אור ברסלב
בית אליקום שו"ת › סימן ג

בית אליקום· רבי אליקום גצל מאיר פודרוביניק

שו"ת · סימן ג

סימן ב

בנידון הדפסת ספרים אשר מדפיס א' אסף וקבץ הסכמות ואיסור מגאוני הזמן נ"י על זמן קבוע שלא יודפסו הספרים שלו בדפוסים אחרים. והיה ההסכמה על זמן קבוע וכבר ספו תמו הספרים של מדפיס הראשון בתוך הזמן. אם יש רשות למדפיס אחר להדפיס בתוך הזמן כיון שכבר בטל טעם ההסכמה ואיסור שלא ישיג אחר גבולו ולא יהיו שלוחי מצוה ניזוקין:

והנה אמרו בשם הגאון המפורסם מופת הדור מוהר"ז מבראד זצללה"ה. שדעתו נוטה להחמיר. ולו שם בשלשה טעמים. א' מהא דאמרי' בש"ס ביצה ה' ובשאר מקומות בש"ס כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אע"פ שבטל הטעם והסיבה ומי יודע אם יגיעו האחרונים למעלת הראשונים. ב' מהא דגיטין ע"ד ב' דפסקינן כרבה גבי אריס דכ"ע דלו תלת כו' ולבסוף אתי מיטרא הא לא איצטריך ומזלו גרם וכן פסקינן בטוש"ע ח"מ סי' של"ה סעיף ג' שהאריס כשותף ואינו כפועל. וגם כאן זכה המדפיס במה שזירז ומכר קודם זמן ההסכמה. ג' מהא דגיטין ע"ו ב' גבי ה"ז גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש ומת בתוך י"ב חודש ה"ז גט. ואיבעיא הוא בש"ס כי שרינן לאלתר שרינן או לאחר י"ב חדש כי מקיים תנאי ולא איפשטא ולחומרא עבדינן. א"כ חזינן אף דבטל הסיבה שלא יבוא בודאי. עכ"ז צריכה להמתין עד הזמן. ומזה פסק הרמ"א ביו"ד סימן ר"ך סעיף ט"ו בשם ת"ה אם נדר דבר לעשות עד שיהא בנו בר מצוה ומת הבן קודם בר מצוה צריך להמתין עד זמן שהיה ראוי להיות בנו בר מצוה. זהו תורף דברי הגאון מוהרא"ז כפי שאמרו בשמו:

ועתה נבוא אל הענין בס"ד לברר אם יתכנו דברי קדשו להלכה וזה החלי בס"ד. בענין אם לחוש להסכמות ואיסור לדבר שבמנין שאף שבטל הטעם עכ"ז צריך מנין אחר נברר בס"ד פרטי הגדרים של דבר שבמנין ומתוך זה יתברר בס"ד נד"ד:

הנה בש"ס ביצה ה' גבי תקנתא לעטר שוקי ירושלים בפירות שריב"ז לאחר החורבן נמנה להתירו. וקאמר הש"ס טעמא דנמנו הא לא נמנו לא. ופרש"י ואע"ג דממילא ליתא לתקנתא קמייתא דהא כדי לעטר שוקי ירושלים הוא דהוי וכיון דחרבה מה לנו לעטרה לצורך נכרים כו' אעפ"כ צריך מנין אחר להתירו:

והנה לא נתברר בש"ס אם המנין אחר יהיה גדול מהראשונים או קטן. והר"מ בפרק ב' מה' ממרים ה"ב כתב ב"ד שגזרו גזירה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל. ועמד אחריהם ב"ד אחר וביקשו לבטל אותן הדברים ולעקור אותה תקנה והגזירה. אינו יכול עד שיהא גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין כו' אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין אחרונים יכולים לבטל עד שיהיו גדולים מהם כו'. מבואר בדברי קדשו של הר"מ דאף דבטל הטעם צריך ב"ד שאחריהם גדולים בחכמה ובמנין. והראב"ד בהשגות כתב עיטור שוקי ירושלים בפירות שריב"ז בטלהו אף ע"פ שלא היה גדול כראשונים ועיין כ"מ ולח"מ שם שתירצו ד דעת הר"מ עכ"פ הדבר במחלוקת שנויה:

והנה באמת הראב"ד לשיטתו מוכרח לומר כן כיון שסובר הראב"ד ז"ל שם בהשגה ראשונה דדבר שפשט איסורו בכל ישראל אפי' גדולים מן הראשונים בחכמה ובמנין כאליהו וב"ד אינם יכולים לבטל. א"כ און במציאות אות הא דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו דמיירי אף שפשט איסורו בכל ישראל כמו הא דמתן תורה אל תגשו אל אשה וכן הא תקנתא דריב"ז שהיתה הגזירה על כל איש מישראל שדר במהלך יום א' מירושלי' להביא הפירות רבעי לירושלים ובטלו ריב"ז והלא דבר שפשט בכל ישראל אפי' גדול ממנו אינו יכול לבטל. אלא ע"כ צריך לחלק הואיל ובטל הטעם והסיבה אף קטן ממנו יכול להתיר רק שצריך מנין אחר להתיר. אבל הרמב"ם שסובר אף בדבר שפשט איסורו בכל ישראל ג"כ גדולים מהם יכולים לבטל אבל י"ח דבר שהוא משום סייג לתורה אף גדול מהם אינו יכול לבטלו א"כ הא דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו מיירי שאינו משום סייג ואף שפשט איסורו בכל ישראל יש כח בגדול מהם לבטל ואין חלוק בין בטל הטעם או לא בטל:

וראיתי ביש"ש ביצה פ"א סימן ט' וז"ל מסקינן בסוגיא אמר ר"י כל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו פי' למצוא חשובין כמותן וא"כ בהערכת גדולים ראשוני' מה שאסרו הראשונים לא ישתכח בדור הבא אחריו להיות כערכם ולהתיר מה שאסרו ראשונים דכתיב לך אמור להם וגו' פי' הרא"ש בשם התו' דבר שנגזרה במנין כו' יעו"ש:

והנה במש"כ בדבר שבמנין צריך מנין אחר כערכם. לא יכולתי להלום דברי קדשו אם מיירי שלא בטל הטעם וכשיטת הרמב"ם והתוס' אף שפשטה התקנה בכל ישראל יש כח לגדול מהם דוקא לבטל. וממילא לדעת הר"מ אף דבטל הטעם צריך גדולים בחכמה ובמנין המנין האחרון ואם כדעת הראב"ד היכא שלא בטל הטעם אם פשט בכל ישראל אף גדולים כאליהו וב"ד אינם יכולין לבטל. ואם בטל הטעם אף קטנים מהמנין הראשון יכולים להתירו ואיך הוא במציאות דינו של היש"ש מנין אחר כערכם. וצ"ל דשיטת היש"ש הוא שיטה שלישית היכא דבטל הטעם צריך מנין אחר כמותן כמו שמשמע מפשט הענין לך אמור וגו' שיצא ההיתר מפי הגבורה שאין שייך שם גדול והפה הקדוש שאסר הוא שהתיר. ע"כ סובר היש"ש בדבר שבטל הטעם צריך מנין אחר כמו הראשון. ועכ"פ צ"ע על היש"ש איך לא שת לבו להביא שיטת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל שהמה נגד דעתו ז"ל או דצריך מנין אחר גדולים בחכמה או אף קטנים. נמצא נתברר בדבר שבמנין שנתפשט בכל ישראל או רובם ונתבטל הטעם יש בזה ג' שיטות המנין אחר שמתירים או גדולים מהם או כמותן או קטנים מהם:

והנה בדבר שלא נתבטל הטעם שיטת הראב"ד הוא כשיטת הר"ן בע"ז ד' שד"מ ששלשה דינים יש. דבר שפשט איסורו בכל ישראל אין ב"ד יכול לבטל אפי' גדול ממנו בחכמה ובמנין וזהו טעם י"ח דבר שאפי' אליהו וב"ד אינן יכולין לבטלן. לא פשט איסורו ברוב ישראל אבל היא גזירה שרוב הצבור יכולים לעמוד בה אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין. לא פשט איסורו ברוב ישראל מפני שהיא גזירה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בו אפי' קטן מתיר והיינו דאמרינן וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי ר"א בר"צ כו' יעו"ש בר"ן. והוא סברת התו' בתירוץ ראשון גיטין ל"ו ב' ד"ה אא"כ ותוס' ע"ז ל"ו א' ד"ה והתנן:

והנה בתוס' גיטין כתבו בתירוץ ראשון דתקנת פרוזבול או פשט ברוב ישראל ולא היו יכולים לעמוד בו או היו יכולים לעמוד ולא פשט. ובע"ז נקטו התו' על פרוזבול לא פשט והיו יכולים לעמוד. ובאמת לומר על פרוזבול שאינן יכולים לעמוד קשה לצייר הא הוא תקנת המלוה והלוה והוא פרוס בולי ובוטי עניים ועשירים. והוא דבר שאין בו טורח דרבנן דבי רב אשי מסרי מלייהו להדדי ויכול לזכות לו אפי' קרקע כ"ש א"כ איך אינם יכולים לעמוד. ע"כ התוס' בע"ז לא נקטי אלא לא פשט והיו יכולים לעמוד וגם זה דוחק דקאמר בש"ס ע"ז בדקו על שמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל והש"ס בגיטין לא קאמר בדקו בתקנת פרוזבול. א"כ איך קאמר שמואל אי איישר חילי יותר מהלל אבטליני' דילמא פשטה ברוב ישראל ולא מהני אפי' גדול לבטל. וגם התוס' גיטין הוכיחו מהא דמגילה ב' דקאמר הש"ס ואי ס"ד אנשי כה"ג י"ד וט"ו תיקון כו' והתנן אין ב"ד כו' והתם פשט ויכולים לעמוד ואעפ"כ אמרינן שם דב"ד גדול בחכמה ובמנין יכולים לבטל. ע"כ הכריעו התוס' בתירוץ השני דאף דבר שפשט ברוב ישראל יכולים ב"ד הגדול בחכמה ובמנין לבטל וי"ח דבר שאני כמש"כ בירו' מהני שעמדו להם בנפשותיהם ועיין תוס' ע"ז שם דקאמרי הא דאמר רב משרשיא מה טעם משם מתחיל התירוץ יעו"ש וכ"ה שיטת הרמב"ם כתירוץ השני של התו' וקאמר הטעם על י"ח דבר דאף גדול בחכמה ובמנין אין יכול לבטל מפני שהוא משום סייג וגדר. ואפשר שאינו חולק על טעם הירושלמי רק הירושלמי קאמר הסיבה של המאורע שעמדו בנפשותיהם והרמב"ם חקר אחר הטעם למה עמדו בנפשותיהם תלמידי שמאי משום שהוא סייג וגדר לתוה"ק ע"כ מסרו נפשם על גזירת י"ח דבר. ולשיטת הראב"ד צ"ל דתקנת פרוזבול לא פשטה ברוב ישראל. והא דמקשה הש"ס במגילה והתנן אין ב"ד כו' ולא מקשה בתוקף יותר מהא דרבה בב"ח אר"י כמו שמקשה הש"ס בע"ז על גזירת שמן כיון דשם הוא הקושיא על ר"י נשיאה שהוא בן בנו של ר' והוא היה בזמן אמוראים ע"כ מקשה מהך מימרא דר' יוחנן. אבל במגילה דמקשה הש"ס על משנה מקשה מהא דתנן אין ב"ד כו' וה"ה דהיה יכול להקשות מהך דרבי יוחנן כיון שפשטה ברוב ישראל כרב משרשיא מה טעם כו' אך פשט המימרא דרבב"ח אר"י דקאמר בכל יכול לבטל ב"ד דברי ב"ד חבירו חוץ מי"ח דבר אפי' אליהו כו' ולפי שיטת הראב"ד והר"ן עיקר החילוק בין פשטה ברוב ישראל או לא קשה למה לא מחלק ר"י בהדיא בין פשטה או לא פשטה. ולמה גדר י"ח דבר דוקא עד שהוצרך רב משרשיא לומר הטעם על י"ח דבר מפני שפשטה אלא ודאי פשט הלשון דקאמר בכל יכול לבטל כו' משמע אף דפשטה חוץ מי"ח דבר טעמא אחרינא איכא. יהיה איך שיהיה על לשון הר"ן בעצמו במגילה קשה דכתב אהא דקאמר בש"ס שם ואימא שיתסר ושיבסר א"ק ולא יעבור. ושוב אין ב"ד שלאחריהם יכולים לשנות כלום בדבר. שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין כדאיתא בגמרא עכ"ל. ולפי שיטתו אף ב"ד גדול אינם יכולים לבטל דהרי נתפשט ברוב ישראל. והיה לו למינקט אפי' יבוא אליהו וב"ד אינם יכולים לבטל ואפשר דנקיט לשון הכולל אף לשיטת הרמב"ם והתוס' ודוחק והנה שיטת הרי"ף לא נתברר:

ולכאורה נראה מלשונו בפ' אין מעמידין ד' דשם הנ"ל. שכתב הא דר"י הנשיא וב"ד התירו השמן הואיל ולא פשט איסורו ברוב ישראל אמר רשב"א אר"י ישבו ובדקו על שמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג כו' שהיו אומרים אין גוזרין גזירה כו'. והנה מהא דהביא דסמכו רבותינו ולא סגי ליה במה שלא פשט איסורו ברוב ישראל לכאורה ש"מ דתרתי בעי וכשיטת הר"ן. ואין מספיק לזה תירוץ התוס' גיטין שם דהא דהוצרך הש"ס וסמכו כו' היינו שלא תימא הואיל והראשונים נמנו עליו לאוסרו למה נמנו עליו להתירו אדרבה כו' אלא משום דחזו דאין רוב הצבור יכולים לעמוד בו דזה הפי' מספיק בש"ס. אבל לשון הרי"ף דאין דרכו להביא רק הפסק לא היה לו להביא כלל הך וסמכו רבותינו כו'. אשר מזה נראה לכאורה דסבר כשיטת הר"ן דתרתי בעי לא פשטה ואין הצבור יכולים לעמוד. אז ב"ד קטן יכול לבטל. אך כי דייקינן שפיר בלשון הרי"ף נראה להיפך. והוא כי הרי"ף כתב שם ר"י הנשיא וב"ד נמנו על שמן והתירו ואע"פ שהוא מי"ח דבר הואיל ולא פשט איסורו ברוב ישראל כו' וסמכו:

והנה לדייק בלשונו שכתב ואע"פ שהוא מי"ח דבר. אם נאמר דשיטתו כשיטת הראב"ד והר"ן דטעם י"ח דבר הוא משום שפשט איסורו ברוב ישראל. הו"ל להרי"ף לומר בקיצור ר"י הנשיא וב"ד התירו השמן הואיל ולא פשט איסורו ברוב ישראל וסמכו כו' מחמת אלו ב' הטעמים התירו השמן. אלא ודאי דשיטתו כשיטת הרמב"ם דאף היכא שפשט איסורו ברוב ישראל יכולים ב"ד הגדול מהם לבטל וי"ח דבר טעמא אחרינא אית בי' דאף ב"ד הגדול אינם יכולים לבטל. והוצרך להך דסמכו כו' והוא ע"פ מש"כ הר"מ בפ"ב מה' ממרים הל' ו' ז'. וז"ל הרי שגזרו ב"ד גזירה ודימו שרוב הקהל יכולים לעמוד בו ואתר שגזרוהו פקפקו העם ולא פשטה ברוב הקהל ה"ז בטלה ואינם רשאים לכוף את העם ללכת בה. ובה"ז כתב גזרו ודימו שפשטה בכל ישראל ועמד הדבר שנים רבות ולאחר זמן מרובה עמד ב"ד אחר ובדק בכל ישראל וראה שאין אותה הגזירה פושטת בכל ישראל יש לו רשות לבטל אפי' הי' פחות מב"ד הראשון בחכמה ובמנין:

והנה מקור דברי רבינו הר"מ בה' ו' הוא מהירושלמי הביאו התוס' גיטין והוא בפ"א דשבת הלכה ד'. דמקשה על גזירה דשמן איך התיר ר' וב"ד כו' אלא ר"י כדעתי' דאר"י בשם ר"א בר"צ מקובלני שכל גזירה שב"ד גוזרין על הצבור ולא קבלו רוב הצבור עליהם אינה גזירה. ובדקו ומצאו בשמן שלא קבלו רוב הצבור עליהם. והירושלמי זה הביאו התוס' הנ"ל ראי' דתלי' בלא פשט איסורו ברוב ישראל לחוד. וסובר הר"מ דהך דאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולים לעמוד ולא פשט איסורו ברוב ישראל הכל חדא מילתא היא. ועיין לח"מ בשם ר"א מזרחי בתשובותיו ע"כ כתב הר"מ בה' ו' הרי שגזרו כו' ודימו שרוב הקהל יכולים לעמוד ואחר שגזרוהו פקפקו העם. דפתח בלישנא דיכולים לעמוד וסיים בלא קבלו שפקפקו. והיינו דהכל חדא מילתא היא. וכן מוכח מפשט הפסוק דיליף הש"ס במארה אתם וגו' הגוי כולו אי איכא גוי כולו אין אי לא לא. דמשמע דכל שלא קבלו רוב הקהל אינה גזירה. ובאמת א"צ שום היתר אפי' ב"ד קטן כמש"כ בה' ו' שאינה גזירה כלל. אך גזירה דשמן כיון שהי' זמן רב הגזירה ודימו שפשטה ברוב ישראל ואחר זמן מרובה עמדו ובדקו שאין אותה הגזירה פשטה ברוב ישראל. לזה צריך היתר מפני הרואים וסגי בב"ד קטן וזהו שכתב בהלכה ז' גזרו ודימו כו'. מחמת שהיו סבורים שפשטה ברוב ישראל צריך היתר. אבל גזירה שלא פשטה ברוב ישראל אף שלא קיבלו רוב הצבור אינה גזירה כלל וא"צ היתר כלל. כ"ז מוכח מתוך הירושלמי הנ"ל. אך הש"ס דילן דקאמר ובדקו שלא פשט איסורו ברוב ישראל וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג ור"א בר"צ שהיו אומרים אין גוזרין גזירה. הוא מהופך מן הירושלמי דהירושלמי קאמר מתחלה כל גזירה שב"ד גוזרין ולא קבלו ואח"כ ובדקו. וכפי' וכפסק הר"מ בה' ו' ז' הנ"ל. והש"ס דילן קאמר בהיפך מתחילה ובדקו ואח"כ וסמכו. אף שיש לכוין הש"ס דילן כמו הירושלמי דהא דסמכו על אין גוזרין ע"כ א"צ היתר כלל. ואף דגזירה דשמן דדימו שנתפשטה ברוב ישראל. כיון שבדקו שלא פשט ע"כ מהני אפי' היתר ביד קטן כיון דמפני הרואים לחוד צריך היתר. והך דוסמכו הוא הקדמה לענין ההיתר כיון שאינו גזירה כלל וכנ"ל. עכ"ז עדיין צריך להמתיק הש"ס דילן וגם דברי הרי"ף. והוא ע"פ מש"כ התוס' בגיטין שם בסופו דבדבר שלא תקנו שיתפשט האיסור בכל ישראל אלא במקום א' כי האי דחולין ק"י ושבת קל"ט גדול יכול להתיר ולא קטן. א"כ חזינן היכא שמתחילה לא תקנו כ"א במקום א' צריך ב"ד גדול לבטלו. ע"כ קאמר בש"ס דילן שבדקו שלא פשט איסורו ברוב ישראל. וע"ז קשה עכ"פ המיעוט שהחזיקו איך התירו להם ב"ד קטן. לא גרע מהא דגזרו על מקום א' דצריך ב"ד גדול לבטלו. ע"ז קאמר הש"ס וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג שהיו אומרים אין גוזרין כו' וממילא בטל הגזירה בלי שום היתר. ע"כ אף לאחר כמה שנים שדימו שפשטה הגזירה. כיון שנתברר שלא פשטה די בב"ד קטן להתיר מפני הרואים. כיון שמתחלה גזרו על הצבור ולא קיבלו כ"א המיעוט. הגזירה בטל אצל המיעוט. ולא דמי להיכא שמתחלה גזרו על מקום א' כו' והש"ס דילן והירושלמי אינן מחולקים כלל. ועד"ז יתפרש הרי"ף ג"כ והוצרך להך דסמכו שלא תקשה מהא היכא שמתחלה לא גזרו כ"א על מקום א' וכנ"ל ע"כ דקדק הרי"ף ואע"פ שהוא מי"ח דבר וכשיטת הרמב"ם והתו' ודוק:

והנה הירושלמי הנ"ל הואיל ואתי לידן נימא ביה מילתא הנה אמרו בירושל' שם על גזירה דשמן ר"א מטי בה בשם ר"י שמן בטלו מבוטל. נחמן ברי' דרשב"ג בשם רשב"נ חמש חטאות המתות אם רצו ב"ד לבטל מבטלין. והנה מתחלה תירץ הירושלמי על גזירה דשמן דהוי גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד. הואיל והוא אונס בטל ומה זה דאמר בשם ר"י שמן בטלו מבוטל. וגם המשך מהא דה' חטאות המתות אם רצו לבטל מבטלין. כיון דנתפשט ברוב ישראל. איך יכולים לבטל ב"ד שאחריהם קטן מהם. אבל לענ"ד בדור פי' הירושלמי ע"פ מה שאמור בש"ס מ"ק ג' ב'. על הא דר"ג וב"ד נמנו על ב' פרקים והתירו דמקשה הש"ס והא אין ב"ד כו' אא"כ גדול ממנו. ומתרץ הש"ס אימור כך התנו ביניהם כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל. כיון שהתנו בתחלה שפיר דמי. א"כ גם כוונת הירושלמי על גזירה דשמן בטלו מבוטל. היינו שכך התנו מתחלה שבעת שירצו לבטל יבטלו וע"ז אמר בחמש חטאות המתות ג"כ אם רצו ב"ד לבטל מבטלין היינו שהי' מקובל להם שכך התנו מתחלה. וכה"ג כתב הריטב"א בחידושיו שם על טבילת ב"ק שבטלוהו שכך התנו מתחלה:

עכ"פ כוונת הירושלמי נראה בעליל שכוונתו לסברת תירוץ הש"ס מ"ק שם. וגם מש"ס מ"ק זו מוכח כשיטת התוס' והר"מ דאף גזירה שפשטה ברוב ישראל יכולים ב"ד הגדול לבטל דע"כ מדמקשה הש"ס והא אין ב"ד כו' קים להו שפשטה ברוב ישראל. דאל"כ הוי לי' כי הא דשמן של ע"ז דאפי' ב"ד קטן יכול לבטל ואעפ"כ מקשה הש"ס מהא דאלא א"כ גדול ממנו. ולא מקשה הא אין יכול לבטל כלל אפי' אליהו וב"ד. ובפרט קושיא זו של הש"ס מקשה ר"ל לר' יוחנן. ובש"ס ע"ז ל"ו אמר רבב"ח בשם ר"י בכל יכול לבטל ב"ד דברי ב"ד חבירו חוץ מי"ח דבר. ואם נאמר כשי' הראב"ד והר"ן דטעם י"ח דבר משום שנתפשט ברוב ישראל. א"כ הו"ל לר"ל להקשות על ר"י לשיטתו. דאפי' ב"ד הגדול אינם יכולים לבטל. אלא ודאי כשיטת התוס' והר"מ דטעם י"ח דבר הוא או משום שעמדו בנפשותיהן או משום סייג. אבל בדבר אחר שפשט ברוב ישראל. אעפ"כ ב"ד הגדול יכול לבטל:

נחזור לענין דצדדנו משיטת הרי"ף והר"מ והתוס' וכ"נ שיטת הריטב"א שם במ"ק דאף בדבר שפשט ברוב ישראל יכולים ב"ד הגדול לבטל. והנה באמת לשיטת הראב"ד צ"ל דגזירה דאיסור דב' פרקים לא פשטה ברוב ישראל רק הוא גזירה שיכולין לעמוד בה ע"כ יכול ב"ד הגדול לבטל ומקשה הש"ס מהא דאין ב"ד כו'. והנה יש לעיין בדבר שלא תקנו שיתפשט ברוב ישראל כ"א במקום א' שכתבו התוס' דוקא גדול יכול לבטל ולא קטן. אם בטל הטעם מה דינו ולכאורה הי' נראה כיון דלשיטת הראב"ד אף בדבר שנתפשט האיסור ברוב יש אל. אם בטל הטעם יכולים ב"ד קטן לבטל. ואף שהרמב"ם חולק עכ"ז דוקא במקום שנתפשט האיסור ברוב ישראל ונאסר בדבר שבמנין. אבל היכא דלא נאסר כ"א במקום א' אף שכתבו התוס' דצריך ב"ד גדול לבטל אבל אם בטל הטעם אפשר דלכ"ע יכול ב"ד קטן להתיר. ולמה נעשה מחלוקת רחוקה בין הר"מ והראב"ד. דהא דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ילפינן מקרא. או מקרא לך אמור וגו' או מקרא במשוך היובל וגו' ושם היה דבר שבמנין כלל ישראל אי רובו. וכן הא דקאמר הש"ס דאף בדרבנן כמו כרם רבעי שייך דבר שבמנין. היינו ג"כ כעין דאורייתא. ואין לומר דכרם רבעי שהיתה הגזירה על מקום א' מהלך יום א' לירושלים ואפ"ה קאמר הש"ס דהוי דבר שבמנין. ולדעת הר"מ צריך גדול ממנו בחכמה ובמנין להתיר. ז"א כיון דאין במציאות תקנה זו כ"א באותו מקום סמוך לירושלים כדי לעטר שוקי ירושלים ששם המצוה ועל כל מי שדר סמוך לירושלים שייך הגזירה הרי הגזירה דבר שבמנין כלל ישראל. אבל היכא דלא נגזר ונעשה התקנה כ"א במקום א' כגון הא דחולין ק"י דאסר רב כחל בטטלפוש. וכן דשבת קל"ט. דאסרו לבני בשכר לקבור מת ביו"ט שני שאינן בני תורה. כיון דבשאר מקום מותר ורק במקום זה אסור. היכא שבטל הטעם סר האיסור ואפשר שא"צ היתר כלל אפי' מב"ד קטן:

והנה הלח"מ כתב לתרץ קושית הראב"ד על הר"מ דסובר אפי' בטל הטעם צריך ב"ד הגדול להתיר. מהא דריב"ז ביטל אחר החורבן תקנת לעטר שוקי ירושלים אף דריב"ז היה קטן מהראשונים. תירץ שם דקאמר בפ"ה דמע"ש משנה ב' משרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה ותנאי היה בדבר כו' ופי' הר"ש דמש"כ בפ"ק דביצה דביקש ר"א להפקיר כרמו לעניים לפי שלאחר החורבן נתמעטו הפירות ולא היה יודע שנמנו חבריו והתירו משום חורבן. ועפ"ז כתב כיון דתקנה היתה רופפת דכבר התירו מפני רבוי פירות. אע"פ שאמרו כו' כיון דאחר החורבן ליכא שום טעם דעיטור עדיף מטעמא דרבוי פירות לבטל התקנה וכיון כו' לכך נתנו רשות לב"ד לבטל אפי' שיהי' הב"ד קטן מראשונים עכ"ל יעו"ש:

והנה דברי קדשו תמוהים בתרתי. א' הא ר' יוסי חולק במשנה שם ואומר משחרב בהמ"ק היה התנאי הזה ופי' הרע"ב לא לפי שרבו פירות כדאמר ת"ק. ועיין תוי"ט שם דגם הרמב"ם פסק כר"י. ולר"י לא הי' כלל תקנה דרבוי פירות. ואף אם נדחוק דהרמב"ם פסק כת"ק כמש"כ התוי"ט שם בסוף הדבור ולא נהירא דהרמב"ם כתב משחרב בהמ"ק משום דאף לת"ק כו' יעו"ש עכ"פ לר"י עצמו שסובר שלא היה רק תקנת ריב"ז. איך יכול לבטל כיון שלפי שיטתו הי' קטן מהמתקנים. עוד קשה על הלח"מ מסוגיא דביצה שם דמקשה הש"ס על רב יוסף וכ"ת ביצה נמי אימני עלה ריב"ז ושרי'. כי אימנו אעדות אביצה לא אמני א"ל אביי כו'. עכ"פ מבואר דאי אימנו אביצה ריב"ז הי' מותר לכ"ע. ולשיטתו איך מדמה תקנה דרבעי לתקנה דביצה שם היה התקנה רופפת דכבר התירו מפני רבוי פירות כסברת הלח"מ. ע"כ הי' כח לריב"ז לבטל אבל תקנתא דביצה אין כח לריב"ז להתיר. אלא ודאי מדמדמה הש"ס להדדי מסתמא הי' כח לריב"ז להתיר המנין בכל ענין. ועכצ"ל כתירוץ הכ"מ דריב"ז היה גדול מראשונים ודברי הלח"מ אין להם קיום. וקצת מוכח בש"ס כהרמב"ם דאף היכא שבטל הטעם צריך ב"ד גדול לבטל. מהא דרב יוסף דקאמר אף מתקנת ריב"ז ביצה אסורה דהוי דבר שבמנין כי אימני אעדות אביצה לא אמני. וגם רב ושמואל דאמרי תרווייהו ביצה אסורה ולרב יוסף אף בא"י אסור. ואיך לא אמני הדור האחרון להתיר ביצה לרב יוסף הא אף ב"ד קטן יכול להתיר. ואף בימי רב יוסף ושארי תנאים ואמוראים איך לא התירו. אלא ודאי כדעת הר"מ דצריך ב"ד גדול וכיון שריב"ז לא התיר אין כח בדורות שלאחריו להתיר. שלא היו גדולים כמו המתקנים תקנה שלא לקבל עדות החודש מן המנחה ולמעלה. ולהראב"ד צ"ל הא דלא אימני להתיר משום כיון דבחו"ל ביצה אסורה כדקאמר בש"ס שם הא לן הא להו לרבה וא"כ אף לרב יוסף לא רצו להתיר לבני א"י. משום כיון דבח"ל אסור. ואף שהי' בכח ב"ד קטן להתיר בא"י:

והנה התוי"ט כתב שם במשנה הנ"ל הוכחה לשיטת הרמב"ם דצריך גדול להתיר. מהא דקאמר במשנה שם ותנאי היה בדבר שאימתי שירצו יחזור הדבר לכמות שהיה. וכן לר' יוסי ג"כ אמר שם במשנה ותנאי היה אימתי שיבנה בהמ"ק יחזור הדבר לכמות שהיה והוצרך לתנאי שחששו המתקנים שמא המנין הבא אחריהם לא יהיו גדולים מהם. ולר' יוסי הוצרך ג"כ לתנאי כי אולי כשיבנה בהמ"ק ב"ב ולא יהיו אותו ב"ד גדול מזה הב"ד כי בנין בהמ"ק קודם למלכות ב"ד. א"כ מוכח כדעת הרמב"ם דצריך גדולים מהם אף אם נתבטל הטעם. ובס' קרבן נתנאל על הרא"ש במס' ביצה סי' ג' ד' דחה דברי התוי"ט וכתב דאם כדברי התוי"ט הו"ל להש"ס להוכיח מן המשנה דדבר שבמנין צריך מנין אחר ולא מהברייתא. וזה אין דיוק כלל כי כמה פעמים הוכיח בש"ס מהברייתא כיון שמפורש הדבר שבקש ר"א להפקיר כרמו לעניים ואמרו לו תלמידיו כבר נמנו חבריך והתירו. דמפורש הדבר באם שלא התירו לא היה לו תקנה אחרת. אבל ממשנה א"א להוכיח מפורש כ"א מהדיוק. וזהו דרך הש"ס כמה פעמים להוכיח מברייתא שמפורש ולא מדיוק המשנה. ומש"כ לדחות דברי התוי"ט דהתנאי הי' בשביל זה שיחזור הדבר לכמות שהיה אם יתמעטו הפירות ויהי' נראה לב"ד לבטל התקנה אין להם רשות לב"ד שלאחריהם לעשות תקנה אחרת כ"א כמו שהיה התקנה בתחלה על יום א'. וכן פי' בר' יוסי שהתנאי היה כש כשיבנה בהמ"ק ב"ב יחזור הדבר על תקנה ראשונה על מהלך יום א' דוקא ולא יותר. והנה אין בדחיית הרב הנ"ל כלום אם הפי' כדבריו שהתקנה והתנאי היה על הב"ד שלאחריהם כשירצו לתקן תקנה לא יתקנו כ"א כתקנה הראשונה. והנה לשיטת הרמב"ם אף בגזירה שנתפשטה ברוב ישראל אם ירצו הב"ד שלאחריהם לבטל יכולים לבטל אם הם גדולים מהראשונים ואין חילוק בין בטל הטעם או לא. א"כ מה הועילו בתנאי זה. אם יהיה הדור האחרון גדולים מהם יכולין לתקן כאות נפשם על מהלך כמה ימים. ואף לשיטת הראב"ד דסובר דתקנה שנתפשטה ברוב ישראל אין ב"ד הגדול יכול לבטל. מה הועילו בתנאי הזה הלא כבר בטל התקנה ראשונה להעלות לירושלים בין לת"ק כשנתרבו הפירות וכן לר' יוסי כשחרב בהמ"ק. ודוקא תקנה שנתפשטה ברוב ישראל אין יכולין לבטל לשיטת הראב"ד. אבל כאן התקנה הראשונה כבר נתבטלה תקנה של מהלך יום א'. באיזה כח התנו שלא יהי' רשות לב"ד שלאחריהם כשיתמעט הפירות לעשות דוקא כתקנה ראשונה. הלא אף בגזירה שלא נתפשטה ברוב ישראל יכולים ב"ד הקטן לבטל כמו גזירה דשמן דר"י נשיאה התירו. ואף לדעת הראב"ד היו שם תרתי דלא נתפשט ברוב ישראל וגם אין רוב הצבור יכולים לעמוד כשיטת הר"ן ע"א שם. עכ"פ דוקא גזירה שהנהיגו כמותה אבל גזירה שנתבטלה לגמרי איך כח ב"ד יפה בתנאי שלהם לגזור על ב"ד שלאחריהם שיעמדו אחר ימים רבים לעשות כתקנה ראשונה דוקא כיון שהתקנה כבר נתבטלה וזה דבר שאי אפשר להלום כלל. א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם ובתנאי שלהם. הא הכל תלוי ברצון המתקנים הבא אחריהם לעשות כאות נפשם. אלא ודאי ברור שהתוי"ט דבר נכונה דהתנאי היה שיוכלו ב"ד שלאחריהם להתיר המנין אף אם נתבטל הטעם צריך ב"ד הגדול כשיטת הר"מ. אבל לגזור על ב"ד שלאחריהם שיעשו כתקנה הראשונה דוקא והתקנה נתבטלה כל ימי החורבן אין להם לגזור אפי' על ב"ד הקטן מהם. כיון שכל ימי החורבן לא קיבלו הצבור כלל הגזירה ולא הנהיגו הקהל כלל הגזירה אין לאליהו וב"ד לגזור אפי' על ב"ד הקטן שיהי' באחרית הימים שיתקנו דוקא כרצון הב"ד הגדול הקודמים. אל השופט אשר יהיה בימים ההם לו ניתנה רשות לתקן כפי ראות עינינו וכ"ז ברור:

ועתה נחזור לברר בס"ד בדבר שלא תקנו שיתפשט ברוב ישראל כ"א במקום א' כגון בהא דחולין ק"י ושבת קל"ט. אם בטל הטעם אפשר שא"צ היתר כלל או סגי בב"ד קטן או צריך אף ב"ד הגדול לבטל לדעת הר"מ. והנה התו' בע"ז ל"ה א' ד"ה חדא כתבו על ניקור של גבינות כותים. ואנו שאין נחשים מצוים בינינו אין לחוש משום גילוי ואין לומר דדבר שבמנין הוא כו' כי ודאי כשאסרו תחלה לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצוים כמו שאפרש לקמן. ובדף נ"ז ד"ה לאפוקי כתבו וא"ת כיון דגזרו על ניסוך כותי הו"ל דבר שבמנין כו' וי"ל דלא גזרו אלא על המנסכים וכיון דהשתא לא הוו מנסכים יש לתלות להיתר. והרא"ש שם בפ' ר"י סי' ז' כתב ועוד כיון דאין עו"ג מנסכים בזה"ז כלל יש להתיר מידי דהוי אגילוי שאין אנו מקפידין כיון שאין נחשים מצוין בינינו. ואע"ג דלאו ראיה גמורה היא דנסוך הוי דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו אע"פ שבטל הטעם ולא דמי לגילוי שלא נאסר אלא מחמת סכנה ובמקום דליכא סכנה לא גזור. מ"מ יש להביא ראיה מהא דר"י ד' ס"ה דשדר קורבנא לאבודרנא וכן רבא כו' אלא ש"מ שמתחלה לא גזרו אלא על אותן דפלחי לע"ג וכן נמי י"ל ביין נסך שלא גזרו אלא על אותן המנסכין עכ"ל הרא"ש. וכ"כ הר"ן בע"ז ד' שס"ב על הא דרב יהודא וז"ל מצאתי בתוס' דלא שייך לאסור משום דבר שבמנין כו' כיון דחששא דאזיל ומודה לא שייכא כ"א בהני דפלחי לע"ג. עכ"נ דעתם לומר דכי אמרינן צריך מנין אחר להתירו ה"מ להתיר אותן שהיה בהם טעם האיסור בתחלה:

אע"פ שבטל עכשיו. אבל אותן שלא היה בהן טעם האיסור מעולם שרי בלא מנין אחר כו' ואפשר דהוי קים להו לרבנן שלא נאסר מעיקר התקנה לשאת ולתת עם הכותים דלא פלחי לע"ג. אבל בסתם אין לנו כו' והדבר צ"ע עכ"ל הר"ן שם:

הנה הארכנו להביא דברי התוס' והרא"ש והר"ן למען ברר הדבר והוא. כי בלי ספק אין לומר כוונת הר"ן כפשט הלשון שאותן שמתחלה לא גזרו עליהם דא"צ מנין אחר וכי זה צריך לפנים להביא בשם התוס'. כיון שלא היו בכלל האיסור כלל והתקנה אך הכוונה מבואר דאף אם בשעת הגזירה לא גזרו כ"א על המנסכים ואותן דפלחי לע"ג. והיה מקום ידוע של המנסכים. רק במקום דלא פלחי ומנסכי לא גזרו משום לא פלוג. ועתה בזה"ז אף אותן מקומות שהיו מתחלה עובדי ע"ג. והיו אסורים אז כיון שעתה אין במקום האיסור מנסכים ועע"ז סר האיסור כיון שגם מתחלה במקום דליכא מנסכים לא גזור. וע"ז מסיים הר"ן בצ"ע מאן לימא לן שמתחלה לא גזרו כ"א על המנסכים דילמא משום לא פלוג גזרו אף על שאינם מנסכים אז. וא"כ עתה אף שאין בשום מקום מנסכים הוי דבר שבמנין. אף שעיקר הגזירה סר. דאף שבטל הטעם עכ"ז הוי דבר שבמנין. ועכ"פ לפי דברי התוס' והרא"ש כיון שמתחלה לא גזרו אלא על המנסכים אף במקום שהיו מנסכים בתחלה. כיון שעתה אין מנסכים לא הוי דבר שבמנין ומותר ממילא. וזהו כוונת הרא"ש בביצה סי' ד' ה' שכתב אהא דאמר רבינא והאידנא דאיכא חברי חיישינן שכתב בזה"ז כיון דליכא חברי לא חיישינן כמו גבי גילוי וכה"ג לא הוי דבר שבמנין וכ"כ התוס' ביצה ו' ד"ה והאידנא. והיינו כיון שלא נאסרו רק במקום א' בבבל דאיכא חברי ובמקום אחר מותר. ע"כ בזה"ז דליכא בשום מקום חברי מותר לכ"ע ולא הוי דבר שבמנין:

וראיתי בס' ק"נ הנ"ל על הרא"ש שמתחלה בס"ק כ"א הקשה על כרם רבעי שלא היה התקנה בכל המקומות כ"א יום א' ולאחר חורבן בטל הטעם וצריך מנין אחר להתירו והקשה על הרא"ש דע"ז הנ"ל והניח בצ"ע. ואח"כ בס"ק ק"ז הביא דברי הר"ן הנ"ל וסיים כיון דהני שאין מנסכים לא הוי בכלל עיקר התקנה וכן שיבתא או גילוי שאין נזהרין בזה"ז דלא הוי בכלל עיקר התקנה וזה הטעם שאין לאסור במת להתעסק בו ישראל דלא הוי בכלל עיקר התקנה. אבל אותן שהיו בכלל עיקר התקנה מחמת הטעם ואח"כ נתבטל הטעם צריך מנין אחר. ובהכי ניחא כרם רבעי שהי' בכלל עיקר התקנה על מהלך יום א' אף שנתבטל הטעם צריך מנין אחר עכ"ל המחבר הנ"ל:

והנה במחכ"ת לא דק כלל במה שהקשה דכרם רבעי לא הוי רק תקנה כ"א במקום א' כבר נתבאר לעיל דזה הוי תקנה שנתפשטה ברוב ישראל. כיון דלא שייך הך תקנה כ"א בזה המקום מהלך יום א' סמוך לירושלים. ושם ר הדין נוהג והתקנה:

ומה שמתרץ דאף במקום א' אותן שהיו מעיקר התקנה צריך מנין אחר להתירו אף שבטל הטעם. גם בזה לא דק וכי מה איצטריך התוס' והרא"ש והר"ן לאשמעינן כיון שלא נאסר מעולם לא הוי דבר שבמנין דבר זה אף תשב"ר יודעין ומה צריך ך לחכמים וסברת המחברים בזה. אלא ברור דכוונתם כמו שכתבנו כיון שמתחלה לא גזרו משום לא פלוג כ"א באותן מקומות שמנסכין ובמקום שיש נחשים וכן במקום שיש חברים. ובשאר מקומות לא גזרו בזה"ז כל המקומות שרי. כיון דלא שכיח בשום מקום מנסכים ואף אותן המקומות הותרו. וכרם רבעי טעמא אחרינא כיון שלא שייך הך תקנה כ"א במקום זה ולא שייך לתקן בכל המקומות חוץ לירושלים הוי כמו כל דבר שנתבטל הטעם דצריך מנין אחר. אבל בנסוך וביי"נ ובגילוי כיון דהיו מקומות המותרים היכא דלא שייך התקנה והחשש לא גזרו על שאר מקומות וכן בשאר מקומות דליכא חברי מותר ע"כ בזה"ז מותר בכל המקומות וזה ברור ודלא כהמחבר הנ"ל. וע' במ"א באו"ח סי' ט' ס"ק ז' דכתב דאף לדברי האוסרין בטלית של פשתן דעיקר הגזירה משום תכלת. והאידנא דליכא תכלת ולא שייך לדמותו לדבר שבמנין כיון שטעם האיסור ידוע אם נתבטל הטעם נתבטל האיסור ממילא ול"ד לתקנת ריב"ז דהיתר ביצה אין הטעם ידוע כ"כ כו' אבל בנידון זה אין כאן תקנה אלא ב"ש אוסרין משום גזירה. וכיון דהשתא לא שייך הך גזירה שרי ועיין ביו"ד סי' קי"ו וברמב"ם פ"ב מהל' ממרים ועמ"ש סי' תס"ח עכ"ל המ"א הארכתי בדברי קדשו לפי שקיצר בכוונתו וצריך ביאור. והיינו כי הרב בעל מ"א ביאר דבזה"ז מותר ללבוש בטלית של פשתן ציצית של פשתן ולא שייך גזירת חז"ל משום כסות לילה ויהי' כלאים בציצית. כיון דליכא תכלת האידנא. והטעם ידוע כיון דטלית של צמר חייב בציצית ופשתן פטור דמי לגילוי וזהו גדר לטעם ידוע. ולא דמי לביצה שאין הטעם ידוע כ"כ ע"כ רמז לסי' קט"ז ביו"ד גבי גילוי שמותר האידנא דליכא נחשים וע"כ מותר אף במקום שהיו נחשים מכבר. כיון שמתחלה לא נגזר משום לא פלוג א"כ הטעם ידוע וא"צ מנין אחר להתירו. וכן רמז להרמב"ם בפ"ב מה' ממרים ולכאורה אין שם שום גילוי לסברת המ"א מהרמב"ם. אך בלי ספק הוטב עיונו בדברי קדשו של הר"מ שכתב אפי' בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו. מדלא כ' הר"מ אפי' בטל טעם הגזירה או התקנה ומה זה שהאריך בלשונו הק' אפי' בטל הטעם שבגללו גזרו. אלא ודאי כוונתו גזירה שידוע הטעם לכל. אם בטל א"צ מנין אחר להתירו. אך אם גזרו גזירה מחמת טעם ובגללו גזרו אף דלא שייך הך טעם והיינו ע"ד שהקשה הר"ן אם גזרו אף על מי שאינו מנסך בשביל המנסך אף שבזה"ז אין שום מנסך עכ"ז צריך מנין אחר להתירו. ע"כ כתב שבגללו גזרו ולא כתב אפי' בטל טעם הגזירה. וזהו רמיזת בעל מ"א להרמב"ם דהיכא שהטעם ידוע אם בטל א"צ מנין אחר. וכן בסי' תס"ח ס"ק א' כתב המ"א על הא דאין עושין מלאכה בע"פ מחצות ולמעלה ואף ע"ג דהשתא ליכא פסח מ"מ הוי דבר שבמנין שהוא אסור בכל המקומות משא"כ בגילוי שמתחלה לא נאסר בכל המקומות רק במקומות שיש שם נחשים וכן כל כיוצא בזה עכ"ל המ"א שם בשם הרא"ש. א"כ מבואר כיון שמתחלה אסרו אף בח"ל במקום שאין פסח אף שגזרו משום לתא דפסח. עכ"ז אין הטעם ידוע כ"כ אבל בגילוי הטעם ידוע ע"כ פסק דגם בטלית של פשתן כיון שהטעם ידוע אינו בכלל דבר שבמנין:

עכ"פ נתברר מדברי המ"א בדבר שלא גזרו מתחלה כ"א במקום א' הרי הטעם ידוע כיון שלא נגזר במקום אחר וזה טעם לגילוי ולנסוך וליי"נ בזה"ז וכן במת ביו"ט שני בזה"ז הכל דהיה הטעם ידוע. והוכחה של דבר מדלא גזרו מתחלה במקום שאין מנסכין וליכא נחשים וכדומה. דזה לא הוי דבר שבמנין והיכא שבטל הטעם ממילא מותר. א"כ לפי כל ההצעות הנ"ל נתברר בנ"ד בענין הדפסה אף שגזרו חכמים שלא להדפיס במדינה זו שארי מדפיסים עד זמן ידוע מפאת הטעם שלא להשיג גבול מדפיס הראשון. עכ"ז במדינות רחוקות לא גזרו כיון דשם לא שייך השגת גבול שהוא רחוק דינתנו. א"כ שפיר דמי להא דגילוי ונסוך שלא גזרו כ"א במקום אחד והיכא שבטל הטעם שספו תמו הספרים. ממילא הותר כל הדפוסים דלא הוי דבר שבמנין כמש"כ הרא"ש והתו' והר"ן הנ"ל וכסברת המ"א דבכה"ג הוי טעם ידוע ולא שייך דבר שבמנין וממילא בהתבטל הטעם הותר הדבר. נוסף לזה דבנד"ד דלא הוי התקנה כ"א בשביל יחיד לגזור על רבים שלא להדפיס בכה"ג לא מצינו דהוי דבר שבמנין דבדבר שבמנין צריך עכ"פ רוב הצבור לקבלו. ואין כח בב"ד לעשות תקנה כ"א כשרוב הצבור מקבלים. אבל לעשות תקנה בשביל יחיד על הצבור. עכ"פ אין זה בכלל דבר שבענין בהתבטל הטעם בטל ממילא הדבר שאף שנאמר שכח ב"ד יפה בזה"ז לעשות תקנה עכ"ז לדמות לדבר שבמנין מאן לימא לן. ג' כבר כתב הרב"י ביו"ד סי' רכ"ח דף רכ"ה בשם הרשב"א בתשובה לענין הסכמת הקהלות ואפילו היתה הולכת אחר הרוב אין הסכמת הרוב אלא כשהיתה במעמד כולם כענין בדינים דעלמא עכ"ל ובנד"ד הסכמה כל חכם שולח הסכמה מביתו ולא היה בקיבוץ חכמים כלל בועד במקום א'. ד' כבר כתב הנ"י בסנהדרין פ' ד"מ דף רע"ב ב'. על הא דאקפי חמא בר טוביה חבילי זמורות ושרפה ארי טעה בתרתי כו' וכתב הנ"י דכתבו המפרשים ה"ה דמצי למימר דטעי באחריתא דסמיך בעינן ולא היה סמוך. ואע"ג דקיי"ל ב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין לעשות סייג דוקא סנהדרי גדולה אבל ב"ד דעלמא אף דבח"מ סי' ב' לא קיי"ל כהנ"י דאף בזה"ז יכולים להמית למיגדר מילתא. עכ"ז הוא הכל משום תקנה וסייג לתורה נתנו רשות אף בזה"ז לעשות גדר ומשמרת לתוה"ק. אבל ודאי כל דבר שבמנין סמוך בעינן דהמה ב"ד מן התורה. ואף דיש רשות בזה"ז לעשות תקנה וגדר היינו דשליחות דקמאי עבדינן. אבל עכ"פ היכא דבטל הטעם ממילא בטלה הגזירה כיון דמהדין אין בנו סמוכים רק משום עת לעשות ניתן רשות לעשות תקנה לב"ד שבזה"ז שאינן סמוכים. אבל לענין זה שכבר בטל הטעם א"צ מנין אחר כיון דמדאורייתא אין לנו ב"ד כלל וכ"ע מודים בזה להנ"י דב"ד שאינן סמוכים שגזרו ואח"כ בטל הטעם א"צ היתר מב"ד הגדול מהם דעבדינן שליחות דקמאי לתיקון ולא לעוות. והיכא שבטל הטעם נעמיד הדבר על ד"ת דליכא בזה"ז סמוכים וב"ד כלל ואין כאן דבר שבמנין כלל וכ"ז ברור בסברא. א"כ מכל הלין נתברר שבנד"ד כיון שהותר הטעם א"צ מנין אחר והותר כל הדפוסים. וממילא גם הראיה השנית מהא דאריס דמזלו גרים אף אם נדמה נד"ד לאריס ולא לפועל במה זכה המדפיס הראשון בזמן שקבלו המסכימים כיון שאם נלך אחר הטעם וספו תמו הספרים של המדפיס הראשון והסכמה ואיסור שלהם היה על השגת הגבול והוא היה מהיר במלאכתו למכור הספרים בתוך הזמן שגבלו כיון שע"ז גופא אנו דנים שלא היה דעתם בשעת האיסור לשום עיקר בהזמן כ"א בהסיבה ממילא תיכף אחר כלות הספרים ראשונים פקע האיסור ואין כאן שום מקום לזכות של המדפיס הראשון לחול כיון שממילא הותר הדבר. וכל ראיית הגאון מוהרא"ז הנ"ל הוא אם נאמר דצריך היתר ב"ד אחר. וא"כ כל זמן שלא הותר זכה הראשון והוי כמו אריס דמזלו גרם וגם ע"ז יש לדון. אבל כיון שנתברר שא"צ שום היתר כלל ממילא נפקע האיסור ולא שייך שום זכות למדפיס הראשון כנ"ל:

ועתה נבוא בס"ד אל הראיה השלישית מהא דגיטין ע"ו דלא שרינן לאלתר כשמת כ"א אחר יב"ח. אף דבטל הטעם והסיבה דבודאי לא יבוא עוד. צריך להמתין על הזמן. ומהא דמחמיר בת"ה במת הבן בנדר עד זמן שהי' ראוי להיות בר מצוה. והנה הרי"ף כתב שם בגיטין דלא אפשטה ולחומרא עבדינן ולא פטרינן לה בלא חליצה ושרינן לה לעלמא אלא לאחר יב"ח לכי מקיים תנאי:

והנה יש לדקדק קצת אם נאמר דס"ל להרי"ף ז"ל כשיטת התוס' דגזרינן מת אטו לא מת והוא רק גזירה דרבנן ואם נשאת לא תצא כמש"כ הרא"ש. והא כבר כתב הרי"ף בשבת פ' במה אשה גבי איבעי' אשה מהו שתערים ותפרוף פו' דקיי"ל כל תיקו דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא. וא"כ אף בתיקו דרבנן סובר לקולא וכ"ש באיבעיא דלא אפשטה ולמה כתב לחומרא עבדינן אף שי"ל דרק לכתחלה מחמיר ואם נשאת לא תצא כפסק הרא"ש. עכ"ז הרי"ף שלא העתיק זאת קרוב לומר דחושש לחומרא מדאורייתא וכסברת הר"ן שם דאיהו ודאי לא היה חושש למיתה דידיה ולא היה גומר ומגרש אלא לאחר יב"ח ומש"ה חיישינן ולא שרינן לה מקמי הכי א"כ אף אם נשאת תצא לפי שיטת הר"ן וכן מבואר בב"ש סי' קמ"ד סעיף ג' ס"ק ה' דלטעם הר"ן הוי ספק א"ד. וכן לטעם הרמב"ם כ"ז שלא נתבטל התנאי בפועל וכן להיפך צריך קיום התנאי בפועל הוי חשש א"ד. כפי מה שהבין הטור ברמב"ם על הך דין דסי' קמ"ג סעיף ג' אם אמר לה ע"מ שתתני מאתים זוז ולא קבע זמן כו' וכמש"כ ה"ה ביאור דברי הר"מ. א"כ לפי שיטת הרמב"ם והר"ן איכא שם חשש איסור דאורייתא דילמא לא גמר הגירושין אלא לאחר יב"ח. ואין זה ענין כלל לנד"ד דאזלינן אחר הסיבה והטעם. ואף לפי שיטת התוס' דסברי דשם ג"כ הוא גזירה דרבנן מת אטו לא מת. אם נפרש כפשוטו בדברי התוס' דלא ידעי שמת ויבואו להתיר אפי' בלא מת היכא דאמר מעכשיו אם לא יבוא בתוך יב"ח. א"כ אם נתיר אותה בלא מת הוא ספק איסור דהא גירש אותה מעכשיו. רק דהספק דילמא יבוא ויתבטל הגט למפרע עכ"פ ודאי איסור אינו עושה. אבל בנידון דת"ה וכן בנד"ד אם יגזור אטו לא כלו הספרים ויבואו להתיר איסור ודאי דהרי ע"ז נתנו איסור שלא להדפיס. ולא שייך גזירה כ"א בספק איסור אבל לומר לחשוד אותם שלא כלו כלל הספרים א"כ עושה ודאי איסור ומי חשיד אינש מאחב"י לעשות ודאי איסור בשאט נפש. וישאלו להרואים ויתברר האמת שספו תמו הספרי' ואין זה דומה לגזירה דלא מת דהוי ספק איסור. אבל לענד"נ להשוות המחלוקת דאף לדעת הר"ן שם אין שם חשש א"ד כהבנת הב"ש. דא"כ רבינו ב"י שפסק שם אם נשאת לא תצא איך לא חש באיסור דאורייתא לדעת הר"ן. וכ"ש שיש לפרש דברי הרי"ף ג"כ כהר"ן ואיך פסק הרב"י דלא כוותי'. אלא נראה לומר דגם הר"ן סובר דהוי רק חשש דרבנן. אלא שמתחלה הביא דברי התוס' דאיכא למיגזר אטו לא מת לפי שאין העולם יודעים. אבל לאחר יב"ח הכל יודעים שנתקיים התנאי. ובאמת קשה ע"ז הגזירה הא במקום שיודעים שמת איירי ואף אם נחוש שתבא במקום שלא נודע המיתה ואיכא דידע בתנאי ולא בהמיתה ממ"נ אם הוחזקה שם בחזקת זקוקה ליבום צריכה היתר ב"ד ומאי חשש הרואים איכא. ואם לא היתה שם בחזקת זקוקה ליבום סמכינן על אמונתה ודבורה שאמרה שמת. א"כ מאי חשד איכא בדבר אלא די"ל הכוונה של הגזירה דלא מת היינו כסברת הר"ן כיון שלא תלה בהמיתה כ"א ביב"ח שלא יבא. סברי העולם דהוא לא היה גומר ומגרש כ"א אחר יב"ח אף במת ולא ידעו לחלק בין מת ללא מת ויבואו להתיר אף בלא מת כיון דאמר מעכשיו. והר"ן בא להסביר טעם הגזירה אף מי שיודע שמת. אבל באמת סובר הר"ן דמאורייתא מגורשת גמורה כשמת ורק בא להמתיק טעם הגזירה שחוששין ויסברו שלא היה גומר ומגרש כ"א אחר יב"ח ע"כ גזרינן אטו לא מת. אבל באמת היא מגורשת גמורה כשמת ובלי ספק שהרב"י כן הבין בר"ן ע"כ פסק אם נשאת לא תצא דהוי רק איסור דרבנן אף להר"ן ז"ל. א"כ לפ"ז ג"כ בנד"ד לא שייך הך גזירה דבשלמא שם יסברו דלא היה גומר ומגרש כ"א אחר יב"ח ולא תלי כלל במיתה איכא למיגזר מת אטו לא מת. אבל בנד"ד מאי גזירה איכא דהכל יודעין דכבר ספו ותמו הספרים ומי שלא ידע לא שייך למיגזר דיתיר לעצמו איסור דהוי ודאי איסור וחשד הרואים נמי ליכא. דמי חשוד אחב"י לעשות ודאי איסור בשאט נפש וישאל הדבר ויודע לו שכבר תמו הספרים בתוך הזמן:

ואפשר להעמיס זאת הכוונה בדברי הרב"י בב"ה הובא בש"ך ביו"ד סי' ר"ך גבי הך דין דת"ה בס"ק כ"ג וז"ל והתם שאני דאיכא למיגזר אטו לא מת. ולכאורה דברי הב"ה משולל הבנה אדרבה משם הביא הת"ה ראיה לדינן. אך כוונת הב"ה הוא בא' משני אופנים. או דשם שייך גזירה דלא מת כיון שתלה ביב"ח יסברו דלא הי' גומר ומגרש אף במת עד יב"ח ואיכא למיגזר אטו לא מת שלא ידעו לחלק משא"כ בנידון דת"ה עד שיהא בנו בר מצוה הכל יודעים כיון שמת אזיל הנדר ולא שייך למיגזר אטו לא מת. או די"ל דיש לחלק דשם כיון דאמר מעכשיו והוא רק ספק בלא מת יש לגזור דיסברו העולם שלא מת. אבל בנידון דת"ה דאיכא ודאי איסור אם לא מת לא שייך למיגזר וישאלו העולם ויתברר להם. והיינו אם נפרש כפשוטו של סברת התוס' גזירה מת אטו לא מת שלא ידעו העולם שמת. א"כ גם בנד"ד בענין הדפסה יש לחלק ג"כ כנ"ל כסברת הב"ה שהסברנו:

עוד יש להעמיס כוונה שלישית בדברי הב"ה הנ"ל היינו דשם להתיר אשה לעלמא שייך גזירה דהוא של רבים. אבל בנידון דת"ה דהוא של יחיד דנדר לעצמו והוא יודע שבנו מת מאי גזירה שייך כאן וזהו כוונה פשוטה בדברי הב"ה. וזה לא שייך בנד"ד דהוא של רבים. אך י"ל בנד"ד יש להקל מטעם אחר דשם כל הגזירות הוא משום חשש דאורייתא אטו לא מת דהוי חשש דאורייתא או ודאי איסור או ספק איסור. אבל בנד"ד גוף האיסור של הסכמות הוא דרבנן ולא גזרינן בכה"ג. והנה הגאון רשכב"ה בנו"ב מ"ק סי' ע"ז באה"ע כתב בשם תשו' הר"ן דתקנת רגמ"ה הוי דאורייתא:

והנה באמת מהרי"ק בתשו' סי' כ"ה הביא ראיה ברורה מרב אלפס דפסק לקולא בכל הני בעיי דר"פ אלו מגלחין בענין מנודה דס"ל דעיקר נדוי הוי דרבנן. וכן הסכים הרב"י בסי' של"ד כדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דנדוי הוי דרבנן. וכ"כ הד"מ בס"ק ח' שם בשם מהר"מ פאדווא דאין חילוק בזה בין מוחרם למנודה דשניהם דרבנן ואזלינן לקולא והביא המהרי"ק בשורש כ"ה הנ"ל דלא כתשובת הרשב"א סי' תקצ"א דמשמע דהוי דאורייתא עכ"ל הד"מ. ולענד"נ להשוות הפוסקים דגם הרשב"א מודה דהוי דרבנן ושם טעמא אחרינא איכא. וז"ל הרשב"א בתשו' שם דע כי זו ספיקא דאורייתא דאסור לעבור על ד"ת. כי בכל המקומות הורגלו לומר ומשביעין ומחרימין אנו ויש כאן שבועה גם כי ארור יש בו עם שבועה כדאיתא כו' וכל ספיקא דאורייתא לחומרא עכ"ל הרשב"א שם. והנה מבואר ביו"ד סי' ר"ט סעיף ו' וסימן רל"ד סעיף נ"ד וסימן רל"ז סעיף ב' דהיכא שהדירו חבירו או השביעו צריך לענות אמן או דבר שענינו כקבלת הדברים. אבל בלא"ה אין כאן לא שבועה ולא נדר. והנה בנידון דתשובת הרשב"א דמיירי שהקהל וב"ד עשו ח' והשביעו והחרימו והקהל ע"כ קבלו דאל"כ איך שייך שבועה א"כ בכה"ג היכא שקיבל על עצמו בח' הוי מדאורייתא מדין נדר ושבועה. וכבר כתב הרמ"א בהג"ה ביו"ד סי' רל"ט סעיף ג' דנדוי יש לו דין שבועה עיין ש"ך שם ס"ק ט"ז דנדוי ושמתא וח' דין ודברים עליהם ויהבינן להו חומר שבועות וחומר נדרים. והיינו הכל נדוי ות' שמקבל על עצמו כעין תשו' הרשב"א הנ"ל כיון דמשביעין וע"כ צריך לקבלו דאל"כ לא הוי שב שבועה. אבל נדוי וח' שמחרימין לאחד אפי' ע"פ ב"ד הוי דרבנן ובהכי ניחא ג"כ תשובת הר"ן שהביא הנו"ב הנ"ל דחרגמ"ה הוי דאורייתא כיון דקבלו הצבור עליהם הח' הוי דאורייתא אבל הח' שמחרימין הוי רק דרבנן כשיטת כל הני רבוותא הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ומהרי"ק ומהר"מ פאדווא והרב"י והד"מ וגם הרשב"א והר"ן מודים דהוי דרבנן. רק הח' שמקבל על עצמו הוי דאורייתא ולא חולק הרשב"א על הני רבוותא הנ"ל כן נלענ"ד. א"כ בנד"ד באיסור של הדפסה הוי דרבנן ולא שייך למיגזר כמו בהא דת"ה דשם הנדר הוי דאורייתא וכן בש"ס שם גזירה הוי גזירה מחמת איסור דאורייתא. ועיין יו"ד סי' רי"ח סעיף ב' בט"ז וש"ך שכתבו בשם מהרש"ל ביש"ש פ"ק דחולין סי' ל"ו וז"ל שם אבל אם גזרו ב"ד בח' ובארור כו' א"כ הוי דאורייתא דיש כח ביד ב"ד להחרים ולנדות אפי' שלא מן הדין אם דעתן למיגדר מילתא. וא"כ בכה"ג הוי ס"ד ולחומרא עכ"ל א"כ מבואר דח' ב"ד הוי דאורייתא. היינו דוקא כשגזרו למיגדר מילתא וגם הב"ד הי' בקיבוץ כמו שמביא שם הרש"ל שגזרו חכמי רוסיא בקיבוץ רוב עם שלא לשתות סתם יינם של ישראל כ"א כשיש עדים חשובים כו' יעו"ש דאיכא למיגדר מילתא וגם בקיבוץ רוב העם דקבלו הקהל עליהם דהוי הח' כמו שבועה שקבלו עליהם והוי דאורייתא. אבל באמת מהרש"ל מודה לכל הני רבוותא הנ"ל דח' ונדוי הוי דרבנן אף שב"ד החרימו כנ"ל. א"כ בנד"ד באיסור של הדפסת הספרים דלא הוי למיגדר מילתא ואינו בקיבוץ הוי דרבנן כנ"ל ולא שייך גזירה כלל לדמות לש"ס גיטין הנ"ל ולהך דין דת"ה. א"כ נתברר מכל הנ"ל שאין בכל השלש ראיות הנ"ל קיום להחמיר. ואם כלו הספרים של המדפיס הראשון כל הדפוסים מותרים אף בתוך הזמן שקבלו החכמים המסכימים וכנ"ל הנלענ"ד כתבתי. ואפשר דאף בח' שעושין ב"ד למיגדר מילתא אם לא קבלו הקהל הוי דרבנן ותלוי במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בשורש הראשון אם לאו דלא תסור הוא דאורייתא כל שהוא גזירה למיגדר מילתא. ולדעת הרמב"ן כל גזירת חז"ל ותקנות שעשו חכמים למשמרת התורה ולגדר שלה אין להם בלאו דלא תסור רק סמך בעלמא א"כ הוי דרבנן. אבל אפשר אף לדעת הרמב"ם הוי ספיקא להקל בכה"ג כמו בכל ספיקא דרבנן שהוא לברר שחכמים התנו כן שכל דבריהם יהיו ספיקא להקל. ועכ"פ אם קבלו הקהל עליהם הוי דאורייתא לכ"ע. ועיין יו"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ג ובט"ז ס"ק מ"ב שמחלק אם תקנת הקהל הוא למיגדר מילתא דעבירה הוא דאורייתא:

עכ"פ בנד"ד נתברר מכל הפוסקי' הנ"ל באיסור של הסכמות הוי דרבנן כיון שאינו למיגדר מילתא ואינו בקיבוץ כנ"ל. ויצא הדבר בנד"ד בהיתר ועוד י"ל בס"ד בנד"ד דלא שייך לאסור משום דבר שבמנין וכן לא שייך לאסור עד הזמן לדמותו להא דגיטין. כיון דעיקר האיסור והסכמה היה בשביל המדפיס הראשון. ואם היה רצונו למחול ולתת רשות לאחרים להדפיס הי' מותר לכ"ע. א"כ לא שייך דבר שבמנין והרי זה כמו יציבא בארעא כו' הוא בעצמו רשאי להתיר. וההיתר של ב"ד הראשון לא מהני כיון דכבר בטל הטעם. דוגמא לדבר אמרינן בכתובות מ' א' גבי אונס שותה בעציצו דלא אתי עשה ודחי ל"ת כיון דאם אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל וכיון דאיסור תולה בה קיל. וכן בדבר שבמנין כיון שהדבר תולה בבע"ד קיל ולא בעינן מנין אחר להתירו. ואף דשם הטעם כיון דאי אמרה לא בעינא מלמדים אותה לומר איני רוצה כמו שפי' רש"י שם. עכ"ז מצינו ג"כ ביבמות ה' א' דעשה דעלמא דוחה ל"ת ועשה דישנו בשאלה כיון דאיסור קיל ויש לאיסורו היתר. א"כ ה"ה כל דבר איסור שתלוי בדעת בע"ד קיל. וכן לענין דבר שבענין וה"ה דלא שייך למיגזר כה"ג משום העולם דלא ידעו שכלו הספרים כיון דאם יתרצה בע"ד מותר לכ"ע יאמרו דנתרצה בעה"ד המדפיס הראשון ולא שייך לדמות לגזירה דמת אטו לא מת. דשם אין שום היתר בלא מת אבל בכאן יש היתר ע"י רצוי הבע"ד. וכן בהך דין דת"ה גבי נדר לא שייך גזירה כיון דנדר ישנו בשאלה לא שייך גזירה וע' ריטב"א כתובות דחולק שם על פרש"י ופי' שם כפשוטו כיון דאיסור קיל שבידה לעקרו אינו דוחה ל"ת יעו"ש. וסמך לפירושו מהא דיבמות כנ"ל מהא דישנו בשאלה:

כל הנ"ל כתבתי בעת אשר עדן לא ראיתי גוף התשובה של הגאון מוהר"י זצ"ל. ועתה כאשר באו המשולחים של מדפיסי הנגידים דווילנא והוראדנא וראיתי העתק מתשובת הגאון אף כי לא העתיקו המעתיק יפה. וגם היה למראה עיני תשובת הגאון המפורסם מו"ה יעקב האבד"ק קארלין. אשר השיג על הגאון מוהר"ז זצ"ל. ודעתו מסכמת עם גדולי הזמן נ"י שאין חשש כלל אחרי נמכר הספרי' של המדפיס אף שהוא בתוך הזמן שגבלו המסכימים. וטעמו נובע מתשובת הרא"ש כשנאמר הטעם מפורש בהגזירה אין כאן דבר שבמנין. והאריך הגאון מהר"י הנ"ל בעוצם בינתו להכריע כשיטת הראב"ד דהיכא שבטל הטעם א"צ גדולים להתיר. אפילו קטן יכול להתיר. מהא דשבת קכ"ג ב' דהתירו וחזרו והתירו וחזרו כו' וקאמר הש"ס בימי נחמיה נשנית משנה זו דכתיב בימים ההמה ראיתי דורכים גתות וגו'. ואיך התירו הדור האחרון תקנת נחמיה וחזרו והתירו. רו. אלא ודאי כדעת הראב"ד. דאף קטן יכול להתיר היכא דבטל הטעם:

ובאמת לענ"ד אין ראיית הגאון הנ"ל מכרעת ושתי תשובות בדבר. חדא מדברי עצמו הא שם מפורש הטעם שהיו פורצים העם באיסורי שבת. ע"כ כשראו הדור האחרון דאכשור דרא התירו וחזרו והתירו. א"כ אינו כלל בכלל דבר שבמנין. ועוד הא מפורש אמרו בש"ס מ"ק ג' ב' גבי תקנת ר"ג על שני פרקים וביטלום אימור כך התנו כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל. א"כ חזינן מפורש אף בדבר שלא היה קבלה בדבר תירצו האחרונים אימור כך התנו וכמו כן בכאן אימור כך התנו כל הרוצה לבטל כו' ועיין ריטב"א שם הובא לעיל גבי תקנת ב"ק שבטלוהו לטבילה שכתב ג"כ אימור כו'. ובזה נדחה כל הראיות שהביא הגאון מהר"י הנ"ל לחזק שיטת הראב"ד. ובלא"ה מה שהביא מהא דאין קורין דבאדם חשוב מותר וגבוה שתי קומות דשם מתחלה התירו בכה"ג. וכן הא דתקנת אשה נשאת בכל יום שם התקנה היתה מפורש שאם יהיה לו טענת בתולים כו'. ובדבר מפורש לא שייך דבר שבמנין כעין גזירת סדין בציצית שכתב הרא"ש בתשו'. וכן מהא דקרי לי' צום וקרי לי' ששון ושמחה. דבזמן שאין גזירה ואין בית תלוי ברצון דהוי כמו שלכתחלה תקנו כך ולשון הפסיק מורה על כך. א"כ מכל הנ"ל אין שום הכרעה נגד דעת הרמב"ם ז"ל. ומש"כ עוד הגאון מוהר"י הנ"ל שם ראיה ברורה דלא שייך לגזור מת אטו לא מת מהא דמינקת חבירו היכא דמת בנה לא גזרינן:

הנה באמת לפי שיטת הגאון מוהר"ז זצ"ל דכפל הדבר בתשובתו דאיסור הוי דאורייתא. א"כ אין כאן תשובה נצחת מהא דמינקת הא בש"ס גבי ה"ז גיטך אם לא באתי אחר יב"ח הוא דאורייתא. וכן בנידון דת"ה הוי דאורייתא וכן בנד"ד לפי שיטת הגאון מוהר"ז הוי דאורייתא ע"כ גזרינן אבל במינקת גוף האיסור הוא דרבנן ע"כ לא גזרינן. אבל לפי מש"כ לעיל שגם איסור של הסכמות הוי דרבנן. ראיית הגאון מהר"י מכרעת מהא דמינקת שמת בנה אף שיש לשום הבדל בסברא היכא שפירש בפירוש עד זמן כמו בנד"ד וכמו בנידון דת"ה בין היכא שהגזירה נמשך עד הזמן ולא פירש כי הא דמינקת. עכ"ז מאן מפיס ויותר נראה דבדרבנן לא גזרינן כפשוטו. אך בגוף הענין התשובה שמסיק הגאון מהר"י דלא כדעת הגאון מהר"ז זצ"ל נכון הדברים וישרים המה למוצאי דעת:

ועתה אחר בינותי בתשובת הגאון מוהר"ז זצ"ל ראיתי שסברתו נוטה שם דאיסור הסכמות הוי סייג למצוה שישוטטו רבים ותרבה הדעת ובדבר שהוא משום סייג אפי' ב"ד הגדול אינו יכול לבטל כמבואר ברמב"ם שם. וכן כפל הגאון הנ"ל הדבר בסוף תשובתו דאף לדעת מהרי"ק בסי' א' דסובר במקום שהוא רווחא להאי ופסידא דא להאי אין כח בטובי העיר ולב"ד לתקנם מודה בכאן שה א למיגדר מילתא כמבואר במרדכי ובסמ"ע ח"מ סי' ב' דברי קדשו אינם מחוורין ונהפוך הוא דאף מהר"מ אלשיך שחולק על מהרי"ק וסובר דיש כח בטובי העיר וב"ד לתקן במידי דאיכא רווחא כו' כמבואר בתשובה סי' נ"ט. מודה כאן בנד"ד דאין כח לב"ד לתקן והיינו הא באמת קיי"ל בש"ס ופוסקים יו"ד סי' רמ"ה סעיף כ"א. א' מבני החצר שבקש להיות מלמד תינוקות אין יכולים למחות. וכן מלמד שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות אין יכולים למחות משום יגדיל תורה ויאדיר. וכתב רמ"א שם רב היושב בעיר כו' אפי' מקפח קצת כו' וע' ש"ך שם סקט"ו א"כ חזינן אף בלימוד תורה גופי' אדרבה היכא שנתרבו המלמדים יותר הידור וגידול תורה יש. וא"כ המדפיס אף שהוא מכין הספרים ללמוד הי' ראוי יותר שיתרבו המדפיסים ויגדיל תורה. והך תקנתא של הסכמות הוא אדרבה שכר העוסק במצוה שלא יבוא לו היזק עשו חכמי הדור למען לא יהיו שלוחי מצוה ניזוקין. ואיך נידון הדבר לסייג לתורה אדרבה הוא מניעה לאחרים להדפיס רק שראו חכמי הדור לתקן תקנה לתת שכרם שלא לידי יבואו היזק. ואיך דן את זאת לסייג לתורה והרי זה כמו תקנת פרוזבול תקנת עשירים ועניים ניחא להו ג"כ בכדי שיהיו להם לווין. וא"כ בלי ספק אם באו שני מדפיסים ורוצים בזמן א' לדפוס אין כח בשום בד"ר שבעולם לתת לאחד כת יותר מחבירו. ואדרבה בזה יגדיל תורה וכן אם נתנו חכמים רשות לאחד לדפוס ב' פעמים בפירוש אף אם נתנו כל תוקף אף ב"ד הגדול שבירושלים אינו כלום הא אדרבה דילמא ימצא אחרים וידפיסו פעם ב' ויהיו ספרים בריוח וזהו יגדיל תורה. רק היכא שבא מדפיס אחד מקודם נותנים הב"ד רשות שלא ידפיס אחר שלא ישיג את גבול הראשון כיון שלא בא השני מקודם. אבל לתת רשות אף אחר כלות ספריו שלא יודפסו בדפוסים אחרים אין כת בשום ב"ד שבעולם וזהו מניעת התורה. א"כ מה זה קול החרדה שהחריד הגאון מוהר"ז דהוי ספיקא דאורייתא דילמא המסכימים שגבלו זמן לא חששו על הטעם ועשו לא פלוג הלא בלי ספק אף אם מפורש נתנו כל חכמי ישראל הסכמה לא' להדפיס ב' פעמים ולא אחר אפי' בתוקף כל האיסורים אין בהם ממש שהוא מניעת התורה ופסידא לאחרינא וכ"ע מודים שאין כח בשום ב"ד יפה בזה. א"כ איך יהיה ספיקם חמור בזה דאף בודאי אם פירשו מפורש שלא ידפיסו אחרים באחרית הימים אין לשום ב"ד כח בזה. אפילו סנהדרי גדולה אליהו וב"ד. א"כ מאיזה חשש דבר שבמנין וספק איסור דאורייתא שייך בנד"ד. וכ"ז ברור בסברא. סוף דבר בנד"ד אין כאן שום מיחוש כשכלו הספרים אין כאן שום איסור כלל ומי שזכה אחריו בהסכמות ידו על העליונה מחמת הסכמות חכמי הדור ולא תסור וגו'. דברי הכותב באמת ותמים ד' ינצור לשוני מרע. ושפתי מדבר מרמה לפ"ק. וחתמתי שמי. הק' אליקום געציל מאיר בהג' מו"ה יצחק זללה"ה.

הגה"ה אחר כל הפלפולים האלה צריך לדעת שבענינים כאלו הדברים נוהגים ע"פ חוקי דינא דמלכותא ורק דינא דמלכותא דינא בענין הזה:

תוכן העניינים

בית אליקום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה