בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות
חלק ב · שאלה עז
אשה אחת שיש לה שטר חצי זכר מאביה כמשפט הבנות ומת האב והניח אחריו נכסים מועטים והבת לא תבעה אז ובמשך הזמן נתרבו מחמת שנתייקרו הבתים וגם מחמת שהשביחו היתומים ע"י הוצאה והשבח יתר על היציאה וכעת באת הבת לתבוע או ליתן לה החוב כפי המבואר בשטח"ז או ליתן לה חלקה בנכסים והיורשים טוענים כי אין לה בשבח כלל ועל ריב יעמדו למשפט ונשאלתי לחוות דעתי בזה:
תשובה יראה שהדין הזה נחלק לכמה דרכים ומתחלה אבאר אם היורשים רוצים לברר להם שלא ליתן לה חלק בנכסים מחמת כי כפי שיוי הנכסים עכשיו יעלה חצי חלק זכר סך הרבה שהוא עולה יותר מכפי שיוי כל הנכסים בשעת מיתת האב ולהם משפט הבחירה שלא לדין אותה כיורשת חלק בנכסים רק כבעלת חוב ובזה באנו למחלוקת אם בע"ח גובה מיתומים מן השבח והנה הרבה שיטות נאמרו בזה ודעת התוס' בכמה דוכתי דבע"ח גובה אפילו משבח שהשביחו היתומים בהוצאתם ואפילו ההוצאה א"צ להחזיר ולזה מטין דברי הרי"ף בפ' המקבל שנראה מדבריו דמשוה יתומים ללקוחות וכן משמע מדברי הרא"ש שם שמתחלה כתב כדברי התוס' והביא ע"ז לשון הרי"ף ע"ש וכן הראב"ד מפרש לשון הרי"ף ג"כ דיתומים דמו ללקוחות כמבואר בשיטה מקובצת שם אך הרמב"ן כתב ולא דאית לן דיתומים דמו למקבל מתנה כו' ומשמע שם שמפרש כן גם דעת הרי"ף ע"ש ואחריו נמשך ה"ה פ' ך"א מהל' מלוה בדעת הרי"ף וכבר עמדו בזה הב"י ועיין בלח"מ שם ובסמ"ע וש"ך סס"י קט"ו ואמנם גוף סברת התוס' הוא תמוה דאף ביורשים כרעא דאבוהן נינהו מ"מ מה שהוציאו למה יפסידו שהרי אין עליהם לפרוע חובת אביהם משלהם וכבר עמדו בזה הפוסקים והפ"י בב"ק דף צ"ה וכדי לתת קצת תבלין בדבריהם היה נלענ"ד לפי מה דאמרינן בב"מ דשמואל ס"ל לחלק בין הלואה למכר דבמכר לא אמרינן אחריות ט"ס משום דזבין אינש ליומא ופירש"י לספק יום א' שמא לא יטרפוה ממנו ואם יטרפוה ממנו שמא לזמן מרובה ואוכל בתוך כך פירות הרבה ונראה דטעמא בתרא עיקר שקונה על הספק שאף אם יטרפוה יאכל הפירות בינתים ובשביל זה מוחל על הקרן כדמשמע בלישנא דזבין ארעא ליומא ומבואר שם דמה"ט אפילו מבני חרי לא גבי כמ"ש רש"י שם זיל לשלמא שמחלת על הכל וכן מבואר בתוס' שם ובאמת לכאורה קשה לפי שיטת ר"ת בכתובות דס"ל דפורע חובו של חבירו מחויב לשלם לו ודוקא גבי מזונות אשתו קי"ל הניח מעותיו כו' אם כן קשה לשמואל נהי דאחריות לאו ט"ס מ"מ דל אחריות מהכא הא פרע עבורו את חובו וראיתי בס' כתובה שעמד בזה אך לענ"ד י"ל דדוקא הכא פטרינן ליה לגמרי משום שמחל לו על הקרן בשביל אכילת פירות אבל בפורע בסתם חוב של חבירו ל"ש זה אך קשה לפי סברת שמואל דמחמת שסבור לאכול פירות בינתיים מוחל על הקרן א"כ ביורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות שנוטל היציאה למה לא נימא שמוחל מה שהוציא בשביל אכילת פירות שיאכל בינתים דלא עדיף הוצאותיו של זה שמוציא על שדה חבירו מלוקח שמוציא מעותיו על השדה בשביל שבדעתו לאכול הפירות אך באמת ז"א דהתם כשיבא בעל השדה הוא מחויב להחזיר לו כל הפירות שאכל וכיון שיודע שלא לו יהיה הזרע אשר יזרע לא מחל היציאה כלל משא"כ היכא דאכיל פירות וליתנייהו בחזרה אך עדיין צריך ליישב הא דאמרינן תדע שכך כותב לו כו' ובמתנה דלא כתיב ליה הכי ה"נ דלא טריף שבחא ולא אמרינן דמוחל על הפירות בשביל הקרן אך באמת ז"א כיון שמחמת המכירה או הנתינה יצאה קרקע זו מרשות נותן ועמדה ברשות לוקח א"כ מה דאשכח ברשות לוקח אשכח והבע"ח אין משועבד לו רק גוף הקרקע ואף שכתב לו דאקני מ"מ כל שאין הלוקח או הנותן מקנה לו הרי לא קנה המוכר כלל ולכך הוצרך לומר תדע כמ"ש לקמן וא"כ בכה"ג מה"ת יאמר דמחיל דאדרבא זה הב"ח אין לו שום קנין בשבח כלל אפי' בשבח היתר על היציאה אי לאו משום שכך כותב לו ולפי"ז א"ש גבי יתומים כיון דכרעא דאבוהון נינהו וה"ז כאילו מעולם לא יצאה הקרקע מרשות הלוה דהא עלייהו רמי לפרוע חובת אביהם מקרקע זו וא"כ השבח היתר על היציאה ודאי שייך לבע"ח וממילא שי"ל דגם היציאה גופא מחלו דמעיקרא אדעתא דהכי נחית לאכול פירות השדה עד שיבא הבע"ח ואם יבא הבע"ח ויטרוף מחלו הקרן שהוציאו בשביל הפירות וכמו במכירה בלא אחריות ואע"ג דלא קי"ל כשמואל בהא דסבר אחריות לאו ט"ס במקח וממכר וגם לשמואל י"ל דוקא כשנזקק לשטר כו' כמ"ש הרא"ש בב"ב ועיין סימן רך"ה היינו דוקא לענין שיקנה גוף הקרקע ויעמול לרוח זה לא אמרינן אבל מ"מ למדנו דסברא גדולה היא לומר דבשביל שיאכל פירות זמן מה הוא מוחל מעותיו על הספק והכי אשכח בכתובות גבי המוציא הוצאות על נכסי אשתו דאמרינן מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואע"ג דאינו דומה ממש דהא בעינן עכ"פ שיאכל כל שהוא משא"כ הכא דלאו באכילה תליא מלתא שפיר מצינו דמחל הוצאותיו בשביל אכילת הפירות וכמו כן י"ל דמחלו היתומים על הוצאות בשביל ספיקא דאכילת פירות זמן רב ובזה נתגלה לנו טעם החילוק דבאפותיקי צריך לשלם הוצאות וזה תמוה לכאורה דכלפי לאיי וכבר תמה בזה הפ"י ע"ש אך לפמ"ש א"ש דאפותיקי כיון דהוה כמכורה למפרע וצריך להחזיר הפירות שאכל וכמבואר בש"ך שכ"ד הרבה פוסקים א"כ מעיקר' ודאי לא נחתי ע"ד שיטרוף בע"ח שיש לו אפותיקי מהם בלא הוצאות דהא בזה ליכא ספיקא דאכילת פירות וכלום למדנו סברא זו דמחיל בשביל אכילת פירות אלא ממוכר שלא באחריות וקי"ל התם דדוקא בע"ח אבל אי אתי נגזל ושקיל צריך להחזיר אף בלא אחריות כיון שצריך להחזיר הפירות וה"נ דכוותי' ומכ"ש לפי מה דאמרינן דאפותקי קלא אית ליה וידעי לה למלתא שיש על אביהן בע"ח אפותקי ואף אם יבא אחר זמן מרובה יצטרכו להחזיר הפירות שאכלו ובודאי מעיקר' אדעת' דהכי נחתי להיות נידונין ככל יורד שלא ברשות ולכך צריך להחזיר ההוצאה ובאמת הב"י כתב לדעת הרי"ף דבאפותקי א"צ להחזיר ההוצאה והסמ"ע והש"ך דחו דבריו ולענ"ד אין זה מוכרח כ"כ שהרי לפי דברי התוס' צ"ל דכי מסיק הש"ס באפותקי שוב מיירי אף במסיק שיעור ארעא ושבחא וכבר כתב הרא"ש שזה דוחק וגם מה שיפה כח היתומים בשוי' אפותקי כו' ע"ש שכתבו דכמו שיפ' כח היתומים מכח לקוחות במקצת כמו כן כולו כו' ולפי שיטת הרי"ף י"ל דבאמת לא נתיפה כח היתומים מכח הלקוחו' כלל כדמשמע מדבריו והך דפ' המקבל יתומים אומרים אנו השבחנו כבר כתב הראב"ד שם ליישב שיטת הרי"ף אמנם הב"י שם קאי לשיטת ה"ה דמפר' דעת הרי"ף דיתומי' כמקבלי מתנה היכא דלא שוי' אפותקי ולפי"ז צ"ל דאפותקי עדיף לענין זה ואפשר דא"ש לפי מ"ש בשי"מ שם בשם הראב"ד דמסתבר' דגבי יתומים אפילו מסיק שיעור ארעא ושבחא לא שקיל בע"ח האי שבחא בלא דמי ול"ד ללוקח דלוקח יורד שלא ברשות דלא איבעי למזבין לה (ר"ל דמה"ט אפילו הוצאה אינו נוטל והא דנקט יורד שלא ברשות לאו דוקא אלא דמה"ט אלמוה לשעבוד' דבע"ח משום שלא תנעול כו' כמ"ש הרא"ש) ואילו יתומים ירושה ממילא הוא וברשות נחתי לה הלכך שקלי לכולי שבחא כו' ע"ש ולפי"ז י"ל דבאפותקי כיון דדינה כמכורה אף היתומים דאתו מכח ירושה לאו ברשות נחתי לה וגרע ממכורה לאחר וירדו שלא ברשות דהרי מחמת מלוה היא והוי דינם כלוקח לגבי בע"ח כיון דלאו ברשות נחית אמרינן דאלמוה לשעבודי' ולא איכפת לן בזה שאין להם על מי לחזור כלל ואין להאריך כי לא באנו רק ליישב שיטת התוס' ועוד כמה מגדולי הראשונים הסוברים כן דבע"ח גבי שבח מיתומים בלא חזרת ההוצאה ואפותקי גרע שצריך להחזיר ההוצאה ולכאורה הוא כהלכתא בלא טעמא ולפמ"ש יש טעם לשבח ולפום ה"ט דכתיבנא נראה שגם התוס' ודעימייהו יודו דבכה"ג דנ"ד לא אמרינן דגובה השבח בלא הוצאה לפי שאם תבא לטרוף מחלי לה ההוצאה בשביל אכילת פירות דז"א שהרי עדיין אין החוב מבורר כלל ואינהו גופייהו לא הוו ידעו איך יהיה הדבר בשעה שירדו לנחלה שאולי יתנו לה חלק בנכסים וכיון דמספקי לן אי שותפי נינהו או בע"ח היא וזוזי היא דמסקא בהו לא גמרי ומקני ההוצאה כלל דמעיקרא אדעת' דנפשייהו קעבדי כנלענ"ד. אמנם בלא"ה רוב גדולי הראשונים חולקים בזה וסוברים דיתומים כמקבלי מתנה אלא דבמקבל מתנה גופיה נחלקו לענין השבח היותר על היציאה שלדעת הרמב"ן דינו כשבחא דממילא וגבי ליה ממקבל מתנה ומיתמי ומפרש כאן דעת הרי"ף ואא"ז הש"ך בס"ק ל' ג"כ כתב דדברי הרמב"ן עיקר בזה והביא ראיה ממה דקי"ל דאקני משתעבד ולפיכך גובה שבח וא"כ מה לי לוקח או מקבל מתנה הא ס"ס אשתעבד מעיקרא לבע"ח ומה לבע"ח בזה שנתן לו במתנה כו' ולכאורה יש לתמוה לפי דעת הפוסקים דטעמא דמתנה לפי שאין לו על מי לחזור לאו אדעתא דמוכר נחית אם כן מה בכך שזה שעבד לו דאקני מ"מ המקבל מתנה לא הקנה לנותן כלל ומה"ט גופא השיג בסק"ג על אא"ז מהרש"א ז"ל ע"ש וכן בפ"י והאו"ת השיגו על מהרש"א דאף שאין ללקוחות על מי לחזור כיון שמת המוכר מ"מ בשעתא דאשבח לאו אדעתא דשקיל מבע"ח כ"א ממוכר כיון דכתב ליה כו' ולפי"ז במתנה דלא כתב ליה הכי מעיקרא כי אשבח אדעתא דשקיל מבע"ח אשבח ולאו אדעתא דנותן כלל וא"כ מה בכך שהנותן כתב לבע"ח דאקני שאין זה קנינו כלל ואמנם מה דחשי' להו על אא"ז מהרש"א ז"ל אומר אני שהדין עמו מתרי טעמא חדא י"ל שהוא מפרש החילוק דיש לו על מי לחזור כמ"ש הרא"ש דלכך תיקנו חז"ל שבע"ח יגבה השבח ולא חשו לפסיד' דלוקח כמבואר מסוף דברי מהרש"א שם ולפי"ז נראה היכא דעתה אין על מי לחזור ואיכא פסידא דלוקח היה לנו לומר דבכה"ג לא תיקנו רבנן דמאי חזית דחיישת לפסידא דכתובת אשה אדרבא ניחוש לפסידא דלוקח כיון שאין לו על מי לחזור אך לפי הטעם דאדעתא דמוכר נחית שפיר קא מותיב מהרש"א ז"ל דודאי אין סבר' שבדעתו על כל שבח שיהיה שייך למוכר דמה"ת נאמר כן ועוד דא"כ אף בע"ח אחר שהלוה למוכר קודם שהשביח זה יגבה ג"כ משבח זה וזה ודאי אינו ופשוט שהכוונה דבשעה שהוא משביח דאף אם יטרוף איזה בע"ח הקרקע גם את הכל יקח דהיינו השבח ג"כ ואני אחזור על המוכר שכך כתב לו כו' אבל במקום שאין לו על מי לחזור כגון במתנה אין רצונו להשביח על דעת הנותן כלל דלמה יעשה זאת שהוא יתן שלו לבע"ח של מוכר ושלו אבד ולפי"ז בההיא דבכורות דע"כ שאין לומר דבשביל בע"ח כיון להקנות למוכ' וממילא יגבו האשה והבנות דז"א וכמ"ש שאין הכוונה רק בשביל אותו בע"ח הטורף הקרקע ועוד דהא בשעה שקנה נכסים חקר ודרש שאין לזה בע"ח עליו ומלוה בשטר קלא אית ליה וע"כ אם באנו לומר דאדעת' דמוכר נחית פירושו שבשעה שהשביח עלה בדעתו אם תבא האשה ותטרוף בכתובתה שלא תמצא נכסים ב"ח לגבות מהם אז תגבה השבח ג"כ וא"כ פשיטא דלא אמרינן הכי שהרי אז לא יהיה לו על מי לחזור ופשיטא שלא יעשה כן להשביח על דעת שהם יאכלו וחדו ושלו נפסד ובודאי דלאו אדעתא דהכי אשבח וזבל ומה שנלענ"ד ליישב על מהרש"א אין כאן מקומו ועכ"פ על הש"ך שכתב לטרוף שבח היתר על היציאה בשביל דאקני אף במקבל מתנה צ"ע דבכה"ג דאין לו על מי לחזור לאו אדעתא דמוכר אשבח ואין כאן דאקני כלל:
ונראה דאזיל לשיטתו בס"ק ט"ז שהשיג על הנ"י דמחלק בין היכא שהמוכר מת שאז לא קנאו מעולם דז"א דעיקר הטעם כיון דשבח זה מארעא דיליה קאתי הו"ל כקנאו מוכר וא"כ מה לי שהמוכר חי מה לי שהמוכר מת כו' וכן מוכח ממ"ש לקמן דגבי מיתמי שבח היותר על היציאה ואמאי נימא הא שבח זה לא קנאו המוכר מעולם כו' אלא ודאי כיון דהאי שבח' מארעא דאבוהון קאתי קני ליה בע"ח לשעבודי' כו' ע"ש ולפי"ז שפיר כתב במתנה אע"ג דאין לו על מי לחזור ולאו להשביח ע"ד הנותן נחית מ"מ מהני הך דאקני דכיון דשבח זה מארעא דיליה קאתי הו"ל כאילו קנאו ואין הדבר תלוי בדעת הנותן כלל וכן מבואר מדברי הרמב"ן במלחמות שהביא הש"ך בס"ק ל' דאפי' הוציא הוצאה ונטע נטיעות והשביחו יתר על ההוצאה כיון שהקרקע הזה קנויה לו לשיעבודו כו' ולכאורה לפי האי טעמא אפשר שאף בלא דאקני שפיר יש לו לגבות כיון דארעא המשעבדא לדידיה אשבחה ומדברי הש"ך מבואר דמ"מ מטעם שכתב לו דאקני אתינן עלה וכן מבואר להדיא בדבריו ס"ק ה' דבשבח היותר על הוצאה בעינן דאקני וגובה חצי שבח:
וראיתי בקצה"ח שכתב שהש"ך אחז החבל בשני ראשין ע"ש בס"ק ב' ובסק"ט אך אחר העיון הדין עם הש"ך בזה כאשר אבאר לקמן אך צריך ביאור מה שנדחק הש"ך לעיל סק"ג בהשיגו על מהרש"א וכתב דאפילו מת המוכר שפיר גובה דמ"מ חושש דלמא ימצאו לו נכסים אצל היתומים כו' ובס"ק ט"ז לא הזכיר מזה אלא כתב טעמא משום ששבח זה מארעא דיליה קאתי כו' ונראה דבהך טעמא לא סגי ליה דא"כ במתנה נמי ליגבי שבחא דהא שבח זה מארעא דיליה הוא ואפ"ה משום שאין לו על מי לחזור לא גבי ולכך הוצרך למימר דגם כשמת המוכר מיקרי יש לו על מי לחזור דחושש שמא ימצא נכסים כו' ומ"מ שפיר הקשה שם על הנ"י אף בלא הך טעמא דחושש כו' דהנ"י והרמ"א שהביאו מבואר מדבריהם דמשבח שלאחר מיתת המוכר לא גבי אף בשבח יותר על היציאה ואהא שפיר קא קשיא ליה דהא מצי אמר ארעא דמשעבד' לדידי אשבחא ואף במתנה גבי בכה"ג כמבואר בשיטתו ס"ק ל' וע"ז הביא נ"י ראיה מיתומים דגבו שבח היתר על היציאה לדידיה אבל לענין שבח שכנגד הוצאה פשיטא דאין זה טענה ארעא דמשעבד לדידי אשבחא דמ"מ אין לו ליטול מה שהוציא זה מעותיו וצריך להחזיר במתנה רק במכר דאדעתא דמוכר נחית דיש לו על מי לחזור גם ההוצאה אינו נוטל וכיון דמהרש"א ז"ל התם קאי על דברי התוס' דמיירי לענין שבח שכנגד הוצאה והתוספות רוצים להוכיח דגבי מיתמי כולי שבחא אף שכנגד הוצאה כמבואר שם וזה תלוי ביש על מי לחזור ובזה הוצרך הש"ך לבא לסברתו דגם לאחר מיתת המוכר מיקרי יש על מי לחזור שחושש שמא ימצא נכסים אצל יתומים כו' ומ"מ אמת נכון מ"ש לעיל ליישב דברי אא"ז מהרש"א ז"ל דגבי בנות במזונותיהם אין לומר אדעת' דמוכר נחית אף בהשביח בחיי המוכר כיון שכל עיקר שעבוד האשה והבנות הוא לאחר מיתה וגם א"ל דנחית אדעתא שיגבה כשימצא נכסים ליתומים דפשיטא דז"א דע"כ אם יסוב הדבר שיצטרכו לטרוף ממנו ע"כ שלא יהיה נכסים כלל דאל"כ אף גוף הקרקע לא מצי גבי אף אם היו יכולין לגבות ממשועבדים כיון דיש שם ב"ח וע"כ אם נימא דנחית ע"ד זה היינו ע"ד שלא יהיו שם נכסים כלל ובכה"ג לא אמרינן דעביד ע"ד מוכר ע"מ לאבד את שלו ולפי"ז מ"ש הש"ך דחושש שמא ימצא אצל יתומים ז"א כיון שהיתומים א"צ לשלם משלהם א"כ ממ"נ אם יהיה נכסים לא יגבה ממנו כלל ואם לא ישאיר המוכר נכסים מה יסמוך על היתומים או ריווח והצלה שיעמוד לו ממקום אחר ולא שדי זוזי בכדי ובודאי דבכה"ג ע"ד לאשתלומי ממוכר נחית. סוף דבר דברי הש"ך נעוצים סופם בתחלתם ככדור הזה והעולה מדבריו דשבח היותר על היציאה נחשב כשבחא דממילא לענין דגבי לי' ממקבל מתנה ומיתומים ומלקוחות שהשביחו לאחר מיתת המוכר יש לגבות אף שבח שכנגד הוצאה ובשבח היתר תמך יתידותיו על טעם דארעא דמשעבד' ליה אשבחא וזה הוי כאילו קנאו המוכר ולכך השיג על הנ"י דמחלק בין מת המוכר אמנם דברי הנ"י כבר נפתח ברבוותא כמבואר בשי"מ שהן הן דברי הר"ן שכ' דכיון דאמרינן דאינו גובה שבח אלא מטעם דאקני טעמא דמלתא לפי שאנו רואין שבח זה כאלו קנאו המוכר לפי שהלוקח אדעתא למשקל מיניה השביח וכאילו מכרו ללוקח שהרי לוקח זה הוציא בו מעותיו והו"ל מוכר זה כלוה ולוה כו' ואח"כ הביא שם דברי הרמב"ן שהקשה דהיכא משתעבד לבע"ח ממונו של לוקח משום דאקני והא לא קנה מעולם ואפילו תימא כיון דלוקח אדעתא למשקל ממוכר עבד כמאן דקנה הוא דמי אשבח לבתר דמת מוכר מאי דאקני איכא וע"ז כ' לחלק בין נוטע ובונה לשבח שהוא בגופו של קרקע כגון שעידר וניכש כו' והנהו כעין גופן של קרקע נינהו וכאילו ארעא דידיה אשבח ע"י תנאו שהתנה עמו וכתב אנא איקום כו' אבל ההיא דאיבעיא לן התם דאקני מאי התם בשבח מחודש וההיא לא גבי בע"ח אלא בדכתב דאקני כו' מיהא אכתי תמי' לי הא דאקשינן לעיל היכא שייך דאקני הכא ואי לאו דמסתפינ' ה"א דל"ש הכא דאקני אלא בבבא בתרא הכי קאמר בשלמא אי דאקני משתעבד דין הוא שיגבה בעל חוב השבח דסתמא כמאן דאמר ליה לישתעבד לך האי ארעא וכל שבחא דאית בה לעולם דמי וכיון דלוקח אדעתא דמוכר עבד כדכתב ליה אנא איקום כו' אי פריש הכי משתעבד כדמשתעב' דאקני בעלמא ומסתמא נמי גבי דכמאן דפרי' דמי כו' ומיהו חזינא טובא מרבוותא דפירשו לה כפשוטו ואמרי דלא גבי שבחא אלא בדכתב ליה דאקני וצריך תלמוד דשמא נאמר השביח לוקח לאחר שמת מוכר אינו גובה השבח דה"ל כהשביחו היתומים כדלקמן פ' המקבל עכ"ל הרמב"ן והר"ן כתב על זה שלפי דרכו בשבח מחודש דוקא בחייו המוכר אבל לאחר מיתה לא גבי מידי כיון משום דאקני אתינן עלה לבתר דמית הרי לא קנה מעול' עכ"ל ולכאורה מה שסיים הרמב"ן וצריך תלמוד כו' לאו אשיטת רבוותא קאי דאפשר דאף לפי מה שר"ל דלא צריך כתיבת דאקני דמסתמא כמאן דפריש דמי מ"מ כיון דעיקר מה דאתו עלה כיון דלוקח אדעתא למשקל ממוכר עבד כו' והיכא דהשביח לאחר מיתת המוכר ל"ש זה והיינו דקאמר דה"ל כאילו השביחו היתומים דכיון שאין להם על מי לחזור לאו אדעתא דמוכר אשבחו וה"נ בלוקח שהשביח אחר מיתת המוכר אבל אחר העיון נראה דז"א רק שבא לתרץ לפי שיטתו שהקשה איך שייך בזה דאקני הא לא קנאו מוכר על זה מתרץ דבאמת כך הוא שהמוכר לא קנה רק שהוא משעבד בשעת מעשה השבח העתיד לבא וכיון שזה משביח ע"ד שיטול מן המוכר או ממאן דאתי מחמתי' והיינו אף שמת המוכר מ"מ זה עושה ע"ד כן שמי שיגבה הקרקע יגבה השבח וכסברת הש"ך דעכ"פ לאו ע"ד לאשתלומי מבעל חוב עביד וכיון שזה היה דעתו בשעת מעשה להקנות לו השבח העתיד שפיר גביה מיניה ומזה מוכיח הש"ס דדאקני משתעב' משא"כ אם נימא דבעינן למיכתב דאקני בכדי לגבות השבח קשה דבמה קנה לממונו של לוקח ואף דשבח זה מארע' דמשתעבדא ללוקח הוא מכל מקום הרי כבר מכר השדה ללוקח זה והסיח דעתו מכל מה שעתיד להיות בתוכה ואיך נכלל זה בכלל דאקני שכתב ללוקח וע"כ לומר שאנו רואין כאילו קנאו המוכר כו' אם כן אין מקום לגבות שבח שאחר מיתת המוכר דהא ודאי שלא קנאו מעולם. אך לענ"ד צ"ע דלפי"ז משמע דהכל תלוי בכתיבת דאקני דאם צריך למכתב דאקני אז דוקא בהשביח בחיי מוכר וכן מבואר מדברי הר"ן שמבואר שמחלק בזה לפי דעת הרמב"ן בין שבח מחודש דאז בעי דאקני ובעינן בחיי המוכר משא"כ בשבח בגופן של קרקע דסובר הרמב"ן דלא בעי דאקני אין חילוק בין בחיי המוכר או לא ולכאורה לפי מ"ש הרמב"ן והנהו כעין גופו של קרקע וכאילו ארעא דיליה אשבח עם תנאו שהתנה עמו אנא איקום כו' ולפ"ז י"ל דבהשביח לאחר מיתת המוכר פשיטא דלאו ע"ד המוכר השביח דא"ל ע"ד לגבות מיתומים ז"א דכשיבא הבעל חוב לגבות השדה עם השבח ע"כ שלא ימצא אצל היתומים ב"ח כלל ולא יהיה לו על מי לחזור וכמש"ל על דברי אא"ז מהרש"א ז"ל ומזה משמע כדברי הש"ך דאם בשבח לאחר מיתת המוכר מיקרי יש על מי לחזור אלא דלאחר מיתת המוכר ל"ש דאקני אבל אי לא בעינן דאקני הך תנא' שפיר מתקיים:
והנה מה שמבואר בדברי הרמב"ן לחלק בין שבח מחודש או לא לכאורה נראה דמיירי הכל לענין שבח כנגד הוצאה דאילו השבח היותר על הוצאה אף בבנין מחודש ס"ל דגבי ליה ממקבל מתנה ומיתומים והיינו משום דהיא בכלל שבחא דממילא לדידיה כמבואר בש"מ ובמלחמות וא"כ מה שמחלק בשבח מחודש היינו כנגד ההוצאה וכן נראה מדברי הריטב"א שהובא בש"מ שם שכתב דשבחא דממילא כו' ואפילו השבח היותר על ההוצאה דההוא ארעא גופא אשבח ופשיטא דכל היכא דגבי לארעא גבי ליה נמי בחובי' ואפילו ממקבל מתנה ומיורשים כו' הלכך ע"כ לא אתי שמואל אלא לחדותי שבח שכנגד הוצאה וא"כ תמה על עצמך דהא דאקני הוא ומבעיא ליה לשמואל ורבינו הגדול תירץ דההוא בשבח מחודש כו' ובסוף דבריו שם מסיק דבמתנה שאין בה אחריות גובה כל השבח חוץ מן ההוצאה ולפ"ז משמע נמי דאף בשבח מחודש צריך דאקני וממילא דגובה חציה דהוי כלוה ולוה מ"מ שפיר מיקרי שבח דממילא לענין דגבי ליה ממתנה ומיורשים וכ"כ בש"מ שם ד"ה אין יפה דהרמב"ן סובר לדעתו של הרי"ף דיותר על הוצאה אפילו בשבח מחודש טריף ממקבל מתנה שלא יפה כחה של מתנה אלא כנגד ההוצאה לבד אבל במה שיתר על הוצאה גרע כחה דבמכר אינו גובה בשבח היתר על הוצאה אלא חציו:
ולפי"ז צ"ע דודאי מ"מ מיקרי דשלב"ל כיון שהוא שבח מחודש ולכך צריך דאקני אבל ממקבל מתנה שפיר טריף הבע"ח אע"ג דלא כתב לי' אנא איקום דבזה השבח יותר על היציאה לא איכפת לן בכוונת המקבל מתנה אם עבד לה אדעתא דנותן או לא דמסתמא קנינהו בע"ח כיון דכתב לו דאקני וזה סברת הש"ך ממש דס"ל בשבח היותר על היציאה צריך דאקני ואפ"ה ממקבל מתנה גבי דהא ס"ס שעבד לו הנותן השבח הזה בדאקני אך באמת הר"ן ז"ל שם כתב דאין זה מחוור בעיניו כיון דמקבל מתנה שדה שלו השביח ול"ל דהוה כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות וכל מה שהשביח קרקע מחמתו יש לו ליטול ועוד דהיאך אפשר לומר דבע"ח גובה ממתנה היותר בשבח מחודש של בנין כיון שאת' אומר דבמכר חולקין מטעם דאקני אתה בא עליה ובמתנה א"א כיון שלא כתב לו נותן למקבל מתנה כמו שכותב מוכר ללוקח לא קנה נותן שבח זה מעולם ולפיכך נ"ל שהרי"ף לא נתכוון אלא לכגון דיקלא ואלים וכל שבחא דכוותי' דלא אתי מכח מקבל מתנה כלל אבל שבח היותר על היציאה אינו גובה וכך הם דברי הרמב"ם כו' ודברי רש"י כו' גובה כולו בשבחא דממילא בין במכר ובין במתנה היכא דמסיק שיעור ארעא ושבחא ע"ש הרי מבואר דסבירא ליה כמ"ש לעיל על דברי הש"ך דכיון דמטעם דאקני אתינן עלה שוב אינו גובה מן המתנה דכיון שלא כתב לו לאו אדעתא דידיה קעביד ולא קני ליה כלל:
אך נראה דאף לפי שיטת הרמב"ן ז"ל דוקא בשבח בגופה של קרקע גבי לשבח היותר ע"ה ממקבל מתנה ומיורשים כיון דלזה א"צ דאקני אבל בשבח מחודש כיון דבלא דאקני לא גבי כמש"ל א"כ נהי דגבי ליה ממקבל מתנה היכא דכתב ליה לבע"ח דאקני משום דאף ע"ג דלא כתב ליה אנא איקום כו' מ"מ אין אנו צריכין בזה להסכמת המקבל דארעא דמשעבדא אשבח מ"מ מיורשים לא גבי כיון דע"י דאקני הוא והרי לא קנה מעולם וכמש"ל מדברי הרמב"ן והר"ן בלקוחות שהשביחו אחר מיתת מוכ' והרמב"ן כתב דאינו גובה השבח דה"ל כהשביחו יתומים בפר' המקבל אלמא דלא גבי מיתומים שבח היתר על הוצאה ואף דלפי מ"ש הרמב"ן די"ל שאין צריך דאקני לענין שבח א"כ גם בלאחר מיתת המוכר שפיר גבה מכל מקום הרי הרמב"ן גופי' כתב ומיהו חזינן טובא מרבוות' כו' משמע שביטל דעתו נגדם וכ"כ בש"מ בשם הרמב"ן בפ' המקבל דלא טריף בע"ח שבחא אלא בדכתב ליה דאקני כדברי רוב המפורשים כו' ולפ"ז צ"ל מ"ש הרמב"ן שם ולא דאיק משום דיתמי דמי למתנה דכיון דלא כתב כו' לא טריף מיניה שבח' דמחמת הוצאה ה"נ בדיתמי לא טריף ומיהו שבח' דממילא טריף בתרווייהו כדברי רבינו הגדול ז"ל עכ"ל נראה דמיירי בשבח דבגופה של קרקע דבההוא שוו יתומים למתנה אבל בשבח מחודש שצריך דאקני אף ע"ג דלענין מקבל מתנה קרוי גם זה שבח דממילא מכל מקום לענין יתומים לא מהני כיון שלא קנאו מעולם. אמנם מדברי הריטב"א שכתב וע"כ בשבח' דממילא עסקינן דאילו אשבחו יורשי' דידהו הוא כל מה שהוא כנגד ההוצא' וכדאמרינן לקמן במכילתין יתומים אומרים אנו השבחנו כו' ורבינו הגדול תירץ דההיא דג"פ בשבח מחודש כו' והא דאותבינן לקמן ממתני' לשמואל ולא מוקמינן בשבח מחודש גמור ולא כתב ליה דאקני משום דא"כ איך פסיק ותני דלא שבח שקיל כנגד הוצאה כו' נראה מדבריו דעיקר חילוק הרמב"ן לענין שבח שכנגד הוצאה הוא וכמש"ל אבל היותר על היציאה לעולם בכלל שבח דממילא הוא אע"פ שהוא מחודש וא"צ דאקני לענין היותר על היציאה אך לענ"ד עיקר בזה כדברי הר"ן שמבואר בדבריו דגם ביותר על היציאה בשבח מחודש בעי דאקני ובמכר אינו גובה אלא חציו ומה"ט כתב דביתר על היציאה גרע כח מתנה מכח מכר דבמתנה גובה כולו והכי משמע לענ"ד דלענין שבח שכנגד הוצאה לא מסתבר לחלק בין שבח מחודש או לא דאפילו בשבח שבגופה של קרקע שמעמיד הקרקע בשבחו שלא יכסוף כגון חורש ומנכש כו' מ"מ כיון שע"י הוצאה יעשה ואין כאן שבח רק כנגד הוצאה האיך אפשר לומר בזה ארעא גופה אשבח ולענין היתר על היציאה שפיר מצינן לחלק בכה"ג וכן נראה מבואר מדברי הרמב"ן שם שכתב וה"ט דלא מפרקינן בשמעתין הא מתני' בדלא כתב דאקני כו' דאי בשבח דלא הוה לעולם לא משתעבד ליה לבע"ח כלל והיציאה ושבח שקיל מנגזל עד גמירא כו' ולשונו אח"כ שכתב ניחא ליה לאוקמי בכל שבח כו' צ"ע קצת ויש ליישב ואין להאריך:
והנה מ"ש הש"ך ראיה דיותר על היציאה גבי ממקבל מתנה דהא יתומים כמקבלי מתנה כמו שהסכימו הפוסקים וקי"ל דאי דאקני משתעבד גובה מן היורשים אע"ג דאין להם על מי לחזור כו' וראייתו נכונה לפי שיטתו דסובר דשבח הוה בכלל דאקני אף היכא שאין לו על מי לחזור וא"כ כיון דבכלל דאקני הוא מוכח מהתם דגובה מן היורשים אף ע"פ שאין להם על מי לחזור אך לפמ"ש דשבח לא הוה בכלל דאקני משום דאמרינן משום דאדעתא דמוכר נחית הא לא"ה אע"ג דהשבח יתר על היציאה מ"מ הלוקח והיתומים בארעא דידהו אשבחו דהא השתא נפלי נכסי קמי יתמי והיוצא השדה לאו לרשות המוריש והמוכר הדר רק בלוקח שכתב לו אחריות אמרינן דע"ד המוכר נחית וממילא הוי בכלל דאקני הא לא"ה אינו בכלל דאקני כלל א"כ אין ראיה מהא דקנה והוריש כלל דהתם קנה הוא עצמו ושפיר נשתעבד ע"י דאקני וכן אם השביח הוא עצמו והורי' משא"כ אם השביחו יתומים ולאו אדעתא דאבוהון נחיתו ובאמ' שלכאורה יש להקשות לפמ"ש הרא"ש הא דבע"ח גובה שבח משום נ"ד וע"ז קאמר רבא תדע כו' ר"ל דלא חשו לפסידא דלוקח בזה כיון שיש לו על מי לחזור א"כ קשה לפי מ"ש הרשב"ם בדאקני הטעם גם כן משום דאלמוה לשעבוד שלא תנעול דלת כו' ולפ"ז נימא בדאקני וקנה ונתן בלא אחריות כיון דאין לו על מי לחזור יש לחוש לפסידא דמקבל מתנה וכמו שחששו לפסיד' דידיה לענין שבח וכן קשה בקנה והוריש לפמ"ש הרא"ש דחיישינן לפסידא דיתומים גם כן כמו לפסיד' דמקבל מתנה ולא ס"ל סברת התוס' משום דיתומים כרעא דאבוהון למה אמרינן דגבי מינייהו שהרי אין להם על מי לחזור ואפשר דדוקא בשבח שהשביחו הם עצמם חיישינן לפסידא ואף ע"פ שמחזיר להם ההוצאה מכל מקום על ידם נעשה השבח הזה ומיקרי פסידא דידהו מה שא"כ בקנה והוריש שקנה הלוה עצמו הקרקע ל"ש בזה פסידא דיורשים דאף ע"פ שאין להם על מי לחזור מ"מ אינהו לא קעבדי ולא מידי:
כלל העולה מזה שלדעת הרמב"ן שבח היותר ע"ה גבי ליה ממקבל מתנה אף בשבח מחודש כבנין וכיוצא בו וצריך דאקני אף בשבח שאינו מחודש רק הוא תיקון בגופו של קרקע אף דאקני א"צ וכבר כתבתי שלענ"ד אף דיתומים כמקבלי מתנה לדידיה מ"מ ה"ד לענין שבח שאינו מחודש שא"צ דאקני והרי כבר מת הלוה ולא קנסו מעולם ואע"ג דהש"ך סובר דאף היכא דצריך דאקני נמי גבי אפילו משבח שלאחר מיתת המוכר משום דהוי כאילו קנאו המוכר כיון שבקרקע שלו נעשה השבח מ"מ אין זה דעת הפוסקים הראשונים שנראה מדבריהם דמשום הא לא הוי דיינינן ליה בדאקני כיון שבשעה שנולד השבח כבר יצאה מרשותו ומה זכות יש לו למוכר בו שנאמר שיזכה בו הבע"ח מחמת דאקני ואף במתנה דעת הר"ן שאין לחלק בין שבח מחודש או לא ובכל גווני בעינן דאקני וכתב שזה דעת הראשונים וכדבריהם נראה דכיון דלוקח זה אי לאו משום תנאו של מוכר שכתב לו אנא איקום כו' הוה יכול למימר הב לי גריווא כו' שהרי לוקח זה שדה שלו הוא משביח וא"א שיגבה בע"ח את כולה אלא מטעם דאקני וגם במ"ש הרמב"ן דשבח היותר כו' טריף ממתנה ואפילו בשבח מחודש כו' נחלק עליו הר"ן וכתב שאין זה מחוור כו' והרי"ף לא קאמר אלא כגון דקלא ואלים כו' וכ"כ הרמב"ם כו' וכן דבריו של רש"י וכן בסוף הענין כתב שם בש"מ בשם הר"ן נמצאו כללי השמועה כו' אבל במתנה לא גבי בע"ח שבח' כלל ואפילו מסיק כנגדו אלא בכגון דקלא ואלים אבל בשבח היתר ע"ה לא ואצ"ל כנגד ההוצאה אבל לפי דרך הרמב"ן ז"ל כל שבח שהוא יתר ע"ה הרי הוא כשבחא דממילא גמור וגבי ליה ואין דרכו מחוור כו' עכ"ל. ולפמ"ש גבי יתומים ובשבח מחודש גם הרמב"ן מודה כיון דבעינן דאקני והרי לא קנה אביהם מעולם ומכ"ש לפי דעת הפוסקים הסוברים דאין לחלק בכך ולעולם בעינן דאקני וכבר כתבתי שגם שבח היותר ע"ה גובה ממקבל מודה דעכ"פ דאקני בעינן (אלא דאיהו ס"ל דמיקרי דאקני לפי שקנאו המוכר מחמת שקרקע שלו היתה וארעא דמשעבדא לבע"ח היא וא"כ אף מיתומים שפיר גובה אך מדברי הראשונים לא משמע כן ולקמן יבואר עוד בזה) לענין שבח היותר ע"ה ואפילו בחפירה והוי שובלי רק בשבח' דממילא חולק על הרמ"א שם וכתב שהרמ"א כתב ע"פ ה"ה בשם הרשב"א שהגאונים חולקים וכן הרז"ה והרמב"ן כו' ובאמת חפשתי ולא מצאתי בשום מקום שהגאונים כו' ולבי אומר לי שלא כתבו דבריהם אדברי הרמב"ם בנתייקרה כו' אבל מדברי ה"ה לא משמע הכי אלא משמע דאכל שבח דממילא חולקים על הרמב"ם כו' עכ"ל ובאמת נפלאתי על ה"ה בזה שכתב כן בשם הרמב"ן דנהי שאין ראיה ממה שהרמב"ן סובר דמקבל מתנה גבי שבח היתר ע"ה דמ"מ שפיר צריך דאקני כמש"ל אבל מ"מ מ"ש שחולק על הרמב"ם הוא תמוה דאדרבא הרמב"ן סובר יותר מהרמב"ם דהרמב"ם לא סבר הכי כ"א בשבח דממילא בלא הוצאה והרמב"ן סובר דאפילו ע"י הוצאה כל שאינו מחודש גובה כולו וא"צ דאקני וכמש"ל כ"פ וכן מבואר מ"ש הר"ן נמצאו כללי השמועה כו' לפי תירוצו של הרמב"ן בשבח שאינו מחודש גובה את כולו ואע"ג דלא כתב ליה דאקני כו' וכ"כ הריטב"א בשמו וגם מבואר בש"מ שעל תירוץ הרמב"ן שכתב לחלק בין שבח מחודש ע"ז כתב הרשב"א שאין הגאונים מודים ע"ש והנה במ"ש שהרמב"ן סובר דבמקבל מתנה גובה השבח היתר ע"ה אפילו בשבח מחודש היכא דכתב ליה דאקני כך דעת הריב"א ג"כ וכתב שלזה הסכים הרא"ה וכן מבואר שם דעת הריב"ש ז"ל וכן דעת הש"ך וכתב דלפ"ז גרע כח מתנה בחד ענינא דמלוקח לא גבי אלא חצי השבח דמחמת הוצאה כו' ומקבל מתנה טורף כל השבח ולכאורה צ"ע ע"ז דנהי דמחמת אחריות של השדה עצמו אין יכול ליטול חלק בשבח כיון דלית ביה אחריות מ"מ הרי נתן לו השדה והיינו עם כל השבח שעתידה לעשות כמ"ש הש"ך בס"ק י"ב וא"כ הרי חזר בו ממ"ש לבע"ח דאקני ודמי ללוה ולוה מאחר וכתב ליה דאקני משתעבד לשניהם וה"נ קודם שקנה השבח חזר בו והקנה אותו למקבל ולפי שיטת הרמב"ן בב"ב סוגי' דפרה וטלית דשעבודא דדאקני מהשתא חייל ושוב אינו יכול לחזור ולזה הסכים הש"ך בסי' קי"ב וכתב טעמא דלוה ולוה משום דמסתמא קנה ממעות אחרון כו' א"ש וכן נלענ"ד מוכח מהתוס' בב"מ ובב"ב שהקשו אהא דלוקח גובה הקרן ממשועבדים דא"כ היה לו לטעון הנחתי ור"ל דע"כ שכתב לו דאקני דאל"כ איך טורף השבח עיין ש"ך ס"ק י"א ולכאורה מה קושיא דלמא מיירי שחזר בו מדאקני לאחר שכבר נגמר השבח והנכסים קנה אח"כ ולכן לא היה יכול לגבות מנכסים אילו שקנה אחר חזרה משא"כ מהשבח גובה כיון שכבר הי' בעולם לא מהני חזרתו אלא ע"כ כשיטת הרמב"ן דאינו יכול לחזור בו מדאקני ובזה ארווח לן קושי' אא"ז מהרש"א ז"ל אמ"ש התוס' דאמאי דחיק בב"ב לאוקמי כר"מ יעמיד כשעשאו אפותקי דהא בע"כ צריך לאוקמי בהכי משום קו' הנחתי ולפי מ"ש א"ש דנראה מהתוס' דעל הפשטן לא הוה קשיא להו דע"כ צריך לאוקמי באפותיקי משום דאפשר דבאפותקי נמי אין גובה השבח כ"א באמר ליה מעכשיו דוקא וכמ"ש הש"ך לשיטת כמה פוסקים ודוחק ליה להש"ס לאוקמי בכה"ג רק אמאי דדחיק לאוקמי כר"מ שפיר קשיא להו יעמיד כו' וכיוצא בזה כתב מהרש"א דאפשר דלא ידע כו' רק על התרצן קשיא ליה יעמיד אך דבזה עדיין לא הועילנו דהא אף למאי דמוקי כר' מאיר ע"כ מוכרח לאוקמי באפותיקי משום האי קושי' דהנחתי אם כן אכתי קשה לישנא דיעמיד כו' דעדיפא הול"ל דהא למאי דדחקית נמי צריך לאוקמי באפותקי אם כן נימא דלאו ר"מ הוא רק דמיירי באפותקי מעכשיו (או הו"ל לאודעי דדינא הוא באפותקי דנוטל כל השבח לדברי מהרש"א ז"ל) ולשונם משמע דלא הוה צריך לאוקמי באפותקי ולפי מ"ש א"ש דלמאי דמוקי כר"מ לא הוה צריך לאוקמי באפותקי כלל דלא קשה הך קושי' דהנחתי די"ל דמיירי בחזרה כמ"ש משום דלר"מ שפיר מהני חזרה דדוקא אליבא דרבנן שהוצרכנו לאלם כח השעבוד מקנין משום נ"ד וכיון שחידשו תקנה שיועיל דאקני נכלל בה ג"כ שאין יכול לחזור משא"כ לר"מ דלא הוצרכנו בדאקני לתקנה כלל ממילא דשיעבוד וקנין דין אחד להם ובשניהם יכול לחזור מצד הדין וא"צ לאוקמי באפותקי כלל ולכך כתבו התוס' יעמיד כו' שוב מצאתי באו"ת שכתב לסייע להרמב"ן מקושית התוס' ונימא הנחתי כו' ושמחתי:
אך לשיטת הרשב"א שסובר דיכול לחזור מדאקני לכאורה קשה על הש"ך שכתב דבמתנ' גובה כל השבח היותר ע"ה ואף שי"ל דהש"ך לשיטתו בסימן קי"ב מ"מ לא הו"ל לסתום הדברים ולומר דבכה"ג שנתן השדה לאחר הוי כמו חזרה ומועיל לדעת הרשב"א וא"ל דא"כ בכל דאקני קנה ומכר נימא הכי דמה שמכר השדה ע"כ שהוא מוכר השבח הוי חזרה ז"א דהתם מיד שקנה חייל שעבודו של זה מחמת דאקני ומה שמכר אח"כ אפי' תימא דמיקרי חזרה לא מהני כיון שכבר בא לעולם ונשתעבד משא"כ לענין השבח דבשעה שמכר לזה עדיין לא היה השבח בעולם והיה בידו לחזור מדאקני ונלענ"ד דא"ש אף להרשב"א דודאי אם חוזר בו ממ"ש דאקני מהני אבל אם מוכר או נותן לחבירו ואינו באופן המועיל אין זה חזרה כגון אם כתב לבע"ח דאקני ואח"כ כתב לאחד שדה זו לכשאקחנה קנויה לך כיון דקי"ל דהך לישנא לא מהני אין בזה תורת חזרה ודוקא בלוה ולוה שגם מה ששעבד לשני דאקני הוא לישנא דמהני ביה דיכול לשעבד אף בדשלב"ל משא"כ בלשון מכירה ולפ"ז אף שנתן לזה השדה אח"כ מ"מ אם באנו לדון מצד שנתן לו השבח שהשביח השדה זה לא מהני מצד עצמו דהוי דשלב"ל ואין בזה משום חזרה מה תאמר הרי נתן לו גוף השדה וממילא קנה גם השבח שהשביח השדה הרי על הקנין שיש לו בגוף השדה קדם שעבודו של הבע"ח ולגבי שעבוד של הבע"ח הוי קנינו של זה כמאן דליתא ושפיר טורף הבע"ח כל השבח ועוד נראה דודאי אין מכר או מתנה חזרה על שעבוד כלל דאין זה ענין לזה דלזה הקנה שיהיה שלו ולזה שעבד באם לא ישלם לו יטרוף מזה ואין כאן חזרה כלל וכיון שקדם שעבודו של הבע"ח למתנתו של זה אע"ג דחלות השעבוד והקנין בהדי הדדי קאתו בשעה שבא השבח לעולם מ"מ גוף התחייבות השעבוד קדם למתנה ודינו כמו בדקנה שטורף הכל וראיתי בקצה"ח שעמד בזה ותמה על הש"ך וכתב דלהרמב"ן דשבח היותר הוא כמו שבח' דממילא א"צ דאקני וגם בע"ח גובה כולו ולמאן דסובר דצריך דאקני שבע"ח גובה חצי השבח אם כן ממתנה לא גבי כלום והש"ך שכתב שבע"ח גובה מלוקח חצי שבח וממתנה כולו תמוה דלא עדיף בע"ח מכח מקבל מתנה שזוכה בגוף הקרקע ע"ש שרוצה לפרש החילוק בין מקבל מתנה ליתומים דמקבל מתנה הוי כמו חזרה כו' משא"כ יתומים וכבר כתבתי שז"א דאין כאן חזרה וגם מ"ש להרמב"ן ז"א כמ"ש דבשבח מחודש ס"ל להרמב"ן דבעי דאקני ואין גובה רק חצי השבח ואפ"ה כתב במלחמות דגובה אותו ממקבל מתנה ומשמע דאפילו כולו הוא גובה ובאמת שכדברי הש"ך מבואר בשי"מ בשם הר"ן שכתב והרמב"ן סובר לפי דעתו של הרי"ף כו' אבל במה שיתר על ההוצאה לא יפה כחה מכח מכר אדרבא גרע כחה דבמכר אינו גובה משבח היותר על ההוצאה אלא חציו משום דהו"ל כלוה ולוה ואילו במתנה גובה כולו משום דהו"ל לוה וקנה לחוד שהרי ממקבל מתנה לא לוה שלא קיבל עליו אחריות עכ"ל אלא שהר"ן השיג ע"ז במש"ל ע"ש וכ"כ שם בשם הריטב"א דאי כתב דאקני לבע"ח ולא כתב אנא איקום יפה כח מכר מכח מתנה דאלו מלוקח לא גבי אלא חצי שבח משום דהו"ל כלוה ולוה כו' אבל ממתנה שאין בה אחריות גובה כל השבח חוץ מן ההוצאה דמקבל מתנה שאין בה אחריות אינה כמלוה והו"ל בע"ח דאקני קנה ומכר משתעבד עכ"ל הרי מבואר ממ"ש כדברי הש"ך ותמהני על בעל קצוה"ח שהעלים עינו מדברי ראשונים אלו:
ותבנא לדיננא דאף לדעת הרמב"ן שגובה שבח מחודש ממקבל מתנה משום דכיון שזה כתב לו דאקני לא איכפת לן בדעת המקבל מתנה דמ"מ גם השבח מחודש הזה בקרקע המשועבדת הוא וזה שעבד לו אותו בדאקני אבל בלא דאקני א"א שיגבה אותו כיון שעתה הוא שנתחדש ע"י בנין זה וכיוצא לא נכלל בכלל שעבוד הקרקע וכיון שעל ידי דאקני משתעבד לו ממילא שהשבח שנעשה אחר מיתת הלוה א"א לגבות ממנו דההוא שעתא דהשבח אתי לעולם הוא אינו בעולם וגם נראה דלא עדיף שיעבוד לרבנן מקנין לר"מ דקי"ל בנפלו לו נכסים כשהוא גוסס אינו יכול להקנותם ע"ש ואע"ג דקנה והוריש שפיר משתעבד שאני התם שהוא קנה בעודו חי ומיד נשתעבד לבע"ח ולכן כשמת תו לא פקע והלכך אף שלא כתב דאקני שפיר טריף משא"כ כאן שלא נתחדש השבח אלא לאחר מיתה ומכ"ש לדעת הפוסקים בסימן קי"א דאף בקנה והוריש לא גבי כ"א ע"י דאקני אם כן מכ"ש בקנין מחודש הבא לאחר מיתה כיון שא"א לגבותו כ"א מחמת דאקני ובזה שכבר אינו בעולם ל"ש לקנות משום דאקני ומ"ש הש"ך סימן ק"ד דשבח הו"ל ראוי יבואר לקמן וגם פשוט דהש"ך מיירי בשבחא דממילא דוקא כההיא דב"ב לענין בכור וגם הרבה פוסקים ס"ל דאין בע"ח גובה מראוי ואין להאריך ולדעת הר"ן ובשיטה המכונה להריטב"א וכ"כ הרא"ש שהוא שיטת רבינו יונה וכ"כ בשי"מ פרק המקבל בשם הרמ"ך ועוד כמה פוסקים דבכל שבח שע"י הוצאה אין גובה ממקבל מתנה ומיתומים והיא שיטת הרמב"ם ורש"י ג"כ וא"כ פשיטא שאין להוציא מיתומים:
אמנם דעת רבינו אפרים והרז"ה והרשב"א דאף שבח דממילא לא גבי ממקבל מתנה והש"ך כתב דאפשר דדוקא במתנה אמרו ולא ביתומים ולענ"ד ז"א ועיין בש"מ פרק המקבל בשם הרשב"א שכתב דרש"י כתב דשום שבח לא גבי מיתומים ויש מקשים עליו מדתנן בבכורות כו' ורש"י נשמר שם מקושי' זו ופירשה במזון בת אשתו כו' והרמב"ן הקשה עליו כו' ואפשר כיון דמחמת נשואין הוא מתנה לזון את בתה הרי היא כתנאי כתובה דכל מה שהבעל מוסיף ונותן לה הוי תנאי כתובה וכדאיתא בר"פ אע"פ וה"ה מה שמוסיף ונותן לבתה מחמתה בשעת נשואין עכ"ל הרשב"א ז"ל ומדדחיק לתרוצי סוגיא אליבא דרש"י משמע דכוותיה ס"ל וכן נראה ממ"ש הרא"ש ואני אומר כמקצתו כן כולו ואין בע"ח גובה שבחא דיתמי כיון דאין להם על מי לחזור כי היכא דלא גבי ממקבל מתנה כו' ולעיל מינה הסכים להרז"ה דלא טריף שבחא דממילא ממקבל מתנה וא"כ נראה דה"ה מיתמי וכן מבואר מדעת הטור ומ"ש הש"ך לדייק בדברי הטור שלא כתב דין יתומים כמקבלי מתנה לכל דבר י"ל דלא מיירי אלא בשבח מחמת הוצאה כו' נפלאתי שדרכו דרך הקודש לעיין ברמזים ושם כתב בביאור היטב ומי שנתנה לו במתנה או יתומים שהשביחו כו' אינו גובה שבח כלל ל"ש שבח דאתי ממילא ל"ש שבח דאתי ע"י הוצאה ע"ש איברא שבפרק המקבל כתב כמ"ש הרא"ש שם והדברים סותרים כמ"ש במע"מ ובש"ך. ומ"ש הש"ך דבשבח דנתייקרה כ"ע מודו דב"ח גובה כדמוכח בבכורות גבי דקלא ואלים וטעמא משום דהוה דקנה הנה מדברי סמ"ע והב"ח סימן קט"ז מבואר דנתייקרה דמי לשאר שבח לדעת הרא"ש והטור וכ"כ במ"ל פכ"א מהל' מלוה ואמנם נלענ"ד דאפילו תימא דשבח דממילא כגון נתייקרה ודקלא ואלים גבי ממקבל מתנה מ"מ י"ל דמיתומים לא גבי דבשלמא מקבל מתנה ולוקח כיון שזה המוכר עודנו חי והוא הוא שלוה אלף זוז אצל זה שעבודא אקרקפתא דגברא מונח ונכסוהי אינון ערבין ביה ואף ע"פ שמכר או נתן לא פקע שעבודא מקרקע זו כיון שלא היה מקום בשום פעם לדון על החוב לומר שנפקע ונגרע מערך הסך אלף זוז וא"כ השתא דנתייקר שפיר גבי מקרקע זו שנכנסה ערבתה בעד בעליה הלוה משא"כ כשמת הלוה ולא הניח אחריו נכסים בכדי שיעור החוב אם כן אין לנו לתת ערך דמים לחוב ההוא רק כפי שיווי הקרקע שבעת ההוא ואם אינה שוה רק ק' זוז מצו יתמי למיהב ליה ק' זוזי ולסלקא ליה ואם כן ממילא אין כאן חלות חוב על היתומים רק בשיעור הזה לבד וא"ל דמ"מ אנו חושבין החוב כפי כל הסך שלוה אע"פ שאין כאן נכסים יותר דשמא יתייקרו ז"א דמשום הא אין לחשוב החוב ביותר דאין לנו אלא מקומו ושעתו שהרי אלו רצו היורשים מסלקים אותו כפי הדמים ששוה עכשיו אף שאפשר שיתייקר אח"כ אם לא שדרך להתייקר (ועיין בב"י סימן ק"ט פלוגתת הרשב"א והרשב"ץ ובט"ז שם) כמבואר בסימן ק"ט שאם המלוה אומר אני אקבל השדה בלא שומא בפרעון חובי והיורש אומר לא כי אלא ישומו בבית דין שומעין ליורש ועיין בסמ"ע שם ואף לפי מ"ש הש"ך דמצי למימר לדידי שוה לי דוקא אם אומר כן לדידי שוה לי אין היורש יכול לסלקו בעל כרחו אבל סתמא דמלתא הנכסים הם כמוחלטים ביד היורש בעד הסך שהיו שוים כשמת אביהם דהא ההיא שעתא אין שווים יותר ומכ"ש לדעת הפוסקים דלא מצי למימר לדידי שוה לי ומצי לסלקו בזוזי כפי השומא בע"כ של המלוה אם כן ממילא דלא חייל חיובא על היתומים רק כפי שיווי הקרקע בשעת מיתה והוי לדידהו כאלו לא מסיק רק שיעור ארעא דלא גבי רק כשיעור חובו ולא יותר אף שנתייקר אח"כ ומכ"ש בשבח שמחמת הוצאה דמסתברא כיון דנחתו לנכסים אלו להשביח גלו אדעתייהו דבעו לעכובי הני נכסייהו לנפשייהו ולסלוקי לבע"ח בזוזי דלא מסתבר שרצונם לעסוק בשביל הבע"ח וכיון דבדידהו תלי' מלתא דמצו לסלוקי ליה בזוזי ממילא שאין כאן חוב עליהם יותר משיווי הנכסים ואף שעתה אין להם מעות וטורף הקרקעות מ"מ אין לו בשבח דאין כאן חוב יותר משא"כ בלוקח שהמוכר חי והחוב מוטל עליו ועל נכסיו כמאז כן עתה דאז י"ל דגם השבח הבא לאחר מכאן הוא משועבד לו וכמ"ש ובזה נתגלה לנו טעם סברת הרא"ש שכתב דאי לאו דמקולי כתובה שנו הוי גבי משבחא דיתמי אף ע"ג דשאר בע"ח לא גבי מנייהו משום דל"ד מזונות הבנות לשאר חוב שעיקר חיובו היה בחיי אביהן הלכך משבחא דיתמי לא שקיל אבל חוב דמזון הבנות עיקר חיובו על היתומים הלכך הוי שקיל משבחא אי לאו דתנאי כתובה ככתובה עכ"ל והש"ך כתב דמנ"ל להרא"ש האי סברא דחוקה כו' ולפי מ"ש סברא מרווחת הוא דבשלמא חוב דעיקר חיובו בחיי אביהן וכשמת פקע החוב אשר הוטל על האב והוטל על היתומים ואינו מוצא מקום לחול עליהם כ"א כפי שיווי הנכסים בעת ההיא משא"כ במזון הבנות שעיקרו של החוב הוא על היתומים שהם יקחו מן הנכסים שהניח אחריו לזון את אחיותיהם יום יום אם כן מאי דאשכח בנכסי דמשעבדי למזונות דידהו אשכח הלכך הוה שקיל משבחא אי לאו משום תנאי כתובה והוא נכון לענ"ד:
ולפי מ"ש י"ל בטעם הרמב"ם והש"ע שכתב בלא שויא אפותקי אם רצו היתומים לסלק בדמים מסלקין אותו ומשמע אף במסיק שיעור ארעא ושבחא והש"ך תמה בזה וכתב בשם ד"ז הגאון בעל ת"ח דבכה"ג מצי למימר לדידי שוי ל' ולפי מ"ש לעיל י"ל דאף דקודם דאשבחו יתומים מצי למימר לדידי שוה ולאו כל כמינייהו לסלקי ליה בזוזי פחות מהחוב מ"מ השתא דאייתי יתמי ראיה דאינהו אשבח אמרינן דמסתמא הבע"ח ידע מזה וגלי דעתיה דניחא ליה במה דעבדו שיהיו הנכסים שלהם והחוב כפי שוים יהא מוטל עליהם וממילא הוי כאלו מסיק שיעור ארעא ביתמי גופייהו דמצו יהבי ליה קרקע כשיעור החוב ומסלקי להבעל חוב ומותר הקרקע שלהם ולפ"ז י"ל גם בלקוחות שהשביחו אחר מיתת המוכר אין לטרוף השבח מהם מהאי טעמא דמאז חשבינן החוב כפי שיווי הקרקע ובהכי א"ש מה שהקשה הש"ך על הנ"י דמאי פריך מהא דאמר שמואל שלשה שמין השבח כו' דלמא מיירי במה שהשביחו לאחר מיתת המוכר ולפי מ"ש א"ש דזה הוי כאלו מסיק שיעור ארעא בלקוחות וא"כ אית ליה למיתן גריוו' דארעא ומ"ש הש"ך דלמה שביק יתומים ונקיט לקוחות דהו"ל לאקשויי איתומים יש ליישב גם כן ולפי שענין זה לא נתחוור לי עדיין כל הצורך וצריך להתיישב בדבר לעת הפנאי קצרתי:
ועוד יש לצדד בזה לדעת הרשב"א הסובר דיכול לחזור מדאקני והש"ך הקשה מהא דשט"ח מאוחרין כשרים דאתי למטרף לקוחות שלא כדין ולכאורה בפשיטות הו"ל לאקשויי בכל לקוחות כי אתי למטרף מדאקני יטענו שמא קודם שקנה הלוה חזר בו ממה ששעבד לך דאקני וע"כ דל"ח לחזרה כיון שהלקוחות קנו סתם אע"פ שיש קול שזה יש לו שטר בדאקני אינהו דאפסידו אנפשייהו דאף שידעו שחזר מדאקני היה להם לבא בפני ב"ד וליקח ע"ז שטר חתום בעדים משא"כ שטרות מאוחרין פריך שפיר דשמא באמת היה ידוע בעדים ומ"מ כיון שהם איחרו השטר נעשה דקנה ולפ"ז אפשר דגבי יתומים שפיר מצי למטען על השבח דכיון דאינו משתעבד אלא מחמת דאקני שמא חזר אביהם מן הדאקני בפני עדים ואפשר דמלתא דלא שכיחא הוא ולא טענינן ליתמי ומ"מ נראה דלהרשב"א שיכול לחזור בו קודם שבא לעולם ה"ה אם מת קודם שבא הדבר ששעבד לעולם לא משתעבד וכמש"ל ומצאתי באו"ת סימן קט"ו ס"ק ט' שכתב כן בקצרה וע"ש:
ולענין אם היתומים נקראים מוחזקים נלענ"ד דנקראים מוחזקים לא מיבעיא לדעת התוס' ודעימייהו גבי יתומים אומרים אנו השבחנו כו' דעל היתומים להביא ראיה דוקא באפותקי אם כן פשיטא דה"נ דכוותה אלא אפילו לדעת שאר פוסקים שהסכים הש"ך לדעתם דאף בלא אפותקי על היתומים להביא ראיה דוקא התם שהבע"ח טוען אביכם השביח די"ל דמוקמינן השדה אחזקתו שהיה ביד אביהם כן כמ"ש הסמ"ע שם אף כי דבריו צ"ע לענ"ד אך נראה דאף לפי מ"ש הש"ך דסברא נכונה היא לפי מ"ש לקמן במסיק שיעור ארעא ושבחא דינא ליטול הקרקע ונותן דמים אף בלא אפותקי משום דמצי אמר לדידי שוי לי אם כן ס"ס השתא ארעא לגוביינא קאי כו' אין זה מוכרח כמש"ל דאפשר דהכא לא מצי למימר לדידי שוה לי ועוד נראה דגוף סברת הש"ך בזה צ"ע דנהי דנימא דמצי למימר לדידי שוה לי מ"מ אין זה מועיל לענין מוחזק דהא עכ"פ אם יסלקו אותו כפי כל החוב מסתלק הוא מן הקרקע מה לי שצריכין כל החוב או מקצתו ס"ס אין לבע"ח חלק ונחלה בקרקע אם ירצו היתומים ול"ד לבור ואילן דבע"כ של זה קוצץ ונותן דמים משא"כ כאן וראיתי בקצה"ח סימן ק"ד רוצה לדחות ראיית רבינו יונה דתפיסה לא מהני בלוה ולוה מדגובה חצי שבח די"ל כיון דמסיק שיעור ארעא ושבחא לא יכול לסלוקי בזוזי אם כן הלוקח מוחזק ע"ש ולא הזכיר שהיא סברת הש"ך כאן אך לפי מ"ש ז"א כיון שעכ"פ ביד הלוקח לסלקו כפי כל החוב אינו קרוי מוחזק לגבי הלוקח ולענין השבח אומר הלוקח כיון שיד שנינו שוים בו שפיר מועיל תפיסתי כיון שאני מוחזק בקרקע ואע"פ שעתה איני רוצה לסלקך בזוזי מ"מ כיון שהבחירה בידי לסלקך שפיר אני נקרא מוחזק ודוקא למ"ד דלא מצי לסלוקי בזוזי כלל או באפותקי הוה מוחזק וצ"ע. וראיה לדברי שהרי הראב"ד הוא ראש המדברים בזה דיכול לומר לדידי שוה לי כמ"ש הש"ך מדברי בעה"ת והראב"ד גופיה סובר דדוקא באפותקי על היתומים להביא ראיה כמ"ש הרשב"א הובא בש"מ פרק המקבל אך לענ"ד בלא"ה י"ל לפי מה דמספקא לן מלתא דלמא מצי היתומים למטען קים לן כהרא"ש ודעימיה דכל שבח דממילא אין גובה אפילו שבח דנתייקרה אם כן ממילא דהוי מוחזקים גם כן שהרי אף אם יאמר לדידי שוה לי לא עדיף מאם באמת נתיקרה דאעפ"כ אינו גובה רק כשיעור חובו וממילא דמצי לסלוקי ליה בזוזי ואין צריכין ליתן לו קרקע כלל וסברא זו כתבה מחותני הגאון החסיד האב"ד דק"ק פפד"מ ז"ל בחידושיו להלכות כתובות סימן ק' ס"ק ד' די"ל דהרא"ש בח"מ סימן ק"ט לשיטתו דאין בע"ח גובה משבח דיתומים אפילו משבח דנתייקרה כו' ע"ש שהקשה לפ"ז על הח"מ שהביא דברי הר"ן שיכולה להעלות בדמים דלפי מ"ש הוא גופיה שאין גובה כתובתה משבח דנתייקרה אם כן כ"ש דאינה יכולה להעלות בדמים כו' ע"ש ואפשר ליישב לפי מש"ל בטעמא דמלתא דאין לגבות שבח דנתייקרה מיתומים דכיון דמת הלוה לא מצי החוב חייל רק על היתומים כפי שיווי הנכסים דאי בעי מסלקו בזוזי ולפ"ז הא בהא תליא דאם נימא דמצי למטען לדידי שוה לי אם כן אין כח ביד היתומים לסלקו ושוב החוב חל על הקרקע בעצמה ושפיר גבי כולה וזה דוקא בטוען לדידי שוה לי מה שאין כן אם באמת נתייקרה י"ל כיון דבעל חוב דיניה בזוזי ודאי דבשעתא דמת הלוה דעתיה אזוזי כפי שיווי נכסי הלוה ואין לו על היתומים כ"א כשיעור שהיו שוים אז ומה שנתייקרה ברשות יתומים הוא וצ"ע בזה דאפשר דכה"ג כל כמה דלא סלקוהו בזוזי חייל שיעבודי' אההיא ארעא כפי חובו כיון דמצי אמר לדידי שוה לי גם צ"ע במ"ש הרא"ש ובש"ע סי' קי"ד גבי לוקח אם המלוה אמר אקבל הקרקע בכל חובי כו' אין שומעין ללוקח לפי שהוא תועלת הלוה ע"ש דלכאורה לשיטת הרא"ש בנתייקרה גובה חצי שבח א"כ יצטרך ליתן ללוקח החצי מה שמעלה בדמים יותר משומתו ואין זה במשמע:
ומצאתי בס' כתובה בדף צ"א שהקשה על מ"ש הרא"ש שאם ימצא אדם שיעלה יותר ממה ששמוה ב"ד צריך המלוה לקבל באותו עילוי כו' שהרי הלוקח גובה חצי שבח דנתייקרה להרא"ש וע"ש מה שתי' ואפשר לומר דלא מיקרי נתייקרה אלא אם בשעה שלוה זה לא היתה שוה יותר כ"א כפי הדמים שנתן הלוקח עבורה ועתה בשעת טריפא נתייקרה אבל אם בשעת הלואה היתה שוה כשער של עכשיו ובינתים הוזלה ומכרה ללוקח בפחות ועתה הוקרה וחזרה לקדמותה בזה שפיר טורף הבע"ח אף להרא"ש דהא מעיקרא סמיך על קרקע זאת בשיווי דמי' אלו ובזה יש לתרץ כמה קושיות אך מדברי הפוסקים רסי' קט"ז לא משמע כן ועיין בב"ח וח"מ וב"ש באה"ע סי' ק' דכתבו ג"כ דאין גובה בנתייקרה ובס' כתובה הקשה עליו מבכור וחילק דשאני בכור דזכה משעת מיתה משא"כ בע"ח דגובה מכאן ולהבא וכ"כ באו"ת סי' קט"ו דבבכור אמרינן דברשותו גדל משא"כ בבע"ח דל"ש ברשותו אלא על הגוף ובקצה"ח שם סק"א האריך בסברא זו ולפי מש"ל בלא"ה יש לחלק בין יתומים לבכור דביתומים אין לחשוב כ"א כפי שיווי הנכסים בשעת מיתה משא"כ בבכור דלאו מחמת חוב קאתי ועיקר זכייתו בנכסי' וברשותו אשבחו ועיין בס"ב סי' צ"ה ס"ק יו"ד שכתב לענין שבח דממילא כגון נתייקרה נראה פשוט שהאשה גובה כתובתה כו' ולכן נלענ"ד שטוב לפשר בזה:
ועתה אבאר באם היורשים רצונם ליתן חלק בנכסים לפי שאם ידינו אותה כבע"ח עכ"פ יצטרכו ליתן לה כפי השיווי של הנכסים בעת מיתת אביהם ואף אם לא יתנו לה מן השבח שהיה אח"כ כלל מ"מ יעלה לסך רב ולכך הם מטים עצמם כלפי הצד שתקח חצי חלק זכר אלא שאעפ"כ אין רצונם ליתן לה חלק במה שהשביחו הנכסים אחר כך ומתחלה אבאר איך בנדון בכה"ג שהם נותני' לה חצי חלק זכר אלא שהם רוצים לסלקה במעות כפי שיווי הנכסים והיא רוצה חלקה בנכסים ממש ונראה דבכה"ג הדין עם היורשים הזכרים שיכולים לסלקה במעות כפי שיוי הנכסים אע"ג דקי"ל בסי' רפ"א דשטח"ז דינו כירושה מ"מ לענין זה שפיר מצו לסלקה בזוזי וזה נלמד מהא דאמרינן בגיטין גבי אצטלית דכל היכא דליכא למימר לצעורי קא מכוין רק להרווח אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן והכי קי"ל בח"מ סי' רמ"א דהמתנה עם חבירו לתת לו חפץ יכול ליתן דמי החפץ ומה שהקשו ע"ז בתשובת האחרונים מהא דאמרינן בש"ס דוקא היכא דליתי' בעיני' כתבתי ליישב בתשו' אחרת ולא רציתי להאריך ועיין מ"ש בזה בק"א לשו"ת ב"ח החדשות על סי' פ' ועיין בתה"ד סי' שי"א שאף שכתב שם דוקא היכא דאיתי' בעיניה כתב שם אח"כ דדוקא כשהוא מתנה על החפץ שאם היה רוצה בדמיו היה אומר תן לי שוה אבל במחליף עם חבירו שכל עצמו לא באו אלא לברר מי שיש לו נכסים מרובים ומי שיש לו מועטים כו' אפילו איתא בעיני' מצי לסלוקי בדמיו ואף דמשמע שם שלא הכריע מ"מ רמ"א פסק כן להלכה בח"מ ססי' ר"ג וה"נ כל עצמו לא בא אלא ליתן לה חצי חלק זכר ומ"מ לא היתה כוונה על הנכסים עצמם דוקא ועיין בתה"ד בכתבים סי' ר"ל דמשמע דפשיטא ליה דהיכא דל"ל לצעורי אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן:
ומעתה פשיטא שמחמת זכות זה שמחויבים ליתן לה חלק בנכסים אין לה זכות בשבח שהרי הם יכולין לסלקה בדמים וכיון שכן אין יכולה לומר ארעאי אשבח אך אנו צריכין לדון בדבר מטעם התנאי כמבואר בשו"ת אא"ז רמ"א ובשו"ת רש"ל שחלקו בזה על אא"ז הגאון בעל ש"י וכן האריך בשו"ת אא"ז מהר"מ לובלין לענין ראוי ולענ"ד בנ"ד שזה תלוי בלשון השטר דכפי הנוסח הכתוב בספר נחלת שבעה וכן נוהגין עתה לכתוב וכשיגיע זמ"פ ויאותו בני הזכרים לירד לנחלה כו' נראה שהם צריכים ליתן חלק כפי שיווי הנכסים של עכשיו שהרי הוא התחייב חוב גמור אלא שהטיל תנאי בדבר באם יתנו לה חלק בנכסים הלכך אף שיכולין ליתן לה דמים מ"מ צריכין ליתן כפי שהם שוין עכשיו בעת קיום התנאי ואף דאם היו מסלקין אותה אחר מיתה מיד בעת שלא היה עדיין שבח והיה שעת הזול לא היו צריכין ליתן לה כ"א כפי שווין אז ולא היתה יכולה לומר שאינה רוצה לקבל עכשיו אלא תמתין עד שעת היוקר דהא אפי' בהקדש קי"ל בעירובין שאין ממתינין פרה לאטליז ומרגליות לשוק אלא אין להקדש אלא מקומה ושעתה ודווקא כשמכר הקרקע בזמן שידוע שיהיה שוה יותר לאח"ז כמבואר בסי' ק"ט בשם תשובת הרשב"ץ וגם בזה יש חולקין הלכך שפיר מצי מסלקי לה בעת הזול כי זולא דהשתא מ"מ אחרי שלא קיימו את תנאם בזמן ההוא ע"כ שצריכים ליתן לה כפי מה ששוה בעת קיום התנאי וכן נראה במתנה ע"מ להחזיר שיכול ליתן דמיו מ"מ צריך ליתן כפי הדמים ששוה עכשיו ולא מהני כשיתן הדמים שהיה החפץ שוה בזמן הקודם או בשעה שנתן לו המתנה דבתר שעת' דקיום התנאי אזלינן אבל אם כתוב בשטר אם ירצו לתת לה חלק מהנכסים שאניח אחרי וכיוצא מלשונות אלו נמצא שלא נתחייבו היורשים רק לתת חלק מהנכסים שנמצאו בעזבונו בשעת מיתה או הם או דמיהם וא"כ א"צ ליתן רק הדמים שהיה שוה אח"ז בשעת מיתה כשמקיימין התנאי עכשיו מתבטל החוב ואין זה דומה לירושה שנפלה לאחר מיתה שכתבו הגאונים הנ"ל דצריך ליתן לה מזה כיון שפי' בין בראוי כו' דהתם הרי נמצאו נכסים אלו בראוי והרי ירושה זו היתה ראוי ועתידה לבא שהרי זה מעותד למות ולשמא יעני אחר זמן וערום ישוב אל העפר לזה ל"ח וכיון שהתנו שיתנו לה גם מן הראוי יכול להתנות בדשלב"ל ובודאי אם התנה שיתנו מן השבח שיהא קודם חלוקה הן שבח דממילא או שבח מחמת הוצאה כל תנאי שבממון קיים ואפילו כתב סתם שאם בעת שירדו לחלוק יתנו לה כו' ובעת ההוא כבר היה השבח צריכין לקיים כפי התנאי שהרי לא נפטרו מהחוב כ"א באופן זה אבל פשיטא דלא נכלל בשבח דאתי ממילא או מחמת הוצאה בכלל ראוי לומר שעי"ז העמיד התנאי שהרי פשיטא אם היו מסלקין אותה תיכף אחר מיתה בעוד שאין שם שום שבח והיו נותנין לה הדמים ששוה אז היו יוצאין מידי התנאי ונפטרו ידי חובתה וכמש"ל ואין יכולה לטעון שתהיה מתון עד שיהי' שבח כיון שהתנה שתטול בראוי דא"כ אין לדבר סוף שהרי השבח הוא דבר שאינו קצוב ועד אימת ליצטערו וליזלו ואף דהש"ך ססי' ק"ד כתב להוכיח דבע"ח גובה מן הראוי כיון דבב"ב מוכח דשבח הוי ראוי וקי"ל בע"ח גובה את השבח עכ"ל. ולפי"ז מכ"ש להפוסקים הסוברים דאין בע"ח גובה מהראוי ואפ"ה גובה שבח א"כ כאן נמי שהתנה שתטול בראוי כ"ש שתטול בשבח:
אך לענ"ד ז"א ודברי הש"ך תמוהין דמבואר ברמב"ן במלחמות ב"מ ובחידושי לב"ב והרא"ש בבב"מ ושאר מפרשים בש"מ דודאי שאני שבח מראוי והא דמשני מקולי כתובה אשבח אבל ראוי אפי' בע"ח לא גבי והחילוק בין שבח לראוי הוא דשבח הוא באותן נכסים שעכ"פ הנכסים גופייהו איתנייהו בעולם משא"כ ראוי דהנך נכסים אכתי לא אתו לידיה כלל וזה מבואר ברשב"ם דף קכ"ב ע"ב בהא דפריך אי דלא אתי לידי דאבוהון ראוי הוא דל"ד לשבח שהשביחו הנכסי' דכיון דהוי אבוהון מוחזק בנכסים והן עצמם הושבחו כמי שהוחזקו בשבח דמי אבל הני מתני' לא זכה אבוהון כלום מחיים והוי שבח עכ"ל ועיין דף קכ"ד בתוס' ד"ה אבל מוחכרת כו' וזה מבואר שהרי הש"ך גופיה סובר דבע"ח שקיל כל שבחיו ואפילו משבח שע"י הוצאה ואלו לענין בכור אפי' חפורה והוי שובלי מיקרי ראוי אלא ע"כ דל"ד ראוי דבע"ח לראוי דבכור דהא דאין בע"ח נוטל בראוי היינו היכא שלא זכה הלוה בדבר זה כלל לא מיניה ולא מקצתה משא"כ בזה שהשבח נעשה ע"י קרקע המשועבדת לו ואמנם אף שלענין זה עדיף טפי שבח מראוי מ"מ אם התנה על ראוי אין בכלל זה שבח דמ"ש ובשטר שיטול מהראוי היינו דבר הידוע שהוא ראוי לבא ועביד דאתי כגון ירושה ובכלל זה נמי חפורה והוי שובלי כו' משא"כ דבר שאין ראוי שיבא אע"ג דאפשר דאתי אין שם ראוי עליו ולפי"ז לענין זה גרע דקלא ואלים כו' או נתייקרה מחפורה והוי שובלי דזה שם ראוי עלי' ודקלא ואלים או נתייקרה לא עביד דאתי אין ליתן שם ראוי עליו ואין ללמוד בק"ו זה מזה דבאמת דייקינן בשמא דזה יש לו מעלה דאתי ממילא ולא אישתני אלא שאין ראוי לבא בודאי ולכן אין עליו שם ראוי רק שם שבח סתם משא"כ בחפורה כו' דהוו גריעותא כיון דאישתני ומ"מ יש לו מעלה שהוא ראוי ואמור רבנן גבי ירושה העתידה לבא אע"ג שהוא ראוי לבא מ"מ לא גבי כיון דהשתא מיהא אין בידו כלל משא"כ בראוי כגון חפורה כו' או שבח אחר הבא מחמת אותן נכסים עצמם כיון שעכ"פ הנכסים עצמם מוחזקים בידו שפיר גבי מנייהו אבל מ"מ לא יתחייב מזה שאם זיכה לו בראוי לבא שיתחייב מזה שזיכה לו בשבח אע"פ שאינו ראוי ועביד דאתי מחמת שהושבח בנכסים עצמם דאנו אין לנו אלא מה שהתנה עליו כגון ירושה שתבא לאחר מיתה או כגון חפורה כו' דזה עכ"פ ראוי הוא משא"כ שאר שבח דאתי ממילא כגון דקלא ואלים או נתייקרה אע"ג דלענין גוביינא מעליותא הוא מ"מ לענין תנאי גרע דשמו יוכיח עליו שנקרא ראוי אבל מה שאינו ראוי אע"פ שאפשר שיבא ויהיה מכלל הנכסים עצמם אין נכלל בכלל התנאי הזה כיון שאין עליו שם ראוי וזה ברור לענ"ד:
וזה נלענ"ד בכוונת אא"ז הגאון מהר"מ מפדווא ז"ל בסי' נ"א שכתב וע"ד אשר תבעה דינה מחלקה אין בידי לחייב ראובן לתת לה שבח דלא מצינו שבע"ח או מקבלי מתנות יכולין לתבוע ריווח מן היורשים במה שהשביחו היתומים במטלטלין ואפילו במקרקעי אמרינן בהמקבל אם אמרו יתומים אנו השבחנו מביאים ראיה כו' ויהיה מה בנדון זה שאינו אפותיקי ולא קרקע רק מטלטלין ואין שייך לומר שהחוב בשיעור קרן ושבח באשר החוב הוא כשיעור חצי ח"ז הנמצא בשעת מיתת יעקב אין שייך לומר שהשבח הוא שלהם וכן בשאר בע"ח אשר יהיה לו לקבל סך מה בעזבון המוריש ונתאחר מלתבוע פשיטא שלא יוכל אח"כ לתבוע שום שבח שהשביחו היתומים המטלטלים כו' ע"ש:
והנה אין מקום לפרש דבריו דעובדא דידיה הוה שהחוב הכתוב בשח"ז לא היה כ"א כפי חצי ח"ז הנמצא בשעת מיתה כדמשמע ממ"ש באשר החוב ההוא כשיעור כו' שהרי מבואר בשאלה שדינה תבעה המנה או כחצי ח"ז וגם תבעה חלקה בשבח והשיב ראובן שיבחר לתת לה כחצי חלק זכר אך ינכה תחלה נדוניא שנתן לאחותו כו' הרי מבואר דלפי בחירת ראובן לא יצטרך ליתן מנה כפי החוב רק פחות מזה ועל בחירת ראובן ליתן לה חלק בנכסים פסק שא"צ ליתן לה חלק בשבח וא"כ איך דימה זה לבע"ח אך לפי מ"ש א"ש שדרכם היה לכתוב הברירה ביד היורשים לתת לה חלק בנכסים שימצאו בשעת מיתה ומ"מ ח"ל שיש לה זכות בגוף המטלטלין דאף דהתנה לתת חלק בנכסים א"צ ליתן הנכסים עצמם רק כדי דמיהם כמש"ל וא"כ אין כאן רק חוב כפי חצי ח"ז בדמים בלבד ואין לה חלק בשבח שעלה אח"כ כמו שאר בע"ח שמתאחר כו':
אך צ"ע בלשונו שכתב שאינו אפותקי ולא קרקע רק במטלטלי כו' ג"כ מן היתומים לא יוכל לתבוע כשאין כאן לא אפותקי ולא קרקע המשועבד כו' משמע דאם היה כאן קרקע המשועבד היתה יכולה לתבוע השבח וז"א דאף בקרקע נמי אין לגבות השבח בכה"ג דלא מסיק רק שיעור ארעא אם לא באפותקי ונראה דלרווחא דמילתא קאמר דהא אפילו קרקע אין כאן רק מטלטלין לבד אבל לקושטא דמילתא אף בקרקע דינא הכי וכמ"ש בסוף דבריו וה"ה לבע"ח אע"פ דגובה השבח היינו כדי חובו כדמסיק שם דמסיק שיעור ארעא ושבחא ויהיה מה לא מצינו בשום מקום שבע"ח יקח מן השבח יותר מחובו אם לא בקרקע ואפותקי כו' וכוונתו כמ"ש דלא הוי רק כבע"ח על הסך העולה כפי שיווי הנכסים בשעת מיתה כיון שכן נכתב בשטר כשיתנו לה חלק מהנכסים שימצאו בשעת מיתה ובנתינת דמים סגי כיון שלא הקנה לה גוף הנכסים רק בדרך תנאי וא"כ מה שהשביחו הנכסים ונתייקרו ברשותא דיתמי הוא דאשבח ואייקור וע"ש בשו"ת הנ"ל סי' מ"ה שכתב כי כל שטרי הבנות ככה הם ליטול חצי חלק בכל אשר ימצא לאביהן בעת ההיא כו' ור"ל אשר ימצא לאביהן בשעת מיתתו ונכסים אלו כבר ירש בחייו וה"נ בכה"ג מיירי שכתב הנכסים שימצאו בשעת מיתה אך כפי הנוסחא אשר בנחלת שבעה כשיגיע זמ"פ ויאותו בני הזכרים לירד לנחלה ולחלק עזבוני יהיה הברירה כו' חח"ז מכל נכסי שימצאו לי בעת ההוא בראוי ובמוחזק כו' אבל אם יעברו יורשי שלא יתנו לבתי הנ"ל כשירדו לנחלה לחלוק כו' מלשון זה משמע שהתנאי היה שיתנו לה מנכסים שימצא בעת ההיא שירדו לנחלה לחלוק עזבונו ואם בשעת ההוא כבר נשבחו הנכסים ונתייקרו לכאורה נראה שצריכים לקיים התנאי וכמ"ש אא"ז רמ"א ומהרש"ל ומהר"ם מלובלין והש"ך וכמש"ל דאף דבנתינת דמים סגי מ"מ גם במתנה ע"מ להחזיר נראה שאם בא לקיים התנאי בדמים צריך ליתן דמי שיווי החפץ בעת קיום התנאי ולאו בתר מעיקרא אזלינן ועדיין הדברים צריכים לי עיון ואיני מכניס עצמי בזה להלכה למעשה רק להפקת רצון השואל אף כי כמדומה באמת משל היה ואם הדברים נצרכים להלכה למעשה ואהיה נשאל ע"ז מהיושבים על מדין אשובה אראה לעיין בה כפי הראוי לשקול בפלס ענינים הנוגעים למעשה:
דברי זעירא מן חבריא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד