבתי:
שוב עיינתי בשו"ת אא"ז מהר"י מינץ וראיתי שכתב דאפי' לדברי הרא"ש כו' משום דסניא ליה אבל בין האשכנזים כבר פשט מנהג ההיתר ויתד הוא שלא תמוט שאין ליבם כ"א לחלוץ א"כ א"ל זימנין דסניא ליה כו' ואפי' אם נאמר דמסברא זו אין סברא לחלק כיון דיש מקומות שנהגו ליבם כו' ונראה כוונתו כמ"ש דכיון דאיכא דוכתי דנהגו ביבום א"כ שפיר איכא למימר חשש סניא ליה דלמה הוא עכשיו במקומות אלו ובשו"ת צ"צ סימן פ"ח כתב ג"כ לדחות הך סברא וכתב דכיון דגם בין האשכנזים אין כופין ואדרבה שואלין בשעת חליצה כו' והן הן הדברים שכתבתי ושמחתי. אך מ"ש בצ"צ שם לדחות דברי מהר"י מינץ דלהרא"ש כשהקילו להתיר בע"א ואשה כו' להתיר להנשא אבל להתיר יבמה לשוק לא הקילו והניחו על ד"ת א"כ אין בידינו להקל אף היכא דלא שייך סניא ליה דמה בכך כיון שהתורה פסלה ע"א ואשה כו' לענ"ד הדין בזה עם מהר"י מינץ ז"ל שהרי כבר באר דממתני' דשני יבמות זו אומרת מת בעלי כו' ופלוגתא דרבנן ור"א מוכח בהדיא דאי לאו משום דיבמתה היא שאינה נאמנת להעיד לה אף ע"פ שהיא אשה א' לבד היתה נאמנת להשי' יבמתה לשוק ע"פ עדותה שאומרת שמת היבם שהיא בעלה של זו ואין דרך לנטות אם לא שנאמר כמ"ש הב"ש סימן קנ"ח דלולי שהיתה יבמתה היתה נאמנת הואיל ונאמנת על עצמה כו' ואם היינו אומרים דגבי היתר יבמה לשוק הניחו על ד"ת דאין ע"א ואשה נאמנים על זה פשיטא דמצד ד"ת אין מקום להאמין לה מחמת שמעידה על עצמה כלל ועיקר וע"כ דמה שתיקנו חכמים משום עגונא להתיר בע"א ואשה אף בהיתר ליבמה לשוק אתקון רק מחמת חשש סניא ליה חששו דלמא לא דייקא ולכן במקום שמעידה גם לעצמה מסתמא דייקא והיה אפשר להתיר זה נקוט מיהא שלא הניחו בזה על ד"ת והיכא דליכא הך חששא דלא דייקא משום דסניא לה שפיר מותרת ע"פ ע"א ואשה דמשום עגונא הקילו רבנן וא"כ שפיר כתב מהר"י מינץ ז"ל שיש מקום קולא בזה"ז והדברים ברורים לענ"ד ומ"ש בצ"צ שם דא"כ תהא יבמתה מותרת להעיד לה האידנא שאין נוהגין ליבם כו' ע"ש אין מזה ראיה כלל כמבואר בה"ה גבי יבמתה שהיא אחותה דאעפ"כ לא תעיד משום לא פלוג ועיין בב"ש באורך מזה וכמש"ל בזה ולכן אע"פ שבנדון דהצ"צ דמיירי מבת יבמה שפיר י"ל דלא תעיד מטעם דלא פלוג מ"מ לא נדחו דברי מהר"י מינץ לענין היתר ע"א ביבמה לשוק במדינות אלו אף אליבא דהרא"ש שוב מצאתי בשו"ת כנסת יחזקאל שכתב ג"כ דאין מזה ראיה לענין ע"א ביבמה ועכ"פ אין מקום לעשות מקול' זו חומרא וכמ"ש הנ"ב וכמש"ל ואדרבה טפי חזי לאצטרופי הך מלתא דבזה"ז אין מיבמין לקולא כדברי מהר"י מינץ ז"ל:
והנה אחי הגאון נ"י האריך בענין דבעד מפ"ע לכאורה לא שייך מלתא דעל"ג שלא נתפס בשקרו כו' והביא דברי רש"י ביבמות ופלפל בדברי הש"ס בבכורות וגם הגאון בנ"ב מהדור' קמא כתב בענין זה ואין בידי להאריך כעת אך את זה חזיתי בשו"ת מהר"י ווייל סימן פ"ח שכתב וז"ל ומ"ש דאפילו לפי המיימוני כו' דע"א נאמן ביבמה לשוק מודים בזה דהא דנאמן משום מלתא דעל"ג לא משקר והכא שהעיד ר' משה ששמע מגוים שזהו בתו לא עביד לגלויי כו' לגרמיה כתב כן דהא הרמב"ם כתב מצאו כתוב בשטר כו' ומשמע שאין אנו מכירין מי כתבו ומאי מלתא דעל"ג איכא התם כו' וכן עד מפ"ע מעיד אטו אם מת העד הראשון עד השני אינו מעיד אלא ודאי בכולהו איכא למימר כיון דעביד לגלויי שלא מת לא משקר עכ"ל וכבר הבאתי משו"ת הרשב"א וכתב כן בשם בה"ג וכן בשו"ת הר"ן מבואר דעד מפ"ע מעיד ביבמה להתירה לשוק ע"ש בסימן מ"ז שכ"כ בפשיטות וכן הסכימו כל הבאים אחריהם וכן הלכה רווחת בישראל להקל במקום עגון והרמ"א שהביא בסימן קנ"ח דעת הרא"ש אף ע"פ שבד"מ הביא דברי מהר"ם מפדווא ונראה מדבריו שמסכים להתיר מ"מ הביא דעת הרא"ש בהג"ה שיש לחוש לדבריו במקום שאין עגון כגון שהעד אומר שמת במקום קרוב ובנקל לעמוד על המחקר אם האמת אתו ועיין בסימן י"ז סעיף ובשו"ת ב"י כתב שהרא"ש לא כתב אלא שקשה להקל ואף אם היה גוזר אומר לאסור אי עבדינן כרבוותא שפיר עבדינן ועיין בשו"ת כנ"י סימן מ"ה והנני מסכים הולך על דברת כבוד אחי הגאון המפורסם נ"י להתיר אשה זו להנשא ומ"מ ישבו ב"ד של ג' ויתירו לה כמבואר בסימן י"ז סעיף ל"ט ואף שי"ל שאין בזה צורך להתרת ב"ד כמ"ש הח"מ שם והב"ש שם שכתב סמוכין לדבר כיון דאיכא כתובה למשק. וכאן לא שייך הא מ"מ נראה לומר דלא פלוג גם בזה וכמ"ש דגם בארוסה דליכא כתובה דו"ח משום לא פלוג וכיון דעבדי' הכי להקל מכ"ש להחמיר וקצרתי כיון שבנקל לעשו' זאת ומהיות טוב כו':
דברי זעירא מן חבריי'. הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: