אור ברסלב
בית אלהים שער התפילה

בית אלהים· רבי משה ב"ר יוסף מטראני [המבי"ט]

שער התפילה

הקדמה

פרק א

ראוי לתת גדר לענין התפלה, שתלויים בה כמה דברים גדולים, כמו שנבאר בעז"ה. ומצאנו גדרה נכון ושלם, והוא בקשת האדם מהאל דבר צורך שאינו ברשותו.

והרצון במלת בקשת, הוא להורות שאין ראוי שישאל האדם צרכיו מהאל ית' דרך חיוב והכרח, כמי ששואל את חבירו שיפרע לו את חובו, שהוא חייב לפרוע לו, אלא דרך בקשה ותחנונים, כעני השואל למי שאינו חייב לו, כי מה הקדים האדם ליוצרו לשישאל ממנו דרך חיוב, וכמ"ש הכתוב (איוב מ"א) מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא, כמו שדרשו רז"ל (ויק"ר פכ"ז עיי"ש) נתתי לו בית ואח"כ אמרתי לו ועשית מעקה לגגך, וכתבתם על מזוזות ביתך. נתתי לו שדה, א"ל לא תחרוש בשור ובחמור וגו'. וע"ד הפשט יאמר. מי שחושב שהוא מקדים לפני פעולות טובות, ולזה שואל ממני דרך שילום, ממה שהוא תחת השמים שהוא שלי, אוכל לפרוע לו, אבל מי שמכיר שאין מי שיקדימני קודם שאעשה לו טובה, אלא שואל דרך חסד וחנינה, איני פורע לו ממה שיש לי בזה העולם השפל, שהוא תחת כל השמים, והוא עולם ההויה וההפסד.

אלא מעולם העליון והוא עוה"ב עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיה ס"ד), ר"ל מה שיעשה לאותם שהם מחכים לו, כלומר שמחכים שיהיה להם שכר טוב בעמלם, אבל אינם מכוונים לזה בדרך חיוב, אלא דרך חסד ורחמים, וכמו שאמר התנא (אבות פ"ב) וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא תחנונים לפני הקב"ה, כדכתיב (יואל ב') כי חנון ורחום הוא כו' ונחם על הרעה, כי תפלת קבע הוא שחושב שראוי ומחוייב הוא שתפלתו תהיה נשמעת, ושישיג המבוקש בתפלתו, והיא קובעת שאלתו, ואין ראוי לאדם אלא שיעשה דרך תחנונים, שמודה שאינו כדאי בשביל מעשיו אלא ברחמי ה', ובזה משיג מבוקשו, כי אין מי שינצל מהרעה הבאה עליו, אלא ברחמי האל, וכמו שהביא הכתוב כי חנון ורחום כו' ונחם על הרעה, כלומר כי מצד שהוא חנון ורחום הוא שמרחם ונחם על הרעה, כ"א לא היה במדת רחמנותו אלא בדין וחיוב, לא היה שב על הרעה, כי אין מי שיוכל לדין עמו לומר שהוא ראוי שיסלק מעליו חרון אפו, כי אם בחסד וברחמים ומדת רחמנותו כוללת לבלתי הגונים, וכמו שאמר (ברכות ז') וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו ראוי ורחמתי את אשר ארחם אע"פ שאינו כדאי, כי היה מספיק שיאמר וחנותי ורחמתי ואמר את אשר אחון את אשר ארחם, לומר שלא תתפשט אותה החנינה והרחמנות, אלא לאותו שיחון ולאותו שירחם ממש ולא לאחרים, וזה בלי ספק אינו אלא לבלתי הגונים, שאם הם צדיקים גמורים השי"ת חונן ומרחם אותם ואת דורם בזכותם, ואינו צודק בהם את אשר אחון וארחם, אלא לכלם בזכותם כנזכר.

והקדים חנינה לרחמים, כי חנינה מלשון חן והוא נותן חן לבלתי הגון, כדי שיהא ראוי אח"כ לשירחם עליו:

והנה מצאנו (תענית י"ט) שהאשימו את חוני המעגל על שיצא מגדר זה בתפלתו, שאמר איני יוצא מהמעגל הזה עד שתרחם על בניך, שנראה שהיה שואל מהאל דרך חיוב והכרח, וכמו שאמרו (שם) כבן המתחטא על אביו, שהוא הבן המתגעגע על אביו, שהוא נוהג עמו שעושה לו כל רצונו, ושואל ממנו דרך ציווי והכרח, וכן עשה חוני שעג עוגה ונכנס בתוכה, לרמוז כ"א לא היה מרחם על בניו היה נראה כאילו הם בתוך העוגה, כלומר שמורה לעולם שהוא כדורי, והם תחת צבאות ומזלות השמים, וכשרחם על בניו יצא מהעוגה להורות כי אין שר ומזל שולט על ישראל כשהם צדיקים אלא שהמזל כפוף ונכנע תחתם, וכמש"נ על אברהם אבינו (בראשית ט"ו) ויוצא אותו החוצה (בר"ר פרשה י"ד) שהוציאו מחללו של עולם ואמר לו הבט וכו', שהמערכות הם תחתיו ולא הוא תחת המערכה, ונאמר לו (שם) כה יהיה זרעך, כלומר כמו שאתה למעלה מן המזלות כה יהיה זרעך, כלומר הזרע שהם מיוחסים לך צדיקים כיוצא בך.

והרצון במלת האדם, הוא להורות שלא תאות התפלה אלא לאדם, שהוא מעותד לפגעים ומקרים בזה העולם, לא למלאכים שהם למעלה מהגלגלים, ולא ישיגם חסרון ומקרה ופגע, והם מקדישים ומעריצים את קונם כפי הדרגתם והשגתם ולא לבעלי חיים שבזה העולם השפל שאין בהם דעת לשאול צרכיהם, והוא ית' שבראם הוא מספיק צרכיהם ומכין מזונותיהם מעשבים וצמחים הגדלין מאליהם בלי טורח ועמל כמו שהם אינם צריכים לטרוח ולהשיג תכלית בריאתם, כי כוונת בריאתם הוא מציאותם לצורך האדם, אבל האדם שצריך לטרוח ולהיותו עמל בזה העולם בתורה ובמע"ט, אינו ניזון מהגדל מאליו אלא ממה שצריך טורח ועמל עד הגיעו למזון האדם להורות על כוונת תכלית יצירת האדם וכמו שהראה ר"ע לקיסר (תנחומא פ' תזריע) השבלים והגלוסקאות כששאל ממנו אי זה טוב מעשה הקב"ה או מעשה בשר ודם. והשיב לו כי מעשה ב"ו. שהבין ממנו שהיה רצונו להקשות לו על המילה, הואיל שהוא ית' בראו ערל למה אנו מבטלים צורת תבניתו, והתחכם בהראות לו השבלים והגלוסקאות, כי השבלים מעשה הקב"ה והגלוסקאות הן מעשה ב"ו, להורות כי כמו שהגלוסקאות טובות למראה ונחמדות למאכל יותר מהשבלים במעשה וטורח האדם בהם במלאכות הצריכות מחרישה עד אפייה, כמו כן תכלית האדם אינו מושג אלא ע"י טורח ועמל האדם בתורה ובמע"ט בזה העולם כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות ל"ג), וזו היא הוראת המילה ביום השמיני ללידתו, לומר שלא נברא האדם להתנהג על טבע העולם כבעלי חיים, אלא לטרוח לפעול פעולותיו מכוונות ליוצרו, ולהחליש בידיו דבר המביאו לידי עבירה, והיא הערלה, וביום השמיני ימול בשר ערלתו, להורות כי בזה יהיה גובר על טבע העולם, שהם שבעת הימים, ששת ימי המעשה ויום השביעי שנברא למנוחה, ואם כן האדם כולל המלאכים שהם במדרגה עליונה, והבעלי חיים שהם במדרגה תחתונה.

ואפשר עוד לומר, כי עיקר התפלה היא לאדם שהם ישראל, כמ"ש הנביא (יחזקאל ל"ד) ואתן צאני צאן מרעיתי, שאני בעצמי רועה אתכם כרועה שיש לו צאן רבות ומוסרם לרועים שתחת ידו, והצאן היפה והטוב מהעדרים הוא בעצמו רועה אותם להשגיח בהם לטובתם, ואמר אדם אתם, כי מה שאני מכנה אתכם בכנוי צאן הוא בערכי, כי אתם צאני צאן מרעיתי, אבל בערך הצאן שאינם צאן מרעיתי, אדם אתם, וזהו שדייקו אתם קרויים אדם, וא"כ תפלת ישראל היא הנשמעת שהם נמסרים תחת כנפיו ולא תחת שום שר ומזל, וכמו שאמר מרע"ה בתפלתו (דברים ט') והם עמך ונחלתך וכו', כי מצד שהם עמו ונחלתו כדכתיב (שם ל"ב) כי חלק ה' עמו וכו' ראוי לסלוח על חטאתם ולקבל תשובתם ותפלתם.

ומלת מהאל, היא להורות שאין רשות לשאול ולבקש כי אם מהאל ית', ולא משרי מעלה, שאין אנו כפופים תחתם ולא גם מהמלאכים, כי אם מהאל ית' לבדו שהוא אלהינו, כי גם בזמן שבגדו ישראל ונאמר להם (שמות כ"ג) הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך וגו', ונאמר (שם) השמר מפניו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם, שנראה שהמלאך היה אמצעי בינינו לבין בוראנו, הרי ביאר וסמך הכתוב מיד ואמר כי לא שלח המלאך אלא כשליח להביאם אל הארץ, כדכתיב (שם) כי ילך מלאכי לפניך וכו', ואמר (שם) לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעשה כמעשיהם, וסמיך מיד ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, כלו' גם כי שלחתי לפניכם מלאך ואמרתי לכם השמר מפניו אל תמר בו וכו', עם כל זה לענין התפלה שהיא עבודה שבלב, אין לכם רשות להתפלל אלא לה' שהוא אלהיכם ביחוד, והוא משגיח בכם בכלל ובפרט כל איש ואיש ולזה אמר וברך את לחמך, כי היה ראוי שיאמר את לחמכם וכו', אלא שהיה נראה כי דרך כלל יברך את לחמכם, ואפשר שאיש זה פרטי לא יגיע לו דבר מאותה הברכה, לזה אמר את לחמך, כ"א אתם ביחד תעבדו אותו באגודה אחת בכוונה לא תהיה הברכה דרך כלל, אלא לכל אחד ואחד יברך לחמו ומימיו, ופרט ואמר והסירותי מחלה מקרבך, כי רוב החלאים הם באים מרוע המאכלים, ואחר שיברך אותם הוא מסיר מחלה מקרבו, כלומר ממה שנכנס במעיו שהוא מבורך, ולא ימשך ממנו לנזק גופו כלל.

או יאמר וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, כי לפעמים לא יסתפק האדם בלחם ומים לסבת בריאות גופו, וכמ"ש רבי יוחנן (חולין פ"ד) על רב שאמר צריכין אנו לחוש לדברי זקן, שהוא רבי אלעזר בן עזריה, שאמר מי שיש לו מנה יקח לביתו ליטרא ירק ולא בשר וכו', ואמר רבי יוחנן אבא ממשפחת בריאים הוה, אבל כגון אנו שאין אנו בריאים, מי שיש לו פרוטה בתוך כיסו יריצנה לחנוני, ולא יסגף עצמו בעינוי ויצטרך לבריות יותר שיחלה ורב נחמן אמר כגון אנו לווין ואוכלין, אפי' אין לנו פרוטה, ולזה אמר הכתוב וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, שיהיה ברכה בפת ובמים, שיהיה בהם בריאות וחוזק באופן שלא יחלה ולא יצטרך לבשר ויין, ואמר והסירותי ולא אמר והסיר כמו שאמר וברך את לחמך, כי השגחת האל ית' על ברואיו להצילם מרעתם היא יותר פרטית מהשגחתו עליהם להטיב להם, כי הוא מטיב לכל, כדכתיב (תהלים קמ"ה) טוב ה' לכל, אבל בענין ההצלה, כשהם בצרה צריכין השגחה פרטית בעין החמלה יותר, ולזה אמר בברכה וברך בלשון נסתר, ובענין ההצלה או הרפואה כשהם בחולי ומדוה אמר והסירותי, כלומר אני אסיר המחלה מקרבך באופן שתדעו ותשכילו ממוצא הדבר והחולי כי אני הוא המציל והמרפא לכל חי, בהשגחתי הפרטית עליכם, כשתעבדו אותי בכל לבבכם.

עוד רמז בזה הכתוב סבת היות התפלה לאל ולא לזולת, כי יש בידו להשלים צרכי כל השואלים אליו משא"כ בזולתו, ולזה אמר ועבדתם את ה' אלהיכם, כי יש בידו לברך לחמך ומימיך ולהסיר מחלה מקרבך משא"כ בזולתו, כ"א תעבוד ותתפלל לאיש שייטיב לך לא יצילך מרעתך, ואם יוכל להצילך מאי זו רעה, לא יוכל להטיב לך, כי אפי' מלאכי מעלה כל אחד ממונה על דבר אחד ואינו יכול להשלים רצון איש במה שאין ברשותו, ואפילו במה שהוא ברשותו שהוא ממונה עליו, אין לו רשות להשלים חפצי איש אם לא ברשות ה' ית', ואמרו בירושלמי דברכות (פרק הרואה) ב"ו אם באת לו צרה, קורא לבן ביתו של פטרון, ואומר לו פלו' על הפתח בחוץ, אבל הקב"ה אינו כן, אם באתה לו צרה לאדם, לא תקרא למיכאל ולא לגבריאל אלא צווח להקב"ה והוא עונה לך, הה"ד (יואל ג') כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, הורו כי בקריאת מיכאל או גבריאל, היו צריכים רשות ה', כמו המשל של בן בית שאומר לפטרון פלוני על הפתח בחוץ, והפטרון אומר אם ירצה שיכנס או לא, ודומה לזה הוא שמזהיר שלא תקרא למיכאל או לגבריאל, שצריכים להמלך בו ית', אלא לשם ית', ומיד יענה, כמו שכתוב כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, כי בקריאת שם ה' לבד עד שלא השלים שאלתו, הוא נמלט, כי בעבודת האל ית' בכל לבב והיא תפלה בכוונה ישלמו לאדם כל חפציו ומאוייו, המתמידים אותו בזה העולם לעבודת בוראו, הנכללים בטוב ורע, בהבאת הטוב עליו ובסילוק הרעה הבאה עליו:

ומלות דבר צורך, יורו שאינו ראוי לאדם להתפלל לאל על דבר שאינו הכרחי, כי הוא מטריח את קונו כביכול ללא צורך (תענית כ"ד), כי קבלת התפלה הוא דבר נסיי חוץ מהטבע, כ"א יורה המזל רעה על האדם ינצל בתפלתו (שבת קנ"ו ב) וצדיק מושל יראת אלהים, והאל ית' אינו חפץ לבטל עולמו שברא וטבעו ללא צורך והכרח (שם), וכבר נענשו ישראל על שאלם דבר בלתי הכרחי, שאמרו (במדבר י"א) מי יאכילנו בשר, ונאמר למשה על זה, ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר כי בכיתם באזני ה' לאמר וגו', כי הם לא שאלו בפירוש מה' שיתן להם בשר, אלא כמדברים בינם לבין עצמם ומצטערים על העדר הבשר, ואמרו מי יאכילנו בשר, כלומר שמשה לא היה יכולת בידו להאכילם בשר, כמו שאמר מאין לי בשר, וא"כ מי יאכילם, והיתה כוונתם על ה' שהוא משביע לכל חי רצון, ולזה אמר השי"ת למשה אספה לי שבעים איש וגו' ונשאו אתך במשא העם, שהם חושבים שאין אתה יכול להפיק רצונם וצרכם לבדך, ואל העם תאמר התקדשו למחר, כלומר מה ששתפתי שבעים איש עמך, לא להפיק רצונם במה ששאלו בשר, כי אליהם תאמר שלא היו מוכנים לאכול בשר, מצד מה שהורו שלא היו שואלים אלא ממך, כי כוונתם לא היתה אלא על שאשמע אני דבריהם, ולזה יכינו עצמם למחר לבד ויאכלו בשר, כי בכו באזני ה', כלומר כי מה שאמרו מי יאכילנו, הוא כדי שישמע ה' את קול דבריהם, ולזה נאמר ונתן ה' לכם בשר ואכלתם, כלומר לא יהיה לכם הנאה מהבשר אלא בשעת האכילה, כמו שאמרתם מי יאכילנו בשר, לא אמרו מי יתן לנו בשר אלא מי יאכילנו, שלא היו רוצים הבשר אלא ליהנות מטעמו בשעת האכילה, ולזה נגזר עליהם הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת ואף ה' חרה בעם וכו', כיון שלא היו רוצים הבשר אלא למלאות תאות טעמם, טרם יהנו מטעמו אף ה' חרה בהם, וכמו כן מצינו (תענית כ"ד) במעשה דר' יוסי דמן יוקרת, שהעניש את בנו, אשר הטריח את קונו, להוציא פירות התאנה בלא זמנה, ונאסף הוא בלא זמנו:

ומלות שאינו ברשותו, יורו ג"כ על שאין ראוי לאדם להתפלל לאל אפילו על דבר הכרחי אם יש יכולת בידו וברשותו להשלים הדבר ההוא, כי אפילו שאין לו פת בסלו אלא כדי סעודה אחת ואומר מה אוכל למחר הרי הוא מקטני אמנה (יבמות ס"ג), כ"ש להתפלל לאל שיתן לו מזונות בהיות לאל ידו לאכול ממה שיש בידו, או יכול להשתכר אל צרור נקוב, וכמ"ש דוד ע"ה (תהלים ס') הבה לנו עזרת מצר ושוא תשועת אדם, כלומר כשאין אנו יכולין להושיע עצמנו בדרך הטבע ותשועתנו היא שוא, אז הבה לנו עזרת מצר, כי כשאנחנו יכולים להושיע עצמנו בדרך טבע, לא נבקש מה' שיעשה לנו נפלאות ושיעזור לנו מהצר.

וכבר יראה שיפול ספק בגדר זה, במה שמצינו ביהושע אשר הפליג לדבר לה' אחרי תתו האמרי לפני בני ישראל, ועשותו נס גדול, בהשליך על האויבים אבנים גדולות, וכנראה מן הכתובים שכבר נצחו המלחמה, וא"כ למה הוצרך להעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון, והוא הפך הגדר שאמרנו, דבר צורך.

ואיפשר לומר שהוצרך יהושע לעשות הנס הגדול הזה לקדש ה', כדי שידעו כל העולם כי אותו הנס של השלכת האבנים היה מאתו ית', ושהיה יכולת בידו לעשות נס גדול ממנו, כי אותו הנס היה בלילה, כדכתיב (יהושע י') ויבא אליהם יהושע פתאום כל הלילה וגו' ויהמם ה' לפני ישראל וגו' ויהי בנוסם וגו' וה' השליך אבנים גדולות וגו' וימותו, רבים אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב, אז ידבר יהושע וגו', כי אחר שראה יהושע שרבים מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב באותו הלילה בנוסם, ידע כי הם חשבו ותלו, כי לסבת היות שעת נוסם בלילה באותו מורד של בית חורון הוא שהיה יכול האל ית' להשליך עליהם האבנים הגדולות אשר מתו רבים בהם, אבל אם היה שעת נוסם ביום חשבו כי לא היה יכול להם, כי השמש המושל הגדול ביום כמו שאמרו חכמים (בר"ר סוף פרשה נ') בענין סדום, כי לפי שהיו מהם עובדים לחמה ומהם עובדים ללבנה, נתפרע מהם בשעה שחמה ולבנה עומדים ברקיע, והיינו י"ו בניסן, וכתיב השמש יצא על הארץ וגו', ולזה אמר כאן כשראה כך יהושע שהיו מיחסים ליאות וקיצור לשמו ית', שלא היה יכול ביום כמו בלילה, דבר יהושע לה' ביום תת האמרי לפני בני ישראל ואמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וגו', כי זה הנה היה לעיני ישראל שראו אותו, כי נס השלכת האבנים לא היה לעיניהם, שלא ראו אופן השלכתם, אלא שמתו האמוריים מצדם, אבל זה הנס של עמידת השמש היה לעיניהם, שראו השמש בעיניהם עומד כיום תמים, וענין העמדת השמש היה להורות להם כי השם יתברך מושל בכל ברואיו, ונותן להם תוקף לעמוד על משמרתם, ולהתיצב על מישור מהלכם, ויכול לשנות ג"כ את תפקידם ולבטל אותם מעבודתם, ואפילו לשמש שהוא המושל הגדול שבעולם לעיני הברואים, ולז"א שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, ואמר וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו, שעמד השמש בדד וידום, עד אשר ראו נקמה הגוי שהם ישראל כדכתיב (דברים ד') כי מי גוי גדול אשר לו אלהים וכו', מאויביו, שהתמיד העמדת השמש עד אשר השלימו לנקום מהם כדי שיתקדש ה', וידעו הגוים כי ממשלת השם ומדת דינו מתוחה לאויביו בין ביום ובין בלילה, ולכן לא זז השמש ממעמדו, עד אשר לקחו נקמתם מהם בשלימות, ואמר ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו שיעשה נס ללא צורך כזה, אחרי שובם מהמלחמה בנצחון, שישמע ה' בקול איש לעשות נס גדול כזה ללא הכרח, אלא לסבת שיהא ניכר ומפורסם כי ה' נלחם בישראל, ונתבאר ונתקיים גדר התפלה והוא בקשת האדם מהאל דבר צורך שאינו ברשותו.

פרק ב

ענין גדר זה, לא יכלול אלא שאלת האדם צרכיו שהוא דמיון ברכות אמצעיות של י"ח ברכות, אמנם צריך המתפלל להקדים לתפלתו שבח הבורא, וכמו שדרש רבי שמלאי (ברכות ל"ב) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל דכתיב (דברים ב') ה' אלהים אתה החלות וגו' וכתיב בתריה אעברה נא ואראה וכו'.

וענין הקדמת השבח נראה בתחלת המחשבה דבר בלתי הגון בשאלת צרכיו, כ"א אדם אחד ישבח את חבירו, ואח"כ ישאל ממנו אי זה דבר, נראה שסיפור שבחו היה לסבה שישלים שאלתו.

אבל בהסתכלות ועומק המחשבה, יראה השבח דבר הכרחי לקבלת התפלה, והוא כי שבח ושלמות האנשים אינו דבר שלם בתכלית ולא קיים, לסבת מאורעות האדם וגלגולי העולם, ולכן אי אפשר שישבח האדם את חבירו וישאל ממנו כ"א בתוספת שבח ויתר שאת מה שאין בו והוא אומרו בשפת חלקות להפקת רצונו ממנו, אמנם בענין התפלה לאל ית' צריך שידע האדם ויכיר קודם תפלתו לאלהיו, כי אין מי שיכול לתת את שאלתו ולעשות את בקשתו, אלא הוא ית', כי הוא ברא את העולם, ולו נתכנו עלילות, ולזה צריך להקדים ולסדר שבחו של מקום, לומר שהוא יודע ומכיר כי מצד שבחו וגדולתו שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, הוא ראוי שיתפללו אליו, כי הוא מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, ואומר ועושה גוזר ומקיים, ואין מי יאמר לו מה תעשה.

ולכן שואל ממנו שאלותיו ומשליך עליו יהבו והוא יכלכלהו. וזהו שאמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא בברכות (ז' ב) מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקרא להקב"ה אדון עד שבא א"א ע"ה וקראו אדון. שנאמר (בראשית ט"ו) אדני אלהים במה אדע כי אירשנה. ויש לספק בזה שהרי אמרו במדרש (בר"ר י', במ"ר י"ט) אני ה' הוא שמי שקרא לי אדה"ר. כשאמר הקב"ה למלאכים חכמתו מרובה משלכם וקרא שמות לכל הדברים ואמר לו ואני מה שמי. אמר נאה לך להקראות אדני שאתה אדון לכל. ולזה אמר הקב"ה אני ה' הוא שמי שקרא לי אדה"ר. וא"כ הרי שאדה"ר הוא שקראו אדון הכל. ואיך אמרו לא היה אדם שקראו אדון אלא אברהם. ויש לישב כי מה שקראו אדה"ר ה' הוא שם בן ד'. כדכתיב אני ה' הוא שמי. וזה השם הוא מורה על שהוא ית' ברא העולם ומהוה כל ההויות. ולסבת שאופן בריאתו העולם והוית ההויות הוא דבר נעלם מעיני כל חי. שאין מי שישיג כיצד בראו שאינו דבר מצוייר. לכך אינו נקרא ככתבו אלא בכנוי אדנות. כלומר כי בסבת בריאתו העולם ראוי שיהיה אדון עליו כיון שהכל ברואיו. וזה דבר נגלה ומפורסם ומושג שהוא ית' משגיח בעולם ונותן לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. ולזה ראוי לקרות על שם ההויה שם אדנות. כי מסבת ההויה הוא אדון על הכל. ומה שאמרו לא היה אדם שקראו אדון, הוא שקראו אדון בפירוש בקריאה, אלא א"א שקראו בלשון אדנות. כי בזמנו כבר נשכח מפי העולם שהוא ית' ברא את העולם, ולא היו מכירים שהיה אדון על כל העולם מצד הבריאה. ולזה קראו הוא אדון בפירוש בענין ירושת הארץ. לומר כי כשיירשו בניו את הארץ שיעשה להם הוא יתברך נסים ונפלאות ביציאת מצרים ובכניסתם לארץ יכירו כל העולם כי הוא יתברך אדון על כל העולם. ומצד שיכירו שהוא אדון העולם, יודו למפרע שהוא ברא את העולם והוא מהוה ההויות. וא"כ יצא לנו מכאן שצריך להקדים לתפלתו השבחים שלו יתברך. בפרט אותם השבחים שיש להם יחס לענין שאלתו. כמו שאמר אברהם אדני אלהים במה אדע כי אירשנה. כלומר צריך שתראה אדנותך ומדת דינך על ז' אומות. כדי שאירש הארץ, כי עתה אינו ניכר לבני העולם. וכן דניאל אמר (דניאל ט') והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני. ואמרו (ברכות ז') למענך מבעי ליה. אלא למען אברהם שקראו אדון. כלומר כי זאת התפלה שהיתה על חורבן בית המקדש היה צריך שיראה השי"ת אדנותו בעולם ושידין אותן. ונראה שאין ראוי להקדים ולסדר שבח למקום. אלא השבחים הראויים לאותה השאלה ששואל בתפלתו, שאם הוא מסדר ומקדים שבחים אחרים, נראה כחושב לסיים כל שבחיו יתברך, וכמו שאמרו (שם ל"ג) לההוא דנחית קמיה ר"ע סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך, שאמר האל האדיר והחזק והיראוי, שכיון שהם שבחים שאין להם יחס עם שאלת התפלה, נראה שהוא רוצה לספר כל שבחיו, וכמו שאמרו (שם ל"ג ב) תלת קמייתא אי לאו דאמרינהו משה רבינו ואנשי כנסת הגדולה תקנום בתפלה, לא הוינא אמרי להו.

כי ביציאת מצרים ובמדבר נתפרסם גדולתו וגבורתו ונוראותיו, אבל בחרבן ב"ה אמר ירמיה (יומא ס"ט ב) גוים מקרקרים בהיכלו איה נוראותיו ולא אמר נורא, דניאל אמר גוים משעבדים בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור, אתו אנשי כנסת הגדולה והחזירו עטרה ליושנה, ואמרו הן הן נוראותיו הן הן גבורותיו, שכובש את כעסו ונותן ארך אפים לרשעים, ואלמלא גבורותיו היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות, הרי שנתנו טעם לשבח על אמרם אותם השבחים בזמן החרבן, כי גם הם מתייחסים לענין שאלת תפלותינו, כי אנו מתפללים לאל שנתקיים בין האומות, וכן אמרו בפירוש על חנה (ברכות דף ל"א ב) אמר רבי אלעזר מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות, עד שבאתה חנה וקראתו צבאות, אמרה רבש"ע מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך ליתן לי בן אחד ביניהם, משל למלך שעשה סעודה וכו'.

הרי שחנה השבח שסדרה קודם תפלתה היה שבח מתייחס לשאלתה, וכן אמר דניאל (סימן ט') לאדני אלהינו הרחמים והסליחות כי מרדנו בו.

כי מצד שהוא אדון על כל העולם, תאות לו רחמנות, ומצד שהוא אלהינו תאות לו הסליחה, ואמר כי מרדנו בו, כי מצד שהחטא הוא חמור, שהוא במרד ובמעל, צריך רחמים וסליחה שירחם עלינו ואחר כך יסלח:

וכמו שצריך לסדר שבח קודם, צריך לתת הודאה בסוף אל חלקו, שהוא כעבד שקבל פרס מרבו שמשבחו והולך לו, כמו שדרשו ז"ל (ברכות ל"ד).

וצריך לתת טעם למה אמרו שהוא כעבד שקבל פרס מרבו שמשבחו והולך לו, שנראה שהוא מקוה שמיד תשמע תפלתו. ואפשר שהורו לנו כאן עיקר מעקרי התפלה, והוא שלא ישים אדם מגמת פניו כשמתפלל שתשמע תפלתו, וכמו שאמרו (שם דף ל"ב ע"ב) סוף בא לידי כאב לב, כדכתיב (משלי י"ג) תוחלת ממושכה מחלה לב, ואמר רבי חמא בר חנינא (שם ל"ו) כל המתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנא' קוה אל ה' וגו' וקוה אל ה', ואם כן מה שאמרו כעבד שקבל פרס מרבו, הוא שיחשוב בעצמו כאלו כבר נענה, כי לא היתה תכלית התפלה כדי שיענה, אלא להורות שאין בעולם למי שראוי להתפלל אלא לאל ית', ולהכיר שהוא חסר מכל וכל בזה העולם, ואין מי שימלא חסרונו אלא הוא ית', ומספר לפניו חסרונותיו, להורות זה הענין, וסוף השכר לבוא, אבל לא שתהיה התפלה לתכלית השגת המבוקש, שנראה שאם היה יודע שלא יהיה נענה באותה התפלה לא היה אומר אותה:

ובזה יתורץ דבר קשה בענין התפלה. שנראה דבר בלתי הגון ונאה לשאול שאלה אחת כמה פעמים, כי לפני מלך בשר ודם אם ישאלו ממנו דבר א' פעמים או שלש, יחרה לו על השואל, כי אם היה רוצה המלך להשלים לו שאלתו בפעם הראשונה או השניה היה משלים חפצו, ואם כן ההפצר הוא דבר מותר ומזיק להשאלה, ואנחנו מתפללים לאל בכל יום ערב ובקר וצהרים תפלה א', י"ח ברכות שתקנו, וגם כי אין אנחנו נענים ברובם, אין אנו נמנעים מלאומרם בכל יום.

אלא שכוונת התפלה היא להכיר ולהורות כי אין בעולם למי שראוי להתפלל כי אם לאל ית', שהוא אדון לכל העולם ושאנחנו חסרים מכמה דברים המוזכרים בתפלה, ואנו זוכרים אותם לפניו, כדי שנכיר שאין מי שיכול לספק צרכינו ולהצילנו מכל צרותינו כי אם האל ית' ועליו אנו משליכים יהבנו, ואנחנו יוצאים ידי חובותינו בהתפלל על הכונה הזאת, וה' הטוב בעיניו יעשה, אם לקבל תפלתנו אם היא הגונה אם לאו, וזהו שנאמר בסוף המזמור שנאמר דברי הימים (א' ט"ז) על יד דוד ואסף ואחיו בהציג את הארון בתוך האהל אשר נטה לו דוד אמרו, ואמרו הושיענו אלהי ישענו וקבצנו והצילנו מן הגוים להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך, כי באמרם ואמרו הושיענו, הורו על שיכיר האדם חסרונותיו, ויאמר אותם לפני האל ית', ואמרם אלהי ישענו, הוא לומר כי אנו מכירים שהוא אלהי ישענו, כלומר שאין מי שראוי שיתפללו אליו, אלא הוא, שהוא אלהי ישענו שיכול להושיע ולו נאה התפלה והתחנה, ואמר עוד וקבצנו והצילנו מן הגוים להודות לשם קדשך וכו', להורות כי בזמן שאנו בגלות הוא שאנו מסדרים שבחו של מקום ואנו מתפללין לאל שיושיענו מכל צרותינו, אבל כשיקבץ אותנו ויצילנו מן הגוים, אז לא תהיה תפלתנו אלא שבחים והודאות לאל יתברך, ולא תפלה ותחנה, כי לא יארע לנו שום נזק וצער, לשנתפלל עליו, אלא נשבח ונעריץ אותו ונודה לשמו כמו שהמלאכים עושים שמקדישים ומעריצים את האל ואינם מתפללים, כי אין להם צורך לשום דבר, כך נהיה אנחנו בזמן העתיד במהרה בימינו.

ואם כן כשאמרו כעבד שקבל פרס מרבו, הוא שיחשוב בעצמו כאילו כבר קבל הפרס, שאין עושה תפלתו על מנת לקבל פרס, אלא על הכוונה הנזכרת:

פרק ג

מצות התפלה אינה כשאר המצות שנאמר בהן (ראש השנה דף כ"ח ע"ב) מצות אין צריכות כוונה ויוצא ידי עשיית המצוה בעשות אותה אפילו בלא כוונה כיון שעושה מעשה המצוה כהוגן וכשורה (שם ע"ש), אבל התפלה אינה מצוה מעשית, ולכן צריך לכוין בה (ברכות ל' ב) כי עיקרה היא כוונת הלב, גם כי אינה נשלמת אלא בדבור דהרהור לאו כדבור דמי (ברכות כ' ב), והכתוב תלה אותה בכוונה ובדבור כדכתיב (דברים י"א) ולעבדו בכל לבבכם, ואמרו (תענית ב' ב) אי זו היא עבודה שהיא בלב זו תפלה, ונקראת עבודה שיש בה איזה מעשה. והוא עקימת שפתיו בתפלתו.

ולזה (ברכות כ' ב) אין יוצא בהרהור דלאו כדבור דמי. אבל העיקר היא הכוונה. וענין זאת הכוונה הוא לדבק מחשבתו במה שמוציא בשפתיו. אם הוא מסדר שבחו ית' יחשוב באותם השבחים שמוציא בשפתיו שהם נאותים לו והוא משובח בהם ולא אחרים, וכן בענין שאלת צרכיו, שהוא יכול ומשגיח על כל פרטי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, מה שאין כן בזולתו. ובענין זאת הכוונה יהיה מושגח ומושפע מאתו יתברך בזה העולם ובבא. כי בכוונה וברצון הוא שברא הקב"ה את עולמו. ולא הוצרך דבור. כי עשרה מאמרות נאמרו על הרצון והחפץ מאתו יתברך ויתעלה. וכמו שמצינו אמירה בלב (מגלת אסתר סי' ו') ויאמר המן בלבו. וכיון שכל העולם נברא בחפץ ורצון. כמו כן שומע תפלת ברואיו כשהיא בכוונה. ולא תשלם הכוונה כהוגן בלתי הדיבור. ולכך אמרו (ברכות כ ב) הרהור לאו כדיבור דמי. וגם כן יועיל הדיבור לעמי הארץ הבלתי מבינים מה שאומרים. ואם לא היה הדיבור לא היו יוצאים ידי תפלה כלל. ואפילו המבינים א"א שיוכלו לכוין בכל עת שמתפללים. ולכן אנו אומרים בסוף הברכות האמצעיות שמע קולנו ה' אלהינו וכו'. כי גם שלא כווננו כראוי בתפלתנו. שישמע קול תפלתנו. גם כי הקול הוא בלי כוונה. ובחתימה אנו אומרים כי אתה שומע תפלת כל פה. כלומר אפילו התפלה שהיא מן השפה ולחוץ, שאינה בכוונה. אתה שומע אותה על ידי רחמיך הרבים. כיון שאינם יודעים לכוין בה. כמ"ש (תהלים ס"ה) שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו. כי מצד שהוא שומע קול התפלה גם בלי כוונה. עדיו כל בשר יבואו. אותם שהם קרובים לחומר מן הצורה והם מכונים לבשר. יבאו עדיו תפלתם:

או ירצה כי לא לבד שומע תפלת האנשים שמתפללים על הדברים הצריכים לשלמות נפשם בזה העולם. כמו שנאמר כשיחנן להם הש"י דעה והשכל ויפתח להם שערי תשובה שהם דברים בלתי גשמיים. אלא גם בשאלם והתפללם על צרכיהם הגופניים בזה העולם. הוא משגיח עליהם ומשלים צרכם. וזהו שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו. כלומר בשביל שאתה שומע תפלה יבואו עדיך צרכי כל בשר. מה שהם צריכים מצד שהם בשר. ואתה משלים להם צרכם, וכן אמר הנביא (ירמיה ל"ב) אנכי אלהי כל בשר הממני יפלא כל דבר, כי יש מהכופרים שחושבים כי מצד גדולת מעלת הש"י אינו משגיח בזה העולם השפל והגרוע. לזה אמר אני אלהי כל בשר. שאני משגיח על כל בשר. גם כי הם שפלים מצד החומר שלהם. כי אין ראוי שיפלא ויתכסה ממני כל דבר. ולכן אני משגיח על פרטיהם. כיון שאני אלהיהם. וג"כ לקצת בני אדם הטובים וישרים בלבותם יועיל להם הרצון והכוונה בלי תפלה בדבור. כדכתיב (תהלים קמ"ה) רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם. כי אותם שהם יראי ה' אין ראוי שיתפללו לה' על רוב הטובה בזה העולם. כי אין הצדיקים יכולים לעמוד בשלוה. אלא קופץ עליהם רוגז:

והנה יעקב אבינו עליו השלום לא שאל מאת השם יתברך רוב עושר וכבוד. אלא לחם לאכול ובגד ללבוש. וכן נאה לצדיקים להסתפק בזה העולם בדבר מועט. באגודה של ירק (סנהדרין צ"ד ב), ולא לשאול מה' בית והון. ועכ"ז כשרואה השם יתב' רצונם וחפצם בעושר וכבוד. בהיות כוונתם לשם שמים, להשתמש בהם כראוי. לפרנס עניים. ולהחזיק התורה ולפארה. גם כי אם הם אינם מוציאים מחשבתם לפועל על לשונם. השם ית' עושה רצונם. ויעקב אבינו באותו המצב אמר (בראשית כ"ח) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. כלומר אני איני שואל ממך כי אם לחם ובגד. אבל אם תתן לי יותר. עשר אעשרנו לך. ולכן אמר המשורר בזה הכתוב. רצון יראיו יעשה. שרואה השם ית' ובוחן כליות הצדיקים ועושה רצונם. גם כי אינם שואלים בפיהם. ואמר גם כן ואת שועתם ישמע ויושיעם. להורות לנו מעלת יראי ה'. כשהם משועים וצועקים לאל יתברך, גם כי אין הצרה כל כך כמו השועה והצעקה. ישמע אל קול הצעקה. ויושיעם כפי הצעקה ולא כפי הצרה. כי לפעמים האדם מיצר וצועק יותר מן הראוי לאותה הצרה, להיותה קטנה. כי אם הצרה היא גדולה כמו השועה, גם צעקת אחרים שאינם יראי ה' כל כך הוא שומע ומושיע אותם. וכמו שאמר הכתוב בישראל (שמות ב') ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. שירצה לומר כפי הכונה בזה המקום. שעלה שועתם אל האלהים מן העבודה שהיו מעבידים ומשעבדים אותם. כלומר שהשועה היתה ראויה כפי צרת העבודה שהיו בה, ולא היו צועקים ומשועים יותר מן הראוי.

ואותם שאינם שואלים מה שראוי להם לחלקם בפיהם, הם בגדר ענוים. ועליהם תבוא ברכת טוב בלי שאלה, וכמו שכתוב (תהלים יו"ד) תאות ענוים שמעת ה' תכין לבם תקשיב אזנך, כי הוא יתב' רוצה תאות לבם, ושומע אותה כאילו שאלו אותה בפיהם. ומכוין לבם שתהיה אותה התאוה לעבודתו יתב'. כדי שיהיה ראוי שישמע אל ויענהו, ועליהם נאמר (שם ל"ז) וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום, כלומר כי אותם שהם ענוים ואינם שואלים צרכם בפיהם, אינו צריך לומר שהוא יתברך מספיק צרכם בדברים הבלתי קיימים, אלא גם כן משלים צרכם בדברים הקיימים והעומדים, כדי שלא יצטרכו לשאול דבר כיון שהם ענוים. וזהו הנרצה באמרו וענוים יירשו ארץ, כלומר מצד ענותנותם ישלים יתר שאת, שהם יורשים דבר קיים בארץ ואינם יגעים לריק ולא יולדים לבהלה, והם מתענגים על רוב שלום, כי גם שהאל יתברך משפיע להם טובו ועם כל זה הם אינם מתענגים כי אם על רוב שלום. כשיש רוב שלום בעולם. שכל העולם עומדים בשלוה. ולא שהם יעמדו בשלוה והעולם בצער (תענית כ"ד). כי הם מצטערים עם הצבור (תנחומא סוף פרשה בשלח) ואינם מתענגים כי אם על רוב שלום בעולם. כנזכר:

פרק ד

זמני התפלה, גם כי אינם מן התורה, הם עיקר גדול בתפלה.

והם מיוסדים מהאבות עליהם השלום, וכמו שאמרו (ברכות כ"ו ע"ב) אברהם אבינו תקן תפלת שחרית דכתיב (בראשית כ"ג) וישכם אברהם בבקר. יצחק תקן תפלת מנחה דכתיב (שם כ"ד) ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, יעקב תקן תפלת ערבית דכתיב (שם כ"ח) ויפגע במקום. כי לא לבד תקנו התפלה אלא גם זמני התפלה. וכוונת אלו הזמנים הוא להורות לנו, כי חיותנו וקניננו בזה העולם הם מאתו ית'. ולזה כשאנו קמים ממטתנו שישננו בלילה, אנו חייבים להתפלל לאל ולתת לו הודאה ולהכיר שהחזיר נשמות לפגרים שהם כמתים, שהשינה א' מששים במיתה לסבת העדר השתמשות החושים החיצונים, ובתפלתנו לאל בשחר, אנו מכירים כי הוא המעמידנו בזה העולם. והמחיה אותנו כהיום הזה. ואחר כך אנו הולכים לעשות עסקנו להתפרנס ממעשה ידינו. ובשעת המנחה שפנה היום ונטו צללי ערב. אנו חוזרים להתפלל לאל, כדי שנכיר ונבין, כי מה שנתעסקנו במלאכת חיינו והשתדלותנו. הוא הנותן לנו כח לעשות חיל. כי (קדושין דף פ"ב ע"ב) אין עושר ועוני מהאומנות. אלא ממי שהעושר שלו כדכתיב (חגי ב') לי הכסף ולי הזהב וגו'. ולכך יבקש רחמים ממי שהעושר בידו. והנה נכללו כל צרכי האדם באלו השני דברים. בחיותו וקנינו.

לכך אמרו (ברכות דף כ"ז ע"ב) כי תפלת ערבית רשות. שאינה לצורך דבר הכרחי כשאר התפלות, ולכך אמרו (שם דף ה' ע"ב כפי' התוס' ד"ה אלא) שאסור לעשות מלאכה קודם שיתפלל תפלת שחרית. כי אותה התפלה אנו מתפללים אותה על חיותנו בזה העולם. ולא הגיע עדין גבול המלאכה. וכבר נרמזו (ברכות ל"א) זמני שלש תפלות אלו בכתוב, כדכתיב (תהלים נ"ה) ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי. הרצון כי בהיות התפלה באלו הג' זמנים או באחד מהם בכוונה. אין ספק שהאל יתב' ישמע קול תפלתו. עוד נרמז בדבריו לשון יחיד, כי כשהתפלה היא באחד מזמני התפלות. גם שתהיה ביחיד היא נשמעת. כיון שהוא בזמן שהצבור מתפללים. אע"פ שהוא מתפלל ביחיד (ברכות ח'):

עוד נרמז בזמני ג' תפלות אלו, שיהיו כל ימי האדם בזה העולם. בעליית ימיו ובעמידתם ובירידתם. מכוונים לעבודת ה' ית'. ולא ימתין עד אשר יבאו ימי הזקנה (שבת קנ"ג). וישוב יום א' לפני מיתתו, ונמצא כל ימיו בתשובה ובמעשים טובים, ולזה תקן אברהם אבינו ע"ה תפלת שחרית. שהוא דמיון תחלת ימי האדם, שיהיו מכוונים לעבודתו, ולא ימשך אחר המדות הגופניות. ויצחק תקן תפלת המנחה. לרמוז כי מאמצע ימיו והלאה צריך לחפש בדרכיו יותר ולהוסיף אומץ בעבודתו יתברך. ויעקב תקן תפלת ערבית, לרמוז כי גם שטרח בתחלת ימיו ובאמצעותם בעבודת השם ית', גם בשעת הערב השמש שהם ימי הזקנה צריך האדם לעשות מה שיוכל מעבודת ה', גם כי אינו יכול לטרוח ולעשות כל כך כמו שהיה עושה בעודו איש, בזמן בחרותו, אפילו הכי יעשה מה שיוכל. ובערך זה נקרא תפלת ערבית רשות. שאין הזקן יכול לעבוד עבודת ה' בשלמות מצד כבדותו.

וכמאמר שלמה עליו השלום (קהלת י"ב) וזכור את בוראיך בימי בחורותיך וגו' והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ. וכן אמר (שם י"א) בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך. הנה שהמשיל ימי הבחרות לבקר. ואמר כי בהם צריך לטרוח ולעמול. וגם בערב שהם ימי זקנה שלא יוכל לטרוח כל כך. אל יכחיד מלעשות דבר מכל וכל, אלא יעשה מה שיוכל. ועל זאת הכוונה איפשר שסדרם המשורר בהפך תיקונם, להישיר האדם על תכליתו. ומבחרותו ותחלת ימיו יביט וישגיח ימי זקנתו והערב שמשו, ולכן התחיל מהערב, ואמר ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה. כי בהיות מחשבתו על הערב, שישים המות מגמת פניו, בבקר ובצהרים ישיח ויהמה וישמע אל קול תפלתו. וכן אמר (תהלים ה') ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה. אחר אמרו האזינה ה' וגו' הקשיבה לקול שועי וגו'. על התפלה שאדם מתפלל על צרכיו ההכרחיים אמר האזינה שיהיה קרוב אליו להטות אזן לשמוע תפלתו. ובמה שאין צורך כל כך ואינו מוציא אותה בפיו אלא במחשבת לבו והגיונו אמר בהם בינה הגיגי שיבין הגיונו ויעשה הטוב בעיניו ואמר הקשיבה לקול שועי, כלומר גם כי לא תהיה בכוונה שלמה כראוי, אלא בקול, ראוי שתקשיב, כיון שאני מכיר שאתה מלכי ואלהי ואליך תפלתי, כי אפילו מי שאינו יודע לכוין בתפלתו. הוא יודע שהוא מתפלל לאל יתברך דרך כלל, ולזה אמר כי אליך אתפלל. כיון שאני מתפלל אליך, ראוי שתקשיב לקולי גם כי לא אדע לכוין בה. ואמר ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה. כי גם שמהבקר שהוא זמן הבחרות אינו שלם האדם כל כך לשיהיה ראוי שתשמע תפלתו, עם כל זה ישמע קול הערכת תפלתו, ומהבקר ראוי שיתנהג בזה כדי שאחר כך ידע לכוין בה, ויצפה שתהא תפלתו נשמעת, וזהו בקר אערך לך ואצפה, כשאערוך ואכין עצמי מן הבקר לעבודתך, אז אצפה שתשמע תפלתי.

ואם כן ראוי לאדם להיות זהיר בזמני התפלות. שהם מורים על ענין עקרי, וזהו שאמרו בגמרא (ברכות דף ו' ב) אמר רב הונא לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה כדכתיב (מלכים א' י"ח) ויהי בעלות המנחה וגו'. ורבי נתן אומר אף בתפלת ערבית דכתיב (תהלים קי"א) תכון תפלתי וגו'. ורב נחמן אמר אף בתפלת שחרית שנא' (שם ה') ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה. ואין הכוונה כפי הנראה מהם שיהיה האדם זהיר באותה תפלה שלא יבטלנה, שלסברות כלם צריך האדם להשתדל ולהיות זריז שלא לבטל שום תפלה מהג' תפלות, אלא ענין כוונתם הוא שיהא האדם זריז בזמן התפלה שלא יעבור זמנה, שהרי אליהו נענה באותה השעה, ולכן ראוי שיתפלל אותה באותו הזמן ולא יאחר, ורבי נתן אמר אף תפלת ערבית, שצריך גם כן האדם להיות זהיר בזמנה שלא יעבור, ורב נחמן אמר אף תפלת שחרית צריך שיהיה זהיר בזמן התפלה כנזכר. והנה ראיית כל א' מאלו האמוראים מורה כי לסבת היות אותה התפלה בזמנה, הוא שנענה האדם בה. וכמו שהביא הראשון מתפלת אליהו שאמר הכתוב ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו וכו'. שנראה שהמתין עד אותה שעה כדי שיענה בה, וכן בתפלת הערבית כתיב תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב, כי באמרו מנחת ערב, יורה על תפלת ערבית שהיא סמוכה למנחה. והיא בזמנה אחר הערב השמש, וכן באמרו בקר תשמע קולי בקר אערך לך. נראה היות זמן תפלת שחרית קבוע בבקר, שהוא תחלת זמנה, ואז תשמע לפני האל יתברך:

פרק ה

בהיות התפלה נמשכת אחר השבח וההודאה לאל יתברך.

ראוי שתאמר במקום מיוחד, והוא בית הכנסת, וכמו שאמר אבא בנימין פ"ק דברכות (דף ו') אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנא' (מלכים א' ח') לשמוע אל הרנה ואל התפלה, במקום רנה שם תהא תפלה, וענין רנה הוא שבח ותהלה לאל יתברך, וזה בלי ספק אין מקום אמירתו אלא בבית הכנסת, כי הוא מקדש מעט, וכמו שבמקדש הלוים היו משוררים ומשבחים לאל בדוכנם, כן ראוי להיות שבחו יתברך נאמר בבית הכנסת, שהוא מקום קבוץ בני אדם לשבח אותו בדבר שבקדושה שאינה בפחות מעשרה, כי רוב הדברים הצריכים י' הם בענין שבחיו ית', כאמרם (ברכות ל"א) אין דבר שבקדושה בפחות מעשרה, שהם קדושה וקדיש וברכו, וכיון שאינם נאמרים בפחות מעשרה, צריך שיתקבצו העשרה במקום אחד והוא בית הכנסת.

וכיון שהשבח צריך להיות בבהכ"נ, גם התפלה צריך להיות בבהכ"נ, וז"ש במקום רנה שם תהא תפלה, כי כיון שהרנה היא השבח צריך להיות בעשרה שיתקבצו בבית הכנסת, שאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה, גם התפלה הנמשכת אחר השבח ראוי להיותה ג"כ בבהכ"נ במקום הרנה, וכיון שהוקבע מקום אחד להקדישו יתברך בעשרה, נעשה בית הכנסת והוא יתברך מצוי בו, וכמו שאמרו (שם ו') מנין שהקב"ה מצוי בבהכ"נ שנא' (תהלים פ"ב) אלהים נצב בעדת אל, ועדה אינה בפחות מעשרה העומדים בבית הכנסת, ואמר שהאלהים נצב בה.

וענין היותו מצוי בבהכ"נ, הוא להורות לנו מעלת תפלת הרבים שאינם חוזרים ריקם בתפלתם כשהיא בכוונה, וזהו הנרצה בבהכ"נ שהוא מקום קיבוץ הרבים לתפלה, והוא יתברך מצוי לשמוע תפלתם.

ואחר שהוקבע המקום לתפלה, הרי הוא מוכן ומושפע להיות נענה כל המתפלל בו, ואפילו הוא יחיד בזכות הרבים המתפללים ונענים בו, כמו שאמרו (ברכות ו') אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבהכ"נ, שנראה שבהיותו בבהכ"נ תפלתו נשמעת גם כי הוא יחידי, ולא לבד בב"ה אלא אפילו יחיד המתפלל במקום מיוחד וקבוע, הוא קרוב להיות נענה בו יותר, וכמ"ש רב הונא (שם ע"ב) כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם יהיה בעזרו, וכשמת אומרים עליו אי חסיד אי עניו תלמידו של אברהם אבינו, ואברהם אבינו מנא לן דקבע דוכתא, שנאמר (בראשית י"ט) וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, הנה שקביעות המקום הוא לו לעזר וגם להועיל בשמיעת תפלתו, ואמרם אלהי אברהם יהיה בעזרו, לומר כי כיון שהוא קבע מקום לתפלתו כאברהם אבינו, זכות אברהם אבינו שקבע ג"כ מקום לתפלתו, כדכתיב אל המקום אשר עמד שם, עומדת לו לעזרה, וכמו שנשמעה תפלת אברהם אבינו בשביל שקבע מקום לתפלתו, כן תהיה נשמעת תפלת הקובע מקום, כי כיון שהוצרך הכתוב להודיענו כי במקום אשר עמד והתפלל בו פעם אחרת הסכים עתה להתפלל, נראה כי הוא דבר מועיל ועוזר לקבלת התפלה, וההולך אחריו ודורך בעקבותיו לקבוע מקום לתפלתו הוא תלמידו, והוא במקום אברהם אבינו באותו הדור, ולכן כשמת אומרים עליו אי חסיד אי עניו תלמידו של אברהם אבינו, כלומר מי ישלים חסרונו וימלא מקומו להיות תלמידו של א"א לקבוע מקום לתפלתו:

עוד מבואר בפשט מאמר זה שאומר כל הקובע מקום לתפלתו, ולא אמר לתפלה, להורות כי מי שמתפלל על דבר אחד, וחוזר להתפלל על אותו דבר עצמו, ראוי שישתדל שיהיה במקומו הראשון, והוא סבה לשמיעת תפלתו, וגם לפעמים בעמדו במקום שהתפלל בראשונה, גם כי לא יתפלל עתה, הוא נענה בהיותו עומד במקום שהתפלל בו, דמיון השואל שאלה ממלך בשר ודם והולך לו, ואח"כ לימים חוזר לאותו מקום ששאל שאלתו, כדי שיראנו המלך ויזכור למלאת חפצו, והוא אינו חוזר לדבר עוד אל המלך, כן המתפלל לאל יתברך על דבר פרטי במקום מיוחד, כשחוזר לאותו המקום בכוונת התפלה שהתפלל, הקב"ה שומע תפלתו שהתפלל קודם, וזהו הקובע מקום לתפלות שהתפלל כבר, וכמו שהביאו ראיה מא"א ע"ה שנאמר בו וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, כי לא הזכיר הכתוב שהתפלל עתה, אלא שהשכים בשחר אל המקום אשר עמד והתפלל שם אל פני ה', והוא המקום אשר עמד להתפלל על סדום ועמורה, שנאמר שם בתחלת הענין ואברהם עודנו עומד לפני ה', כמו שאמר כאן את פני ה', אברהם אבינו בא אל זה המקום על כוונת התפלה שהתפלל אתמול, ולא רצה להתפלל עתה, והש"י בראותו טוב כוונתו בתפלה זכר אותו וזכותו והציל את לוט בעבורו, כמו שכתוב ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט וגו', שזה הענין היה מעין התפלה ששאל על סדום ועמורה, וא"כ הקובע מקום לתפלתו כמו שאמרנו, אמרו עליו אלהי אברהם יהיה בעזרו, כלומר כי כמו שלהיותו אלהי אברהם זכר את לוט בזכותו, כמו כן לקובע מקום לתפלתו כמוהו יהיה בעזרו:

וענין היות קביעות המקום סבה לקבלת התפלה, הוא דבר שכלי ומבואר בתורה כי גם שמלא כל הארץ כבודו, עכ"ז השגחתו נראית יותר במקום זולת מקום, כפי עובי וגסות המקום הוא יתברך מרחיק שכינתו ממנו, וכפי זכות וטוהר הדבר הוא ית' מתקרב אליו.

כי הנה המלאכים שהם כולם שכליים הם קרובים אליו בעולם המלאכים, ואף גם זאת אינם משיגים מקומו, כדכתיב (יחזקאל ג') ברוך כבוד ה' ממקומו, ועולם האמצעי הוא למטה מעולם המלאכים, להיות הגלגלים והכוכבים בעלי גשם, ועולם השפל הוא למטה מכולם, להיותו מארבע יסודות חמריים, משא"כ בעולם האמצעי שהם מגשם חמישי זך וספירי.

וכמו שיש בעולם העליון והאמצעי מדרגות זו למעלה מזו במלאכים בהשגתם והשפעתם שהם מקבלים זה מזה, והמדרגה הראשונה מהסבה הראשונה, ובגלגלים וכוכבים ג"כ שהם מושפעים קצתם מקצתם, כמו כן בזה העולם השפל, יש מקומות מוכנים קצתם מקצתם, להיותם מושפעים מאתו ית', כמו גן עדן שהוא בעולם השפל, שהוא מקום מושגח ומושפע מאתו ית' לעונג הנפשות, ואח"כ ירושלים וא"י, וכפי רוחק המקומות ממנה ירחקו ממדרגתה, וכפי קרבתם אליה יתקרבו למדרגתה, כמצרים שהיא קרובה לא"י, ואין לך מעולה בכל הארצות יותר ממצרים, כדכתיב (בראשית י"ג) כגן ה' כארץ מצרים, ומעולה שבארצות מצרים צוען, שמושחין בה מלכים, כדכתיב כי היו בצוען שריו, ואין לך סלעים בכל ארץ ישראל יותר מחברון דקברי בה שכבי, ואפ"ה היתה מבונה על אחת מז' בצוען, בהשגחת השם עליה, וכמ"ש בפרשת עקב כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק, והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, הנה באלו הכתובים נרמזו קצת משבחי א"י משאר הארצות, והזכיר ארץ מצרים כי בהיות א"י מעולה מארץ מצרים כ"ש שהיא מעולה משאר הארצות כמו שכתבתי, ושבחיה הכוללים הם שנים, מעלתה בדברים השכליים, ומעלתה בדברים הגשמיים:

ומעלתה בדברים השכליים הוא, כעין מה שאמרו (בבא בתרא דף קנ"ח) אוירא דארעא ישראל מחכים.

והוא מצד היות האדם נברא מחומר מבחר א"י והוא ממקום המזבח, כאמרם (בר"ר פרשה י"ד) עפר מן האדמה ונאמר להלן מזבח אדמה תעשה לי. הוא מוכן יותר לקבל השפע האלהי מאתו ית' המשפיע בא"י בכבודו ובעצמו בלי שום אמצעי. כאמרם (ספרי פרשת האזינו) א"י אין שר ומזל מושל בה. (כתובות ק"י) הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה כדכתיב לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים. כי סבת נתינת הארץ הוא להיות לנו לאלהים ביחוד, שנהיה ראויים לקבל השפעתו. משא"כ בשאר הארצות שאין האדם מוכן לקבל כל כך ולא הארץ ראויה לשישפיע בה השי"ת על יושביה מה שראוי. מצד היותה נמסרת לשרים ולמזלות. וזהו אמרם (שם) דומה כמי שאין לו אלוה. וכמו שנאמר בדוד (שמואל א' כ"ו) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים. כי מצד היות חוצה לארץ נמסרת לשרים ולמזלות. הם כמחיצה בינינו לבין בוראנו. לשאין אנו מושפעים מאתו ית', כמו בא"י, ובזה דומה כמו שאין לו אלוה:

וענין מעלתה בענין הגשמיים. היא בענין שבח פירות א"י בגודלן וטעמם. ויופי ובריאות האנשים הגדלים בה. וזה נמשך ממעלתה בדברים השכליים. כי מצד השפע האלהי אשר בה מתברכים הדברים הגדלים בה, ולז"א (דברים י"א) כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם וגו', הזכיר אשר אתה בא שמה ואשר יצאתם משם. שהוא דבר מותר, לומר כי זאת הארץ ראוי שתבא אליה לרשתה מצד שהיא חלק ה' ואין שר ומזל מושל בה, וארץ מצרים היה ראוי היציאה ממנה להיותה תחת ממשלת שרי מעלה, ושר שלה היותר גדול מכל שרי מעלה והוא מזל טלה, ואמר אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק, לרמוז ההבדל שיש בין א"י לשאר הארצות בענין המזונות וחיי האדם, כי בא"י שאין שר ומזל מושל בה כ"א האל ית', היא מושפעת מאתו ית' מדי יום ביום ומדי שנה בשנה בכל הדברים הצריכים למזונות האדם וחייו, אבל שאר הארצות הם מושפעים ע"י השר והמזל השולט עליהם לזמן קצוב, כפי מה שחלקו לו למעלה.

והוא דמיון מלך גדול מושל בד' פנות העולם, שהוא שולח למקומות הרחוקים ממנו הדברים הצריכים אליהם לזמן רב, כדי שלא יצטרך לשלוח כמה פעמים, ובמקום מושבו אינו מחלק להם כ"א מדי יום ביומו או מדי חדש בחדשו.

להיותו קרוב אליהם, ויכול להשלים חסרונם בכל יום. וכן בענין זה. גם כי מלא כל הארץ כבודו. עכ"ז כבר חלק העמים והארצות לשרי מעלה. כדכתיב (דברים ד') וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים וגו' אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים. ועל ישראל אמר ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם וגו' להיות לו לעם נחלה כיום הזה. לא אמר ואתכם חלק ה'. אלא ואתכם לקח ה'. שנראה שגם ישראל היו נמסרים לשרי מעלה, אלא שלקחם ה' והוציאם מתחת רשותם. ולז"א ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים, המשיל ארץ מצרים לברזל, כמו שהברזל הוא קשה מכל מיני מתכות. כי סלע קשה ברזל מחתכו, (ב"ב פ"א) וכפטיש יפוצץ סלע (ירמיה כ"ג), כן ארץ מצרים שר שלה היותר תקיף, ולז"א ויוציא אתכם מכור הברזל, כלומר מתחת המזל היותר תקיף שבמזלות וראשון לכלם, שלא היה ראוי להוציאכם מתחת רשותו ולהכניסכם תחת שר אחר קטן ממנו, אלא להיותכם תחת רשותי, ולזה אמר הוצאתי אתכם מהיותר תקיף שבכל שרי מעלה, להיותכם לי לעם נחלה כיום הזה. והוא רומז ליום מעמד הר סיני, כי בעת שקבלו את התורה היו חלק ה' ונחלתו.

ואם כן הוא יתברך נותן ומחלק לשרי מעלה מה שראוי שישפיעו לארצותם כפי חסרונם בפעם אחת, אמנם לארץ ישראל שהיא חלקו ונחלתו ועיני ה' בה, א"צ להשפיע אליהם, כי אם כפי מה שצריכים בכל יום, כי הוא עומד עליהם וממלא חסרונם, וז"ש לא כארץ מצרים היא וגו' אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק, כלומר שהדבר הוא ברשותך לזרוע בכל יום שתרצה, כי יש לך מים מוכנים להשקות הזרע כגן הירק, אבל הארץ אשר אתם עוברים שמה היא ארץ הרים ובקעות, שאין אתה יכול להעלות ולהוליך המים ממקום למקום, מצד היותה הרים ובקעות, כל שכן שאין לה מים, כי אם כאשר ירד הגשם מן השמים והרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל כי כשזורע האדם ואינו יורד הגשם עליו, היתה פעולתו לבטלה, אבל אם הוא זורע על סמך המים שבצדו להשקות הזרע כארץ מצרים, אין פעולתו לבטלה, ויכול לזרוע כל זמן שירצה, משא"כ בארץ ישראל, שאין זריעתו מועלת אם לא ירדו הגשמים עליהם, וזהו הנרצה באמרו ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים, כי אפי' המים הצריכים לשתיה הם מהשמים, כל שכן הצריכים לזריעה.

ומפני שנראה זה חסרון בא"י, לזה אמר ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד. הוא דורש אותה תמיד ורואה מה שהיא צריכה ליושביה, ומשלים חסרונם בכל יום, וסבת זה הוא כדי שיהיו עיניהם תלויות לשמים, ויכירו כי אין מי שיכול להשפיע עליהם כי אם הוא ית', ואמר עיני ה' אלהיך בה, להורות על מעלתה בדברים השכליים, שעין השגחתו והשפעת חכמתו עליך מצד שהוא אלהיך ביחוד בארץ ישראל.

ואמר מראשית השנה ועד אחרית שנה. כי בענין דרישתו אותה תמיד כל כך בעין יפה, הוא משלים חסרונם באחרית השנה כמו בתחלתה, לא כבעל הבית שביום ראשון מתגלגל עם האורח בבשר, ובשני בדגים, ובשלישי בירק:

הנה נתבאר שיש הכנה גדולה לשפע האלהי במקום זולת מקום, וכמו כן המקום שהוא מוכן להתפלל בו, כבר הוכן להיות תפלת ישראל נשמעת בו, ולכן המתפלל בו אפי' יחיד ואפילו בלי כוונה שלימה הוא קרוב להיות תפלתו נשמעת וכמו שמצינו בכלב שהלך להשתטח על קברי אבות כדי שיצילהו השם מעצת המרגלים, שהיה בטוח שישמע השם תפלתו באותו מקום המקודש מצד היות בו אבות הקדושים וגופותם בהיותם חיים היו כלים להשתמש בהם בדבר שבקדושה, גם כי היה לו כוונה אחרת ג"כ שבזכותם ינצל מעצתם כדי שיכנסו ישראל לארץ ויתקיים היעוד שיעד להם הש"י שיתן לבניהם את ארץ כנען:

וענין היות התפלה נכח ארץ ישראל וירושלים ובית המקדש הוא דבר עיקרי לתפלה, וכמו שלמדו (ברכות ל') מפסוקי תפלת שלמה שנאמר (מלכים א' מ') והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת והבית אשר בנית וגו' והתפללו אליך דרך ארצם וגו', כי בהיות א"י וירושלים ובהמ"ק מוכנים לקבלת התפלה כמו שאמרתי, צריך האדם להתפלל נכחם, להכיר ולרמוז שהוא מתפלל לאל ית' השוכן במקומות המוכנים האלו, כי המתפלל בתפלתו מדבר לנכח כאלו מדבר עם השכינה, ולזה צריך להפוך פניו אל מקומה, כי מעולם לא זזה מכותל מערבי (מדרש איכה פסוק היו צריה לראש), ועיקר תפלותינו הם י"ח ברכות שאנו מתפללין ג"פ בכל יום, ותקנו אותם כאילו מדבר עם השכינה לנכח, ברוך אתה, אתה גבור, אתה קדוש, אתה חונן, השיבנו וגו', רצה, מודים אנחנו לך וגו', ולזה צריך ג"כ שיהפוך פניו אל מקום שכינתו, כמדבר איש אל חבירו שמדבר לו פנים אל פנים, בפרט בתפלת י"ח שהוא לנכח, כי במה שמתפלל האדם בישיבה כמו ק"ש וברכותיה אין צריך להיות נכח השכינה, וכן תקנו הברכות קצתם לנכח וקצתם בנסתר, ואפילו בברכה א' בא"י יוצר אור וגו' לנכח, וטובו מחדש בכל יום וגו' לנסתר אל ברוך וגו' בנסתר, הבוחר בעמו ישראל בנסתר, אמת אלהי עולם מלכנו וגו' בנסתר, וכן בברכות ק"ש של ערבית, ולזה אין אנו מתפללין אותם בעמידה ונכח השכינה.

וטעם היות תקון הברכות בלשון נכח ונסתר. ברוך אתה ה' בנכח, אקב"ו בנסתר, כתב הרשב"א ז"ל בפירוש מאמר (ברכות מ') כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה, ורבי יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות, כי טעם היות נוסח הברכות כמדבר לנגלה ונסתר, הוא לדעת שהשי"ת מחוייב המציאות ושאין אמתתו ית' מושגת כי אם לעצמו ית' לבד, והוא במציאותו נגלה, ובאמתות מהותו נסתר ונעלם מן הכל, ולזה קבעו נוסח הברכה לנכח בא"י כמדבר עם מי שהוא נמצא מפורסם אצלו, עד שהוא מדבר עמו פנים אל פנים, ואמרו אקב"ו בנסתר, לקבוע בנפשותינו שאע"פ שהוא נמצא מפורסם, מהות מציאותו נסתר ונעלם, שא"א לדבר בו רק בנסתר, ע"כ תוכן דבריו בזה.

ובזה מישב מה שתקנו מלכות בפתיחה ולא בחתימה, כי החתימה היא בדרך נסתר שאין אנו משיגים מהות מציאותו.

ולע"ד גם כי טעם זה הוא נגלה וגדול התועלת כמו שכתב הרב ז"ל, עכ"ז אינו כולל לכל הברכות, כי הנה כל הברכות של התפלות הם כולם לנכח כמו שכתבתי, וגם באותם שמוזכר בהם קדושת ישראל, כמו ברכת המועדים אנו אומרים וקדשתנו במצותיך, ולא קדשנו במצותיו, אשר מזה נראה היות טעם שכתבתי נכון, כי בכל הברכות שהם תפלה בעמידה כתפלות של חול והזמנים הם נאמרים לנכח שהוא כמדבר עם השכינה בתפלתו, וא"כ צריך לתת טעם לברכות המצות המסודרות בלשון נכח ונסתר ולא נסדר כל נוסח הברכה בלשון נסתר, כמו שהיה ראוי בהיותו בלתי עומד בתפלה לפני השכינה, ולכן אני אומר כי מן הידוע שישראל לא היו ראויים להצטוות במצות ה', מצד היותם נכללים ונמשכים מאדה"ר שעבר על ציווי הראשון שנצטוה ונתקלל הוא ואשתו וזרעם, ואם אדה"ר שהיה יציר כפיו של הקב"ה לא השלים מצות בוראו, ק"ו ליוצאי חלציו אחר חטאו וענשו, שלא היה ראוי שיחשבו לפני השי"ת לשיצוום כמה צווים ואזהרות, כי גדולה היא לעבד שיצטווה מפי רבו, ולחיבת האל בזרע אברהם יצחק ויעקב, רצה לצוותם שיהיו לו לעם והוא יהיה להם לאלהים, ולכן הכין אותם בתפלה שיהיו נקיים וזכים מהחטא, כדי שיהיו ראויים לקבל התורה ומצותיה על הר סיני, וזה היה בצווי האל יתברך למשה רבינו במעמד הר סיני (שמות י"ט) לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם, כי ענין וקדשתם היום ומחר, הוא קידוש הנפש וטהרתה מהמדות הגופניות, ואח"כ יכבסו שמלותם שהוא דבר חיצוני לגוף אחר שנטהר מה שבתוך הגוף, וזה ענין התבודדותם בעזיבת המדות אשר הורגלו בהם עד עתה, ומפני שזה לא היה מספיק לזככם מכל וכל, מצד התמדת הרגלם באותם התכונות והמדות הרעות.

זיכך אותם עוד האל יתברך כשיצאה נשמתם בשמוע קול ה', והחזירה להם זכה ונקיה, באופן שלא תדבק בה שמץ מאותם התכונות הרעות, ובזה מתישב מה שראינו חלוק בכתובים של בחדש השלישי לצאת בני ישראל וגו' עד עשרת הדברות, שמקצתם מדבר משה רבינו לישראל לנכח כאילו השכינה מדברת עמהם, כדכתיב כה תאמר לבית יעקב וגו' אתם ראיתם וגו' ועתה אם שמוע תשמעו וגו' ואתם תהיו לי וגו', ובאמרו כה תאמר הוא שידבר אליהם כדברים האלה לנכח, ולא שיאמר אתם ראיתם אשר עשה למצרים וגו', ועתה אם שמוע תשמעו בקולו וגו' שלא לנכח, ואח"כ כשרצה לצוות להם בענין הפרישה והקדושה וכיבוס הבגדים היה כמסתיר פנים מהם, באמרו לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם וגו', כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם וגו', עד עשרת הדברות הכל דבר משה לישראל דברי ה' שלא לנכח.

והענין הוא להורות לנו כי ישראל לא היו ראויים לשיצטוו מצות מפי ה' למיעוט הכנתם, ולכן כשרצה לקדשם ולהכינם להורות להם שבהיותם בלתי ראויים להצטוות מפיו היה מקרבם אליו, דבר אליהם ענין זה הקדוש והפרישה ממעשיהם הרעים כמסתיר פנים מהם, כלומר כי מצד היותם בלתי ראויים לא היה ראוי שיצטוו מצותיו, אבל להיותם בית יעקב ובני ישראל היה מקרב אותם ומכינם לזה שיהיו לו סגולה מכל העמים וממלכת כהנים וגוי קדוש לשידבר אליהם לנכח כמדבר איש אל רעהו, ולזאת הכוונה סדרו לנו חז"ל נוסח ברכות המצות בנגלה ונסתר, ברוך אתה לנכח, אשר קדשנו בנסתר, כמו שהיה במעמד הר סיני באלו הפסוקים שאמרנו, שבתחלה דבר אליהם לנכח, ואח"כ בנסתר כמו שאמרנו, להורות לנו כי גם שאנו מברכין לאל ית' לנכח כלומר בלי אמצעי כי חלק ה' עמו וגו', עכ"ז ראוי שנדע ונכיר כי לא היינו ראויים להצטוות במצותיו בהיותנו בלתי ראויים, אלא שהוא ית' חשק בנו, וזהו הנרצה ה' אלהינו מלך העולם אשר קבו"צ, כי גם שהוא מלך כל העולם, הוא אלהינו ביחוד שבחר בנו, וגם בהיותנו בלתי ראויים הוא הכיננו וקדשנו לשנהיה ראויים לקיים מצותיו וציונו מצוה פלונית, ומפני שבשעה שקדשנו לא היינו ראויים שידבר אלינו לנכח כנזכר, אמר אשר קדשנו, ולא קדשתנו, כמו שהיה בזמן שקדש אותנו שאמר וקדשתם היום ומחר וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו וגו'.

כי לא אמר להם בפירוש התקדשו וכבסתם שמלותיכם, להורות לנו מיעוט הכנתם לשידבר אליהם או יצוום במצות חקים ומשפטים, וזהו ענין מיוחד בעשיית המצות, ולכן היה כל נוסח הברכות של עשיית המצות בדרך נסתר ונגלה כנזכר.

פרק ו

כבר נתבאר בפ"ג כי גם שעיקר התפלה היא הכוונה עכ"ז אינה נשלמת אלא בדיבור.

דהרהור לאו כדיבור דמי (ברכות כ' ב), אבל צריך שתהיה בלחש, וכמו שלמדו (שם ל"א) מקראי דחנה דכתיב וקולה לא ישמע מכאן למתפלל שלא ישמיע קולו בתפלתו, והטעם להראות כי מלא הארץ כבודו, בפרט במקום המיוחד לתפלה כי הוא מוכן יותר, וכשהוא מרים קולו בתפלתו נראה כאילו אין הקב"ה שומע תפלתו בלחש, ושאין קדושת השכינה שופעת בבית הכנסת יותר ממקום אחר, ולא די זה אלא שמראה שאין הקב"ה שומע קולו ממעונתו גם כי יהיה כבודו חונה בשמים, והוא אדם תועה מדרך השכל בזה בשני דברים.

הא' שראוי להאמין אמונה שלימה כי שכינתו שופעת יותר במקום זולת מקום כמו שכתבנו למעלה.

והשנית כי גם בהיות האדם במקום שאינו מושפע כל כך מאתו ית', מצד היותו מקום טמא, עכ"ז ראוי שידע כי הוא ית' בוחן לבות וכליות בני אדם, כל שכן מה שיבטו בשפתים בלחש, וכמו שאמרו בילמדנו (ובמדרש דברים רבה פרשה ב' ובמדרש תהלים מזמור ס"ה) ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו את מוצא כשאדם מתפלל בלחש בינו לבין המקום קרוב אני להם כדכתיב אלהים קרובים אליו, וכמו שאמר דוד בברחו מירושלם מפני אבשלום בנו (תהלים ג') קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה, כי הקול הוא הנעת השפתים בהשמעת אזנו, ואמר קולי אל ה' אקרא, כלומר הקול שאינו שומע אותו זולתי אלא ה', אני קורא בקול זה, וגם כי איני במקום מוכן כל כך בהיותי חוץ לירושלים, הוא עונה אותי מהר קדשו סלה, בהיותי רחוק מהר קדשו, וכן אמר במקום אחר (שם ס"ו) אליו פי קראתי ורומם תחת לשוני, כלומר בקול שאינו יוצא אלא בתוך פי קראתי אליו, שהוא שומע קולי בלחש, וגם כשאני מרים קול אינו יוצא מתחת לשוני, ולכן אמרו (ברכות כ"ד ב) המגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר דכתיב בהו (מלכים א' י"ח) קראו בקול גדול כי אלהים הוא כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו אולי ישן הוא וייקץ, הנה כלל בכאן ג' או ד' חסרונות שיש למיני הע"א והן הטלסמאות הנשפעות מאת הכוכבים והמזלות כפי שעות העשותם והם.

הא', כי הנשפעים מאחרים בשעה שהם מקבלים השפע אינם יכולים להשפיע על אחרים, כי אינו יכול להשפיע מה שמשפיעים עליו בזמן השפע, כי אין שופע ונשפע בבת אחת.

החסרון השני, כי אינו יכול להשפיע אלא מה שהשפיעו עליו ולא יותר.

הג', כי אינו יכול להשפיע המושפע כי אם במקום השפעתו, כיון שיש גבול ידוע להשפעתו, ומקום מיוחד להשגת השפעתו.

הד' כי גם במקום השפעתו לפעמים לא יהיה מוכן להשפיע מצד זולתו, כמו שיקרה לפעמים לכוכבים בהיותם במקום שפלותם ובמקום שנאתם כמבואר בספרי בעלי מלאכת משפטי הכוכבים, ועל אלו החסרונות אמר אליהו לנביאי הבעל קראו בקול גדול כי אלהים הוא, כלומר גם כי הוא אלהים שיש לו יכולת להשפיע, כי שיח לו שמשפיעין עליו בזו השעה, ולכן אינו יכול לו להשפיע עד אשר יהיה מושפע, והמשיל ההשפעה לשיחה שהוא הדבור, כי בדבור תושלם ההשפעה לאנשי' השלמים בחכמה.

ועל החסרון הב' שאינו יכול להשפיע יותר ממה שהושפע בו, אמר וכי שיג לו, כלומר שהשיג לו ליאות וקיצור מהשפיע, מצד שאין בידו להשפיע מה שאין מושפע בו.

ועל החסרון הג' אמר וכי דרך לו, כלומר שאינו יכול להשפיע בכל המקומות כי אם במקום השפעתו וצריך השואל ממנו ללכת ולשום בדרך פעמיו להיות תחת גבול השפעתו כדי שיושפע ממנו, וירמוז ג"כ על הכוכב עצמו המשפיע על אותו הטלסם כשהוא חוץ מביתו המיוחד לו במזלות שאינו יכול להשפיע עד אשר ילך וישיג לביתו, ויתבאר כי דרך לו כמו כי שיח לו וכי שיג לו.

ועל החסרון הד' אמר אולי ישן הוא וייקץ המשיל הכוכב המשפיע על הטלסם ההוא בהיותו בבית שנאתו או שפלותו שאינו יכול להשפיע כל כך, למי שהוא ישן כי אחר שתדד שנתו מעיניו ייקץ ויחזור לקדמותו, ולהיות בהם אלו החסרונות התל בהם לומר כי אם יצעקו בקול גדול אולי יענום, והם עשו כך שקראו בקול גדול, ולא הועילו להם כי דרך התול אמר להם שיקראו בקול גדול, כי לא היה משלים הקריאה בקול גדול לאלו החסרונות, ואמר ואין קול ואין עונה ואין קשב, כי הקורא לחבירו ושואל ממנו דבר, לפעמים שומע בקולו ומשלים לו חפצו, ולפעמים אינו משלים לו חפצו אלא שעונה אותו על קריאתו ומתנצל מלהשלים חפצו, ולפעמים אינו עונה אותו אלא שמקשיב מה שמדבר ואינו חושש להשיב לו, לזה אמר על אלו עובדי הבעל כי אחר שהתגודדו כמשפטם עד הצהרים, אין קול, כלומר שלא השלימו חפצם במה ששאלו מהם, ואין עונה אפילו עניית דברים בהתנצלות שאין כח בידם להשלים חפצם, ואין קשב, כי אפילו שמיעה והקשבת האזן אין להם לשמוע ולהקשיב מה שידברו אליהם כי הם אלילים אלמים וחרשים לא ישמעון, ולכן המתפלל בקול רם הוא כנביאי הבעל שנראה כוונתו ככוונתם, ואמרו בירושלמי (פ' הרואה) אמר רבי פנחס, ע"א נראית קרובה והיא רחוקה כדכתיב (ישעיה מ"ו) ישאוהו על כתף יסבלוהו וגו', אבל הקב"ה נראה רחוק והוא קרוב דאמר רבי לוי מן הארץ ועד לרקיע ת"ק שנה וגו'.

רבי ברכיה אומר אף מרגלי החיות עד ראשיהם וקרניהם ולמעלה מהם כסא הכבוד ורגלי כסא הכבוד כנגד כולן וכסא הכבוד כנגד כולן ולמעלה מהן מלך רם ונשא ראה כמה גבוה מעולמו ואתם נכנסים לב"ה ועומד החזן ומלחש בשפתיו והקב"ה מאזין לו וכי יש אלוה קרוב מזה הדא דתימא בכל קראנו אליו, ונתבאר מה שכתבנו:

ויקשה לזה ממה שמצאנו בכמה מקומות ענין תפלה בלשון צעקה שהוא הרמת קול, כמו שמצאנו למשה (שמות ח') ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים וגו', (במדבר י"ב) ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה, ובישראל (שמות י"ד) ויצעקו ב"י אל ה', (במדבר כ') ונצעק אל ה' וישמע קולנו, ובשופטים ד' פעמים ויצעקו בני ישראל אל ה', וכן שמואל (שמואל א' ט"ו) [ויזעק] (ויצעק) אל ה' כל הלילה, וכן בכמה מקומות בתלים, זעקתי אליך ה'.

ונוכל לומר בתירוץ זה כי התפלות הסדורות בכל יום שלא בעת צרה, הוא שאין ראוי לאומרם בקול, כיון שהוא יכול לכוין בלחש, אבל התפלות שמתפללים בעת הצרה והצער, אי אפשר שיתפלל אותם האדם בנחת מצד צערו, ולכן הוא צועק בקול רם, להורות שהוא מכיר ומרגיש הצער שהוא בו, ואין מי שיצילהו כי אם הוא ית', וכן היתה תפלת משה על דבר הצפרדעים, כי כשאמר לו פרעה העתירו אל ה' וגו' ואשלחה את העם וגו', מה שלא אמר עד עתה שישלחם, נראה לו היות יציאת ישראל ממצרים תלויה בהסרת הצפרדעים, ולכן צעק אל ה', וכן בהיותו מצטער על אחותו לא היה יכול להתאפק ולהתפלל בנחת ובלחש כי אם בצעקה אל נא רפא נא לה, וכן כל הצעקות שצעקו בני ישראל אל ה' היה בעת צרתם, שלא היו יכולין לכוין את דעתם כי אם בהרמת קול, וכן בתפלת עזרא ראו הצרה קרובה מיצר הרע של ע"א ובקשו רחמים שימסר בידם כמו שדרשו ביומא (דף ס"ט ב) ולכן צעקו בקול גדול, וכן כל זעקה וצעקה שבתהלים הוא בעת צרה, כי אין לב האדם פנוי לכוין בתפלה אם לא בקול רם במרירות נפשו, והרי הוא כמי שאינו יכול לכוין בלחש שמתפלל בקול רם בינו לבין עצמו, ולכן כתוב בד' שצריכין להודות ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם, כי גם שהם מרימין קול בצעקה, מצד שהוא בעת צרה הוא יתברך מושיעם, ואמר בצר להם וממצוקותיהם, כי כשהם צועקים אליו ית' כשהוא צר אותם, כלומר שמכירים שמאתו באה להם הצרה הזאת והם צועקים אליו, אז מן המצוקות שלהם שהם גרמו אותם באולתם, גם כן מושיע אותם, וזהו הנרצה באומרו ממצוקותיהם, ולא אמר ממצוקות יושיעם:

פרק ז

ענין היות התפלה בעמידה, נראה הטעם להיותה רומז לקרבן, שכמו שקרבן מזבח קרוי עבודה כך תפלה קרויה עבודה, כדכתיב (דברים י"א) ולעבדו בכל לבבכם, ואי זו היא עבודה שבלב זו תפלה (מדרש תהלים ס"ו).

אמנם לתת טעם למה נצטוינו שתהיה העבודה של קרבן ושל תפלה בעמידה, נאמר כי גם שההבדל שבין מין האדם לב"ח הוא חי מדבר, עכ"ז ההבדל המפורסם ונראה הוא שהוא הולך בקומה זקופה וזה נמשך מצד שהוא חי מדבר, כלומר שיש לו כח נפש המשכלת, משא"כ בב"ח, והילוכו בקומה זקופה מורה שבריאתו אינה כבריאת שאר הב"ח שנפשותם היא יורדת למטה לארץ, ולכן הם הולכים על ארבע מביטים אל מקור מחצבם, אבל האדם שנפשו חצובה מתחת כסא הכבוד ופונה למעלה, היתה יצירתו רומזת לתכלית והיותו הולך בקומה ופונה למעלה, וע"כ בענין הקרבנות שהם הוראה על הבדל האדם מבעלי חיים, שיש להם שכר טוב בעמלם ועונש על עברם על מצות ה', והוא ית' זימן רפואה למכת עונם בהביאם את קרבניהם לפני ה' מב"ח נפש תחת נפש, צריך הכהן המקריב שיעשה עבודתו בעמידה, כדכתיב לעמוד לשרת וכתיב העומדים שם לפני ה' כמו שלמדו במקומו, וכן ענין התפלה הוא מורה הבדל מין האדם משאר בעלי חיים,

כי מצד נפש המשכלת דורשים אל ה' והוא יענם, וכפי התקרבם אליו הוא מתקרב אליהם, לא כשאר בעלי חיים שהשי"ת ברא בטבעם שיהיו מתקרבים אל מה שיקיים גופם כמאכל ומשתה, ויתרחקו ממה שיזיק לגופם (תדב"א ח"א פ' י"ד), ומאכלם וקיומם מוכן בלי יגיעה ובלי מחשבה כשהוא יתברך מצמיח הרים חציר נותן לבהמה לחמה וגו', אמנם האדם אין מאכלו ומשקהו מוכן עד אשר יטריח ויכין אותו, כדכתיב (בראשית ג') בזעת אפך תאכל לחם וגו', וזה הוראה לו על שאין תכליתו מושג בהיותו יושב ובטל כ"א בהיותו עמל בתורה ובמצות, ולכן בהיותו מתפלל לפני האלהים לשאול ממנו צרכיו, צריך שיהיה עומד בקומה, לרמוז כי מצד שנפשו חצובה מלמעלה מתחת כסא הכבוד נתיחד לעבוד בוראו ולהתפלל אליו בכל צרכיו, וגם הוא ית' מתאוה לתפלתו אם יהיה צדיק, וכן אמר דוד ע"ה (תהלים קל"ד) הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות, כי הצדיקים והם עבדי ה' כשהם מתפללים הם עומדים, כלומר עמידתם בבית ה' הוא רמז שהם עבדי ה', שנשמתם חצובה מלמעלה מתחת כסא הכבוד,

וכפי הדרש שדרשו חז"ל (סוכה נ"א ב) אלו המעלות על ט"ו מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים שעליהם עומדים הלוים בשיר, נוכל לומר שלכך אמר בזאת המעלה האחרונה העומדים בבית ה', כי אין ישיבה בעזרה כ"א למלכי בית דוד בלבד, דכתיב ויבא המלך דוד וישב לפני ה', והוא העזרה, ולכן אמר בשיר המעלות זה האחרון שהיו אומרים אותו על מעלה ט"ו אצל עזרת ישראל, הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' כלומר עתה שאתם כבר בעזרת ישראל שהיא מחנה שכינה שהנכנס בה טמא חייב כרת, ראוי לכם לברך את ה' כל עבדי ה' שהם טהורים ונכנסים בה בקדושה, וזהו לשון הנה לשון הוראה באצבע כמו הנה אלהינו זה, כלומר עד עתה לא הייתם ממש לפני ה' בהיותכם חוץ ממחנה שכינה, עתה במעלה ט"ו שנכנסתם במחנה שכינה, הנה עבדי ה' ברכו אותו כיון שאתם עבדי ה' שאתם טהורים כמו שכתבתי, ולכך אמר העומדים בבית ה', כי עתה שנכנסתם למחנה שכינה אין לכם ישיבה בו, ואתם צריכים להיות עומדים בלי ישיבה כיון שאתה לפני ה', וכן העומד בתפלה הוא כמדבר עם השכינה ולכן ראוי שיהיה עומד:

ולענין כיון הרגלים כתב הרשב"א ב' סבות, הא' כדי שהמתפלל ישים נגד עיניו ולבו כאילו ידיו ורגליו אסורות ואין בידו כח לקרב המועיל ולהרחיק המזיק זולתי בעזרתו ית', ועוד שנית צריך המתפלל לחשוב בלבו איך היתה כונתו ית' בבריאת מין האנושי לעשותו שלם בפועל ושיכיר מעשיו ית' וידמה למלאכי השרת, כמו שאמר הנביא (מלאכי ב') כי מלאך ה' צבאות הוא, ולזה הביאו ראיה (ברכות י' ב) ממה שנאמר במלאכים ורגליהם רגל ישרה, ומלת רגל משותפת לשון סבה כמו ויברך ה' אותך לרגלי, רמז שיכוון כל סבותיו להשי"ת, ע"כ כלל כונתו כפי מה שמצאתי בספר עין ישראל.

וגם כי כל דבריו הם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, עכ"ז ראיתי לכוון אי זה דבר גם על כיון הרגלים, והוא כי מה שהביאו ראיה מן המלאכים שכתוב בהם ורגליהם רגל ישרה לכיון הרגלים, הוא להורות הדמיון שיש למתפלל בשעת תפלתו עם המלאך, כי המלאכים גם כי הם גוף פשוט הם משפיעים על דברים הפכים במאמרו ית', וכמו שאמר רבי בון בירושלמי דר"ה המלאך עצמו חציו אש וחציו מים, כלומר שפועל לפעמים דברים הפכיים ברצון הבורא ית', וכמו שאמרו בס"פ ערבי פסחים, בשעה שהפיל נבוכדנאצר הרשע לחנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש, אמר שר הברד לפני הקב"ה רבש"ע ארד ואצנן את הכבשן ואציל את הצדיקים, א"ל גבריאל אין גבורתו של הקב"ה בכך אלא אני שר של אש ארד ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ לשרוף את הזורקים אותם לתוך האש, כדכתיב גובריא אילך די הסיקו לשדרך מישך וגו' קטיל המון שביבא דנורא ויהיה נס בתוך נס, אמר הקב"ה רד פתח גבריאל ואמר ואמת ה' לעולם הללויה, הנה הורו שיש למלאך כח על ההפכים לפעמים לכבוד השי"ת, גם כי שררתו אינה אלא על האש, עכ"ז יש לו כח לצנן כרצונו ית', וזהו מה שאמר רבי בון חציו אש וחציו מים, כי לפעמים פועל כמו אם היתה שררתו על המים ג"כ, גם כי שררתו אינה אלא על האש כדי שיהיה נס בתוך נס לכבוד השי"ת שפועל ב' הפכים ברגע א', ושני ההפכים הם לכוונה א' להצלת הצדיק ולהפרע מן הרשע המכתיר את הצדיק, וכמו כן האדם הצדיק גם כי הוא מורכב מד' יסודות, נשמתו חצובה מתחת כסא הכבוד, ורוב מעשיו ראוי שיהיו נמשכים לעבודתו יתברך מצד נשמתו, אבל אין כבודו ית' כל כך כשיעבוד אותו האדם הצדיק ויקיים מצותיו מצד נשמתו החצובה מתחת כסא הכבוד, אם לא בשתף עמו יצר הרע המחטיאו והוא הפך הנשמה, ועכ"ז הוא גבור וכובש יצרו תחת יצר הטוב הנמשך מנשמתו, ובזה הוא כבודו של הקב"ה שמקיים מצותיו בדבר שהוא הפך נשמתו והוא היצר הרע,

ובזה יש לו שכר גדול, ולזה צריך האדם לכוין את רגליו בשעת עמדו בתפלה, להורות כי גם שיש לו ימין ושמאל והם יצר הטוב ויצר הרע צריך להתאחד בהם בעבודתו ית', וכיון רגליו ימין ושמאל הוא רמז על זה כי שניהם מכוונים לדבר א' והיא עבודתו ית' כמלאך, כי גם שפועל לפעמים הפך מה שנתמנה עליו הוא לכבודו יתברך, וזהו שנא' עליהם ורגליהם רגל ישרה כי השני הפכים שפועל המלאך לפעמים והוא נס בתוך נס הם לכונה אחת ישרה ומכוונת לעבודתו יתברך, ובזה יתדמה האדם למלאך בכל דרכיו בפרט בשעת עמדו בתפלה, והוא במעלה גדולה ממנו כשיש לו מי שמסיתו ומדיחו מעבודתו ית', ועכ"ז הוא מכניע אותו תחת כפות רגליו לעבודתו ית', מה שאין כן במלאך כי טבע בריאתו הוא שהוא מוכן לקבל שפע אלהי, והוא עושה שליחותו כפי מה שנברא, וכמו שאמר הכתוב (תהלים ק"ד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, שברא כל א' מעין פעולתו, כי אותו שנברא להיות שליח לדבר מה ברא אותו מן הרוח, דרך משל שהרוח הוא קל בשליחותו, ואותו שנברא לעשות אי זו פעולה ממקומו נברא גם כן מדבר שעושים בו פעולה, דרך משל האש, כי הרוח הוא קל מן האש שאנו משתמשים בו, שהרוח מוליך ומבעיר האש ואפילו הרוח המצויה, ולזה אמר במלאך שהוא לשון שליחות רוחות, ובמשרת אמר אש לוהט שהוא בתוקף פעולתו, ולהיות האדם דומה למלאך בשעת התפלה צריך שיכין עצמו לקראת אלהיו בתיקון מלבושו וגופו מהדברים החופזים אותו ומונעים אותו מלהדמות למלאכים, כיון שעיקר תפלתו היא בהכנעת יצרו הגופני כמו שכתבתי, צריך לנקות ולהכין גם כן את גופו, וכמו שאמר דהע"ה (תהלים פ"ד) נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' לבי ובשרי ירננו אל אל חי, כי תאות האדם ורצונו להתפלל אינו בא אלא מצד הנפש, והנפש היא מניעה את הגוף ומכינה אותו לעבודתו ית', ולזה אמר כשנכספה וגם כלתה נפשי לבוא להתפלל בחצרות ה', אז כמו שאני צריך להפנות את לבי מכל מחשבה ולכוין בתפלה, כמו כן אני צריך להכין גופי שיהיה מוכן ופנוי מהדברים החופזים אותו כדי שיהיה מוכן לעבודתו יתברך, וזהו הנרצה באומרו לבי ובשרי ירננו אל אל חי, כלו' לשניהם כאחד תאות התהלה והרנון לאל חי:

פרק ח

צריכין אנו לתת טעם לכריעות והשתחויות של התפלה ולמקומם ומנינם, ואומר כי ענינם הוא הוראת הכנעת המתפלל וחשבו שאינו ראוי להתפלל אליו ולספר גדולותיו ית' כי במה נחשב הוא, ולכן (ברכות ל"ד) שוחין באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף, ובהשלמת התפלה, להיות כי אלו השתים ברכות מיוחדות מהשאר בסיפור גדולותיו דרך כלל והתיחד אלהותו עלינו, משא"כ בשאר הברכות כי כל האמצעיות כל א' מהן היא ברכה על ענין פרטי, ואפילו שמע קולנו אינה כוללת אלא האמצעיות לבד, ואתה גבור מספר קצת מגדולותיו בפרט כמו מחיה מתים אתה רב להושיע וכו' סומך נופלים ורופא חולים וכו', ואתה קדוש אינו כולל אלא ענין קדושתו ית' ומה שמקדישים אותו בכל יום, ולא גדולותיו ונפלאותיו, וברכת רצה גם כן היא פרטית על ענין עבודת בית המקדש שתקובל ותשוב העבודה לדביר ביתו, ושים שלום על ענין השלום והברכה, אבל ברכת אבות היא כוללת כל השבחים שהם מעין כל שבחיו ית' האל הגדול הגבור והנורא, כי האמיץ העזוז ושאר שבחים הם נכללים באלו, וכן עיקר ברכה זו להראות יחוד אלהותו עלינו ועל אבותינו כי לזה נקראת אבות, ומה שייחד אלהותו עלינו היה מצד שנתיחד כבר על אבותינו, ולזה סדרו אלהינו ואלהי אבותינו, כי גם שאין אנו ראוים שיתיחד שמו עלינו עכ"ז בשכבר נתיחד על אבותינו נתיחד גם עלינו, וחזר ופירש אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, לומר כי גם שאמרנו שיחד שם אלהותו עלינו מצד אבותינו והם אברהם יצחק ויעקב, עכ"ז היה נראה שלא היה ראוי כל א' מהם לשייחד שמו עליו בפרט אלא לשלשתם דרך כלל, לזה חזר ואמר אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, כי על כולם ביחד ועל כל אחד בפרט נתיחד להיות אלוה.

ואפשר עוד לפרש אבותינו לא אבות העולם, כי אם על אבותינו ואבות אבותינו זרע אברהם יצחק ויעקב, כי גם שאין קורין אבות אלא לאברהם יצחק ויעקב, זהו אבות סתם, אבל לא כשמורה שאינו אומר עליהם, וכמו שכתוב אבותינו חטאו ואינם, ובמכילתא תניא באגדתא ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים שאינו על אבות העולם, וכן אמרו כאן ואלהי אבותינו אינו עליהם כיון שאחר כך מזכיר אותם, והוא רומז לעיקר גדול והוא שלא פסק ולא יפסוק אלהותו מעלינו, כי גם כי בקצת דורות היו קצת מאבותינו רעים וחטאים לה' מאד, עכ"ז לא סלק הוא ית' שכינתו ואלהותו מעלינו, וגם בזמן גלותנו שכינה אתנו כביכול והוא אלהינו לעולם, ולכן אנו אומרים אלהינו ואלהי אבותינו, כי עם היות אבותינו קצתם בלתי ראוים הוא יתברך לא סלק אלהותו מעליהם, מצד שנתיחד כבר אלהותו על כל א' מהאבות אברהם יצחק ויעקב, ולזה סמך לאבותינו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, כי בזכותם נתיחד שמו גם עלינו ולא תפסק יחוד שם אלהותו עלינו, וכמו שסדרו ומביא גואל לבני בניהם למען שמו וגו'.

תוכן העניינים

בית אלהים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה