אור ברסלב
בית אליקום שו"ת › סימן ח

בית אליקום· רבי אליקום גצל מאיר פודרוביניק

שו"ת · סימן ח

סימן ז

בדבר איש אחד מפה שבקטנותו קשר חוט על העטרה של גיד בחזקה והיה קשור כמו יום ומחמת זה נאחז ונדבק בגיד עד שלא היו באפשרי לטול החוט משם והיה לו כאב וקרא לרופא ולקח בחזקה ע"י שפוד וסכין ואח"כ עלה קרום ונפסק הכאב. ואח"ז כמו שני שבועות נפל למשכב והתעורר הכאב של העטרה עד שנמשך כמו חצי שנה ונקרב כל העטרה ולא נשתייר ממנה כלום ונשאלתי אם מותר לבוא בקהל לישא ישראלית. וזה החלי בס"ד בעזר העוזר אמיתי הוא יחנני ויורני דרך אמת ויצילני משגיאות:

הנה בתחילת הענין מבואר בשו"ע אה"ע סי' ה' סעיף י' במחבר שני דעות אם ע"י חולי נקרא בידי שמים לדעת הרמב"ם הוה בידי שמים וכשר ולדעת רש"י והרא"ש הוי כבידי אדם ופסול והמחבר לא הכריע בין הדעות א"כ הוי ספק לפי הכרעת הפוסקים דפלוגתא דרבוותא הוי ספק. ועוד ספק אף לדעת הרמב"ם דילמא בנד"ד כיון שהתחלת הכרות של העטרה היה ע"י אדם. אף הרמב"ם מודה דפסול והוי ס"ס להחמיר בדאורייתא ואף לפי המבואר בטור ושו"ע ח"מ סי' ר"ן סעיף ב' גבי שכ"מ אם הלך בשוק בלא משענת א"צ אומד ובטל מתנתו הראשונה והוא מש"ס גיטין ע"ב א'. א"כ גם בנד"ד היה מקום לומר כיון שאחר שני שבועות נתעורר כאב העטרה ע"י חולי הוא כמו ע"י חולי סתם ולא ע"י גרם האדם ע"י קשירת החוט. אך זה אינו כי בנקל יש לחלק בין חולי כל הגוף ובין כאב אבר א' דדרך להפסיק בינתים הכאב וגבי חולי כל הגוף ההליכה בינתים בלא משענת הוא העדות שנפסק חולי הראשון ולא כן בכאב אבר א' אין שום עדות מוכחת ומאן מפיס ויותר יש לתלות במצוי שע"י סיבת קשירת החוט שהיה ע"י אדם נתעורר הכאב של העטרה אח"כ עד שנרקב ונכרת העטרה. דהוי אף לדעת הרמב"ם ע"י אדם ופסול וקצת יש סמך לזה מהש"ס יבמות ע"ה ב' דקאמר במתניתא תני נאמר לא יבוא פצוע וגו' ונאמר לא יבוא ממזר מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם וממזר יצירתו בידי שמים ג"כ א"כ י"ל כל שהתחלת הסיבה היה ע"י אדם שאח"כ נתעורר חולי ג"כ דהוי לדעת הרמב"ם ב"ש דהוי בידי אדם ובידי שמים כממזר ופסול וכן ראיתי בתשובת הגאון מופת הדור מופר"ח מוואלזין זצ"ל בענין פצוע דכה בעל ביצה א'. שכתב באות ג' ובאות ו' שם בתשובתו כל שהתחלת הדכוי והפצוע ע"י אדם כבידי שמים דיינינן ליה אף לדעת הרמב"ם. וראיתי בתשובת הגאון הנ"ל שהעיר לב המעיין לצדד כיון דפצוע דכה איתקש לממזר כמו דספק ממזר מותר לבוא בקהל מדאורייתא כמבואר בקדושין ע"ג בפ"ד בספיקא יש להתיר. וכמו כן העיר שם בספיקא דפלוגתא דרבוותא. והנה באמת לא להלכה ולא למעשה אמר כן הגאון הנ"ל כי אם להערה בעלמא כמבואר בכתבי קדשו שם בתשובתו אך לפי שדבר חדש הוא בעז"ה אשים עניני ע"ז הערה:

לפי מש"כ הר"ן בקדושין פ"א ד' דרך שהר"מ דפסק דכל ספק דאורייתא מדרבנן לחומרא יליף לה מספק ממזר דמותר מדאורייתא א"כ הוי כמו כל ספק דאורייתא שבכל התורה א"כ עכ"פ מדרבנן לחומרא כמו בכל ספק דאורייתא וכן תפס במושלם הרב המוסמך בעל מל"מ בפט"ו מה' א"ב ה' י"א דהרמב"ם יליף כל ספק דאורייתא לקולא מדאורייתא משתוקי ואית ליה שם גבי ממזר היכא דהוקבע איסורא דבר תורה שתוקי אסור. א"כ אין שום הבדל בין ספק ממזר לכל שאר ספיקות שבתורה ואף פ"ד דאיתקש לממזר אין הבדל כלל ואף לפי הכרעת האחרונים מוהרי"ט והפר"ח דאף לדעת הרמב"ם שפסק בכל ס"ד לקולא מדאורייתא. עכ"ז בממזר יש נ"מ בהא דגלי קרא דאף היכא דאיכא תרתי דסתרי עכ"ז מותר היינו שלקח ספק ממזר ממזרת ובת ישראל ועיין כו"פ סי' ק"י בבית הספק דכתב דהדבר דחוק דיתירו לו עכ"פ איסור א' ממ"נ ע"כ אמר שם דנ"מ היכא דהוקבע איסורא יעו"ש אבל עכ"פ מדרבנן אסור בממזר אף שתוקי בשתוקית כדקי"ל באה"ע סי' ד' סעיף ל"ה הספיקו' כגון שתוקי ואסופי אסורים לבוא זה בזה ואם נשאו לא יקיימו אלא מוציאו בגט א"כ אף אם נימא דאיתקש פ"ד לממזר עכ"ז אסור ספק פ"ד לישא ישראלית מדרבנן ואף אם נשא יוציא וצ"ל כונת הגאון מוהר"ח בתשובתו שם להתיר ספק פ"ד לישא ישראלי' ע"פ המבואר בשו"ע אה"ע סי' ל"ה סעיף א' לדעת הר"מ במז"ל פצוע דכה מותר לישא ספק ממזרת הואיל ופ"ד אסור בקהל לא גזרו בו על הנתינים ועל הספיקות וכן הוא לשון הר"מ בפט"ו מה' א"ב ה' ב' והב"ש ס"ק ב' הניח בתימא הא קי"ל דודאי ממזר אסור בספק ממזרת מדרבנן ולמה ספק ממזרת מותרת בפ"ד לדעת הרמב"ם וכוונת הב"ש מבוארת כיון שמבואר בש"ס יבמות ע"ו י"א ללישנא קמא דרבא דנתינים בגרותן לית להו חתנות ונתינים אינם אסורין רק מדרבנן וכי גזור רבנן בכשרים בפסולים לא גזור ע"כ ממזרים ונתינים מותרים לבוא זה בזה וכן פ"ד מותר בנתינה מה"ט. ואעפ"כ אף דלא גזרו בפסולים לענין נתינה ולענין ספק ממזרת גזרו ואסרו ספיקן בודאי כמו כן פ"ד היה לו להיות אסור בספק ממזרת הא בש"ס לא מחלק בין ממזר לפ"ד והך סברא דלאו בני אילודי דחי הש"ס א"כ עיקר הטעם מחמת דלא גזרו בפסולים לענין נתינה ואעפ"כ בספיקות גזרו ודאין בספיקן אסור ע"כ ה"ה פ"ד היה לאסור בספק ממזרת זה הוא כוונת הרב הב"ש בתימא שלו. אך באמת טעם של הר"מ והמחבר דהתירו פ"ד בספק ממזרת כי אית ליה לפ"ד שני טעמים א' דלאו בר אלודי וגם בפסולים לא גזרו א"כ לענין נתינים כיון דלאו משום קדושה הוא דגזרו כמש"כ רש"י בדה"מ בפסולין דלא היתה גזירה משום איסור אלא לפי שלא היו רחמנים לכך לא אתרו את הפסולין ובזה שוה ממזר לפ"ד אבל בהא דודאן בספיקן אסור מדרבנן הוא גזירה משום איסור דילמא הספק אינו ממזר ע"כ גזרו אף בפסולין אבל בפ"ד כיון דיש עוד טעם דלאו בר אלודי הוא ולא יבוא דור ממנו ולא יתרבה פסולין ח"ו בישראל לא גזרו רבנן אף בספיקות והואיל ופ"ד אסור לבוא בקהל ולאו בר אולדי הוא התירו לו ספיקות א"כ לפ"ז ונ"ל לפי הערת הגאון מוהר"ח ז"ל דפ"ד איתקש לממזר דספק פ"ד מותר מדאורייתא וכיון דלאו בר אולדי הוא אף מדרבנן לא גזור ומותר לישא ישראלית כמו שמותר לישא ספיקות פ"ד ודאי ולא גזרי מחמת דלא בר אלודי כמו ספק פ"ד אם נאמר דמותר מדאוריי' מותר לישא ישראלית אף מדרבנן לענין מאי לגזרו כיון דמותר מדאורייתא אלא דעכ"ז יש לחלק דדוקא פ"ד ודאי מותר בספיקות מדרבנן כיון דעכ"ז היא פסולה מדרבנן והתירו לו פסולה כיון שהוא ג"כ פסול הגוף ולא יתרבו פסולים ח"ו כיון דלאו בר אלודי הוא. אבל איך נתיר אף מדרבנן כשירה לפ"ד ספק כיון שבכל ספק מדרבנן אסור א"כ הוא פסול הגוף מדרבנן ואיך יתיר לו כשירה מדרבנן אלא די"ל לפי שמבואר בש"ם קדושין ע"ג מאי טעם אמרו שתוקי פסול מדרבנן מעלה עשו ביוחסין וזה לא שייך כ"א במי שהוא בר אלודי למען יהיה משפחות מיוחסים בישראל כי אין השכינה שורה כו' כמאמרם ז"ל. אבל במי שהוא לאו בר אלודי לא גזרו אלא דז"א לפי שכתב הכו"פ בסי' ק"י בבית הספיקות דכוונת הש"ס בהקושי' דאם ראינו דהבועל הלך אצלה דכל דפריש מרובא פריש ואעפ"כ אסור השתוקי לבוא בקהל ע"ז קמתמה הש"ס מ"ט אסרוה והוצרך לומר מעלה עשו ביוחסין אבל בספק שקול אף דהתורה התירה לא היה מקשה הש"ס כלום כמו בכל ספק דאורייתא לדעת הר"מ מדרבנן לחומרא א"כ לפ"ז ה"ה ספק פ"ד בספק השקול אסור מדרבנן בישראלית כמו בכל ספק דאורייתא שמדרבנן לחומרא אף דליכא כאן סברא דמעלה עשו ביוחסין ואין ראיה מודאי פ"ד שמותר בספיקות לספק פ"ד להתירו בישראלית וכנ"ל. אלא דנ"ל בס"ד כוונת אחרת בש"ס דמקשה מ"ט אסרוה ולא ניחא להו כפשטא כמו בכל ספק דאורייתא דמדרבנן לחומרא והיינו ע"פ מש"כ הט"ז ביו"ד סי' קי"ז ס"ק א'. דבדבר שפירשה התורה בפירוש להיתר אין כח ביד חכמים לאסור ולהחמיר ע"כ מקשה הש"ס כפשטי' מ"ט אסרוה כיון שהתורה התירה בפירוש ממזר ספק אין כח ביד חכמים לאסור ע"ז תירצו דמחמת למעלת יוחסין עשו סלסול והחמירו א"כ לפ"ז פ"ד ספק דלאו בר אלודי הוא לא שייך מעלת יוחסין מותר אף מדרבנן לפי הערה הנ"ל:

והנה באמת יש להקשות לכאורה קושי' עצומה על הך דין דהר"מ והמחבר דודאי פ"ד מותר בספק ממזרת. בשלמא ודאי ממזר מותר בספק ממזרת מן התורה דדרשינן בקהל ספק יבוא היינו כיון שפסק הוא ויכול להיות במציאות שהיא ממזרת ואף שיכול להיות שכשירה היא עכ"ז התורה התירה. אבל בפ"ד ודאי כיון דלדעת הרמב"ם אסור בממזרת וכן בבת ישראל מדאורייתא א"כ ממ"נ איך מותר בספק ממזרת דאם ממזרת היא אסור מצד ממזרת מדאורייתא ואם כשירה היא אסור מצד כשירה א"כ ממ"נ איכא איסור אלא ע"כ צ"ל כהערת הגאון מוהר"ח ז"ל דפ"ד איתקש לממזר וכמו דפרשינן בממזר לא יבוא ודאי ממזר בקהל. אבל ספק ממזר יבוא וכן דרשינן דודאי ממזר מותר לבוא בקהל ספק כמו כן בפ"ד לא יבוא פ"ד בקהל ד' ודאי פ"ד לא יבוא אבל ספק יבוא וכן דרשינן בקהל ספק יבוא ומותר מהתורה בספק ממזרת מקרא אף דאיכא ממ"נ לאיסור ומזה מוכרח ג"כ כסברת מהרי"ט והפר"ח דלהרמב"ם ספק ממזר מותר לישא ממזרת ובת ישראל מן התורה אף דאיכא ממ"נ לאיסור הא חזינן פ"ד ודאי מותר בספיקות אף דאיכא ממ"נ לאיסור וכקושין כנ"ל והדבר מוכרח כהערה של הגאון הנ"ל דאיתקש פ"ד לממזר לענין ספק א"כ ממילא בפ"ד ספק מותר אף מדרבנן וכנ"ל. אלא דכ"ז כתבנו רק לדעת הרמב"ם דסובר דפ"ד ודאי אסור בממזרת. ועכ"ז מותר בספק וע"כ כנ"ל ולהרמב"ם בלא"ה כל ספק דאורייתא רק מדרבנן לחומרא ובכאן בפ"ד צדדנו דאף מדרבנן מותר אבל לדעת הראב"ד והרשב"א דסוברים דפ"ד מותר בממזרת אין שום הכרח לכל הנ"ל ולדידהו דסוברים דוקא גבי ממזר גלי קרא להתיר ספק אבל בכל ס"ד מדאורייתא לחומרא א"כ י"ל דפ"ד ספק הוי כמו כל ספק דאורייתא ולא איתקש לממזר לענין זה אלא די"ל כיון דלא מצינו שחולקים על הרמב"ם בהא דפ"ד מותר בספיקות ואף שהתורה התירה ספק ממזרת לבוא בקהל ישראל אדרבה א"כ לדידהו מדאורייתא היא כישראלית כשירה א"כ היה להם לאסור פ"ד ודאי לישא ספק ממזרת דדילמא היא ישראלית והוי ס"ד לחומרא מדאורייתא לענין פ"ד אלא ע"כ מדלא אשכחן דחולקים על הרמב"ם ז"ל בסברות הפוכות להרמב"ם פ"ד ודאי מותר בספק ממזרת ואסור בודאי ממזרת ולהראב"ד הוי איפכא מותר בממזרת ואסור בספק ממזרת אלא ע"כ דאף המה מודים דכש"כ דמותר בספק ממזרת. וכן מבואר בלשון רמ"א דכתב ויש מתירין אפילו בממזרת מבואר דכ"ש דמותר בספק ממזרת לדעת הראב"ד והרשב"א וקשה דדוקא בממזרת ודאי מותר פ"ד כיון דלאו בקדושתו קאי מותר בממזרת אבל איך נתיר לו בספק ממזרת אף דספיקא בודאן מותרים מדאורייתא. דוקא בממזר התירה התורה והיכא דגלי גלי אבל פ"ד דלא התירה התורה בפירוש איך מותר בספיקות דילמא היא ישראלית לענין פ"ד לא מצינו דהתורה התורה אלא ע"כ דאיתקש פ"ד לממזר כמו שממזר ודאי מותר לבוא בקהל ספק כן פ"ד ודאי מותר בקהל ספק וכן ספק פ"ד מותר לבוא בקהל ישראל כמו ספק ממזר מותר לבוא בקהל ישראל מדאורייתא ובפ"ד אף רבנן לא גזרו וכנ"ל ויש פנים בהלכה לסברת הרב הגאון הנ"ל. [ואני אומר עליו אם ספיקות שלכם כו'] ולדעת הרמב"ם הדבר מוכרח וכנ"ל. אלא דיש להעיר לפי מש"כ התוס' חולין כ"ב ב' בדה"מ איצטרך קרא למעוטי ספיקא דכל ספק דאי אפשר להתברר פעמים שהוא כך ופעמים שהוא להיפוך כגון ספק במציאות שייך למעוטי קרא ספיקא. אבל היכא שאפשר לברר ספיקא כגון תחילת הציהוב דכולן שווין וקמי שמיא גליא אם הם קטנים או גדולים וכן בכוי ופלגס כולן שוין לא אתי קרא למעוטי ספיקא שאינו ספק קמי שמיא עכ"ל. א"כ ה"ה ספק בדין ופלוגתא דרבוותא לא שייך למעוטי מקרא ספיקא דקמי שמיא גליא האמת. א"כ ה"ה ספק ממזר דהתירה התורה דוקא ספק במציאות אבל לא ספק בדין אלא דזה אינו דדוקא הפסוק לא אתי לזה למעט ספק בהלכה כיון שקמי שמיא גליא. אבל כיון שאתי קרא למעט ספק במציאות א"כ חזינן דהתורה התירה הספק גבי ממזר כן לדידן דמספקינן הילכתא כמאן ג"כ מותר מדאורייתא כמו ספק במציאות וא"כ כשנאמר דאיתקש פ"ד לממזר לזה ג"כ יש להתיר ספק פ"ד אף בפלוגתא דרבוותא ולפי שצדדנו לעיל אף מדרבנן לחומרא לא שייך גבי פ"ד וכנ"ל:

ועתה בס"ד נבוא תחלה לנד"ד לבאר אם חולי נקרא בי"ש או בידי אדם והנה הרא"ש ז"ל כתב דמשמע בירושלמי דחולי נקרא בידי אדם והנה לשון הרא"ש ז"ל בפ' הערל סי' ב' דליקוי שע"י חולי חשיב בידי אדם כו'. והנה אין כוונתו מבוארת אם שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו אברים אלו או שעלה שחין על אברי הזרע ועי"ז נכרת והיה מקום לחלק בין שחלה כל גופו וע"י החולי של הגוף נפסד אברי הזרע זה נקרא בי"ש דסיבת החולי הוא בידי שמים וסיבה זו גרמה הפסד לאברי הזרע א"כ הדיכוי ע"י שמים הוא אף שיכול להיות התחלת הגרם של חולי הגוף היה ע"י סיבת אדם רבוי אכילה ושתיה והילוך רב וכדומה לזה שגורם חולי הגוף עכ"ז חולי הגוף שהוא מן השמים אף שהתחלת הגרם ע"י אדם כיון דהפסד אברי הזרע ע"י גרם חולי הגוף הוי בידי שמים כי הסיבה ראשונה הוא גורם דגורם נקרא בידי שמיה כיון שהגורם הקרוב הוא בידי שמים אבל היכא שעלה שחין על אברי הזרע דהגורם הראשון הוא ע"י אדם חיכוך וכדומה דגורם שחין כיון דהגורם הקרוב הוא בידי אדם כבידי אדם דיינינן ליה. אלא דרבינו המחבר הכריע מסברתו שאין הבדל בין חולי כל הגוף ובין עלה שחין על אברי הזרע דהרי הביא בסעיף י' מתחלה לשון הרמב"ם או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו האברים או שנולד בהם שחין והמסה אותן או כרתן כו' ה"ז כשר לבוא בקהל לדעת הרמב"ם ואח"כ כתב אבל לרש"י והרא"ש לא מקרי בידי שמים כ"א ע"י רעם וברד כו' אבל ע"י חולי חשיב כבידי אדם ופסול. כולל שני חלקי חולי ביחד ש"מ דאין חילוק בין חולי כל הגוף ובין נולד שחין על האבר עצמו להמכשיר מכשיר בשניהן והפוסל פוסל בשניהן א"כ לפ"ז מוכח מדברי רש"י בשני מקומות בדף כ' ב' בדה"מ סריס אדם כו' ובדף ע"ה א' בסוף העמוד בדה"מ סריס חמה דע"י חולי הוא בי"ש כמש"כ מהרש"ל ביש"ש שרש"י סובר דע"י חולי הוי בי"ש וכ"כ הב"ח דאין לחלק בין חולי כל הגוף ובין שנולד שחין על אברי הזרע. א"כ לפ"ז כשנרד למנין יהיה דעת הרמב"ם ורש"י והסמ"ג בל"ת קי"ט והרמב"ן והרשב"א בחדושים שהעתיקו לשון הרמב"ם ולא חלקו עליו כלל וכן הנ"י בסוגיין הביא לשונם והעתיק לשון הרמב"ם להיות לעזר להרמב"ן והרשב"א דפלוגתא דר"י בנו של ריב"ב וחכמים בידי שמים הוא יעו"ש לפ"ז הוי דעת הרא"ש יחיד נגד כל הנך רבוותא ה"ה הרמב"ם ורש"י וסמ"ג ורמב"ן ורשב"א וכן פסק מהרש"ל והב"ח דע"י חולי הוי בי"ש ואחרי רבים להטות אלא דבנד"ד כיון שע"י קשירת החוט שע"י אדם יכול להיות שגרם החולי וכל שהתחלת החולי ע"י אדם כבידי אדם דיינינן ליה כנ"ל בהתחלת התשובה בשם הגאון מוהר"ח זצ"ל ע"כ התבוננתי על מקור מקום הירושלמי דפירש הגאון הנ"ל הא דאמר ראב"פ קומי ר' זעירה כולה רבנן הרי שעלה חטטין מי מחכך בה או מסיית והרי הוא בידי אדם כמו שהוא בידי שמים עכ"ל הירושלמי במסקנא והבין הגאון מוהר"ח פי' הירוש' דעלה שחין וע"י החיכוך של אדם נימוק או נחסרה הביצה דמאן דתני כשר סבר כיון דהשחין גרם החיכוך הוי בי"ש ומאן דתני פסול כיון שהחיכוך ע"י אדם כבידי אדם הוא או דלא פליגי שני המ"ד מאן דתני כשר מיירי בסתם בי"ש ומאן דתני פסול מיירי כה"ג ע"י חיכוך ויצא לחלק דעכ"פ ע"י שחין גרידא מקרי בי"ש לד"ה ומכח זה תמה תמיה קיימת על הרא"ש ז"ל שכתב דמשמע בירושלמי דליקוי שע"י חולי חשיב בידי אדם אדרבה לד"ה ע"י שחין גרידא לד"ה הוי בי"ש ומכח זה כתב הגאון הנ"ל דפלוגתא דריב"ב ורבנן לפי המסקנא בידי אדם כשיטת התוס' וחולק על הרמב"ן והרשב"א דסוברים דמשמע בירושלמי דפלוגתי' דריב"ב ורבנן בי"ש וכתב בסוף תשובתו באות ח' דאולי גרסת הרמב"ן וסייעתו בירושלמי לפי המסקנא כולה ר' ישמעאל כו':

ובאמת נראה בס"ד דכוונת כל הנך רבוותא דסוברים דניטל ביצה א' בידי אדם פסול הלא המה מספר צבאם בנ"י בסוגיין בה"ג והרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והרא"ש והרא"ה והריטב"א ז"ל דאף לפי המסקנא בירושלמי כולה רבנן כו' היינו כי באמת כל חולי ושחין הוא ע"י חיכוך של אדם ולא מחלקים בין שחין גרידא ובין שע"י חיכוך רק מה אמר בירושלמי והרי הוא בידי אדם כמו שהוא בידי שמים ירצה כי אמר בירושלמי מקודם דילפי מממזר מאן דתני בי"ש כשר מה ממזר בידי אדם כו' וכן מאן דתני בי"ש פסול יליף ג"כ מממזר שיצירתו בידי שמים א"כ איכא סברא לכאן ולכאן ע"כ אמר ראב"פ למסקנא דלא פליגי דמיירי ב' המ"ד שעלה שחין ע"י חיכוך דהוי תרווייהו בידי אדם ובי"ש ע"כ פוסל אף בידי שמים כהנ"ל ודמי שפיר לממזר דהוי בידי אדם ובי"ש וזה הוא כולה רבנן אבל ריב"ב סובר דאף זאת נקרא בידי שמים והיינו דעיקר הלימוד דהוקש פ"ד לממזר דממזר פסולו ע"י עבירה של האדם ואין כאן בידי שמים כלל א"כ בפ"ד כל שנתהוה ע"י שמים אף שעיקר הגורם הוא האדם עכ"ז כשר דבעינן דומיא דממזר שעיקר הפסול נעשה ע"י אדם בלי שום סיוע שמים. אבל אם נפצעה ונחתך אפילו ביצה אחת בידי אדם כ"ע מודים דפסול ועיין במפרש פני משה במראה פנים בדה"מ כולה רבנן דמפרש כן דלמסקנא ר' ישמעאל סובר דע"י חולי חשיב בי"ש ובזה הלכה כר' ישמעאל דפסקינן בירושלמי להדיא כר"י. והרא"ש ז"ל דסובר לפי המסקנא בירושלמי דע"י חולי חשיב בידי אדם היינו שסובר כיון דלפי המסקנא כולה רבנן מהדרינן מהא דפסקינן לעיל הלכה כר' ישמעאל והלכה כרבנן ע"כ פוסק דע"י חולי חשוב בידי אדם אבל כל הנך רבוותא דסוברים דחולי חשיב בי"ש סוברים דאף לפי המסקנא הלכה כר"י וע"י חולי חשיב בידי שמים וכמבואר. א"כ נתברר דאין חילוק ע"י חולי אף שהיה הגורם האדם ע"י חיכוך וכדומה ואין פסול פ"ד רק כשנעשה כל הפסול ע"י אדם דומיא דממזר ואף לפי מש"כ התוס' דמשמע בירושלמי לפי המסקנא דפלוגתי' דר"י ורבנן בידי אדם א"כ ע"כ צ"ל דע"י חולי שנתערב בו גרם האדם הוי בידי אדם ולא בי"ש ואף ר' ישמעאל סובר דהוי בידי אדם רק דמכשיר בעל ביצה א' בידי אדם. עכ"ז י"ל דש"ס דילן חולק על הירושלמי בהא דחולי הוי בידי אדם. מדקאמר הש"ס סתמא במתניתא תני נאמר לא יבוא פ"ד וגו' ואם איתא הו"ל לחלק אלא ע"כ דסובר דעיקר ההיקש הוא כיון דפסולו בידי אדם לגמרי בלי שום סיוע שמים והירושלמי סובר דתלוי ההיקש ליצירת ממזר דהוי ע"י שניהן בידי אדם ושמים ע"ד שלשה שותפים כו' וכן נראה מתוך שיטת הסמ"ג שכתב דמשמע בירושלמי במסקנא דר"י איירי בידי אדם. ואעפ"כ פסק דע"י חולי הוי בי"ש אלא ע"כ צ"ל דסובר בזה דהש"ס דילן חולק וסובר דע"י חולי הוי בי"ש כדמשמע מפשטא דברייתא ומדלא חילקו כולם בין חולי שבא ע"י עצמו ובין ע"י גרם האדם משמע דכולם סוברים דרוב חולים באים ע"י גרם האדם ועכ"ז מתירים כל הנך רבוותא דלעיל ע"י חולי א"כ יש לצדד להתיר בנד"ד אף דגרם החולי היה ע"י קשירת החוט בידי אדם וגם כיון שנפסק הכאב כמו שני שבועות יש לדמות להא דמבואר בטוח"מ סי' ר"נ היכא דהלך בשוק על משענת דצריך אומד יעו"ש וא"כ הוי ספק דילמא היה החולי שלא ע"י סיבת הקשירה ע"כ יש לצדד להתיר. ולפ"ז יפה פי' היש"ש דברי הרמב"ם והמסה אותן או כרתן האדם ותמה הגאון מוהר"ח ז"ל שם בתשובתו דהא הוי פלוגתא והו"ל לילך אחר המחמיר והכל לפי שיטתו דפי' הירושלמי דמיירי שלא נתערב בו גרם האדם כלל. אבל כל שנתערב בו יד אדם הוי פלוגתא בירושלמי אבל באמת ניחא הא הרמב"ם סובר ע"כ כפי' הרמב"ן והרשב"א דפלוגתי' דר' ישמעאל ורבנן בי"ש אבל בידי אדם אף ביצה א' פסול כמבואר להדיא ברמב"ם א"כ סובר דבמסקנא ג"כ פליגי ר' ישמעאל ורבנן ע"י חולי ופסק כר' ישמעאל וכנ"ל ואף שנתערב בו יד אדם הוי בי"ש וכמש"כ בפני משה וכפי שכתבנו דלגמרי הוקש לממזר דפסול ע"י עבירה בחירת האדם ואין שם בי"ש כלל כן בפ"ד בעינן כל הפצוע בידי אדם וכמבואר לעיל א"כ יצא נד"ד בהיתר דפשט הענין נראה דכל הנך רבוותא דסוברים דע"י חולי הוי בי"ש מיירי אף שהיה ע"י גרם סיבת אדם ולא כהנחת הגאון מוהר"ח זצ"ל. וגם איכא ספק דילמא כיון שנפסק הכאב החולי השני גרם הכרתות בנד"ד ודמי להא דמבואר בטוש"ע סי' ר"נ בח"מ דאם הלך ע"י משענת צריך אומד והוי ספק ובספק פ"ד צדדנו לעיל להראות פנים בהלכה כסברת הגאון מוהר"ח דיש להקל. ובפרט שעיקר הענין נראה דאף ע"י גרם האדם הוי להנך פוסקים דפסקו דבחולי הוי בי"ש א"כ יש להתיר בנד"ד לישא ישראלית וכן יש להעמיס כל הנ"ל בכוונת רש"י ז"ל בדף כ"ו בדה"מ סריס אדם שסרסו אדם ולא מחמת חולי נסתרס מאליו והוי בלאו דבכלל פצוע דכה כו' מאי שאייטי' הכא לבאר הדין דפ"ד וכ"ש דע"י חולי לא הוי פ"ד הא בכאן עיקר ענין הברייתא דבי"ש שלא הוי ליה שעת הכושר לא חולץ כו' אלא פשוט דכוונת רש"י להעמיס דלמה קתני בברייתא שפת יתר סריס אדם הא קתני פ"ד וכ"ש כו' ואם בעלו קנו ואסור לקיימן כו' משום שנאמר כו' דודאי בידי אדם מיירי אלא ע"כ כוונת הברייתא דאיכא פ"ד וכ"ש שע"י חולי דהוי ע"י שניהן בידי אדם ושמים דהו"א דגם זה בכלל לאו דלא יבוא פ"ד כו' לזאת ביאר רש"י ז"ל דלהכי קתני סריס אדם דהכוונה שגוף הסירוס היה ע"י אדם אבל ע"י חולי אף שגרם החולי היה ע"י אדם אעפ"כ אינו בכלל לא יבוא פ"ד כו' מזה מבואר כנ"ל דאף שגרם החולי ע"י אדם. אעפ"כ כשר לבוא בקהל וכנ"ל. וכן יש לכוין דלא יקשה למאי שכתבנו להתיר ע"י ספק שאולי נעשה ע"י חולי שאח"כ בנד"ד הא הוי ס"ס להחמיר דילמא הלכה כהרא"ש ז"ל דע"י חולי הוי בידי אדם ואת"ל כהחולקים דילמא בנד"ד כיון שהגרם היה ע"י אדם כ"ע מודים ודמי להא דאמרינן ביבמות דף קי"ט דסמוך מיעוט דמפלת למחצה נקבות והו"ל זכרים מיעוט א"כ אף בנד"ד נסמוך מיעוט דעת הרא"ש לספק בנד"ד כיון דע"י גרם הקשירה היה הכ"ש וכנ"ל. ז"א דוקא במיעוט במציאות יש להסמיך למחצה כיון דהמיעוט הוא ג"כ אמת אבל במיעוט בדין כיון דהתורה אמרה אחרי רבים להטות והמיעוט כמו שאינו דהרוב ע"פ התורה הוא האמת והמיעוט ע"פ ד"ת שקר ע"כ הרוב דוחה את המיעוט ולא שייך לצרף אבל במיעוט דמציאות כיון דהמיעוט הוא ג"כ אמת יש לצרף למחצה ע"כ בד"מ הולכין אחר הרוב הדיינים ולא אזלינן אחר הרוב במציאות כדקי"ל כשמואל והבן:

תוכן העניינים

בית אליקום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה