אור ברסלב
בית אפרים אבן העזר חלק א › שאלה יז

בית אפרים אבן העזר· רבי אפרים זלמן מרגליות

חלק א · שאלה יז

שאלה טז

שאלה אשה אחת קרה לה מקרה בלתי טהור דטהר גברא במדינת קרסאן וקא שלפא ומחויא גב"ע שהוגבה שמה כאשר באו הדברים ברוב ענין בגוף הג"ע והיא מחזרת על בתי מדרשות ועיניה מטיפין ונפשה בשאלתה אם יש לה מתירין ע"פ העדות הלז וכל חכם לב יבואו ויעיינו בדינה אשור הייא כי היכא דמשלם צערא דהך איתתא ואת פי שאלו לחוות דעי בזה:

תשובה אני איני כדאי לדון בדבר ערוה החמורה וכמוני היום לא חזי לאיצטרופי בצירוף דרבנן כי היכא דלימטינהו שיבא מכשורא ולא מלאני לבי להקל מתוך חומר בלי צורה האי קולא דאתא לידי חומרא. והענין עמוק מי ימצאנו כי חזק הוא ממנו. אף כי אנכי אעננו. ואירא מבוא בדמים, להכניס ראשי בין ההרים הרמים. והמה חכמים מחוכמים. אנא לא מצינא לאסגויי בהדייי. הני ברכי דשלהי מנייהו. ואיך גמול ידו הדה בין חשמני תעוז שני העדה. היעלה שועל ופרץ חומת אבני מגדל עדר עופל. להיות גדר הדחויה וחייץ תפל. יגע ורפה ידים. יאמר נא לבנות לו מגדל גבוה וראשו בשמים טלה חלב ותינוק יונק. מי יתיצב לפני בני ענק. אפרוח שלא פתח עינים היעשה לו כנפים. לעופף דרך הנשר בשמים. כן הדבר הזה כי הענין ים גדול ורחב ידים. גאו מימיו לא יעמדו בגבהם כל שותי מים. ראוי שיפתח בגדולים ויסתיים. ומה לי עוד אפרים. אבל דברתי אני עם לבי הכל מסייעים למלאכת שמים. עתיקי משדים. כאיש הביניים. וירך הלבב לצבא צבא ויתאמץ לעלות במרכבה, לא יערוץ מפני המון רבה. אי לזאת הואלתי לדבר. וחיילים אגבר. לאגחא קרבא בהווייות אביי ורבא ואנא בעינא אבא. הוא יהיה עם פי. בעת הטיפי. שלא אבוש ולא אכלם. וכגון דא פתח פיך לאלם. ואחרי אשר לקצבי הרים ירדתי ואבינה אל עומק הדין. וחזרתי על כל הצדדין. ואנכי הרואה במראה ולא בחידות. כי תמר תמרורים בתמרוריתה עומדת. ועם כי גדול הכאב מאד לעלובה זו דקא מעגנא ויתבא תזעק בחבליה. על בעל נעוריה. כעת יגעתי ולא מצאתי היתר לאיסורה. שיהא כדאי להפקיע עצמה ולהפריד לויתה. ואמינא לעיין במילי דידה לידע מה הוא צריכה להושיב ב"ד על כך להטיבה באחריתה. ואתנהלה לעטי לרגל המלאכה אשר לפני לומר עם קני את אשר מן השמים יורוני ואציע דברי הפוסקים אשר ממקור הש"ס נובע מעיינם. ראשון לציון הנה הנם. הנה גלוי וידוע לכל יודעי דעת ודין דעת הרי"ף פרק האשה שלום דבעיין בע"א במלחמה אפשיט מעובדא דדגלת דמהימן וסיים בה וז"ל ודוקא הכא דאמר חזיתיה לאלתר ואשתמודענא דאיהו פלוני או במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו ואי לא קמסהדי הכי אפילו תרי וכ"ש חד סמכינן דחיישינן דלמא אאומדן דעת קמסהדי וכן הלכתא עכ"ל ובעל המאור ז"ל חלק ע"ז וס"ל דאי אמר קברתיו ודאי מהימן ובעיין בלא אמר קברתיו וס"ל דלא אפשיטא דההיא עובדא דב' ת"ח אוקמינן דקאמרי סימנים דלאו עלייהו סמכינן ודוקא בראה הטביעה אבל בלא ראה הטביעה ל"ש בדדמי ובהכי מיירי ההיא דדגלת:

והריב"ש סימן שע"א כתב בדעת הרי"ף שאף בטביעה במים צ"ל קברתיו אלא דס"ל להרי"ף דאסקוהו לקמאי הוי כמו קברתיו ובעל המאור דס"ל דבעיין בלא אמר קברתיו והוצרך לאוקמי ההיא דדגלת בלא ראה הטביעה ולא רצה לומר משום דהתם הוי כמו קברתיו אלא קברתיו ממש בעינן ועל כן חילק בין ראו הטביעה ללא ראו הטביעה עכ"ל משמע מדבריו דאם אמר קברתיו מהני אף לדעת בעה"מ ז"ל אף בראה הטביעה וא"כ בנ"ד אף שנאמר כיון ששמע הטביעה הוי כראה דמה לי ראה ומה לי ידע כמ"ש הריב"ש שם מ"מ כיון שהעד העיד שקברו יש מקום להתירה לדבריו ז"ל אבל באמת אין זה מעלה ארוכה לנ"ד שהרי אף בלא ראה הטביעה פשיטא דדוקא לאלתר בעינן שהרי הוא מוקי לההיא דדגלת בלא ראה הטביעה ועלה מסיק הש"ס וה"מ דכי אסקיה חזיוה בשעתיה וכפי המבורר מעדותו של זה בודאי אשתהי כמה שעות כיון שבעת בא המגיד אליו לאמר שמוטל מת על שפת הים היה מהלך פרסה בינו ובין המת הזה ופשיטא דאי אשתהי אין קברתיו מועיל בזה:

ועוד דגוף דברי הריב"ש נפלאו מאד בזה שנראה מדבריו דס"ל דעיקר חששא בדדמי הוא שמא לא מת ונדמה לו שמת ולכך קשיא ליה דלוקמא האי דדגלת באמר קברתיו ומתרץ דס"ל דאסקוה לקמאי ל"ה כמו קברתיו וזה חששא בעיני דנהי דעל ידי קברתיו אזדא ליה חשש בדדמי על המיתה מ"מ עדיין יש חשש בדדמי על הצורה דשמא נדמה לו שזה בעל האשה וכן מוכח דהא משמע התם דלא מיירי ששושביניה הוא שהעיד כן דאסקוה אגישרא והכירו אלא מבואר דאסקוה אגישרא וראוהו ב"ד וכל ישראל שהוא מוטל מת ולא קמה בו עוד רוח רק ששושבינא הוא שהכירו בט"ע שהוא בעלה של אשה זו וא"כ אין חשש שמא אומר בדדמי שמת מחמת שראה הטביעה ובאמת לא מת שהרי בזה שבודאי מת לא הוזקק לעדות שושבינין כלל ועוד דלפי דעת הריב"ש אליבא דבעה"מ א"כ הא דקאמר בכוכזלו דב' ת"ח מיירי בראה הטביעה וחיישינן שמא לא מת ואמרי בדדמי שמת ומאי דקאמרי אסקינהו קמן אינו כאומר קברתיו א"כ מאי קמשני וקאמרי סימנים דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים ולפי דבריו מאי הועלנו בזה הרי אנו חוששין שמא אמרי בדדמי שמת ובאמת לא מת כלל אם כן יצאו חנם אלו סימנין דאטו מחמת הסימנין נאמר שע"כ מת הלא אין בהם מועיל רק להורות שאלו בעליהן של אלו ונראה שלמד לפרש כן דברי בעה"מ ממש אח"כ בשם הרמב"ן במלחמות שאם כדברי בעה"מ הו"ל לאוקמי בדאמרי נשים קברנום. ובאמת שהרמב"ן במלחמות כתב מתחלה שיש לפשוט האיבעי' מההיא דכרקום היתר וכתב שאם תאמר ש"ה דאמר קברתים ז"א דהא אין גריעות מלחמה רק משום דאשה לא דייקא וא"כ אין חילוק בין קברתים או לא ועוד דהא העד אינו אומר בדדמי כדפרישית תדע מדלא מוקמינן מעשה רב' ת"ח כשאמרו מתו והכרנום א"נ קברנום עכ"ל ולכאורה משמע מלשון זה דאם לא היה החשש בשביל בדדמי דאשה רק בשביל בדדמי דעד לא היינו צריכים לאוקמי דאמרי סימנים רק דאמרי קברנום ונראה דס"ל להרמב"ן דעל הכרה דט"ע ל"ש בדדמי דל"ח שיטעה בהכרתו כיון שרואהו לאלתר והא דאיצטריך לאוקמי דקאמרי סימנים היינו בדדמי דאשה לכך צ"ל סימנים מוצנעים אבל אי נימא דל"ח לבדדמי דאשה רק לבדדמי דעד שמא לא מת רק דמחי ליה בגירא או המים בלבלוהו ואומר בדדמי שמת הלכך בקברתיו סגי וא"כ קשה סימנים ל"ל דלא ס"ל להרמב"ן סברת התוס' והרא"ש שיש לחוש שיאמר העד בדדמי על ההכרה בט"ע לטעות שמא אחר הוא וידמה לו שזה הוא וכמ"ש לקמן בשם המרדכי וס"ל דמים לא גרע ממלחמה וכמו דהתם סגי בקברתיו ה"נ כאן אע"כ מדהוצרך לאוקמי דקאמרי סימנים ע"כ דהאבעי' הוא משום בדדמי דאשה ואם כן אפשיטא בעיין מהך דכרקום דל"ח לבדדמי דאשה כנ"ל לפרש דברי הרמב"ן אבל מ"מ אין זה סתירה לשיטת בעה"מ דאיהו ס"ל הא דמוקמינן דקאמרי סימנים היינו אף שאין מוצנעין רק מחשש שמא טועה העד בהכרתו בט"ע וסובר שזהו הוא ולזה מהני סימנין ועכ"פ דברי הריב"ש שכתב דבעה"מ הוי מצי לאוקמי הך דדגלת דהוה כמו קברתיו אלא דס"ל דאסקוה לקמאי ל"ה כמו קברתיו הוא נפלאת בעיני:

עוד זאת אדרוש במ"ש הריב"ש דלהרי"ף בעינן קברתיו אף במים ונראה מדבריו שמ"ש הרי"ף ודוקא היכא דאמרי אסקוה לקמאי אתי לדיוקי דאי לאו דאמר הכי אלא שראהו בפליטתו מן המים מוטל מת לא מהני ובאמת מלשון הרמב"ן במלחמות לא משמע כן במ"ש וכי יש לחוש לטובע שהשליכו הים שמא חי הוא ונראה כמת (כמו שיש לחוש במלחמה לסמתרי שיהא צ"ל וקברתיו להסתלק מן הספק זה עכ"ל וכוונתו להוכיח מזה דע"כ החשש משום בדדמי דאשה דאי לבדדמי דעד הא במים ליכא חשש בדדמי דעד וע"ז כתב אח"כ תדע דאם תאמר דל"ח לבדדמי דאשה ותאמר ג"כ דגם במים אם לא אמר קברתיו יש לחוש שמא חי היה ונדמה לו שמת הו"ל לאוקמי דאמרי קברנום וע"ש כי לשון הרמב"ן מגומגם ויש בו חיסור לשון וט"ס וגם בכוונת הרי"ף נראה דלא אתי לדיוקי בהאי לישנא רק לומר דבעינן לאלתר וגם לאפוקי אם אומר סתם פלוני טבע במים ומת אזי יש לחוש שמחמת הטביעה אומר בדדמי שמת משא"כ היכא שמעיד שראוהו מת על שפת הים שפלטו הים וראוהו לאלתר אין לחוש עוד כמו שנראה מדברי הרמב"ן דמי שפלטו הים אין חשש שיועיל לו עוד רפואה כמו סמתרי במלחמה וזה נ"ל מדקדוק לשון הרי"ף בתשובה סימן נ"ד שכתב דעו כו' עד שיבא מי שיאמר אני ראיתיו בשעה שהשליכו הים ליבשה והכרתי בו ואם אמר ראיתיו שנפל לים או שנתברר לי שמת אבל לא ראיתיו שמת אין אשתו ניתרת עכ"ל וכיוצא בזה כתב ג"כ בתשובה סימן קפ"א הרי שלא הצריך שיאמר שקבורה היתה לו וגם לא הזכיר טלטול ממקום למקום רק כיון שראוהו בעת פליטתו מן הים ליבשה סגי וכן כתב בהגהות מיימוניות שהרי"ף לא הצריך קברתיו במים וכן כתב בתה"ד וזה דלא כהריב"ש והגאון בס' נ"ב השיג על התה"ד שכתב דהרי"ף אינו מצריך קברתיו ועתה שנתגלה לו אור בהיר תשובת הרי"ף נראה שדבריו מורים כתה"ד ומצאתי בבעל העיטור אות ק' דף ל"ט דמייתי לתשובת הרי"ף בלשון זה מי שטבע במשאל"ס אין היתר לאשתו עד שיבא מי שיאמר אני עמדתי עליו לאחר שהשליכוהו המים כשהוא מת והכרתיו שהוא זה ואם לא [אמר] אלא מת בלבד ולא אמר ראיתיו מת והכרתיו אסורה להנשא לכתחלה ואי אינסבא לא מפקינן מינה וכ"ז שלא תנשא לא תטול כתובתה כו'. והנה בנ"ב כתב טעם הרמב"ם שהצריך קברתיו במים משום דאף שפלטוהו המים יש לחוש שמא נדמה לו שמת ובאמת עדיין לא מת ויש לו תקנה כמו שיש שמגלגלין אותם בחביות כו' וכ"מ ביש"ש ביבמות דבעינן קברתיו דוקא מה"ט ע"ש ולענ"ד זה צ"ע דאם כן אף אם ראה שטלטלוהו ממקום למקום נמי ל"מ דמ"מ יש מקום לפעול בו פעולות לגלגלו וכה"ג ומדברי הפוסקים מבואר דזה הוי כמו קברתיו ודייקי לה מהש"ס שלא הזכיר קברתיו רק דאסקוה לקמאי זה הוי כמו קברתיו וזה מבואר בהר"ן והריב"ש ז"ל וכן בנ"ד עצמו הביא אח"כ דברי הפוסקים הנ"ל דבטלטול בעלמא סגי ומשמע מדבריו דגם הרמב"ם יודה בזה וצ"ע לפי מ"ש הוא בעצמו דטעם הרמב"ם אין מן הדין שיועיל כ"א קברתיו דוקא וגם כי זה נגד משמעות הש"ס דמשמע דאסקוה לקמאי סגי והיה לי מקום להאריך בזה ובדברי הרמב"ם אבל לפי שבנ"ד אין נ"מ בזה כיון שהעיד העיד שנטפל בקבורתו לכן לא הארכתי בזה:

ועכ"פ למדנו מזה שכוונת ודקדוק לשון הרי"ף הוא דבעינן אסקוה לקמאי וטזיתיה לאלתר ומצאתי בספר הזכות להרמב"ן מועתק שם השגת הראב"ד על הרי"ף וכתב דהאי דכתב הרב דאפילו תרי סהדי לא סמכינן עלייהו דלמא באומדן דעת מסהדי לאו אמלחמה קאי אלא אמים שאל"ס קאי דאי חזו ליה דטבע בימא ובתר שעתא אסקיניה לארעא אי לא אמרי אשתמודענא ליה או בהכרת פנים בסימנים אין מעידין עליו דלמא איהו אזיל לעלמא והאי אחרינא איהו דמשאל"ס אשתו אסורה אא"כ ראה והכירו מיהו מאי דכתב דע"א במלחמה צ"ל קברתיו לא מחוור דהא מים כמלחמה דמי ולא אצרכוה לומר קברתיו כמעשה דדגלת וסוף לשון הראב"ד וגם תשובת הרמב"ן להליץ בעד הרי"ף בזה חסר מן הספר ולא זכינו לראותן ועכ"פ למדנו ממנו שני דברים חדא שהרי"ף ר"ל דוקא היכא דאמרי אסקוה כו' ואשתמודענא ליה בט"ע או בסימנים וגם מבואר מדבריו דאף להרי"ף דוקא במלחמה בעינן קברתיו ולא במים וגם לא ס"ל להראב"ד דאסקוה לקמאי הוה כמו קברתיו ולקמן אי"ה יתבאר דעת הרא"ש בהרי"ף ז"ל ותבנא לדיננא דאף אי לא אשתהי כגון אם היה מונח על שפת הים במקום שגלי הים עוברים ושוטפים מ"מ כיון דהעד הזה ידע הטביעה אין בו מועיל לדעת בעה"מ אף שאמר קברתיו מפני שיש לחוש שטועה בהכרתו ואומר שזהו הוא ומכ"ש בנ"ד שמלשון העד שאמר שהיה מוטל על. הברעג משמע שהוא מקום שאין שם מים ואפילו בספק אשתהי יש להחמיר מכ"ש בזה דהוי ודאי אישתהי אם לא באו מים עד נפש המת הזה והלכך אף אם היינו רוצים לתפוס להקל בדעת קצת פוסקים דידיעה אינו כראיה מ"מ עכ"פ לאלתר בעינן:

ואמנם דעת הטור דבלא ראה הטביעה לא בעינן לאלתר ובדעת הרא"ש נחלקו הפוסקים בהיות כי דבריו נראו לכאורה כסותרים וכ"א בורר דרך לעצמו בפירוש דבריו ואמרתי אלקטה נא באמרים ואקטוף מלילות אולי השאירו עוללות הלא טוב עוללות אפרים. הפירוש האחד כתב מהריב"ל בתשובה לפרש מ"ש הרא"ש ויראה הא דבעי ואסקינהו לאלתר וכו' קאמר וקאי אמאי דאסיק וקאמרי סימנין לומר דבלא ראה הטביעה לא בעינן שיאמר סימנין משא"כ בראה הטביעה כו' והגאון מוהר"ר בצלאל אשכנזי בתשובה לא הסכים לפירוש זה דאם כן היינו חילוק הר"י דמייתי הרא"ש במ"ש ויראה ועוד דמאי אין מדקדקין אחריו דקאמר ומש"ה נייד מפירוש דמהריב"ל:

וגם בעיני יפלא על מהריב"ל שהרי בלשון הרא"ש מבואר שכתב ומצאו משמת ואמר שמכירו בט"ע כו' שלשון זה מורה שלא היה שם בשעה שפלטוהו המים ואין ידוע לו אי אשתהי אי לא ואם נאמר דמיירי שאחרים הגידו לו שלא כביר טרם בואו פלטוהו המים ולא נשתהה דמ"מ קשה מאי דוחקי' למנקט בכה"ג ולא נקט בפשיטות שלא ראה הטביע' אבל ראה הפליטה. והנה הגאון מהרבצ"א שביק לפירוש מהריב"ל וניחא ליה לפרושי דהא דבעינן שיעיד בפירוש לאלתר היינו בראה הטביע' דאז איכא למיחש דלמא אשתהי ואשתני צורתו וסבור שזה ראובן ואינו אלא אחר אבל אותן שלא ראו הטביע' ומצאו שמת ואמר שמכירו בט"ע אע"ג דלא אמר דחזינן לאלתר נאמן ואין מדקדקין אחריו לבדקו אי חזינהו לאלתר ומייתי ראי' כמו דמחלק הר"י לענין סימנין ה"נ לענין לאלתר כו' ואח"כ מסיק דאף באמר בפירוש שלא ראוהו עד אחר כמה ימים מותר אם הגוף שלם ולא ראה הטביע' ע"ש ולהך פירוש' ניחא מה שהקשיתי מלשון הרא"ש דנקט ומצאו שמת ולדבריו א"ש דכיון שאומר שמצאו שמת תלינן דחזי ליה בשעתי' כיון שלא ראה הטביע' אבל עדיין צ"ע דלשון הרא"ש שכתב אבל מי שלא ראה הטביע' ומצאו שמת כו' משמע שכך הי' הענין באמת שהוא לא הי' בשעת הפליט' ולדברי מהרב"א הו' למנקט בלשון זה ואמר שראוהו שמת והכירו כו' ותולין לומר שכוונתו שראוהו לאלתר משא"כ בלשון הרא"ש שלפנינו אין נלענ"ד לפרש כן ואם נפשך לומר דכוונת הרא"ש הוא שאנו תולין שראייתו היתה תיכף אחר שנפלט מן המים טרם בואו אע"ג דהר"ן בתשו' כתב דמן הסתם אין לתלות ולומר שתוך אותו שעה שנפלט ראוהו שיותר מצוי שראוהו אחר שעה אחת מ"מ י"ל דהיכ' שלא ראה הטביע' ליכ' למיחש שאומר בדדמי ומדחזינן שהכירו היטב שזהו הוא הכרת פניו ענתה בו שמסתמ' בתוך שעה שפלטו הים בא זה ומצאו שמת דאין לטעות שאחר היה ומחמת ששהה הרבה נשתנה צורתו עד שזה דימה בנפשו שזהו הוא ז"א דהא ודאי לא שכיח שיהי' קלסתר פניו דומה ממש לצורתו של זה וא"כ לא הו"ל לרואה זה לומר שזהו הוא כיון שהוא ראה הטביע' ולא אמר בדדמי כלל א"ו שבאמת הוא זה שמעיד עליו ותלינן שזה בא לשם תוך שעה לפליטתו ולכך הוא מכירו משא"כ בראה הטביע' דאז אמרינן כל שנשתנ' צורתו קצת הוא אומר בדדמי ואפי' לאלתר ל"מ בלא סימנין כן י"ל לשיטת מהרב"א אבל לפי"ז ישאר דקדוק שלי מ"ש ואין מדקדקין אחריו כיון שמיירי שהעד אומר כל לבו שבא ומצאו מת והכירו בט"ע אלא שאנו תולין שהי' תוך שעה לפליטת המים א"כ מה לנו לחקרו ולדקדק אחריו ואמנם לענ"ד משום הא לחוד לא ארי' דבאמת כוונת הרא"ש דאין מדקדקין אחריו לחקרו ולדרשו על ידי סימנין וכמו שכתוב הרמב"ן במלחמות שהוא ע"ד דרשהו אם הוא רמאי בסימנים ע"ש אלא אין מדקדקין בזה ועוד י"ל בפשיטות דלשון ואין מדקדקין אחריו היינו דל"ח דאמר בדדדמי והוא כלשון שכתב הרא"ש לעיל מיני' בתר סהדות' דבי תרי לא דייקינן ה"נ מתפרש האי לישנ' אבל בלא"ה דברי הרא"ש אין מורים בפירוש מהרב"א דלישנ' דנקט הרא"ש ומצאו שמת ואמר שמכירו בט"ע לחודי' נאמן כו' תיבת לחודי' מורה דאסימנים קאי ור"ל דנאמן בט"ע לחוד בלא סימנין והיינו דנקיט אחר כך בדברי ר"י גם כן כי האי לישנ' ואתי למיעוטי סימנין א"כ ה"נ למעוטי סימנים אתי ולאו למעוטי היכא שלא פירש דחזיי' לאלתר ועוד אכתוב לקמן מה שקשה לפירוש זה:

ואחר אחרון אני' בא מה שפירוש בזה מופת דורינו הגאון מוהר"ר יחזקאל נ"י בספרו נ"ב סימן כ"ח והאריך בחריפתו ובקיאתו ותוכן דבריו בישוב דברי הרא"ש הוא דקשי' ליה דהכא נקט חזינהו לאלתר והתם נקט בשעתי' א"ו שיש חילוק דבלא ראה הטביעה אף דלא חזינהו לאלתר אם ראה בתוך שעה סגי והיינו עובד' דדגלת משא"כ לאחר שעה המת משתנה באמת וא"א להכירו משא"כ בתוך שעה אין חשש שינוי כ"כ רק משום העד דאמר בדדמי וכיון שלא ראה הטביעה ל"ח ומש"ה העתיק הרא"ש בעצמו בהאי דדגלת וה"מ דחזיי' בשעתי' אף דמיירי בלא ראה הטביעה תוך שעה בעינן ולפיכך כתב בעובדא דידיה כיון דאשתהי כמה שעות בלא טעמ' דבדדמי המת משתנה (מעצמו ובטלה עדותו אף לשיטת הרא"ש ואני תמה ע"ז שהרי הרא"ש כתב אח"ז שנהגו להתיר ע"י ט"ע לחוד וכתב למאי דפרישת שיש חילוק בין אותן שראו הטביע' לאותן שלא ראו ניחא אלמ' דהרא"ש מתיר באותן שלא ראו הטביע' אף לאחר כמה ימים שא"ל שבאמת לא נהגו להתיר רק בתוך שעה דוקא ז"א כמבואר ממ"ש אח"כ אבל אם גופ' שלם מכירין אפילו אחר כמה ימים משמע דאף בכה"ג נהגו להתיר וע"ז כתב דלמאי דפירש וחילק בין ראה הטביע' ניחא וא"ל דנקט בצירוף הך סברא שהגוף שלם וכ"נ מדברי הטור מ"מ קשה על הגאון הנ"ל שכתב שאין עדות לשיטת הרא"ש והרי בעובד' דידי' היה הגוף שלם כמבואר שם ואם כן לדעת הרא"ש פשיט' דבכה"ג מעידין אפי' אחר כמה ימים ואמנם באמת מבואר למעיין בדברי הרא"ש שמתחלה הביא דעת ר"ת ליישב המנהג שנהגו להשיא ע"פ ע"א שמעיד בט"ע משום דכיון דהגוף שלם שפיר הוי הכרה וע"ז כתב ולמאי דפרישת שיש חילוק בין אותן שראו הטביע' ניחא משמע מדבריו דלפי פירש זה אין אנו צריכין לפירש ר"ת רק דניחא המנהג דמתירין על ידי הכרה בט"ע משום שלא ראו הטביע' ומשמע דאף לאחר כמה ימים מעידין כמו לפר"ת אם הגוף שלם כן להרא"ש בלא ראה הטביע' וזהו שקשה גם לפירש מהריב"ל ולפירש מהרב"א דלדידהו אף דלא ראה הטביע' כל שלא ראה לאלתר אין מעידין עליו:

ועוד אני תמה על הגאון נ"י שכתב לחלק בין לשון לאלתר ללשון בשעתי' ונסתייע ממה שהעתיק הרא"ש בהאי דדגלת וה"מ דחזי' בשעתי' ולענ"ד צ"ע שאף אם היינו יכולין לפרש כן בלשון הש"ס דאיתא וה"מ דכי אסקו' דחזיי' בשעתי' כו' אבל ברי"ף והרא"ש איתא הגירס' וה"מ דחזי ליה בשעת' דאסקי' והכוונ' מבוארת שר"ל שראה אותן בשעת העלאתו מן המים והוא מכוון ללשון לאלתר ממש ולשון בשעת' אינו ר"ל שעה כמו שפירש הרמב"ם דברי הש"ס רק פירושו אותו העת שהעלוהו וכמו שמצינו לשון זה פעמים רבות בב"ק משעת' דאסהיד כו' ובב"מ דההיא שעת' הוה לפקדון גבי' וכהנ' רבות וכן בזה הפירוש הפשוט שראוהו בעת העלאתו (אמנם גם לשון לאלתר יש לו שיעור כמו שכתוב הריב"ש והביא ראיה מש"ס דגיטין ע"ש) וכן בלשון הרי"ף בתשוב' סימן נ"ד דעו כי מה שטבע במשאל"ס אין אשתו ניתרת עד שיבא מי שיאמר אני ראיתיו בשעה שהשליכו הים ליבשה והכרתי בו וב סימן קפ"א כתב בלשון כי ראיתיו אחר שהשליך הים לאותו מת ואני הכרתי בו שהוא בעצמו ונראה דגם בסימן קפ"א ר"ל שהי' שם בשעה שהשליכו וראוהו מיד לאחר ההשלכה:

ועוד יש להקשות לכל הפירוש דמשמע מהם דהרא"ש לא ס"ל כהרי"ף דבעיין אפשיט' מההיא דדגלת ומוקי לההי' דהתם בלא ראה הטביע משא"כ בראה הטביעה בעינן סימנין דוקא ובאמת לא משמע כן מלשונו שכתב בתחל' לשון הרי"ף בסתם ואח"כ כתב ויראה הא דבעינן כו' ולא הזכיר כלל שבא לדחות בזה ראיית הרי"ף ולחלוק עליו נראה דמלת' באנפי' נפשי' קאמר ומודה בה הרי"ף ז"ל ומכ"ש דקשה טפי לפי' הגאון בנ"ב דמחלק בין עובדא דב' ת"ח ובין עובד' דדגלת ופסיק להו בסכינ' חריפ' לומר דהתם נקט לאלתר ומיירי בראה הטביע' והתם איתא בשעתי' ומיירי בלא ראה וכל כה"ג הו"ל להרא"ש לפרושי שבזה דוחה ראיית הרי"ף ועוד יקשה לפירושו כמ"ש לקמן ואשר אני אחזה לי ושיירתי דרך לעצמי בביאור דברי הרא"ש הוא ע"פ מ"ש המרדכי בר"פ האשה ותסבר' כו' תימא לר"י אפילו למאי דקאמר ואסקינהו כו' ונראה לר"י דל"ש בדדמי אלא כשמעיד שטבע ולא יצא משם והיינו בדדמי דאפילו לא ידע' בבירור אמר' מסתמ' לא יצא משם אבל בעדות שמעיד שהועל' מן המים וראהו מת ל"ש בדדמי דאין לו במה לטעות כו' ודקאמרי סימנין פי' א"נ לא ראוהו לאלתר אלא שהו בין העלאה לראי' כגון דאמר סימנין שמועיל העדות כו' ואע"פ שאין כתוב א"נ בספרים כו' והנה מ"ש דגבי העלאה ל"ש בדדמי דאין לו במה לטעות ע"כ צ"ל דט"ס הוא וצ"ל דאין לה במה לטעות דאל"כ לא תירץ כלום על עיקר קושייתו דנהי דהעד לא טעי מ"מ דלמ' משקר והיא לא דייק' דאמר' בדדמי א"ו דס"ל דלענין העלא' מסתמ' דייק' לידע אם בצדק אמרי פי העד שאומר שראהו שהועל' מן המים מת והכירו לאלתר או בסימנים משא"כ בס"ד שהי' סובר שהעד מעיד שטבע ולא יצא משם שייך בדדמי לגבי האש' דלא דייק' רק לידע שטבע ואע"פ שאין יודעת בבירור שלא יצא היא אומרת מסתמ' לא יצא אבל למסקנא דותסבר' דמשאל"ס אשתו אסור' א"כ ע"כ עיקר דיוקא דידה אינו לענין הטביע' שאין בזה כדי להתיר ועיקר דיוקא דילה לענין העלאה ובזה אין לה במה לטעות וע"כ דדייק' לידע שהעד אומר אמת ואמנם דברי ר"י הללו שהביא המרדכי הם סותרים למ"ש התוס' בשם ר"י בדף קט"ו ד"ה וקאמרי סימנין אבל ע"י ט"ע אין להאמינם דאמרי בדדמי ובדבר מועט יאמרו שאילו בעליהן של אילו אבל מה שפירש בקו' דמים משנים צורת הפנים אין נרא' דהא אמרינן לקמן דמים מצמת צמתי ואי סימנים לאו דאורייתא איירי הכא בסימנים מובהקים א"נ מהני ע"פ ט"ע ר"י עכ"ל התוספות ולפ"ז קשיא דמאי קא קשיא להו על רש"י שהרי לפמ"ש ר"י גופיה דהך ודקאמרי סימנין או קאמר ור"ל אף ששהה בין העלאה לראיה וא"כ שפיר פירש"י דאי לאו סימנין חיישינן דלמא אחרים הם לפי שהמים משנים צורת פנים והיינו דאי אשתהי מתפח תפח ולכך בעי סימנים ומנ"ל דרש"י אינו מפרש כן וע"ק על התוספות שכתבו דע"י ט"ע אין להאמינם דאמרי בדדמי והרי כתבו בד"ה טעמא דלעולם לא יאמר העד בדדמי כמו האשה עצמה וע"ק דל"ל למימר משום דהעד אומר בדדמי ות"ל דהא השתא קיימינן דבמלחמה אשה לא דייקא ונהי דהעד אינו אומר בדדמי מ"מ האשה אומרת בדדמי ובאמת שזה קשה לכאורה גם על רש"י דלמה הוצרך לומר דלכך בעינן סימנין משום שהמים משנים צורת הפנים ת"ל דזהו עיקר דחיית הש"ס דלא תפשוט ע"א במלחמה משום דאמרי בדדמי וכאן מיירי דקאמרי סימנין דלאו עלייהו סמכינן:

אמנם לזה היה אפשר לומר דידוע סוגיית הש"ס כל היכא שאומר ותסברא כוונתו דלפי דבריך שאתה רוצה לפשוט האבעיא מזה קשה קושיא אחרת וע"כ תירוצי קא מתרצה לה וממילא דלא תפשוט ולפי"ז תיקשי מאי קפריך ליה ותסברא כו' דלמה לדידיה הוה ניחא דמוקי לה דאסקינהו קמן וחזינהו לאלתר ואי משום שהאשה תאמר בדדמי להא ל"ת דעיקר טעמא משום מלתא דעבידא לגלויי ונפשטא האבעי' משא"כ אם נימא טעמא משום דייקא ומנסבא אכתי תיקשי וצריך להוסיף דבר חדש דקאמרי סימנין וזה לא ס"ל להפשטן וא"כ ל"ה פריך מידי ותסברא כו' ולכך פירש"י דאף לדברי הפשטן נמי צריך לאוקמי דקאמרי סימנין דאל"כ יש לחוש שמא המים משנים צורת הפנים כו' ולדברי התוספות צריך לאוקמי דקאמרי סימנין משום דאל"כ יש חשש שהעד יאמר בדדמי אבל ראיתי להגאון בנ"ב סימן למ"ד שכתב דמצינן למימר דהא דקאמר ותסברא היינו דע"כ מוכרח לפרש שראו ההעלאה מה שלא נזכר בברייתא אף אני מוסיף לומר דמיירי דקאמרי סימנין ולא תפשוט א"כ לפ"ז הדק"ל על רש"י ותוס' כנ"ל ועוד דאכתי קשה על התוס' שכתבו דמיירי בסימנים מובהקים ומשמע אע"פ שאין מוצנעים וא"כ קשה מה תועלת יש בעדותו דהא האשה אומרת בדדמי וכן הקשה הב"ש ס"ק קמ"ג:

והאמת יורה דרכו ע"פ שיטת הר"י שבמרדכי דל"ש בדדמי על ההעלאה וזהו שהוצרך רש"י לפרש דטעמא דבעינן סימנים משום שהמים משנים צורת הפנים דאי משום בדדמי כיון דמוקי שראו שהעלום תו ל"ש בדדמי והתוספות בשם ר"י לא הושוו בזה עם המרדכי בשם ר"י דהמרדכי בשם ר"י ס"ל דל"ש בדדמי בהעלאה גם בהעד ומה"ט הוצרך לפרש הא דקאמר וקאמרי סימנין או קאמר אבל התוס' בשם ר"י ס"ל דאע"ג דאם נאמר שהעד אינו אומר בדדמי ל"ש בדדמי לגבי האשה בהעלאה כיון שאין לה במה לתלות מ"מ יש לחוש שמא העד גופיה יאמר בדדמי ובדבר מועט יאמרו שאלו בעליהן של אלו וכ"כ הרא"ש בשם הר"י היכא דראה הטביעה ואע"פ שכתבו התוספות לעיל דהעד לעולם לא יאמר בדדמי אפשר דס"ל דוקא לענין מלחמה וכה"ג אמרינן דודאי לא יאמר העד על האומדנא דכל הני דאיקטול כו' משא"כ בזה שנפלו למים חיישינן דאמרי בדדמי ובעי סימנים דוקא וכיון שאומרים שמכירין אותו בסימנים אע"פ שאין מוצנעין ליכא למיחש למידי דא"ל דאשה לא דייקא דאמרי בדדמי ז"א דכיון שהעד אומר שראה שהעלוהו ל"ש בדדמי לגבי האשה דאין לה במה לטעות (ולקמן אי"ה אכתוב מלתא בטעמא דדוקא גבי הטביעה שייך בדדמי ולא לגבי ההעלאה) וממילא דנתיישב בזה קושי' אא"ז מהרש"א על התוספות שכתבו השתא ס"ד שראו שטבעו ולא ראו שהעלום וע"ז כתב דמצינן למימר שראו שהעלום אלא דהוה ס"ד דלא מיירי דקאמרי סימנין ואפ"ה פשיט' הש"ס שפיר דל"ח דאמרי בדדמי כמ"ש התוספות לפר"י כו' ולפמ"ש א"ש דכוונתם כמ"ש המרדכי דלגבי העלאה ל"ש בדדמי לגבי האשה רק לגבי העד א"כ אי הוה ידע המקשן דמיירי שמעיד שהועלה והכירו ל"ה מצי למפשט מיניה מידי לע"א דמלחמה דשם איכא למיחש לאשה שאומרת בדדמי ועוד דא"כ ע"כ הוה מוכרח לאוקמי דקאמרי סימנים דאפילו תימא דטעמא משום מדעל"ג ול"ח לבדדמי דאשה מ"מ גבי טביעה במים חיישינן לבדדמי דעד דדוקא גבי מלחמה ס"ל דלא יאמר העד בדדמי משא"כ לגבי הכרה אפשר שהועלה אז בדבר מועט יאמרו שאלו בעליהן של אלו ומ"ש עוד אא"ז חילוק בין פיר"י לפירוש ר"ת משמע שחלוקים הם וזה צ"ע כמש"ל אי"ה והב"ש ס"ק פ"ג כתב וז"ל עיין בתוספות דף קט"ו כו' וצ"ל וא"ו של וקאמרי וא"ו המחלקת היא כו' ובאמת ז"א דא"כ ל"ה מקשו מידי על רש"י ואפשר שאין כוונתו לפרש כן דברי התוספות רק דהב"ש גופיה ס"ל לפרש כן דברי הש"ס ואמנם כדי דלא תיקשי על התוספות דל"ל לאלתר כיון דאיכא סימנין מובהקין צ"ל כמ"ש הב"ש גופיה בס"ק קמ"ג דהא דקאמר וחזינהו לאלתר דרך רבותא קאמר דאע"ג דחזינהו לאלתר מ"מ בעינן סימנין:

ועתה אבוא לבאר דברי הרא"ש על הסדר וז"ל איבעי' להו ע"א במלחמה מהו כו' א"ד טעמא דע"א משום דהיא גופא דייקא והכא לא דייקא דאמרי בדדמי וסומכת על דברי העד כו' וזה כדברי התוספות והרמב"ן במלחמות אליבא דהרי"ף דבעיין משום דחיישינן לבדדמי דאשה ואלו לשטת בעה"מ דס"ל דבעיין דלא אמר קברתיו אבל בקברתיו פשיטא דמהימן אלמא דל"ח לבדדמי דאשה רק לבדדמי דעד ולכך במים ולא ראה הטביעה ס"ל דלא אמר העד בדדמי וליכא למבעי מידי דודאי מהימן משא"כ הרא"ש דמפרש דהאיבעי' מחשש בדדמי דאשה ליכא לפלוגי בהכי ושוב מייתי הרא"ש עלה לשון הרי"ף שכתב ואתינן למפשטא מהא דתנינן מעשה בשני ת"ח כו' ומיהו כיון דאמרינן לקמן ההיא גברא דטבע בדגלת כו' שמעינן דע"א במשאל"ס נאמן כו' וה"ה לע"א במלחמה כו' והנה מכאן נלמד דהרי"ף לא ס"ל כסברת הר"י שבמרדכי דל"ש בדדמי דהאשה לגבי ההעלאה דהא לסברא זו ליכא למפשט מדגלת לע"א במלחמה אלא ס"ל דשפיר שייך בדדמי דאשה וכמ"ש הרמב"ן דכשיתוודע לה שנפל למים שוב אינה מדקדקת וסומכת על העד שאמר מכירנו בו ואתינן למפשטה ממעשה דב' ת"ח ודחי לה דמיירי דאסקוה וחזו ליה לאלתר שאין מקום עוד לעד לטעות ואי משום בדדמי דאשה וניחוש דלמא משקר העד מוקי לה דאמרי סימנין והיינו מוצנעין וכמ"ש הרמב"ן וכיון דחזינן בהאי דדגלת דאנסבא רבא ש"מ דטעמא דע"א משום מלתא דעל"ג הוא הלכך ע"א במלחמה ובמים מהימן דל"ח לדיוקא דאשה כלל וע"ז מסיק הרא"ש בשם הרי"ף ודוקא היכא דאמר אסקוה לקמן וחזיתיה לאלתר ואשתמודענא דאיהו פלוני או במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו ואי לא קמסהדי הכל אפילו תרי וכ"ש חד לא סמכינן דחיישינן דלמא אאומדן דעת קא מסהדי וכן הלכתא כו' מבואר מזה דדעת הרי"ף הוא דהא דקאמר בעובדא דדגלת ודוקא לאלתר אבל אשתהי מתפח תפח ה"פ דאי חזי ליה לאלתר אין מקום לעד לטעות כלל ולשמא משקר ל"ח דמלתא דעל"ג הוא ולא איכפת לן אם האשה אומרת בדדמי משא"כ היכא דאשתהי מתפח תפח ואינו ניכר ויש לחוש אאומדן דעת קמסהדי שטועה בדמיונו לומר שאלו בעליהן של אלו (או במלחמה היכא דלא אמר קברתיו חיישינן לעד דאמר בדדמי שמת ובאמת לא מת) ואין מועיל ט"ע שלו דחיישינן דלמא טעי ובעינן סימנין דוקא:

ועתה נבא לביאור דברי הרא"ש דקמסיים אחר שכתב דברי הרי"ף בסתם וז"ל ויראה הא דבעינן אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר ר"ל מ"ש לעיל בשם הרי"ף דדוקא היכא דאמרו אסקוה לקמן וחזיתיה לאלתר הא לא אמר לאלתר חיישינן דאאומדן קמסהדי ולא סגי בט"ע לחודיה היינו לאותן שראו הטביעה דהנה אמרי בדדמי כו' אבל מי שלא ראה הטביעה ומצאו שמת ר"ל שלא ראוהו גם בשעת הפליטה ואמר שמכירו בט"ע לחוד נאמן ור"ל וא"צ סימנין והיינו דקאמר ואין מדקדקין אחריו ר"ל לדרשו ולחקרו בסימנין ואהא מייתי שכן פיר"י הא דבעינן הכא סימנין ולא סגי בט"ע לחודיה היינו משום שראה הטביעה ואמרי בדדמי ור"ל שהרי פירש כן אהא דדחי דלא תפשוט מעובדא דב' ת"ח דמיירי דקאמרי סימנין ור"ל דר"י כ"כ לשיטתן דס"ל דל"ש בדדמי דאשה בהעלאה והא דמוקי בסימנין היינו משום בדדמי דעד ומוקי לה דל"ש בדדמי דעד אלא בראה הטביעה א"כ נלמד מזה דה"ה לדידן דלמאי דס"ל דשפיר שייך בדדמי דאשה בהעלאה אלא דל"ח לה דאפשיט מהאי דדגלת דל"ח רק לבדדמי דעד ולא לבדדמי דאשה דעיקר טעמא משום מלתא דעל"ג ולא משקר העד רק דאיכא למיחש כיון דלא חזי לאלתר דלמא אמר בדדמי והיינו בראה הטביעה דוקא דלא גרע מאשה גופה שכתב הר"י דלכך גבי טביעה שייך בדדמי שסוברת כיון שטבע בודאי שוב לא יצא א"כ גבי עד נמי דוקא כשיודע שטבע אז תולה בדעתו לומר שאלו הם:

ומעתה בין תבין כי אע"פ שהרא"ש ובעה"מ תרווייהו ס"ל לחלק בין ראה הטביעה ללא ראה הטביעה מ"מ המרחק רב ביניהם דלשיטת הרא"ש היכא דחזי ליה לאלתר פשיטא דמהימן שאין מקום לעד לטעות כלל שהרי אין שינוי בפרצוף דמיא צמתי ולשמא משקר ל"ח דמלתא דעל"ג הוא הלכך אף בראה הטביעה מותרת משא"כ היכא דלא חזי לאלתר אז יש חילוק בין היכא דראה הטביעה חיישינן לעד דלמא טעי ואמר בדדמי והיכא דלא ראה הטביעה אף דלא חזי לאלתר נאמן בט"ע לחודיה דל"ח דלמא מחמת שנתפח אמר בדדמי כיון דלא ראה הטביעה משא"כ לשיטת בעהמ"א דס"ל דלא אפשיטא והא דדגלת בלא ראה הטביעה ועלה קאמרינן דוקא לאלתר אבל אשתהי מתפח תפח ואע"ג דליכא למיחש דלמא אמר בדדמי כיון דלא ראה הטביעה מ"מ אין עדותו כלום דחיישינן שמא באמת נשתנה צורת המת עד שיוכל לסבור שזהו הוא וכן בראה הטביעה ס"ל לרז"ה שאין מועיל ט"ע לחודי' אף דחזי ליה לאלתר דמ"מ איכא למיחש לשינוי כל דהו והעד אומר בדדמי מחמת שראה הטביעה ובעי סימנין דוקא משא"כ הרא"ש ס"ל דאם ראה הטביעה די אי חזיניה לאלתר דאז ליכא למיחש שישתנה כלל שיטעה העד בו וכמ"ש המרדכי ואם לא ראה הטביעה אז אע"פ דאשתהי ויוכל להיות שישתנה קצת מ"מ לא יטעה העד בו לומר שזה בעלה של אשה זו כיון שלא ראה הטביעה:

ולפי"ז מ"ש הרא"ש וכ"כ הרז"ה ז"ל היינו לענין הך סברא דאם לא ראה הטביעה לא אמרינן שהעד אומר בדדמי אבל מ"מ מאי דמוקי הרז"ה הך דדגלת בלא ראה הטביעה בזה לא סבירא ליה כוותיה דאיהו אזיל בשיטת הרי"ף ז"ל (וכ"כ הריב"ש להדיא וכמ"ש לקמן בשמו) ושוב מייתי הרא"ש דברי ר"ח וכתב ע"ז ונהגו להתיר האידנא בט"ע בלא סימנים ור"ל אף דאשתהי וכמש"ל וע"ז כתב דאפשר לחלק כחילוק ר"ח גבי הרוג דאם הגוף שלם מכירין אף אחר כמה ימים דאז ליכא למיחש לבדדמי וע"ז כתב דלפמ"ש שיש חילוק בין אותן שראו הטביעה ניחא ר"ל דהשתא אין אנו צריכין לתרץ המנהג בחילוק ר"ח די"ל מה שנהגו להתיר היינו משום דלא ראה הטביעה ולכך שפיר מהני אף ששהה ואין לחוש שיאמר בדדמי ולפ"ז גם הרא"ש מוקי הך עובדא דדגלת בראה הטביעה כמו הרי"ף אלא דמ"מ התיר רבא כיון שהיה לאלתר ובהכי א"ש מ"ש בנ"ב להוכיח דלהרא"ש מיירי דלא ראה דאל"כ אמאי הימני' רבא בלא סימנים ולפמ"ש א"ש דבאמת מהא פשטינן דאין הטעם משום דיוקא דידה רק משום מלתא דעל"ג וכיון דחזי לאלתר ואין מקום לעד לטעות מהימן וכמ"ש דהרא"ש מוקי הא דדגלת בראה הטביעה כן ביאר להדיא הריב"ש סימן שע"ח וז"ל ומ"ש עוד בשם רבינו אשר כו' הנה למעלה סמכת על בעהמ"א דאוקי האי דדגלת שלא ראה הטביעה ועתה אתה סומך על הרב רבינו אשר ז"ל דמוקי לה בראה הטביעה והנה זה תרתי דסתרן כו' ע"ש והנה הארכתי בביאור דברי הרא"ש ובהצעתו לפי שיצאתי לדון בדבר חדש לומר דהרא"ש אליבא דהרי"ף כ"כ ודבר זה שאלו לחכמים ולא פרשוהו כך ומקום הניחו לי להתגדר בו כי לענ"ד מ"ש הוא אמת נכון בכוונת הרא"ש בס"ד:

ומעתה גם דברי הטור צדקו יחדיו עם דברי הרא"ש דהיכא דלא ראה הטביעה לא בעינן לאלתר אלא שהוסיף מדעתו לומר דבעינן גם שיהיה הגוף שלם ולהחמיר לצרף גם תירץ התוספות ואפשר דשמיע ליה מאבוה שלא רצה לסמוך על תירוץ שלו לבד כ"א היכא שהיה הגוף שלם ג"כ וכ"מ מדבריו ברמזים ע"ש ואולם בנ"ב הקשה על הטור דהא האי דדגלת מיירי בלא ראה הטביעה כו' וכבר הארכתי בדבריו ובישוב קושי' בתשובה סימן ע"ש ועכ"פ מבואר דדעת הרא"ש דאם לא ראה הטביעה לא בעינן לאלתר דעיקר חשש אשתהי להרא"ש אינו רק משום בדדמי ולדעת התוספות בגופו שלם שפיר דמי להעיד אחר כמה ימים והטור תפס חומרת התוס' והרא"ש ועכ"פ בנ"ד שהיה גופו שלם אם נימא דידיעה זו שידע הטביעה מפי העכו"ם ל"ה כראיה היה מקום היתר לפי סברת הפוסקים הנ"ל:

איברא דלכאורה קשיא על התוספות דמה בכך שגופו וצורת פניו שלימה כיון דלדעתם לא אפשיטא בעיין וא"כ יש לחוש דהאשה אמרה בדדמי וכבר כתבתי לעיל די"ל דהתוספות כוונתם כהמרדכי דבעדות שהעלוהו מן המים מת אין לה במה לטעות ולענין העד שפיר יש חשש בדדמי אע"ג דבמלחמה אין חשש על העד ואמנם לכאורה היא מלתא בלא טעמא דבעדות העלאה מן המים יהיו סברות הפוכות מן מלחמה והנלענ"ד בזה ויבואר ג"כ מ"ש הב"ש ס"ק קמ"ג דהרי"ף חלוק עם התוספות דלהתוס' אין העד אומר בדדמי כלל אבל להרי"ף בלא אמר קברתיו חיישינן דאמר בדדמי ולענ"ד אין זה מוכרח דאע"פ שהתוס' כתבו בד"ה טעמא דלעולם לא יאמר העד בדדמי כמו האשה עצמה כו' כוונתם כמו שאבאר:

הנה הרמב"ם והש"ע כתבו וז"ל וכן אם באה ואמרה מת בעלי במלחמה א"נ אע"פ ששלום בינו לבינה תסמוך דעתה על דברים שרובן למיתה ותאמר מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג גם הוא בכללן כו' ולכאורה תימה שהרי רבא קאמר טעמא דסברה כל הני דאיקטל איהו פליט ואת"ל כיון דרחמה ליה נטרה עד דחזייה זימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברה מת וזימנין דעביד ליה סמתרא וחיי' כו' ולפ"ז תימא שהעתיקו תחלת דברי רבא לחוד ומי סני להו למימר כטעם שאמר רבא בסוף סברתו דלכאורה כן הוא העיקר וכמ"ש הפוסקים דכל את"ל הלכה הוא ולא מצאתי להמפורשים שנתעוררו בזה והנלענ"ד דכוונת דבריהם הוא בנ"מ בין ב' הטעמים של רבא דלטעם השני דנטרה עד דחזי וסברה ודאי מית אלא שעכ"פ אין להתירה מפני שיכול לחיות ע"י סמתרי א"כ עכ"פ היא לא משקרא בשום אופן ואינה אמרה יותר ממה שראתה ולפי דעתה החצי בא עד לבו ומת וא"כ לפ"ז אם אמרה קברתיו מן הדין היה לומר שנאמנת דהא לא חשדינן לה דמשקרא במתכוין משא"כ לטעם הראשון אמרינן אע"פ שלא ראתה כלל שנהרג רק מחמת דמיונה דסברה כל הני דאיקטול כו' היא מוסיפה שקר לומר שנהרג א"כ אף קברתיו אינו מועיל שי"ל שמשקרה ומוסיפה מדעתה ולענין דינא ב' הטעמים אמיתים דחיישי' ג"כ דמשקרה מחמת בדדמי וכיון שהרמב"ם והש"ע רצו לכתוב הך דינא דל"מ קברתיו לכן הביאו טעם הראשון שמשם אנו למדין דין זה ולפ"ז ע"כ מוכרח כטעם שכתב הב"ש בשם הרא"ם ותי' הר"ן שהביא הב"י אבל לפי הטעם שהביא הגהת פרישה והב"ש בשם הלבוש משום דשמא קברה אחר וטעתה מחמת בהלות המלחמה א"כ גם בזה לא חשדינן לה שמוסיפה דברים שקרים לאמת דבריה וז"א כמ"ש ממה שהביאו טעם הא' שאמר רבא והנה יש לי אריכות דברים בדברי הרמב"ם הללו ומאין הוציא דבמלחמה אף קברתיו לא מהני גבי אשה ולפי שאין נוגע לענינינו קצרתי בדבר:

ולפ"ז י"ל דודאי בעיין בע"א במלחמה באמר קברתיו הוא והא ודאי פשיטא לן דבעד ל"ח שיוסף לשקר בשביל דמיונו וזהו כוונת התוס' שכתבו דלעולם לא יאמר העד בדדמי כמו האשה עצמה ר"ל אע"ג דחיישינן דסברה כל הני דאיקטל ומת כו' הלכך אע"פ שלא ראתה שמת אומרת בדדמי שמת מ"מ בעד ל"ח לזה והלכך כל דאמר קברתיו ליכא חשש בדדמי גבי עד אלא דמבעי ליה אי בשביל מלתא דעל"ג לחוד מהימנינן ליה א"ד אע"ג דהעד אינו אומר בדדמי מ"מ אין נאמנותו אלא בשביל דאשה דייקא והכא לא דייקא והשתא א"ש מ"ש התוספות וקאמרי סימנים דע"י ט"ע אין להאמינם דמ"מ יש לחוש לנשים שיאמרו בדדמי שזהו הוא ובכה"ג אף בעד חיישינן כיון דאינו מוסיף לשקר רק אומר כפי מה שנדמה לו הלכך בעינן גם סימנים אבל אי לאו חשש בדדמי דעד נאמן הרי ביארתי מה שאמרו דמים כמלחמה דמי ואין חשש בדדמי בעד שיוסיף לשקר כמו גבי מלחמה רק היכא שסובר שאומר אמת ועתה אבאר דגם לענין חשש בדדמי דאשה טעמא רבא איכא דלא ניחוש לה גבי מים ולאו משום דעדיף מים ממלחמה ומתחלה אבאר מה שהגאון בנ"ב סימן כ"ז ו סימן כ"ח הקשה בהא דאמרינן טעמא משום מלתא דעל"ג וע"ז הקשה מהא דאמרינן גר שאמר נתגיירתי בב"ד של פלוני צריך ראיה ולא מהימנינן ליה מטעם מלתא דעל"ג ולכן כתב לחלק בין היכא דאיתחזק איסורא והכא מיקרי לא איתחזק כו' והקשה על הרי"ף דמאי פשיט מדגלת ששם היה ידוע הטביעה ולא איתחזק איסורא דהא משאל"ס מדאורייתא שרי משא"כ היכא דאיתחזק איסורא דאורייתא ע"ש ואני אובין ואדון על ראייתו מגר שלענ"ד אין כאן ראיה דהא אף בעדות אשה דוקא מסל"ת נאמן הא לא"ה א"נ דקרינן בהו אשר פיהם דבר שוא הרי אף במלתא דעל"ג עכו"ם לא מהימן וא"כ לק"מ מהתם כיון דבאמת אנן לא מהימנינן ליה שנתגייר וחיישינן שמא עדיין עכו"ם הוא א"כ מה בכך שאמר בב"ד של פלוני סוף סוף עכו"ם א"נ אף דעל"ג וכיוצא בזה אמרו ביבמות דף מ"ח לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם ע"ש:

אמנם הדין דין אמת ומוסכם בלא"ה דבמלת' דרבנן ודאי סמכינן אהך טעמ' דמלתא דעל"ג לחוד ולפ"ז א"ש דברי התוספת דאי קאמרי סימנים דאז ליכא למיחש לבדדמי דעד ש"ד וא"ל דהא השתא ס"ד אע"ג דהעד אינו אומר בדדמי מ"מ האשה אומרת בדדמי ז"א דהא הרמב"ן והרשב"א כתבו דלכך לא דייקא דמכיון שנתוודע לה שטבע בעלה אמרה בלבה לא אדרוש עוד וסומכת על העד שאומר מכירנו בו ולפמ"ש אין כאן בית מיחוש כיון דעכ"פ דייקא עד שנתוודע לה שנפל למים א"כ פלטינן מאיסור' דאורייתא ואף דלא דייק' טפי מ"מ שוב שפיר אנו סומכין על העד במלתא דרבנן אך יש להקשות לפי זה בהא דקאמר והא מים כמלחמ' דמי כו' והרי המקשן דלא ידע דמיירי שהעלום רק שהיו ניתרים על פי הטביע' לבד אם כן ל"ד מים למלחמה דבמלחמ' כיון ששמעה שירד למלחמה תו לא דייקא טפי מה שאין כן בזה כיון שעל כל פנים דייק' ונתוודע לה שטבע וכפי הס"ד יש בזה לבד די להתיר וא"כ ל"ד למלחמה. ולכאורה היה אפשר לומר דהא דמדמי להו היינו דכיון שהאשה יודעת שהוא מפרש דרך אניה בלב ים ולדרוך בציות נהר הרי הוא בחזקת סכנה כמי שיורד למלחמה וכדאית' בשבת דף ל"ג ובירושלמי שם בג' מקומות השטן מצוי לקטרג כו' והמפרש בים הגדול כו' הלכך אמרה בדדמי שטבע ולא דייק' אם טבע אם לא וגם י"ל דאף דדייק' עד שנתוודע לה שטבע מ"מ לא דייק' טפי לידע אם שהה עליו עד כדי שת"נ ואומרת בדדמי וסומכת על האומר ששהה עליו כדי שת"נ וכן מבואר בחי' הרמב"ן ליבמות שכתב והא מים כמלחמה דמי פי' מכיון שנשבר' ספינתו בים איכ' למימר בדדמי הלכך גבי ע"א לעולם לא מהימן אע"פ שאין האשה יודעת שנשברה ספינתו כדי שתאמין בו שמא יבואו עדים ויעידו כן ושוב לא תחקור על המיתה כו' אלא שבאמת הרמב"ן עצמו אח"כ תבריה לגזיזיה כמ"ש בתשו' סימן ולפי"ז הדק"ל על הפשטן דמדמי מים למלחמה דבס"ד מאי חשש בדדמי איכא במים דהרי למאי דס"ד אף במשאל"ס אם שהו עכ"פ מותרת לכתחלה והרי בזה ודאי דייקא וע"ש בתשו' הנ"ל מה שכתבתי ליישב ועכ"פ מבואר דאין חשש בדדמי לגבי האשה לענין דנימא דלא דייקא אם שהו עליו כו' דאל"כ תיקשי בעובדא דחסא למה התירוה בדיעבד (ובאמת לענ"ד שמכאן יצא להרמב"ם מ"ש לא אמר קברתיו אם נשאת ל"ת ואין להאריך) אלא ודאי דהיא דייקא ששהו עליו הלכך ליכא למפשט מעובדא דחסא די"ל גבי מלחמה או לענין עדות שמעיד שהכירו בט"ע מכיון ששמעה ונתוודע לה שטבע סמכה על העד שאומר מכירנו בו משא"כ במשיל"ס ודאי מותרת כיון שעכ"פ דייקא שטבע ושהו עליו אין אנו צריכין יותר ולפי"ז צדקו הדברים שכתבתי לעיל בדברי התוס' דכיון דעכ"פ דייקא שטבע ושהו עליו הרי יצאה מאיסור תורה ואע"ג דלא דייקא טפי מ"מ כיון שאין כאן רק מלת' דרבנן אפי' חד מהימן משום מלתא דעל"ג:

ומעתה חזר הדין בנ"ד שלפמ"ש בכוונת דברי הרא"ש היה מקום להתיר אף שלא ראה לאלתר כיון שלא ראה הטביע' וכמ"ש הטור ובכאן הרי הי' הגוף שלם ואף שלא הזכיר רק שמו ושם עירו מ"מ יש מקום להתיר ע"י חיפוש וגם כי הגידו לו שענין זה יתברר בקל ע"י הבאים משם לכאן שיודעים בטוב שעל בעל של אשה זו היה כוונת העד הנ"ל ולכך לא הארכתי בפרט אבל מי גבר לא יחוש לפי' הגאונים שהבאתי לעיל דאינהו ס"ל דלעולם לאלתר בעינן וכ"ד בעהמ"א דאף שלא ראה הטביעה בעינן לאלתר וכ"ד הרבה פוסקים דאין מחלקין בין ראה הטביעה ללא ראה ועוד שבכאן עכ"פ ידע הטביעה ודעת רוב המפורשים דידיעה ה"ל כראיה לענין זה והבא לחפש בק"ע ימצא עזר להקל או להחמיר כרצון איש ואיש (ואינני תוקע עצמי לדבר הלכה ואשה זו בחזקת איסור א"א עומדת) וסימנים האמורים בג"ע לאו כלום נינהו דשכיח טובא כה"ג שיהי' זומר שפרענקליך על חלקת ידיו ונזם באוזן ימין בבן רך ויחיד לאמו וכפי הדין והשורה אשה זו אסורה ולא מצאתי הלכה ברורה להמציא כחה דהתירה. אלה דברי זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות:

תוכן העניינים

בית אפרים אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה