אור ברסלב
בית אפרים אבן העזר חלק א › שאלה לו

בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות

חלק א · שאלה לו

שאלה לה

שאלה משה שפיר קאמר. טעמו וריחו לא נמר. משום תקנת עגונות שקד ושמר. ירד להציל ולהקל מתוך חומר. ה"ה כבוד אהובי בן דודתי הרב המאה"ג החריף ובקי המפורסם כש"ת מוהר"ר משה נ"י:

אחד"ש דבריך הנעימים הגיעני על דברת העגונה מ' שהלך בעלה לסחורה בכפרים כדרכו תמיד ולא נודע מה היה לו וכעת הוגבה עדים בב"ד וזה תורפו במותב תלתא כחדא הוינא ואתא לקדמנא מוה"ר יוסף מפ"ק ואמר בת"ע באליו"ע וז"ל איך האב גיהערט וויא עכו"ם א' האט גשמוסט לעכו"ם אחר מסל"ת איך בין גיגאנגין לק"ק דובנא בין איך גיווען בכפר דאדקיוועטש האב איך מיך גיזעצט אוף דר פרוזבע האבין מיך גיפרעגט א"י קאנסטו דעם יואל באסאק פון קלעוואן האב איך משיב גיווען איך קאן אים גוט ווארום איך האב מיט אם גהאנדלט כמה פעמים האבין זייא מיר גיזאגט אז דוא ווילסט גייא מיט אונז וועלין מיר דיר ווייזין וויא ער ליגט אין וואלד גיהרגט האב איך ניט גיוואלט גיין עכ"ל העד הלז וע"ז העיר כ"ת כמה ספיקות וצללת במים אדירים והעלית היתר ברוא בזה והנה כבר הארכתי בענין כזה בכמה תשובות וכתבתי על כל קוץ וקוץ כו' ואם באנו לכתוב אין מספיקין ולא מפסיקין ואיני בחזקת הגוף וידי רפות אפס לכבודך אמצתי זרועתי ואבא בקצרה לכתוב אשר נתחדש לי בעת עיוני בדבריך בקוצר מופלג. והנה שאלתינו כשאלת הראשונים בתשובת מיימוני ובנ"ב סימן ס"ט שדא נרגא דמהר"מ כר"ת דמיקל בספק ג' ואני כתבתי בתשו' דמלשון מהר"מ משמע שכ"כ אף להמחמיר בספק ג' דא"כ הול"ל בפשיטות דנהי דאסהיד בתר ג' י"ל דחזי תוך ג' או ראה שהרגוהו כו' (מ"ש שם דברור לו שנהרג דחזיא כו' נראה דתיבת שנהרג הוא ט"ס) מבואר שבא להתיר מטעם שתולין שהיה ברור לעד הראשון וכמבואר בתה"ד דכה"ג שמעיד סתם שנהרג ל"ח למלתא אחריתא כו' ולכן יליף מיניה לענין לשון הטביעה ע"ש וכעת ראיתי שהדבר מוכרח שהרי הביא ראיה בהנך עובדי דש"ס דאטו כל הני עובדי כולהו תוך ג' הוו מסהדי ואיך תתיישב ראיה זו לדעת המחמירין וא"ל דמהר"מ באמת ראייתו מכאן להקל בספק ג' ואין אחריות הפוסקים עליו והמחמירים באמת סברי דבהנך עובדי ביחנו דבריהם איך ידעו שמת ואין כאן ספק ג':

אך באמת הריב"ש למד מהנך עובדי ומההיא דא' שעמד בראש ההר כו' ולא מקשינן דלמא א"י הוא מוכח דמסל"ת הוי בלא קישור דברים אלמא דמפרש דהדברים ככתבן כמו דנקט הש"ס ולא אמר המסל"ת יותר והריב"ש נראה מדבריו שנוטה להחמיר בספק ג' וא"כ תיקשי דלמא ראה אחר ג' ולכאורה אפשר לומר דדוקא אם מעיד בסתם שמת אין תולין לומר שמצאו מת ויש כאן ספק ג' אלא אמרינן שראה אותו בשעה שמת ואין כאן מקום לחוש וכמו שאין חוששין שמעיד על דברים שרובן למיתה והיינו הנך עובדי דהש"ס אבל היכא שאמר בפירוש שלא היה אצל מיתתו רק שמצאו מוטל מת או הרוג והלך לו ולא ביחן דבריו אם היו תוך ג' או שאנחנו שומעים מעד מפ"ע מאין הרגלים שמציאה זו שמצא היה ברור לו שהוא תוך ג' שהרי אין בכח דבריו יותר על תוך ג' מן על אחר ג' וכמ"ש בק"ע בשם תשו' החולקים על מהריב"ל וגם כי אפי' אם היה המעיד ישראל לאו כ"ע דיני גמירי ורוב ההמון מי יודע לעת כזאת הפרש בין תוך ג' לאחר ג' שאמר שאם היה לו ספק היה חושש שמא אחר ג' הוא ונשתנו פניו ומכ"ש בעכו"ם מסל"ת שבלא"ה דעת הר"ש וה"ר נתן שהביא בתה"ד דבעכו"ם מסל"ת מהני ט"ע ואף דלא קי"ל הכי עכ"פ בכה"ג דעביד דטעי ומעיד ע"פ מה שרואה מת מוטל לפניו בצורה זו ועינו הטעתו שבאמת אחר ג' הוא ונשתנה צורתו והעכו"ם לא ביחן בזה:

אבל אחר העיון נלענ"ד שז"א דבשלמא אם משמעות לשון פלוני מת או נהרג אינו סובל רק שהיא אצל המיתה או ההריגה או שעכ"פ פשיטות הלשון כן הוא ועל צד הדוחק יתפרש בע"א שפיר י"ל דהנך עובדי כיון שאמר שכב איש פלוני וכיוצא יצאנו מחשש אחר ג' ג"כ שהרי אנו מפרשים שהיה אצל מיתתו ממש אבל באמר ל' פלוני מת או נהרג נוכל לפרשו בפשיטות שלפי שמצא אותו מת או הרוג לכך אומר מת או נהרג וא"כ לא יצאנו מחשש ג"י אף שאמר פלוני מת שהרי י"ל שהיה כוונתו שלפי שראה אותו מוטל מת אומר פלוני מת והרי לא ביחן דבריו אם היה תוך ג' וא"כ הדק"ל להמחמירין בספק ג' איך התירו בפשיטות בהנך עובדא אלא ע"כ דאף המחמירין לא החמירו ואלא אם הספק להעד עצמו אבל אם אין הספק רק להשומע מפי העד והמעיד עצמו אפשר שהיה ברור לו שהוא תוך ג' תלינן מדהעיד סתם מת אמרינן או שהיה אצל המיתה או אף שאח"כ ראה אותן מת היה ברור לו שהוא תוך ג' וטעמא נלענ"ד דודאי אע"פ דההפרש בין תוך ג' לאחר ג' כמדת חכמים אין ידוע לכל מ"מ דבר זה ידוע לכל שמת המשתהה ביבשה פניו משתנים מיום ליום והוא נתפח מעט מעט עד שנתפח הרבה ואם היה זה הרואה אחר ג' רגילות הוא שאז הוא נתפח הרבה ועוז פניו ישונה וכיון שזה אמר בפשיטות מת פ' ולא עלה בלבו ספק ודאי תוך ג' היה שלא היה לו מקום לספק באחר בשביל תפיח' מועטת משא"כ אם היה אחר ג' שאז רגילות שיתפח הרבה היה לבו נוקפו לומר בפשיטות שהוא אותו פלוני והיה חושש דשמא שינוי צורה הוא ויתבד' ויאחז והלכך דברי מהר"ם בזה אתי שפי' אף להמחמירין דגם אינהו מודים דבכה"ג תלינן שהיה עם ההורגים או שראה תוך ג' וכך מורים דברי תה"ד וא"כ בנ"ד דדמי ממש לההיא עובדא דמהר"ם שהעכו"ם אמרו בפשיטות שהוא שוכב ביער הרוג אמרי' או שהיה אצל ההריגה או שראוהו תוך ג':

וממ"ש איכא סייעתא לסברת מהרי"ט שכתב דהיכא שמעיד שמצאו הרוג בלי שום נפוח שרי אף בספק תוך ג' דלפי דבריו א"ש הא דבאומר סתם מת פלוני ל"ח שמא ראה אותו לאחר ג' משום דאם היה נפוח לא היה אומר בסתם והיה לבו נוקפו וע"כ שראה אותו מת בלי שום שינוי ונפוח וממילא שאין כאן חשש לספק ג' כלל:

וראיתי שכ"ת כתב להשיב על מהרי"ט מדברי היש"ש בשם הריטב"א דמבואר דפלוגתייהו באין שינוי בפנים כו' הנה לשון הריטב"א שהביא היש"ש הוא מועתק מהנ"י בשם הריטב"א אך מ"ש דלשון הרשב"א בחידושיו הוא ממש כהריטב"א ליתא דהרשב"א כתב כיון שמכירין אותו ואין ידוע אם נתפח או לא כו' ע"ש וס"ל למהרי"ט דהיינו דוקא במקום שיש לספק שמא נתפח אבל אם ידוע בבירור שלא נתפח מודה וע"פ זה גם לשון הריטב"א שהביא הנ"י שכתב ואין רואין שום שינוי בפניו מתפרש הכי שר"ל שאין נראה שום שינוי בפנים ממה שזה היה בחיים וניכר בט"ע שזה ראובן וכלשון הרשב"א שכתב דמסתמא כיון שבדקוהו והכירוהו בט"ע חזקה זהו הוא אלא שחששו חכמים שמא נתפח ונשתנה צורתו לפי שרוב משתנים אחר ג' ודוקא כשנודע שעברו ג' כו' ע"ש וא"א לומר שהריטב"א ר"ל שאנו רואין שאין שום שינוי פנים דהיינו שבודאי לא נתפח דהרי סיים ושמא נתפח חששא דרבנן ומבואר למעיין שדבריו לקוחים מהרשב"א אך אף אם נרצה לפרש דהך שינוי פנים מחמת נפיחה קאמר בע"כ לפרש דהיינו שאין נראה כאן שינוי שמורה לנו ודאי שנתפח ואף שמידי ספק לא יצאנו וי"ל דשמא נתפח ס"ל דשפיר דמי ובזה יש חולק ומחמיר אבל היכא שאין כאן ספק כלל וניכר הוא לו שאינו רק כמת שעבר עליו יום או יומים ידיעה זו מספקת לדונו שהוא תוך שלשה ודברי מהרי"ט מסתברים דבאמת אף לאחר ג' אין החשש רק משום שרגילות הוא שיתפח ומה"ט פליג ריב"ב ואמר לא כל זמן כו' וגם באשתהי במים משמע דעת הרמב"ם דדוקא אם ידוע שתפח ואף שחלקו עליו היינו דס"ל דאף באין ידוע חוששין שמא נתפח וכ"ז בידוע לאחר ג' דכיון דרגילות שיתפח קרוב לומר דאין סומכין בזה על העד שאומר שברור לו שלא נתפח דרובא דמתים נתפחים לאחר ג' משא"כ בספק ג' מה"ת לא נאמין להעד שאומר שברי לו שלא נתפח ולא נשתנה וזה האות שהוא באמת תוך ג' ולכן גם באומר סתם מת פלוני ואין מברר דבריו תלינן שאולי ידע שהוא תוך ג' או שראוהו בבירור בלא נפוח ולכן אמר בסתם ודוקא היכא שהעד בפנינו ומסופק אם הוא תוך ג' וגם א"י בודאי שלא נתפח שפיר יש מקום לספק שמא הוא אחר ג' ובאמת היה נתפח כיון שהעד לא סר לראות אחר זה ובכה"ג דעת קצת פוסקים להחמיר ובתשוב' סימן עשיתי סמוכות לדברי מהרי"ט מדברי הרי"ף בתשובה ושם כתבתי שבזה מיושב לשון המשנה שבירושלמי ומהרי"ט הביא לשון המר"ד אין מעידין אחר ג' ימים משמע דוקא ברי לאחר ג' ולפי מ"ש י"ל דמתניתין רוצה להשמיענו דאחר ג' בכל גווני אין מעידין אף אם העד אומר שלא נתפח דלא סמכינן עליה נגד רובא שנתפחים אחר ג' ועיין בס' ערך לחם למהריק"ש כתב הכירו העד ולא נתפח בידוע שלא שהה אחר שהושלך רדב"ז סימן תתקצ"ט וצ"ע עכ"ל ועיין בשו"ת רדב"ז השניות סימן רצ"ד. והנה שם בתשובה כתבתי עוד בדברי הגאון בנ"ב שכתב אפילו להמקילין בתוך ג' י"ל משום חזקת חי וזה ל"ש בספק אימת ראה וכתבתי די"ל איפכא דדוקא ספק תוך ג' מחמירין דחזקת חי עשוי להשתנות ואזלינן בתר שעת מציאה כמ"ש הט"ז אבל בספק אימת ראה ל"ש שעת מציאה דהא עכ"פ היה פ"א תוך ג' להריגתו ונוכל לתלות שאז ראוהו ובארתי על נכון גם מ"ש בנ"ב דמהר"ם מיירי בידוע יום ההריגה כתבתי דאין מוכרח רק דמיירי שהיה יותר מג"י שנאבד וגם אפשר דמתוך דבריו של עכו"ם היה נראה כן אבל מ"מ יום ההריגה לא היה ידוע והארכתי וכעת נתיישבתי קצת בדבר ואמינא לחדש דבר מעתה דנלענ"ד דבנדון זה דספק ג"י בלא"ה ל"ש חזקת חי כלל שאפשר לומר דע"כ לא אזלינן בתר חזקה אלא לענין שתועיל על הדבר שאנו דנין באותה שעה וכגון חזקת הנגע אע"ג דהשתא חסר לפניך אמרינן השתא חסר וקודם זה היה בחזקתו כיון שאנו דנין על שעת ההסגר ואמרינן דאז היה בחזקתו וכן בחזקה דגופא דאמרינן השתא נבעלה וההיא שעתא שאנו דנין עליה ומספקינן בה היתה בחזקת בתולה וכן כל כיוצא בזה אבל בגוונא דנידון שלנו שאין אנו דנין על השעה שאנו אומרין עליו החזקה רק אנו דנין על השעה שכבר יצא מחזקה אלא דחזקה שהיה כבר מהני בה לדון ע"פ זה להתיר או לאיסור לא אזלינן בתרה וכעין שכתבו התוס' דחזקה שלא נתבררה בשעתה לא אזלינן בתרה ואע"ג דהשתא איגלאי מלתא למפרע דאותה שעה כשרה היתה ואיכא חזקה מ"מ על ההיא שעתה דדיינין עלה דהיינו העת שנעשו הגבינות לא היה החזקה מבוררת ולא אזלינן בתרה וה"ה איפכא אף דהחזקה בשעתה חזקה מעליה הוה מ"מ כיון שאין אנו דנין על אותה שעה רק על זמן שאחר יציאת החזקה אין החזקה הקודמת מועלת לברר הזמן של עכשיו והך נראה דגריעה מחזקה שאינה מבוררת כיון שזמן שאנו דנין עליו כבר יצאה מחזקתה ודוגמא לדבר מצאנו ג"כ בכתו' בסוגיא דהיה בה מומין דקאמר ר"א רישא מנה לאבא בידך כו' ולפירש"י חזקה דהבת ל"מ לאב וכן מצינו בכמה דוכתי כמ"ש בס"א וה"נ הזמן הקדום אין חזקתו מועלת אל הזמן שאחריו:

ולפ"ז נראה בהך דינא דמהר"ם מינץ שהביא הט"ז סימן שצ"ז דפסק בספק שמועה קרובה חייב להתאבל משום חזקת חי והשתא הוא דמת והט"ז השיג עליו ועיין בשו"ת ח"צ ואא"ז בבכ"ש במ"ק ודשו בה כל האחרונים ולפי מ"ש ל"ש לאוקמי אחזקת חי בהא מלתא כיון דהספק שאנו דנין עליו אינו על אותו זמן שהיה חי כ"א על הזמן שאחר מיתה אם הוא קודם או אח"כ בכה"ג לא מהני לן החזקה דמחיים להוכיח מזה לענין אחר מיתה אך הוא דבר מחודש אצלי ועדיין לא הבאתיו בכור המבחן וצ"ע עוד ותבנא לדיננא באומר סתם מת פלוני או נהרג פלוני אמרינן שהיה שם בשעת מעשה או שראה מרחוק בהריגת איש ואחר הליכת הרוצחים הלך לשם וראה אותו מת או שראה אותו אתמול חי ולמחרתו מצאו מת והכירו בסימנים שזהו שראה אתמול חי והוא פלוני או י"ל שאתמול היה במקום הזה ביער ולא היה שם כלום ולמחרתו מצא שם הרוג דודאי מסתבר שאתמול אחר הליכתו או היום נהרג משנאמר שהיה מוטל במקום אחר ג"י ואח"כ גררו אדם למקום הזה מכמה טעמים א"צ להאריך בהם וגם י"ל שמצא שעדיין בשרו חם או לפי מ"ש בשם מהרי"ט ז"ל שראה שלא היה נפוח כלל וכתבתי כל הני גווני לאפוקי ממ"ש כ"ת בשם שו"ת מהר"י הלוי דלא משכחת לה כ"א כשעמדו עליו משעת הריגה עד שעת מציאה וז"א ובענין ההיא דטבע בדגלת שהקשו מנין אתה יודע מספר ימיו של זה הארכתי בתשובה וא"כ אפילו תימא עד מפ"ע כשאמר מצאתי הרוג והכרתי שהוא פלוני יש לחוש לספק ג"י שאין כח בלשון עדותו יותר מלגבי העד הראשון מ"מ בגוונא דמהר"מ או בגוונא דנ"ד שלא הזכירו מציאה בלשונם רק שאמרו בא ואראך אך פה מושכב איכא למתלי בכל הני גווני אך לענ"ד אפילו באומר עד מפ"ע מצאתי הרוג ולא ביחן דבריו שהוא מסופק קצת מחמת שינוי הצורה תלינן ג"כ בקצת מהני גווני דאם איתא לא הול"ל הכי בפשיטות אלא הול"ל וכמדומה לי שהוא פלוני או הול"ל בלשון רבותא אף שנשתנה קצת אעפ"כ הכרתיו אלא ודאי שהיה ברור לו שלא נשתנה כלל או שהיה תוך ג' וכבר כתבתי שזה מוכרח דגם במת או נהרג פלוני יש במשמעות לשון זה שמצאו מת או הרוג ול"ח דלמא כך כוונתו וא"כ הרי לא פירש שהיה תוך ג' א"ו דל"ח אף בכה"ג:

וראיתי בספר עזרת נשים למהר"מ בן חביב שבא מקרוב לידי שכתב על מ"ש בש"ע סעיף ה' אבל אמר העד מת פלוני ואני ראיתיו שמת אותו כו' דמשמע דאם לא אמר אני ראיתיו שמת תלינן לומר דמה שאמר מת פלוני הוא דשמע מפי אחר דמת פלוני והו"ל כאומר שמעתי שמת פלוני דאין שואלין אותו ולפיכך לא הוזקק לשאלה רק כשאמר אני ראיתיו שמת ע"ש שכ"כ להלכה ולא למעשה ועכ"פ הדבר פשוט שיש בכלל לשון פלוני מת שמצאו מוטל מת אף שהוא לא היה בשעת מיתה ומוכח כמ"ש והטעם דלעולם תלינן שאין להזכיר על חבירו שם מיתה או הריגה אם לא שהדבר ברור לו וזה ג"כ בכלל קולת עגונה שהקיל עד מפ"ע מפי עבד כו' מתוך חומר כו' וכמ"ש התוס' גבי ע"א במלחמה דלעולם לא יאמר העד בדדמי כמו האשה כו' ואף מאן דס"ל דגם ע"א אומר בדדמי מ"מ בזה שאם תאמר אחר הוא ע"כ היה שום שינוי צורה קצת ולא היה אומר כן בפשיטות ולכן תלינן שידע בבירור ולכך עדיף טפי מאם הראשון לפנינו ומסופק ודוגמא לדבר שטוענין ליורש דלמא אי הוה אבוהון קיים היה טוען פרעתי אע"ג דאיהו גופיה א"י אם פרע חייב ואף שבבעה"ת סימן ל"ח והביאו הטור סימן ע"ה נראה דטעמא משום שהיורש לא הו"ל למידע מ"מ מבואר בסוף דברי בעה"ת שם שבא להמתיק טעם הדבר משום דלפרעון קאי ועביד אינש לפרע לאחר זמנו וכודאי דמי דפריעא הוא ע"ש והיינו משום דלטעמא דא"י אם פרעתיך חייב משום שהחוב ודאי והפרעון ספק א"כ לא מסתבר לחלק בינו ליורש (ומ"ש בש"ך סימן ע"ב דהיורשין לאו בע"ד דידהו אלא דאבוהון כו' צ"ע כמ"ש במ"א) ולכך הסביר הענין דמה שיכולין לומר שאביהם פרע חשיב כטענת ודאי שקצת רגלים לדבר שפרע כיון שלפרעון עומד ואף שאינו ענין לזה מ"מ למדנו משם דזימנין הטענה שטוענין עבורו אע"פ שהוא שמא אמרינן דלמא כך הענין בברי ועדיף משמא של טענת עצמו ע"י עילה כל דהוא וכה"ג בנ"ד י"ל דאף אם נימא שאם העד בספק יש להחמיר אם יש לתלות שהעדות ברור למעיד רק לנו הספק אמרינן כיון דקצת רגלים לדבר שמעיד בסתם שמצא פלוני מת או נהרג ואם איתא שהיה חבול או נפוח או תפוח היה מזכיר זה וגם שהיה חושש שמא הנפיחה היה גורמת שנדמה לו שפלוני הוא א"ו שלא נתחדש בו רק ענין המיתה או הריגה ולא היה נפוח ותפוח כלל והכיר אותו היטב ולכן אומר בסתם ומכ"ש בנ"ד שאינו אומר שאמרו שמצאו הרוג רק שרוצים להראות איך הוא שוכב הרוג דזה הוי כאמר פלוני נהרג דל"ח דלמא מצא הרוג לאחר ג"י ועיין בכתבי מהרא"י סימן קס"א שכתב וא"כ כיון שאמר אותו עירון בפה מלא שהוא הרוג לא דייקינן בתריה איך ידע שהוא הרוג אלא אמרינן ששמע בבירור מהורגיו או מאותם שהיו עם הורגיו שנהרג והכי כתב מהר"מ בתשובה כו':

וכ"ז הוא לרווחא דמלתא לצדד להקל אף להפוסקים המחמירים בספק ג' אבל לדינא הלכה רווחת בישראל דספק שלשה להקל כמבואר בכמה תשובות האחרונים ובתשובה תמהתי על הגאון נ"ב סימן ל"ב שכתב וכבר ידוע שהח"מ סימן מ"ז כתב שפלוגתא זו דומה לב' כיתי עדים כו' וכ"כ בתשובה שם סימן ובמחכ"ת אגב שיטפיה רהיט ליה וסבר דהח"מ קאי אפלוגתא דספק ג' וליתא דהח"מ קאי התם אפלוגתא דר"ת והפוסקים לענין גופו שלם ואדרבה הח"מ מקיל בפלוגתא זו דספק תוך ג' כמבואר בס"ק ק"ח:

ועכ"פ בנ"ד יש להתיר בפשיטות ומכ"ש לפמ"ש הפוסקים דבכל מסל"ת או עד מפי עד תלינן שלא היה נחבל בפנים וכבר כתב הב"ש דבכה"ג שלא היה נחבל טפי יש להתיר ספק ג' כיון דר"ת מקיל בזה אף לאחר ג' ואפי' אם נאמר דמה שאומר מת סתם או נהרג אין תולין שהיה תוך ג' היינו משום די"ל דלא מוקי אינשי אדעתייהו שמא אחר ג' הוא ונשתנה אבל אם נחבל בפנים הרי עיניו הרואות שאין בו מתום פצע וחבורה ומדאומר בפשיטות שפלוני הוא שנהרג דיינינן ליה דמסתמא כל חבל ושחיתה לא אשתכחת ביה וממילא יש בזה דעת ר"ת להקל וחזי לאצטרופי להקל לספק תוך ג' ומכ"ש שכבר ביארתי שי"ל שאף המחמירים מודים בזה:

ומצאתי בשו"ת הרשב"א סימן תקצ"ז וז"ל ראובן הלך למרחקים והניח אשה ובא ע"א ואמר ראיתי ראובן בעלה של זו הרוג בדרך בארץ ישמעאלים וכבואי אליו הכרתי שהוא פלוני כו' תשובה הדין עם האומר דמותרת דכל שבא ע"א ואפי' עד מפ"ע נאמן כו' ודברי האוסר לא ידעתי על מה סמך עד שאשמע טענותיו עכ"ל והנה תשובה זו מורה להדיא דפשיטא ליה להרשב"א דספק ג' מותר שהרי מבואר למעיין שזה העד לא ידע אימת נהרג רק שמצאו הרוג והכירו שהוא פלוני ואפ"ה כתב בפשיטות שהיא מותרת ולא ידע על מה סמך האוסר ופשיטא שאין לדחוק ולומר דמה שאמר העד מתחלה ראיתי ראובן הרוג היינו שראה הריגתו אלא שאז לא ראה הטיב ולכן אמר אח"כ ובבואי אליו הכרתיו דפשיטא שא"א לפרש כך אף המתעקש רק שהוא גמגום לשון השואל ופשוט דמ"ש תחילה ראיתי ראובן כו' היינו ע"ש סופו לפי שבא אליו והכירו ואם כן מנין היה ידע שהוא תוך שלשה וא"כ מבואר דאף דבחידושי כתב שצריך תלמוד מ"מ בתשובה הכרע הלכה למעשה להקל בספק תוך ג' ואם נפשך לומר דבחדושיו מיירי שהעד פירש דבריו שא"י אם (הוא תוך ג' ובתשובה מיירי שהעיד עדותו והלך לו ולכן אנו תולין לומר שהעד היה יודע שהוא תוך ג' וכמש"ל א"כ נקיט מיהא בידך דבכה"ג משרא שרי אך באמת מבואר למעיין דגם הרשב"א בתשובה מיירי שאין העד יודע אימת נהרג ואפ"ה מתיר משום דס"ל להקל בתוך ג':

ומה שיש לעיין בזה הוא כיון שהמסל"ת לא אמר קברתיו ודעת הרמב"ם דעכו"ם מסל"ת צריך שיאמר קברתיו ומצאנו בקצת פוסקים שחששו בזה לדעת הרמב"ם אלא שכתבו ליישב שיטתו דלא תיקשי עליו מהש"ס דמשמע דא"צ קברתיו ויש בזה כמה שיטות כמ"ש הב"ש והנה לשיטת ה"ה והר"ן דמזכיר שמו או מכירו א"צ א"צ קברתיו א"כ בנ"ד דאיכא כל הני למעליותא גם הרמב"ם מודה וגם לשיטת הרא"ם שהביא שם ג"כ א"ש אך לשיטת הר"י סאגיש צ"ע כמ"ש לקמן ולשיטת הריטב"א והנ"י שכתב מדקמעייל נפשיה לאכרוזי פלוני מת כו' לכאורה י"ל דבגוונא דנ"ד בעינן קברתיו ואפשר דכיון שסיפר שאמרו לו מכיר אתה לפלוני ואמר הן ואז הם מעצמם אמרו לו בא ונראך שהוא מושכב הרוג הרי זה כמעייל נפשיה לאכרוזי ולשיטת מהר"י סאגיש שהביא הב"י אבאר לקמן ונלענ"ד לצדד עוד בזה דבנ"ד כ"ע מודים דא"צ לומר קברתיו דהנה מבואר בדברי ה"ה דבמזכיר שמו א"צ קברתיו והביא ראיה ממ"ש הרמב"ם דמסל"ת שפלוני נפל בים אם נשאת ל"ת והמ"ל תמה דמאי ראיה מטביעה במים שאל"ס דמחמת הטביעה אתינן עלה ומה שייכות קברתיו בזה וכתב ליישב בדוחק ולענ"ד י"ל לפי מ"ש בבני יעקב בתשובה שבסופו סימן בשם שו"ת מהר"א ששון דהרשב"א סובר בטעם הרמב"ם דחיישינן דמשקר בכוונה ואי לא אמר קברתיו מצי לאשתמוטי דבדדמי קאמר וה"ה ס"ל דטעמא משום בדדמי ע"ש ולענ"ד י"ל דגם ה"ה ס"ל בטעם הרמב"ם דחיישינן דלמא יש לו איזה כוונה בעדות זה ומשקר ולכך בעי קברתיו כיון דלא מצי לאשתמוטי לא חשדינן ליה במשקר והלכך במזכיר את שמו נמי רגילות הוא כיון שהוא מכירו היטב אין דרך שיראה אותו ולא יקברנו או עכ"פ לטלטלו ולהזיזו וא"כ בכה"ג לא בעי קברתיו דכל שמזכירו בשמו נמי לא מצי לאשתמוטי לומר שסבור היה שמת ועדיין לא מת שהרי מסתמא קברו או טלטלו:

והנה מ"ש הכ"מ שם בהל' ך' וכן האשה כו' וכן העכו"ם כו' דהיינו שמעיד ששהה כדי שת"נ אינו מוכרח לענ"ד ואדרבא ממ"ש שם סתם וכן עכו"ם מסל"ת שטבע פלוני בים אם נשאת ל"ת והוא נלמד מעובדא דחסא משמע שסובר שדי בלשון זה דמסתמא אינו אומר עדות טביעה במשאל"ס אלא א"כ שוהה כשיעור וזה נראה בלשון הרב המגיד שם הלכה י"ט שכתב ומתבאר מדבריו ג"כ דמשאל"ס שא"א לעמוד על בוריו של דבר לעולם אין מעיד העד עד שישהה כדי שת"נ ול"ח דאמר בדדמי וזהו שכתב רבינו או שטבע בים הגדול עכ"ל והכ"מ שם כתב שצריך לגרוס בדברי ה"ה דטבע בים הגדול ומת דמשמע שהוא יודע שמת והיינו ע"י ששהה כדי שת"נ כו' ולענ"ד צ"ע דאדרבא לשון ה"ה מורה להדיא דכל שמעיד סתם אמרינן דמסתמא שהה וא"צ לומר בפירוש ששהה ומ"ש ומת ר"ל דמחמת הטביעה מת שכך הוא עדותו של עד בזה שמשער בנפלו שדברים אילו רובן למיתה וכמדומה שכתבתי מזה בתשובה אחת ג"כ:

ולפ"ז א"ש מה שהביא ראיה ה"ה מהא דמסל"ת שטבע בים דאם איתא דבמסל"ת ביבשה בעי קברתיו והיינו משום דאל"כ מצי לאשתמוטי ולמימר דאמר בדדמי אם כן גם במעיד שטבע אין להתיר מחמת עדות טביעה במשאל"ס דהא איכא למיחש למשקר ומצי לאשתמוטי דאמר בדדמי שהרי לא העיד בפירוש ששהה כדי שת"נ רק דאמרי' דמסתמא אינו אומר אא"כ שהה ועכ"פ שפיר מצי לאשתמוטי שלא שהה ובשלמא מחמת משאל"ס לא מצי לאשתמוטי כשיבא זה ויעמוד חי לומר שניצול על ידי דף או גלים משום דכחשו בפניו יענה הבעל שיאמר שלא נטבע כלל או שטבע ועלה מיד אך שיש לחוש שמא האמת שנטבע אלא שלא שהה כשת"נ ואומר בסתם לאיזה כונה ואח"כ מצי לאשתמוטי ולמימר דבאמת לא שהה לכן מחלק ה"ה דבמזכיר שמו א"צ קברתיו דגם בכה"ג רגילות הוא שיקברנו או יזיזנה וה"ה בטובע במים רגילות הוא במכירו היטב שישהה כדי שת"נ ואם כן לא מצי לאשתמוטי לומר שלא שהה ולומר שניצל על ידי גלים וכיוצא גם כן לא מצי לאשתמוטי שהרי שמא יאמר זה שניצול על אחר והלכך בכה"ג שמזכיר שמו מהני לענין טביעה במשאל"ס וה"ה לענין הרוג ומת דיבשה שהוא חושש לומר בדדמי שמא יעמוד חי ויתבד' ויאחז שמה שיתנצל שאמר בדדמי אין זה התנצלות באיש המכירו שעל פי דבריו אנו דנין שודאי קברו או טלטלו על כל פנים. ונשוב לנ"ד לפי מ"ש שי"ל דטעמא דקברתיו כי היכא דלא מצי משתמיט א"כ י"ל דאפי' מאן דסבר דבכל גווני בעי קברתיו אף במזכיר שמו היינו דוקא במסל"ת כה"ג שהעכו"ם מספר לישראל לפ"ת אז חיישינן שמא יש לו איזה כוונה שמשקר מחמת זה וחושב בדעתו כשיתבד' יתנצל שאמר בדדמי ולכך צריך קברתיו משא"כ בגוונא דנ"ד שהעכו"ם לא דיבר עם הישראל כלל רק עכו"ם סיפרו לעכו"ם לפ"ת והישראל לבדד ישכון והאזין דבריהם מה שהם משיחין זה עם זה בכה"ג נראה דאין לחוש כלל שמא יש לו איזה כוונה ומשקר אלא מסל"ת גמור כזה אף קברתיו א"צ ואפילו תימא דאף במזכיר שמו צריך קברתיו להרמב"ם ומכ"ש שהרבה פוסקים סוברים דבכה"ג שהכירו או מזכירו בשמו אף הרמב"ם מודה:

והנה הב"י הביא בשם הר"י סאגיש שכתב בדעת הרמב"ם דדוקא היכא שהעכו"ם אומר שהיה אצל מיתתו או אצל הריגתו חיישי' שיאמר בדדמי וצריך קברתיו וכך נראה מדברי תה"ד סימן רכ"ג וכמ"ש מהר"ם בן חביב בס' עזרת נשים ע"ש והאריכו [בזה כמה אחרונים בתשובה והנה בנ"ד שלא אמרו העכו"ם שהיו אצל ההריגה רק שרצו להראותו מושכ' הרוג א"כ לא בעינן קברתיו:

אך צ"ע לפי מ"ש לעיל בהיתר הספק דתוך ג"י לפי שאנו תולין שהיו בשעת הריגה וכמ"ש בשו"ת מהר"מ ואם כן האי קולא דאתי לידי חומרא הוא דפלטינן מספיקא דתוך ג' ונפלנו ברברבתא שבאנו לידי ספק בדדמי כיון שלא אמר קברתיו ואין ראיה מתשובת מהר"ם די"ל דלא ס"ל כהרמב"ם בזה להצריך קברתיו או דס"ל כשאר השיטות אליבא דהרמב"ם כמש"ל דלדידהו א"ש דלא בעינן קברתיו בנדון דמהר"ם ונ"ד אבל לשיטת מהר"י סאגיש לכאורה היה מקום להחמיר בזה מטעם ממ"נ דאם ראה ההריגה וידע שהוא תוך ג' יש לחוש לשיטת הרמב"ם דמצריך קברתיו בכה"ג:

ואמנם לכאורה אף בלא שיטת הרמב"ם היה מקום להחמיר בזה אם נימא דראה ההריגה שהרי בעהמ"א והרא"ש מחמירין בראה הטביעה והרבה מפורשים ס"ל דבהכ"ג אף אסקינהו וחזינהו לאלתר ל"מ דאמרינן דאמר בדדמי ואם כן גם בראה ההריגה יש להחמיר דמה לי ראה ההריגה או ראה הטביעה איברא דאחר העיון ז"א דבשלמא בראה הטביעה שפיר ס"ל לבעהמ"א והרא"ש להחמיר דחיישינן לבדדמי דצורה דמאחר שידע שזה נטבע אומר בלבו שזה שהועלה זהו שנטבע ובאמת אחר הוא ואף דלא אישתהי מ"מ מים משנים קצת צורת הפנים וכמ"ש במ"א משא"כ כאן דאיירינן לענין חשש בדדמי שמא אמר בדדמי שמת ובאמת לא מת אף על גב דבמלחמה כה"ג חיישינן דלמא חזו דמחו ליה בגיר' כו' כיון שהוא ירא על נפשו לעמוד שם ולראות שמת ממש משא"כ בכה"ג אף שראה ההריגה כיון שאין פחד לנגד עיניו כשאומר שהיה הרוג אמרינן דראה שפיר שנהרג ממש:

אמנם לפי מ"ש בתשובה אחת זה כביר לתמוה על הריב"ש סימן שע"ח דמשמע מדבריו דקברתיו מועיל אף בראה הטביעה לדעת בעהמ"א ולכאורה מה שייכות קברתיו לבדדמי דצורה והוכחתי דס"ל דאין חשש לבדדמי דצורה כיון דחזיא לאלתר רק לבדדמי דמיתה ולזה מועיל קברתיו ולכן כתב דהרז"ה ס"ל דאסקוה קמאי אינו כמו קברתיו ולכך הוצרך לאוקמי עובדא דדגלת בלא ראה הטביעה וגם העירותי שם במ"ש הרמב"ן בעובדא דב' ת"ח דהו"ל לאוקמי דאמרי קברנום והארכתי בזה א"כ נראה דאם באנו לחשש בדדמי דמיתה בעינן קברתיו אף דאסקו' ואין כאן פחד לעמוד על הבירור שמת דמחמת הטביעה אומר בדדמי ואם כן ה"ה בראה ההריגה די"ל דל"מ מה שאינו שעת המלחמה ואין פחד דמ"מ אינו מעיין הטיב ואומר בדדמי ובתשוב' מהריב"ל סימן ב' כתב דאפשר דבמלחמה קטנה א"צ קברתיו דדוקא האשה שאמרה נפלו עלינו לסטים הוצרך הש"ס לטעמא דאשה כלי זיינה עליה משמע דבעד לא חיישי' דאשה אומרת טפי בדדמי משא"כ העד דוקא במלחמה גדולה דשייך למימר כל הני דאיקטול כו' ע"ש וא"כ מבואר שבא לומר דאף במקום פחד ל"ח בכה"ג לבדדמי דמיתה ומכש"כ במקום שאין פחד ומדברי הריב"ש שכתבתי הוא להיפך דאפילו במקום שאין פחד יש לחוש כיון שראה ההריגה ולפ"ז צריך ליישב הא דאמרי' אשה כלי זיינה עליה מבואר מזה דבמקום שאין פחד ל"ח דאמרה בדדמי ונטרה עד דחזי דמת:

ומצאתי בשו"ת תולדות אדם להרשב"א סימן ל"ב באמצע התשובה שכתב וז"ל ומה שטען אפטרופס של היתום דהו"ל ע"א במלחמה ואין עדותו עדות עד שיאמר וקברתיו וטוען האשה השיב דשאני הכא דלגבי עד זה שעת שלום היה כיון שהיה נוהג בפניהם כנכרי ונראה שהיה מדמה זה להא דאשה כלי זיינה עליה ואין הנדון דומה לראיה דהתם באשתו שאינה נפרדת ממנו כל שאינה יראה מן הלסטים אבל אינש דעלמא לא דומה לו להמתין אם ימות או יחיה ומיהו לדידי נ"ל דלעולם אין העד אומר בדדמי ואף בלא קברתיו אין עדותו עדות ויש להשיב על דברי רב אלפסי כו' ע"ש מבואר דלשיטת הרי"ף שפיר י"ל בדדמי בע"א אף במקום שאין פחד ומ"ש מהריב"ל דבמלחמה קטנה ל"ש דאמר כל הני דאקטול כו' הנה בש"ס קאמר ע"ז את"ל דנטרה עד דחזי' זימנין דמחו לי' בגירא כו' וזה שייך אף במלחמה קטנה ועי' ח"מ ס"ק שהביא דברי מהריב"ל דאפשר דבמלחמה קטנה לא בעינן קברתיו וכתב כיון שכתב דרך אפשר אם כן לא החליט הדבר ע"ש ולכאורה דשפיר קאמר מהריב"ל דבמלחמה קטנה לא אמרינן בדדמי כיון דליכא למימר כל הני דאיקטול כו' ואע"ג דבש"ס קאמר נמי את"ל כיון דרחמא ליה נטרה עד דחזי' זימנין דמחו ליה בגירא היינו נמי דוקא באשה דאמרה עפי בדדמי וכמ"ש מהריב"ל דבאשה אף במלחמה קטנה חיישי' ולכן הוצרך לטעמא דאשה כלי זיינה עליה והיינו דבמקום שאין לה פחד היא ממתנת עד שרואה בעיניה אם מת ממש או לא מת משא"כ במקום פחד אז ממלטת על נפשה ואומרת בדדמי מחמת דחזי' דמחו לי' כו' וכ"ז באשה עצמה ומלחמה בעולם משא"כ בעד דעלמא נהי דלשיטת הרי"ף בלא קברתיו חיישי' גם בעד דאמר בדדמי היינו בדדמי כי הא דכל הני דאיקטול כו' אבל היכא דל"ש הא רק דנימא דחזו דמחו לי' בגירא כו' כולי האי ל"ח בעד דהא שאר הפוסקים ס"ל דלא אמרי' בדדמי גבי עד ואם כן אף הרי"ף שסובר דאמרי' לית לן למימר אליבי' כ"א בדדמי דשכיח טפי כדמשמע בש"ס דמעיקרא קאמר טעמא משום דסברא כל הני דאיקטול והדר קאמר ואת"ל כו' זמנין דחזי' כו' משמע דהך טעמא דכל הני דאקטול פשיטא ליה טפי מהך דמחו לי' כו' וכמ"ש הרשב"א בתשובה לדעת הרי"ף דבכל מקום סכנה שדרכן של ב"א מתים שם כמלחמה ומים בין שיש להם סוף או אל"ס משעה שהוא יודע שטבע או שירד למלחמה ולא שב מחשב הוא בדעתו שמת כדרך שמתו האחרים וסומך על הדמיון ומעיד והלכך צריך שיאמר בפי' קברתיו כו' ע"ש והוא הטעם שאמרו כל הני דאקטול כו' ובמלחמה קטנה ל"ש זה:

וגם כי במ"ש לעיל מתשובת תולדות אדם להרשב"א דבע"א אף על פי שאין פחד חיישי' לבדדמי מצאתי בכתבי אבי מ"ו הרב הה"ג זלה"ה תשובה אחת שכתב בימי חורפו לצדד בהיתר עגונה אחת שנהרג בעלה בשעת גזירת אוקריינא שנת תתק"ח לפ"ק בק"ק אומאן והאקאזאקען הרגו גם שרים מאנשי פולין אם לא מי שחזר לדתם ופריצ' אחת היתה מסל"ת שהיא המירה דתה אז והצילה נפשה וגם אמרה לאחי בעל האשה לאחיכם קדוש יאמר לו כו' ועל ענין זה כתב הגאון מ"ו ז"ל בתוך התשובה וז"ל דכאן ל"ה דין מלחמה וכן הוא בב"י בשם הרא"ש אחר שהמירו את דתם שוב אין יריאים מהמלחמה ולפ"ז הפריצה שחזרה לדתם לא היתה יריאה מהמלחמה וכן בח"צ סימן דלכ"ע לא בעינן קברתיו כיון דלא ידעינן אם היה העד בסכנה תולין להקל ולא מיבעי' למהריב"ל ומהר"ם אלשי"ך דבכל מילי לא דייקינן בסהדותא דעד מפי עד אפי' בדבר הנוגע לגוף העדות ובספק כ"ע מודים וכן בתשובת גאוני בתראי דף ל"א ובכאן ודאי לא היתה יריאה מהמלחמה מחמת שחזרה לדתם ודאי ל"ה ע"א במלחמה ול"ש בדדמי כו' עכ"ד א"א מ"ו זלה"ה שכתב בקצרה כדרכו ואני כבן הקם תחת אביו אבא אחריו ומלאתי את דבריו דלכאורה לפי מ"ש דעיקר טעמיה דאמרי' בדדמי הוא משום דסברא כל הני דאיקטול כו' והאי טעמא פשיטא ליה טפי וגם הרמב"ם לא נקט רק הך טעמא וכן הראב"ן (ובתשו' אחרת כתבתי קצת טעם לדברי הרמב"ם בזה) ואם כן מה יושיענו זה שהמעיד אינו עומד במקום פחד דכיון דחיישי' לדברי הרי"ף שהעד אומר בדדמי אם כן ניחוש ליה דמימר אמר כל הני דאיקטול כו' דזה שייך אף שהעד אינו עומד במקום פחד וכמש"ל לשון תשובת הרשב"א בזה דמשעה שירד למלחמה ולא שב מחשב הוא בדעתו שמת כדרך שמתו האחרים ומ"ש המרדכי והביאו הב"י ורמ"א דאם הלך סמוך למערכת המלחמה ליכא בדדמי שאין מקפידים על ההולכים בלא כלי זיין כו' היינו שהבעל עצמו לא היה במקום סכנה אף שהאשה או העד אין להם סכנה מ"מ שייך לומר כמה דאיקטול כו':

אך מה שהביא הגאון מ"ו ז"ל מדברי הרא"ש בתשוב' לכאורה הוא ראיה ברורה שחולק על הרשב"א והנה תשובה זו לא נמצאת בתשו' שלנו רק בכלל ך"ב כתב וכן עשינו מעשה באשכנז בשעת הגזירות התרנו נשים ע"פ עדות בעלי תשובה וכתבתי ע"ז תשובה גדולה וכתב הב"י ע"ז ואותה תשובה גדולה הנ"ל באה לידי וכתב בה עוד אחר שהמירו לא היה להם עוד עת מלחמה וראה וידע ולא אמר בדדמי וראיה מפרק האשה שלום דאמר רב אידי אשה כלי זיינה עליה אלמא דבמלחמה קטנה דאינה יריאה ואינה בורחת לא אמר' בדדמי עכ"ל ולכאורה ההיא דהרא"ש פליגא על דברי הרשב"א דלעיל דהרשב"א דחה הראיה דאשה כלי זיינה משום דדוקא גבי אשה כיון שאין לה פחד היא מדקדקת היטב לידע משא"כ בעד דלא איכפת ליה בהכי וגם לכאורה קשה על הרא"ש דאין ראיה מהא דאשה כלי זיינה דהתם במלחמה קטנה ולא שייכא סברא דכל הני דאיקטול רק משום דזמנין דמחו לי' בגירא כו' בזה מהני הך דאשה כלי זיינה דכשאין לה פחד מדקדקת היטב עד שיתוודע לה שמת בבירור ולא אמרה בדדמי רק במלחמה לפי שיריאה לעמוד לפי שזורקין חצים ואבני בליסטראות ואין מתכוונים על מי שיפול וכמ"ש התוס' שם משא"כ בנדון דהרא"ש נהי דפלטינן מחשש' דמחו ליה כו' מ"מ עדיין י"ל כל הני דאיקטול כו' דדוקא באשה אמרי' כיון דרחמ' ליה נטרה עד דחזיי' משא"כ בעד דעלמא אך י"ל דהך סבר' כל הני דאיקטול ל"ש אלא במלחמה שהמלכיות מתגרות זו בזו משא"כ בנדון דהרא"ש שלא היה מלחמה רק עם ה' נפלו בחרב מחמת שרצו להעבירם על דת וקידשו ה' ומי שהמיר היה ניצול ואם כן למה יאמר העד כל הני דאיקטול כו' שהרי הוא עצמו ניצול על ידי המרה ושמא גם בעל האשה לא מסר נפשו והחליף דתו ואף על גב דגבי עישנו עלינו הבית כו' אמרינן בדדמי ובאמת הוא ניצול כי היכא דלדידה אתרחיש ניסא כו' ולא אמרינן דמה"ט גופה לא אמרה בדדמי דמימר אמרה בדדמי דמימר אמרה דלמ' כי היכא דלדיד' כו' אלא ודאי קושט' קאמרא אך ז"א דהתם לא סמכה דעתה לומר שמא אירע לו נס אף על גב דלדיד' איתרחיש כיון שאינו טבעי רק דרך מקרה ונס סומכת טפי באומד הדעת שמת ולא תשים אותו על נס וחיה משא"כ בנדון דהרא"ש מה אומד הדעת יש בזה שלא עשה כמותו ולמה יאמר בדדמי שזה בחר לו מות מחיים בעת הגזר' ר"ל רבים חללים עשו ולמה לא יחוש שזה היה כאחד מהם ולכן ליכא בדדמי מחמת כל הני דאיקטול רק דנימא בדדמי דשמא חזי' לי' דמחו בגירא כו' על זה שפיר כתב הרא"ש דדמי להך דאשה כלי זיינה דבכה"ג שאין פחד ל"ח להך בדדמי:

ובזה א"ש דברי הרשב"א גם כן שלא דחה הראיה מהך דאשה כלי זיינה דהתם מלחמה קטנה ל"ש כל הני דאקטול כו' משום דהרשב"א מיירי ממש כנדון דהרא"ש וגם כן ל"ש כל דאיקטול מטעמא דכתיבנא ולכן דחה דגם לענין זמנין דמחו ליה אין מועיל לענין ע"א אע"ג דמועיל באשה גופא דלענין זה ע"א גרע מאשה דהעד לא איכפת ליה אם חי או מת ואינו ממתין אף שאין פחד:

ונראה דגם הרשב"א מודה היכא שהמעיד על דבר ברור שראה ראשו חתוך וכיוצא דליכא לאסתפוקי במידי סגי בהכי דהא אזדא לי' חששא דמחו ליה כו' וגם חששא דכל הני דאיקטול כו' ל"ש מטעמא דכתיבנא וגם י"ל דבשביל דסבר כל הני דאיקטול לא יאמר שראה ראשו חתוך דהא לא חשדינן ליה במשקר רק שאומר בדדמי (ובאשה עצמה שאני שי"ל דמחמת בדדמי מוסיפה שקר גם כן דמה"ט ס"ל להרמב"ם דאשה גופה אינה נאמנת אף במלחמה בקברתיו ובמ"א כתבתי שדעת הרמב"ם ללמוד מהך טעמא ולכן לא הביא רק הך טעמא לחוד) ומ"מ א"א להשוות עפ"ז דעת הרא"ש עם הרשב"א ולומר דהרא"ש מיירי בכה"ג שמעיד בדבר ברור שהרי הרא"ש ראייתו מהך דנפלו עלינו לסטים ומדדמי עד לאשה והרשב"א מחלק ביניהם כמ"ש:

והנה לפי דברי הרשב"א דס"ל דבעד בכל גווני חיישי' לבדדמי אליבא דהרי"ף אף במקום שאין פחד י"ל דגם בעכו"ם מסל"ת דינא הכי דאף שהעכו"ם אין לו פחד מ"מ י"ל דאמר בדדמי וזה נראה דעת גדול א' במרדכי סוף יבמות שכתב בתשובה יהודי הלך בספינה עם עכו"ם כו' ועוד מאן לימא לן דעכו"ם מסל"ת ואומר שמת לא יהא צריך לומר קברתיו דאל"ה אמר בדדמי ואם ראוהו מגוייד אומר נהרג אף על פי שלא נהרג כו' ונראה מה דנקיט ואומר שמת לאו דוקא אלא ר"ל נהרג וכדמיירי התם בעובדא דידיה ונראה טעמו שס"ל כהרשב"א דאף שאין לו פחד אומר בדדמי ולכן התם דמיירי שאמר שראה ההריגה חייש לבדדמי שראוהו מגוייד ואמר שנהרג ומצאתי בשו"ת מהריב"ל ח"ג סימן ב' שכתב גם כן שט"ס במרדכי מ"ש ואומר שמת והל"ל נהרג וכדיהיב טעמא כו' ומבואר כמ"ש אלא שדוחה דבריו דלא מצינו בפוסקים חילוק זה וכ"ע מודו במזכיר שמו א"צ קברתיו ויחידא' הוא ולפי מ"ש לאו יחידאה הוא בגוונא דמיירי ביה שראה ההריג' וי"ל בדדמי וכמש"ל:

וראיתי בתה"ד סימן רך"ג שכתב וז"ל ומ"ש דהרמב"ם מצריך קברתיו כו' ואפילו אם נפשך לומר דה"נ ראוהו מגויד ואיכא למימר בדדמי מ"מ יש לחלק דהרמב"ם מיירי באותן שראו הטביעה דאמרי טפי בדדמי ועובדא דידן לא ראוהו הנפח בשעת הריגה אלא אחר כך:

אמנם אדוכתא תנינא כו' ועובדא דידן שידע העכו"ם את לעמל לא בעינן קברתיו וכן מוכח בתשובת מור"מ דלענין שהתיר ע"פ עכו"ם מסל"ת אפילו בלא קברתיו כו' ומהר"ם בתרא' הוא ודסמכ' הוא וההוא תשובה שבמרדכי שכתב מאן לימא דעכו"ם מסל"ת לא בעינן קברתיו לאו תשובת מהר"ם הוא שהוזכרו בה גאונים אחרים ובתר אותה תשובה מיד כתב תשובת מור"ם כו' משמע דקמייתא לאו דיליה הוא כו' עכ"ל העתקתי הדברים ללמוד ממנו שאף על פי שבמרדכי שלנו לא הובאה תשובת מהר"ם כלל במרדכי הארוך איתא להך דתשובת מהר"ם אחר תשובת יהודי שהלך בספינה כו' אשר בסוף יבמות וכ"כ שם בתרומת הדשן לעיל מיניה שכתב דע כי בתשובת מיימוני כו' ומבואר שם בארוך יותר מן הלשון שכתב מהרז"ק מן מרדכי הארוך כו' וס"ל דמהר"ם מיקל בזה דלא תלינן מחמת שראוהו מגוייד אומר בדדמי אך צ"ע כיון דמראש דבריו ניכר שאינו היתר בענין רק לפי שהנפח לא ראה ההריגה כי אם אחר כך אבל בראה ההריגה שפיר יש לחוש לבדדמי ואם כן לא היה צריך לדחות האי תשובה דהמרדכי שכתב מאן לימא לן כו' דהא שפיר מצינו לקיים דברי התשובה הלזו משום דמשמע התם שמעיד שראה ההריגה וגם קשה לפי מה שתלה ההיתר בדברי מהר"מ ומהר"ם כתב שאנו תולין שהוא תוך ג' לפי שראה ההריגה וא"כ הוא סותר למ"ש לעיל שתולה טעם ההיתר לפי שהעכו"ם לא ראה ההריגה (ואם היינו מפרשים דברי מהר"ם כמ"ש הנ"ב דס"ל להקל בספק ג' רק לפי דמיירי שהעיד אחר ג' וכמש"ל א"כ י"ל דבתה"ד לא מיירי בהכי שהעדים הי' ודאי אחר ג' אלא גם העדים הי' ספק ואם כן אין צריך לומר שברור לו לפי שראה ההריגה אבל כבר כתבתי דליתא וכן מצאתי בשו"ת מהראנ"ח סימן שכתב בפירוש דברי מהר"ם כמ"ש שבא להקל אף אם נחמיר בספק ג' ע"ש) ואפשר לומר דאף דמעיקרא בעי למימר דוקא בלא ראה ההריגה וכדמשמע בהרמב"ם מ"מ מייתי במסקנא דברי מהר"ם לומר דמהר"ם ס"ל להקל בכל גונא דאף אם נתלה שראה ההריגה מ"מ לא אמר בדדמי ואף שהפוסקים חולקים על דעת הר"ש והר"ר נתן הסוברים דעכו"ם מסל"ת לא אמר בדדמי היינו לענין מלחמה ממש אבל בגוונא דאיירינן בי' שאין כאן מלחמה רק מחמת שתולין שראה ההריגה אבל הוא היה בלא פחד ויכול לראות במתון מה נעשה בו דל"ח שאומר בדדמי:

ולכאורה נראה להכריע בזה כדעת מהר"ם דמשמע מדבריו דאף אם נאמר שהיה אצל ההריגה ל"ח לבדדמי דאם נאמר שזה דומה לראה הטביעה וניחוש לבדדמי דמיתה כמש"ל א"כ אף בע"א יש להחמיר בזה וכמש"ל מדברי הרשב"א שדבריו מורים להחמיר בזה בע"א שראה ההריגה אף במלחמה קטנה דנפלו עלינו לסטים ולפי זה תיקשי דהא משמע בש"ס שמתירין בפשיטות כל שאמר נהרג וכדאיתא במשנה אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג כו' ומבואר שם דאי לאו הכחשה היתה מותרת על ידי עדות מה שנהרג וכן איתא בדף קכ"ב מתוך הדברים נזכר ר"ג שנהרגו הרוגים בתל ארזא והשיא ר"ג נשותיהם ע"פ עד אחד ומשמע שהעד הוא המעיד הראשון שהרי בתר הכי קאמר והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד וד"ל דהתם מיירי שלא שאמר שהיה אצל ההריגה רק שמצא ההרוגים והכירם ובכה"ג מיירי מתניתין דאשה אומרת נהרג דזה דחוק דבכה"ג הו"ל לפרושי ועוד דלפ"ז באנו לחוש ספק אחר ג' והרשב"א גופיה מספקא ליה בהא וא"כ נצטרך למצוא דרך רחוק דמיירי באופן שנתברר להם מפי אחרים שהוא תוך ג' וכל זה אינו במשמע אלא פשטת הדברים משמע דמיירי שמעיד שראה ההריגה וכן מוכח לענ"ד ביבמות ך"ה הרגתיו הרגנוהו כו' ואף לפמ"ש קצת תשו' דברוצח עצמו לא אמרי' בדדמי נראה דהיינו ברוצח עכו"ם אבל בישראל האומר כן שמתירין את אשתו משום דפלגינין דבורא שאחר הרגו ופשיטא דלא מפקינן מפשטא לומר שאומר מפי השמועה רק שאנו אומרים שהוא עד וראה שאחר הרגו והיה עם הורגיו ועיין בב"ש ס"ק ך' ומכ"ש לפי מה דאמרינן התם בעובדא דאשת שמעון בן כהן דאמר להם ר' יהודא משם ראיה באומר אני הייתי עם הורגיו (ועיין בס' עזרת נשים שהביא בס"ק צ"ו דברי הרא"מ בתשובה דגם הרוצח שאומר שהרגו פעמים דאמר בדדמי שחושב שהרגו ולא הרגו וצ"ל קברתיו ואת"ל תיקשי לך ההיא עובדא דקטול אספסתא כו' ת"ל דלא אמר קברתיו י"ל דהתם אי הוי חשבינן לי' מסל"ת היינו חוזרים ושואלין מן העכו"ם היכא הוה עובדא לברר הדבר אם קברו או טלטל אותו כו' אך בשם ס' משפטי צדק כתב שהביא ראיות רבות דהרגתיו א"צ קברתיו ע"ש) ומוכח דאף שראה ההריגה אצ"ל קברתיו ותדע דאל"כ תיקשי לך דהא ידע ההריגה הוה כמו ראה ההריגה כמו בטביעה דאין חילוק בין ראה או ידע וא"כ אף אנו נאמר דמאן דמחמיר בראה הטביעה מבעי קברתיו כל שמעיד שמצא הרוג נימא דבעי קברתיו דוקא דהא מיד שרואה אותו מוטל הרוג בדקירות וחבורות ופצעים יודע שמרי נפש הכהו מכת מות וחושב שמת ושמא באמת לא מת ומה לי שידע ההריגה מפי השמועה או שראה בעצמו שפלוני מושכב הרוג וניחוש דלמא לא קברו או טלטלו ואמר בדדמי ובאמת לפ"ז קשה גם גבי טביעה איך משכחת לה שלא ראה הטביעה שהרי עכשיו הוא יודע מהטביעה שעיניו הרואות שהועלה מן המים ובשלמא לענין בדדמי דצורה שפיר יש לחלק בזה דבעינן' שיהא רואה או יודע שפלוני נטבע אז חוששין שמא אע"פ שנדמה לו שהוא פלוני הנטבע הוא מחמת שדמיונו חזק שזהו שנטבע משא"כ אם לא ידע מה שמוצא עכשיו איש שנטבע מה"ת יאמר שהוא פ' משא"כ לענין בדדמי דמיתה הלא למראה עיניו ישפוט שרואה שהועלה מן המים איש פלוני סובר דמסתמא מת ובאמת לא מת ומה לי שידע מתחילה מהטביעה או שיודע עכשיו ובאמת שהרמב"ן כתב במלחמות וכי יש לחוש לטובע שהשליכו הים שמא חי הוא ונראה כמת (כמו) שיש לחוש במלחמה לסמתרי שיהא צריך לומר וקברתיו להסתלק מספק זה ע"ש אך לפי מ"ש בדעת הריב"ש אליבא דבעהמ"א שכתב דס"ל דאסקוה לקמאי לא הוה כקברתיו וחיישינן לבדדמי דמיתה ולכך מוקי הך דדגלת בלא ראה הטביעה ומה בכך שלא ראה הטביעה מ"מ הרי עכשיו רואה זה הנטבע ויודע שטבע וניחוש שאמר בדדמי ויהיה צריך קברתיו דהא אסקוה לקמאי ל"ה כמו קברתיו וצ"ע כעת:

ודאתאן עלה בענין ראה ההריגה אם צריך שיאמר קברתיו הנה במרדכי איתא תשובת הר"י בר מנחם שאפילו אמר העד בשעת מלחמה ראיתי הרוג כו' והביאו רמ"א והח"מ ס"ג ך"ג כתב לפרש דמחלק בין ראה ההריגה או לא (וכבר כתבתי שחילוק זה צ"ע דגם בלא ראה ההריגה הרי רואהו עכשיו שהוא הרוג ואם ניחוש לבדדמי דמיתה אפשר שאומר בדדמי) והנה לפי חילוק זה אין חילוק בין שעת מלחמה או לא ולא בא המרדכי רק לומר דאם לא ראה ההריגה לא איכפת לן אף אם היה שעת מלחמה (וכבר הארכתי לעיל דלכאורה אכתי שייך בדדמי דכל הני דאיקטול כו') אבל בהא דאמרינן בדדמי מחמת שראה ההריגה מאי נ"מ שהוא שעת מלחמה או לא רק מחמת הך סברא לפי שאין פחד לעמוד שם שלא בשעת מלחמה וכבר כתבתי שהרשב"א נראה דלא מחלק בהכי לענין עד דעלמא וגם בח"מ מראה מקום לתשובת ר"א בן חיים הובא בק"ע סימן רפ"ט ושם מבואר שמפרש דהמרדכי מיירי באומר שראה ראשו חתוך בדבר שאין בו ספק כלל אבל אם אומר ראיתיו מת מושכב לארץ אין כאן קברתיו ומשמע במהראנ"ח שם שדעתו להחמיר אף במקום שאין פחד לעד שהר' כתב ובפרט היכא שירא לעמוד כו' משמע דאף בל"ז דעתו להחמיר וגם בתשובה שכתב הח"מ בס"ק ק"ח ולא רצה לסמוך על מ"ש מהריב"ל דבמלחמה קטנה לא בעינן קברתיו לפי שכתב דרך אפשר ולא החליט הדבר וגם כתב דאפשר שעושה עצמו מת כדרך הנהרגים מפני אימת הלסטים וכ"פ שמשליכים אותם בחזקת מתים והם חיים עודנה ע"ש ועיין ברמב"ן במלחמות שכתב א"נ זימנין דעייל במלחמה ולא נפיק מיינייהו גברא וחזינהו לכולהו דדמ' וקיימו וסברי ודאי מיית ליה ודלמא מטמר נפשיה כענין שנאמר ותחת הרוגים יפולו כו' ע"ש וכיוצא בזה י"ל גם בנפלו עליו לסטים שעושה עצמו מת וכמ"ש הח"מ ולפי חשש זה אין חילוק בין שעת מלחמה או לא ואף שהח"מ שם בנידון דידיה מיירי שהאשה ראתה ההריגה מ"מ כאן ג"כ הרי אנו תולין שהיה עם הורגיו כדי לצאת מספק ג' כמש"ל ועוד דמצד הסבר' לכאורה אין מקום לחלק לענין חשש דמחו ליה כו' שהרי אף שלא ראה ההריגה הרי עכשיו עיניו הרואות והביטו אל אשר דקרו הלסטים ונימא שפשט מזה שמחמת דקרות כאלו א"א לחיות וכמש"ל ומ"מ אפשר שיש לחלק בדבר דדוקא בראה ההריגה אז אמרינן כיון שראה שפגעו מרי נפש אמרו לכו ונהרגהו ורואה שהכהו מכת מות נדמה לו שבודאי נגע החצי על לבו במקום שאינו יכול לכוות ולחיות אבל אם לא ראה ההריגה רק מחמת שהוא מושכב לארץ כאבן דומם אף שרואה בו פצעים וחבורות לא ידון רוחו באדם לעולם שהוא מת עד שהוא מטלטלו טלטלה גבר לעיין בו היטב כיון שהוא מכירו ויודעו וא"כ הוי כמו קברתיו וכך מבואר מתה"ד דלעיל דאף באומר סתם ראיתיו מושכב הרוג כיון שלא ראה ההריגה ל"ח דלמא ראוהו מגוייד ואומר בדדמי וא"כ עכ"פ לפום מה דכתיבנא שהלכה רווחת בספק תוך ג' להתיר כדעת המקילין וגם יש צדדים אחרים שאפשר לומר שהיה ברור לו שהוא תוך ג' ולא מחמת שראה ההריגה וא"כ אין אנו צריכין לתלות כלל שהעכו"ם שאמרו בא ונראך פלוני מושכב הרוג ראו ההריגה וכל שא"צ לתלות מה"ת לומר שראו ההריגה ממילא דיש לסמוך על הנך סברות דלעיל דבכה"ג ל"ח לבדדמי ואף לפי דעת הר"י סאגיש אליבא דהרמב"ם א"צ קברתיו בנ"ד ובפרט שדעת מהריב"ל הובא בק"ע אות מ' דעד מפ"ע אף שאין תולין לומר שקברו מ"מ תולין לומר שהזיזו ממקום למקום דהוי כמו קברתיו ואמנם קרא ערעור ע"ז מן הבאים אחריו ובפרט ממראנ"ח בתשובה כמ"ש בק"ע סימן רפ"א ו סימן רצ"ג:

ומה שסיים בק"ע אבל מקצת הגדולים סומכים בעד מפ"ע להקל בחשש דקברתיו כמו שתמצא למהריב"ל ולדבריו האשה מותרת הנה עיינתי בתשו' מהראנ"ח וראיתי שכתב וז"ל אלא שראיתי גדולי האחרונים שהורו בעד המעיד מפי עכו"ם ולא פי' אם אמר לו קברתיו דתלינן שהעכו"ם אמר לו דברים המספיקים להוציא מחשש קברתיו וכמו שתמצא למהריב"ל בתשובותיו כו' והנה זה ענין אחר הוא שהספק הוא שלא נודע לנו אם הראשון אמר להשני קברתיו אם לא ובזה לא החליט מהראנ"ח הדין ולכן כתב שע"פ סברא זו יש להתיר אבל בידוע שלא אמר הראשון קברתיו רק שנתלה שאף שהזיזו או טלטלו לא סיפר להשני בזה לא זז מסברתו בס' ס"ה והובא בק"ע סימן רפ"א דכל שהשני אמר להדיא שהראשון אמר לו קברתיו או הזזתיו אין לתלות שהראשון הזיזו דמאי אולמי דהאי מהאי וע"ש ב סימן ס"ה שדקדק מדברי הר"ן בתשובה דאף אם לא פירש השני אם אמר לו הראשון שקברו או לא אין תולין לומר שאמר לו שקברו או אפילו לא אמר לו תלינן שקברו דמסתמא לא תלינן בזה וא"כ בנ"ד שהסיפור מבואר שהעכו"ם המסל"ת לא קברו אותו בזה לא קאמר מהראנ"ח:

איברא שמה שכתב מהראנ"ח בשם מהריב"ל בעד המעיד ולא פירש כו' משמע בכה"ג מיקל ליתא דבאמת הוא מקיל אפילו מבואר מתוך עדות השני שהראשון לא א"ל שקברו אמרינן שהזיזו ולכן לא חש לספר זה הפרט כו' כמ"ש בק"ע סימן מ"ב אך עיקר טעמא דמהריב"ל שם מאחר דרוב הפוסקים סוברים דלא בעינן קברתיו כו' ע"ש ובכאן י"ל שראה ההריגה איכא דעות מלבד הרמב"ם דס"ל דבעינן קברתיו אך כבר כתבתי דבאמת א"צ לתלות שראה ההריגה וממילא דלא אמרינן הכי וכמש"ל כמה ראיות מכריחות דמשמע בש"ס דאף שהיה עם הורגיו סגי בלא קברתיו וכן מוכח לענ"ד בתוספתא סוף יבמות אבא יודן איש ציידן אומר מעשה בגוי וישראל כו' וספדתיו וקברתיו ובא מעשה כו' אמר רשב"ג מעשה בקולר של בני אדם שהלכו לאנטוכי' בחזירתן אמרו נהרג ממנו איש פלוני יהודי ובא מעשה לפני חכמים והשיאו את אשתו עכ"ל הרי דברישא נקט קברתיו ובסיפא דעובדא דרשב"ג לא הזכירו וקברתיו משמע דנקט הדברים כהווייתן וס"ל דכל שאמר נהרג איש פלוני בלא קברתיו סגי ואף דמשמע דהתם במלחמה מיירי ובמלחמה ס"ל להרי"ף דקברתיו בעינן יש ללמוד מזה כמ"ש במרדכי דאם אמר בסוף המלחמה מצאתי הרוג כו' וכוון שאמרו סתם יש לפרש דלא נהרג במלחמה וצ"ע על מ"ד דנהרג סתם בשעת מלחמה הוי כאומר נהרג במלחמה ואפשר דמפרש דשלא בשעת מלחמה הוי או שהם לא הלכו למלחמה רק לקנות שלל וכיוצא (ובש"ס דידן מייתי הך עובדא דאנטוכי' בלשון אחר (וא"ש לשיטת הרמב"ם ג"כ אליבא דהר"ן וה"ה דס"ל דמזכיר שמו א"צ קברתיו והכא קאמר איש פלוני יהודי ולשאר השיטות צ"ע:

ובש"ס דידן מייתי הך עובדא דאנטוכי' בלשון אחר ע"ש וגם יש לצרף לזה דעת הפוסקים שהביא המרדכי שכתבו וסברת הלב הוא דלא שייכא אותה בעי' דע"א במלחמה כ"א בישראל המתכוון להעיד י"ל שבשעת מלחמה נתן לבו להתיר על הנדמה דבר ההוה להיות (כצ"ל וכ"ה בהגמיי' ע"ש) אבל גוי שמספר לפ"ת ואינו שם כוונתו לשום דבר אינו אומר אחר הנדמה כ"א כאשר ראה כו' ע"ש ונראה שהם מפרשים האבעי' בלא קברתיו רק דחיישינן שהעד אומר בדדמי והיינו משום דמימר אמר כל הני דאיקטול איהו פליט או זמנין דמחו ליה כו' ולכך אע"פ שהוא אומר מת סתם ולשון זה מורה שראה אותו בפניו וידע שמת ממש י"ל שמחמת אומדן הדעת שכן הוא דבר ההוה להיות אומר כן בסתם משא"כ במסל"ת אבל במסל"ת כשאומר מת סתם שמשמעות הלשון הוא שראה בפניו וידע בו שמת לא אמרינן דאמר בדדמי אבל למאי דמפרש הרי"ף האבעי' בקברתיו דשמא העד משקר ונתפשטה לקולא ובלא קברתיו לא איבעיא לן דודאי יש לחוש לבדדמי ואפילו בב' עדים ע"כ דאיכא חשש בדדמי שאף שראה אותו מת חיישינן שמא לא מת ממש וכגוונא שכתב הרמב"ן דחזינהו דדמי וקיימי כו' וזמנין דמטמר נפשיה בענין ותחת הרוגים יפולו דאל"כ בשני עדים אין לומר שמעידין על דבר ההוה ורגיל ולכן צריך דוקא קברתיו או טלטל והזזה א"כ אין לחלק בין מסל"ת לשאר עדים דגם במסל"ת יש חשש בדדמי בכה"ג דמחמת שראה בפניו ונדמה לו שמת ובאמת לא מת ובאמת דהנך עובדי דאמרינן מעשה בששים ב"א שהלכו לכרקום כו' הכי משמע דהא דנקט וקברתים ולהרמב"ם החילוק בין הנך עובדי דשכיב חיוואי לפי שמזכיר שמו אבל לשיטת הפוסקים שבמרדכי מה חילוק יש בין מזכיר שמו או לא ולדידהו צ"ל דמה דנקט וקברתים הוא לאו דוקא דהא גבי הא דאבא יודן מעשה בגוי וישראל שהיו מהלכין בדרך כו' משמע דלאו שעת מלחמה הוה ואפ"ה נקט קברתיו ודחיקה להו סברת הרמב"ם דאף בלא מלחמה צריך קברתיו דמסל"ת שאינו מזכיר שמו גרע וקצת מסייע להו לשון התוספתא שהבאתי דקאמר נהרג ממנו איש פ' יהודי דקצת משמע שהיא בעת המלחמה ולכך אמרו נהרג ממנו כו' ואפ"ה לא הוזכר קברתיו משום דמסל"ת א"צ קברתיו ולהחולקים צ"ל דלא היה בשעת מלחמה וא"ש גם להרמב"ם כיון דמזכיר שמו וכמש"ל ונראה דאע"ג דבד"מ כתב שחולקים על דין זה וס"ל דבמלחמה גם מסל"ת צריך קברתיו מ"מ כתב מהריב"ל דבתרתי לטיבותא שהוא עד מפ"ע ומסל"ת יש להקל עיין בק"ע סעיף מ"ח ומכ"ש כאן דלאו מלחמה הוא כלל ואף שכתב המרדכי והגמ"יי דהר"ש והר"נ גמגמו לומר דבמסל"ת לא מהני ט"ע וכאן אם נימא שלא ראו ההריגה לא היה להם רק הכרה בט"ע כבר הסכימו כל הפוסקים שאין לחוש לזה וכמ"ש הב"ש ס"ק ט"ו:

ועוד יש לצדד ולומר דבנ"ד א"צ קברתיו אף להרמב"ם דס"ל במסל"ת דעלמא צריך קברתיו ע"פ מ"ש מהר"מ שמה שאמר העכו"ם אני הייתי לוקח ליטרא ומביא אותו בעגלה של כו' דזה אלים טפי ממסל"ת מת או נהרג דלא עביד לגלויי כולי האי ואינו בהכחשה והזמה בקל אם הוא משקר ואפ"ה מהימן כ"ש בנדון זה דעביד לגלוי לאלתר ומרתת שמא ימצא מוכחש אם יאמרו לו אחרי שאתה יודע מקומו הראה לנו וניתן לך ליטרא כו' ע"ש ולפ"ז י"ל דגם בנ"ד שסיפר העכו"ם שאמרו לו עכו"ם שבכפר בא ונראך שהוא מוטל ביער הרוג זה הוי הוכחה שידעו שמת בודאי שטלטלוהו והזיזו אותו שאל"כ מה להם להכניס עצמם לומר בא ונראך ולסמוך על הדמיון שמא דמיונם כוזב ונמצאו בדאים ומוכחשים ואף שבאשה חוששין שאומרת בדדמי אע"פ שע"פ דבריה הוא נשאת ומכנסת עצמה לחומר שהחמירו חז"ל באשה אמרינן טפי בדדמי מתוך שחפיצה להיות מותרת להנשא דמיונה כוזב לה יותר משא"כ בע"א דכמה ס"ל דלא אמרינן בעד בדדמי כלל אף דבאשה אמרינן והלכך בנ"ד לולי שידעו בבירור לא היו אומרים בטח שיראהו המקום אשר נפל שדוד ומושב שמה כיון שנפשם יודעת שסמכו על הדמיון לבד וכבר כתבתי לעיל דהך דהכא הוי כמעייל נפשיה לאכרוזי שלדעת הריטב"א אליבא דהרמב"ם א"צ בזה קברתיו:

ומצאתי בשו"ת רבינו בצלאל אשכנזי סימן שכתב שם וז"ל ועדיין יש לבע"ד לחלוק שראוי לחוש לשיטת הריטב"א כו' ונראה דאפי' שיטה זו כיון שאמר מסל"ת היהודי שהוא משרת כו' שהרגו אותו הערביים הוא מושלך בגזירה בכפר זפית שלא בא להודיעם הריגתו אלא מקום שהוא מושלך שמה והיינו לומר שילכו בכפר זפית ושמה ימצאהו ולא מעייל נפשי בהכין אי לאו דקים ליה דשכיבי ועדיפא הך טפי מהכרזה וכיוצא בזה כתב מהר"מ דהך סהדותא אלים טפי משאר מסל"ת דמרתת אם יצא מוכחש כו' ע"ש ושמחתי כמוצא שלל רב ואע"פ דמדייק שלא בא להודיעם הריגתו כו' ובנ"ד נראה שבאו להודיעו גוף ההריגה מ"מ ליכא לפלוגי בהכי דסוף סוף נתכוונו ג"כ להראות מקום שהוא מושלך שמה וכההיא דמהר"מ:

איברא שיש מקום לחלק בין נ"ד למהר"מ דלכאורה קשה בנידון דמהר"מ שכתב דאלים טפי לפי שיהיה מוחזק כפרן במה שאמר שמוטל במקום פלוני והייתי לוקח ליטרא כו' דמאי אולמא משאר מסל"ת ואי משום דמרתת שיהיה נתפס בשקרו הא מצי לאשתמוטי בפשיטות שביני וביני כלבים וחיות השדה אכלוהו או גררוהו וצ"ל דלא ניחא ליה בהכי דמ"מ לא נפיק מחשד שיאמרו הרוצה לשקר ירחק עדותו ועינו נתן בממון שרצה לרמות אותם ליקח ליטרא ולומר אח"כ אמתלאות וסיבות שלא הביאו ולכן מרתת משא"כ בנ"ד שדרך שיחה בעלמא ספרו לעכו"ם זה שפיר אומרים על הדמיון ואם ילך אתם ולא ימצא מה איכפת להו ולזה יענו כבר אכלוהו או גררוהו חיתו יער:

אך באמת נראה שא"א לומר בנדון דמהר"מ שמרתת שיחשדוהו שאומר בשביל שיתנו לו הליטרא דאם איתא שיש סברא לומר שמעלה על דעתו שהם יתנו לו הליטרא קודם הבאתו ולכן חושש שיחשדוהו וכמ"ש אם כן למה הוי מסל"ת ניחוש דשמא אמר כן שחשב בדעתו שיוציא מהם ליטרא אלא ע"כ כמו שכתב מהר"מ שם דליכא למיחש לזה שאם לא יביאנו לא יתנו לו הליטרא וע"כ לומר שגם העכו"ם יודע כן ואינו מעלה על דעתו כלל שיתנו לו קודם ומה שאמר ואני הייתי לוקח ליטרא ר"ל שהיה לוקח שכר ההבאה ליטרא ומ"מ יודע שהשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כשיביאנו א"כ גם זה אינו רק כמו דרך שיחה דהא ליכא למימר שיהא חשוד אממונא ואפ"ה כתב מהר"מ דמרתת שיהיה מוכחש וע"כ דס"ל למהר"ם דלא ניחא ליה לאשתמוטי דאכלוהו וגררוהו ואם כן ה"ה בנ"ד י"ל דבכה"ג ל"ח לבדדמי שיהא צריך קברתיו דזה עדיף ממסל"ת דעלמא כיון דאמרי תא ואחוי לך וכיון שדעת הרבה פוסקים דס"ל דבע"א א"צ קברתיו אף במלחמה וה"ה במסל"ת ובלא מלחמה רבו החולקים על הרמב"ם דמצריך במסל"ת קברתיו וגם לפי התירוצים שכתבו לשיטת הרמב"ם ביארנו שאין חשש בנ"ד וגם חזי לאצטרופי הנך סברות שכתבנו ויש בזה די להקל בנ"ד אף שהלשון מורה שלא קברו מ"מ סגי בכה"ג אליבא דכ"ע לצאת מחשש בדדמי בזה:

והנה כבר בררנו למעלה שאין לחוש בנ"ד לספק תוך ג' ונראה עוד לצדד בזה דאף המחמירים יודו בנ"ד דאפשר לומר בטעם המחמירים דאף דל"ה רק חששא דנתפח והוא חששה דרבנן מ"מ כיון דעיקר טעמא דעד אחד מהימן משום מלתא דעל"ג לא משקרי אינשי ובספק תוך ג' אין כאן מלתא דעל"ג דהא העד מצי לאשתמוטי ולומר דשמא היה אחר ג' ולכן נכזבתי בדמיוני ולפ"ז כ"ז בע"א אבל במסל"ת דטעמא דסמכינן אמסל"ת דודאי לא משקר אם כן יש להקל בספק תוך ג' שהוא חשש דרבנן ולפי זה יצא דבשני עדים דלא בעינן מלתא דעל"ג שרי בספק תוך ג' אך אחר העיון ז"א דהא מקלינן גם בעד מפי עד ולא אמרינן דלא הוה מלתא דעל"ג שיתלה השקר בעד הראשון שלא בא לפנינו כלל אלא ודאי דלא ניחא ליה לומר שקר אפילו עד מפי עד כי הן לא יאמינו באמתלאות אלו ויחשדוהו שהוא הממציא השקר ולכן גם בספק תוך ג' כיון דרגילות הוא שלא יהיה נתפח כ"כ עד שלא יהיה ניכר והוא יצטרך לומר דמחמת שעברו עליו ג"י נשתנה צורתו וטעה בו לא ניחא ליה בהכי ולא נפיק מכלל מלתא דעל"ג אלא ע"כ דטעם המחמירין לאו משום דלא הוה על"ג אתי עלה רק מטעם חשש נתפח עצמו תדע דאם כן להמחמירין משום דגרסי במתני' אין מעידין אלא עד ג"י תפשוט מינה דטעמא משום מלתא דעל"ג הוא דאל"כ למה נחמיר בספק ג' אלא ודאי כמ"ש דהמחמירין לאו מה"ט אתו עלה וגוף הענין דמלתא דעל"ג הדברים ארוכים במקומם וגם מ"ש בטעם המקילין משום דמוקמינן אחזקת חי ובדברי הט"ז סימן שצ"ז הארכתי בתשו' אחרת בעזה"י והלום ראיתי בשו"ת נ"ב סימן ל"א עוד קולא בזה בענין ספק תוך ג' ע"פ מ"ש הט"ז שם דטעם המחמירין אע"פ שיש לנו לומר דאוקמי בחזקת חי משום דאית לן למיזל בתר שעת מציאה כיון דהאדם מעותד למות וזה שייך דוקא במיתה אבל במצאוהו הרוג דאטו סוף האדם להיות נהרג הרי אינו רק מקרה ואם כן יש לנו לומר השתא הוא דנהרג ולא קודם ע"ש וכ"כ ב סימן נ"ב ע"ש ובסברא זו יש ליישב מה שהבאתי לעיל מתשובת הרשב"א סימן תקצ"ז שנראה מדבריו בפשיטות להתיר בספק תוך ג' ובחידושיו העלה בצ"ע ולפי דברי הנ"ב י"ל דהתם דמיירי בהרוג שפיר מודה הרשב"א שיש להקל בזה אך מסתימת דבריו נראה דלאו מה"ט אתי עלה:

אמנם הב"ש תירץ קושית הט"ז באופן אחר וכתב בס"ק פ"ד דמוקמינן לראובן בעלה של אשה זו בחזקת חי וזה הנמצא אף על פי שנדמה שהוא ראובן אינו כן אלא איש אחר שמת קודם ג' ונשתנה וכיון דלא ידעינן אותו לא שייך לומר דמוקמי' אחזקתי' והנ"ב בתשובה הנ"ל כתב שותא דמר לא ידעינן ומה חזקת חיים יש לראובן יותר מאיש אחר מן החיים כו' ומה שלא ידעינן ליה כיון שעכ"פ חי היה קודם שמת יש לו חזקת חיים דעדיין הוא חי כו' ע"ש עכ"ד ולענ"ד דברי הב"ש נכונים דודאי על איש ידוע לנו שראינוהו חי שפיר שייך לומר דאוקמיה בחזקת חי וכאותה שאמרו השולח גט ממדינת הים כו' והיינו הך דאמרינן בתוספתא שהביא שם דמודים חכמים בראהו חי מבערב אבל בנמצא מת לא שייך לומר תן לו חזקת חי שהרי רבו כמו רבו המתים במיתה טבעיות ואין לך יום שאין בו שלטון למות ולפני שלשה ימים גם כן שודאי מתו הרבה אנשים ולמה תתל' זה הנמצא שהיה חי עד עתה ועכשיו מת שמא הוא מן המתים שכבר מתו מיתות עולם שהרי א"א להכחיש המוחש שבודאי מתו הרבה אנשים קודם ג' ימים וזה המת שמצאנו אנו מסופקים אם הוא מהמתים שמתו קודם ג' או אחר ג' ול"ש בזה חזקת חי כלל ואם נאמר שזה טעם המחמירין כמ"ש הב"ש וכאשר הסברתי דבריו גם כן יש מקום לחלק בין מת להרוג דבשלמא בנמצא מת ויש ספק תוך ג' שפיר ס"ל להחמיר מטעם שכתבתי אבל בנהרג דודאי לא שכיחי רוצחים אשר רבים חללים הפילו שנאמר שמא הרוג זה הוא מזמן כביר וכיון שמקר' בעלמא הוא שפיר י"ל שאם תאמר החמיר משום דמוקמינן בעל האשה בחזקת חי אני אומר תן לאותו אדם שאתה אומר שהוא ההרוג חזקת חי דהא ל"ש לאסתפוקי שמא הוא מהרוגים המוטלים זמן כביר כיון שלא נשמע קול הריגה כלל ולכן אנו אומרים הרוג זה יהיה מי שיהיה עכ"פ היה לו חזקת חיים והיה חי עד עתה ועכשיו נהרג והוא תוך ג' ואם כן ההכרה טובה לנו ומועלת שהוא ראובן בעל אשה זו:

ולכאורה יש לעיין בזה דלו יונח שאין לאסור ודאי מטעם חזקת חי של ראובן בעל האשה כיון שא"ת אחר הוא ג"כ אתה מוציאו מחזקת חי מ"מ מידי ספיקא לא נפקא שאף ע"פ שמחמת שאתה נותן להרוג זה חזקת חי אתה רוצה לומר שמת תוך ג' מ"מ הרי זה סותר לחזקת חי של בעל האשה שיש לנו לומר שעודנו חי ואם כן אוקי חזקה נגד חזקה ספיקא הוי ואדרבא לכאורה הך חזקה אלימא טפי שאנו אומרים שעדיין חי לאפוקי הך חזקת חי שאנו דנין במת הרי על כל פנים יצא מחזקתו אלא שאתה אומר השתא הוא דאיתרע חזקתי' ולא אלימא כולי האי וכן משמע בסוף סימן ע"ג לענין הגבינות שכתב בשם רשב"ם להתיר משום דאמרי' עכשיו הוא דנטרפה וכתב ע"ז מ"מ תימא הוא דהיכן מצינו שיאמר העמד בהמה על חזקתי' היכא שעתה אין החזקה קיימת דהא עכשיו נמצאת טרפה ודאי דהא בספק נגע כו' מטעם חזקה דהשתא נמי יכול להיות טהור כן נשחטה בחזקת היתר או בהמה בחיים בחזקת איסור כולם יכולים להיות גם עכשיו מיהו אשכחן גבי מקוה שנמדד כו' וכן גבי בוגרות כו' וכן בריש נדה שמאי אומר דיה שעתה דהעמידה על חזקתה ועד עכשיו לא ראתה כו' עכ"ל עכ"פ מבואר דחזקה שאנו אומרים שגם עכשיו כן הוא אלימא טפי אך נלענ"ד דודאי כשנמצא מת לפנינו שאין ידוע מי הוא עכ"פ נולד לנו ספק שמא אחר הוא מאותן אנשים שאינן לפנינו בכאן וגם ראובן בעל האשה נכנס בספק הזה שהרי א"א להוציאו מן הכלל ולומר תן לו חזקת חי שהרי גם האחר שתאמר עליו שהוא המת היה לו חזקה זו וכיון שע"כ א' יצא מכלל חזקת חי כל אותן שאינן לפנינו נוכל לומר עליו שמא זה הוא ואין חזקת חי סותר ספק הלז משא"כ חזקה זו שאנו אומרים שמת הזה היה חי עד עכשיו ועכשיו הוא שמת אין שום סתירה לחזקה זו והיא מבררת לנו הספק שנסתפקנו על המת הלז מי הוא והכרת פניו ענתה בו שהוא ראובן בעל האשה ושפיר אזלינן בתרה להתיר האשה על ידי זה:

איברא דאכתי לא פלטינן מעיונא ודקדוקה דהא ודאי אם ראובן שלח גט לאשתו והלך לו אף שנמצא מת או הרוג א' ואין ידוע מי הוא לא משגחינן למיחת לספיקא שמא הרוג זה הוא ראובן בעל האשה ושרינן לתת הגט בחזקת שראובן קיים והיינו ע"כ משום דאמרינן שהמת הזה הוא אחד מרוב' דעלמא וראובן לא יצא מחזקתו שהוא קיים ואף על פי שגם ראובן הוא גם כן א' מרובא דעלמא מ"מ כשאתה בא לחוש על המת הזה לומר שהוא ראובן הרי אתה מפרישו ומוציאו מן הרוב וכשהוא לעצמו הוא מיעוט נגד הרוב והלכך מציאת המת הזה אינה מקלקלת כלל חזקת חי של האנשים שאינם נמצאים לפנינו וכל אחד מוקמינן אחזקתי' ואם כן אף שזה יש לו פרצוף שנראה שהוא ראובן ניחוש דלמא אחר הוא ואי משום חזקה דהשתא מת הרי סותר חזקת חי דראובן ואוקי חזקה בהדי חזקה וצ"ל דודאי בסתמא כשאין כאן חזקה אחרת ודאי חזקת חי דראובן קיימת הוא ואין נסתר מחמת שנמצא מת אחד ואמרינן אחר הוא ואף שגם האחר יש לו חזקת אמרינן דהוא מרובא דעלמא משא"כ כשנמצא מת בפרצוף ראובן שפיר אמרינן דהוא ראובן מחמת חזקה דהשתא מת ואין זה חזקה המנגדת חזקה דהך חזקה דאזלינן בתרה אינה רק מבררת מי הוא מרובא דעלמא שיצא מחזקתו שהיה חי שהרי ע"כ אחד יצא מחזקתו וכיון דגם ראובן בכלל רובא דעלמא הוא חזקה זו לברר קאתיא שהוא האיש שיצא מחזקתו ואי משום המתנגדת חזקת חי דראובן הרי חזקת חי דראובן מתנגד לחזקת חי דאחר אם תאמר שאחר היא וכיון שגוף הספק אם ראובן או שמעון אין כאן חזקה לראובן יותר שפיר מועלת חזקה זו לברר שראובן הוא ומסייע לחזקת חי של רובא דעלמא שלא נפקד מהם איש וכה"ג כתב הפ"י בקידושין לענין הא דע"א נאמן במקום רוב טרפות ומיעוט כשרות אע"ג דבאתחזק איסורא א"נ ורוב עדיף מחזקה משום שהעד אינו רק מברר המיעוט מתוך הרוב דהא עכ"פ מיעוט דהיתר נמי איכא ואף שהוא ענין אחר מ"מ מסייע להך סברא דכתיבנא:

וראיתי בספר שב שמעתא להגאון בעל קצה"ח שמעתא ז' פ' ך"א שהביא דברי הנ"ב דלעיל וכתב ע"ז ולדידי לק"מ דאפילו היכא שהחזקות מתנגדת אוקי כל חד אחזקתי' כמבואר בב' שבילין דמוקמינן כל חד בחזקת טהרה ושניהם טהורין וכן ב' כיתי עדים המכחישים כל כת באה בפ"ע ומעידה אף על גב דחזקת כשרות מנגדות של זו לזו ואם כן ה"ה הכא לא נפיק ראובן מחזקת חי דידי' בשביל האחר שיש לו גם כן חזקת חי ובפרט דאותו אחר שאנו אומרים שמת אינו לפנינו ואין אנו דנין עליו כו' ע"ש ואני אומר שהדין בזה עם הנ"ב ז"ל דודאי הפרש גדול יש בין הך דב' שבילין להך דהכא דודאי בשני שבילין שפיר מוקמינן לכ"א בחזקת טהרה דידיה ורואין את האחר כאלו אינו ואם אתה בא לסתור חזקתו של זה מחמת שאם אתה מקיימה יסתור חזקת חבירו לא איכפת לן בהכי ואין דנין את האדם אלא באשר הוא ומי מכריחנו לדין עמו על חזקת חבירו אם היא קיימת או נסתרה משא"כ בנ"ד כבר ביארתי דאפילו אם נמצא הרוג ואין ידוע מי הוא לא מפיק מחזקת חי של שום אדם ואם אחד שלח גט הא ודאי שנותנין בחזקת שהוא קיים ולא איכפת לן במת או הרוג הנמצא שאנו אומרים שזהו מרובא דעלמא ואין כאן התחלה כלל לסתור על ידי מציאת מת הזה חזקת חיות של זה אך אנן קיימינן שזה הנמצא הכרת פניו ענתה שהוא ראובן וא"כ איך תאמר שראובן עדיין חי הרי מת לפניך וע"כ אם אנו רוצים להעמיד חזקת חיים של זה על עמדו אנו צריכין להעזר על ידי שנאמר שאחר הוא שנסתר חזקת חיותו ולולי זאת אין קיום לחזקת חי של ראובן מחמת המוחש לפנינו וזה לא אמרינן לחזק מוסדות חזקתו של זה על ידי סתירת חזקתו של האחר אבל בב' שבילין אדרבה חזקת טהרה של זה היא כראי מוצק מצד עצמו אין סותרין אותה לקיים חזקת טהרה של חבירו וכללא הוא דלא אמרינן להוציא מחזקה של זה מחמת חזקה של זה ולכן לא אמרינן להחזיק חזקה של זה ע"י סתירת חזקה של זה:

ונראה ברור דאף לפמ"ש התוס' בפסחים בב' שבילין ובאו לשאול בב"א דטמאין אינו רק מדרבנן דמדאורייתא מוקמינן אחזקה אף בכה"ג היינו משום דאין הוראות דינו של זה קשור בהוראת דין חבירו ואין התחברות לחזקות המנגדות רק מחמת השאלה ששאלו בב"א וכיון שאפשר לפסוק דינו של זה והס שלא להזכיר שם חבירו כלל אין כאן חומר רק מדרבנן דכיון שההוראה לשניהם כאחד אם יפסוק ששניהם טהורים נראה כמשפט מעוקל ועי' במ"ל פרק י"ט מהל' אה"ט משא"כ היכא שהוראת הדין לילך בתר חזקה אין לו מקום כי אם אחר שנצרף לזה ספק של חבירו וצריך לסתור חזקתו ל"ש לומר שהוא ישאר בחזקת טהרתו סתירת חזקת חבירו ובזה נלענ"ד ליישב קושיי' אא"ז מהרש"א ז"ל בתוס' חולין דף ח' דלא ילפינן מסוטה אלא דבר שאפשר להיות משא"כ דהך דב' נזירין שדבר שא"א להיות שניהם טמאים בודאי ע"ש ובריש נדה ותמה מהרש"א דא"כ שוב גם ברה"י נוקמא בחזקת טהרה כמו ברה"ר ובת"י ריש נדה הרגישו ג"כ בזה ובקו' כללי החזקה אשר לי הבאתי דברי אא"ז מהר"ם מלובלין שם שכתב דנהי דלא גמרינן מסוטה לטמא ודאי מ"מ יש לטמא מספק ופירשתי דבריו ע"פ מ"ש התוס' בנדה דילפינן מסוטה דטמאה ודאי אע"ג דחזקה שאין טמאה ודאי נמצא ששני דברים למדנו מסוטה חדא דלא אזלינן בתר חזקה ואידך דכיון דלא אזלינן בתר חזקה מטמאין בודאי וא"כ נהי דלענין זה דלטמאות ודאי לא ילפינן לפי שהוא דבר שא"א להיות מ"מ לענין זה שיהיה ספק ולא ניזל בתר חזקה שפיר ילפינן מסוטה דהא זה אפשר להיות משא"כ לענין טומאה דמעל"ע שפיר כתבו התוס' דלא ילפינן מסוטה שאין בה טומאה למפרע כל עיקר ולכן לענין למפרע מוקמינן אחזקה אך לפי מה דכתיבנא א"ש דברי התוס' בפשיטות משום דלכאורה קשה לפמ"ש התוס' דבר"ה מוקמינן אחזקת טהרה ולכך פריך תרי והך דקאי גבייהו הו"ל תלתא והו"ל ס"ט בר"ה ומאי קושיא כיון דא"א לטהר רק מחמת דגם חבירו קאי התם וכך הוא צריך להודיע לב"ד בכדי לעשות ר"ה וא"כ הו"ל כבא לשאול עליו ועל חבירו וכמבואר בכתובות ך"ז גבי מחבואה ע"ש בדברי רש"י ותוס' שם אך באמת ז"א דהך דבא לשאול עליו ועל חבירו טעמא משום דכבת אחת דמי והא דמטמאינן בב"א אינו רק מדרבנן לחומרא אבל לא להביא קרבן טומאה אך לפמ"ש דדוקא היכא שיכול לישאל בזאח"ז שאין הוראתו קשורה בחבירו אז אף שהשאלה בב"א אין טמאין רק מדרבנן משא"כ אם ההוראה לטהר הוא קשור בחבירו הו"ל זקות המתנגדות א"כ גם בזה דלולי חבירו אין כאן ר"ה ואין מקום להורות טהרה וא"כ כשבא להורות היתר על ידי צירוף חבירו הרי חזקת טהרה שלו מנגדת ולכן צריך להביא ג"כ קרבן טומאה וא"כ מאי פריך תרי והאי דקאי גבייהו כו' וצ"ל דבגוונא דהתם שפיר מיקרי חזקת טהרה שאין הוראה זו קשורה בחבירו דאף שכדי לטהרו הוא מוכרח לצרף אחרים לומר כי ברבים היו עמו מ"מ אין הכרח שיש כאן ספק על האחרים כלל דשמא אינם נזירין או שהיה נזיר טמא או נכרי וכדומה דלענין ר"ה כל בי תלתא הוי ר"ה יהיה מה שיהיה ומ"ש אין נ"מ בהם אם נטמאו או לא ואין שייכות להעמידם בחזקת טהרה כיון שא"צ לעיין בדינם כלל ולכן שפיר פריך דנוקמי לכ"א אחזקת טהרה לפי שאין הוראת האחד קשור בספק של חבירו שאין אנו צריכין לצרף חבירו רק שיהיה ר"ה על ידו אבל לא לדון בו אם טמא או טהור משא"כ למאי דמתרץ ראיתי טומאה שנזרקה והוי ס"ט ברה"י ומצד שאלת עצמו אם היה נ"מ בהאחר אם טמא אם טהור אז היה ודאי טמא כדין כל ספק ברה"י ומה שאנו מוציאין אותו מכלל הזה היינו לפי שגם השני נזיר וצריכין אנו לידע בו ג"כ אם טמא או טהור ואין ללמוד מסוטה לטמאות שניהם ודאי וא"כ עכ"פ ליכא לאוקמי אחזקת טהרה שהרי אם נרצה להורות לו טהרה הוא מחמת שקשור עמו שאלות חבירו ובכה"ג חזקות המתנגדות מיקרי ולכן שפיר מביאין קרבן טומאה ג"כ מדאורייתא וזה ברור. ועפ"י מ"ש נתיישב טפי אותה סברא שכתבתי לחלק בין מת לנהרג דמת י"ל שמא א' ממתי עולם שכבר מתו מן החיים זה כביר ולכן שפיר י"ל דמוקמינן לראובן בעל האשה בחזקת חי דאין התנגדות לזה מחזקת חי שהי' לזה המת כיון שאפשר לומר שמת זה כביר ואין שייך לדון בו ובחזקת חיותו כלל משא"כ בנהרג כיון שע"כ זה מקרוב שנהרג וא"כ נופל עליו ג"כ חקירה זו אם יצא מחזקת חי או לא והוי חזקות מתנגדות אך אפשר דלפמ"ש בב' נזירין בס"ט בר"ה כיון שאין נ"מ לדינא בזה שיצטרך עמו להיות ר"ה שפיר שייך חזקת טהרה א"כ י"ל דגם בנהרג כיון די"ל דאחר הוא שאין ידוע לנו לדון עליו כלל לא איכפת לן בחזקת חי דידיה ויש קצת לחלק בדבר וקצרתי:

והנה בנה"כ השיג על הט"ז וכתב דבהך דספק ג' טעמא משום דאיכא נמי חזקת א"א והסכים לדבריו אא"ז בס' בכ"ש במ"ק דף י"ט וכן הגאון בנ"ב בסוף מה"ט אתי עלה ע"ש ולפ"ז אין מקום חילוק בין מת או נהרג ולענ"ד י"ל דשפיר אית לן למימר בטעמא דהנך דשרי תוך ג"י משום דמוקמינן ההורג בחזקת חי והשתא הוא דמת ואע"ג דבעל האשה היה לו חזקת חי מ"מ החי מת לפניך ואתה בא לדחות המוחש דשמא אחר הוא הרי החזקה דהשתא מת מורה לנו שהוא הוא ולא אחר ואם נפשך לומר דאיכא נגדה חזקת א"א שיש לאשה זו ע"ז י"ל דאין אנו דנין אלא על המת הזה שבו נולד הספק ואנו חפצים לדעת אם הוא ראובן או איש אחר וע"י החזקה איתחזק לנו שהמת הזה הוא ראובן וממילא אתתא שרי' ואין לנו לומר אדרבא העמד אשה על חזקתה ואימור לא מת בעלה וזה המת הוא קודם ג"י ונשתנה דכיון שהספק לא נולד באשה רק במת אית לן למיזל בתר חזקת המת וכן מוכח בריש נדה דאמרינן העמד טבל על חזקתו ואימור לא נתרם ופריך אדרבא העמד יין על חזקתו ואימור לא החמיץ ולכאורה תימא דנהי די"ל העמד יין אית לן למימר אוקי חזקה נגד חזקה וספיקא הוי וכן הקשה המהרש"א שם ולפי מ"ש א"ש דכיון דהספק נולד לנו ביין מחמת שהחמיץ אזלינן בתר חזקה שיש לנו ביין זה וממילא דאמרינן דהטבל תרום כהוגן:

איברא שבקו' כללי החזקה כתבתי ליישב קושית מהרש"א משום דכל כמה שלא נמצא חומץ ל"ש לומר העמד טבל נגד העמד יין שהרי נעשה מעשה בטבל זה לסלק מעליו חזקת הטבל ובהפרשה זו ליכא ריעותא והלכך אם נשפך החביות ולא נתברר לנו אם החמיץ או לא שפיר הוה תרומה ודאית רק מחמת שנמצא חומץ לפנינו אין זה מגרע חזקת היין דאמרינן השתא הוא דהחמיץ א"כ שפיר אמרינן העמד יין על חזקתו א ספק אין כאן מחמת חזקת טבל כיון שנעשה מעשה בטבל זה לסלק חזקתו וחזקת היין לא נגרע כחו דהשתא הוא דהחמיץ וע"ז משני הרי החמיץ לפניך ור"ל דהחמיץ ואתאי כמ"ש התוס' לחלק בין נגע למקוה דבמקוה דאיכא למימר חסר ואתאי הורע כחו מחמת החסרון שלפניך וא"כ גם חזקת היין הורע כחו ואיכא תר"ל דהוה ספק אליבא דר"ש כמו במקוה והבאתי ראיה דהא כל חזקה מנגע ילפינן ותיקשי מאי חזית דאזלת בתר חזקה דנגע נימא אוקי הבית בחזקת טהרה וע"כ דז"א דכיון דכנגע נראה בבית שוב נסתלק חזקת טהרה דהבית שהרי נגע לפניך ולא נפל ריעותא בנגע זו רק היכא שלבסוף חסר הנגע שייך לאקשויי כה"ג וזה באמת קו' התוס' שם ותירצו שאין רגילות להתחסר כו' ועכ"פ בלא חסרון הנגע ל"ש לומר אוקמי להבית או לגברא בחזקתן וכן במקוה כ"ז שלא נודע מהחסרון אין מקום לספק מחמת חזקת הטמא שהרי טבל וחזקת המקוה לא אתרעאי רק היכא שנמצא חסר שייך למימר הכי וה"ה בין בס"ד דאמרינן השתא החמיץ ואין בזה ריעותא כלל להיין ועוד ביארתי שם דעת הרמב"ם ועכ"פ לפ"ז ל"ש לומר כן אלא היכא שנעשה מעשה לסלק החזקה כהוגן ושוב אתיליד ריעותא במעשה זה משא"כ בנ"ד בנמצא מת והוא ספק תוך ג' שפיר י"ל דאוקמא אחזקת א"א דהא אין לפנינו מעשה הנעשה לסלק החזקה כלל רק עתה בשעת מציאת המת א"כ הרי נולד הספק בחזקת א"א ממש:

אך ראיתי בספר סדרי טהרה סימן קצ"ט ס"ק מ' הביא שם דברי הרא"מ בתשובה שבספר מים עמוקים (והוא שו"ת מהר"א מזרחי ומהראנ"ח) שכתב נ"ל הא דלא משני הגמרא מ"ט דשמאי העמד טהרות על חזקתן ואמרו העמד אשה משום דבכל מקום שאמרו העמד דבר על חזקתו לא אמרו אותו אלא באותו דבר עצמו שבו נולד הספק כגון ספק נגעו הטהרות אמרינן העמד טהרות כו' ובנ"ד אמרינן תחלה העמד אשה שבה נולד הספק אבל הטהרות שנשתמשה בהן א"ל העמד טהרות שלא נולד בהם הספק אלא מכח הספק דאשה א"ל בהם העמד אלא כדי להתעזר לחזקת אשה בלבד והא דמשני בגמרא העמד כלים כו' ואימור לא נטבלו אינו אלא לתת סיוע לריעותא דמקוה והמקשה לא הבין זה ולכך יפריך אדרבה העמד מקוה שהחזקה לא נאמר רק על המקוה שנולד הספק לא על כלים עכ"ל הרא"מ ועפ"ז כתב בס"ט שם לישב קושית מהרש"א הנ"ל כמ"ש וגם הביא שם דברי הריטב"א בעירובין דף ל"ו שכתב ודאי אלימא טובא חזקת העירוב שהיה בחזקת טהור ולית לן לאשגוחי בתר חזקת גברא דהוי קאי בחזקת ביתיה כו' והר"מ בר שניאור ז"ל נתן טעם לדבר למה אלימא חזקת עירוב שבכ"מ אין לנו לדון חזקה אלא בדבר שהספק בא ממנו וכן גבי מקוה אמרינן העמד טמא על חזקתו ולא אמרינן העמד טהרות כו' עכ"ל וכ"כ עוד בסוף שמעת' דהתם ובס"ט האריך שם עוד ונהניתי שכאשר דמיתי כן הוא בדברי הראשונים ז"ל שלעולם יש לדון עיקר החזקה בספק הנולד לפנינו ועפ"י חזקה זו אנו חותכין את הדין ולא אמרינן בכה"ג אוקי חזקה נגד חזקה וע"ש בס"ט שכתב שגם מדברי התוספות בעירובין דף ל"ה מבואר כמ"ש הריטב"א אלא שאח"כ חזרו בהם כו' ובאמת שגם מתוספות ריש נדה ובחולין משמע ג"כ דאמרי' כה"ג אוקי חזקה נגד חזקה (ומאי דקשיא ליה להר"מ על ההיא דריש נדה דקאמר העמד אשה ולא קאמר העמד טהרות והוא הראיה שהביא הר"מ בר שניאור שהביא הריטב"א בעירובין סיים הריטב"א שם ואנו פירשנו בריש נדה דטעמא דלא אזלינן בתר חזקה דטהרות כיון דודאי נגעה בהם פקע חזקה מינייהו כמו שלי' בבית וכ"כ הריטב"א בקידושין דף ע"ט וקשיא לן אמאי אזלינן בתר חזקת טמא ניזל בתר חזקת טהרות כ' ואיכא למימר כיון דודאי נגע בהם שוב אין להם חזקה כו' וכן בנדה לב"ה דמטמאו למפרע דכיון דודאי נגעה נפקי טהרות מחזקתייהו כו' וכן מבואר מדברי הרמב"ן יבמות והרשב"א במ"ה ועיין מה שכתב אא"ז מהר"מ בריש נדה ואין כאן מקומו) ומ"מ נראה שסברא זו שיש לדון החזקה בדבר שנולד בה הספק יש לה עיקר בכמה מקומות ולא עת האסף פה:

תוכן העניינים

בית אפרים אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה