אור ברסלב
בית אלהים שער התשובה

בית אלהים· רבי משה ב"ר יוסף מטראני [המבי"ט]

שער התשובה

שער התפילה

פרק א

חקרנו על גדר התשובה ומצאנוהו נכון ושלם והיא, קריבה להשם, מריחוק החטא:

והרצון במלת קריבה הוא היות כוונת השב בתשובה להתקרב אל בוראו שנתרחק ממנו בעברו על דבריו, ולא להנצל מן העונש על מה שעבר. כי אם הכוונה היה לכך אינו מתקרב לה', כי החוטא שתים רעות עשה, רעה לעצמו שיענישהו האל יתברך, ורעה גדולה מזו שהכעיס את בוראו במה שעבר על צוויו, כי מלך ב"ו כועס ומצטער על מי שעובר על דבריו, גם כי לא יעניש אותו בהיותו בנו או אהובו, וא"כ השב בתשובה צריך לתקן את אשר עוות בשתים הרעות, ויותר מהמה במה שהכעיס את בוראו, שירצה אותו ויתקרב אליו בתשובה, וכל עוד שלא היתה כוונתו לרצותו על מה שהכעיסו, אינה נקראת תשובה, כיון שלא שב למה שהיה קודם החטא, שלא היה כועס עליו האל ית', ואינו קרוב אליו, כי כמו שהקרבן מכפר על העבירות הידועות ובו מתקרב אליו, כמו כן התשובה שהיא מכפרת על העונות צריך שתהיה תשובה שלימה שיתקרב אליו כמו בקרבן.

וענין ההקרבה הוא שישים אל לבו כי גם שלא היה מענישו האל יתברך על חטאו, לא היה רוצה לחטוא שלא לעבור על מצות בורא עולם, וישאל ממנו מחילה, וירצה אותו בדברים, כמו שנאמר (הושע י"ד) קחו עמכם דברים ושובו אל ה', כלומר תשובתכם תהיה מכוונת לרצות את ה', לא על שלא יענישכם על חטאתכם, אלא להתקרב אליו כנזכר, כי החוטא נקרא רחוק ובשובו נעשה קרוב, כדכתיב (ישעיה נ"ז) שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו, הורה בכאן על ההתעוררות ועל הסיוע שמסייע האל יתברך לשב בתשובה כאמרם ז"ל (יומא ל"ח) בא ליטהר מסייעין אותו, כי מי שבא לטהר עצמו נראה שהיה טמא, ובא לטהר עצמו מחטאותיו, והאל יתברך מסייעו לשוב, וענין הסיוע הוא להכין לבו ודרך פעמיו לשיתחרט על מה שעשה, וישוב בתשובה שלימה לפניו, במה שהוא מתעורר מהאל ית' בפרוש עליו סוכת שלומו בהכין לבו וצעדיו לשוב כנזכר, ואחר ששב חוזר האל יתב' ונותן לו שלום במה שנתקרב אליו בחרטתו על חטאותיו, ובמעשיו הטובים, וזהו שאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב, מעיקרא לרחוק והדר לקרוב, בתחלת תשובתו ואחריה כנזכר,

כי מתחלת תשובת האדם בהרהור לבו, האל ית' פורש עליו סוכת שלומו, והוא ההתעוררות על התשובה, והגנתו עליו מן היסורין או המקרים הרעים המעותדים לבא עליו מצד חטאותיו, ואחר שהתודה בפיו ובשפתיו, והטיב צעדיו ודרכיו ושלמות טהרתו וכפרתו, ולא יאונה לו כל און, וזהו ענין השלום שיושב בהשקט ובשלוה בלי אימה ופחד מעונש החטאים כיון שכבר נתכפרו, ואם כן כוונת השב בתשובה צריכה שתהא להתקרב לה' ולרצותו על מה שעבר דברו, ולא על העונש המעותד לבא עליו, כי בשובו בלב נשבר ונדכה לפניו, סוף העונש להסתלק, ולא יענש אחרי שובו, וכמו שאמר הנביא ע"ה (הושע ו') לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו, ירצה שיהיה תחלת ההתעוררות בתשובה מכוונת לאל ית' לרצותו על מה שעבר על דברו, וזהו הנרמז באמרו לכו ונשובה אל ה', כי מצד העונש אין ראוי שתהיה ירא, ושתהיה תשובתך לשתהיה נצול מהעונש, כי כיון שאתה תשוב מצד מה שהכעסת אותו במה שעברת על דברו ונתקרבת אליו בדברים כנזכר הוא ירפא ויחבוש מכותיך, ואין צריך שתהיה כונתך לזה, ורמז באמרו כי הוא טרף מה שמסתתר הש"י מהאדם החוטא בעודו חוטא, ולז"א לכו ונשובה אל ה'.

כי גם שטרף והכה אותך בהיותך נסתר ממנו כשהיית חוטא, עתה ששבת אליו והנך לפניו ירפא ויחבוש מכותיך שהכה לך בהיותך נסתר ממנו וזהו הנרצה במלת הוא שהוא כנוי על הנסתר:

ומלת להשם מורה על כי האל יתב', בחסד וברחמים הוא מקבל תשובת השבים בשמו הגדול שהוא מדת רחמים, כי במדת הדין לא היה מקבל לשבים, כי השכל ישפוט כי מי שיעבור על צווי האל ית', לא יועיל לו התשובה אלא שימות על חטאו, קל וחומר ממלך בשר ודם שכתוב בו כל אשר ימרה את פיך וגו' יומת, הרצון בו כל אשר ימרה את פיך מתחלת צאת הדיבור מפיך הוא ממרה עליו ואינו רוצה לעשותו, כמו זקן הממרה ע"פ ב"ד מתחלת הוראתם, ואמר לכל אשר תצונו, לומר כי גם מי שיעבור על מה שצוהו המלך חייב, כי מקודם הודה בצווי ואח"כ עבר על דבריו, אפ"ה כיון שעבר על דברי המלך יומת, כ"ש מי שיעבור על דברי הקב"ה שהוא מלך מלכי המלכים הקב"ה שחייב מיתה כפי מה שגוזר השכל, אלא שהאל יתברך בשמו הגדול והנורא יעד לקבל השבים בתשובה לפניו, כדכתיב ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו וגו' כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך וגו', מצד רחמנותו לא ירפה אותך ולא ישחיתך כפי מה שהיה גוזר השכל, כי האזהרות רבות בתורה, ואי איפשר לאדם מבלי חטא, כדכתיב (קהלת ז') אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואם היה החוטא נענש מיתה אין מי שימלט ממנה, והנה בני נח כי אזהרותיהם מועטות שהם ז' מצות בני נח, נענשו על הקלה שבהם עונש מיתה, וכאמרם ז"ל בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה, מפני שיכולין להמלט שלא לעבור על אזהרות מועטות, אבל ישראל שיש להם שס"ה מצות לא תעשה והנמשך מהם.

לא יוכלו להיות נשמרים מבלי שיעברו על קצתם, ולכן הקדים להם האל יתברך רפואה למכתם והיא התשובה, ומזה הצד תשובת ישראל היא קרובה להתקבל, ומכמה פנים כמו שיתבאר בפרקים הבאים בעז"ה.

ובהיות קבלת התשובה מיוחסת לה' שהוא מדת רחמים, מצאנו בתורה שם ה' בענין התשובה, כדכתיב (דברים ל') ושבת עד ה' אלהיך וגו', כי אל רחום ה' אלהיך וגו', כי תשוב אל ה' אלהיך וגו', שובה ישראל עד ה' אלהיך וגו' קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ואומרו אלהיך ברוב המקומות רומז, כי מצד שהוא אלהיך והעמיס עליך כמה אזהרות שלא תוכל לעמוד מבלי שתכשל בקצתן, לכך יעד שיקבל תשובתך בשמו הגדול שהוא מדת רחמים, וזהו מה שרומז ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו, כלו' גם כי מצד רוב האזהרות הוא מקבל תשובתך עכ"ז לא תחזיק בעצמך לומר אחטא ואשוב כי אין מספיקין בידו לעשות תשובה (יומא פ"ה), ולזה אמר ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום, אחר שתשוב ותשמע בקולו ולא תחזור לחטוא:

וכן בי"ג מדות הראשונות ה' ה', ודרשו ז"ל (ר"ה י"ז) אני הוא קודם שיחטא אדם ואני הוא לאחר שיחטא וישוב, ומה שצריך רחמים קודם שיחטא הוא משעה שהרהר וגמר בלבו לעשות העבירה ומשים לדרך פעמיו ומכין עצמו בפועל לעשותה, והוא ית' יודע מצפוניו ואינו מענישו באותה שעה, אם יקרה לו איזה מקרה רע מרחם עליו כאלו לא חשב לעשות אותה העבירה, גם כי גלוי לפניו שיעשה אותה העבירה שחושב לעשותה, כי מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, וכל עוד שלא חטא אינו מענישו, ואם כן גם זו מדת רחמים קודם שיחטא.

ואפשר עוד לפרש אני הוא קודם שיחטא אדם כי מקודם שיחטא אדם מסכים האל יתברך להעביר חטאותיו כשישוב, על דרך משאז"ל (ב"ר פ' א') כי תשובה קדמה לעולם, כי מקודם בריאת עולם הסכים האל יתב' לעבור על החטאים ששבו עליהם, כדכתיב (תהלים צ') בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל וגו' תשב אנוש עד דכא, שאם לא היה מסכים מקודם לקבל תשובת החוטאים, היה בריאת העולם לבטלה, כי לא ימלט אחד מן הברואים לחטוא, ולזה אמרו אני הוא קודם שיחטא, כי כמו שבריאת העולם היתה על קבלת התשובה מהשבים מאיזה אומה שתהיה כמו כן עתה נתרצה להם לישראל ע"י מרע"ה שתהיה תשובתם מקובלת על כל חטאתם שיחטאו.

עוד אפשר לפרש אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא וישוב, כי מי ששב בתשובה על חטאותיו הש"י מעביר עליהם והיו כלא היו, ומתרצה אליו כאלו לא חטא מעולם, כי היה מספיק כשיעבור על חטאותיו ולא יענישהו עליהם במדת רחמים שלו, אבל לא יהיה מהעומדים לפניו ומרוצים אצלו כבתחלה, לזה אמר אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא וישוב, כי כמו שקודם שחטא האדם הוא מרוצה אצלי ועומד לפני, כמו כן אחר שיחטא כיון שעשה תשובה הוא לפני כבראשונה, וכמו שאמר הכתוב ארפא משובתם אוהבם נדבה, כי לא לבד הסתלקות העונש הוא שנהנים בתשובה אלא גם שיהיו מרוצים לפניו כבתחלה.

ומה שאמר לשון נדבה בענין הרצוי והאהבה, להורות כי גם שבענין התשובה שב האל מחרון אפו, ואינו מעניש על החטאים הקודמים, כי על תנאי כך ברא העולם במדת רחמים כמו שביארנו, לענין הרצוי אינו כך, כי לפעמים לפי חומר החטא גם כי מוחל ומעביר החטא אינו מרוצה לפניו החוטא, כי די מה שהעביר על חטאתו, וכאמרם ז"ל (סוטה י"ב) ד' כתות אינן מקבלות פני שכינה, כי גם אחר התשובה אינן מקבלות פני שכינה, ויש להם תענוג בעוה"ב אבל לא שיזכו להקביל פני שכינה, וכמו שאמרו רז"ל (סנהדרין ק"ב) על מה שכתוב (מ"א כ') ויצא הרוח ויעמד לפני ה' וגו' ויאמר אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו ויאמר תפתה וגם תוכל צא ועשה כן, ואמרו (בשבת קמ"ט) מאי רוח, זה רוח נבות, ומאי צא, אמר רב צא ממחיצתי משום דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, וא"כ ד' כתות שאינן מקבלות פני שכינה נראה אפי' אחר התשובה, כי די להם כפי חומר חטאתם שלא יענשו עליהם אחר התשובה, אבל לא שיהיו מרוצים ומקבלים פני שכינה.

ולזה אמר אוהבם נדבה כי זאת האהבה והרצוי לבעלי תשובה אינה כוללת לכולם, וזו היא כמו נדבה למי שמתנדב האל ית' מרצה, ולמי שאינו מתנדב אינו מרצה, כי לא הבטיח אותנו והוא חובה עליו כביכול, כי אם בענין קבלת התשובה שלא יעניש החוטא אחר ששב, אבל בענין הרצוי הוא דרך נדבה למי שיראה בעיניו כפי מדרגת תועלת תשובתו.

ומלת מריחוק מורה על היות החוטא מרוחק מהאל יתברך כל זמן שלא שב בתשובה, כי מי שעומד לפני מלך ב"ו אינו עובר על דבריו בעמדו לפניו אלא אחר שהולך מלפניו, והאל ית' מלא כל הארץ כבודו, ומצד שאין אנו משיגים את כבודו אנו חוטאים כאילו לא היתה השכינה בארץ, והוא כאילו אנו מתרחקים מכבוד שכינתו, שאין אנו משגיחים בשעת החטא היות שכינתו והשגחתו בינינו בעורון השכל בשעת החטא, וכאמרם ז"ל (במד"ר פ' ט') אין אדם חוטא אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות, וכשהוא שב וניחם על מה שעשה, נותן אל לבו כי הוא לפני האל ית' בהיות כל הארץ מלאה מכבודו, ויבוש ממה שחטא, ובזה נתקרב אליו במחשבתו, שידע שהאל קרוב אליו ושב ממה שעשה ועושה רצונו בהשיגו כי הוא עומד לפניו ויודע מצפוניו, וע"ד זה נקראו רחוק וקרוב החוטא והבעל תשובה, ולכך נאמר בענין התשובה לשון עד, ושבת עד ה' אלהיך, שובה ישראל עד ה' אלהיך, כלומר שוב ממקום שנתרחקת והיה קרוב אליו, כי בכח התשובה מתקרב האדם לאל ית' מעט מעט עד שמגיע להשיג להיותו לפני כסא כבודו, וכמו שאמרו (יומא פ"ו) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד דכתיב שובה ישראל עד ה' אלהיך:

ומלת החטא הוא מורה על כי גם בחטא שהוא בשוגג צריך החוטא תשובה ומדת רחמים לשיתכפר, כ"א היה זהיר בעבודת האל והיה ירא מלעבור על דבריו לא היה נכשל בחטא, אבל כיון שהסיח מדעתו מצות האל נכשל בעבירה בלי מתכוין, ולכך צריך חרטה ממה שהסיח דעתו בעבודת בוראו, ובזה יחזור ויתקרב לעבודתו ויקבל האל ית' תשובתו במדת רחמים, כי מצד הדין היה ראוי שיענש על אשר לא היה זהיר וירא שלא יכשל בחטא, כי זו היא מעלת הירא חטא שהוא נזהר שלא יבא לידי חטא בשוגג מיראת החטא, כ"א הוא ירא חטא שירא מלעשות חטא אחד, אינו מעלה לא' מאותם התלמידים של רבן יוחנן בן זכאי שיהיה ירא מלעשות החטא, אלא הכוונה היא כי הוא ירא מן החטא, ולכך בדבר שיש בו חשש שמא יהא בו חטא אינו נוגע בו עד שיתברר שהוא היתר גמור, כי האל יתב' צונו בתורה מצות עשה ומצות לא תעשה לצוותנו על מה שנעשה ולהזהירנו ממה שנבדל ממנו, ומה שאינו מהמצות ומהעבירות הוא רשות, אם נרצה לעשותו הרשות בידינו, אלא שצריך שיהיה ברור וידוע שאינו מן העבירות, כי כמו שהמצוה והעבירות הן ידועות, כך מה שהוא רשות לעשותו צריך שיהיה ברור שהוא מחלק שהוא רשות, שאם אינו ברור אפשר שהוא מהעבירות, ואין לו רשות לעשות שום פועל עד שידע בודאי שהוא רשות לעשותו, שאינו מהדברים האסורים מן התורה,

וכמו שהתנצל אבימלך באמרו (בראשית כ') הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת, כלומר היה ברור אצלי מדבריהם שהיה דבר היתר ולא דבר איסור, ומזה הצד החוטא בשוגג הוא ראוי לעונש, כי היה ראוי שידע קודם שיעשה מה שעשה, שהיה פועל רשות, ולא היה בו שמץ איסור, ולכך אם לא היה מצד מדת הרחמים היה ראוי להיותו נענש על מה שחטא בשוגג, כי הוא קרוב למזיד, בהיות עולה בידו ללמוד ולדעת את האסור ואת המותר, וכמו שאמר רבי יהודה במס' אבות (פ"ג) הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון, הכוונה כי יש שני מיני שגגות, במשל במלאכות שבת יש שגגת מלאכה וזדון שבת, ויש זדון מלאכה ושגגת שבת, ואמר התנא כי שגגת המלאכה והוא שגגת הלמוד הוא שעולה כמו זדון, ולכך צריך שיהיה זהיר בתלמודו שלא ישכחנו, אבל שגגת השבת אינו שגגת תלמוד, כי כבר יודע הוא כל המלאכות האסורות בשבת, אלא ששכח שהיום שבת, והשכחה מצויה ולא היה בזדון, אבל מי שהוא שוגג במלאכה שלא למדה, או למדה ושכחה על ידי הסח דעת בלי מתכוין זהו קרוב לזדון:

פרק ב

מהות התשובה הוא החרטה על מה שעבר, ועזיבת החטא לעתיד, ולא תושלם התשובה כ"א בשתיהן, שאם יתחרט ולא יעזוב החטא לעתיד, נראה שלא נתחרט, ואם יעזוב החטא ולא נתחרט על מה שעבר, נראה כי מה שעזב החטא לא היה לסבת היותו מוזהר ממנו, כ"א לסבה בלתי היותו מתאוה לעשות מה שהיה עושה, כ"א היה לסבה היותו מוזהר מאתו יהיה מתחרט ג"כ על מה שעשה.

וגם כי יש לתשובה עקרים רבים וכמו שמנה הרב רבי יונה ז"ל עשרים עקרים לתשובה, עכ"ז באלו שני העקרים נתכפרו חטאיו, ושאר העקרים הם להשלים ולקיים בידו סדר התשובה:

ומלת תשובה מורה על עזיבת החטא שהוא העיקר ששב ממה שהיה עושה עד עתה ועוזב דרכיו הרעים, וגם על החרטה ששב בדעתו ובמחשבתו ממה שהיה חושב קודם במעשיו הרעים והוא מתחרט עליהם, אבל שאר עיקרי התשובה אינם נכללים בשם התשובה להיותם בלתי הכרחיים למהות התשובה כעזיבת החטא והחרטה, ולא נתפרש בתורה כ"א מלת התשובה, ושבת עד ה' אלהיך, כי תשוב עד ה' אלהיך, כי בכלל לשון התשובה נרמזו שני העיקרים ההכרחיים לענין התשובה, ונתפרשו בפירוש בנביאים אלו העיקרים כמו שכתוב (ישעיה נ"ה) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וגו', וכתיב (ירמיה ל"א) כי אחרי שובי נחמתי, הנה כי בעזיבת החטא ובחרטה הוזכר לשון תשובה, אלא שבעזיבת החטא הזכיר התשובה אחרי עזיבת החטא, ובחרטה הזכירה קודם, והוא מורה דרך כלל כי עזיבת החטא הוא לעתיד, ולכן מזכיר התשובה אח"כ, והחרטה היא על מה שקדם, ולכן מזכיר התשובה קודם, וכן ענין עזיבת החטא אינו ניכר שהוא מצד תשובה עד שיבא לידו פעמים ושלש דבר העבירה ופורש הימנה, ולכך אמר יעזוב רשע דרכו וגו' וישוב אל ה' וגו', כי אחר שעזב דרכו הרעה כמה פעמים שבאת לידו ופירש, ניכר וברור ששב בתשובה, אבל תשובת החרטה היא מתחלה קודם עזיבת החטא בפועל, וז"ש כי אחרי שובי נחמתי אחרי ששבתי מלעשות עוד מה שעשיתי עד עתה בתחלת עזיבת החטא מיד נחמתי:

וסבת היות החרטה ועזיבת החטא עיקרי התשובה, מפני שהם דמיון מה שחטא, כי אין החטא נגמר כ"א במחשבה ובמעשה, ולכן כשהוא מתחרט במחשבתו וכשתבא לידו דבר עבירה פורש ממנה הרי עשה היפך החטא, במחשבה ובמעשה חטא, במחשבה ובמעשה שב וכן אמר שאול לדוד (שמואל א' כ"ו) לא ארע לך עוד וגו' הסכלתי ואשגה הרבה מאד, הנה שהיתה תשובתו שלימה, בעזיבת החטא אמר לא ארע לך עוד, ובחרטה אמר הסכלתי ואשגה הרבה מאד, הנה שהיתה תשובתו שלימה כי מצד שהסכלתי במה שחשבתי לעשות לך רעה, באתי לידי שגגה בפועל, וכיון שאני מכיר שהסכלתי אני מתחרט לעבר, ולא ארע לך עוד לעתיד:

והנה תחלת בריאת האדם היא בגוף ונפש, והוא חוטא בשניהם, במחשבה ובמעשה, וכן התשובה צריכה שתהא בשניהם, בגוף ונפש שהם המעשה והמחשבה, כדי שתתקיים בריאת האדם, וכן אמר קין (בראשית ד') גדול עוני מנשוא, (ב"ר פ' כ"ב) לעליונים ולתחתונים אתה סובל ולי אין אתה סובל, הורה כי גם שחטא הוא בנשמה שהיא מן העליונים, ובגוף שהוא מן התחתונים, כיון שהוא סובל עליונים ותחתונים שנבראו בשביל האדם, ראוי שיסבול חטאו כיון שנתחרט על מה שעשה ועזב החטא, וסבת החטא היה היותו נברא וקורץ מחומר של מטה, ולכך אמר כיון שהאדם כמעט מוכרח לחטוא, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, מצד היותו מצד גופו מחומר עכור, א"כ הכרח הוא שתקבל תשובת השב מחטאו, כיון שאתה סובל כל העולם, ואם לא כך בריאת עולם היא לבטלה, כי א"א מבלי שיחטאו האנשים אחד המרבה ואחד הממעיט, והוא יתברך אינו חפץ בהשחתת עולם ולכך ראוי שימחול.

ואחר שנתבאר ביאור שלם כי לא תושלם התשובה כ"א בחרטה לעבר ועזיבת החטא להבא, ראוי לבאר כי עיקר עזיבת החטא הוא במחשבה ג"כ כמו החרטה, ועם כל זה יצדק מה שאמרנו כי עזיבת החטא הוא להשלים התשובה, כפי מה שחטא במחשבה שחשב לעשות מה שעשה, ושהוציא אותו לפועל, וכן התשובה במחשבה והיא החרטה, ובמעשה והוא עזיבת החטא, כי גם שבעזיבת החטא אין שום פועל, כיון שהוא פורש כשבא לידו דבר עבירה שעבר עליה, הרי הוציא מחשבתו הטובה לפועל, וגם בחטאים שחטא האדם שבא לידו דבר מצוה לעשותה ולא רצה לעשותה או נתעצל בה.

התשובה היא שמתחרט על מה שלא עשה אותה המצוה כשבאת לידו, וגומר בלבו לעשות אותה כשתבא עוד לידו, וזהו עזיבת החטא בפועל שעשה המצוה שחטא בה ולא רצה לעשותה פעם אחרת, וא"כ יש בתשובת מחשבה מעשה כמו שביארתי, אבל עיקרה היא במחשבה שיתחרט במחשבתו, ויסכים ג"כ במחשבתו שלא ישוב לעשות עוד מה שעשה, וגם כי לא נזדמן לו אח"כ דבר עבירה שיפרוש הימנה נקרא בעל תשובה, וכמו שאמרו ז"ל (קדושין מ"ט) על מי שקדש אשה ע"מ שהוא צדיק גמור צריכה גט ואפילו הוא רשע גמור, כי שמא הרהר תשובה בלבו, ואם לא תושלם התשובה עד שיבא לידו דבר עבירה ויפרוש ממנה אינו צדיק, שהרי אנו רואים עתה שהוא רשע גמור, ואין החשש אלא שמא הרהר עתה תשובה בלבו, ולכן עיקר התשובה היא במחשבה על ב' הדברים, שהוא מתחרט במחשבתו ומסכים במחשבתו שלא לחזור עוד אל מה שחטא והוא עזיבת החטא, ועל ב' הדברים אמרנו שמא הרהר תשובה בלבו:

וכן מה שאמר הכתוב תשב אנוש עד דכא ואז"ל (ב"ר פ"ו) עד דכדוכה של נפש, הוא שמתחרט על מה שעשה ושב לעתיד, שמסכים בלבו כי גם שיקום ממטתו ויהיה בריא, לא ישוב עוד לעשות מה שעשה, ובזה לא יזכרו לו חטאותיו.

ולכן אמר הכתוב תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם, כלומר כי גם שהקב"ה מקבל תשובת השב אע"פ שהיא תשובה רעועה, שאין בידו כבר לעשות מה שהיה עושה, עכ"ז ראוי לבן אדם בהיותו בן אדם בבחרותו שישוב עד לא יבאו ימי הרעה ויגיעו שנים אשר יאמר אין לי בהם חפץ, וז"ש ותאמר שובו בני אדם, ע"ד מ"ש ז"ל (ע"ז י"ט) על פסוק אשרי איש ירא את ה' בעודו איש, שלא יתעצל עד ימי הזקנה, כ"ש במה שחטא האדם בין איש לחבירו שגזל או עשק, או באונאת דברים שאינו נמחל לו בתשובה עד אשר יחזור ויפייס את חבירו, וכמו שאמר במשנה שלהי יומא (פ"ה) עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר, כמו שדרש ר' אלעזר בן עזריה מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, החטאים שהם לפני ה' ולא מה שבין אדם לחבירו, כ"ש התשובה שאינה מכפרת מה שבין אדם לחבירו אם לא פייסו, כי התשובה סתם אינה מכפרת אלא על מצות עשה, ויוה"כ עמה מכפר על מצות ל"ת, ואמרו ג"כ שם בגמ' (יומא פ"ז) אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים, פלול זה לשון פיוס אם יחטא איש לאיש ופללו שפייסו אז אלהים ימחול לו, ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו, תשובה ומעשים טובים, ולכן היה עלי מוכיח את בניו שישובו מרעתם.

ועכ"ז אני אומר שהכל תלוי בתשובת המחשבה שניחם על מה שעשה, ומסכים שלא לשוב בדרך הזה עוד, ואם לא השיב הגזלה לבעליה ג"כ נקרא בע"ת, אם גמר בלבו לפני האל שיחזירנה, אע"פ שלא הספיק להחזירה, שאל"כ איך אמרנו כי שמא הרהר תשובה בלבו, הרי הוא צריך להשיב את הגזלה אשר גזל או העושק אשר עשק, אלא שצריך לומר שאם גמר בדעתו והסכים להחזיר ולפייס את חבירו, שהוא צדיק, ואח"כ יגמור התשובה בפועל, וכן אמר בפרק איזהו נשך אם הניח להם אביהם דבר מסויים של גזל או רבית שחייבים להחזיר מפני כבוד אביהם שעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת, נראה שנקרא בעל תשובה כיון שגמר בלבו להחזיר.

ואחר שנתבאר כי עיקר התשובה היא במחשבה ובהרהור הלב להתחרט על מה שחטא ולשוב לעתיד.

צריך שנבאר ענין ד' חלוקי כפרה שהם חלוקים בכפרתם זה בכך וזה בכך, שיש עבירה שהיא צריכה לזה ואינה צריכה לזה, אבל תשובה אינה מן החלוקין שהיא צריכה לכולן, ואם בתשובה הגמורה בלב נתכפר העון כמו שביארנו, למה צריך יוה"כ ויסורין ומיתה, וכן בזמן שבית המקדש היה קיים שהיה חייב האדם החוטא להביא קרבנות חטאות ואשמות על עבירות ידועות והיה צריך להתודות על חטאו, אם בתשובת שגמר בלבו נתכפר, למה צריך לקרבנות, ואם התשובה בהרהור הלב היא מספקת, למה צריך לוידוי שהוא מצות עשה להתודות לפני ה'.

ואומר כי הוא אמת כי בהרהר תשובה בלב הרי הוא בעל תשובה, ועכ"ז לפי חומר העונות צריך לברר וללבן עצמו ביוה"כ וביסורין עם התשובה, ובהרהר וגמר בלבו על התשובה הוא בעל תשובה, כי מי שהוא חוטא ואינו שב לפני האל ית', הרי הוא כמי שאינו רוצה לקבל עונש החטאים שחטא, כי גם שיענש על חטאותיו אם אינו שב בתשובה ואינו מקבל העונש חלף עבודתו הנכריה, אין העונש מנכה לו החטאים, והוא לוקה ומשלם אח"כ עונש חטאותיו,

וכמו שאז"ל (סנהדרין מ"ג) כי כל הנדונים בב"ד צריכין להתודות כדי שתהא מיתתן כפרה על העון, ואז יכופר להם העון שהמיתוהו עליו ויהיה לו חלק לעוה"ב, כמו שלמדנו מעכן דכתיב ביה (יהושע ז') שים נא כבוד לאלהי ישראל ותן לו תודה וגו' יעכרך ה' היום הזה, היום הזה אתה עכור ואין אתה עכור לעוה"ב, ואפילו מי שלוקה צריך להתודות קודם בתשובה, ואם אינו מתודה בתשובה אינו מכופר במלקות, וכן בכל חייבי חטאות ואשמות אמרו שהוידוי מעכב כפרתם כמו שכתוב (ויקרא ה') והתודה אשר חטא עליה, א"כ נראה כי אף בזמן שיענש האדם על חטאתו אם אינו שב בתשובה אין העונש מנכה לו העון, וא"כ עיקר כפרת העון תלוי בתשובה שהוא הרהור הלב ווידוי שפתים, וכשהאדם מהרהר תשובה בלבו, הרי הוא כאלו מצדיק דינו לפני האל ית', ואומר לו אני מתנחם על העבר ושב לעתיד, וכל מה שהביא עלי מן העונש אני מקבל אותו בסבר פנים יפות כדי שאהיה מנוקה מן העון, ועל זה הדרך נמצא כי מעת שהרהר החוטא תשובה בלבו נקרא צדיק שהוא מקבל עונשי האל יתברך על חטאותיו בסבר פנים יפות,

וכמ"ש במגילה (י"ז) על סדר י"ח ברכות כי סדרו תשובה קודם ואח"כ סליחה ואח"כ רפואה וכמו שכתוב וישוב אל ה' וירחמהו וגו' כי ירבה לסלוח, וכתיב הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי, נראה כי אחר שעשה תשובה עדין צריך סליחה שיסלח לו האל ית' במעט היסורין ואח"כ ירפא מכאוביו מכל וכל, ולכן אמר בחטאים החמורים יותר ממצות עשה, כי תשובה תולה ויוה"כ מכפר (יומא פ"ו), כי תליית התשובה הוא להגן עליו מן היסורין שהיו באים עליו על חטאותיו, ולא היו מנכין דבר מן העון בהיותו בלתי שב בתשובה, ועתה שהוא שב אינם באים עליו, ויוה"כ הוא חלף היסורין, (שם) ובעונות שהם חמורים יותר התשובה ויוה"כ תולין להגין עליו שלא ימות מיתה עצמית, והיסורין ממרקין, ואם לא היה שב בתשובה היה מת בעונות החמורים של כרת, ועתה שהוא שב אינו מת אלא שבאים עליו היסורין לנכות עונו החמור, ומשעה ששב בתשובה אפילו על עונות החמורים נקרא צדיק שהוא רוצה לקבל דינו ולנכות עונו:

וכן בחלול השם שאין הכפרה נגמרת עד יום המיתה כמו שכתוב (ישעיה כ"ב) אם יכופר העון הזה לכם וגו', הוא על זה האופן כי משעה שהרהר תשובה בלבו אפילו בעון חלול השם נקרא צדיק שמצדיק עליו את הדין ורוצה לקבל עונשו בעוה"ז על העון הגדול שעשה, והתשובה מועילה לו שלא ימות מיתה משונה ולא תהיה מיתתו כפרה על עונו העצום, כי אם לא היה שב היה נענש במיתה משונה ולא היתה מיתתו כפרה על עונו, ועתה ששב ניצול משינוי המיתה והיא כפרה על העון העצום בהיותה מיתת כרת קודם זמנו, ונתבאר כי התשובה בהרהור הלב היא עיקר הכפרה וזולתה לא יכופר העון ואפילו על העונות החמורים, ואפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה אין מזכירין לו שום דבר מהעונות החמורים כיון שנטה שכמו לסבול עונש החטאים ורחמנא לבא בעי, והרי הוא דרך משל כעבד שעבר על מצות אדוניו וברח מפניו, ואח"כ נתן אל לבו שחטא לו ורוצה לחזור תחת עבודת אדוניו ולקבל עליו עונש מה שהעוה נגד כבוד רבו, ובא לרשות האדון להיותו מוכה בין ידיו תחת עונו ולשעבד עצמו לכל עבודת האדון, והנה העבד הזה בשעה שהיה נסתר ובורח מן האדון לא היה עבדו, שלא היה רוצה להשתעבד תחתיו, ועתה שבא ונכנס תחת כנפיו ונשתעבד אליו הרי הוא נקרא עבד שרוצה לקבל גזרות אדוניו, ובין שימחול לו רבו מיד, או יעמיס עליו עבודות קשות כדי שלא יחזור לחטוא, הרי הוא עבדו נאמן משעה שבא עליו על תנאי כך בין יעמיס עליו או לא,

וכן הוא ענין החוטא שהוא מורד במאמר האל ית' בעודו עומד בחטאו, וכשהוא מהרהר תשובה בלבו הוא גומר בלבו להיותו משועבד למאמר האל ית' ולקבל העונש על מה שעשה, ולכן משעה זו נקרא צדיק גמור, שרצה וגמר בדעתו לקבל עונש האל ית' בסבר פנים יפות, וכשהוא מקבל דינו ביסורין או במיתה אז נקה האיש הזה מהעון החמור מכל וכל, כי בשעת הרהור התשובה נקרא צדיק לפני האל ית' בערך מה שמשתעבד לעבודת בוראו וחפץ בה, אבל לא נקה עדיין מן העון בהיותו מן העונות החמורים עד שיקבל דינו כפי רצון האל ית', אבל בשביל שלא קבל עדיין העונש לא יקרא חוטא, כי כיון שגמר בלבו לקבל לפני האל נקרא צדיק, והוא כמי שהיה מסרב לפרוע לחבירו הנושה בו ואינו רוצה לבא לב"ד, שמיד כותבין אדרכתא על נכסיו, אבל אם אמר הריני משלם קבעו לי זמן כדי שאלוה או אמשכן או אמכור קובעין לו זמן ונקרא ציית דינא, וכן מי ששב בתשובה כיון שניחם על מה שעשה וחוזר לעתיד ומקבל עליו מה שיגיע לו מן העונש על מה שחטא הרי הוא בעל תשובה מעתה ונקרא צדיק גם בעונות החמורים, אף שלא קבל עדיין העונש המחוייב על מה שחטא כמו שביארנו, ולכן היתה התשובה כוללת לכל העונות קלים וחמורים, כי היא הגורמת לאדם שיקרא צדיק ואחריה מקבל העונש בעונות החמורים, ולזה אינה מספקת התשובה לסלק מעליו עונש ב"ד מלקות או מיתת ב"ד, כי גם שחזר בתשובה בוידוי ונחשב צדיק צריך הוא לקבל עונשו, וגם מצד כי אין ב"ד יכולין לחקור את לבו אם גמר תשובה בלבו אם לאו, ואין דבר שיכפר העונות בלי תשובה כי אם שעיר המשתלח ביוה"כ, שמכפר על עבירות קלות גם כי לא שב בתשובה מהן כמו שמבואר במקומו:

והנה היות התשובה מספקת למי שעבר על מצות עשה, ולא תספיק לכפר על מי שעבר על מצות לא תעשה עד שיקבל עונשו כמו שנתבאר למעלה, הוא כי העובר על מצות עשה שלא עשאה כשבאת לידו חטא במה שלא עשה ונתבטל, ואין החטא בפועל, אבל מי שעבר על מצות לא תעשה שעשה חטא במה שעשה העבירה והרי החטא הוא בפועל, ולכך התשובה מספקת למה שעבר על מצות עשה שלא עשה עון בפועל, וכן התשובה בהרהור הלב גם כי לא יעשה דבר בפועל נרצה לאל ית', אבל מי שעשה עונות שהוא מוזהר מלעשותם ועשאם בפועל גם כי התשובה מועילה להיותו צדיק בהרהור תשובה בלבו כמבואר למעלה, עכ"ז צריך פועל לכפרת העון שעשה בפועל, והוא עינוי יוה"כ שעצומו של יום מכפר לשבים ולא לשאינן שבים, כמו שכתוב אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא וגו', עצומו של יום מכפר לשבים ולא לשאינן שבים, דאך כתוב שהוא ממעט אותם שלא שבו, ובעונות החמורים שיש בהם כרת צריך פועל יותר שיקבל עליו היסורין הבאים עליו בפועל, ובחלול השם המיתה שתמרק על עוצם חטאתו:

וענין הקרבנות שיהיה החוטא מעוכב כפרה עד אשר יקריב חטאתו או אשמו גם שחזר בתשובה לפני האל יתברך, הוא דבר צריך ביאור, כי כיון שהתשובה מכפרת על החטאים ונקרא צדיק בהרהור תשובה בלבו מה לי בזמן שבית המקדש קיים מה לי בזמן שאין בית המקדש קיים, ואם הוא צריך לקרבן והוא מעוכב כפרה בזמן הבית א"כ בזמן שאין בית המקדש קיים לא תהיה לו כפרה בתשובה עד אשר יבנה בית המקדש, והדבר ידוע כי התשובה מכפרת בכל זמן.

ולכן אני אומר כי התשובה לעולם היא מקובלת אם גמר בלבו שלא לשוב עוד וניחם על מה שעשה, כי היא מצות הגוף ואינה תלויה בארץ ולא בזמן בית המקדש, כי היא מהדברים שקדמו לעולם ולא היה קיום לעולם זולתה, אלא שיש הפרש מה בקבלת התשובה בין שני הזמנים, והוא, כי בזמן שאין בית המקדש קיים התשובה מתקבלת על כל עונות קלים וחמורים עם קבלת העונש כמו שנתבאר למעלה, בין שחטא במזיד בין שחטא בשוגג, כי כיון שהיא מכפרת על המזיד כל שכן על השוגג, ואופן התשובה על השוגג הוא בשיתן אל לבו שאם היה ירא וחרד מעבור על דברי האל יתברך לא היה חטא בא על ידו, והיה ראוי שידע באמת בכל פועל שרוצה לעשותו קודם שיעשנו שהוא פועל היתר ואינו מכעיס בו את יוצרו, ולכן ינחם על מה שעשה בשוגג וישוב לעתיד שיהיה זהיר וזריז במעשיו שלא יאונה לו כל און, כי הצדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, ובזמן שבית המקדש היה קיים אין תשובה זו מספקת על השוגג עד שיביא את קרבנו, וגם על קצת עונות שאמרו חכמים שמביאין קרבן עליהם על המזיד כשוגג:

וטעם זה כי בזמן שבית המקדש ושכינה שרויה למטה במקום המיוחד היא מכינה את האנשים לחכמה ויראת חטא יוחר מזמן שאין מקום מיוחד לשכינה אלא שהולכת אתנו בגלות בעונותינו ואינה נראית אלא היא נסתרת בינינו וכאמרו (דברים ל"א) ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא וגו', כי לא יקרא הענין נסתר כי אם בהיותו במציאות במקום ידוע אלא שאינו נראה ונגלה, וכן הוא הסתרת השכינה שהיא אתנו אלא שהיא מסותרת בעונותינו, ולכן בזמן שהיא נגלית היא מועילה לאנשים להשפיע עליהם רוח דעת ויראת ה', וכמו שראינו כי מיום שנסתרה השכינה פסקה הנבואה, כי אפילו בבית שני חסרו חמשה דברים (יומא כ"א), וכמו שאמר הכתוב (חגי ב') וארצה בו ואכבד חסר ה':

וכשהאדם חוטא בזמן שבית המקדש קיים עונו חמור וגדול יותר משני פנים, האחד מצד היותו מושפע מהשכינה לקדש עצמו ולהיותו מוכן לעבודתו עבודת הקודש, והוא בבחירתו הרעה ויצרו הרע מקשה עצמו לדעת ללכת אחרי יצרו הרע.

השני מצד היותו כמעיז פנים נגד השכינה בהיותה גלויה ומפורסמת במקום המיוחד והוא עובר על מצות התורה ואינו חושש ואינו מתבייש ממנה, דמיון העבד העובר על דברי האדון בפניו כי אין ספק שענשו גדול, מה שאין כן כשהוא עובר שלא בפניו, או בהיותו במסתר פנים ממנו, והוא בזמן הגלות שאין האדם מוכן כל כך לעבודת השם ויראתו מצד הסתר השכינה, וגם נקל בעיניו לחטוא להיות השכינה נסתרת ממנו, ועל זה חייבה תורה מלקות ומיתת בית דין כפי החטאים לעוברים שהעיזו פניהם בעדים והתראה בזמן הבית והיות השכינה גלויה, או בהיות בית דין הגדול עומד ליסר הפושעים והחטאים ולהמיתם כפי עונם ולא חשש ולא נתבייש מהם בהיות השכינה נצבת עליהם, כמו שכתוב (תהלים פ"ג) אלהים נצב בעדת אל.

ולכן בזמן שאין בית המקדש קיים ואין ב"ד וסנהדרין, היסורין הבאים על החוטא מספיקים למרק את עונו כמו המיתה בזמן הבית, מצד שאין העון נחשב כל כך חמור בזמן הזה משני הפנים הנזכרים למעלה, כי יש מהיסורין הנחשבים ומצערין את האדם כמו המיתה וכאמרם ז"ל (נדרים ס"ד) ד' חשובים כמתים וכו', וכן החטאים שהם בשוגג אינם נחשבים כל כך חמורים כמו בזמן הבית, ולכך בזמן הבית היה צריך להביא קרבן כפרה על עונו ובזמן הזה עם התשובה וקצת יסורין שבאים עליו אם החטא הוא חמור יתכפר עונו, כי אפילו בזמן הבית היו באים יסורין על מי שחטא בשוגג אם היה משהה כפרתו, וכמו שמצינו כשנסתפק לו אם חטא בשוגג או לא חטא שמביא אשם תלוי כדי להגין עליו מן היסורין, וכמו שאמרו (בכתובות ל') מיום שחרב בית המקדש אע"פ שבטלו ד' מיתות ב"ד דין ד' מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו וכו', וזהו כשלא עשה תשובה, שאם עשה תשובה היסורין יעבירו מיתתו וכמו שכתבתי.

והתוס' הקשו על זה המאמר דחזינן כמה פושעים ועובדי עבודת אלילים שמתים על מטתם, ותירצו דע"י תשובה הקב"ה מיקל ולפעמים מוחל לגמרי או זכות תולה לו ואינו נפרע ממנו בחייו ע"כ. נראה כי מה שאמר שנופל מן הגג וכו', כשלא עשה תשובה הוא, שאם עשה תשובה הוא מיקל וקולא זו הוא ע"י יסורין חילוף המיתה וכמו שכתבתי.

ונתבאר כי מי ששב בתשובה גמורה לפני האל יתברך שניחם על העבר ושב לעתיד נקרא צדיק בכל זמן בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, והוא מהות התשובה, אלא שהוא עתיד לקבל ענשו אם חטא בעונות חמורים על ידי ב"ד וסנהדרין וקרבנות בזמן הבית, ועל ידי יסורין ומיתה בזמן הזה, וכן בעונות שהם במזיד ואפילו בזמן הבית ואין מביאין קרבן עליהם, כשישוב יתכפר לו על ידי יסורין ומיתה אם הם מהחמורים, ולפעמים אינה מספקת המיתה למרק החטא והוא ית' פוקד על הבנים כשאוחזים מעשה אבותם, וכמו שנאמר בענין העגל (שמות ל"ג) וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, וזהו שאמר הנביא ע"ה (הושע י"ד) ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו, אחר אמרו שובה ישראל עד ה' אלהיך וגו' קחו עמכם דברים ושובו אל ה', כלומר אחר התשובה שישובו אל ה' והרי הם צדיקים ארפא משובתם, והם היסורין על העונות החמורים כי הם רפואת הנפש החוטאת בחמלת ה' עליה שלא תמות. ואמר אוהבם נדבה, כי לא יספיק שאמחול להם ולא אשנא אותם, אלא גם דרך נדבה אוהבם.

פרק ג

ואחר שנתבאר כי עיקרי התשובה הם החרטה ועזיבת החטא, נבאר כי יש עיקרים אחרים לתשובה וכלם הם לקיום ב' עיקרים אלו.

והנה הוידוי הכתוב בתורה הוא לקיום עיקרים אלו, כי בהתודות האדם ובהיותו מבטא בשפתיו לפני האל חטאותיו אשר חטא בהם והוא מתנחם עליהם, וגומר בלבו שלא לשוב עוד אליהם ואומר דברים אלו בפיו ובשפתיו אז יבוש ויכלם מלשוב עוד למה שחטא, וכן הכניעה והשפלות ושאר עיקרי התשובה שמנו החכמים החסידים ז"ל, כלם הם לקיום והעמדת שני העיקרים ההכרחיים הראשונים אשר בהם יקרא השב בעל תשובה, ולכן לא הוזכרו בתורה כי אם ב' העיקרים הנכללים במלת תשובה כמו שכתבתי למעלה, וגם הוידוי שהוא סיפור החטא וסיפור מה שמתנחם על מה שחטא ושעוזב החטא לעתיד, ושאר העיקרים לא נרמזו כ"א בדברי הנביאים שהזהירו את החוטאים בהם כדי שתתקיים התשובה בידם, וראוי לכל בעל תשובה או כל מי שחטא לפעמים כשישוב ממה שחטא בו, שיהיה זהיר בכל אותם העיקרים כדי שתתקיים התשובה בידו ולא יחזור אל מה שחטא בו ואז יש לו שכר טוב בעמלו, ואותם העונות שעשה גרמו לו בתשובתו הגמורה שיזכך עצמו יותר ממה שהיה קודם חטאו, ונחשבות אלו העונות עתה כזכיות.

וכמו שאמר ר"ל (יומא פ"ו) גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות כדכתי' (יחזקאל ל"ג) ובשוב רשע מרשעתו וגו' עליהם הוא יחיה, על כל מה שעשה ואף על העונות, כי כיון שניחם על כל מה שעשה ועזבם מכל וכל, והוסיף בשאר העיקרים לקיים בידו עיקרים הקודמים כמ"ש ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה, כי עשיית המשפט והצדקה הוא דבר הנכלל בתשובה, והוא היפך החטא אם חטא בגזל ועושק כמ"ש בכתובים הקודמים, וא"כ כשהוא מטיב את דרכיו בתשובתו היפך הפעולות שעשה בחטאותיו אז הוא כאילו הזדונות נעשו לו כזכיות, כי מצד הזדונות ששב מהם תשובה גמורה עשה הזכיות, והרי הוא כאילו הזדונות ממש נעשו כזכיות, והפליג לומר כי הזדונות נעשו זכיות, כי מצד היות העון בזדון כשהוא שב בתשובה הוא מטיב דרכיו בדבר אשר זדה עליו להיות העון הנעשה בזדון חמור יותר ממה שמטיב דרכיו כשהוא שב בתשובה על מה שחטא בשוגג, וכשהשיג למדרגה זו שהגיע עד סוף כל עיקרי התשובה אז נקרא בעל תשובה כאילו מדת התשוב' היא נכנעת ומשועבדת לו והוא אדון התשובה, שנתיסד ונתחקק בה ובכל עיקריה:

וזהו שאמרו ביומא (דף פ"ו ב) ה"ד בעל תשובה כגון שבא לידו דבר עבירה ופירש ממנה, מחוי רב יהודה באותו מקום ובאותה אשה ובאותו פרק, שמתוך שדומה הכל לזמן שנכשל בה יצרו מתגבר עליו ואומר לו ראה פלוניתא קום עשה, ויש לשאול במה שאמרו ה"ד בעל תשובה, כי ידוע הוא מי הוא בעל תשובה השב ומהרהר תשובה בלבו שניחם על מה שעשה ועוזב החטא לעתיד, אלא נראה כי לא שאל אלא על בעל תשובה, כמו שאמר ה"ד בעל תשובה, כלומר מי הוא אותו שהוא מוחזק כבר בתשובה שלא ישוב עוד למה שחטא כאילו קיים כל עיקרי התשובה, והשיבו כגון שבא לידו דבר עבירה באותו מקום באותה אשה באותו פרק ופירש הימנה, כיון שנזדמנה לו כבתחלה ולא שב אליה, נראה כי תשובתו היתה גמורה ושלימה שקיים בפועל מה שחשב במחשבתו שיעזוב החטא כשיבא לידו, ובזה נקרא בעל תשובה, שאותו העון שעשה מקודם נהפך לו עתה לזכות, כי הוא מן הידוע כי לפי תאות יצרו של אדם לעבירה והוא כובש אותה כשתבא העבירה לידו יש לו שכר הרבה בעמלו, כי ענין השכר שמקבל האדם על מצות לא תעשה כשתבא לידו העבירה לעשותה כמו בשבתות ויו"ט שיש ספוק בידו לעשות מלאכה ואינו עושה אותה יש לו שכר על מצות ל"ת התלויות בזמנים אלו שלא חטא בהן, וכן מצות ל"ת שאין הזמן גרמא כשיבא לידו מקום לעשותה ולא עשאה אז יש לו שכר כעושה מצוה, וכמו שאמרו בפ"ק דקידושין ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, כגון שבא לידו דבר עבירה וניצל ממנה, אבל אם לא באת לידו אינו כעושה מצוה, דרך משל אדם שהוא במקום שאין מצוי שם בשר כלל אין לו שכר כעושה מצוה על שאינו אוכל בשר נבלה או חלב ודם, אבל מי שיש בידו בשר שנתנבלה או נטרפה בהמתו ואינו אוכל ממנה אז יש לו שכר כעושה מצוה שבאת לידו העבירה ופירש ממנה ליראת השי"ת, וגם כשבאת לידו דבד העבירה ופירש אינו שוה מי שתאות יצרו מתגברת עליו למי שאין תאות יצרו מתגברת עליו, כי מי שתאות יצרו מתגברת עליו ופורש וכובש יצרו הרע, יש לו שכר גדול שמכניע את יצרו הרע תחת כפות רגליו, ומכבד את ה' כשהוא זובח יצרו הרע, כדכתיב (תהלים נ') זובח תודה יכבדנני וגו',

וכן אמרו ז"ל (ת"כ קדושים) אל יאמר אדם אי איפשי ללבוש כלאים אי איפשי לאכול בשר חזיר אלא איפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, הנה ביארו כי באומרו אי איפשי נראה כאילו אין לו שכר על מה שפורש עצמו מלעשות העבירה, וכשהוא אומר איפשי הוא שיש בידו לעשותה והיה יכול לעשות אותה כי יצרו הרע תאב לה, אלא שפורש ממנה ליראת ה' אביו שבשמים שגזר עליו, וא"כ מבואר מזה כי מי שנכשל כבר בעבירה שנתאוה לעשותה, ואח"כ באה לידו פעם אחרת הוא ידוע שיצרו מתאוה לה יותר עתה ממה שהיה מתאוה לה בזמן הראשון שעשאה, שעדיין לא טעם אז טעם אותו החטא בפרט בעון המשגל, כאמרם ז"ל (סוכה נ"ב, סנהדרין ק"ז) אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע משביעו רעב, ולכך כשכבר עשה העבירה כמה פעמים וחזר בתשובה, ובאת לידו אותה העבירה ממש עם היותה דומה בכל לזמן שעשאה בתחלה והוא פורש ממנה, אז יצדק עליו שם בעל תשובה, שתשובתו שהרהר בלבו קיימה בפועל וכבש את יצרו הרע שהורגל מקודם להיותו נכנע תחתיו, ועכשיו ניצול ממנו וכבשו הוא תחת כפות רגליו, וע"ז שכרו גדול וכן הצדיקים הגמורים כשהיה חטא בא לידם והיו ניצולים ממנו היו משתדלים שתהיה בידם כדי לקבל שכר על הפרישה, וכמ"ש על פלטי בן ליש כשלקחו את מיכל מאצלו אמר הכתוב (שמואל ב' ג') וילך אחריה אישה וגו' הלוך ובכה, על אשר נלקחה מאצלו (סנהדרין י"ט), והיה סבה לשלא יהיו לו מעתה שכר פרישה וכבישת היצר כמו שהיה לו מקודם, ונתבאר מעלת בעל תשובה גמורה.

פרק ד

ראוי לבאר ולהודיע מי הוא היותר שלם ומרוצה לפני האל יתברך, מי שהיה חסיד וצדיק מעיקרו ולא חטא מעולם, כ"א מה שאי אפשר זולתו באיזה חטא קל, וכמ"ש (קהלת ז') אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, שהוא חטא קל ובשוגג, או מי שחטא וחזר בתשובה גמורה לפניו, וראינו רבותינו ע"ה חולקים בזה הענין כפי הנראה, וראוי לבאר ענין סברתם ומחלקותם במה היא.

אמרו בברכות (נ"ט ובסנהדרין ל"ד) א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך וגו', ופליגא דרבי אבהו דאמר במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב לרחוק והדר לקרוב, ואידך מאי רחוק רחוק מעבירה מעיקרא, קרוב קרוב לעבירה מעיקרא ונתרחק ממנה השתא.

הנה ענין הכתוב שהביא כל אחד לסברתו צריך ביאור איך מוכיח ענינו כי מה שאמר הכתוב עין לא ראתה אלהים זולתך יכול ג"כ להתבאר על בעלי תשובה ונאמר כל הנביאים לא נתנבאו אלא לצדיקים, אבל בעלי תשובה עין לא ראתה אלהים זולתך וגו', וכן הכתוב שהביא ר' אבהו אינו מוכיח ומכריח ענין סברתו בהקדים רחוק לקרוב, כי לפעמים אחרון אחרון חביב, וגם שיהיה הרחוק קודם לפרוש עליו סוכת שלום לא מפני זה יחוייב שיהיה שלומו וכבודו גדול מכבוד הקרוב והוא הצדיק מעיקרו, כי אפשר שמקדים האל לתת השכר לבעלי תשובה מפני ששכרם אינו בגדר הצדיקים הגמורים, ואח"כ נותן לצדיקים הגמורים שכרם הרב והגדול מהקודמים עליהם.

ולישב זה אומר כי רבי יוחנן הוכיח כי הכתוב שאמר עין לא ראתה נאמר על הצדיקים הגמורים, שעל בעלי תשובה כבר נאמר שכרם בביאור ע"י הנביאים, וז"ש כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, כ"א לא היו חוטאים ישראל לא היה צריך שיבאו הנביאים להזהיר אותם וליעדם על הרע אם לא ישובו ועל הטובה אם ישובו, וכאמרם ז"ל (נדרים כ"א) על הכתוב שאמר כי ברוב חכמה רוב כעס אלמלא לא חטאו ישראל לא ניתן להם כ"א ה' חומשי תורה וכן יהושע שערכה של א"י כתוב בו, אבל שאר ספרי הנבואה וכתבי הקדש לא באו אלא מצד מה שחטאו שבאו ליעד אותם על הטוב ועל הרע אם לא ישובו, וא"כ נראה כי כל מה שדברו הנביאים היה כנגד בעלי תשובה שנתנבאו בגללה והשיגו שכרם, ולכך הכתוב שאמר עין לא ראתה אלהים זולתך על כרחנו לומר כי הוא נאמר על הצדיקים הגמורים, כי על בעלי התשובה הרי הנביאים השיגו וראתה עינם טובם ושכרם, ורבי אבהו הוכיח כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד מן הכתוב שאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב שהוא נאמר על בעלי תשובה, כמו שכתוב למעלה (ישעיה נ"ז) דרכיו ראיתי וארפאהו וגו', וכיון שהוא מספר שכר השב בתשובה שהוא ית' ישלם לו נחומים, ומיד אמר שלום שלום לרחוק ולקרוב, נראה כי גם בזה הוא מספר שכרו שהוא גדול מן הצדיק הגמור, כיון שהוא מקדים הרחוק שהוא בעל התשובה לקרוב שהוא הצדיק מעיקרו:

ואחר שנתבארו פסוקי המאמרים, אומר כי לדברי הכל אין ספק כי הצדיקים הגמורים אשר מעולם לא חטאו חטא חמור ולא קל כ"א לפעמים מה שאי איפשר להמלט מטבע הבריאה, וכמו שאמר הכתוב (בראשית ח') כי יצר לב האדם רע מנעוריו, וכתיב (שם ד') לפתח חטאת רובץ, ועם היותם צדיקים וגדולים (סוכה דף נ"ב ב) כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, (שם) ויצרם עומד על ימינם בכל יום ויום להשטין עליהם, ועכ"ז עמדו במלחמתו ונמלטו משחיתותיו, דבר ידוע הוא כי אין מעלה ושכר למעלה ממעלתם ושכרם, לסבת היותם עומדים על נפשם בכל יום ויום, שלא להלכד ברשת זו טמן היצה"ר, (שם) ומחשבות היצר על האיש הצדיק רק רע כל היום, (שם) ולא יאונה לצדיק כל און, ולאהבת ה' ויראתו פורש מעליו הנאות היצר ומחשיבם לאין ולאפס נגד עבודת בוראו, ולא נחלקו אלו האמוראים כ"א בצדיקים הגמורים אשר מטבעם ומזגם אינם מנסים לחטוא והם הולכים בדרכיהם הטובים וישרים בלבותם.

ואין בין אלו הצדיקים הגמורים ובין הצדיקים הגמורים האמורים למעלה, כי אם שאלו אינם צריכים סעד וחוזק לתומם כי טבעם נוטה אל דרכי התמימות והיושר, והצדיקים הגמורים האמורים למעלה צריכים סעד וחוזק מעצמם לתמימותם, כי טבעם ומזגם נוטה יותר אל דרכי החטא, אבל בענין המעשים טובים שניהם שוים.

ועם היותם שוים בחכמה ובמנין מצותיהם וזכיותיהם, יש הפרש במדרגת קיבול שכרם, כי הצדיקים המוכנים לחטוא ונמלטים מעצת יצר הרע ראויים לשכר יותר גדול מהצדיקים הבלתי נוטה טבעם לחטוא, ואף אלו מעלתם גדולה ממעלת מי שחטא ושב בתשובה לדעת רבי יוחנן שאמר כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו, כלומר מי שטבעו ומזגו הוא לעבוד את השם ומחכה מתי תבא לידו דבר מצוה שיעשנה לנועם מדותיו, כ"ש המוכן לחטוא מטבעו והוא מתחזק ומתאמץ כנגדו ומחלה פני האל ומחכה לו שיסייע אותו על דבר אמת וענוה צדק לימלט ממנו, ופליגא דרבי אבהו כי הוא משים הפרש בין אלו שני מיני צדיקים גמורים, ואומר כי הצדיקים גמורים הלוחמים ביצרם בכל יום ונמלטים ממנו, אין מדרגה ומעלה למעלה ממעלתם ומדרגתם, ועליהם נאמר עין לא ראתה אלהים זולתך וגו', אבל על הצדיקים שנוטה טבעם לדרך הטוב והישר והולכים בו ורודפים בנתיבו, אמר כי גם שמעלתם ושכרם גדול, אינם יכולים לעמוד במחיצת בעלי תשובה, כי שכר בעלי התשובה גדול משכרם, כי כמו שבשני מיני הצדיקים אמרנו כי במנין זכיותיהם ומיעוט עונותיהם הם שוים,

ועכ"ז יש הפרש בקיבול שכרם כמו כן אלו הבעלי תשובה שנאמר עליהם כי הצדיקים הגמורים והם אותם שטבעם נוטה אל הצדק ואל היושר אינם יכולים לעמוד במקומם, הוא כשהם שוים לצדיקים הגמורים הנזכרים, וענין השתוותם הוא שאחר ששבו הטיבו דרכיהם ומעלליהם במדרגת הצדיקים הגמורים, ובאו לידם כל אותם העבירות שנכשלו בהם באותו פרק ובאותה אשה או העון שהיה ובאותו מקום, ועם היותם שוים במעשיהם כמו שכתבתי, אמר רבי אבהו כי יש לבעלי תשובה אלו שכר למעלה ממדרגת השכר שיש לצדיקים הגמורים, כי גם הם צדיקים גמורים אחר ששבו והיה טבעם ומזגם נוטה למה שעשו, ועכ"ז לאהבת האל ית' וליראתו סרו מדרכיהם הרעים, ומצטערים שלא להתנהג כמו שהתנהגו עד עתה, ודרשו כן מן הכתוב שלום שלום לרחוק ולקרוב, מעיקרא לרחוק שנתקרב והדר למי שהיה קרוב מעיקרא מתחלת יצירתו, אבל רבי יוחנן סובר כי גם אלו הצדיקים מעלתם גדולה ממעלת הבעלי תשובה, שכבר יצא מתחת ידם דבר שאינו מתוקן, ואף כי תקנו את אשר עותו אין מדרגתם כמדרגת הצדיקים הגמורים, ואמר מאי רחוק רחוק מעבירה מעיקרא, כלומר מטבעו ומזגו ועיקר יצירתו היה צדיק בדרכיו ולא יאונה לו כל און, והדר לקרוב והוא קרוב מעיקרא לעבירה, ונתרחק ממנה השתא, כי כיון שהיה קרוב קודם וקלקל, גם כי תיקן עתה את אשר קלקל אינו מגיע למדרגת מי שלא חטא מעולם, גם כי היה טבעו נוטה אל דרך האמת והיושר, וא"צ להטריח עצמו ולהצטער להלחם עם יצרו:

ומה שכתבתי בצדיק הגמור המוכן לחטוא, כי שכרו גדול מהבלתי מוכן לחטוא עם היות דרכיהם ומעשיהם שוים, זהו כפי מה שפירש הרמב"ם ז"ל בשמונת פרקיו אשר הקדים למסכת אבות, כי בעבירות שגוזר עליהן השכל אילו לא נכתבו כמו גזל ועריות, טוב הוא העדר תאותו בהן מהיותו מתאוה להן ויכבוש יצרו, כי הן באות מתכונת הנפש הרעה, וכמו שאמר הכתוב (משלי כ"א) נפש רשע אותה רע, כי בתאוה בלבד נקראת נפש רשע, אבל בשאר העבירות שאין השכל גוזר עליהם, כפרה וכלאים ודומיהן, טוב הוא המתאוה וכובש יצרו ליראת האל מהבלתי מתאוה, כי אין תאוותן נמשך מרוע הנפש, ולכן המתאוה לעבור עליהן וכובש יצרו שכרו גדול מהבלתי מתאוה כנזכר, כי לפום צערא אגרא.

ואיפשר לומר על מה שאמרו (תענית כ"ה) על רבי אליעזר ורבי עקיבא שאמר רבי אליעזר כ"ד רננות ולא נענה, וירד רבי עקיבא אחריו ואמר אבינו מלכנו אבינו אתה וכו' מיד נענה, כסבורין העם לומר שזה גדול מזה, יצאת בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו, שתהיה הכוונה כי ר"ע היה מעביר על מדותיו, שהיה טבעו מוכן לחטוא בחטאים שאין השכל מרחיקם, ועכ"ז לאהבת השם היה מכניע יצרו ומעביר על מדותיו אלו, ורבי אליעזר היה בטבעו מוכן לעבודת בוראו, ולא היה צריך להעביר על מדותיו, כי כלם היו מכוונים לעבודת בוראו, עם היות מעשי שניהם ופעולותיהם שוות.

פרק ה

ואחר שנתבאר ההפרש שבין צדיק מעיקרו, ומי שחטא וחזר בתשובה, וגם כי מה שאמרו במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, הוא בהיות מעשה שניהם שוין, כי אחר שחזר בתשובה הבעל תשובה הטיב מעלליו ופעולותיו כצדיק הגמור. צריך לבאר מי שלא נפקחו עיני שכלו עד שעת מיתתו, ובשעת דכדוכה של מות בתשובה שלימה, במה יזכה לחיי העוה"ב בהיותו רשע כל ימיו, כי גם שהספיקה לו תשובתו בהיותה שלימה במחשבתו בחרטה ועזיבת החטא להיות עונותיו נמחקים, עכ"ז לא גמר תשובתו להיותו נקרא בעל תשובה, כיון שלא בא לידו אח"כ החטא בפועל שיעזוב אותו, ונמצא בשעת מיתתו בלי עון ובלי מצוה, והיה ראוי שלא יהיה נענש ולא נשכר, והנה ידענו נאמנה כי יש לו שכר טוב ושהוא קונה עולמו בשעה אחת כפי מה שהשרישונו רבותינו ע"ה (ע"ז י' י"ז) וכמו שראינו כמה אנשים כלו בהבל ימיהם ושנותם בבהלה ואח"כ בשעה אחת קנו עולמם. ובתירוץ זה אפשר לומר כי גם הרשעים הגמורים אי אפשר מבלתי שיעשו איזה דבר טוב או איזה זכות, לשיזכו בו אחר התשובה מהחטאים הגדולים, ועל אותו הזכות הקודם קונה עולמו גם כי מת בשעת תשובתו, ויש לו חלק לעוה"ב כפי מדרגת מיעוט הזכיות שהיו לו, וגם שהיו חטאיו מהחטאים הגדולים באמונות נפסדות, איפשר שיעמוד לו איזה זכות, כי גם שהכופר אין מצותיו חשובות לכלום, כי המודה בע"א הוא ככופר בכל התורה כלה (ספרי שלח), עכ"ז באיזה זכות כמצות הצדקה שנמשך ממנה תועלת למקבל, גם שלא תהיה לכוונה טובה יעמוד לו איזה זכות בעוה"ז או בבא, וכן מצות התשובה שהיא מכלל מצות עשה תחשב לו כעושה מצוה מחדש, לבד מה שהועילה לו לכפר על כל חטאתיו ועונותיו כנזכר. 

 אבל בידיעת ענשי הנפשות מצד החטאים אחר הפרדן מן הנפש תתחזק קושיא זו, כי איך אפשר לנפש החוטאת שנטמאה בכלל העבירות המוזהרות מאתו יתברך, שתזכך עצמה כמעט רגע במחשבת חרטה ועזיבת החטא. והנה הרמב"ן ז"ל כתב בשער הגמול כי עונש גיהנם לנפש החוטאת הוא, שתהיה חוזרת ליסוד האש ונמשכת בדעתה להתעלות ולהתדבק בעליונים, ועובי העונות וגסות החטאים שהבדילו בינם לבין בוראם מונעים אותה ונמשכת ונצמדת באש של גיהנם, ומחשבה זו הנמנעת ממנה הוא יסורין וצער גדול, מלבד צערי גיהנם, וזה מענין הכרת הוא, וכן מצינו בתורה שהזכיר בענין העבירות הגופניות טומאת הנפש, כמו שכתוב ולא תטמאו את נפשותיכם וגו' אל תשקצו את נפשותיכם וגו' ונטמתם בם (ויקרא י"א), עבירה מטמטמת לבו של אדם, כנראה כי העונות והחטאים הגשמיים מעבים ומגשמים נפשו של חוטא להיותה נגבלת ונגררת במקום העונש עם היותה עצם דק חצובה מתחת כסא הכבוד, ואם כן באיזה צד תזדכך זאת הנפש במחשבה קלה חרטה ועזיבת החטא, לשתתברר ותתלבן מאודם החטאים שלא תהיה נתפסת עוד באשו של גיהנם בתשובה שעשה בשעת מיתתו, ובמה תתיפה מהסיג והחלודה הנדבקים בה מעובי וגסות החטאים והעונות. ובמי שנקרא בעל תשובה אינו מן הקושי כיון שהתמיד בעזיבת החטא בפועל כשבא לידו, הרי העביר מעליה את דופי עונה, כיון שבאת לידו דבר העבירה וניצל ממנה, בצער שנצטערה הנפש בצער הגוף במה שלא מילא תאותו עתה כמו שהיה רגיל, נזדככה ונצרפה מעובי אותו העון, וכן בכל מה שבא לידו לחטוא וניצול ממנו והתמיד בתשובה זו נזדככה הנפש וחזרה לאיתנה הראשון בספירותי' בהיותה נחצבת מתחת כסא הכבוד, אבל מי ששב ביום האחרון ובדכדוכה של מות בהיות נפשו מטומאה בעונות וחטאים שנתלכלכה בהם מיום היותה, איך תזכה נפשו לראות באור החיים במעט הזמן שחשב והרהר תשובה בלבו ומת מיד: 

 ולכן אני אומר כי גם שמי שמהרהר וגמר בלבו לשוב בתשובה לפניו בחרטה ועזיבת החטא נקרא צדיק, עכ"ז צריך לקבל עונש מה שחטא כפי חומר החטאים, וזה שחטא כל ימיו ובסוף ימיו חזר בו, האל ית' ממהר מיתתו קודם זמן הקצוב לו כדי שיהיה מיתתו קודם זמנו אם מעט ואם הרבה כפרה על כל מה שחטא. וכמו שהבעל תשובה העומד בתשובה כמה שנים, מזכך ומלבן נפשו מערבוב החטאים בצער שמצטערת במה שבאת לידו מה שהיתה נהוגה בו ופורשה מהן לאהבת ה', כן במיתת זה שהיה רשע כל ימיו שמת קודם הזמן הקצוב לו נזדככה נפשו ונתבררה במרירות וצער שקבלה בצאתם מן הגוף שלא בטבעה, באופן שבזאת המיתה הוכנה להקביל פני בוראה. ומצינו לרבותינו ע"ה שאמרו במסכת ע"א (די"ז ע"א) דכל דפריש מאפיקורסות מיית דכתיב כל באיה לא ישובון, כל הפושעים אחר שנאבקו באפיקורסות אינם שבים, ואם שבים ממהרין למות מתוך צרה וכפיית יצרם, או גזירת מלך עליהם למות, ובעבירה נמי היכא דאביק בה טובא כאלעזר בן דורדיא האפיקורוס דמי ומיית כדאיתא התם (שם), נראה כי מי שהיה רשע גמור כל ימיו ושב בתשובה עם היות נפשו מטומאה ומלוכלכת בחטאים תשובתו מתקבלת, ומת קודם זמנו, באותה מיתה מזדככת נפשו מתוך הצער שמקבלת וסובלת על היותה נעתקת מן הגוף קודם הזמן הנגזרת עליה, ומ"מ מי ששב בתשובה גמורה בחרטה ועזיבת החטא לפני האל ית' אפי' בשעת מיתה אין לו שום עונש אחר המיתה, כי עונשי החוטא אחר ששב אינן אלא בזה העולם ביסורין או במיתה קודם הזמן הקצוב לו, אבל אין לו שום עונש בעוה"ב אחר מיתתו כיון ששב קודם מיתתו, אע"פ שלא היתה תשובתו בפועל אלא בכח לפני האל ית', וזה יתבאר ממה שאמרו ארבעה חלוקי כפרה שהם שלשה ותשובה עם כל אחד מהם, יום כפור ויסורין ומיתה כולם בזה העולם, ולא הזכירו שום עונש לנפש מי ששב בתשובה קודם מותו, כי רצה האל ית' להקל על החוטא שלא יהא נדון ביסורי העוה"ב התמידיים, אלא ביסורי העוה"ז העוברים וחולפים, כי התעוררות התשובה אינו בא אלא מצד הנפש, והחטאים הם מצד הגוף, ולכן ראוי שיענש בגוף בזה העולם, ולא בנפש אחר מותו, כיון שהיא היתה סבת התשובה שהרהר התשובה בלבו ובנפשו, וכשלא שב בתשובה מצד שלא נתעוררה נפשו להרהר בתשובה היא נענשת בעולם הנפשות.  

פרק ו

ראוי לבאר ענין התשובה ששב האדם בכל שנה ושנה, וחוזר אחר כך למה שחטא, אם תועיל התשובה שעשה על העונות הקודמים גם כי חזר אח"כ לחטוא אותם החטאים, או אם נאמר שכיון שחזר למה שחטא יראה שלא היתה תשובתו נכונה ושלימה ולא גמר בלבו לעזוב החטאים והעונות הואיל וחזר אליהן אחר כך.

ואומר כי נראה מדברי רבותינו ע"ה כי כיון שחזר האדם בתשובה מן החטאים שעשה וגמר בלבו שלא לעשותם עוד, השם יתברך מעביר חטאתו בתשובה זאת, ואם אח"כ חוזר לחטוא, יצה"ר הוא שפתה אותו מחדש לחזור למה שחטא, ולא יהיו החטאים הראשונים חוזרים וניעורים אחר שנתבטלו בתשובה הקודמת.

וקשה על זה מה שאמרו (ביומא פ"ו) תנו רבנן עבירות שהתודה עליהן ביה"כ זה לא יחזור ויתודה עליהן ביה"כ אחר, ואם שנה בהם צריך שיתודה עליהם ביה"כ אחר, שנראה שאם שנה בהם אחר ששב והתודה ביה"כ, שצריך לחזור ולהתודות על אותם שהתודה קודם, ומה שאמר ואם לא שנה בהם והתודה עליהם עליו הכתוב אומר ככלב שב על קיאו וגו', נראה כי מה שאמר קודם ואם שנה בהם צריך להתודות עליהן, על העבירות הקודמות אמר שצריך לחזור ולהתודות עליהן הואיל ושנה בהן, יצא מכאן כי התשובה והוידוי שהתודה קודם לא הועילו לו, כיון שחזר ושנה באותם העבירות.

ועכ"ז אינו מן הקושי, כי ממה שאמר צריך להתודות עליהן לא יובן כי אם לא התודה על הקודמות שחזרו לאיתנן ואין התשובה והוידוי הראשון מועיל כלל, אלא שצריך לחזור ולהתודות עליהם עתה בכלל מה שצריך להתודות על מה שחזר אליהן עתה, כדי שיזכור שחטא כבר פעם ופעמים ולא ישוב עוד למה שחטא, אבל אם לא היה מתודה עתה אלא על מה שעשה עתה, גם מה שחטא קודם היה נסלח לו בתשובה הראשונה, אלא שלסבת קיום התשובה והוידוי השני הוא שצריך לזכור מה שחטא קודם כנזכר.

עוד אפשר לומר כי לא הזכיר כאן כי אם הוידוי ולא התשובה, כי אינו צריך לחזור ולשוב על מה שחטא קודם, כיון ששב קודם, אבל להעלותו על שפתיו בוידוי הוא צריך להיותו נזכר שלא ישוב עוד כנזכר, שהרי רבי אלעזר חולק על תנא קמא ואומר כי גם שלא שנה בהם שהוא משובח לחזור ולהתודות עליהם כמו שכתוב כי פשעי אני אדע, כ"ש כששנה בהם שראוי להעלות על שפתיו מה שחטא קודם, אבל בענין התשובה הואיל וגמר בלבו קודם שלא לחזור עוד אליה, ואח"כ השיאו הנחש הוא יצה"ר, נמלך הוא באותה שעה למה שחטא אז, ותשובתו הראשונה במקומה עומדת למה שחטא קודם, ונראה ראיה לזה מה שאמרו במסכת תענית (ט"ז) א"ר אדא בר אהבה אדם שיש בו עבירה ומתודה ואינו חוזר בה למה הוא דומה לאדם שתופס בידו שרץ שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה זרקו מידו מיד עלתה לו טבילה שנאמר ומודה ועוזב ירוחם וגו' ואומר נשא לבבנו אל כפים וגו'.

ופי' רש"י שיש בידו עבירה וגזל ואינו חוזר לשלם, נראה כי בשאר עבירות שאינן בידו, מיד שגמר בלבו שלא לעשותן עוד, נמחלו לו כמו מי שזרק השרץ מידו שעלתה לו טבילה מיד, וגם שיחזור אחר הטבילה פעם אחרת ונגע בשרץ, אם יחזור ויטבול נטהר מטומאת השרץ שבידו, כי מטומאת השרץ הראשונה כבר עלתה לו טבילה קודם, ולא יחזור ויטמא למפרע הטהרות שנגע בין טבילה לטומאה, וכמו כן מי שחטא ושב בתשובה וחזר לחטוא אינו צריך טבילה ותשובה למה שחטא קודם, כי אם וידוי להעלות את חטאיו על שפתיו ראשונים ואחרונים כדי שתהיה תשובתו נכונה וקיימת, ועכ"ז צריך האדם להיות זריז ומהיר בכל שנה לזכור כל חטאתיו ולשוב מהם כדי שתהיה תשובתו נכונה ושלימה, ולא יהיה כמי שאומר אחטא ואשוב שאין מספיקין בידו לעשות תשובה (יומא דף פ"ה).

ונראה כי אם זכה והספיקו בידו לעשותה שהיא תשובה, אע"פ שחזר אחר כך לחטוא כמו שאומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב, ולכך אמר דוד ע"ה (תהלים נ"א, ז) הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי הן אמת חפצת בטוחות וגו', כלו' הן ודאי הוא כי בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי, ולכך אני חוטא וחוזר וחוטא פעם אחר פעם כפי הכנת טבע הבריאה, אבל מפני זה אינך נועל את דרכי התשובה למי ששב אע"פ שחוזר וחוטא באותו עון עצמו, אם הוא גומר בלבו בכל פעם ששב שלא יחזור לאותו החטא, ואחר כך יצרו תקפו וחוזר אליו, וזהו אומרו הן אמת חפצת בטוחות וגו', כלומר מה שאתה חפץ בתשובה הוא שתהיה אמתית בגמר לב שלא לחזור לחטא, ואם אח"כ יחזור, נמלך הוא, כיון שאתה הכרת מחשבת תשובתו קודם שהיתה אמתית, וייחס העון למה שחולל, והחטא למה שיחמתהו אמו, כי העון שהוא במזיד ובידיעה הוא מיוחס אל הנפש המשכלת שיודע ומכיר בשכלו שהוא חוטא ואינו נמנע מלחטוא, מה שאינו כן בחטא שהוא בשוגג שהוא חוטא מצד נפש הבהמית והוא יצר הרע, והוא חוטא בלי ידיעה כבהמה, ולכך אמר בעון חוללתי שהוא יצירת נשמתו מתחת כסא הכבוד, וכמו שאמר שלמה על התורה הגנוזה אלפים דור קודם שנברא העולם אמר (משלי ח') באין תהומות חללתי, כי הוא מורה על ענין בריאת דבר אלהי, כמו כן בנשמה שנבראה מתחת כסא הכבוד אמר בה חוללתי, כי בידיעתה נעשה העון כשהוא במזיד ובידיעה.

ולכן נאמר על הנשמה הזאת הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, כלו' העון אשר הוא במזיד הוא ממנה ונדבק בה ולכן תכרת כשעונה בה, כמו שדרשו חז"ל בזמן שעונה בה שלא שב בתשובה.

ובחטא אמר יחמתני אמי כי החטא שהוא בשגגה נמשך מתחלת יצירתו בבטן אמו שהוא יצירת אמו, אשר ממנו נמשך היצה"ר שדבק בו בשעת יציאתו מבטן אמו, כמו שכתוב לפתח חטאת רובץ והוא היצה"ר הנמשך מן החומר, אשר ממנו נמשכים החטאים שהם בשוגג, כי לזה אמר חטאת רובץ, ולא אמר עון רובץ, כי גם שהעונות הם ג"כ מצד היצה"ר, אינם מיוחסים כל כך אליו, כיון שהוא בידיעה והכרת הנפש המשכלת שיודעת שהוא חטא, ואינה גוברת על יצר הרע ואינה מוחה בו, ולכן העון מיוחס אליה כמו שכתבתי.

פרק ז

גם כי החרטה על מה שעבר והטבת המעשה לעתיד היא תשובה כוללת לכל מיני העונות בין במזיד בין במרד בין בשוגג, עכ"ז יש איזה חלוק בתשובת העונות מהמרדים והחטאים וכן בכל א' מחבירו, וביאור זה כי מה שאמרו חכמים (יומא פ"ו) עבר אדם על מצות עשה ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו, דכתיב (ירמיה ג') שובו בנים שובבים וגו', אינו שוה מי שעבר על מצות עשה בשוגג שלא ידע במשל שיום פלוני הוא ר"ה ולא השתדל להמצא במקום שישמע תקיעת שופר, עם מי שידע שר"ה הוא יום פלוני והיה יכול לבא ולהמצא באותו היום במקום שיש מי שיתקע שופר ולא רצה, או שהיה במקום שהיה יכול לשמוע ועמד בביתו ולא רצה להשתדל לשמוע קול השופר, וכן זה שלא רצה לעשות המצוה מצד שלא רצה לטרוח מעט הטורח או להשתדל מעט להמצא במקום שיוכל לעשות המצוה ויעשנה, אינו שוה עם מי שהיה יכול לעשות המצוה בלי טורח ובלי עמל אלא שאינו רוצה לעשותה כדי שלא לעשות מצות האל ית', והוא יודע רבונו שצוהו לעשות המצוה ומכוין למרוד בו שלא לעשותה,

וכן (יומא פ"ו) כשעבר על מצות לא תעשה שאמרו שתשובה תולה ויה"כ מכפר, אינו שוה העובר על מצות ל"ת בשוגג למי שעבר עליה במזיד או בפשע, וכן (שם) בכריתות ומיתות ב"ד שתשובה ויה"כ תולין ויסורין ממרקין, וכן בחלול ה' שמיתה ממרקת, בכולם אינו שוה שוגג למזיד ולפושע כמו שאמרנו, וכיון שאין אופן עשיית החטא שוה, גם התשובה לא תהיה שוה לשוגג ומזיד ופושע, עם היות חומר החטא במהותו שוה בכלם, כי מי שעבר על מצות עשה בשוגג צריך שיתנחם על מה שלא שת לבו אל דבר ה' לידע זמן עשיית המצוה ואופן עשייתה, וישים על לבו להתעורר מכאן והלאה ולידע זמן עשיית המצות ואופן עשייתם ויכין עצמו לעשותם ובהיותו גומר בלבו כל זה נמחל לו מה שחטא שלא שת לבו לעשות המצוה, אבל מי שלא רצה לעשותה בשביל מעט ההשתדלות בידעו זמן ואופן עשייתה, צריך להתנחם על מה שלא רצה לעשות המצוה, ויגמור בלבו לטרוח ולהשתדל בעשיית המצות מכאן והלאה גם כי תצטרך טורח ועמל גדול, ומי שפשע ולא רצה לעשות המצוה בהיותה מוכנת לפניו בלי טורח ועמל שלא לעשות מצות בוראו, כשישוב צריך להתנחם על מה שהמרה ופשע במצות בוראו והעז פניו בפני האל יתב' כי מלא כל הארץ כבודו שלא לעשות מה שצוהו, ויגמור בלבו מכאן והלאה להיותו נכנע וצנוע לפני האל יתב' לעשות מצותיו בלב שלם ובנפש חפצה, כי מלת תשובה מורה כפי מה שכתבנו למעלה על היותו שב ממה שעשה, ואם לא יעשה היפך ממה שעשה קודם בזמן החטא לא תקרא תשובה.

ואפשר כי על שלשה אופני עשיית החטא איזה חטא שיהיה, אמר הכתוב שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם, אמר שובו בנים על מי שחטא בשגגה שלא עשה המצוה לסבת היותו בלתי מצוי במקום עשיית המצוה בזמן עשייתה ולא ידע זמנה, וכיון שלא חטא אלא בשוגג עדיין נקרא בן לאלהיו שבשמים, שאילו לא שגג עשה המצוה, ועל מי שידע זמנה והיה ספק בידו לעשותה ולא רצה לטרוח מעט הטורח, אמר שובבים, שהלך שובב בדרך לבו שלא לעשות מצות בוראו כרצונו עם היותו יודע זמן ואופן עשייתה, ועם כל זה יקבל האל יתב' תשובתו עם היותו שובב.

ועל מי שלא רצה לעשות המצוה עם היותה מוכנת לפניו שלא לקיים מצות הבורא שצוה עליה, אמר ארפא משובתכם, כי משובה היא יותר משובב כי משובה מורה על הפעולה עצמה ושובב מורה על האיש שהיה שובב בעת ההיא, וגם כי חטאו חמור אמר האל ית' שירפא משובתו שידע רבונו וכוון למרוד בו, כשישוב ונחם על רעתו ירפא וימחץ מכתו, ולחומר חטאו הוצרך להזכיר בו רפואה מה שלא הזכיר בחטא ועון, וכן אם עובר אדם על מצות לא תעשה בשוגג או במזיד או בפשע צריך לכוין בתשובתו היפך אופן עשיית העבירה, ובתשובתו זאת יקרא בעל תשובה לתלות ויה"כ מכפר כמו שכתוב (ויקרא ט"ז) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, כלל בכאן ג"כ שלשה אופני עשיית החטא, כי במה שאמר יכפר עליכם לטהר אתכם כלל כל מה שהוא בידיעה שהוא מזיד ופשע שהוא עון שחוטא בגופו וצריך כפרה וטהרה מאתו ית'.

ולזה אמר יכפר העון והפשע שהוא עליכם, ויטהר אותו ברחמיו וחסדיו, כי מצד השכל אין כפרה וטהרה למי שחטא במזיד, ועל שחטא האדם בשוגג אמר מכל חטאתיכם לפני ה', כלומר החטאים שהיו בשוגג שלא ידעתם שהייתם חוטאים אלא לפני ה' לבד הוא שהיה גלוי, תהיו נטהרים מהם מעצמיכם. ולזה אמר תטהרו ולא אמר אטהר אתכם:

וכן כשעבר אדם על כריתות ומיתות ב"ד בשוגג או במזיד או בפשע צריך לכוין בתשובתו הפך אופן עשיית העבירה, ותשובתו זאת ויה"כ יתלו ויסורין ימרקו ויגמרו כפרת עונו, וכמו שכתוב (תהלים פ"ט) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, וייחס השבט לפשע כי שבט המוסר הוא מתנקם ממי שהוא פושע במרד ובמעל, מה שאין כן בנגע שהיא מעצמה מצערת ואינה נוקמת כל כך כמו בשבט המכה בכל עת, ולא רמז הכתוב הזה שהוא על כרת, עון החטא שהוא בשוגג, כי על השוגג של עון שיש בו כרת חייב להביא קרבן בזמן המקדש ואין צריך יסורין למרק עונו, וכן כשחלל ה' בשוגג או במזיד או בפשע הוא צריך לכוין בתשובתו היפך אופן חטאתו, ובתשובתו זאת יה"כ ויסורין תולין ומיתה ממרקת, כמ"ש (ישעיה כ"ב) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, כי אפילו על המזיד שאינו פושע לא יכופר לו העון עד המיתה, אבל בשוגג אם הוא חלול ה' בדבר שיש בו כרת יתכפר בקרבן, ואם לאו אפשר שלא יענש במיתה על חלול ה', כיון שלא היה כ"א בשוגג, ולכן לא הזכיר אלא עון כמו שכתבתי.

וכמו שיש הפרש בשלשת אופני עשיית החטא בכוונת התשובה, כמו כן במעשה התשובה, כי גם שבהרהור התשובה בלבו נקרא צדיק כמו שכתבנו למעלה, עם כל זה אינו מכופר חטאתו עדיין עד אשר ייטיב מעשיו בפועל ויקבל יסורין כפי חומר החטא, וגם זה אינו שוה בשלשת אופני עשיית החטא, כי כשחוטא במזיד יכבדו עליו היסורים, ויותר מהמה כשיהיה החטא במרד ובמעל, למרק עוצם מרדו ופשעו, וכן אמר דוד ע"ה (תהלים נ"א) חנני אלהים כחסדך, כי דמיון חסדי האל ית' יספיקו לחון ולחוס על כל מי שצריך רחמים וחנינה, ואמר (שם) כרוב רחמיך מחה פשעי הרב כבסני מעוני, כי כפי עוצם עונש הפושע ומורד בהשי"ת, צריך רוב רחמיו לחמול עליו ולכפר חטאתו, ואם לא כרוב רחמיו כביכול לא היה מרחם ומכפר.

ואמר בפשעים מחה, כי גודל העון בהיותו במרד ובפשע הוא כאילו מעבה הנפש מעוצם העון עד שצריך להעביר אותו למחות אותו, כאילו הוא נראה ויש בו ממשות שצריך לגררו ולמחותו, דמיון הטינוף המדובק בשולי המעיל שצריך גרירה ומחייה במים להעביר אותו.

ובעון אמר הרב כבסני מעוני, כי אינו כ"כ כמו הפשע ועם כל זה צריך כיבוס הרבה, דמיון המעיל המטונף ואין טינופו בעין בפניו אלא מעורב וצריך כיבוס הרבה להעבירו.

ובחטא אמר טהרני שהוא כמו אבק הנדבק במעיל, כי בניעורו או בהעביר אותו במים לבד בלי כיבוס יהיה טהור ומלובן, כי אינו שוה החוטא בשוגג לחוטא במזיד, וכן אמר גם דוד ע"ה (שם ל"ח) כי עוני אגיד אדאג מחטאתי, הורה כי העון שהוא במזיד צריך האדם לדאוג ולהצטער עליו במחשבה ובדבור, ובחטא גם כי לא יוציא אותו בדבור אלא שיצטער וידאג במחשבתו מספיק לכפרתו, והוא ית' מיקל עוד על החוטא לפעמים שלא יצטרך להצטער על העון שהוא במזיד יותר ממה שהיה בשוגג, וכמו שאמר משה ע"ה (שמות ל"ד) נושא עון ופשע וחטאה, ואמרו חכמים ע"ה (יומא ל"ו) שבקש משה שכשיחטאו ישראל ויחזרו בתשובה שיעשה להם זדונות כשגגות, ולזה הקדים עון ופשע לחטא, גם כי סדר הוידוי הוא חטא עון ופשע.

וכוונת הענין כי אין השכל גוזר שיכופר עון המזיד ופושע בדברי האל ית', אלא שצריך להחשיב אותם כאילו הם שוגג, והשוגג יש לו כפרה דרך סברא כיון שלא כיון לחטוא, ולהיות מן הנמנע כפי מה שגוזר השכל שיכופר העון שהוא במזיד אמר נושא ומעביר כאילו נושא ומעביר אותם מלפניו כאילו לא היו ולא עשאם, שאם היה מחשיב אותם מצויים ושעשה אותם, לא היה כדאי להתכפר מצד היותם במזיד כמו שכתבתי.

פרק ח

היסורין הבאים על האדם מצד עונותיו, לפעמים בגופו, לפעמים בבני ביתו, לפעמים בממונו, כי האדם ידאג ויצטער עד מאד בחסרון שיגיע לו בבניו ובממונו, ונמצא שהיסורין לעולם בגופו, אלא שאינם שוים אלא כפי מה שראוי לו על מה שחטא, והנה פרעה שהיה בזמן אברהם אבינו ואבימלך ופרעה ומצרים כלם לקו בגופם ובבני ביתם ובממונם, כמו שכתוב (בראשית י"ב) וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם, ולאברם היטיב בעבורה, ובאבימלך כתיב (שם כ') וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהתיו, וכתיב ויקח אבימלך צאן ובקר ויתן לאברהם, ופרעה ומצרים לקו בגופם במכות שבאו עליהם ובכללם מכות בכורות לבניהם, ואח"כ בממונם, כמו שכתוב (שמות י"ב) וינצלו את מצרים, וגם בצדיקים הקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה ומנכה מיעוט עונם ביסורין, מי לנו גדולים משלשת הרועים משה אהרן ומרים, משה לקה מעט מן הזמן בצרעת ידו על שאמר (שם ד') והן לא יאמינו לי, אהרן קדוש ה' לקה בבניו נדב ואביהוא, כמ"ש (דברים ט') להשמידו וכתיב (עמוס ב') ואשמיד פריו ממעל,

ומרים לקתה שבעת ימים בצרעת על אשר דברה במשה כמו שכתוב (במדבר י"ב) ותדבר מרים וגו' וכתיב תסגר שבעת ימים, ובנביאים מצינו (יהושע ז') עכן שלקה בשלשתן, וישראל כשחטאו בזמן השופטים, (מ"א ט"ז) וחיאל מבית האלי לקה בבניו, והרבה כיוצא בהם לקו בגופם ובבניהם ובממונם, כמו שקרה לאיוב (איוב א'), כי הצער המגיע להם מהם הוא כפרת העון כפי ערך העון, כי אין לאדם בדברים הגופניים בזה העולם תועלת והנאה, כ"א בבריאות גופו ובבני ביתו בממונו, וכשיקרה בהם איזה חסרון, אין ספק שהוא מצטער ומגיע לו מן הצער שיעור מה שנהנה בדבר העבירה, כי לא ימלטו עונותיו מחלוקה, או הם התלויים בגופו לבד כמו רוב המצות אם הוא נמנע מעשותם, אז רוב העבירות שהם תלויות בגופו במחשבה או במעשה, וקצתם תלויים בבני ביתו אשתו ובניו, ואם הוא מן האנשים החשובים ובעלי מעלה ושם נקראים בני ביתו ג"כ המונהגים על פיו וכמאמרם (שבת נ"ד) כי הוא נתפס בעונם כיון שיש בידו למחות ואינו מוחה, וקצתם תלויים בממונו ובקיומו, בהפסד ממונו על היותו עומד על משמרתו שלא לעבור על אחת ממצות ל"ת ובעזיבת החטא במה שאין לו רשות לעשותו:

והנה ענשי התורה לאנשים העוברים על מצות השם הם על דרך זה בגופו ובממונו, העבירות שעושה אותם בגופו אם הם מהחמורות חייב אחת מד' מיתות ב"ד, ובחייבי לאוין הוא נענש מלקות בגופו, ואותם שאין בהם מעשה פטור מן המלקות להעדר המעשה בהם, ואותם שהם בממונו כגזלות וחבלות ודיני קנסות נענש ג"כ בממונו, וקנס אונס ומפתה גם כי הוא בא על מעשה גופו ולא בממונו נענש בממונו לסבת מה שחסר ממון ופגם בת ישראל, וכיון שצריך לשלם הפסד הממון הוא פטור מעונש הגוף, על העיקר שאין אדם לוקה ומשלם, וכן בחבלות וכיוצא בהם משלם ממון שהפסיד לנחבל בחבלו בו, ולא מצינו בתורה לב"ד שיענישו לאדם שום עונש בביתו או בבניו, וכמו שאמר פשט הכתוב לא יומתו אבות על בנים, כי אולי יפשע האדם בבניו ובבנותיו להענישם על ידי ב"ד ואין ב"ד מכירים את לבבו, אבל בדיני שמים נענש האדם בבניו וכמו שאמר הכתוב ערירים ימותו, ואמרו בעון נדרים בנים מתים, כי האל ית' שהוא בוחן לבות וכליות הוא יודע מצפוניו ומעניש את האדם במה שיכאיב ויצער אותו כפי עוצם חטאתו, וכשהאדם חוטא בשוגג גם כי יהיה החטא מן החמורים, מיקל עליו האל ית' להענישו בממונו והוא הקרבן שמביא על חטאתו ונסלח לו, וכשהחטא הוא מאותם שאינם חייבים עליהם כרת אינו נענש אפילו בממונו, הכלל כי כפי מה שחוטא האדם נפרע האל ית' ממנו אם בגופו אם בבניו אם בממונו, ואם הוא צדיק יהיה שלם בגופו שלם בבניו שלם בממונו.

ולזה אמר הכתוב (דברים ו') ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, הורה כי בהגיע האדם למעלת אוהב האל יתב' יהיה שלם בכל כמו שאמר בכל לבבך, והם הבנים שחקוקה אהבתם בלבבות, ובכל נפשך והיא בריאות הגוף, כי היסורין מצערין את הנפש, ובכל מאדך והוא הממון, כלו' כשתאהב הש"י תהיה שלם בכל בניך ובכל בריאות גופך ובכל ממונך ולא תחסר כל באהבתו, ולכן אם תהיה בסכנת מות או חסרון בנים וממון על קדושת שמו ראוי שתשליך כולם אחרי גוך, ותשליך יהבך על ה' לבדו כי הוא ישלם שכרך משלם בעוה"ז ובעוה"ב באהבתך אותו, כי מי שסובל היסורין בעה"ז טוב לו לעה"ב:

וענין היות היסורין מכפרים עון הוא לסבת מה שהתענג בעשיית העבירה בגופו, ובסבלו היסורין תחלש כח תאותו ולא תגבר עליו עוד להחטיאו, ועונו הקודם יתכפר, ואם לא סבל היסורין בגופו תהי עונו על עצמו, עד אשר ישוב ויתכפר לו, כי מי שבועט ביסורין אין היסורין לו לכפרה, וכן אמר ירמיה ע"ה (ירמיה י') יסרני ה' אך במשפט אל באפך פן תמעיטני, רצה כפי זאת הכונה כי אם יבאו עליו יסורין שיהיו לכפרת עון במשפט, ושלא יפתנו יצרו להקשות את לבו לבעוט בהם, באופן שתהיה מכתו אנושה ובלתי מכפרת עון, ולכן אמר יסרני ה' אך במשפט, כלומר שיהיו היסורין לנכות עוני במשפט היסורין, ולא להתנקם ממני אם אקשה ערפי ולא אסבלם, ולכן אמר אל באפך פן תמעיטני, כי היסורין שהם לכפרת עון הם מגדילים את האדם שנשאר נקי מעון אחר שסבל היסורין, ואם אינם כפרת עון, ממעיטים ומקטינים אותו בלי תועלת והוא נזוק בגופו ועונו לא נתכפר:

פרק ט

כשנחפש על כלל היסורין נמצא אותם נחלקים לשני מינים, יסורין שהם באים על האדם החייב על העבר, או הבאים על האדם הצדיק על העתיד, ואותם שהם באים על העבר הם ב' חלקים, היסורין שהם לכפרת עון, ואותם שאינם לכפרת עון אלא בסבה כנזכר למעלה, ואותם שבאים על העתיד כמו כן הם ב' חלקים אותם שהם לאהבה להיטיב לאיש הסובל אותם בעוה"ז ובעוה"ב, ואותם שהם לתמורת הרעה שהיתה מעותדת לבא עליו ומעט היסורין היו סבה שלא באה ולא נגעה בו הרעה:

אמנם היסורין הבאים על האדם לכפרת עון הם כשיודע ומכיר היותו ראוי שיבאו עליו היסורין מצד עונותיו, ואם בתחלת בואם לא ידע יפשפש היטב במעשיו ויתלה בהם, כמו שאז"ל (ברכות ה') ראה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו שנאמר (איכה ג') נחפשה דרכינו ונחקורה פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה שנאמר (תהלים צ"ד) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, ופירש רש"י ז"ל פשפש ולא מצא עבירה בידו שבשבילה יסורין הללו ראויין לבא, נראה כי מה שאמר למעלה יפשפש במעשיו הוא שיחפש על אי זו עבירה באו לו יסורין הללו ואחר שפשפש ומצא יעשה תשובה, ולא אמרו ראה אדם שיסורין באין עליו יעשה תשובה, שנראה שצריך לידע ולהכיר שאותם היסורין באו עליו כדין וכשורה על מה שעבר שיש לו אי זו התיחסות עם אופן אותם היסורין,

ועל כן הוכיחו מן הכתוב שאמר (איכה ג') מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה', כי מה שאמר הכתוב (שם) נחפשה דרכינו חוזר על מה יתאונן אדם חי, כי כשבאות קורות ומאורעות מיסורין על האדם הוא מתרעם על מה באה אליו הצרה ההיא, ואינו נותן אל לבו מה שיש בידו מן החטאים די סיפוק היסורין הבאים עליו והותר, וזהו שאמר מה יתאונן ויתרעם אדם כיון שהוא חי ולא נגעה חרב עד הנפש, וכי יהיה הוא גבר גובר על חטאיו לשלא יבאו עליו יסורין,

תוכן העניינים

בית אלהים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה