בית אליקום· רבי אליקום גצל מאיר פודרוביניק
שו"ת · סימן ב
שו"ת מה שכתבתי להגאון המפורסם מופת הדור מו"ה משה זאב בעת שהיה אב"ד ור"מ בק"ק טיקטין בשנת "קדוש הוא לה' אלהינו":
ראיתי לעורר את רוחי בחסד עליון לבאר בכאן ב' שרשים. א' אם שייך לאוקמא הדבר על חזקתו הראשונה אם הספק הוא ספק בהלכה ובדין. ב' אם מועיל ס"ס במקום דאיתחזק איסור. והנה בשורש הראשון אם מעמידין על החזקה בספק בהלכה כבר הובא בכנסת הגדולה הביאו הפמ"ג יו"ד סימן כ"ג. וכן המל"מ בפ"ב מה' טומאת צרעת דין א' ביאר כלל זה מעצמו והכריח מהר"מ שם דלא שייך לאוקמא על חזקה דאטו מפני החזקה ישתנה הדין שאגמרה רחמנא למשה וכדומה לי שבס' יד מלאכי הביא כלל זה בשם המל"מ בכללותיו הנחמדים ואינו כעת ת"י. ובאמת מהרבה תשובו' הספרדים נראה שלא עמדו בחילוק זה. גם בעל פנ"י בקו"א שחולק על הספרדים שמתירים עגונה בס"ס בפלוגתא דרבוותא מחמת שמהני ס"ס היכא דאיתחזק איסור נראה ג"כ שלא חילק בזה. דאל"כ בפלוגתא דרבוותא לא הוי חזקת איסור כלל ע"כ אמרתי לברור חלקי בזה:
שם ברמב"ם כתוב שיער לבן שהוא סימן טומאה אין פחות משתי שערות וכמה יהיו ארכן כדי שיהיו נטלות בזוג וכתב הכ"מ כמה ארכן משנה פ' בא סימן נ"ג פלוגתא דתנאי ואיפסקא הילכתא כמחמיר וסובר רבינו שהאומר כדי שיהיו נטלות בזוג הוא המחמיר. וכן בסוף הלכה כתב הר"מ היה עיקרן מלבין וראשן משחיר אע"פ שהלבן כ"ש טמא וכתב הכ"מ שם בפ"ד דנגעים כמה לבנונית רמ"א כ"ש רש"א כדי לקרוץ בזוג ופסק כר"מ דמחמיר כיון דלא איפסק הילכתא בפ' מי שהוציאוהו מ"ו בפלוגתא דר"מ ור"ש הלכה כדברי מי נקטינן כדברי המחמיר והקשה ע"ז המל"מ היה להר"מ לפרש דהוי טומאת ספק כיון דאנן מספקא לן הלכתא כמאן ומניח קושיא זו בצ"ע. עוד הקשה שם הא תנן כל ספק נגעים טהור. וע"ז תירץ דדוקא בספק במציאות הוא דמוקמינן על חזקה ולא כן בספק בדין. עוד ראיתי לעורר בדברי הר"מ פ"ז מה' טומאת מת ד"ב וז"ל המת בתוך הבית ובו פתחים הרבה בזמן שכולם נעולים כולם טמאים והיושב בצד כל פתח מהם תחת התקרה היוצא על הפתח נטמא נפתח אי מהן או שחשב להוציאו בא' מהן ואע"פ שחשב אחר שמת המת אפי' חשב להוציאו בחלון שהיה בו ד' על ד' הציל על הפתחים כולן ואין טמא אלא כנגד הפתח שנפתח או שחשב עליו והשאר טהורים מפני שהם נעולים כו' עכ"ל והוא מפ"ז דאהלות וכב"ה כמבואר בכ"מ שם:
והנה מדכתב הר"מ בריש דבריו בזמן שכולם נעולים כולן טמאים מבואר דטמאים ודאי מדלא כתב טמאים מספק. ע"כ מש"כ בסוף דבריו נפתח א' מהן או שחשב כו' קאי על ריש דבריו. מבואר דמכאן ולהבא אינו טמא אלא כנגד הפתח שנפתח או שחשב. אבל עד שנפתח או שחשב כולן טמאים דאל"כ הו"ל להר"מ לכתוב בד"א שלא נפתח מעולם שום פתח אבל אם נפתח כו' נטהרו כל הפתחים למפרע א"ו דלמפרע טמאין ומדכתב סתם טמא מבואר דודאי טמאים. וא"כ קשה על הר"מ הלא בש"ס ביצה יו"ד ול"ז בשני מקומות אלו הביא הש"ס משנה זו ואמר רבה עלה לטהר את הפתחים מכאן ולהבא וכן ר' אושעיא סובר לטהר את הפתחים מכאן ולהבא ורבא היה סובר דפליגי בברירה וסברי ב"ה יש ברירה לטהר את הפתחים למפרע היכא שחשב להוציאו בא' מהפתחים או שנפתח א' מהם והכלים דמעיקרא לב"ה טהורים. א"כ לפ"ז למאי דמסיק בש"ס ביצה ל"ח דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה ומבואר ההבדל כי מספקא לן בדין אם ההלכה יש ברירה או אין ברירה. וכן מבואר בהדיא בר"ן גיטין גבי הא דאמר לסופר כתוב ולאיזה שארצה אגרש ועיין כ"מ פ"ג מגרושין דאין ברירה לחומרא ולקולא יש ברירה. ועיין בתשובות הגאון בעל שאגת אריה בסימן צ' דסובר ג"כ דהוי ספק בדין אם יש ברירה או אין ברירה א"כ לפ"ז יקשה על הר"מ הלא גם הוא פסק בכמה מקומות בחיבורו לחלק בברירה כנ"ל בין דאורייתא לדרבנן ואיך כתב שכ"ז שנעולים כולן טמאים ודאי כנ"ל הלא לא הוי רק ספק טומאה דדילמא קי"ל יש ברירה וטהר למפרע כל הפתחים כמבואר בש"ס הנ"ל והקושיא עצומה לכאורה אך בהיתר קושיות הנ"ל על הר"מ הוא ע"פ מם שפסק בפ"י ממקואות ד"ו מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע בין שהיה המקוה ברה"י בין שהיה ברה"ר כולם טמאות וכבר העיר הרשב"א ז"ל בחידושיו למס' נדה איך פסק הר"מ במקוה כרבנן דפליגי על ר"ש ובחבית לענין תרומה פסק דהוי ספק ולרבנן תרתי לריעותא הוי כודאי כמבואר בסוגיא ריש נדה דזה בזה תליא. וכתב המל"מ לתרץ הפסקים דהר"מ פסק כאבע"א דש"ס נדה שם דר"ש גמר סוף טומאה מתחלת טומאה וחכמים לא גמרי וחכמים מודים לר"ש דריעותא דהרי חסר לפניך לא הוי ריעותא ע"כ לענין חבית בתרומה פסק דהוי ספק חזקה נגד חזקה. אבל לענין טומאה לא גמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה ועשו סוף טומאה ברה"ר כתחלת טומאה ברה"י ואיכא חזקה לטהרה דעשה הכתוב ספיקו כודאי ברה"י כן ברה"ר בסוף טומאה היכא דליכא חזקה:
עוד תירץ שם המל"מ על הפסקים הנ"ל והוא שהר"מ סובר כשיטת התוס' פ' כשם דף כ"ח ב' ד"ה מכאן אמרו דהא דאמרינן דספק טומאה ברה"ר הילכתא גמירי מסוטה דוקא בדאיכא חזקה לטהרה דלא נימא דגזה"כ הוא בכל ספק טומאה לטמא ע"כ אמרו חכמים בתירוץ אבע"א לר"ש הכי השתא התם גברא בחזקת טהרה ולאוקימתא זו ס"ל לרבנן דלא אתי הילכתא לטהר ברה"ר אלא היכא דאיכא חזקה לטהרה ע"כ פסק הר"מ בתרומות דהוי ספק ובמקוה פסק דהוי ודאי טמא כי היכא דליכא חזקה לטהרה ברה"ר טמא כמו ברה"י דאיכא חזקה לטהרה. והנ"מ מבואר בין ב' תירוצים הנ"ל לתי' הראשון דוקא בסוף טומאה לטהר בזה היכא דליכא חזקה דטהרה טמא ודאי ברה"ר. אבל בתחלת טומאה אף דליכא חזקה לטהרה טהור ברה"ר. אך לתי' השני אף בתחלת טומאה היכא דליכא חזקה לטהרה טמא ודאי אף בספק טומאה ברה"ר:
ובאמת כשנעמוד על עיקרן של פסקי רבינו הר"מ בפט"ז מה' אה"ט דין א"ב. נראה מבואר שלא כתי' השני של המל"מ דבתחלת טומאה אף דליכא חזקה לטהרה טהור בספק ברה"ר כי ז"ל הר"מ שם מפני מה טהרו חכמים ספק טומאה ברה"ר מפני שהצבור עושין פסח בטומאה בזמן שטמאים מרובים אם טומאה ודאית נדחית מפניהם ק"ו לספק טומאה שאיסור כל הספיקות מדבריהם כו'. ואח"כ בדין ב' כתב וכשם שסוטה ובועלה ב' כך ספק טומאה בשנים. אבל אם היה ג' ברה"י הרי ספק טומאתן טהור כמו ברה"ר ובש"ס סוטה שם מבואר דספק טומאה ברה"ר טהור ילפינן מסוטה דהוי רה"י. ולמה הוצרך בתוספתא עוד טעם שכתב הר"מ בה' א' הנ"ל מחמת שהצבור כו' אלא ברור דלענין היכא דאיכא חזקה לטהרה ילפינן שפיר מסוטה לטהר ברה"ר כסברת התוס' שם. אבל צריך הטעם בתוספתא היכא דליכא חזקה לטהרה אעפ"כ ספק טומאה ברה"ר טהור וכן מורה לשון רבינו שכתב שאיסור כל הספיקות מדבריהן ולשיטתו אף היכא דליכא חזקה לטהרה אע"פ כן ספיקא דאורייתא לחומרא רק מדרבנן ע"כ הוצרך לשני טעמים ליליף מסוטה היכא דאיכא חזקה לטהרה וטעם התוספתא למה לא החמירו חכמים בספק טומאה ברה"ר כמו בכל ספק דאורייתא היכא דליכא חזקה ע"כ הוצרך לטעם התוספתא שלא החמירו חכמים בספק טומאה ברה"ר היכא דליכא חזקה לטהרה. א"כ מבואר בדר"מ דלא כתי' השני של בעל מל"מ. וע"כ התי' הראשון של המל"מ הוא המחוור דדוקא בסוף טומאה כיון דכבר איתחזק הטמא בטומאתו אף דאיכא חזקה כנגד זה דמי שפיר לב' חתיכות א' של חלב וא' של שומן דחייב אשם תלוי אף לשיטת הר"מ דבספק כזה הוי מדאורייתא לחומרא וגמרינן סוף טומאה ברה"ר מתחלת טומאה ברה"י לטמא ודאי כתי' הא' של המל"מ כי בשארי ספיקות כה"ג לחומרא מדאורייתא ובטומאה הוי ודאי כנ"ל. לפ"ז יתכנו כל פסקי הר"מ הנ"ל על נכון:
והוא דיש להעיר דקאמר בש"ס יבמות ל"א פלוגתא אי תרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא אזלינן בתר חזקה כלל בין לאיסור בין להיתר וחד מ"ד סובר תרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאורייתא אזלינן בתר חזקה רק החכמים חששו לחומרא. והנה עד כאן לא פליגי אלו ב' המ"ד רק היכא דאיכא חזקה בתרי ותרי או לאיסור או להיתר וא"כ למ"ד ספיקא דאורייתא ע"כ החומרא הוא דאורייתא דאל"כ היכא דאיכא חזקה להיתר ואיכא תרי ותרי למ"ד ספיקא דרבנן הרי חכמים חששו לחומרא אף דאיכא חזקה להיתר וע"כ מי שסובר ספיקא דאורייתא מדאורייתא אסור אף דאיכא חזקה להיתר דאל"כ במאי פליגי ב' המ"ד ומכש"כ למ"ד ספיקא דאורייתא היכא דליכא חזקה לשום צד לא לאיסור ולא להיתר פשיטא שמדאורייתא לחומר וע"כ לא פליגי אלא היכא דאיכא חזקה אבל היכא דליכא חזקה לשום צד ע"כ מודו כ"ע דמדאורייתא לחומרא ויקשה לכאורה על שיטת הר"מ דסובר כל ספק דאורייתא מדרבנן לחומרא וע"כ צ"ל דבתרי ותרי כ"ע מודו דמדאוריית' לחומרא היכא דליכא חזקה לשום צד משום דכיון דכל כת אומרת בברי וא"כ הוי כשתי חתיכות א' של חלב וא' של שומן ובכה"ג אף הר"מ מודה דמדאורייתא לחומרא והוי כמו איתחזק איסורא דחייב אשם תלוי כיון דיש כת א' האומרת בברי לאיסור. ולפ"ז אף אנו נאמר בספק בדין איך הלכה כיון דאיכא דעת אחרת לחומרא בודאי ודעת א' לקולא והוי כמו אתחזק איסורא ודמי כמו סוף טומאה במקוה אף דאיכא חזקת המקוה נגד חזקת הטמא בכה"ג אף ברה"ר טמא ודאי כמו ברה"י בתחלת טומאה וכן ספיקא דדינא הוי איתחזק איסורא ובטומאה טמא ודאי אף ברה"ר ע"כ פסק הר"מ שפיר בפ"ז מה' ט"מ בזמן שכולן נעולים כולן טמאים ואף שנפתח אח"כ ואף דברירה הוי ספיקא דדינא כיון דלא שייך לאוקמא על חזקה דמעיקרא דאטו מפני החזקה ישתנה הדין כנ"ל והוי ספק בלא חזקה וכיון דהוא פלוגתא דתנאי ואמוראי ע"כ הוי כמו איתחזק איסורא כמו בתרי ותרי ע"כ סתם הר"מ שטמא ודאי אף ברה"ר כמו במקוה כנ"ל וכן הא דהניח המל"מ בצ"ע על הר"מ בפ"ב מה' צרעת גבי שיעור של השערות וכן בהא דלבן כ"ש דטמא ודאי ניחא כיון שכבר פסק הר"מ בפ' ט"ו מה' אה"ט ה"ח שכל אלו הספיקות שטהרו חכמים אפילו ברה"י מפני שאין בהן דעת לשאול וכתב הכ"מ שם דלהר"מ אין חילוק באלו י"ב ספיקות שטהרו חכמים דקחשיב הר"מ בפ' י"ד לא נשתנו משאר ספיקות אלא דחושבן ספיקות נקיט ואזיל ע"כ אינם טהורים ברה"י אלא כשאין בהם דעת לשאול א"כ הא דחשיב שם ספק נגעים לטהר אין חלוק משאר ספיקות כמו בשאר ספיקות דאמרינן היכא דאיתחזק איסור טמא ודאי כן בספק נגעים וא"כ כיון דמספקא לן הילכתא כמאן אם כר"מ או כר"ש וחזקה דמעיקרא ליכא בספק בדין כנ"ל ע"כ הוא טמא ודאי כנ"ל כמו גבי מקוה. עכ"פ נתברר מפסקי הר"מ הנ"ל דבספק בדין לא אזלינן בתר חזקה:
והאמת נראה שפסק הר"מ בפ"ז מה' ט"מ הנ"ל מבואר בש"ס ביצה ל"ז ב' דקאמר שם בשם ר' אושעיא לטהר את הפתחים מכאן ולהבא ולא למפרע לב"ה ומכח זה הוכיח הש"ס דל"ל לר' אושעיא ברירה והדר מותיב הש"ס דר' אושעיא אדר"א ומסיק כי ל"ל ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה וכבר נתבאר לעיל דהוא מחמת ספק דמספקא ליה בדין ברירה. וא"כ יש להבין בהא דקאמר ר' אושעיא לטהר את הפתחים מכאן ולהבא אליבא דב"ה איך שפי' ר' אושעיא את ב"ה אם סובר אליבא דב"ה בודאי אין ברירה ע"כ כ"ז שלא נפתח הפתחים טמא ודאי ולמה ליה לדחוק באמת ולפלוג על ב"ה דל"ל ברירה כלל והוא בעצמו מסתפק בזה ולדידיה לא הוי רק ספק והוי ככל ספק טומאה דחלוק בין דה"ר לרה"י ולב"ה טמא ודאי. ואף דנמצא כמה תנאים בש"ס שסוברים יש ברירה למה לא פסק ר' אושעיא כב"ה דהלכתא כוותייהו וגם למה לא מפרש כרבא למפרע נמי טהור לב"ה כיון דבין אם יפרש לב"ה לטהר הפתחים מכאן ולהבא ובין אם יפרש אליבא דב"ה כרבא ע"כ ר' אושעיא אינו סובר כב"ה דלב"ה לחד גיסא מיפשט או דאית להו ברירה בודאי או דל"ל כלל ברירה א"כ ממ"נ ר"א דלא כב"ה דלדידיה ספוקי מספקא בברירה. בשלמא רבה סובר אין ברירה בהחלט ע"כ מפרש לב"ה כשיטתו אבל לר' אושעיא קשה אף שיש לדחוק בזה ע"כ יצא להר"מ מזה דר"א סבר דגם לב"ה ספוקי מספקא להו בברירה ואע"פ כן טמא ודאי למפרע ולא שייך לאוקמא על חזקה בספק בדין כנ"ל והוי כמו אתחזק איסורא וכסוף טומאה כמו גבי מקוה וכנ"ל ומוכרח פסק הר"מ מהש"ס ונתברר דלא אזלינן בספק בדין בתר חזקה:
ועדיין יש לעיין בהא שכתבנו לעיל בתרי ותרי היכא דליכא חזקה כלל לשום צד לדידן דקי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן וכן למ"ד ספיקא דאורייתא דלענין טומאה כיון דאיתחזק איסור כנ"ל טמא ודאי אף ברה"ר כנ"ל א"כ יקשה למ"ד ספיקא דאורייתא מתוספתא פ"ו דטהרות דתניא שם ב' אומרים נטמא וב' אומרים לא נטמא ברה"י ספיקו טמא וברה"ר ספיקו טהור כמו כל ספק טומאה בשלמא לדידן דקי"ל ספיקא דרבנן ניחא דאזלינן בתר חזקה דטהרה ברה"ר אבל למ"ד ספיקא דאורייתא א"כ ליכא חזקה והו"ל להיות טמא ודאי כנ"ל אף ברה"ר. ובאמת אין זה קושיא כי כל הצעת פסק הר"מ הנ"ל דפסק כאבע"א דש"ס נדה ע"כ היכא דאיתחזק הוי כמו סוף טומאה וכנ"ל. אבל לתירוץ הראשון של הש"ס דה"ט דמקוה דהוי' תרתי לריעותא א"כ בכל ספק ברה"ר טהור אף דאיתחזק איסורא א"כ י"ל דמ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא סובר כתירוץ הראשון של הש"ס וניחא התוספתא לכ"ע:
וראיתי להר"ש ז"ל בפ"ה דטהרות משנה ט' שהביא התוספתא הנ"ל בתרי ותרי ברה"ר דספיקו טהור והקשה ע"ז מפ' בכל מערבין ל"ו גבי הא דתנן תרומה ונטמאה ספק מבע"י ספק משחשיכה סובר ר"מ דה"ז חמר גמל והקשה ע"ז הש"ס מהא דנגע בא' בלילה ואינו יודע אם חי כו' ולמחר השכים ומצאו מת דר"מ מטהר. ומשני רבה ור"י דמתניתין דהתם בשני כתי עדים א' אומרת מבע"י נטמא וא' אומרת משחשיכה ש"מ דבכה"ג לא מטהרינן ברה"ר ובפ' ד"א נמי משמע דלכל הפחות תרי ותרי הוי ספיקא דרבנן עכ"ל. והנה סוף דברי הר"ש שכתב דלכל הפחות תרי ותרי ספיקא דרבנן וכוונתו דעכ"פ מדרבנן ליטמא וע"כ או דסובר הר"ש כסברת התוס' פ' כשם הנ"ל דהיכא דליכא חזקה לטהרה טמא אף ברה"ר או דסובר כסברתנו בתרי ותרי הוי כמו סוף טומאה ועכ"פ מדרבנן יטמא. ובאמת לפי טעם התוספתא אם טומאה ודאית נדחית ק"ו לספיקו וע"כ לא החמירו חכמים ניחא אף דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן בטומאה לא החמירו. אך בעיקר דברי הר"ש וקושייתו צ"ע לכאורה אך למעיין שם בסוגי' נראה דלא קשה כלל כי רש"י ז"ל פי' בד"ה א' אומרת מבע"י כו' דבהא פליגי ר"י סובר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי תרומה על חזקה קמייתא וכי אנחה טהורה הואי ור"מ סבר כיון דאיכא כת דמפקא ליה מחזקתו בספיקא דאורייתא לא אזלינן בתר חזקה. אבל בנגע בא' בלילה דאין כת מוציאתו מחזקתו מוקמינן ליה כל הלילה על חזקתו ובתר שעת מציאתו לא אזלינן דאיכא למימר השתא הוא דמת עכ"ל. והנה ע"כ מדהקשה הש"ס מהא דנגע בא' בלילה אהא דתרומה ונטמא ספק מבע"י כו'. ע"כ דמתני' נמי מיירי ברה"ר כמו בנגע בא' דמבואר בתוספתא דמיירי ברה"ר ומהא דכתב רש"י ז"ל דאם נאמר תרי ותרי ספיקא דאורייתא ע"כ טמא במתניתין כיון דליכא חזקה משמע היכא דליכא חזקה לא לטומאה ולא לטהרה טמא ברה"ר וע"כ דאזיל בסברת התוס' פ' כשם דהיכא דליכא חזקה לשום צד ברה"ר טמא וע"כ שטמא מספק מדקתני ה"ז חמר גמל ויקשה א"כ קושית הר"ש דמוכח בתרי ותרי אם נאמר ספיקא דאוריי' דטמא מספק עכ"פ ברה"ר ודלא כהתוספתא וע"צ הדוחק הי' מקום לומר דהתוספתא אתי' כר' יוסי דסובר דאזלינן בתר חזקה בתרי ותרי ודלא כר"מ. אך באמת י"ל דאף לר"מ ניחא התוספתא והוא ע"פ מש"כ התוס' בד"ה הכא בשני כתי עדים וז"ל דר"מ ל"ל אוקי תרי לבהדי תרי אף ע"ג דבפ' ד"א אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי אפילו בדאורייתא הכא שאני דהשתא ודאי טמאה היא עכ"ל. והנה פשט דבריהם ז"ל נראה דאף אם נאמר תרי ותרי ספיקא דרבנן. עכ"ז כיון שכעת התרומה טמאה ע"כ סובר ר"מ דהוא ספק אף דאיכא חזקה דמעיקרא וזהו לפי שיטתם שסוברים דר"מ ג"כ סובר תרי ותרי ספיקא דרבנן ואזלינן בתר חזקה. אבל לפי שיטת רש"י דנראה דר"מ סובר תרי ותרי ספיקא דאורייתא וליכא חזקה דמעיקרא כלל וכיון דהשתא ודאי טמאה ע"כ הוי ספק טומאה כי רש"י סובר דהיכא דליכא חזקה לא לטומאה ולא לטהרה ברה"ר טהור אך חזקה דהשתא משוי ליה ספק טמאה ולא תיקשי מהא דקדושין ע"ט דסובר ר"מ הרי היא בוגרת לפנינו ואזלינן בתר השתא היכא דליכא חזקה אחרת כנגדה וא"כ היה להיות ודאי ולמה סובר ר"מ ה"ז חמר גמל. תירוץ קושיא זו יתבאר אי"ה לקמן בביאור. עכ"פ דוקא היכא דכעת ודאי טמאה אז הוי ספיקא בחרי ותרי אבל בעלמא ב' אומרים נטמא וב' אומרים לא נטמא כיון דליכא חזקה דהשתא ברה"ר טהור כמבואר בתוספתא ואף למ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא כי ברה"ר היכא דליכא חזקה כלל לא לטהרה וטומאה ואף דהוי כמו אתחזק איסורא טהור ברה"ר. אלא דלפי דברי התוס' נראה אף אם נאמר דאיכא חזקה קמייתא כיון שבתרי ותרי אזלינן בתר חזקה עכ"ז היכא דאיכא חזקה דהשתא הוי ספק טומאה אף דבאמת חזקה דהשתא לא הוי כמו חזקה קמייתא עכ"ז אפשר חכמים החמירו לטמא אלא דבאמת בנגע בא' כו' ר"מ מטהר ולא אזלינן בתר חזקה דהשתא כלל ולמ"ד ספיקא דרבנן אין חילוק בתרי ותרי ובין ספק אחר כמו בספק אחר לא אזלינן בתר השתא כן בתרי ותרי לר"מ וצריך לדחוק לדידהו כיון שחז"ל חששו לספק בתרי ותרי שלא ניזול בתר חזקה ואיכא חזקה דהשתא לטמא בכה"ג ר"מ מודה דטמא אבל בעלמא בספק תרי ותרי היכא דליכא חזקה דהשתא אזלינן בתר מעיקרא וטהור ברה"ר כהתוספתא והתוס' לשיטתם דיבמות שם שנראה מדבריהם שם דליכא פלוגתא אליבא דמסקנא וכ"ע מודים דתרי ותרי ספיקא דרבנן ורש"י סובר דבאמת הוא מחלוקת ור"מ סובר תרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא רק מחמת ספק בלא חזקה היה טהור ברה"ר אלא כיון דאיכא חזקה דהשתא הוי ספק טומאה ומודה ר"מ לחכמים דס"ל כל הטומאות כשעת מציאתן ופי' התוס' בערובין וכתובות ונדה דדוקא לענין קדשים החמירו ובכה"ג בתרי ותרי מודה ר"מ לחכמים דהוי ספק ואף בחולין. ועכ"פ לא קשה קושית הר"ש בין לשיטת רש"י ותוס' דבשנים אומרים נטמא וב' אומרים לא נטמא כיון דליכא חזקה דהשתא טהור לכ"ע ולמ"ד ספיקא דרבנן אזלינן בתר חזקה דמעיקרא ולמ"ד ספיקא דאורייתא כיון דליכא חזקה כלל טהור ברה"ר דלא כתירוץ אבע"א דנדה אלא כתירוץ הראשון ודלא כתי' פ' כשם:
והנה בתוס' שם בד"ה ר' ירמיה כתבו וא"ת מאי קושיא דר"מ אדר"מ דמתני' הא דלא אוקמי תרומה על חזקה לאו משום דהשתא ודאי טמאה אלא משום דאיכא חזקה אחרת כנגדה דמוקמינן לגברא אחזקת שלא עירב ולקמן נמי כו' ע"כ כתבו דניחא ליה לשנויי אפי' אי סבר ר"מ ערובי תחומין דרבנן דהשתא לא מצי לשנויי משום דמתניתין איכא חזקה לחומרא דכיון דאיכא נמי חזקה לקולא היה להיות עירוב דהוי ספיקא דרבנן ולקולא מש"ה מוקי מתניתין בשני כתי עדים דלא שייך למימר הכי כיון דאיכא כת דמפקו ליה מחזקתו. והנה יש לדקדק בקושייתם שהקשו דילמא במתניתין איכא חזקה נגד חזקה איך כוונתם אי כוונתם דהוי תרתי לריעותא דהעמד אדם על חזקת תחום ביתו וגם הרי טמא לפניך התרומה א"כ הוי ודאי ולמה סובר ר"מ דה"ז חמר גמל הרי בודאי אינו ערוב. ואם נאמר דר"מ סובר כר"ש דהוי רק ספק גבי מקוה מנ"ל הא להקשות דילמא ידע הש"ס דר"מ סובר כרבנן דפליגי על ר"ש. וע"כ ל"ל הך חזקה דהעמד אדם על תחום ביתו דאל"כ הוי ודאי וצ"ל דכך הוא כוונתם כיון דחזינן בנגע בא' כו' מטהר ר"מ ואזיל בתר חזקה מעיקרא ולא בתר חזקה דהשתא כלל וע"כ סובר כר"ש דהך ריעותא דהרי חסר לפניך לאו ריעותא הוא כלל א"כ הוי חזקה נגד חזקה במתניתין והוי ספק אך גם זה אינו הוכחה דילמא הא דמטהר ר"מ בנגע בא' כו' אף דחזקה דהשתא הוי חזקה נגד חזקה קמייתא והוי ספק טומאה ברה"ר וטהור כמו כל ספק ברה"ר היכא דליכא חזקה וע"כ התוס' אזלי לשיטתן פ' כשם דהיכא דליכא חזקה כלל לא לטומאה וטהרה היה להיות טמא ברה"ר וא"כ ע"כ הא דמטהר ר"מ בנגע בא' כו' לא אזיל בתר חזקה דהשתא כלל וע"כ סובר כר"ש דריעותא דהרי חסר לא הוי ריעותא א"כ במתניתין איכא חזקה דטהרה שהיה לתרומה נגד חזקה דהעמד אדם על תחום ביתו ומה שהוא טמא לפניך לא הוי ריעותא ע"כ הוי ספק לענין ערוב לר"מ. או י"ל דלא שייך לומר תרתי לריעותא במתניתין כיון דהטומאה נעשה ברגע א' ולא שייך חסר ואתי כמו גבי מקוה כמו שתירצו התוס' בנדה ובחולין גבי הא דסכין איתרע בהמה לא איתרע או י"ל ע"פ מש"כ התוס' ריש נדה דלענין טומאה למפרע לא גמרינן מסוטה ואף ברה"י טהור היכא דאיכא חזקה לטהרה והא דמטמאין בנגע בא' כו' דוקא לענין קדשים ובהכי ניחא בפשוט קושית הר"ש הנ"ל אם נאמר דתרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא ולא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא כיון דבמתניתין לענין עירוב ספק מבע"י ספק משחשיכה וכן בנגע בא' כו' דהוא לענין טומאה למפרע בכה"ג לא ילפינן מסוטה והוי כמו כל ספק דאורייתא דעלמא דהוא לחומרא אבל בתוספ' דשנים אומרים נטמא וב' אומרים לא נטמא כיון דהספק הוא לענין להבא הוי כמו כל ספק טומאה ברה"ר טהור אף דליכא חזקה כסברת התוס' נדה וכן קושית התוס' בכאן דאיכא חזקה דהעמד אדם על תחום ביתו נגד חזקה של התרומה והוי ספק וכיון שהוא לענין למפרע לא ילפינן מסוטה וספיקא דאורייתא לחומרא ואין חילוק בין רה"ר לרה"י:
והנה באמת אף שהתוס' החזיקו זאת הסברא בנדה. וכן הרשב"א בתשו' סי' שנ"ט אסבר לסברא זו דטומאה למפרע לא ילפינן מסוטה דסוטה ישנה לטומאה ודאי דהיינו הבועל שנכנס עמה למקום סתר אלא דלא ידעינן אם נגע ובעל אותה או לאו וכן כל כה"ג בטומאה להבא. אבל לא כשהספק הוא אם היה שם הבועל וכן טומאה למפרע דאנו מספקים על הטומאה אם היה אז ע"כ אף לר' יוחנן דאית ליה גבי קופה בדוקה ונמצא בו אח"כ שרץ דמטמא ר"י ברה"י דוקא לענין טהרות ולחזקיה אף ברה"י לענין טהרות לא החמירו וכ"כ התוס' נדה ד' א' ד"ה כי פליגי דהא דתני בסיפא דמילתא דחכמים דהיכא דראה חי בערב דטהור דמיירי לחזקי' ברה"י ומשום רישא דר"מ איירי ברה"ר נקטי חכמים בסיפא שם ברה"ר יעו"ש. וקשה לי ע"ז טובא מהא דטהרות פ"ו מ"א המסוכן שהיה ברה"י שנתעלף ואין ידוע אם חי או מת והוציאו לרה"ר והחזירוהו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקו טמא וכשהוא ברה"ר ספיקו טהור ר"ש אומר רה"ר מפסקת. והנה מדחזינן דמחלקינן בין רה"ר לרה"י אף שהוא טומאה למפרע והיה לו חזקת חי אף אם נדחוק לפרש המשנה לענין טהרות. עכ"פ מבואר מהמשנה דלא כחזקיה דבטומאה למפרע טמא ברה"י וברה"ר טהור וגם קשה ממשנה זו על הא דכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו למס' נדה דלהכי במעל"ע שבנדה לא חלקו בין רה"י לרה"ר דלא ליהוי כחוכא כשאשה נגעה בטהרות דרה"י מעיקרא טמא וכשתחזור ותגע בטהרות ברה"ר יהיה טהור אתמהה אמש טמאה ועכשיו טהורה הלא ממשנה זו מבואר היפך מזה כיון דחזינן כשהיה ברה"י מעיקרא חשבינן ליה כמת ועכשיו כשהוציאו לרה"ר מחזקינן אותו לחי אמש מת ועכשיו חי וזהו באמת טעם דר"ש דאמר שם רה"ר מפסקת אבל לדידן דלא קי"ל שם כר"ש א"כ נסתר סברת הרשב"א וגם י"ל דלהכי סובר ר"ש רה"ר מפסקת דר"ש אזיל לשיטתו דאית ליה בכל ספק טומאה ברה"י תולין ע"כ סובר דרה"ר מפסקת אבל לדידן דקי"ל דהוי ודאי טומאה ברה"י גזה"כ הוא כך אף דאח"כ ברה"ר מחזקינן אותו לחי אלא דבאמת י"ל דהרשב"א כתב זאת הסברא כיון דקי"ל במעל"ע שבנדה תולין אף ברה"י כה"ג חכמים מודים לר"ש בסברא זו. אבל עכ"פ מבואר דלא כחזקי' דטומאה למפרע טמא ברה"י וצע"ג כעת ליישב שיטתם. עכ"פ לפי שיטתם בטומאה למפרע לא ילפינן מסוטה להכי לענין ערוב אם היה חזקה נגד חזקה הוי ספק מהתורה ע"כ סובר ר"מ ה"ז חמר גמל:
והנה מה שתירצו התוס' דהסוגיא אזלא לשנויי אפילו אי סובר ר"מ ע"ת דרבנן מש"ה מוקי בב' כתי עדים דלא שייך לומר דאיכא חזקה נגד חזקה כיון דאיכא כת דמפקא ליה מחזקתו ולכאורה דבריהן מחוסר הבנה גם אם נימא בתרי ותרי לא אזלינן בתר חזקה ואף דהכת האומרים דנטמא מבע"י הוציאו את התרומה מחזקתה כן הכת האומרים שמשחשיכה נטמא הוציאו את חזקת האדם של תחום ביתו ואיכא ספק דרבנן אם תחומין דרבנן וע"כ צ"ל דכוונתם ע"פ מש"כ בד"ה הכא בשני כתי עדים דהכא שאני דהשתא ודאי טמאה וכיון דאיכא חזקה דהעמד אדם על תחום ביתו לפי כת העדים האומרי' שמבע"י נטמא כן כן איכא חזקת התרומה לפי כת העדים שאומרים משחשיכה נטמא ואיכא חזקה נגד חזקה ונשאר חזקה דהשתא ודאי טמאה התרומה ואף שבאמת חזקה דהשתא לא מחשב כלל חזקה נגד חזקה קמייתא כמבואר בסוגיא עכ"ז אם נאמר תרי ותרי ספיקא דאורייתא לא אזלינן כלל בתר חזקה ונשאר חזקה דהשתא לפי שני כתי עדים כיון דליכא חזקה דסותר את החזקה דהשתא דוקא בספק בלא תרי ותרי הוי ספק בעלמא חזקה נגד חזקה ומאן לימא לן דאזלינן בתר השתא ואין ערוב דילמא ניזיל בתר מעיקרא והוי ערוב:
והנה באמת לפי שיטתם דר"מ סובר ע"ת דרבנן ולפי מה שמשמע מדבריהם בד"ה בשני כתי עדים דתרי ותרי ספיקא דרבנן אף לר"מ משמע שסוברים דהוי ספק מדרבנן אף באיסור דרבנן ולא אזלינן בתר חזקה דאל"כ דנימא דלא החמירו חכמים לעשות ספק רק באיסור דאורייתא אבל בדרבנן אזלינן בתר חזקה א"כ אף בתרי ותרי איכא חזקה נגד חזקה ואם ע"ת דרבנן היה להיות העירוב כשר כמו בספק בעלמא בלא תרי ותרי אם נימא ע"ת דרבנן אלא ע"כ דאף בספיקא דאיסור דרבנן ובתרי ותרי לא אזלינן בתר חזקה וא"כ העדים משווי' לספק עירוב ואיכא חזקה דהשתא ולא משמע כן בר"ן בפ' האשה שנתארמלה גבי הא דאין מעלין לכהונה ע"פ ע"א דכתב אם נאמר תרי ותרי ספיקא דרבנן דוקא באיסור דאורייתא החמירו ולא סמכו לאוקמא מילתא על חזקה אבל באיסור דרבנן מוקמינן על חזקה בתרי ותרי א"כ דמי שפיר תרי ותרי לספק דעלמא ועיין אה"ע סי' ג' סעיף ז' וב"ש שם ס"ק י"ד דלענין איסור דרבנן כ"ע מודים דמוקמינן על חזקה א"כ דמי שפיר ספק דתרי ותרי לשאר ספק אבל אם נאמר דר"מ סבר תרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא אזלינן בתרי ותרי בתר חזקה כלל ונשאר חזקה דהשתא ע"כ מחמרינן לענין עירוב. אבל בספק בעלמא בלא תרי ותרי כיון דאיכא לתרומה חזקה דמעיקרא והעמד אדם על חזקת תחום ביתו הוא דוחה את חזקה זו מחמת שהשתא ודאי טמאה וזהו הספק מחמת חזקה דהשתא אבל בתרי ותרי הספק הוא מחמת העדים ולא מחמת דהשתא ודאי טמאה וכיון שמדרבנן הוי ספק ואיכא חזקה דהשתא ע"כ אין ערוב לר"מ:
אלא דעדיין קשה על התוס' שפירשו דהסוגי' אזלי אם נאמר דר"מ סובר ע"ת דרבנן ע"כ כיון דאיכא חזקה דהשתא בלא ספיקא דהעדים ע"כ סובר ר"מ דה"ז ח"ג הלא מבואר בש"ס שם דר"מ הוא התיק דר"י במקואות שסובר בטומאה קלה ספק טבל ספק לא טבל ספקו טהור אף דהיה לו חזקת טומאה וספק טבל ולא אזיל ר"מ בספיקא דרבנן בתר חזקה והש"ס מדמה הא דתחומין לטומאה קלה שהוא מדרבנן ואף אם נאמר דהא דטומאה חמורה ספק טבל ספיקו טמא אף טומאה חמורה דרבנן דלא כמו שמשמע מפשט לשון הר"ש שם טומאה חמורה שנטמא באב הטומאה דמטמאתו מן התורה. ובאמת לשון הר"ש לקוח מדברי רש"י שפי' כאן שנטמא בטומאה המטמאתו מן התורה כגון באב הטומאה והפי' הברור הוא כמו שפי' בעל מל"מ בפ"י מה' מקואות דאף בטומאה חמורה מד"ס החמירו בו כשל תורה וכגון באב הטומאה מד"ס דכנגדו בטומא' דאורייתא טמא מן התורה. אבל מי שנטמא בולד הטומאה דרבנן כיון דאף בטומאה דאורייתא אינו טמא אלא מדרבנן לפי שהאדם לעולם אינו מקבל טומאה מראשון לטומאה כמבואר ברמב"ם פ"י מה' אה"ט ד"ז שלעולם לא יהיה אדם שני לטומאה כ"א מד"ס יעו"ש במל"מ עכ"ז עיקר הטעם שהחמירו באב הטומאה מד"ס משום סרך דאורייתא. אבל בתחומין אם ע"ת דרבנן ליכא כאן סרך דאורייתא והוי כמו טומאה קלה ולא אזלינן בתר חזקה א"כ אם נאמר דהרי טמא לפניך הוי חזקה בתרי ותרי כנ"ל עכ"ז לא עדיף הך חזקה דהשתא מחזקה קמייתא בכל התורה ובדרבנן לר"מ לא אזלינן בתר חזקה אם נאמר כפי' התוס' דהסוגי' אזלא אליבא דר"מ שאף אם יסבור תחומין דרבנן וצריך לדחוק לשיטתו דאף אם לר"מ לא אזלינן בספיקא דרבנן בתר חזקה והיינו דוקא שאנו מסופקים על העירוב אם עירב או לא. אבל הכא שהספק הוא ע"י הטומאה אם נטמא או לא. כיון דלענין טומאה כשאנו מסופקים שהוא איסור דאורייתא אזלינן בכה"ג בתרי ותרי בתר חזקה דהשתא. אף לענין תחומין שהוא מדרבנן. כיון שמנושא ספק הטומאה נ"מ לענין תחומין בכה"ג אזלינן אף בדרבנן בתר חזקה. אף שהנושאים נפרדים הם ואיכא בכה"ג ספק דאורייתא ג"כ:
ובעיקר קושית התוס' דנוקי חזקת התרומה נגד חזקת גברא שלא עירב. נ"ל ברור בס"ד ב"ה אף כי רש"י ז"ל כתב זה החזקה בדה"מ העמד טמא כו' כי במתני' איכא חזקה לקולא ולחומרא. העמד אדם על חזקת תחום ביתו ואמר לא עירב. העמד תרומה על חזקתה ועירב ובדרבנן לקולא אזלי'. והיינו לר' יוסי שם דאית ליה תחומין דרבנן. ויש לדקדק לענין מאי כתב רש"י ז"ל דבמתניתין איכא חזקה לחומרא דהעמד אדם כו' הא כ"ש אם ליכא חזקה לחומרא דמתני' אתי שפיר טפי לר"י. ובאמת לפי המבואר בסוגי' שם נראה. דעיקר חידוש הסברא הזאת הוליד רש"י ז"ל מהא דתניא שם כיצד אר"י ספק עירוב כשר. ספק מבע"י נטמא ספק משחשיכה. אבל עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה. ופי' התוס' שם בדה"מ אבל כגון שהי' שני ציבורים א' תרומה טהורה וא' תרומה טמאה ועירב בא' מהן דליכא חזקה כלל אינו כשר לזה הוצרך רש"י ז"ל להקדים זאת דאיכא חזקה דאדם כו' א"כ היכא דאיכא חזקה דתרומה כנגדה הוי ספק עירוב וכשר. אבל היכא דליכא חזקה דתרומה העמד אדם כו' ואיכא חזקה לחומרא ואף בדרבנן הוא לחומרא לר"י. ובאמת נחזי אנן מצד הסברא אם חזקה דהעמד אדם על תחום ביתו מחשב חזקה אף נגד חזקת התרומה או לא. ובמעט התבוננות נראה דלא חשיבה חזקה דהעמד אדם כו' נגד חזקת התרומה. כי הלא אנחנו יודעים בבירור שעירב בתרומה. והתרומה היה לה חזקת טהרה והתורה צותה לילך אחר החזקה. והרי ידוע לנו שעירב כראוי ומה זה ספק. ואף שמצינו כיוצא בזה גבי מקוה שנמדד כו' דאוקי את האדם בחזקת טומאה. אף דאנו יודעים בבירור שטבל במקוה שהיה לה חזקה. והרי נודע שטבל במקוה כשרה ומאי איכפת לן בחזקת טומאה של האדם כיון דודאי טבל. זה אינו בשלמא התם. כיון שהאדם היה לו חזקת טומאה כמו שצוותה התורה לילך אחר חזקה דמקוה כמו כן ציותה לילך אחר חזקת אדם. א"כ לר"ש בכה"ג הוי ספק אם להעמיד על חזקה דמקוה או אחר חזקה דאדם טמא והדבר בספק אם נחסר המקוה קודם טבילה או לאחר טבילה. אבל הכא בנד"ד חזקת האדם להעמיד על תחום ביתו קודם שבת היה לו היתר גמור בכל מלאכות בין השמשות שאז הספק על העירוב אם עירב כדין או לא. ע"ז גופא אנו דנין אם האיש הלזה אסור לילך חוץ לתחום. ע"ז שפיר יש להעמיד התרומה על חזקה ראשונה ועירב כדין א"כ מעולם לא נאסר בה"ש לילך חוץ לתחום. אבל במקוה חזקת טומאת אדם שכבר נטמא והיה לו חזקה מקדם והוי חזקה נגד חזקה שפיר. אך זה הכל אם איכא חזקת תרומה אז לא חשיב כלל חזקת תחום. אבל היכא דליכא חזקה דתרומה כגון בשני צבורים כו' ולקח מא' מהן. כיון שהאיש אסור לילך חוץ לתחום כ"א ע"י מעשה הכשר עירוב כ"ז שאנו מסופקים על העירוב אם כדין עירב איסור האיש במקומו עומד ואסור לר"י. אבל היכא דאיכא חזקת תרומה הרי מחמת החזקה נודע לנו שעירב כדין ואין כאן איסור כלל ולא דמי למקוה כנ"ל והא דכתב רש"י ז"ל דבמתניתין איכא חזקה נגד חזקה. היינו אף אם נאמר לר"י דחזקה דהשתא שנטמא לפנינו הוי כמו חזקה דמעיקרא. א"כ ה"ז ספק אם להעמיד על תחום ביתו והרי טמא לפנינו התרומה או אחר חזקה דמעיקרא ועירב כדין. והספק של העירוב הוא מחמת שהשתא טמא התרומה א"כ ה"ז ספק וכשר העירוב. כיון שבשעה שהניח לא נפל הספק. אבל בשני צבורים כיון שבעת שהניח העירוב נפל הספק בכה"ג איכא שפיר חזקת תחום ביתו ואינו כשר העירוב. אבל באמת לר"מ כיון דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא א"כ אף ספק ליכא דלא אזלינן בתר חזקה דהשתא כלל. וא"כ אינו ספק כלל ועירב כדין מצד חזקת התרומה ול"ד למקוה כנ"ל ע"כ אף שסובר תחומין דאורייתא עכ"ז היה להיות העירב כשר מצד החזקה והוצרך הש"ס לתרץ בתרי ותרי וספיקא דאורייתא כנ"ל ורבה ור"י לשיטתם ביבמות שסוברים דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ע"כ אינן מחלקים בין חד חזקה ובין תרי חזקות כי תרי כמאה וחזקה לא עדיף מב' עדים ומה לי כת א' נגד כת א' או נגד מאה כיתות אבל רבא דמחלק בין חד חזקה לתרי לשיטתו שם ביבמו'. דספיקא דרבנן בתרי ותרי להכי במתניתין כיון דמדרבנן הוי ספק ע"כ אינו עירוב לר"מ. אבל היכא דאיכא תרתי חזקה לא החמירו חכמים אף בתרי ותרי ועכ"פ מתורץ קושית הר"ש מסוגיא זו על התוספתא דדוקא ספק מבע"י נטמא כו' החמירו בתרי ותרי או מטעם טומאה למפרע לא ילפינן מסוטה או מטעם דהשתא היא טומאה לפניך וכיון שהוא ספק מדרבנן בלא"ה ע"כ בתרי ותרי החמירו. אבל בשנים אומרים נטמא וב' אומרים לא נטמא ברה"ר ספיקו טהור כמבואר בתוספתא. אלא אם נאמר כתירוץ אבע"א דש"ס נדה וכנ"ל היכא דאיתחזק איסורא אף ברה"ר טמא. אז יש מקום לטמא אם נאמר תרי ותרי ספיקא דאורייתא. וקצת מוכח מסוגי' זו כתירוץ האבע"א דש"ס נדה כי קאמר בש"ס רבא אליבא דר"י העמד טמא על חזקתו ואומר לא טבל אדרבה העמד מקוה על חזקתה ואומר לא חסר וכתבו התוס' בדה"מ אדרבה הוי מצי לשנוי' הרי חסר לפניך כדאמר כו' אלא דלא מיירי הכא במקוה שנמדד ונמצא חסר. וזה דוחק מאוד דאיך ס"ד בלא ידעינן שחסר המקוה יהיה טמא אבל אם נאמר כאבע"א דש"ס נדה מיירי הכא במקוה שנמדד ונמצא חסר והוי ג"כ ספק רק בטומאה והחמירו וילפינן סוף טומאה מתחלת כנ"ל. אבל בטומאה דרבנן לר"י היה להיות טהור:
ולכאורה היה אפשר לפרש דברי רש"י והר"ש שהובא לעיל גבי הא דבד"א שנטמא בטומאה חמורה שפי' בטומאה המטמאתו מן התורה כגון באב. כי לפי המבואר במקואות פ"ב קאי הך בד"א אהא דמקוה שנמדד ונמצא חסר כו' והש"ס ערובין מדלג המשנה. וע"ז קתני בד"א בטומאה חמורה. אבל בטומאה קלה כו' ואם נאמר כתי' השני בש"ס נדה ובמקוה שנמדד כו' הוי ספק רק דילפינן סוף טומאה כו' זה דוקא בטומאה דאורייתא. אבל בטומאה חמורה דרבנן כיון דאיכא רק ספק ספיקי טהור כדאמרינן לר"י בטומאה קלה כיון שהוא רק ספק טהור כן לר"מ בטומאה חמורה. בכה"ג במקוה שנמדד ונמצא חסר דהוי רק ספק לאבע"א דנדה. אלא דזה אינו כמש"כ המל"מ ממשנה מבוארת פ"ד דטהרות מי"ד ובר"מ רפט"ו מאה"ט. וע"כ הפי' ברש"י והר"ש כנ"ל בשם המל"מ. עכ"פ מוכח קצת מתוך הסוגי' דמקוה שנמדד ונמצא חסר כו' הוי ספק וכתירוץ האבע"א כנ"ל:
והנה מהא דתני ר"י אבל עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה אינו עירוב פי' התוס' כגון ב' צבורים כו'. ע"כ ס"ל דיש חילוק בין היכא דאיתחזק איסורא דאף ברה"ר טמא. דאל"כ מאי חילוק יש בין שהוא ספק נגע בטומאה או לא. בתרומה ובין שלקח מב' צבורים ואינו יודע אם לקח מהטהורה או מהטמאה. ממ"נ ברה"י לעולם טמא אף דאיכא חזקת טהרה וברה"ר לעולם טהור אף דליכא חזקה לטהרה ומאי חילוק יש בין ספק נגע או ב' צבורי'. בשלמא בספק מבע"י כו' הוי טומאה למפרע ולא ילפינן כלל מסוטה אבל בטומאה להבא מה חילוק יש. אלא ע"כ מוכח כסברת התוס' פ' כשם היכא דליכא חזקה לטהרה אף ברה"ר טמא ע"כ אינו עירב ולשיטת הר"מ בכה"ג כיון דאיתחזק איסורא הוי ודאי טמא ע"כ אינו עירב ואין אנו צריכין לסברת רש"י דהעמד אדם על חזקת תחום ביתו כיון שמה"ת טמא ודאי אף ברה"ר ע"כ אינו עירוב. ואף שע"ת דרבנן לר"י:
ועדיין יש לעיין לפי פסק הר"מ דפוסק כאבע"א דש"ס נדה כנ"ל וסובר כר"ש בכל מקום רק גבי טומאה ילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה. א"כ קשה הא קי"ל בקדושין ע"ט ב' כרב גבי קדשה אביה בבוקר וקידשה עצמה בערב ושניהם ביום שנשלם חדשים של נערות דאין חוששין לקדושי האב כלל כיון שהיא בוגרת לפנינו וכן הובא באהע"ז סי' ל"ז סעיף ה' לפסק הלכה. א"כ חזינן דאזלינן בתר חזקה דהשתא היכא דליכא חזקה אחרת כנגדה כי היום עשוי להשתנות ואין כאן לא חזקת נערות ובגרות ולר"ש הלא אין הולכין כלל אחר חזקה דהשתא כי ר"ש ל"ל טעמא דהרי חסר לפניך דהשתא הוא דחסר כמבואר בתוס' נדה ג' א' דה"מ ושניהם. והרי התם איכא חזקת המקוה נגד חזקת הטומאה והיה לנו לילך אחר חזקה דהשתא ואעפ"כ סובר כ"ש דהוי ספק וקשיא לכאורה הלכתא אהילכתא לפי פסק הר"מ:
אך יש ליישב זה על הר"מ בשני אנפין. או דנאמר דהר"מ סובר כשיטת הרמ"ה דעה שניה בש"ע שם דדוקא במכחישתו האשה להאב ואומרת שבגרה מצפרא הוא דאין חוששין לקדושי אב אבל באינו מכחישתו צריכה גט משניהם. א"כ לא אזלינן בתר חזקה דהשתא כלל. ובהכי ניחא דלא הביא הר"מ כלל הך דין דרב בפ"ג מה' אישות והביא במקום דין זה דין אחר כל שהוא ספק בוגרת בין שקדשה עצמה או אביה ה"ז מקודשת מספק. והיינו ביום שנשלם ו"ח של נערות ואף שהיא כעת בוגרת לפנינו לא אזלינן בתר חזקה דהשתא כלל. רק במכחישתו אז אין חוששין לקדושי אב וזה לא הוצטרך הר"מ להביא כי זה פשוט לדינא כיון שהיא אומרת ברי שבגרה מצפרא בודאי קדושי' קדושין. או נאמר דהר"מ סובר כשיטת ר"י בתוס' קדושין דה"מ מי איכא דרגילות שערות לבוא בבוקר. ע"כ סבר רב אין חוששין לקדושי אב כלל:
ועיין תוס' נדה ב' דה"מ השתא הוא דחזאי. דכתבו שם התוס' בביאור יותר דעיקר טעם הוא מחמת דרגילות שערות לבוא מצפרא ולא אזלינן בתר חזקה דהשתא והא דמקשה הש"ס ממקוה וחביות לשמואל ה"נ ה"מ למיפרך לרב דדוקא בשערות קאמר רב אלא דלשמואל פריך בפשיטות טפי. וכן הא דקאמר בש"ס רב כר' נתן אע"ג דרב דוקא בשערות קאמר התם נמי רוב העולם בריאים הם ואית לן למימר דברי היה כמו שהוא עכשיו עכ"ל. ואף שי"ל שהתוס' כתבו זאת בה"א דלא ידעינן אכתי מסברת תרתי לריעותא. אבל במסקנא נ"ל דבאמת עיקר טעם של רב הוא מחמת חזקה דהשתא. עכ"ז הר"מ שפוסק כאבע"א דש"ס נדה וסובר סברת ר"י לאמת דעיקר טעם של רב מחמת דרגילות שערות לבוא מבוקר א"כ לא קשה ד. על הר"מ מתרי טעמי הנ"ל:
וע"פ דברי התוס' בנדה יובן היטב תוס' קדושין דה"מ מי איכא שמתחלה כתבו סברת רש"י דהיום עשוי להשתנו' ואין חזקה דנערות ולא דבגרות. ואח"כ בסוף כתבו סברת ר"י שרגילות שערות לבוא מצפרא. ובתוס' שאח"ז בדה"מ אלא הכא כתבו הרי הכא דליכא חזקה משום דבר לא מנערות ולא מבגרות שהיום עשוי להשתנות ונראה לכאורה שדיבורי התוס' סותרים זה לזה פעם כתבו סברת רש"י ופעם כתבו סברת ר"י ועוד לאיזה צורך המציא ר"י סברתו בשלמא שם בנדה מוכרח סברת ר"י בה"א אבל לאיזה צורך כתבו כאן סברת ר"י כיון דבמסקנא א"צ לסברא זו אך כוונתם הוא כך כיון דבש"ס קאמר דהטעם של ר"נ מחמת דכ"ע בחזקת בריאים קיימי א"כ קשה על רב איך פוסק גבי קדושין לילך אחר חזקה דהשתא הא איכא למימר טעמא דר"נ מחמת רוב העלם בחזקת בריאים קיימי. אבל גבי שערות ליכא הך רוב ע"כ צ"ל פי' ר"י דרגילות שערות לבוא מצפרא ודמי שפיר להא דר"נ כנ"ל בתוס' נדה. ע"כ כתבו בדה"מ מי איכא לסברת ר"י כי אליבא דרב קאמינא אבל בדה"מ אלא שכתבו אליבא דשמואל ושמואל ע"כ פליג על סברת רב דרגילות שערות לבוא מצפרא רק דאין חזקה משום דבר ע"כ כתבו סברת רש"י שהיום עשוי להשתנות א"כ בין רב ובין שמואל אין סוברים כלל חזקה דהשתא אף היכא דליכא חזקה אחרת כנגדה רק עיקר טעם של רב מחמת דרגילות שערות לבוא מצפרא ודמי שפיר להא דר"נ דרוב בריאים הם. ולפ"ז אף אם קדשה עצמה בלא אביה ביום הנשלם ו"ח של נערות מקודשת בודאי דלא כמו שכתב הב"ש בסק"ג דמעמידין אותה על חזקת פנויה והוי' ס"ק כיון דעיקר טעם של רב דרגילות שערות לבוא מצפרא הוי חזקה שפיר אף נגד חזקת פנויה. והתוס' שכתבו בדה"מ קדשה אליבא דשמואל אם קדשה אביה בעצמה אין קדושין כלל דאמרינן העמד האשה על חזקת פנויה כמו שהיתה קודם שקדשה היינו אליבא דשמואל דל"ל סברא דרגילות שערות כו'. א"כ הוי ס"ק ואזלינן בתר חזקת פנויה ואינה מקודשת. אבל אליבא דרב דסובר דרגילות שערות כו' והרי היא בוגרת לפנינו מאי איכפת לן חזקת פנויה הרי ראינו שנתקדשה ואיכא חזקה דרגילות שהיתה בוגרת היום והוי כמו מקוה שנמדד וטבל הטמא בתוכה שאין אנו צריכים לבדוק אם חסרה המקוה וכ"ש בכה"ג שהיא בוגרת לפנינו והי' לה חזקה דרגילות ביום הנשלם ו"ח הרי נודע לנו בבירור שנתקדשה. כדת והב"ש שכתב דהוי ס"ק שסובר דחזקה דהשתא הוי חזקה כשיטת רש"י כיון דאין חזקה הסותרת שהיום עשוי להשתנות. ע"כ סובר היכא דאיכא חזקה פנויה כנגד זה הוי ס"ק וגם בזה יש לדין דדוקא אליבא דשמואל דל"ל כלל חזקה דהשתא א"כ היכא שקדשה אביה בעצמה מעמידים אותה על חזקת פנויה שפיר. אבל אליבא דרב דהוי חזקה לפי שיטת רש"י א"כ דמי שפיר להא דטמא שטבל במקוה שנמדד וא ואינו ידוע אם חסר כי אין חזקת המקוה סותרת החזקה של הטומאה כי כך הוא המדה הטמא טובל במקוה ונטהר מטומאתו וכשהמקוה נמדדת היא מקוה כשירה ע"פ ד"ת ואין החזקות סותרות כלל כמו כן נאמר בנידון הקדושין כיון שהשתא היא בוגרת לפנינו ונתקדשה ביום הנשלם ו"ח דמהני חזקה דהשת' לומר שהיתה ביום הנשלם בוגרת מאי איכפת לן שהיתה פנויה ע"י מעשה הקדושין יצאתה ובוגרת לפנינו הוי חזקה והרי נודע ע"פ החזקה שנתקדשה כראוי ואין חזקת פנויה סותרת כלל והוי כמו הטמא שטבל במקוה מדודה ואין ריעותא דחסר ועכ"פ לפי' ר"י דרגילות והיא השתא בוגרת הוי כו' ודאי קדושין אף דקדשה עצמה בלא אביה:
ואח"ז ראיתי בס' פ"י שכתב הא דכתבו התוס' דרגילות כו' לאו רוב גמור הוא אלא דשכיח קצת יעו"ש בספרו. ובאמת אשתמיט להרב בזה הרגע דברי התוס' נדה דשם מבואר דהוי רוב גמור כנ"ל וא"כ לא קשה על הר"מ מהא דרב מחמת ב' אופנים הנ"ל שכתבנו ואין להקשות בין לשיטת רש"י ובין לשיטת ר"י דרגילות כו'. עכ"פ קשה על שמואל כיון שמסיק בש"ס שם דבתרתי לריעותא מודה שמואל דהוי ודאי א"כ ע"כ סבר דאזלינן בתר חזקה דהשתא כיון דהוי ודאי מחמת דחסר לפניך והרי שמואל חולק על רב וסובר דחוששין לקדושי שניהם וכבר העיר בזה בעל פ"י שם ודחק לחלק ע"ש:
אך באמת נראה כי כיון שכבר כתבו התוס' בנדה וערובין הנ"ל ובכתובות בשמעתא דמומין דחזקה דהשתא אינו אלא לחומרא בקדשים דכל הטומאות כשעת מציאתן אינו אלא בקדשים. ע"כ סובר שמואל דאף דליכא חזקה נגד חזקה דהשתא אעפ"כ אינה חזקה כלל ליחשב ודאי כמו כל החזקות בכל התורה אלא דריעותא הוא דמקרי ומסייע לחזקה דאדם טמא גבי מקוה לסתור את חזקה דמקוה ואלים חזקת הטמא מחזקת המקוה ע"כ הוי ודאי אבל כל שאין סיוע לריעותא דהשתא ריעותא דהשתא לא מחשב חזקה עבור זה להיות רק שהספק אינו ספק השקול ע"כ פסק שמואל שפיר דחוששין לקדושי שניהם תדע דלא מדמי הש"ס כלל הא דמקוה פלוגתא דר"ש ורבנן לפלוגתא דר"נ ור"י אלא דזה בזה לא תליא ואף לרבנן דר"ש דסבר גבי מקוה ודאי ואעפ"כ ל"ל חזקה דהשתא כלל אף היכא דליכא חזקה הסותרת לזה ורק ריעותא הוא דהוי לאלים חזקה דאדם טמא ולר"ש אף ריעותא לא מיקרי והוי ספק השקול חזקה נגד חזקה ולפי' ר"י לכ"ע אין חזקת דהשתא כלל אף לרב רק דעיקר הטעם משום דרגילות שערות לבוא ולפי' רש"י מחולקים בזה רב ושמואל לרב מחשב חזקה היכא דליכא חזקה הסותרת ולשמואל אין חזקה דהשתא כלל חזקה. ואכתי קשה לפי' ר"י אליבא דרב דרגילות כו' וכבר כתבנו ההכרח מהא דר"נ דאזלינן בתר השתא דאיכא רוב ב"א בחזקת בריאים והלא ע"כ לרב לשיטתו מוכרח זה מסיפא דר"נ דתני ואם שכ"מ הוא עליהם להביא ראיה והלא רב סובר באמת להלכה הולכין בממון אחר הרוב להוציא מיד המוחזק ואמאי אם שכ"מ הוא עליהם להביא ראיה הלא רוב ב"א בחזקת בריאים קיימא והיו למקבלי המתנה להוציא מיד הנותן אלא ע"כ דחזקה דהשתא הוי חזקה שפיר ואיכא חזקה דהשתא וחזקת ממון ע"כ לא אזלינן בתר רוב ב"א א"כ הוא קשה אמאי הוכרח ר"י לפרש דרגילות כו' הלא ע"כ מוכרח מהא דסיפא דר"נ דחזקה דהשתא הוי חזקה אליבא דרב וצ"ל דר"י פי' זה לדידן דקי"ל כרב גבי קדשה אביה ועצמה ביום הנשלם ו"ח. והא אנן קי"ל כרבי יעקב ולא כר"נ ואף דנוכל לומר דאעפ"כ אנן סוברים סברת ר"נ דאזלינן בתר חזקה דהשתא רק גבי ממון קי"ל כר' יעקב וא"כ קשה להיפוך מנ"ל מר"נ גופא דאזלינן בתר חזקה דהשתא דהא דסבר ר"נ אם ברי הוא עליו להביא ראיה הטעם כמו שאמר בש"ס א אליבא דשמואל רוב ב"א בחזקת בריאים. ואין לומר לדידן דקי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב א"כ מ"ט דר"נ כשהוא בריא כעת שצריך הנותן להביא ראיה הלא אין הולכין בממון אחר הרוב. י"ל בל"ז ג"כ קשה בש"ס דאמר שמואל אנא דאמרי כר"נ כו' הלא הא שמואל סובר אין הולכין בממון אחר הרוב אלא ע"כ צ"ל כיון דהוא השתא בריא לפנינו ריעותא הוא דמיקרי א"כ דמי שפיר למקוה שנמדד ונמצא חסר כו' דמודה שמואל דהוי תרתי לריעותא ואף דל"ל חזקה דהשתא כלל א"כ כיון שרוב ב"א בחזקת בריאים רק מיעוט חולים והוא כעת בריא לפנינו מגרע את המיעוט והוי כמו מיעוטא דמיעוטא לפ"ז בה"א זה דשמואל סובר כר"נ ע"כ אנן סוברים דהיכא דאיכא רוב וחזקה מוציאין מיד המוחזק אף לשמואל דאין הולכין אחר הרוב מכש"כ מהא דאם בריא הוא עליו להביא ראיה דלא הוי רק ריעותא ולא חזקה היכא דמסייע לרוב מוציאין מיד המוחזק ובסמוך נדבר אי"ה מזה. עכ"פ מהא דרישא דאם בריא הוא דסובר ר"נ עליו להביא ראיה אין ראיה דחזקה דהשתא הוי חזקה ומסיפא דאם שכ"מ הוא דעליהם להביא ראיה ג"כ אינו מוכח כלל חזקה דהשתא דאיכא למימר דאין הולכין בממון אחר הרוב ע"כ לא אזלינן בתר רוב ב"א דבחזקת בריאים קיימי להוציא מיד המוחזק כיון שאין ריעותא דהשתא מסייע להרוב א"כ לדידן אינו מוכח בין מרישא ובין מסיפא דר"נ דחזקה דהשתא הוי חזקה ע"כ הוכרח לפרש הר"י בעל התוס' להכי פסקינן גבי שערות כו' כרב משום דרגילות שערות לבוא מצפרא אבל רב בעצמו לשיטתו דסובר דהולכין אחר הרוב בממון מוכח שפיר מהא דסיפא דר"נ דאם שכ"מ הוא עליהם להביא ראיה דע"כ חזקה דהשתא הוי חזקה שפיר ואיכא חזקה דהשתא וחזקת ממון ע"כ לא אזלינן בתר הרוב כנ"ל:
ובהכי ניחא הא דקאמר בש"ס אמר לך רב אנא דאמר כרבי יעקב כו' ונתקשה בעל פ"י בזה הא רב ע"כ אינו סובר כר' יעקב כדמוכח מהא דאם בריא הוא שלר' יעקב על המקבל להביא ראיה והא איכא רוב ב"א בחזקת בריאים וגם הוא כעת בריא לפנינו והך דהשתא עכ"פ מסייע הוא כמו גבי מקוה כנ"ל ורב סובר הולכין בממון אחר הרוב. אך באמת עיקר כוונת הש"ס לדידן דקי"ל בהא כרב גבי קדושין וקי"ל כר' יעקב ולרב בעצמו שחזקה דהשתא הוי חזקה שפיר ולמי שסובר כוותיה בהא וגם פוסק בזה כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב יכול לסבור כר' יעקב ג"כ והא דאם בריא הוא אף דאיכא חזקה דהשתא עם הרוב אין מוציאין ממון אלא שבאמת למ"ד כשמואל לא מוכח כלל דאין הולכין אחר הרוב מהא דר"נ דחזקה דהשתא הוי חזקה כנ"ל ע"כ הוכרח ר"י לפרש בכאן שרגילות שערות לבוא מצפרא מחמת זה הטעם פסקינן באמת כרב בקדושין ולא מחמת טעם דרב שסובר דחזקה דהשתא הוי חזקה אבל באמת רב אינו סובר כר' יעקב וכנ"ל ואנן דפסקינן דאין הולכין בממון אחר רוב וקי"ל בקדושין כרב וגם קי"ל כר' יעקב ל"ל כלל חזקה דהשתא לחזקה אף היכא דאין חזקה כנגדה והטעם בקדושין דקי"ל כרב משום דרגילות וכנ"ל:
והנה לפי שיטת רש"י דסובר דקי"ל כרב וחזקה דהשתא הוי חזקה היכא דליכא חזקה הסותרת מוכח מהא דקי"ל כר' יעקב דאף אם בריא הוא עליהם להביא ראיה ה דאין הולכין בממון אחר הרוב אף היכא דאיכא חזקה בהדי הרוב חזקה דהשתא ורוב ב"א בחזקת בריאים דלא כבעל פנ"י בחדושיו לכתובות י"ו ובק"א שסובר לדינא היכא דאיכא חזקה עם הרוב מוציאין ממון לדידן אלא דיש לדחות דאף לדידן לשיטת רש"י חזקה דהשתא אינה חזקה כל כך כמו חזקה קמייתא בכל התורה ע"כ אין מוציאין מיד המוחזק אבל היכא דאיכא חזקה טובה עם הרוב אפשר דמוציאין מיד המוחזק. ועדיין נשאר לנו לברר זה מהא דב"ב קי"ג ב' גבי מתנת שכ"מ דלא כתב בה ומגו מרעיא איתפטר לבית עולמו דהמקבל אומר דנפטר מתוך חולי זה והיורשים אומרים שלא נפטר מזה החולי ועמד דסובר רבה הרי מת והרי קברו מוכיח עליו ואזלינן בתר השתא כר"נ וכתבו התוס' בדה"מ דברי ר"נ דהך סוגיא פליג אסוגיא דקדושין דאל"כ לא מוכח כלל מהא דר"נ להא דרבה כיון דבכאן אדרבה רוב חולים לחיים כמו שהקשה אביי לדבריו ועיקר טעם דר"נ דאם בריא הוא דרוב ב"א בחזקת בריאים וכן מהא דסיפא ואם שכ"מ הוא כו' ג"כ הטעם שהיורשים מוחזקים וחזקת ממון אתם ובתוס' בד"ה כמאן אזלי כתבו והא דלא קאמר כר"מ דמתניתין שסובר עליו להביא ראיה שהיה שכ"מ ע"ש שתירצו בדוחק. ובל"ז קשה לי מאד איך יכול ר"מ לסבור כר"נ לפי שיטת רבה דסובר דחזקה דהשתא אלים כ"כ אף להוציא ממון ואף היכא דאיכא רוב המסייע להמוחזק הא ר"מ סובר גבי נגע באחד בלילה ולא ראה חי מבערב דטהור ולא אזלינן בתר חזקה דהשתא כלל כדמוכח בסוגיא דערובין הנ"ל ואזלינן בתר חזקה דמעיקרא דחי היה. א"כ מאי הוכחה דהרי מת וקברו מוכיח נימא דהשתא הוא דמת והא דהיה שכ"מ בשעת המתנה אין ריעותא דרוב חולין לחיים וכ"ש להוציא ממון עכ"נ בבירור דר"מ ל"ל הא דרבה כדמוכח מתוך ההכרח הזה. ובזה מתורץ קושית התוס' הא דלא קאמר הש"ס דשמעתא דרבה אזלא כר"מ והא דסובר ר"מ במתני' עליו להביא ראיה שהיה שכ"מ וקאמר בש"ס שם ר"מ כר"נ היינו דסובר היכא דליכא חזקה קמייתא אזלינן בתר חזקה דהשתא וא"כ כיון שרוב ב"א בחזקת בריאים קיימא איכא רוב לסייע להמקבל וגם הוא כעת בריא לפנינו דאיכא חזקה דהשתא כיון דליכא חזקה דמקודם הסותר כמו בנגע באחד כו' א"כ איכא חזקה ורובא ולדידיה לר"מ דסובר אף באיסור חוששין למיעוט רק היכא דאיכא חזקה ורובא הוי המיעוט כמאן דליתא כמבואר ביבמות קי"ט ואין חילוק אצלו בין ממון לאיסור וכיון דאיכא חזקה דהשתא ורובא רוב ב"א כו' ע"כ עליו להביא ראיה ע"כ קאמר הש"ס שפיר ר"מ כר"נ. אבל כרבה אינו סובר ר"מ כנ"ל. אלא דלפ"ז יקשה יותר על רבה כיון דע"כ ר"מ דסובר כר"נ סובר הטעם מחמת רוב ב"א בחזקת בריאים וחזקה דהשתא מסייע אבל היכא דאיכא רוב הסותר לחזקה דהשתא כגון בהא דרבה דרוב חולים לחיים וגם חזקת ממון מנ"ל לרבה דחזקה דהשתא אלים כ"כ וצ"ל דרבה סובר להלכה באמת כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ואף היכא דאיכא חזקה עם הרוב אין מוציאין ממון וע"כ סובר דמדאורייתא אין מוציאין ממון ע"פ רוב א"כ אמאי סובר ר"נ אם בריא הוא עליו להביא ראיה ואף אם דחזקה דהשתא הוי כמו חזקה קמייתא אינו מועיל לסייע להרוב להוציא ממון אלא ע"כ דחזקה דהשתא אלים משאר חזקות. ומזה שפי' רבה דעיקר אלמות להוציא ממון הוא חזקה דהשתא ולא מחמת סיוע הרוב דהא חזינן ברוב וחזקה אין מוציאין אף ע"ג דהוי עי"ז מיעוטא דמיעוטא א"כ מי נתן הדברים לשיעורים לחלק במיעוטא דמיעוטא הכל הוא גדר א'. אלא ע"כ כך הוא המדה לר"נ דאזלינן בתר חזקה דהשתא להוציא ממון וא"כ מוכח מהא דרבה דאין מוציאין ממון ברוב וחזקה אף בחזקה אלימתא כמו חזקה קמייתא לדידן וקאמר הש"ס שפיר דאזלי שמעתתיה דרבה כר"נ אבל כר"מ ע"כ אינו סובר כיון דלדידיה חזקה דהשתא לא אלים כ"כ כדמוכח מהא דנגע בא' כו' וע"כ סובר ברוב וחזקה מוציאין ממון כנ"ל.
ובזה אתי שפיר דאין הסוגיות חלוקות כ"כ סוגיא דקדושין והא דרבה דגם רבה ידע מסברת רוב ביא כו' אלא דסובר דאין מוציאין ממון אף היכא דאיכא רובא וחזקה כנ"ל. והסוגיא דקדושין אזלא אליבא דרב וע"כ מוכח מהא דסיפא דאם שכ"מ היא עליהם להביא ראיה דחזקה דהשתא הוי חזקה וחזקה דהשתא לא אלים אליבא דרב דסובר הולכין בממון אחר הרוב כי אזדא ההכרח של רבה מהא דר"נ כנ"ל ע"כ קא מדחי הש"ס דא"ל שמואל אנא דאמר כר"נ וכיון דאיכא רוב ב"א בחזקת בריאים ואיכא חזקה ג"כ בהדיה הרוב מוציאין ממון או לפי' ר"י דכיון דריעותא דהשתא מגרע ומסייע להרוב כנ' ע"כ אף שמואל מ מודה בזה. עכ"פ הדעת מכרעת דלדידן דקי"ל כרבי יעקב דאין מוציאין ממון ברוב וחזקה ואף די"ל דרבי יעקב ל"ל חזקה דהשתא כלל הא לפי' רש"י קי"ל כרב בקדושין גבי קדשה אביה ועצמה ביום הנשלם ו"ח והטעם מחמת חזקה דהשתא ואף דאיכא לחלק בין החזקות דחזקה דהשתא לא אלים מנ"ל הא כיון דהחזקה מגרע את המיעוט והוי כמיעוטא דמיעוטא ומאן מפיס לחלק במיעוטא דמיעוטא שהוא דבר שאינו נכנס בגדר ההבדל. ועוד דע"כ לר"מ דסובר דאזלינן בתר חזקה דהשתא היכא דאיכא רובא כמבואר במשנה דב"ב וע"כ לר"מ עכ"פ לא גרע ממון מאיסור וכיון דסובר דמהני חזקה דהשתא עם הרוב לעשות המיעוט מיעוטא דמיעוט' והוי לדידיה חזקה דהשתא כמו כל החזקות לענין לסייע להרוב דאל"כ איך יוציא ממון וע"כ חכמים דפליגי במשנה דב"ב על ר"מ ע"כ הטעם דאין מוציאין ממון ברוב וחזקה דאל"כ דנימא דלית להו כלל חזקה דהשתא ע"כ סוברים שעל מקבלי המתנה להביא ראיה תקשה דחכמים אדחכמים דהלא בנגע בא' ולא ראהו חי מבערב דר"מ מטהר וחכמים מטמאין שכל הטומאות כשעת מציאתן ואף שלחכמים הוא רק חומרא בקדשים כנ"ל בשם התוס'. עכ"פ מוכח דחזקה דהשתא אלים לחכמים יותר מר"מ וא"כ ע"כ הא דסברי חכמים דעל מקבלי המתנה להביא ראיה ע"כ הטעם דאין מוציאין ממון ברוב וחזקה ואנן קי"ל כחכמים וכר' יעקב וכנ"ל. ועוד מהא דרבה מוכרח דאין מוציאין ממון ברוב וחזקה אף בחזקה אלימתא ואף דלא קי"ל כרבה היינו דחזקה דהשתא לא אלים כ"כ. אבל ע"כ ר' יעקב ג"כ מודה לר"נ אליבא דרבה דאין מוציאין ממון ברוב וחזקה ומנ"ל לעשות הבדלים במיעוטא דמיעוטא:
מכל הנ"ל דעת של תורה מכרעת דאין מוציאין ממון ברוב וחזקה ואף לשיטת ר"י דפי' דרגילות שערות כו' עכ"ז כיון דפסקינן בתרתי לריעותא דהוי ודאי א"כ מהא דפסקינן אף אם בריא הוא דעל המקבל להביא ראיה כר' יעקב ואף דאיכא רוב וריעותא דהשתא אף דלא הוי חזקה ככל החזקות שבתורה ריעותא הוא דמיקרי כנ"ל ג"כ מוכח דאין מוציאין ממון ברוב וחזקה כיון דלענין איסור הוי כודאי ע"י תרתי לריעותא. אך לשיטת הר"מ שפסק בחביות דהוי ספק ולא מחשב ריעותא דהשתא לריעותא כלל דפוסק כר"ש אין הכרח מתוך הסוגיא דמוציאין ממון ברוב וחזקה מהא דקי"ל כר' יעקב:
נשובה ראש ונחזור לענין לשורש שהתחלנו לחקור בזה דבספק בדין אין הולכין אחר החזקה כדמוכח מפסקי הר"מ הנ"ל וכנ"ל. עוד ראיה לשורש הנ"ל מדברי הרא"ש ז"ל פרק כיצד הרגל סימן ב' דכתב שם לדברי האומר דבכל תיקו אי תפס לא מפקינן מיניה ה"נ אם תפס הבהמה משתלם מנה חצי נזק ואע"ג דיש ס"ס לחצי נזק דילמא אורחיה הוא ופטור לגמרי ואת"ל השתא מיהו מחמת ביעוט קאתי דילמא יש שנוי לצרורות לרביע נזק עכ"ל:
והנה מדכתב הרא"ש ז"ל דלא מהני ס"ס להוציא מיד התופס ואף שהיה להבעלים חזקת מרא קמא בהבהמה ולכ"ע ס"ס הוי כמו רוב וא"כ איכא רוב וחזקה ולמה אין מוציאין מיד התופס ואף שאין מוציאין ממון ברוב וחזקה היינו מיד התופס בטענת ברי אבל לא כן התופס בטענת שמא הא זהו עיקר טעם של הפוסקים שמהני תפיסה בתיקו מחמת שהמוחזק הוא תופס בהדבר מצד טענת שמא עכ"פ בכה"ג כיון דאיכא רוב מצד הס"ס וחזקת מרא קמא ואיך יועיל תפיסתו אלא ע"כ דבספק בדין לא שייך לאוקמא על חזקה א"כ ליכא חזקת מרא קמא ע"כ מהני תפיסתו:
וכעין ראיה זה יש להביא לשורש הנ"ל מב"ב ל"ב ב' גבי הא דהילכתא כרבה בארעא וכר"י בזוזי. ופי' רשב"ם דמספקא להש"ס הילכתא כמאן ע"כ היכא דקאי ארעא תיקום ביד הלוקח ובזוזי אין להוציא ממון והקשו ע"ז התוס' בד"ה הילכתא הא קי"ל גבי תרי ותרי אוקי תרי לבהדי תרי ונכסי בחזקת בר שטיא. וא"כ בארעא לוקי בחזקת מרא קמא. וכתבו התוס' וצריך לדחוק ולחלק בין ספק דתרי ותרי ובין ספקא דדינא וכוונתם מבואר כי בספק בדין לא שייך לאוקמי על חזקת מרא קמא כנ"ל דאטו החזקה תכריע ההלכה ואף שהתוס' כתבו דזה דוחק היינו דוקא לענין ממון דחמור דאין הולכין אחר הרוב וחזקת מרא קמא אלים ע"כ לא מהני להתופס אבל בעלמא י"ל דהתוס' מודים להרשב"ם באיסור דאין הולכין אחר חזקה בספק בדין:
עוד יש ראיה להנ"ל מהא דפסקינן באה"ע סי' קל"א סעיף ד' יתר ע"כ אמר לסופר כתוב ואיזה שארצה אגרש. וה"ה אם אמר כתוב לאיזה שתצא מפתח תחילה אגרשנה תחלה ה"ז ספק מגורשת. והוא מהר"מ פ"ג דגרושין. וכתב בכ"מ דקי"ל בדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה לחומרא אבל לקולא יש ברירה והוא מהר"ן דגיטין דברירה ספיקא דדינא. וקשה למה כתבו כולם דהוי ספק גרושין. הלא יש להעמיד האשה על חזקת א"א ולא שייך סברת התוס' שכתבו ביבמות פ"ח וכתובות כ"ב דחזקה דאשה דייקא ומינסבה מרעא חזקת א"א הא הספק הוא בדין לכל העולם א"כ האשה הוי בחזקת א"א. ואיך כתבו דהוי ספק א"א אלא ודאי בספק בדין לא שייך לאוקמי על חזקה ע"כ הוי ספק:
ועוד יש להביא ראיה מתוספתא דכלים פ"ב כלי נתר בש"א מטמאים מתוכם ומאויריהן ככלי חרש ומאחוריהן ככלי שטף. והיינו דב"ש מספקא להו בכלי נתר אי מין חרס הוא או לא. א"כ לכאורה יקשה למה לא יעמיד הכלי נתר על חזקה ויהיה טהור. אלא ע"כ כיון דאתחזק איסור לענין טומאה או מצד כ"ח או מצד כ"ש. ואף שלכל טומאה בפ"ע יש להכלי חזקת טהרה. עכ"ז בספק בדין לא אזלינן בתר חזקה. ואפשר דטמא ודאי לפי הנ"ל לשיטת הר"מ. וכן יש להוכיח זה הכלל מהרב הש"ך ביו"ד סי' כ"ג ס"ק ט"ו שכתב על הא דכתב המחבר בסעיף ג"ד גבי שהיות ע"י צירוף. וכן בשוחט בסכין שאינו חד ושהה במיעוט אחרון של סימן ראשון שפסק המחבר ה"ז פסולה וכתב הש"ך ע"ז פי' ספק נבילה דהמה אבעיות דלא איפשטו בש"ס. ואם איתא נעמיד הבהמה על חזקת איסור דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אלא ע"כ בספק בדין לא שייך לאוקמי על חזקה ע"כ הוי ספק נבילה:
ועוד יש ליתן טעם מצד הסברא למה לא שייך ליזול בתר חזקה בספק בדין כי אם יהיה חזקה לאיסור נימא כמ"ד לאיסור ואם יהיה חזקה להיתר נימא כמ"ד להיתר ויהיה בחוש הסתירה כיון שהמעשה נודע ונראה בעליל איך היה רק דמספקא לן הילכתא כמאן. אבל לא כן בספק במעשה שלא נודע איך נעשה המעשה אזלינן בתר חזקה ואמרינן דהמעשה היה כפי החזקה ואין סתירה בחוש. ויש להמציא דוגמא כגון בהא דמייתי בטאה"ע סי' קכ"א בסימני שוטה לדידן דקי"ל כר' יוחנן לר"ש ור"א צריך להיות דוקא א' מהני ד' דקחשיב בחגיגה ולהרמב"ם בכל א' מהדברים שעושה דרך שטות נקרא שוטה. א"כ שוטה שהוא בא' משארי דברים דלא קחשיב הש"ס הוי ספיקא דדינא. ואם קידש איש כזה אשה מעמידים אותו בחזקת פקח שהיה לו מכבר ואם באותו עת גירש אשתו שהיה לו מכבר אזי מעמידין את האשה בחזקת א"א והוא בחוש הסתירה לענין קדושין מחשבינן אותו האיש לפקח. ולענין גרושין מחזיקין אותו האיש עצמו באותה השעה לשוטה. אלא ודאי בכה"ג לא מוקמינן על חזקה בספק בדין. ועוד יש להמציא כמה אנפין בכה"ג ואין להאריך בזה. ועכ"פ נתברר שורש הראשון ת"ל על נכון בספק בדין לא אזלינן בתר חזקה:
ועתה נבוא בעזה"י לבאר שורש השני אם מועיל ס"ס היכא דאיתחזק איסורא. ולכאורה היה נראה לומר אם נאמר כדעת כמה תשובות ספרדיים דמועיל ס"ס להוציא ממון ואם נאמר דאין מוציאין ממון ברוב וחזקה א"כ ע"כ ס"ס עדיף מחזקה ומועיל ס"ס היכא דאיתחזק איסורא. אלא דז"א דכבר כתב הש"ך בת"כ דליתא להני פוסקים. וגם הגאון מוהר"י באו"ת הכריח דדוקא בברי ושמא מהני ס"ס להוציא ממון מיד המוחזק כיון שהוא טוען שמא. אבל לא כן בברי וברי ושמא ושמא וכן בפלוגתא דרבוותא כדמוכח מהרא"ש פ' כיצד הרגל הנ"ל יעויין שם אם כן אין הכרח דס"ס עדיף מרוב או מחזקה דדוקא כשיש עוד טענת ברי עם הס"ס מוציאין ואין הכרע מזה כלל לנדון שלפנינו:.
וראיתי להרב הגאון בעל פנ"י בק"א לכתובות האריך בר להכריע דס"ס לא מהני היכא דאיתחזק איסורא ולענ"ד לדון בדבריו והוא כי הרשב"א בתשובה סי' ת"א הוכיח מהא דאלמנת עיסה דהעיד ר"י דכשרה לכהונה דאלים ליה ס"ס. מזה הוכיח דס"ס עדיף מרובא כי הלא ברוב כשרים פסיל ר"י ואעפ"כ באלמנת עיסה הכשיר. א"כ כמו שרובא עדיף מחזקה מכש"כ ס"ס דעדיף מרובא דמהני בחזקת איסור. ועל ראיה זו טען הרב פ"י דילמא הא דמכשיר ר"י באלמנת עיסה משום דאיכא רוב בהדי ס"ס דרוב המשפחה כשרים הם. והרב הגאון בכו"פ סי' ק"י השיב ע"ז הטענה. מדקדוק לשון הש"ס מדייק הרשב"א דקאמר אלים ליה לר"י ס"ס משמע דעיקר הטעם משום ס"ס. ועדיין לא נחה ושקטה קושית הרב כי ע"כ אין הטעם משום ס"ס לחוד דהא ר"י דמתיר אלמנת עיסה ע"כ אינו מתיר אלא האלמנה ולא בתה כדמוכח בקדושין ע"ה ועיין תוספות כתובות י"ד א' ד"ה אלמנת עיסה. וא"כ ע"כ אין ההיתר מטעם ס"ס לחוד כ"א מטעם חזקת כשרות בהדי הספק ספיקא על כרחך הבת דלית לה חזקת כשרות אסורה אף דאית לה ס"ס. א"כ ע"כ אין ההיתר מטעם ס"ס לחוד כמו כן נאמר דהטעם הוא דאיכא רוב כשרים במשפחה ע"כ התיר ר"י. אך בהיתר קושיא זו נראה והוא דהב"ש כתב בסי' ב' סקי"ד לדייק מדברי התוס' שכתבו למה הבת אסורה הא הוי ס"ס ותירצו דמעלה עשו ביוחסין כמו ב' רובי ובשני רובי קי"ל דבדיעבד לא תצא אי ליכא תרי רובי. ומזה הוכיח דהבת ג"כ אם נשאת לא תצא. וראיה זו של הרב אינני מכיר הא מבואר בסי' ו' סעיף י"ח היכא דאינה טוענת ברי וליכא תרי רובי אם נשאת תצא. כי ז"ל המחבר שם היתה אלמת או שאינה יודעת למי נבעלה ה"ז ספק זונה ואם נשאת תצא אא"כ היו ב' רובי המצוים כשרים והוא מועתק מלשון הר"מ בפי"ח מה' א"ב ד' י"ו. א"כ מבואר באינה טוענת אי ליכא תרי רובי אם נשאת תצא א"כ ה"נ באלמנת עיסה הבת כיון דאינה טוענת וליכא תרי רובי. אף בדיעבד י"ל דתצא. הא גם שם בעינן תרי רובי מצד מעלה עשו ביוחסין. ואף אם נאמר פשיטת התוס' כתובות ט"ו ד"ה כמאן דכתבו א"נ נוכל לפרש דבשנויא נמי איירי בברי ואיכא מיגו ולא תקשי הלכתא אהלכתא דדוקא בדיעבד פסק שמואל כר"ג ור"ח בר אשי סובר לכתחילה בעינן תרי רובי אף בטוענת. ולפי' התוס' י"ל הסוגיא איירי בין בטוענת ובין בלא טוענת ובדיעבד אף אם לא טוענת אי איכא חד רובא לא תצא. אבל לדידן דקי"ל כהרמב"ם דאם לא טוענת אי ליכא תרי רובי תצא א"כ בת העסה אף אם נשאת תצא. אלא דמטעם אחר נראה דבת העיסה אם נשאת לא תצא דהא באמת קי"ל בכתובות י"ג מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה היכא שטוענת וכבר כתוב בתוס' קדושין ס"ו ד"ה מאי חזית דחזקת כשרות דהאם מועיל להבת והוי להבת ג"כ חזקת כשרות:
ולכאורה נראה שהתוס' קדושין סותרים למש"כ בכתובות י"ד ד"ה אלמנה דאין להבת חזקת כשרות. אך באמת אם ההיתר הוא ע"י האשה בעצמה אז מהני חזקת היתר שלה להבת ג"כ כיון דהכל א'. אבל כשאנו מתירים מטעם ס"ס א"כ לא מצד נאמנות האשה ההיתר ולא מצד חזקת האשה אז יש לחלק בינה לבתה וזה הכל מדרבנן יש לחלק כיון דבעינן ס"ס. אבל מדאורייתא כיון דע"י חזקת היתר מותרת אף בספק א' א"כ חזקת האם מהני להבת ג"כ והב"ש כתב בס"ק הנ"ל דלהכי הבת אסורה משום דהוי ספק א' בגוף וספק א' בתערובות רק דהאלמנה משום דספק הראשון מותר מן התורה דאית לה חזקת כשרות מהני ס"ס בדרבנן כה"ג. ולפי הנ"ל מדאורייתא הבת מותרת מצד חזקת כשרות של האם דמהני להבת רק כיון דמדרבנן בעינן ס"ס ואין אנו מתירים מצד האם כ"א מצד ב' ספיקות. יש הבדל בינה לבתה ועכ"פ אף להבת ספק הראשון מותר מן התורה והוי ס"ס שפיר. אלא דלכתחלה עשו מעלה נגד הבת אבל בדיעבד אם נשאת לא תצא:
ועתה נבאר הדבר באר היטב והוא דהרשב"א כתב באותה תשובה דלר"ג דפוסל באלמנת עיסה סובר דלא מהני תרי רובי היכא דלא טענה וביאור שיטת הרשב"א לנכון מבואר באס"ז לכתובות באריכות בד' ע"ג שסובר דהסוגיא אזיל אליבא דרבי יהושע ואליביה מכשירים בתרי רובי. ובה"א היה סבור הש"ס דלא מהני ב' רובי אף לר"י אף דאלמנת עיסה כשירה לר"י יעו"ש כי בתשובה באו דבריו בקוצר ובאס"ז מבואר באריכות. וא"כ ע"כ הא דהעיד ר"י על אלמנת עיסה דכשרה העיד אפי' אם נתערב חד בחד. דאל"כ היכא דנתערב ברוב אף הבת כשרה דהוי כמו תרי רובי ועדיף מתרי רובי ובתרי רובי קי"ל דאף הבת כשרה להנשא אף לכתחלה. א"כ ע"כ העיד ר"י אף בנתערב חד בחד. ע"כ על האלמנה העיד ולא על הבת. אבל ברוב משפחה כשרים אף הבת כשרה אף לר"י ור"י בכל גווני העיד על האלמנה דכשרה. ועכ"פ מוכח הוכחת הרשב"א שפיר דס"ס עדיף מרוב הא התיר ר"י האלמנה ובחד רובא אסור לר"י לכתחלה. ואין להקשות הא אנן קי"ל באה"ע סי' ב' סעיף ה' דאף שנתערבה האלמנה ברוב כשרים אעפ"כ אסורה להנשא לכתחלה. י"ל לפי פסק השו"ע דפסק כהרמב"ם דאף בתרי רובי היכא דלא טענה אסורה לכהונה לכתחלה. וכמו שדקדק הרב"י לדעת הרמב"ם ועיין אה"ע סי' ו' ס"ק ל"א בב"ש ע"כ שפיר פסק באלמנת עיסה אסורה להנשא לכתחלה. לפ"ז מוכח דאף הבת אם נשאת לא תצא כמו בתרי רובי היכא דלא טענה. דאף הבת אם נשאת לא תצא וכן באלמנת עיסה היכא דאיכא רוב כשרים. לפ"ז לא יקשה הקושיא החזקה שהקשה בעל פנ"י בחדושיו ובק"א בצע"ג לשיטת הרשב"א דסובר דלר"ג לא מהני תרי רובי כיון דפוסל באלמנת עיסה. והלא אנן קי"ל בקדושין ע"ה דאלמנת עיסה פסולה ובתרי רובי פסקינן כר' יוסי אף דלא טוענת. וקשה הילכתא אהילכתא ובאמת בקדושין אינו מבואר בהדיא דאלמנת עיסה פסולה רק בזה האופן קאמר רב חסדא הכל מודים שאלמנת עיסה פסולה מאן מיקל בהני תנאי רשב"ג וקאמר כל שאתה כו' ושאי אתה נושא בתה אי אתה נושא אלמנתו. אם כן כיון שהעיד ר"י דוקא על האלמנה ולא על הבת וכיון שאי אתה נושא בתה כו' וע"כ ר"י מיירי בכל גווני באלמנת עיסה בין נתערב חד בחד או דאיכא רוב המשפחה כשרים. אלא היכא דנתערב חד בחד התיר ר"י האלמנה ולא הבת. כיון דאין לה חזקת כשרות כנ"ל דמדרבנן כיון דההיתר הוא משום ס"ס לא מחשב חזקה דאם להבת. או דנאמר בפשוט דר"י אית ליה סברא זו לחלק בין האם להבת. אבל לדידן דקי"ל לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה. אין חילוק בינה לבתה ואין דברי התוס' הנ"ל סותרים כלל:
עכ"פ יהיה איך שיהיה ר"י איירי בכל גווני וכיון דקי"ל בתרי רובי תנשא לכתחלה לשיטת הרמב"ן והרשב"א וה"ה אף באינה טוענת. א"כ היכא דאיכא רוב המשפחה כשרים כ"ע מודים שכשרה בין האלמנה ובין הבת ואתה נושא בתה וכן אלמנתו אלא דחולקים על ר"י דמחלק בינה לבתה. אבל ברוב המשפחה כשרים שניהם כשרים. ובהכי ניחא הא דלא הביא הרי"ף והרא"ש הא דינא דאלמנת עיסה כי כיון דפוסקים בתרי רובי דכשרה אף באינה טוענת. ה"ה וכ"ש באלמנת עיסה וכן הבת אם רוב המשפחה כשרות. ובהכי ניחא נמי קושית התוס' כתובות שהקשו בדף י"ד ד"ה ר' יהושע דמשמע מהסוגיא דר' יוסי סובר דאלמנת עיסה כשרה ובקדושין מוכח דר' יוסי סובר דאלמנת עיסה פסולה. דבאמת בכה"ג היכא דרוב המשפחה כשרות כ"ע מודים דהאלמנה וכן הבת מותרת כיון דקי"ל בתרי רובי מותרת להנשא לכתחלה באינה טוענת ובקדושין מיירי בנתערב חד בחר. ובכה"ג אף האלמנה אסורה. ואפשר דהרי"ף סובר דבספק א' בגוף וספק א' בתערובות לא מהני להכי במעלות יוחסין החמירו היכא דנתערב חד בחד אף אם נאמר דמהני בכה"ג משום דספק הראשון מותר מן התורה. אבל היכא דאיכא רוב משפחה כשרים מותר בלא"ה מטעם תרי רובו כשיטת הרשב"א ז"ל. ור"ג ע"כ מדפליג בסתמא אר"י חולק אף היכא דאיכא רוב כשרות. ע"כ כתב הרשב"א דר"ג חולק על דין זה דתרי רובי ג"כ ואנן לא קי"ל בזה כר"ג ומתורץ קושית הפ"י לנכון לפ"ז יצא לנו לדינא היכא דנתערב ברוב כשרות הספק חלל לשיטת הרשב"א וסייעתו ושיטת הרי"ף אף הבת כשרה להנשא לכתחלה. ואף לשיטת הרמב"ם דפוסק בתרי רובי אם לא טענה לכתחלה לא תנשא. עכ"פ הבת כשרה בדיעבד. ואין חילוק בינה לבתה כמו בתרי רובי והיכא דנתערב הספק חד בחד עכ"פ כיון דבחד ספק מותר מן התורה ואף להסוברים דספק א' בגוף וספק א' בתערובות לא הוי ס"ס כיון דהוי חזקה דכשרות להאם אף הבת מותרת בדיעבד. אלא שעכ"פ אף האם אסורה להנשא לכתחלה כפשטא דסוגיא דקדושין:
ומה שהוכיח עוד הרב שם מהא דר"ג דאלים ליה ברי אפי' בחד ספיקא נקיל ליה שמא אפילו בס"ס א"כ חזינן דברי עדיף מס"ס וכיון דקי"ל דאין ע"א נאמן באיתחזק איסור מכש"כ דס"ס לא מהני בחזקת איסור. לא הבנתי כלל באיזה צד נתפוס קושיתו היכא דאיכא רוב פסולין וטוענת ברי. מדאורייתא נאמנת כיון דטוענת ברי ואית לה חזקת כשרות מגרע את הרוב ולכתחלה באמת לא תנשא מדרבנן. ואם אמנם היכא דאיכא רוב כשרים לשיטת הפוסקים שסוברים דלכתחלה תנשא היכא דאיכא רוב כשרים וטוענת ברי דלא כשיטת הרמב"ם דסובר דאף בטוענת בעינן לכתחלה שני רובי. א"כ כיון דאיכא רוב כשרים וטוענת ברי נשאת לכתחלה. ובס"ס לא מהני להנשא לכתחלה מאן לימא לן דס"ס לא עדיף מטוענת ברי הא אף לר"ג אם היה ס"ס בפ"ע ורוב בפ"ע אף ר"ג מודה שתנשא לכתחל' והא דאוס' ר"ג באלמנת עיסה אף אם רוב המשפח' כשרים עכ"ז הספק הראשון הוא ספק א' ובספק השני איכא רובא. אבל אם היה ס"ס בפ"ע ורוב בפ"ע אף ר"ג מודה שתנשא לכתחלה ומכש"כ לפי מה שכתבנו דאנן לא קי"ל אף בזה כר"ג היכא דאיכא רוב המשפחה כשרות כנ"ל. א"כ בכל צד שצדדנו לא מצינו לחז"ל שברי יותר טוב מס"ס ואדרבה גרע אף לר"ג ונסתר הוכחת הרב כי ע"כ אין בגדר קושי' מדאורייתא כי התורה לא נתנה נאמנות באיתחזק איסורא ורוב מהני מדין תורה א"כ חזינן דרוב עדיף מברי ואעפ"כ ברוב א' היכא דלא טענה לא תנשא לכתחלה לכ"ע ואף בדיעבד אם נשאת תצא ברוב א' היכא דלא טענה ובברי עם החזקה דכשרות אף ברוב פסולים אם נשאת לא תצא. וע"כ עיקר הטעם משום החזקה כיון דטוענת ברי אז החזקה דכשרות אלים. אבל היכא דלא טענה אין החזקה דכשרות אלים כיון שלא ידעה. א"כ עיקר הטעם משום חזקה דכשרות דהברי מאלים להחזקה ונסתר ממילא הוכחת הרב דהא חזינן מופת ע"ז מרוב גופא ואין להאריך בזה.
ועתה נבוא לדון בעיקר ראיית הרב דס"ס לא הוי כמו רוב מהא דקי"ל בספק טומאה ברה"י ספיקו טמא אפי' כמה ספיקות וכתבו התוס' ב"ב נ"ה הטעם דחידוש הוא דאף דאיכא חזקת היתר אפי' טמאה התורה מה לי חד ספק מה לי כמה ספיקות. והקשה הרב הא גבי ט' צפרדעים ושרץ א' ביניהן ופירש א' מהן טהור אף ברה"י. א"כ חזינן דהולכין אחר הרוב בטומאה ברה"י ואין הולכין אחר ס"ס. ומזה דן הרב דס"ס לא הוי כמו רוב ולכאורה היא קושיא עצומה:
אבל באמת נראה לע"ד ברור כשנעמוד עוד על דברי הרשב"א בתשו' שם שהביא ראיה מהא דפ"פ כתובות ט' דמהני ס"ס להכשיר אשה לבעלה. ולכאורה הוא משולל הבנה לאיזה תכלית הביא הא דפ"פ הא שם לא איתחזק איסור. ע"כ נ"ל והוא לפי דקי"ל ביבמות י"א ובסוטה כ"ח דספק סוטה אסורה כודאי מדאורייתא. ובסוגיא דפ"פ אמרו דפ"פ הוי כקינוי וסתירה א"כ בספק א' אסורה מדאורייתא כודאי והוי כמו איתחזק איסורא הא לא עדיף חזקה מודאי איסור ואע"פ כן כשיש עוד ספק מתירים אותה לבעלה. א"כ מוכח שפיר דס"ס מהני אף במקום דאיתחזק איסור:
ובזה נ"ל ברור טעם של הרמב"ם בפי"ח מה' א"ב ד' י"א היכא דאיכא חד ספיקא לא מהני מה שאומרת האשה שנאסרה. ואף שהרא"ש ז"ל בכתובות נתן טעם לשיטת רבינו יונה וסייעתו היכא שמודת ואומרת ברי שנאנסה אינה אסורה אפי' בחד ספק כמו שמהני ברי דידה אף ברוב פסולים גבי היתה מעוברת. אבל הר"מ סובר כיון דאסורה מדאורייתא והספק עשאו התורה כודאי ויותר אינה נאמנת במקום דאתחזק איסור והא דמהני ברי שלה גבי ראוה מעוברת כיון דאיכא חזקה דכשרות וברי וכאן בפ"פ בספק א' הוי כסוטה דאינה נאמנת ולהכי בדין י"ב שם הביא הר"מ הך דין דספק סוטה וסמוכין דרשינן בדברי רבינו וכ"ה בירושלמי דפ"פ הוי כספק סוטה ומיירי בספק א'. ואף שהרשב"א חולק על הרמב"ם וסובר כשיטת רבינו יונה היכא דמודית שמשנתארסה נאנסה מותרת לבעלה אף בספק א' כמבואר בס' אסיפת זקנים אסוגיא דפ"פ דף מ"ג שיטת הרשב"א באורך. היינו משום דסובר דלא דמי לסוטה היכא שטוענת ברי שמשנתארסה נאנסה דעיקר הטעם בסוטה משום דרגלים לדבר אע"ג שספק טומאה ברה"י גמרינן אף היכא דליכא רגלים נדבר שם ליכא טענת ברי ע"כ אף דאיכא חזקת טהרה טמא ברה"י. א"כ בספק א' בפ"פ היכא שטוענת ברי שמשנתארסה נאנסה כיון שאינה מכחשת את הבעל נאמנת דלא דמי לסוטה יעו"ש. אבל עכ"פ הסוגיא איירי במכחשת אותו ואומרת בתולה אני והוא טוען פ"פ ואיכא רק חד ספק הוי שפיר כספק סוטה. ע"כ קאמר הש"ס ותסברא קנוי וסתירה אין עדים לא ופ"פ כעדים דמי בכה"ג היכא שמכחשת והוי שפיר כמו ספק סוטה ואעפ"כ מהני ס"ס מזה מוכח שפיר דאף באתחזק איסור מהני ס"ס ועיין תו' ריש נדה שכתבו שם תירוץ נכון איך ילפינן ספק טומאה ברה"י אף דאיכא חזקה מהא דסוטה דאיכא רגלים לדבר יעו"ש. עכ"פ בכה"ג שמכחשת ואומרת בתולה אני הוי שפיר ספק סוטה ואף ע"פ כן מהני ס"ס ומוכח כנ"ל. וא"כ יקשה למה בספק טומאה ברה"י מטמאינן אפילו כמה ספיקות ובסוטה מטהרינן אפי' בס"ס כדמוכח מהא דפ"פ. וע"כ צ"ל דבאמת מדאורייתא בס"ס טהור ברה"י. אלא דחז"ל חששו לחומרא כיון שהספק הראשון הוא כודאי ע"כ חשבו את הספק השני כספק ראשון שכולה חדא גזירה לכמה ספיקות והא דגזרו בספק טומאה ברה"י ולא גזרו בסוטה על ס"ס היינו משום דמצינו דבטומאה חלוק רה"י מרה"ר בספק א' ע"כ גזרו חז"ל בספק ספיקא ברה"י שלא נבוא לטהר אף בספק א' ברה"י היכא דאיכא חזקה לטהרה. ואין להקשות איך שורפין על ס"ס תרומה וקדשים דמצינו בטומאה דרבנן כגון בנגע בא' דכל הטומאות בשעת מציאתן ואעפ"כ שורפין ע"ז תרומה וקדשים תדע דע"כ הוא מדרבנן דהא ר"א חולק שם וסובר דמהני ס"ס ברה"י. ולפי ההבנה הפשוטה צ"ל דר"א חולק עם החכמים בסברא זו אם מהני ס"ס היכא דאתחזק איסורא או לא דהא ספק א' ברה"י הרי הוא ודאי טמא והוי כמו אתחזק איסור דהוי ודאי. ואעפ"כ סובר ר"א דמהני ס"ס א"כ אדמפלגי בטומאה ברה"י לפלוגי בעלמא היכא דאיתחזק איסור אם מהני ס"ס או לא. ואין לומר דר"א סובר כר"ש דספק טומאה ברה"י תולין ע"כ בס"ס מטהר. זה לא מצינו מפורש. וגם הש"ס לא קאמר פלוגתייהו דחכמים ור"א בזה. אלא ע"כ דפלוגתייהו הוא מדרבנן דחכמים. גזרו בס"ס ברה"י שלא יבואו להקל בספק א' כמו ברה"ר, ור"א לא גזר אבל בעלמא אף דאתחזק איסור מהני ס"ס שפיר לכ"ע וכן בספק סוטה מהני כנ"ל. ע"כ לא קשה מהא. דמטהרינן בט' צפרדעים אף ברה"י היכא דאיכא רוב טהורים ואזלינן בתר רובא כי שם לא שייך הך גזירה דאיכא בס"ס. ומה שהביא עוד הרב שם מהא דכריתות ט"ו דחייב אשם תלוי אף במקום ס"ס עיין בכו"פ סימן ק"י שהמציא שם גוונא דליכא ס"ס המתהפך. ובלא"ה דחה שם הרב בעצמו דלמסקנא שם אינו מוכח. ומהא דחולין בשוחט בסכין בדוק ונמצא פגום דשם איתחזק איסור. כבר ביאר בכו"פ סי' א' דהוי שם ס"ס משם א' ולהכי לא מהני. ומש"כ עוד הרב שם דאף דס"ס הוי כרוב. עכ"ז היכא דאיתחזק איסורא נסמוך מיעוט לחזקה לשיטת המחברים דסוברים דאף לרבנן דפליגי על ר"מ סומכין מיעוט לחזקה והו"ל כפלגא ופלגא מדרבנן. ובאמת להגאון בכו"פ שכתב דמהני ס"ס אף במקום רוב כגון שהספק הראשון הוא ספק השקול והספק השני יש רוב נגד המיעוט סמכינן המיעוט למחצה והוי שפיר ס"ס. מזה הכריח מדהני אף כנגד הרוב כ"ש דמהני נגד חזקה דלא עדיף כרובא. ואף שסמכינן מיעוט לחזקה הוא רק מדרבנן ומדאורייתא רוב עדיף מתרוייהו א"כ מזה נדחה קושית הרב דנימא סמוך מיעוט לחזקה דס"ס עדיף מתרווייהו אלא דבאמת דבר זה תלוי באשלי רברבי